שמירת סוד

מילות מפתח: בין אדם לחברו

ענייננו כאן בשמירת סוד שהוא בעל אופי אישי. איננו עוסקים כאן בחובת שמירת סוד בעל משמעות מדינית, בטחונית או צבאית. אלה בוודאי חמורים יותר, ואלה גם היו מוגנים על פי החוק עוד לפני חקיקת חוק ההגנה על הפרטיות.

על החובה שלא לגלות סוד צבאי, עומד ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק¹, כשהוא מבאר על פיה את ציווי התורה (דברים כג, י): 'כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע'. ואלה דבריו²:

מי שמבטיח לשמור על סוד ואינו מקיים הבטחתו, הרי הוא בוגד באמון שנתנו בו, ובוודאי עושה מעשה שאינו הגון, והשאלה היא, האם התגובה חייבת להיות גם במישור המשפטי?

הזהירות שראוי לו לאדם לנהוג בסודותיו, שלא יגלה אותם לאחרים, קיבלה ביטוי כבר בספרות העתיקה, בספרי החכמה ובמשלים. כך הוא בסודותיו שלו, וכך הוא בסודותיהם של אחרים, שראוי לו לאדם שלא לגלותם, אף לא לבני אמונו.

בספר משלי יא, יג, נאמר: 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מגלה דבר'. ושם, כה, ט, מזהיר החכם: 'וסוד אחר אל תגל'. ובספר מיכה, ז, ה: 'ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך'. יתרה מזו, השמר לך, אף כאשר נדמה לך שאין מי ששומע את סודך. ומשום כך, 'גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר' (קהלת י, כ).

וכבר אמר ר' עקיבא⁴:

גילוי סוד הוא מן העיוותים שאינם ניתנים לתיקון⁷: 'כל מעֻות לתקון זולת גלות סוד ומרמה'.

על חומרתו של גילוי סוד שהוא כשפיכות דמים, אנו שומעים ממדרש קדום⁸:

במקור מספר משלי יא, יג, שהובא למעלה, נתחבר מגלה סוד להולך רכיל: 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר'.

מהי משמעותו של מקרא זה? האם המקרא בא לחדש איסור בדבר גילוי סוד, או שהוא בא להכלילו באיסור הליכת רכיל¹⁸? אפשר שלא כך ולא כך! ייתכן שהפסוק אינו מחדש איסורים ולא הגדרות, אלא מציג תמונת מצב: מי שהוא הולך רכיל, אף יגלה סודות¹⁹. היינו, הפסוק אינו מכווין דבריו אל מי שהולך רכיל ומגלה סוד, אלא הוא מכווין דבריו לבעל הסוד, ומייעץ לו שלא לגלות סודותיו להולך רכיל, משום שהוא עלול לגלות את סודותיו. אף אם גילוי סוד אינו בכלל הליכת רכיל ואין בו משום איסור כלל, אלא משום מידה מגונה בלבד, מייעץ הפסוק לבעל הסוד שלא לגלות סודו להולך רכיל.

ומהו גדרו של 'סוד'? אף זאת לא נדע מפסוק זה. ואפשר שיש 'סוד' ויש 'דבר' ('ונאמן רוח מכסה דבר')²⁰, וגילוי "סוד" וגילוי "דבר" הם שתי רמות של מעשים שאינם ראויים.

במשנה הסתמכו התנאים על המקרא במשלי, להלכה הנוגעת לסדרי הדיון בבית הדין. המשנה קובעת, כי אסור לדיין לגלות, לאחר הדיון המשפטי, מי מבין הדיינים היה המזכה ומי מביניהם היה מחייב. וזה לשון המשנה²¹:

לשם מה יש צורך בשני המקורות? אכן, יש נוסחאות שלפיהן אין גורסים את הפסוק הראשון, אלא רק את הפסוק מספר משלי: 'הולך רכיל מגלה סוד'²².

מצד שני, הגר"א, בהגהותיו למשנה שבתלמוד²³, מוחק דווקא את הפסוק ממשלי, ולפי גירסתו, ישנה רק אסמכתא אחת, והיא הפסוק מספר ויקרא: 'לא תלך רכיל בעמיך'.

האם אפשר ללמוד מכאן על מקורו של האיסור לגלות סוד? דומה שאין ללמוד כן. ייתכן שההבדל בין אם מסתמכים, או אין מסתמכים, על האיסור 'לא תלך רכיל בעמיך', הוא בשאלה, האם יש בגילוי שמות הדיינים המזכים והמחייבים, משום איסור הליכת רכיל? בעוד שלפי גירסת הגר"א, אכן יש בגילוי שמות הדיינים משום איסור הליכת רכיל, הרי שלגירסא הנסמכת על הפסוק ממשלי, אין בזה שום איסור הליכת רכיל²⁴.

ראינו כי את הפסוק 'הולך רכיל מגלה סוד', הסמיכו לגילוי סוד מבית הדין, מיהו המזכה ומיהו המחייב. על גילוי סוד, שמקורו אינו בבית הדין, מסופר במעשה המובא בתלמוד, באותו תלמיד שגילה דבר שנאמר בבית המדרש, לאחר עשרים ושתיים שנה, ועל כך הוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו: זה מגלה סוד. וזה לשון התלמוד²⁵:

ואמנם יש מן הראשונים שמביאים את המעשה באותו תלמיד לעניין איסור לשון הרע. כך, למשל, ר' משה מקוצי²⁹, בעל 'ספר מצוות גדול', הביא מעשה זה בהלכות לשון הרע³⁰:

אף תקנות מיוחדות ניתקו בדבר סודיות הדיונים במוסדות הקהילתיים, ובדבר ענישתם של מדליפי הסוד. בין התקנות אנו מוצאים תקנה משנת שפ"ח (1628)³⁶:

דין המשנה, האוסר לגלות מי הוא המזכה, וכן הסיפור המובא בתלמוד, בדבר מי שגילה מה שנאמר בבית המדרש, הם בסודות בדבר דיונים משפטיים או מעין משפטיים, אבל מקור לאיסור גילוי סודות של כל אדם, הוא מה שמובא בתלמוד במסכת יומא.

על המקרא בראש ספר ויקרא (א, א): 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור', אומר התלמוד³⁸:

מהי משמעותה של הוראת התלמוד? האם אין כאן אלא הוראת דרך ארץ ומידה ראויה, שכך ראוי הוא לאדם לנהוג, או שמא, כפי שמשתמע מן הלשון 'שהוא ב"בל יאמר"', המורה יותר על איסור ממש?

גם היקף ההוראה אינו חד-משמעי. לכאורה, סתמיות הדברים היא מאד רחבה, באופן שכל אמירה שהיא, אף אם אינה בעלת משמעות דיסקרטית, יש להימנע מלאומרה בלא קבלת היתר. אבל שמא יש לפרש אימרה תלמודית זו באופן יותר מצומצם, כך שהיא מדברת באמירה כזו, שאף אם אינה סודית באופיה, לפחות האומר הקפיד עליה שלא לאמרה לאחר.

הרמב"ם לא הביא להלכה את דברי הגמרא 'שהוא בבל יאמר'. ואפשר שסובר שאין לדרוש כן את המלה 'לאמור'⁴⁵, או שאין הדברים אלא מצד דרך ארץ, ואינם הלכה מחייבת.

בדברי ר' מנחם המאירי, יש הרחבה מצד אחד וצמצום מצד שני. מצד אחד, מבחין המאירי בין 'דבר' לבין 'סוד'⁴⁶, ומחיל את האמור בסוגייתנו על כל 'דבר', אף אם אינו 'סוד'. אבל מצד שני, מפרש המאירי את סוגייתנו כהוראת 'דרך ארץ', ולא בדרך של איסור. וזה לשונו של המאירי⁴⁷:

רבנו חננאל⁴⁹ פירש את עונשו של התלמיד שגילה דבר שנאמר בבית המדרש, שעונשו היה בשל גילוי סוד. וזה לשונו⁵⁰: 'ההוא תלמיד דנפיק ליה מלתא דאתאמרה בי מדרשא בסוד'. וכן פירש, כפי שראינו למעלה, גם רבי מאיר הלוי אבולעפיה⁵¹, הרמ"ה⁵²: 'ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד'. ברם, אין להסיק מכאן על גילוי דבר שאמר אדם לחברו. אפשר שדווקא בדבר שנאמר בבית המדרש אין איסור לגלותו, אלא אם כן הוא נאמר בדרך סוד.

אשר להגדרת ה'סוד' יש להדגיש, כי איסור גילוי הסוד אינו משום שיש בו גילוי איזה עניין רע על בעל הסוד. אף אם אין בו עניין רע ואין הדבר בגדר רכילות, אסור לגלות את הסוד בשל הקפדתו של בעל הסוד. וכך מגדיר זאת ר' יונה גירונדי⁵³, בספרו שערי תשובה⁵⁴:

וליישוב הסתירה ממקור זה, מציע ה'חפץ חיים' שתי דרכים⁵⁸. לפי הדרך האחת, אכן הגמרא במסכת יומא אוסרת לומר כל דבר, אף שאין בו נזק או צער, אבל חובה זו אינה אלא מצד דרך ארץ, ואין בזה איסור ממש⁵⁹. ולפי הדרך השניה, המקור במסכת יומא מדבר דווקא באופן שהכניסו בביתו ביחידות, וביטא בכך, שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה (כשם שהכניסו הקב"ה למשה לאהל מועד, ביחידות, וקולו של הקב"ה לא היה נשמע חוץ לאהל), אבל באופן אחר, אין איסור לגלות, אלא אם כן עלול להיגרם נזק או צער לבעל הדבר⁶⁰.

כלומר, לפי בעל ה'חפץ חיים', אם הדבר לא נאמר בסוד, ואין בגילוי הדבר משום נזק או צער, אין איסור בגילוי הדבר (כפי ההסבר השני) ולכל היותר, ראוי שלא לגלות, מצד דרך ארץ בלבד (כפי ההסבר הראשון).

פירוש יותר קיצוני לאיסור, אנו שומעים מדברי ר' חיים פאלאג'י⁶¹. לדבריו, אף כשאין בדבר משום סוד ודבר מגונה ונזק, אסור לגלות את הדבר, עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וזה לשונו של ר' חיים פאלאג'י⁶²:

מהו דינם של דברי תורה שנאמרו לאחד, האם הוא רשאי למסרם לאחר בלא נטילת רשות, או שמא בדברי תורה אין צורך בהיתר מבעל הדברים? מצד אחד, ישנה חובה ללמוד תורה וישנה חובה ללמֵד תורה לאחרים, ולכן אין צורך ברשות מיוחדת מבעל הדברים למסור אותם לאחרים. אבל מצד שני, שמא בעל דברי התורה חושש שדבריו אינם נכונים, ולכן אפשר שהוא מקפיד על כך שלא יימסרו לאחרים בלא רשותו.

ואמנם, משנשאל ר' שרגא פייביש שנבלג מלונדון⁶⁴ 'באחד שקיבל מאיזה רבנים גאונים תשובות על שאלותיו', אם צריך לקבל רשות להדפיס את התשובות, השיב, כי אכן הוא זקוק לקבלת רשות, כיוון שכמה פעמים המשיב אינו רוצה להדפיס את התשובות מכמה טעמים, אם משום שהתשובה אינה אלא לאותו שואל, אבל אינה הוראה לרבים, או משום שסבר המשיב שהדבר אינו למעשה אלא רק להלכה, או שאילו היה המשיב יודע שיודפסו דבריו, היה מדקדק יותר בלשונו⁶⁵.

דיון באיסור לומר לאחרים דברים ששמע בלא נטילת רשות, על פי הגמרא במסכת יומא, אם איסור זה חל גם על דברי תורה, אנו מוצאים בדבריהם של הרב שלמה גורן⁶⁶ והרב שאול ישראלי⁶⁷. וכך היה המעשה⁶⁸: בשלהי תשמ"ב פרסם הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, מאמר בעניין כיתור העיר בירות מנקודת מבטה של ההלכה. הערותיו של הרב שאול ישראלי למאמר זה נשלחו אל הרב גורן, והרב גורן מסרם לפרסום בעיתון. הרב ישראלי הקפיד על הפרסום. על כך כתב הרב גורן מכתב⁶⁹ ובו הוא מבסס את גישתו, שלפיה מותר לפרסם דברי תורה אף בלא נטילת רשות מאומריהם. לדבריו, האיסור האמור במסכת יומא – שהאומר דבר בלא נטילת רשות הרי הוא ב'בל יאמר' – אינו מוסב על דברי תורה; ואף שעניין הפסוק הוא בדברו של ה' אל משה, הרי אם אינו עניין לדברי תורה שמצוה ללמדם, תנהו עניין לדברים אחרים.

על גישה זו חולק הרב שאול ישראלי⁷⁰. לדעתו, האיסור חל גם על דברי תורה⁷¹. וטעמו הוא, שפרסומם של דברי תורה ברבים מצריך הכנה והתבוננות עמוקה בדברים ארבע פעמים, וכל עוד לא הכין האומר את הדברים לפרסום ברבים – אין לפרסמם.

כשם שטיבו של דבר כ'סוד', עשוי להתברר מכללא, מהתנהגותו של בעל הדבר, כגון שאומר לו את הדבר בהיחבא, או שמכניסו לתוך ביתו, כך גם הרשות לגלות לאחרים את הסוד יכולה להתברר מהתנהגותו של בעל הסוד.

וזה לשון הגמרא⁷²: 'אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא – לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך – חברא אית ליה, וחברא דחברך – חברא אית ליה'. כלומר, כיון שהאומר לא חשש לומר את הדברים בפני שלושה, גילה דעתו שאינו מקפיד על גילוי הדברים, שהרי ידע שאלה השומעים יפרסמו את דבריו.

יש המפרשים את הדברים הללו באופן רחב, כמוסבים על לשון הרע⁷³, ויש המפרשים באופן שמדברים בסוד.

בספר שאילתות דרב אחאי⁷⁴, לאחר שהביא את ההלכה בדבר 'בל יאמר', הוא מברר את השאלה, מה בדבר העברת דבר שנאמר בפני שלושה⁷⁵:

הריטב"א מפרש את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא, 'כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא', באופן שמדובר בסוד⁷⁶: '"לית בה משום לישנא בישא", פירוש משום גילוי סוד, כדמוכח עניינא הכא'. אמנם מהמשך דבריו משתמע, שאת דברי הגמרא במסכת ערכין פירש לעניין לשון הרע, שכך הוא המשך דבריו: '(ובערבים) [ובערכין] אמר לה [דלית ביה] משום לישנא בישא (דמאן) [למאן] דאמר ליה. וזה מן הלשונות המתחלפין בתלמוד'. אם כוונת הריטב"א, שבמקומות אחרים בתלמוד 'לישנא בישא' הוא לשון הרע, ולכך כיוון בדבריו 'וזה מן הלשונות המתחלפין בתלמוד', לשם מה הביא את סוגיית ערכין?! ואם אמנם כן, נלמד מדבריו, כי אפשר שאותם דברים בשמו של רבה בר רב הונא מתפרשים במקומות שונים במובנים שונים⁷⁷!

ובספר חפץ חיים⁷⁸ מבקש להוכיח מדברי רש"י לערכין⁷⁹, שדברי הגמרא אמורים בגילוי סוד ולא בלשון הרע. שכך פירש רש"י דברים אלה⁸⁰:

האם האיסור בגילוי סוד, הוא דווקא בסוד שבעל הסוד גילה לאדם תוך אמון שלא יגלה לאחרים, והלה מעל באמון וגילה את הסוד לאחרים, או שמא אסור לאדם אף לגלות לעצמו סודות של אחרים (כשאין מעילה באמון)?

מדברי ר' יעקב חגיז⁸³, אנו שומעים, כי לדעתו, אכן 'יש⁸⁴ איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו; ומה לי "לא תלך רכיל" לאחרים או לעצמו'. ומכאן שאיסור גילוי סוד, כולל גם את האיסור לגלות לעצמו מה נאמר במכתב שמשגר אדם לחברו. ואף על פי כן, איסור פתיחת איגרת של הזולת ללא נטילת רשות, נתחזק בחרם מיוחד שהוטל על קורא האיגרת ללא נטילת רשות⁸⁵.

וזאת ועוד, ראוי לאדם להימנע מלהיות במקום שהוא עלול לגלות סודות של אחרים. בספר חסידים⁸⁶ ישנה הוראה, שעל האדם להתרחק ממקום שבו הוא עלול לגלות סודות: 'אחד התפלל בחצר בית הכנסת, והיו ראשי הקהל יושבין בישיבה. אמר לו החכם: מוטב לך להתפלל בבית, שמא ראשי הקהל מדברים דבר שאינם רוצים שידע אדם…'.

וכך גם ראוי לאדם שלא להיות במקום שעלול להפריע לאיש ואשתו מלדבר דברים שבצינעה. וזה לשון הגמרא⁸⁷: 'אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא [=בחדר] שאיש ואשתו שרויין בה, עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה'. ומסביר מהרש"א⁸⁸ את הטעם לכך, שאפילו באשתו נדה אמרו, ש'מכל מקום, בושין ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה', וכי כן פירש ר' יהונתן⁸⁹.

מה דינה של האזנת סתר? עצם היותה של האזנה בסתר, מראה כי ההאזנה היא באופן שאין בעל הדבר מעוניין בגילויו.

בהבדל מגילוי דבר שנאמר לאדם בסוד, והלה מגלה את הסוד תוך מעילה באמון שבעל הסוד נתן בו, הרי כאן אין כל מעילה באמון, אבל יש כאן גילוי דבר שאין בעל הדבר חפץ בגילויו.

כיון שראינו⁹⁰, שכל גילוי של סוד הוא אסור, אף אם אין בגילוי משום מעילה באמון, הרי שהאזנת סתר בוודאי אסורה. וכמובן שאין כל הבדל, בין אם האזנה נעשית בעזרת מכשירי האזנה או בלא מכשירים כאלה.

מן המשנה בדבר הכמנת עדים למי שמבקש להסית את חברו לעבוד עבודה זרה⁹¹, ניתן לכאורה לשמוע על איסור הכמנת העדים, כשהאדם אינו מבקש להסית לעבודה זרה, אלא לעברה אחרת. אבל אין להביא ראיה ממשנה זו על איסור האזנה בעברה אחרת⁹².

הרב ש' דייכובסקי, מסתמך על דברי המאירי ואומר,⁹⁵ כי 'למרות שמבחינת הלכות נזיקין, גרימת "לישנא בישא" או פגיעה ב"צניעותא" [שהם טעמים שנתן הרמב"ן לאיסור הזק ראיה], אינם נחשבים אפילו לגרמא', התקינו חכמים תקנות בהלכות שכנים על מנת לאפשר לבני אדם להתגורר בצוותא. והוא ממשיך: 'תקנות אלו נתקנו במקורן לגבי היזק ראיה, ולפי דברי המאירי גם "היזק האזנה" בכלל'.

ברם, דומה שאין הכרח לומר כן. הרב דייכובסקי תלה הלכה זו בתקנה, ואם אמנם זוהי תקנה, ייתכן שכיון ש'סתם בני אדם נזהרים בדיבורים', לא תקנו כלל כללי הגנה מפני היזק שמיעה, כשם שתיקנו מפני היזק ראיה.

כמובן אין הדברים אמורים, אלא שאין הדבר אסור בגדר 'היזק', כמו 'היזק ראיה', אבל אין דברים אלה משמיטים את היסודות האחרים, שעל פיהם אסור להאזין לדברי הזולת, ואת האמצעים למניעת המעשה האסור.

ובהמשך דבריו הוא קובע, כי אפילו אם ברור לאדם שלא ישמע במכשיר האזנה שום דברים האסורים וניבול פה, 'גם כן אסור להשתמש בו, שאסור לשמוע ולחפש מסתוריו של חברו'. הוא מסתמך בזה על דברי שו"ת הלכות קטנות⁹⁸, ומסיק כי 'מהטעם שהזכיר בדבריו, אסור להאזין לשיחות טלפון של חברו'. ועוד הוא מביא את דברי שולחן ערוך הרב⁹⁹, שאסור להסתכל בעסקיו ומעשיו של חבירו 'אף שאין בהם חשש היזק עין. שאם עושה אדם עסקיו בביתו וברשותו, אסור לראותו שלא מדעתו, שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ועסקיו. ועוד כתב¹⁰⁰, דאין זו מדת הצניעות שיראה אחד בעניניו של חבירו. היוצא מדבריו, שאסור להאזין לשיחות טלפון של אחרים, דאנן סהדי, שאף אחד אינו חפץ שידעו מדברים שדיבר בצִנעה'.

הזכות לפרטיות הפכה להיות זכות מוגנת בחוק שחוקקה הכנסת לפני כעשרים שנה. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981¹⁰¹, מבוסס בעיקרו על המלצותיה של ועדת השופט י' כַהן. כחבר בוועדה זו, הבאתי בפניה, בין היתר, את המקורות היהודיים שעניינם שמירת סוד¹⁰², והוועדה המליצה לכלול בחוק גם את ההגנה על סודותיו של אדם. המלצה זו נתקבלה לאחר מכן בחוק, ובין הפגיעות בפרטיות, שהחוק מגן מפניהן, נמנית גם ההגנה מפני 'הפרה¹⁰³ של חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע'.

1. תרי"ג (1843) – תרפ"ו (1926). שימש כרב בדווינסק שבלטביה. נודע בחיבוריו 'אור שמח', על הרמב"ם, ו'משך חכמה', על התורה.

2. משך חכמה, דברים כג, י.

3. וראה גם המשך דבריו, שם.

4. ברכות ח ע"ב.

5. רש"י, ברכות ח ע"ב, ד"ה אלא בשדה.

6. וראה ויקרא רבה, פרשה לב, סימן ב: '"ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ) – רבי לוי אמר: אזנים לדרך ואזנים לכתל'.

כן ראה מדרש רבה, סוף פרשת אמור. וראה: מילי דחסידותא (לר"א בוטשאטש), על ספר חסידים, מהדו' מרגליות, סימן פ; קונטרס מעט צרי (לר' יוסף צבי היילפרין האלפרט), ירושלים תשל"ט (נדפס יחד עם צרי לנפש יפה), על מאמרים המובאים בשם חז"ל, שלא נמצא להם מקור.

7. בן סירא כו,כה. וראה גם שם כז, טז: 'גולה סוד אבדה אמונתו, יבקש אוהב ולא ימצאנו'.

8. בית המדרש, שהוציא לאור א' ילינק, חלק ג, עמ' 126, מתוך 'מדרש גדול וגדולה'.

9. מנורת המאור (אבוהב), מהדורת פריס חורב – קצנלבוגן, הנר השני, כלל ד, חלק א, פרק ב (עמ' 121).

10. מחכמי ספרד בסוף המאה הב' או בתחילת המאה הג' לאלף השישי (בראשית המאה הט"ו למניינם). השתמש הרבה בספרו של ר' ישראל אלנקאוה, שנקרא אף הוא בשם זה. (ראה להלן, הערה 15).

11. על יחוסו להרא"ש, ראה י' קטן (הערה 12), בפתח דבריו, עמ' יד.

12. הרב י' קטן, ספר 'הנהגת הרא"ש', המכונה 'ארחות חיים', סימן מא, צפונות י (טבת תשנ"א), עמ' יח. מקורות לדברים אלה, ראה הערותיו של המהדיר, שם, וכן בתגובותיהם של י' שכטר, צפונות יב (תמוז תשנ"א), עמ' קז, ושל א"מ גלאנצר, צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' קח.

13. רב האי גאון, מוסר השכל.

14. מבחר הפנינים, שער כט.

15. וראה מנורת המאור, לר' ישראל אלנקאוה (חכם ספרדי במחצית הראשונה של המאה הב' לאלף השישי – במאה הי"ד למניינם; נהרג בטוליטולה ברדיפות שנת קנ"א-1391), מהדורת ענעלאו, חלק ד, עמ' 373 ואילך: בעניין כסוי סוד חבירו, וכן שם, עמ' 517; מנורת המאור (אבוהב), שם; ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימנים פה, שנ, תריט, תתקעג, תתשז. וכן ראה י' דוידסון, אוצר המשלים והפתגמים, מפתח, ערך סוד.

16. יוסף נוה, על פסיפס ואבן, תשל"ח, עמ' 107.

17. ש' ליברמן, 'הערה מוקדמת לכתובת בעין-גדי', תרביץ מ (תשל"א), עמ' 24. וראה גם א"א אורבך, 'הסוד שבכתובת עין-גדי ונוסחה', שם, עמ' 27; מ' וינפלד, 'הסוד של קהילת "עין גדי"', תרביץ נא (תשמ"ב), עמ' 125-129.

18. ראה פירוש הגר"א למשלי יא, יג, שהמגלה סוד דומה להולך רכיל ועוונם שוה.

19. ראה פירוש רבנו יונה, להלן, ליד ציון הערה 54.

20. ראה להלן, ליד ציון הערה 47, ובהערה 59.

21. משנה, סנהדרין, פרק ג, ז. וראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יט, סעיף א.

22. ראה מה שנרשם בצד המשנה שבתלמוד, שבנוסחאות אחרות אין גורסים את הפסוק מספר ויקרא.

23. ראה הגהות הגר"א לסנהדרין, שם.

24. ראה תוספות יום טוב, למשנה, סנהדרין, שם, בהסברו לכך שאין לגרוס את הפסוק 'לא תלך רכיל בעמיך'. וראה א' ארזי, 'שחזור הגירסא המקורית במשנה לאור הגמרא והראשונים', סיני, עז (תשל"ה), עמ' כג-כה, בה סוקר המחבר את הגירסאות השונות ומבקש להוכיח מתוך שהברייתא מביאה את שני הפסוקים, כי המשנה במקורה, לא הביאה אלא פסוק אחד, ולכן יש למחוק את הפסוק האחר. וראה: שכטר, המשנה בבבלי וירושלמי, במבוא, עמ' 25. וראה: תפארת ישראל על המשנה, סנהדרין, שם.

מה דינו של דיין שאינו מגלה שהוא זיכה אלא שהוא חִייב, אלא שחבריו המזכים רבו עליו? האם גם אמירה זו אסורה? בעוד שדעתו של ר' מנחם המאירי היא שהדבר מותר (שיטה מקובצת לבבא קמא צט ע"א), הרי שדעתו של הרמב"ם היא, שהדבר אסור (ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כב, הלכה ז). אפשר שמחלוקתם היא בשאלה, אם יסוד האיסור הוא ב'לא תלך רכיל' או ב'הולך רכיל מגלה סוד'? ואמנם המאירי נסמך על הפסוק 'לא תלך רכיל', בעוד שהרמב"ם נסמך על הפסוק 'הולך רכיל' וכו'. אבל ראה שו"ת שבט הקהתי, לר' שמאי קהת הכהן גרוס (ראה עליו להלן, הערה 96), סימן שכז, הסבור כי אין מחלוקת עקרונית בין המאירי לרמב"ם.

וראה שו"ת שבט הקהתי, שם, ששואל על מה שהסביר מהרי"ל (ליקוטים, דף קסב), שלכן אמרו שנים שדנו – דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, משום שבשני דיינים אין הדיין יכול להתנצל ולומר שהרוב הכריע כנגד דעתו. והוא כותב, שאפשר שמדברי מהרי"ל יש להביא ראיה למה שכתב קצות החושן, סימן יט, ס"ק א, בשם כנסת הגדולה, שאם הנידון שואל את הדיין (ולא שהדיין פונה אל הנידון), מותר לדיין לומר כן.

האם כופין את מי שהיה בדעת המיעוט לחתום על פסק דינם של הרוב? ראה ירושלמי, סנהדרין, פרק ג, הלכה י, ובמראה הפנים, שם, שמן הירושלמי יש סיוע לדעת הבית יוסף שנחלק בזה על המהרימ"ט. וראה עוד בשאלה זו, בשו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רכז: 'דיין שהחתימוהו חבריו וחתם: "פ' הדיין אר"ל", דפירושו: "אחרי רבים להטות", מהו? תשובה: הולך רכיל מגלה סוד. ואף אם יתרץ דבריו וגילה דעתו ברבים דשלא מדעתו חתם – לא ניצול, ויחזור ויחתום סתם'.

וכן ראה שו"ת חות יאיר, סימן קמז.

25. סנהדרין לא ע"א.

26. רש"י, סנהדרין, שם, ד"ה בתר.

27. ד"א תתק"ל (1170) בערך – ה"א ד (1244). נתמנה לדיין בטולידו, בבית דינו של אביו, יחד עם חברו ר' אברהם בן נתן הירחי, בעל ספר 'המנהיג'. אחרי פטירת אביו נתמנה לרב בטולידו. עמד בקשר של מכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, ואף הרמב"ן פנה אליו בשאלות. בצעירותו כתב לחכמי לוניל נגד דעתו של הרמב"ם, ור' אהרן ב"ר משולם השיב לו בתוכחה קשה. חלק מתשובותיו נדפסו בספר בקובץ 'אור צדיקים'.

28. יד רמה, סנהדרין, שם.

29. מגדולי חכמי צרפת בעלי התוספות, בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי (מסביב לשנת 1240).

30. סמ"ג, לאוין ט. והעתיקו הגהות מיימוניות, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה. וכן מגן אברהם, לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו, הביא הלכה זו בין הלכות לשון הרע. ועיין: שדי חמד, מערכת ל, כלל סג (כרך ב, עמ' 69 בהוצאת קה"ת); רביד הזהב, שמות ו, י.

31. מחכמי אשכנז במחצית הראשונה של המאה השניה לאלף החמישי; המחצית השניה של המאה הי"ד.

32. ישראל מרדכי פלס, תשובות ופסקים מרבינו יצחק אופנהיים, צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' י.

33. ר"צ (1530) בערך – ש"ע (1610) בערך.

34. עיין שו"ת הראנ"ח, סימן קיא.

35. עיין רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (ט ע"א בדפי הרי"ף); רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה ז.

36. ש"א ציגלמן, יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח (1648), ירושלים תשנ"א, פרק יז, תקנה יז/ו/35.

37. הנוסח המקורי של התקנה, בלשון יידיש, מובא אצל M. Balaban, Die Krakauer Judengemeinde-Ordnung von 1595 und ihre Nachtr?ge, JJLG 10 (1913) ,p. 296 ,. סעיף 18, בעמ' 320. הנוסח המובא למעלה, הוא מספרו של ציגלמן, שם, תקנה יז/א/10, מחוץ למילים: 'וכל שכן היושב במשפט', שתיקנתי על פי לשון המקור (ביידיש): 'אונ' כ"ש דער זיצט איבר אין משפט', ולא כפיענונו ותרגומו של המהדיר: 'וכמו שכתוב זה נוכח במשפט אחד'.

38. יומא ד ע"ב.

39. בשדי חמד (מערכת כללים, מערכת בית, סימן ח), נשאל על הלשון 'בל' ('בל יראה ובל ימצא'; 'בל תשקצו'; 'בל תאחר', 'בל תלין', ועוד), מדוע נקטו לשון זו, ולא בלשון המקרא: 'לא', והביא מספר ילקוט הגרשוני (חלק א, דף יג, סוף עמ' א), בשם ר"י פיק, בהקדמת ספר התשבי, שנתלבט בזה ולא הציע הסבר. וראה שו"ת משברי ים, סימן ס, בהערה 1.

40. ראה חידושי אגדות למהרש"א, יומא, שם, ד"ה שהוא בבל. וראה שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קכד, ד"ה והנה היה.

41. רש"י, יומא, שם, ד"ה שהוא בבל יאמר.

42. חידושי אגדות למהרש"א, שם. וראה שו"ת מהרי"א, יהודה יעלה, חלק ב, סימן שיט, שדן בדבריו.

43. שאילת שלום, על שאילתות דרב אחאי, שאילתא כח, אות מב. כך הוכיח מלשון בעל השאילתות, שהביא את הפסוק שבראש פרשת בא.

44. העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שם, אות ד.

45. ראה שו"ת מהרי"א, שם, שאפשר שהרמב"ם פסק כחכמים, בפסחים מב ע"א, שלעניין מתפיס תמימים לבדק הבית, אינם דורשים 'לאמור' – 'לאו אמור'. וראה להלן, הערה 59.

46. ראה למעלה, ליד ציון הערה 20, ולהלן, הערה 59.

47. בית הבחירה, יומא, שם. וכן ראה חידושי מהרש"א, ליומא, שם. והשווה ביאור הגר"א למשלי, שם, על 'ונאמן רוח מכסה דבר', שהוא מידת חסידות שלא לגלות, אף שאינו סוד.

48. ארחות חיים, סימן מא; ראה למעלה, ליד ציון הערה 12.

49. מגדולי חכמי ישראל בסוף תקופת הגאונים. נפטר אחרי שנת ד"א תתי"ג (1053).

50. פירוש רבנו חננאל, סנהדרין, שם.

51. ראה עליו למעלה, הערה 44.

52. יד רמה, סנהדרין, שם.

53. מגדולי חכמי התורה והמוסר בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי (במאה הי"ג למניינם). בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. נפטר בשנת ה"א כ"ד (1263).

54. שערי תשובה, שער ג, אות רכה.

55. תקצ"ח (1838) ? – תרצ"ג (1933). גאון וצדיק. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.

56. חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ח, סעיף ה.

57. חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב, סעיף יג. וראה גם שם, כלל ט, סעיף ו.

58. באר מים חיים, על הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג.

59. ובכך הוא מיישב את העובדה שהרמב"ם לא הביא בספרו את האיסור של 'בל יאמר'. (ראה למעלה, ליד ציון הערה 45). וראה גם ביאור הגר"א למשלי יא, יג, על 'ונאמן רוח מכסה דבר', כי נאמן רוח, 'אפילו "דבר" שאינו סוד – אינו מגלה'. וראה למעלה, ליד ציון הערה 20.

60. שאז תלוי הדבר, אם סיפר את הדבר בפני שלושה, או לא. וגם אם סיפר בפני שלושה – ההיתר לגלות הוא בתנאי שלא יתכוון לגלות (ראה באר מים חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג, ס"ק כח).

וראה רש"י ליומא שם, ד"ה שהוא, וחידושי מהרש"א, שם. וראה שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא כח, וספר מצוות גדול, שם, שהביאו דברים אלה בעניין איסור לשון הרע והליכת רכיל.

בשערי תשובה, כותב רבינו יונה (סימן רכה): 'וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות…'. והביא דבריו בספר חפץ חיים, הלכות איסורי רכילות, כלל ח, סעיף ה. ובהערה ז, שם: 'ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשון הרע ורכילות…'.

ועיין שדי חמד, כללים, מערכת ל, כלל קיט (כרך ב, עמ' 732, בהוצ' קה"ת), לעניין אם 'לאו אמור' הוא איסור לאו.

61. תקמ"ח (1788) – תרנ"ח (1868). נולד באיזמיר. נכדו של ר' ישראל יוסף בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים. ראה יש"י חסידה, ר' חיים פאלאג'י וספריו, ירושלים תשכ"ח.

62. שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט.

63. חידוש מעניין מחדש ר"י אסאד [מגדולי התורה המפורסמים בהונגריה; תלמידו המובהק של ר' מרדכי בנט, אב"ד ניקלשבורג; נפטר בשנת תרכ"ו (1866)]. לדבריו, יש לדמות את האיסור שמקורו ב'בל יאמר' לנדר ושבועה, וכשם שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו, מותר לו לומר לחברו את הדברים בכתב [ראה על כך רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה יח; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכא, סעיף י; וראה שו"ת מהרי"א, שם, שכך יהא הדין גם לשיטה המובאת בבאר הגולה, לשולחן ערוך, שם, אות סה, בשם מהר"ש], כך גם לגבי האיסור הנובע מ'בל יאמר'.

אמנם בסוף תשובתו הוא כותב, שמצא בשאילתות דרב אחאי [שאילתא כח; ראה למעלה, ליד ציון הערה 43], שמביא את האיסור של 'בל יאמר' בזיקה לאיסור לשון הרע, ואם כן, העברת הדברים בכתיבה, אף היא אסורה (שו"ת מהרי"א, חלק ב, יהודה יעלה, סימן שיט).

64. שרגא המאיר, בני-ברק תשמ"ג, חלק ד, סימן ז.

65. והוא מסתמך על דברי 'אבני נזר' (שו"ת, אורח חיים, סימן תקיז), המתלונן על מי שהדפיס את דבריו בלי רשותו, טרם ישית עינו עליהם אם ראוי להפיצו על פני תבל, וכבר כתב הרמב"ם בתשובה, 'שהאומר דבר בציבור צריך לעיין בה בינו לבין עצמו ד' פעמים, אך כאשר יפיץ על פני תבל – אף אלף פעמים מעט'.

66. זמברוב, פולין, תרע"ח (1918) – ירושלים, תשנ"ה (1995). הרב הצבאי הראשי, ולאחר מכן רבה הראשי של תל-אביב והרב הראשי לישראל. מחיבוריו: שו"ת משיב מלחמה, 'תורת המועדים', 'תורת המקרא', ו'תורת המדינה'.

67. סלוצק, תר"ע (1910) – ירושלים, תשנ"ה (1995). רבו של כפר הרא"ה, ולאחר מכן חבר בית הדין הגדול, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ונשיא מכון 'ארץ חמדה'. מחיבוריו: 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', ו'פרקים במחשבת ישראל'.

68. ראה: תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 354: 'פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם – מכתבו של הרב שלמה גורן ותגובה על דבריו'.

69. ראה: תחומין, שם.

70. ראה: תחומין, שם, עמ' 356.

71. וראה עוד בשאלה, אם האיסור של 'בל יאמר' הוא גם בדברי תורה, ב'משנת אברהם', על ספר חסידים, חלק ב, במילואים והשמטות, עמ' רפט; שו"ת משברי ים, סימן ס (ושם ביקש לדייק, 'מהלשון "דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא, היינו דברי התורה שלומדים בבית המדרש'. אבל הלשון 'דאתמר', אינו אלא 'דאתאמר', היינו 'שנאמר', ולאו דווקא 'נלמד'. וראה עוד: נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 92: פרסום ברבים של התכתבות בדברי תורה.

72. ערכין טז ע"א. וראה בבא בתרא לט ע"א – ע"ב.

73. ראה רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה: 'ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר'.

74. לרב אחאי משבחא, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) או ד"א תקכ"ב (762).

75. שאילתות דרב אחאי, שאילתא כח.

76. חידושי הריטב"א לבבא בתרא, שם.

77. וכן השוה עליות דרבנו יונה, בבא בתרא, שם: 'ויש לפרש עוד… על ענין רכילות… או על ענין גילוי הסוד היא אמורה'.

78. חפץ חיים, חלק א, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף ג.

79. רש"י, ערכין, שם.

80. רש"י, ערכין, שם, ד"ה דמיתאמרה.

81. חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע, כלל ב, סעיף יג.

82. וראה באר מים חיים, שם, וכן באות ג.

83. ש"פ (1620) – תל"ד (1674); מחכמי ירושלים במאה הי"ז.

84. שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו. וראה פלא יועץ, ערך סוד, שמסתמך על דברים אלה: 'כמה מהגנוּת והדפי ואִסוּרא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר על ידי שמיעה אחרי הכתל או גנבות דעת או פתיחת אגרות, וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלק"ט, שהמחטט לידע סוד אחר עובר על "לא תלך רכיל בעמך", דמה לו אם מגלה סוד חברו לאחֵר או מגלה לעצמו; וגם מזה נפיק חֻרבָּא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלקת עולה לאין מרפא. לכן, שומר נפשו ירחק מכל אלה, כי תועבת ה' כל עושה אלה, ואשרי תמימי דרך'.

85. על חרם דרבנו גרשום בדבר פתיחת מכתבים, נדון אי"ה במקום אחר.

86. ספר חסידים, סימן תסא, בהוצ' מק"נ; ועיין בפירוש משנת אברהם, לספר חסידים, שם.

87. עירובין סג ע"ב.

88. חידושי אגדות, עירובין, שם.

89. וכך פסק להלכה, ערוך השלחן, אבן העזר, סימן כה, סעיף ה, ומעיר ש'הפוסקים השמיטו זה, ולא ידעתי למה'. וכן הביא המשנה ברורה (סימן רמ, ס"ק נב) את דברי הגמרא בערובין, ובשער הציון, שם, ס"ק לד, הביא את הסברו של המהרש"א, והוסיף: 'ולפי זה נראה, דאם שניהם בעצמן מבקשים אותו שיישן שם – ליכא איסורא'.

90. ראה למעלה, ליד ציון הערה 84.

91. ראה משנה סנהדרין, פרק ז, משנה י.

92. ראה מנחת חינוך, על ספר החינוך, מצוה תסב. ואף אם יש לדון באיסור הכרוך בהכמנת עדים, מצד איסור 'לפני עיוור' ומסייע לעברה (ראה הערת העורך למאמרו של הרב ש' דייכובסקי, תחומין יא [תשנ"א], עמ' 299, ותגובת המחבר להערה זו), אין זאת אלא כאשר יש בהכמנת העדים משום סיוע לעברה, אבל כשאין בכך משום סיוע, אין כל יסוד לפרש את המשנה כאוסרת את ההכמנה.

וראה מאמרו הנ"ל של הרב ש' דייכובסקי, בדבר האפשרות ללמוד איסור האזנת סתר, מחרם דרבנו גרשום. ברם, אף אם דומים הדברים, אין לומר שאיסור האזנת סתר כלול באלה.

93. בית הבחירה, בבא בתרא, ראש פרק ראשון, בביאור המשנה הראשונה, ד"ה אמר המאירי, השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר.

94. וכן השוה שו"ת ר' אליהו מזרחי, סימן ח: 'מכל מקום לגבי כותל של קרשים, פשיטא שהוא חזקה, ולא מצינן לאכפוייה לבנותו בשל אבנים, אפילו במקום שהמנהג לבנותו מאבנים… ואין טענה מהשמיעה, ששומעין זה לזה, דהא לא אשכחן בכולא תלמודא הזק כי האי גוונא, וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל, דקאמר אבל בשל סיד – הכל תלוי ביד הדיין, דמשמע דלא חיישינן אלא בחוזק ובחולשא, אבל לענין שמיעה – לית לן בה. דאי סלקא דעתך דחיישינן לשמיעה, בסיד – אמאי לא יצטרך בי' טפחים דמתניתין, הא בציר מהכי שמע כל חד לחבריה, ואם כן מה לי בטיט מה לי בסיד? אלא לאו שמע מינה דלא חיישינן לשמיעה. שמע מינה. ואין סברא לחלק בין חצרות לבתים' וכו'.

95. ראה מאמרו של הרב ש' דייכובסקי (למעלה, הערה 92), בעמ' 301.

96. 'מורה צדק' בקהילת בעלז שבירושלים.

97. שו"ת שבט הקהתי, חלק ד, סימן שכז.

98. ראה למעלה, ליד ציון הערה 84.

99. שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי ממון, סעיף יא.

100. שם, סעיף יב.

101. ספר החוקים התשמ"א, עמ' 128.

102. ראה 'דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט', ירושלים תשל"ז-1976, פרק שלישי: ההגנה על צינעת הפרט במשפט העברי, עמ' 5-8 = ספר יצחק כַּהַן, ת"א תשמ"ט, עמ' 91-94.

103. סעיף 2 (7) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.