הספר במשכנות יהודי תימן

המאמר עוסק ביחס הרגשי והפיזי של יהודי תימן אל הספר, ובתוספות המיוחדות של :ריצקת
המעתיקים שהשתמרו בספרים.

קולופון, העתקת ספרים, כתבי יד, תימן :חתפמ תולימ

מעמדו של הספר בגולת תימן נשתמר באותה צורה שהיתה לו בעולם ובקהילות ישראל לפני
המצאת הדפוס. אם ברחבי תבל דחקו המדפיסים ובתי הדפוס את רגליהם של מעתיקי
הספרים וכתבי היד, הנה בתימן לא היתה השפעה של תגלית זו גדולה. בתי דפוס לא נוסדו
בתימן עד הדור האחרון, והמעתיקים המשיכו כמלפנים להעתיק ספרי קודש לצורכיהם
ולצורכי הקהל. ספרי הדפוס שהגיעו למדינה, בין על ידי סוחרים ובין על ידי שדרי"ם, צמצמו
במידה ניכרת את מלאכת ההעתקה אך לא הורידוה מגדולתה. גם ספרי דפוס אלה, בדומה
לכתבי היד, היו נדירים ויקרים, ועובדה היא שאוצר כתבי היד התימניים כולל ספרים לא
מעטים, שהועתקו מן הדפוס העתקה מליאה, לרבות שער הספר וה"הסכמות".

מלבד זאת לא תמיד מילאו ספרי הדפוס את צורכיהם המעשיים של יהודי תימן. בענפי יסוד
מסוימים: מקרא, תרגום, תפילה ושירה לא יכלו ספרי הדפוס לשמש את בני תימן מאחר
שמסורת הקריאה והניקוד בהם (לגבי התפילה גם הנוסח) רחוקה היתה מזו המקובלת בקרב
התימנים. ורק מבוגרים ותלמידי חכמים, שגרסת אבותיהם שגורה בפיהם, יכלו להשתמש
.םהב

מצב זה יצר בתימן יחס הוקרה מרובה לספר ובפי היהודים ידוע הוא בכינוי "חפץ" (המונח
"ספר" נתייחד בעיקר לספר תורה). מילדותו חונך הילד לנהוג שמירה וזהירות בספר, שלא
אותו בלבד נועד לשמש כל ימי חייו אלא אף בניו ובני בניו. ב"חדר" ישב התלמיד על הקרקע
לפני המלמד, הספר פתוח ומונח על שרפרף, המוצב בינו לבין המורה, ואין יד נוגעת בו זולתי
החוטר שביד הילד, המטייל בין השיטין בעת הקריאה.

מיעוט הספרים גרם לכך שב"חדר" ישבו מספר נערים מסביב לספר אחד והגו בו מכל צד.
הרגל זה אימן אותם לקרוא בספר ישר והפוך ומן הצדדים (יתומים ובני עניים, שלא היה להם
ספר משלהם, ישבו ב"חדר" ממולם של תלמידים בעלי ספרים, ומנהג הקריאה ההפוכה דבק
בהם גם כשגדלו וזכו לקנות ספר לעצמם).

מלאכת ההעתקה היתה בשעתה אחד מענפי הכלכלה של יהודי תימן. רק בדור האחרון,
בעקבות התפשטות ספרי הדפוס והתפתחות קשרי הדואר והתחבורה בעולם, נעשה הספר
מצוי והביקוש להעתקת כתבי יד פחת. המעתיקים יצאו מתוך השכבה המשכלת של העדה.
היו אלה רבנים, גדולי תורה ומלמדי תינוקות, ששלחו ידם במלאכה זו כדי להשלים פרנסתם.
כיודעי תורה, שהתמסרו למלאכה, הוציאו מתחת ידם עבודה מתוקנת. כתבי יד של מעתיקים
אומנים אלה מפליאים עד היום בדיוקם ובהדר כתבם.

מעתיק הספרים הנודע ר' יוסף גספאן, בן המאה הי"ט, שהעתיק עשרות תיג'אן (כתרי תורה)
ו"שולחן ערוך" מתלונן מרה על אחד ממעסיקיו, שמצד אחד דחק בו לסיים את המלאכה
ומצד אחר לא הספיק השכר הזעום, שקצב לו, למזונותיו, והמעתיק הזה נאלץ למכור כתב יד
אחר שלו כדי להשלים פרנסתו. והרי לשון תלונתו:

מן המעתיקים הרבים שקמו בגולת תימן מצוינים לשבח ולתהילה בפי בני תימן עד היום
המעתיקים הבאים:
יוסף בן בניה, ראשית המאה הט"ז.
.ז"יה האמה – ינורשה רנ רב רנבא ויוניכב עודיה ירישב איחי 'ר
.ח"יה האמה תישאר – (ו"ירהמ) הנו קחצי 'ר
ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ) – גדול חכמי תימן במחציתה השניה של המאה הי"ח.
המעתיקים ממשפחת גספאן, בני המאה הי"ט.

אע"פ שהנשים התימניות לא ידעו קרוא וכתוב נשתמר בהיסטוריה של יהדות תימן זכרה של
אישה דגולה, מרים בת בניה הסופר, שהתעלתה לדרגת סופרת ומעתיקה. יעקב ספיר, שביקר
בתימן בשנת תר"ך ( ,)1860ראה חומש בכתב ידה שסיים במילים "אל תשיתו עלי חטאת אם
תמצאו בו שגיאות, כי אישה מינקת אנכי" (מסע תימן, מהדורת א' יערי, עמ' קעד).

מלבד המעתיקים האומנים היו בקהילות תימן מעתיקים חובבים לרוב. אלה היו פשוטי עם
שמתוך חיבה העתיקו לעצמם ספרים ומגילות, שהיו זקוקים להם בחיי המעשה: סידור לימות
.אצויכו טויפו הריש יסרטנוק ,חספ לש הדגה ,לוחה

בבית מדרשו של ר' יחיא קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי צנעא בדור האחרון, נתפתחה שיטת
העתקה קולקטיבית מזורזת. כשהיה מזדמן לעיר סוחר או עובר אורח ובידו כתב יד נדיר או
חיבור לא נודע, היה מזמן תלמידים ומחזיקי עט, שואל את כתב היד ללילה אחד, מפרידו
לקונטרסים, ונותן ביד כל מעתיק קונטרס אחד. כל הלילה היו יושבים ומעתיקים איש איש
קונטרס שבידו, ובאור הבוקר היו מצרפים את הקונטרסים זה לזה, והרי העתק בין לילה של
החיבור. קונטרסי המקור שהופרדו היו נמסרים מיד לכורך מומחה, שהיה תופרם וכורכם
ומחזירם לכמות שהיו. בדרך זו הועתק המלון הערבי כאשאגרי, שהלומדים נזקקו לו ביותר
בקריאת ספרות יהודית-ערבית של ימי הביניים, והוא גונב בסתר מן המחנה הערבי לצורך
.הז עצבמ

כל כתב יד מסיים בסופו בכתובת מאת המעתיק הנקראת: קולופון.

בקולופונים הציבו המעתיקים יד לעצמם ולפעלם. הקולופון בכתב היד הוא מעין השער בספר
המודפס. כאן ציין המעתיק את תאריך סיום ההעתקה, שמו, מקום ההעתקה, והאיש
שבפקודתו ולמענו נעשתה המלאכה. הקולופונים הם מקור חשוב לחקר הספרים והמעתיקים
ולהכרת תנאי הזמן והתקופה.

לפני שהמעתיק מפרש בשמו הוא מלווה אותו בשורה של כינויי שפלות וענווה הגובלים
בהתבטלות. כגון "ואני הכותב קל שבקלים, עפר רגלי חכמים, צעיר ימים ושנים, נבזה וחדל
אישים". או בנוסח ארמי: "אנא ספרא חלשא ומסכינא, זעירא, עפרא דסנדלי דחכימי, עבדא
זעירא ועולימא" (אני הסופר החלש והדל, הקטן, עפר נעלי החכמים, העבד הקטן והצעיר).
אחרי הכינויים מציין המעתיק את שמו הפרטי, שמות אבותיו הידועים לו וכינויו המשפחתי.
:המגודל

אחרי השם והתאריך באה התנצלות המעתיק על השגיאות והטעויות שיצאו מעטו. פעמים
שהמעתיק תולה את הקולר בתנאים הקשים שבהם ביצע את המלאכה: טרדות הזמן ופיזור
הדעת. מלמד תינוקות שהעתיק את הפטרות השנה עם תרגום יונתן, אגב הוראה לתלמידים,
:ותולצנתהב בתוכ

יש והמעתיק זוקף את טעויותיו על תלאות הזמן וגזירות המלכות. כאן ניתנת לו הזדמנות
לספר בקצרה על עול המלכות, גזרותיה ורדיפותיה. ואז הופכים הקולופונים מקור היסטורי
יניעב תבשחנ הניא המשל הירוטסיה תביתכ .קיתעמה ימיב ועריאש תוערואמל בזכא אל
הסופרים בתימן ואף יש בה עוון ביטול תורה וכתיבה בטילה. לא יפלא אפוא שהקולופונים הם
אחד המקורות העיקריים לחקר תולדות יהדות תימן בגלותה.

ציון מקום ההעתקה שבנכר מזכיר למעתיק שהוא בגלות ושירושלים חריבה, ואז הוא מתפלל
לבניינה של ירושלים ולחורבן הגלות. למשל: "נשלם זה המדרש… במתא רדע תחרוב ותצדי
וירושלים תתבני בחיינו ובימינו" (אהל דוד, עמ' .)50לכאורה התפילה לחורבן מושב המעתיק
תמוהה ומוזרת. כי מה טעם שיתפלל אדם לחורבן יישוב שיהודים וגויים שרויים בו? אולם
ניתן להסביר את הדבר בכך שחורבן המקום בנכר הוא סימן לקץ הגלות ואז ייגאלו ישראל
שבו ויעלו לא"י. מעתיקים בודדים עמדו על חוסר ההגיון שבקללה זו ותיקנו את הנוסח
השגור. האחד כתב "תתקיים עד שתיבנה ירושלים ואח"כ יחרב וישמם. השלישי: "תתקים
לישראל דדירין בה עד דתתבני קרתא ירושלים ויתובון בניא לאתרהון" [תתקיים לישראל
הדרים בה עד שתיבנה העיר ירושלים וישובו בנים למקומם].

בקולופון מוצא המעתיק מקום להבעת שתי משאלות: פרטית ולאומית. פרטית – הודיה
לאלוהים על שסייעו להשלים את המלאכה, ותפילה לעתיד שיזכה להעתיק ספרים כהנה
וכהנה, ללמוד וללמד ולזכות את הרבים. לאומית – תפילה לקץ הישועה. טבעי הוא למעתיק
המסיים מלאכת קודש בגולה, שיתן דעתו על כך שישראל והתורה עדיין בגלות ואז נושא הוא
עין לאלוהי מרום שיראה בעני עמו ויקרב קץ הגאולה. לדוגמה:

יש והמעתיק נזכר לא רק בגלות תימן אלא בגולה כולה, ומתפלל לגאולת כל ישראל. סעדיה
ועלאני שחי במאה הי"ז כותב בסיום העתקת פירוש רש"י לנביאים:

בספרים שהועתקו לתשוקת אחרים היה המעתיק מציין את הדבר במפורש בקולופון ומעתיר
ברכות לראש המזמין, כגון שיזכה להגות בספר הוא ובניו ובני בניו עד עולם. תאג' (כתר תורה)
שהועתק במאה הי"ז מסיים במלים:

אין הקולופון יציר כפיו היחיד של מעתיק הספר. פעמים שהמעתיק מקדים בראש הספר כמה
מלים, ומציין את החיבור שהוא עומד להעתיק. והרי פתיחה לחומש עם תרגום ורש"י: "בשם
רחמן. אתחיל לכתוב בעזר האל יתברך שני ספרים הקדושים ספר בראשית וספר שמות עם
תרגום אדוננו אונקלוס זצ"ל ועם פירוש המאור הגדול רש"י זצוק"ל וכו'" (אהל דוד, עמ' .)26
"בשם רחמן" הוא מטבע לשון עתיק השגור גם בדיבור ומשמש סימן להתחלה טובה ולמזל
טוב. יש הרואים בו גלגול הברכה המוסלמית "באסם אללה אלרחמן אלרחים" (בשם האל
הרחמן והרחום).

הדפים החלקים שבראש הספר או בסופו לא לעולם נשמרה חליקותם. במרוצת הימים
נתמלאו בכתובות, בתאריכי לידות ופטירות, בחשבונות וברשימות פרטיות. יהודי תימן,
שאינם מצויים אצל פינקסות ומחברות, מצאו כי מקום השמירה המעולה לזיכרונות
משפחתיים הוא הספר, המאריך שנים רבות ועובר בירושה מדור לדור. בקצהו השמאלי של
הדף הראשון צוינה תחילה הבעלות על הספר, ולה נוסח קבוע ומקובל. בכתובת זו קבעו
הבעלים את שמם על ספרם בצירוף איחולים, שיזכו להגות בו הם וזרעם עד עולם. כן ליוו
;וריזחמ וניאו ולאוש וא ובנוגה תא – תוללקב ;וריזחמו ולאוש ,רפסב ארוקה תא תוכרבב
ובחרמות – את השואלו שלא ברצון בעליו או הקורע דפיו בזדון. והרי הכתובת בנוסחה הקצר:
"זכה וקנה זה החפץ… [השם] הקורא בו ישמח והגונבו שמו ימח ועם ה' בשלום". לשון אחר:
.(דוד להא) "חסונה הזו ,חמרבו הסשב ,חמי ובנוגהו ,חמשי וב ארוקה"

ר' יהודה גספאן, מעתיק ספרים מהולל שחי בצנעא במחיצתה הראשונה של המאה הי"ט,
:אבה יצילמה רישה תא הז חסונל הוויש

בדפים אלה נתרכזו הלידות והפטירות במשפחה. זכה בעל החפץ ונולדו לו בנים זכרים הריהו
רושם את המאורע בספר לזיכרון עולם (לגבי נקיבות אין רואים הכרח להעלות בכתב את
תאריך לידתן). אם ידי האב אינן אמונות בכתיבה פונה הוא לסופר-אמן וזה כותב כיד
:וילע הבוטה הצילמה

גלגולי הספר והעברתו מרשות לרשות מצויינים אף הם כאן. נפטרו הבעלים ונתחלקו הספרים
בין היורשים, נכתב הדבר באחד הדפים בידי אישיות מוסכמת – רב או דיין – ומאושר
בחתימת עדים. כאן נמנים הספרים שנפלו בחלקו של כל אחד ואחד. נמכר הספר ועבר מיד ליד
נרשם שטר מכר מפורט בגוף הספר המציין את התמורה שקיבל הקונה, כסף או תבואה, ונקבע
קנס למי שיחזור בו ויפר את ההסכם. בשטר מכר מראשית המאה הי"ח נקבע קנס של ממון
למלכות ושל שמן למאור לבית הכנסת למי שיעבור על תנאי ההסכם (אהל דוד עמ' .)74

מכירת ספר נעשתה לרוב בשנות בצורת, כאשר בני אדם הגיעו עד פת לחם, והיו נאלצים
למכור רכושם ומטלטליהם כדי להחיות את נפשם; או על ידי אלמנות, שנשארו ללא תומך
וסועד, וכיון שאינן יודעות קרוא וכתוב הן מוכרות נכסיהן ותכשיטיהן כדי להתפרנס. בשנים
כתיקונן אין אדם מוכר דרך כלל חפץ בעד כל הון, אלא אם כן הוא מחליף אותו בטוב ממנו או
שמוסיף על דמיו וקונה ספר אחר. אך המוכר לשם מכירה גנאי הוא לו, ומקובל בין הבריות
שאינו רואה סימן ברכה בדמים. ר' יחיא בשירי, מעתיק ומחבר ספרים במאה הי"ז, השביע
את עצמו באלוהי ישראל, שלא יימכר "מדרש הגדול" שהעתיק אפילו לתכריכין בשבילו אחרי
מותו. וזה לשון השבועה:

דפי הספר שימשו מקום שמירה לשרידי קדושה ולאגרות ידידות. נפל לידו של אדם דף קרוע
או שאגב לימודו נשרה שערה מזקנו – מנוחתם כבוד בין דפי הספר. קיבל מכתב מחברו אינו
משמידו, שכן יש לחוש לפסוקים או לדברי חז"ל שבו, ותקנתו – גניזה בספר. בעת הצורך
משמשות פיסות ניר אלה סימן הפסק ללומד (קיפול דפים כסימן לא יתואר בתימן לפי שיש בו
ממידת הזלזול וההשחתה). נזדמנה לו פיסת שיראים צבעונית אין נאה הימנה לספר, והיא
משמשת כעין חיץ לאצבעות לבל יכתימו את הדפים בשעת הלימוד.

יחס ההוקרה לספר נתבטא בכריכת העור ההדורה, שהכורכים עטפו בה את הספר ובעיטורי
הקווים, הנקודות והעיגולים שהיו מתווים על גבי עור הכריכה. מצד פניו רכסוהו בלולאות
ובכפתורי עור. חפץ יקר מעין "תאג'" (כתר תורה) היה זוכה לעיטורי כסף ווי נחושת, מעשה
ידי צורף אמן, וכריכתו היתה עשויה בדמות מזוודה, שכתב היד צפון בתוכה ומוגן מכל צדדיו.
ברם בכריכה בלבד לא די. לשם שמירה נוספת היו מתקינים נרתיק בד, שבתוכו היו מצפינים
את הספר לאחר הלימוד וכורכים אותו ברצועה המשתלשלת מקצה הנרתיק. סיים אדם
לימודו אינו מציב את הספר בארון או על גבי האצטבה דרך עמידה, כנהוג במערב, אלא
משכיבו, שכן דרך זו מכובדת יותר ומקובלת גם בין תושבי הארצות המוסלמיות.

אין פלא ששמירה מעולה זו העריכה משך קיומו של הספר והוא היה עובר בירושה מאב לבן,
ושימש שרשרת מאחדת בתרבות הדורות. במותו של אדם היו ספריו הנכס החשוב בירושתו
והם התחלקו בין הבנים לפי צוואתו או ע"פ גורל או בהסכמה הדדית.

ויה הזינגה האלמתנשמ ,תסנכה תיבבש הזינגל לטוה שומיש ללכמ אציו ויפד וערקנש רפס
השמשים מריקים אותה לתוך כדים, שלא נסתאבו בשימוש חילוני, וטומנים אותם בבתי
הקברות או בקברי הצדיקים. פקחים שבכורכים היו מפיקים תועלת מן הדפים הבלים:
מדביקים דף על דף ונמצא להם לול לכריכת ספר חדש, חלף הקרטון שאינו מצוי במדינה. דפי
קלף של ספרים זעירים בדמות קונטרסים וחוברות. מהרי"ץ, שראה את הכורכים בקלקלתם.
קרא עליהם תגר ובספרו "פעולת צדיק" (ח"ב, שאלה קמ"ג) מוכיח הוא את הכורכים
המאבדים כתבי קדש ומזלזלים בקדושתם, ומאיים על הסרבנים בחרמות וקנסות. כיום
משמשות כריכות של ספרים עתיקים מתימן מקור לא אכזב לשרידי חיבורים בלתי נודעים
ולדפי דפוסים קדומים.