ללהה תאירק
במסורת של יהודי תימן
יבהצר הדוהי
מחניים מ"ד תש"ך
.תורעהה אלל ספדנ רמאמה
המאמר מתאר את מנהג קריאת ההלל בקרוי שהיה נהוג בקרב יהודי תימן בעבר, :ריצקת
ומסביר כיצד השתנה המנהג, מה גרם לכך וצורת קריאתו בימינו.
תימן; הלל; מסורת; :חתפמ תולימ
מנהגם של יהודי תימן בקריאת ההלל שונה הוא משל קהילות אחרות. שכן בשאר קהילות הציבור
אומר את ההלל יחד עם הש"ץ ואילו אצל יהודי תימן החזן מקרא את פסוקי ההלל לקהל ועל כל
פסוק ופסוק הם עונים אחריו "הללויה", בקול גדול. בראשי פרקים ובפסוקים האחרונים של מזמור
קי"ח כופלים יהודי תימן את הפסוקים כמנהג ישראל.
המנהג לאור ספרות ראשונים
בעבר לא נתייחדה דרך קריאה זו ליהודי תימן בלבד, כי כן כותב הרמב"ם על מנהג זה:
"מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול, שמקרא את
ההלל, מתחיל ואומר: "הללויה", וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר ואומר: "הללו עבדי ה'"
וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר ואומר: "הללו את שם ה'" וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר
ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". וכל העם עונין "הללויה", וכן על כל דבר עד
שנמצאו עונין בכל ההלל "הללויה" מאה ושלוש ועשרים פעמים. סימן להם: שנותיו של
אהרן" (הלכות חנוכה פ"ג יב).
:רמואו הז גהנמ לע ללהה תא ם"במרה רמוג וימיב ללהה תאירק לש "תונושמה תוגהנמה" תא ונייצב
"זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך" (שם, שם, יד).
שיטה זו של "קירוי" כפי שהיא נקראת בפי יהודי תימן עד היום נזכרה פעמיים במשנה (ראש השנה
פ"ד ז; סוכה פ"ג י) ועל פיה פירש ר' עקיבא גם את דרך אמירת שירת הים ע"י משה ובני ישראל
(בבלי סוטה ל, ב). בתלמוד בבלי (פסחים לו א) מצא שמואל אסמכתא לחובת קריאת ההלל על
הפסח בכתוב "לחם עני" (דברים טז, ג), ודרש "עני" שעונים עליו דברים הרבה. אמנם רש"י מפרש
"שגומרים עליו את ההלל" אך אם נניח שבתקופת התלמוד קראו בבבל את ההלל בדרך של קירוי
הרי יפה לו לשון "עונים עליו", שמוסב הוא לקריאת "הללויה" של המסובין על כל פסוק ופסוק.
בתקופת הגאונים עדיין היה מנהג זה שריר וקיים לפי שרב סעדיה גאון בסידורו (עמ' קמ, קמו) מציין
במפורש שהמסובין עונין בקריאת ההגדה אחרי המקרא "הללויה" על כל פסוק ופסוק.
למותר להוכיח שדרך הקירוי הייתה מקובלת בפולחן ובחיי התרבות של ישראל בתקופה הקדומה
כאשר הקריאה הייתה נחלתם של יחידי סגולה ומגילות-ספר לא היו עדיין מצויות בידי כל אדם.
הסופר או החזן קרא את הדברים מעל ספר וקהל המאזינים הטה אוזן קשבת לקריאתו או שליווה
את קריאתו בעניית "אמן" או "הללויה" אחרי כל פסוק ופסוק. שריד ממנהג קדומים זה נתגלגל גם
לפולחן הנוצרי: בקריאת מזמורי תהילים בכנסיה נוהג הכומר לקרוא את המזמור פסוק פסוק
והמקהלה עונה לעומתו "הללויה" על כל פסוק ופסוק. קרוב לוודאי שכך היה מנהג קריאת ההלל,
והתהילים בכלל, בישראל בסוף ימי בית שני; ומנהג זה הוא מכלל הדברים שהנצרות נטלה מן
.תודהיה
"היוללה" תיינע
בקריאת ההלל, בבית-הכנסת ובשעת "הסדר", מדקדקים המתפללים והמסובין לענות אחרי המקרא
(כרגיל המקרא הוא הגדול והזקן שבחבורה) "הללויה" בקול רם, ומזרזים את התינוקות להגביר
קולם באמירת "הללויה" עד שקולם "יבקיע את התקרה" (יכ'זק אלסקף). וכן מצינו בתלמוד (ירושלמי
פסחים, פרק ז, יב; בבלי, שם, פה, ב) "פסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא" (הפסח כזית וההלל
בוקע את הגגות), לפי שבתקופת הבית היו נמנים על הפסח חבורות גדולות עד שלא היה מגיע לכל
אחד כי אם כזית מן הפסח, ולקול קריאת ההלל של ההמון דומה היה כאילו הגגות מתבקעים, ועל זה
משלו המושלים את משלם.
הווי זה של קריאת ההלל בירושלים על הפסח משתקף גם ממדרש "שיר השירים רבה". שם דרשו
את הכתוב "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (שיה"ש ב, ד) בעולי רגלים. "הראיני את מראיך
– אלו עולי רגלים שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה (דברים טז, טז). השמיעיני את קולך – זו קריאת
ההלל בנועם. בשעה שישראל קורין את ההלל קולם עולה למרום. מתלא אמר: פסחא בביתא והלילא
:"הנוהכ תונתמ" לעב וב שריפ ."האיירגא ארבתמ
"כשאוכלין את הפסח ואומרין עליו הלל קולן עולה למרום ומשבר העליות והתקרות".
ר' מנחם די לונזאגו, חכם ירושלמי שחי בסוף המאה הט"ז, הסיק מפתגם זה, בהגהותיו לירושלמי,
"שצריך לומר ההלל בקול גדול".
גהנמה יוניש
מנהג קירוי ההלל נמשך במשכנות יהודי תימן ללא עוררין, עד המאה הי"ח. אריכות הימים זכה לה
המנהג נזקפת בעיקר על הכרעתו של הרמב"ם, שבקהילות תימן מקובל הוא כפוסק יחיד. במאה
הט"ז זרח אורו של מרן קארו בעולם היהדות ו"שולחן ערוך" שלו מצא לו מהלכים גם בתימן. יחד
עם ה"שולחן ערוך" חדרו לתימן מחזורי דפוס נאים והדורים בנוסח ספרד ודחקו את מקומם של
מחזורי-תימן שבכתב-יד המיושנים והבלים. בתקופתו של מהרי"ץ (ר' יחיא צאלח) הוכשרה כבר
האווירה לשינויים ונתגלתה נטייה בציבור להחליף את הקירוי בקריאת ההלל בקול על ידי כל הציבור
יחד. ר' דוד משרקי, מחבר פירוש "שתילי זיתים" ל"שולחן ערוך" של מרן קארו, צידד בעד שינוי
המנהג, ואילו ר' יחיא צאלח, מנהיגה הרוחני הדגול של יהדות-תימן בתקופה זו, עמד לימין המנהג
המקורי. הדים למחלוקת זו נשמעים מחיבוריהם של השניים, שייחדו לה מקום בספריהם: ר' יחיא
צאלח בשו"ת "פעולת צדיק" (ח"א, מהדו' ר' שלום הלוי, ת"א, תש"ו עמ' מא-מב) ובפירושו "עץ חיים"
לסידור התפילה (תכלאל, ירושלים תרנ"ה, ח"ג, דף לה-לז) ור' דוד משרקי בשו"ת "רביד הזהב"
(מהדו' יהודה נחום, ת"א תשט"ו, עמ' י-יא). לשם הבנת רקע המחלוקת מן הראוי לציין את תכונותיהם
של שני אישים אלה שעמדו בראשה: ר' דוד משרקי, פרשן השו"ע וראש בית הכנסת "אלאסטא",
שהתפללו בה בנוסח ספרד, היה נציג הזרם הספרדי; ור' יחיא צאלח, עורכו ומפרשו של "התכלאל"
.ירוקמה חסונה דיסח היה ,(ינמיתה רוזחמה)
נימוקי המשנים
ר' דוד משרקי ואחרים, שביקשו לשנות את המנהג, נאחזו בכמה טענות:
א) הקהל סומך על הש"ץ בקריאת ההלל, עונה "הללויה" מתוך שיגרה ואינו יודע על מה עונה. והואיל
והציבור אינו נותן דעתו על קריאת הש"ץ אינו בכלל "שומע כקורא".
ב) מחשש לטורח ציבור ולקפדות חלק מן הקהל פעמים שהש"ץ מזרז את קריאתו ופותח בקריאת
הפסוק קודם שהציבור יסיימו מענה "הללויה", "ונמצאו קרחים מכאן ומכאן: לא הם קראוהו לעצמם
ולא הש"ץ הוציאם". ר' דוד משרקי מספר שפקחים שבקהל היו קורים לעצמם את ההלל ואח"כ
יושבים על מקומם עד שישלים הש"ץ קריאתו, וכך יוצא שהש"ץ קורא לעצמו ולא הוציא אדם.
ג) גם כשהש"ץ קורא כהוגן יש שהשומעים מסיחים דעתם מן הקריאה: אם בעיון בספרים או בשיחה
זה עם זה.
ד) יהודי תימן נוהגים לשחוט ולאפות ביום טוב לעינוג החג. במקצת מן הקהל היו יוצאים מבית
הכנסת אחר הקדושה בשחרית ורצים לבית המטבחיים כדי לקבל מנת הבשר לסעודת יום טוב.
להלכה היו בטוחים שיהא סיפק בידם ללכת ולחזור בעת חזרת התפילה וקריאת ההלל, ואף להספיק
לקרוא את ההלל ביחידות לפני הוצאת ס"ת. אולם לרוב היו חוזרים לבית הכנסת בעת קריאת
התורה, ואז היו קורין את ההלל בחיפזון או שלא היו קורין אותו בכלל, ונמצאו מפסידים את: חזרת
הש"ץ ברכת כהנים, הלל ומקצת מקריאת התורה.
כדי למנוע קלקלות אלה העדיף ר' דוד משרקי לשנות את המנהג ולקרוא את ההלל ביחד, בנחת
ובנעימה, ו"זהו כבודו ושבחו והודו והדרו של מקום ברוך הוא". להחלטה של שינוי המנהג הגיע ר'
דוד, לדבריו, לאחר שנבצר ממנו לתקן את המעוות ולהחזיק במנהג הישן. בתקנה זו סמך על
הרמב"ם שתיקן בבית-כנסת שלו תפילה אחת לאחר שנוכח שהציבור לא נשמר מהברה בשעת
חזרת הש"ץ. ר' דוד מספר שעוד לפני קביעת התקנה נזדמן לו להתפלל בבית-כנסת שאינו שלו
וכשהגיעו ימי חנוכה הציע לפניו בית-הכנסת שכל העם יקרא את ההלל ביחד, ואמנם
"קראוהו כל העם ביחד ובנעימה קדושה, וכן עשו כל שמונת הימים ולא היה פוצה פה, לא
גדול ולא קטן".
ר' דוד כרך תקנה זו בשני תנאים:
א) אין לקרוא את ההלל במרוצה ובהבלעה, שלא תהא תקנתו קלקלתו.
ב) במקום שיש לחוש למחלוקת בין ציבור המתפללים אין לשנות את המנהג, שכן אמרו חז"ל: לעולם
אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
מהרי"ץ עומד בפרץ
אין ספק שרוב הציבור שש על התקנה החדשה, שקיצרה לו במידת מה את אריכות התפילה בימים
טובים. (יש לציין שתפילתם של יהודי תימן נעשית כרגיל בשובה ובנחת, ובשבתות וימים טובים נוסף
לה גם התרגום בארמית לתורה ולהפטרה.) קריאתו של מהרי"ץ לשמור על המנהג הישן לא מצאה
הדים בלבות רבים ותעיד על כך נעימת האפולוגטיקה שבדבריו. לאחר שהוא מאשש את מנהג תימן
על המשנה, התלמוד והפוסקים הוא מסיים את תשובתו בתוכחת מוסר נעימה לבני תימן:
"אם כן אפוא, אחי, בינה זאת, ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה,
אשר זה לה כמה חודשים ושבועות מחכה לחסדי אב, מהור וימהרנה לו ע"י רבי המלך,
כנסית ישראל עם קדוש, ברוב עם הדרת מלך. ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים
בהשלמת קריאתו, בלתי ענות "הללויה". ושכינה מה אומרת? אם אם אני איה כבודי?
ואם גברת אני אי מוראי? הגמול הזה קויתי? די לי בשאר ימות השנה, שאני שוכבת
קודרנית ושחורה. והן עתה אשר הגיע עת דודים, נשיקין דאבא. מנעו הטוב ממני. לא
זו דרך בן יכבד אב ואם. ואם מפני קצת המוניים, אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל
אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה, לא מפני זה נבטל תקנת
ראשונים, חכמי משנה וגמרא, דעלייהו אתאמר: ע"פ התורה אשר יורוך. ולא יתכן לסמות
עיני בשר שרים נוגנים השוקדים בבית תפילתם בעבור אלו, כי אדרבא לתקנת הפיקחים
ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת, קל הוא לדבר על ליבם בשפל קול התחינה
לאמר: בואו אחי, בואו רעי, ונרוממה שמו יחדיו יחד כל איש ישראל חברים, וקב"ה יתקלס
מינן ומינייכו (ומנייהו) ישראל אשר בך אתפאר".
רובם המכריע של יהודי תימן מתפללים כיום בנוסח ספרד ומיעוטם בנוסח תימן. אצל הראשונים
בטל מנהג הקרוי עקב החלפת הנוסח, ואצל האחרונים נמוג הוא והולך בשל טורח הציבור
(בקריאת "ההלל" ב"ליל הסדר" נשמר עדיין מנהג הקירוי בקרב כל יהודי תימן). מן הראוי לחדש
מנהג ראשונים זה ולהחזיר עטרה ליושנה בכל משכנות יהודי תימן.
ומסביר כיצד השתנה המנהג, מה גרם לכך וצורת קריאתו בימינו.
תימן; הלל; מסורת; :חתפמ תולימ
אומר את ההלל יחד עם הש"ץ ואילו אצל יהודי תימן החזן מקרא את פסוקי ההלל לקהל ועל כל
פסוק ופסוק הם עונים אחריו "הללויה", בקול גדול. בראשי פרקים ובפסוקים האחרונים של מזמור
קי"ח כופלים יהודי תימן את הפסוקים כמנהג ישראל.
המנהג לאור ספרות ראשונים
"מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול, שמקרא את
ההלל, מתחיל ואומר: "הללויה", וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר ואומר: "הללו עבדי ה'"
וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר ואומר: "הללו את שם ה'" וכל העם עונין: "הללויה". וחוזר
ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". וכל העם עונין "הללויה", וכן על כל דבר עד
שנמצאו עונין בכל ההלל "הללויה" מאה ושלוש ועשרים פעמים. סימן להם: שנותיו של
אהרן" (הלכות חנוכה פ"ג יב).
"זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך" (שם, שם, יד).
פ"ד ז; סוכה פ"ג י) ועל פיה פירש ר' עקיבא גם את דרך אמירת שירת הים ע"י משה ובני ישראל
(בבלי סוטה ל, ב). בתלמוד בבלי (פסחים לו א) מצא שמואל אסמכתא לחובת קריאת ההלל על
הפסח בכתוב "לחם עני" (דברים טז, ג), ודרש "עני" שעונים עליו דברים הרבה. אמנם רש"י מפרש
"שגומרים עליו את ההלל" אך אם נניח שבתקופת התלמוד קראו בבבל את ההלל בדרך של קירוי
הרי יפה לו לשון "עונים עליו", שמוסב הוא לקריאת "הללויה" של המסובין על כל פסוק ופסוק.
בתקופת הגאונים עדיין היה מנהג זה שריר וקיים לפי שרב סעדיה גאון בסידורו (עמ' קמ, קמו) מציין
במפורש שהמסובין עונין בקריאת ההגדה אחרי המקרא "הללויה" על כל פסוק ופסוק.
למותר להוכיח שדרך הקירוי הייתה מקובלת בפולחן ובחיי התרבות של ישראל בתקופה הקדומה
כאשר הקריאה הייתה נחלתם של יחידי סגולה ומגילות-ספר לא היו עדיין מצויות בידי כל אדם.
הסופר או החזן קרא את הדברים מעל ספר וקהל המאזינים הטה אוזן קשבת לקריאתו או שליווה
את קריאתו בעניית "אמן" או "הללויה" אחרי כל פסוק ופסוק. שריד ממנהג קדומים זה נתגלגל גם
לפולחן הנוצרי: בקריאת מזמורי תהילים בכנסיה נוהג הכומר לקרוא את המזמור פסוק פסוק
והמקהלה עונה לעומתו "הללויה" על כל פסוק ופסוק. קרוב לוודאי שכך היה מנהג קריאת ההלל,
והתהילים בכלל, בישראל בסוף ימי בית שני; ומנהג זה הוא מכלל הדברים שהנצרות נטלה מן
.תודהיה
"היוללה" תיינע
(כרגיל המקרא הוא הגדול והזקן שבחבורה) "הללויה" בקול רם, ומזרזים את התינוקות להגביר
קולם באמירת "הללויה" עד שקולם "יבקיע את התקרה" (יכ'זק אלסקף). וכן מצינו בתלמוד (ירושלמי
פסחים, פרק ז, יב; בבלי, שם, פה, ב) "פסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא" (הפסח כזית וההלל
בוקע את הגגות), לפי שבתקופת הבית היו נמנים על הפסח חבורות גדולות עד שלא היה מגיע לכל
אחד כי אם כזית מן הפסח, ולקול קריאת ההלל של ההמון דומה היה כאילו הגגות מתבקעים, ועל זה
משלו המושלים את משלם.
הווי זה של קריאת ההלל בירושלים על הפסח משתקף גם ממדרש "שיר השירים רבה". שם דרשו
את הכתוב "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (שיה"ש ב, ד) בעולי רגלים. "הראיני את מראיך
– אלו עולי רגלים שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה (דברים טז, טז). השמיעיני את קולך – זו קריאת
ההלל בנועם. בשעה שישראל קורין את ההלל קולם עולה למרום. מתלא אמר: פסחא בביתא והלילא
:"הנוהכ תונתמ" לעב וב שריפ ."האיירגא ארבתמ
"כשאוכלין את הפסח ואומרין עליו הלל קולן עולה למרום ומשבר העליות והתקרות".
"שצריך לומר ההלל בקול גדול".
גהנמה יוניש
המנהג נזקפת בעיקר על הכרעתו של הרמב"ם, שבקהילות תימן מקובל הוא כפוסק יחיד. במאה
הט"ז זרח אורו של מרן קארו בעולם היהדות ו"שולחן ערוך" שלו מצא לו מהלכים גם בתימן. יחד
עם ה"שולחן ערוך" חדרו לתימן מחזורי דפוס נאים והדורים בנוסח ספרד ודחקו את מקומם של
מחזורי-תימן שבכתב-יד המיושנים והבלים. בתקופתו של מהרי"ץ (ר' יחיא צאלח) הוכשרה כבר
האווירה לשינויים ונתגלתה נטייה בציבור להחליף את הקירוי בקריאת ההלל בקול על ידי כל הציבור
יחד. ר' דוד משרקי, מחבר פירוש "שתילי זיתים" ל"שולחן ערוך" של מרן קארו, צידד בעד שינוי
המנהג, ואילו ר' יחיא צאלח, מנהיגה הרוחני הדגול של יהדות-תימן בתקופה זו, עמד לימין המנהג
המקורי. הדים למחלוקת זו נשמעים מחיבוריהם של השניים, שייחדו לה מקום בספריהם: ר' יחיא
צאלח בשו"ת "פעולת צדיק" (ח"א, מהדו' ר' שלום הלוי, ת"א, תש"ו עמ' מא-מב) ובפירושו "עץ חיים"
לסידור התפילה (תכלאל, ירושלים תרנ"ה, ח"ג, דף לה-לז) ור' דוד משרקי בשו"ת "רביד הזהב"
(מהדו' יהודה נחום, ת"א תשט"ו, עמ' י-יא). לשם הבנת רקע המחלוקת מן הראוי לציין את תכונותיהם
של שני אישים אלה שעמדו בראשה: ר' דוד משרקי, פרשן השו"ע וראש בית הכנסת "אלאסטא",
שהתפללו בה בנוסח ספרד, היה נציג הזרם הספרדי; ור' יחיא צאלח, עורכו ומפרשו של "התכלאל"
.ירוקמה חסונה דיסח היה ,(ינמיתה רוזחמה)
נימוקי המשנים
א) הקהל סומך על הש"ץ בקריאת ההלל, עונה "הללויה" מתוך שיגרה ואינו יודע על מה עונה. והואיל
והציבור אינו נותן דעתו על קריאת הש"ץ אינו בכלל "שומע כקורא".
ב) מחשש לטורח ציבור ולקפדות חלק מן הקהל פעמים שהש"ץ מזרז את קריאתו ופותח בקריאת
הפסוק קודם שהציבור יסיימו מענה "הללויה", "ונמצאו קרחים מכאן ומכאן: לא הם קראוהו לעצמם
ולא הש"ץ הוציאם". ר' דוד משרקי מספר שפקחים שבקהל היו קורים לעצמם את ההלל ואח"כ
יושבים על מקומם עד שישלים הש"ץ קריאתו, וכך יוצא שהש"ץ קורא לעצמו ולא הוציא אדם.
ג) גם כשהש"ץ קורא כהוגן יש שהשומעים מסיחים דעתם מן הקריאה: אם בעיון בספרים או בשיחה
זה עם זה.
ד) יהודי תימן נוהגים לשחוט ולאפות ביום טוב לעינוג החג. במקצת מן הקהל היו יוצאים מבית
הכנסת אחר הקדושה בשחרית ורצים לבית המטבחיים כדי לקבל מנת הבשר לסעודת יום טוב.
להלכה היו בטוחים שיהא סיפק בידם ללכת ולחזור בעת חזרת התפילה וקריאת ההלל, ואף להספיק
לקרוא את ההלל ביחידות לפני הוצאת ס"ת. אולם לרוב היו חוזרים לבית הכנסת בעת קריאת
התורה, ואז היו קורין את ההלל בחיפזון או שלא היו קורין אותו בכלל, ונמצאו מפסידים את: חזרת
הש"ץ ברכת כהנים, הלל ומקצת מקריאת התורה.
כדי למנוע קלקלות אלה העדיף ר' דוד משרקי לשנות את המנהג ולקרוא את ההלל ביחד, בנחת
ובנעימה, ו"זהו כבודו ושבחו והודו והדרו של מקום ברוך הוא". להחלטה של שינוי המנהג הגיע ר'
דוד, לדבריו, לאחר שנבצר ממנו לתקן את המעוות ולהחזיק במנהג הישן. בתקנה זו סמך על
הרמב"ם שתיקן בבית-כנסת שלו תפילה אחת לאחר שנוכח שהציבור לא נשמר מהברה בשעת
חזרת הש"ץ. ר' דוד מספר שעוד לפני קביעת התקנה נזדמן לו להתפלל בבית-כנסת שאינו שלו
וכשהגיעו ימי חנוכה הציע לפניו בית-הכנסת שכל העם יקרא את ההלל ביחד, ואמנם
"קראוהו כל העם ביחד ובנעימה קדושה, וכן עשו כל שמונת הימים ולא היה פוצה פה, לא
גדול ולא קטן".
א) אין לקרוא את ההלל במרוצה ובהבלעה, שלא תהא תקנתו קלקלתו.
ב) במקום שיש לחוש למחלוקת בין ציבור המתפללים אין לשנות את המנהג, שכן אמרו חז"ל: לעולם
אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
מהרי"ץ עומד בפרץ
טובים. (יש לציין שתפילתם של יהודי תימן נעשית כרגיל בשובה ובנחת, ובשבתות וימים טובים נוסף
לה גם התרגום בארמית לתורה ולהפטרה.) קריאתו של מהרי"ץ לשמור על המנהג הישן לא מצאה
הדים בלבות רבים ותעיד על כך נעימת האפולוגטיקה שבדבריו. לאחר שהוא מאשש את מנהג תימן
על המשנה, התלמוד והפוסקים הוא מסיים את תשובתו בתוכחת מוסר נעימה לבני תימן:
"אם כן אפוא, אחי, בינה זאת, ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה,
אשר זה לה כמה חודשים ושבועות מחכה לחסדי אב, מהור וימהרנה לו ע"י רבי המלך,
כנסית ישראל עם קדוש, ברוב עם הדרת מלך. ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים
בהשלמת קריאתו, בלתי ענות "הללויה". ושכינה מה אומרת? אם אם אני איה כבודי?
ואם גברת אני אי מוראי? הגמול הזה קויתי? די לי בשאר ימות השנה, שאני שוכבת
קודרנית ושחורה. והן עתה אשר הגיע עת דודים, נשיקין דאבא. מנעו הטוב ממני. לא
זו דרך בן יכבד אב ואם. ואם מפני קצת המוניים, אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל
אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה, לא מפני זה נבטל תקנת
ראשונים, חכמי משנה וגמרא, דעלייהו אתאמר: ע"פ התורה אשר יורוך. ולא יתכן לסמות
עיני בשר שרים נוגנים השוקדים בבית תפילתם בעבור אלו, כי אדרבא לתקנת הפיקחים
ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת, קל הוא לדבר על ליבם בשפל קול התחינה
לאמר: בואו אחי, בואו רעי, ונרוממה שמו יחדיו יחד כל איש ישראל חברים, וקב"ה יתקלס
מינן ומינייכו (ומנייהו) ישראל אשר בך אתפאר".
בטל מנהג הקרוי עקב החלפת הנוסח, ואצל האחרונים נמוג הוא והולך בשל טורח הציבור
(בקריאת "ההלל" ב"ליל הסדר" נשמר עדיין מנהג הקירוי בקרב כל יהודי תימן). מן הראוי לחדש
מנהג ראשונים זה ולהחזיר עטרה ליושנה בכל משכנות יהודי תימן.