הוראת התלמוד שונה לחלוטין מהוראת המשנה וההלכה, כשם שאופיו של התלמוד שונה מהאופי
.הכלהה לשו הנשמה לש
בעוד המשנה כוללת רשימת תמצית דעות-התנאים, וההלכה קובץ המסקנות הנובעות מן התורה
שבעל פה, הרי שבתלמוד אנו נפגשים בתהליך.
התלמוד הוא תהליך הסקת המסקנות מן המקורות תוך עיון בטעמם ובלשונם, השוואתם למקורות
אחרים ושימוש בסברא. כידוע, התלמוד כתוב כאילו הוא תעתיק של הדיונים שהתנהלו בבתי
המדרש של האמוראים.
לפיכך, בעוד המורים מתחבטים קשות (ולא תמיד בהצלחה יתירה) בשיטות הוראת המשנה
וההלכה, ונעזרים לשם כך באמצעים-מלאכותיים שונים כדי להביא את התלמידים לשותפות
בתהליך הלמידה, הרי שבהוראת התלמוד אנו פטורים ממאמץ זה, שכן בלמוד דף הגמרא נכנס
התלמיד מיד לחוויית הלמידה מעצם אופיו של התלמוד. רואה הוא את עצמו כיושב בבית המדרש
ומשתתף בוויכוחים, מקשה ומתרץ, פורק ומוכיח, טורח ומתייגע, עד שבכוחות עצמו מגיע הוא
.הכלהה תנקסמלו הנשמה תנבהל
אם נוסיף לכך את העושר העצום הטמון בתלמוד, את החוויה האינטלקטואלית לה זוכה הלומד,
את הגוון הרב בתוכן הכולל הלכה ואגדה, משפט ומוסר, מקראות ומשניות, שמועות ומעשים,
וכן אם נשים לב למושך והמענין בשיטת הדיון האסוציאטיבית המפתיעה, היינו צריכים להסיק
. .דחאכ דימלתלו הרומל הנהמו המישרמ היווח היהת דומלתה תארוהש
לכן אין להתפלא על האכזבה הרבה של מורים והורים, כאשר רואים הם תמונה שונה לגמרי
ברבות מן הכתות בשעות למוד הגמרא.
התלמידים מתקשים בלמוד והמורים בהוראה. אין התלמידים אוהבים את למוד הגמרא, ואינם
זוכים לחוויה לה ציפו.
דומה שהסיבה העיקרית לתופעה זו היא אי-הכרת המורים באופיו המיוחד של התלמוד כפי
.ויפואל ותארוה תמאתה יאו ,ליעל ותוא ונחתינש
המבקר בכתה-הלומדת גמרא ימצא לוח, ועליו משורטטות טבלה מסובכת של טורים ומשבצות
ובה משובצים היטב דעות האמוראים השונים בכל מקרה ומקרה. וסבור המורה שטרח בטבלה
זו, שבכך הקל מאד על תלמידיו את ההילוך בנתיבים המסובכים של הסוגיא. ואינו יודע שהתלמוד
אינו סיכום שיטות, אלא תיאור התפתחותן. ונמצא שטבלה זו מסיטה את הלומד מהמבנה האמיתי
של הסוגיא אל סיכומים ותמציות.
המעיין במבחנים ימצא שאלות רבות מן הסוג של: מה דעתו של ר' יוסי, או מה השיב ר' מאיר
.המודכו ,יסוי 'רל
כדאי להתאים את הלמוד לאופיו הדידקטי הנפלא של התלמוד. עלינו להשתתף יחד עם
התלמידים בבית המדרש ה"דמיוני" הדן במשנה.
אלא שנקדים ונפרט את המבנה הרגיל של הסוגיא.
בר קודקדב איגוסה תלפטמ הנושארב .תחתפתמ איה הביבסו הנשמה תדמוע איגוסה זכרמב
בלשון המשנה ובסגנונה.
אחר כך מנתחת את מבנה המשנה ועוברת לדיון בתוכנה. משווה הסוגיא את המשנה למקורות
תנאיים אחרים שבמשניות, בתוספתות, בברייתות ובמדרשי ההלכה. מקשה ומתרצת, מביאה
'טעמים מן המקרא לשיטות השונות, מנתחת אותן, ופוסקת הלכה.
כמו כן כוללת הסוגיא שמועות של אמוראים שניתן להוכיח אותן או לסתור אותן מן המשנה,
איבעיות שונות בנושא המשנה ופתרונן ממשנה, ומסברא, ומעשים הנפסקים על פי מסקנות
הסוגיא. (מלבד דברי אגדה ומוסר, דרשות, מקראות, ומעשי חכמים).
מטרתנו היא כאמור לצרף את תלמידינו כשותפים פעילים בבית המדרש בו נלמדת המשנה.
אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה. 'האמוראים. ולומדי התלמוד הראשונים ניגשו אל התלמוד לאחר
ידיעה טובה במקרא ושליטה. במשניות ולפיכך יכל הדיון להתבסס על השוואות, קושיות והוכחות
ממשניות אחרות. בעוד תלמידינו נגשים ללמוד הגמרא בלא אותה בקיאות, וממילא חסר הוא
את הנתונים הבסיסיים. המקרא, המשנה, ומדרשי הלכה שמהווים אבני בנין של סוגיא.
ברור, אילו היינו מצליחים להשלים, בהדרכת חז"ל, את למוד המקרא והמשנה קודם ללמוד
התלמוד, הייתה בעיה זו נפתרת מאליה, ויש מקומות המנסים לעשות כן, אלא שבדרך כלל
קשה מסבות שונות לבצע זאת כיום במוסדות החינוך שלנו, וחובה עלינו להתייחס למציאות
כמות שהיא קיימת. לפיכך אנו חייבים להשלים את המידע הזה באופן מלאכותי. דהיינו, להמציא
לתלמיד קודם גישתו אל הסוגיא את רשימת המקראות, המשניות והבריתות, הנוגעות לנושא,
.איגוסב ונודישו
אחר עבודה זו נוכל לפתוח את הדיון. ראשית, נלמד בכתה את המשנה ונעיין בצותא בלשונה
ובסגנונה.אחר כך נבקש את התלמידים להשוות בין המשנה ובין המקורות התנאיים האחרים
המצויים בידיהם, להקשות לתרץ. שהרי כל הנתונים נמצאים בידיהם. נעמיד תלמיד שיאמר
את שמועת האמורא המובאת בסוגיא, ונהפוך את הכתה לבית-מדרש חי הדן בשמועה. אלה
מתקיפים מן המשנה שבידם, ואלה משיבים ומתרצים. אלה מוכיחים ואלה דוחים ניתן ביד
התלמידים כמה מן הכללים של פסיקת ההלכה, נחלק אותם לקבוצות ונבקש מהם לפסוק
את הדין ולנמקו.
כשמופיע בסוגיא מעשה, נמנה אף אנו תובע ונתבע ודיינים. התובע והנתבע יטענו טענותיהם
והדיינים יפסקו וינמקו.
הוא הדין כאשר הדיון בסוגיא איננו במשנה אלא במאמרים של ראשוני האמוראים.
יש להמציא לתלמידים את המאמרים ולהשאיר בידם את הדיון, כאשר המורה משתתף אף
הוא בדיון, מנחה ומסכם.
לבסוף יש לקרוא את כל הסוגיא בלשונה, כסיכום לדיון שנערך בכתה. גם בבחינות או בעבודות-
תלמידים יש לשים דגש על התהליך ולא על המסקנות. כמו, הבאת קטע מקרא שהתלמידים
כ נדרשים לנתח את הקטע על פי פרשנות הגמרא. או, הצגת סתירה בין משניות כשהתלמידים
נדרשים לתרץ את הסתירה באופנים שונים ולהסביר את המסקנות ההלכתיות הנובעות מן
התירוצים של הסתירות.
מה שמנסה מורה לעשות במאמצים רבים ובאמצעים מודרניים שונים כדי לשתף תלמידיו
בלמידת הנושאים השונים בבית הספר מוגש לו מעצם טבעו של התלמוד הבנוי להוראה.
יש להדגיש ששטה זו ניתנת ליישום בסוגיות רבות מאד, ולא רק בסוגיות נבחרות.
אלא שאם רוצים לקדם את התלמידים בהדרגה, אפשר לבחור בכל מסכת סוגיות שבהן גורמי
הדיון מופיעים בהדרגה, דהיינו: בתחילה סוגיא שבה דיון בלשון המשנה ואחר כך סוגיות שבהן
מופיעים שני גורמי דיון (השואות לבריתות) וכך הלאה עד ללמוד כל סוגיא.
שיטה זו (שנוסתה בהצלחה בכתה ח' של בית הספר לדוגמא עוזיאל בירושלים) תשתף את
הכתה כולה בחוויה הנפלאה של למוד דף-גמרא, הביא לאהבת תורה, להבנה עמוקה של
.דמלנה לש רתוי הבוט העידילו דומל תטיש תשיכרל ,איגוסה הנבמ
|
