הפרושים והצדוקים בחיי המקדש

יארפס לאומש ר"ד

מחניים צ"ו, תשכ"ה

המאמר דן בנקודות המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, שנגעו לסדרי העבודה בבית : ריצקת המקדש, ודרך פתירת המחלוקות בזמן שהכהן הגדול היה צדוקי. בית המקדש, צדוקים, כהן גדול, הלכה, : חתפמ תולימ

רבות מן המחלוקות בין הפרושים ובין הצדוקים אשר נשמרו בידינו נוגעות לחיי המקדש ולהלכות העבודה. מהן שיסודן בהבדלי תפיסה בשאלות הציבור והחברה, מהן שנובעות בהבדלי השקפת עולם דתית ומהן בודאי שיסודן בכפירתם במסורת חכמים ובפרשנות המקרא. ירדסל תועגונ רשא שיו הדובעה תוכלהמ רחא וא הז טרפל תועגונ רשא תוקולחמהמ שי העבודה בכללן, לאופייה הכללי של העבודה ולדמות חיי המקדש.

הצדוקים, בידוע, סברו שהיחיד רשאי להתנדב קורבן תמיד כי הם לא ראו בקורבן התמיד קורבן ציבור, קורבן המוטל על כל העדה להביאו (מנחות סד, ע"ב). כתוצאה מתפיסתם זו בוודאי לא הודו בקיומם של המעמדות ובעמידתם ליד קורבן התמיד, כי הרי המעמדות הנם באות-כוח של הציבור העומד בשם שולחיו על קורבנותיו (תענית פ"ד מ"ב). יש להניח כי בשעה שהצדוקים שלטו במקדש לא היה מקום למעמדות, והרי המעמדות קבעו בהרבה בדמותם של חיי המקדש, כי אלו הכניסו גורמים זרים, כביכול, לתוך חיי העבודה והוציאוה מרשות היחיד של הכוהנים והזקיקוה לרשות הציבור כולו, הטביעו חותם ציבורי עממי על מהלך העבודה .שדקמה ייח לעו הלוכ במחלוקת שבין הפרושים והצדוקים על יום הנפת העומר, אם יש להניפו למחרת יום טוב גח תא גוחל התוויצ הרותה יכ הראשון (מנחות פ"י מ"ג), תלויה גם קביעת יום חג השבועות, השבועות חמישים יום לאחר הבאת העומר.

כגון ניסוך המים בחג הצדוקים לא הודו באותן המצוות אשר לא בא זכרם במפורש בתורה הסוכות וחיבוט הערבה, מצוות הקשורות בהשתתפותם של המוני העם. קשה למצוא מעמד חשוב במקדש שלא נחלקו בו הפרושים והצדוקים. מצינו מחלוקת בשאלת הקטרת הקטורת בקודש הקדשים ביום הכיפורים, הצדוקים סברו שיש להקטיר מחוץ לקודש הקדשים ולהיכנס בענן לפני ה', בעוד שהפרושים סברו שיש להקטיר בפנים (יומא פ"א מ"ה וראה בשני התלמודים). בעניין רב מספרת המשנה וכן התוספתא על המחלוקת בנוגע לשרפת הפרה האדומה אם תוקולחמ ויה תויוצמש חינהל שי במעורבי שמש או בטבול יום הייתה נעשית (פרה פ"ג). במספר רב מאלו שנשמרו בידינו, אלא שנשתכחו ולא נשאר להן כל זכר במסורת התלמודית.

המסורת התלמודית שמרה לנו רק על זיכרונן של אותן המחלוקות אשר בגללן תוקנו תקנות לע וא במקדש, כדי למנוע את הכוהן הגדול הצדוקי מלעשות ולעבוד כפי שיטת הצדוקים. מחלוקות אשר לזכר ניצחון הפרושים הנהיגו סדרים חדשים בעבודה המבליטות ומנציחות את ניצחון הפרושים ואת קיומה של המצווה כפי תפיסתם של הפרושים. אנו יודעים על המחלוקת בדבר הקטרת הקטורת בגלל התקנה שתיקנו לאחר ניצחון הפרושים להשביע את הכוהן הגדול שיקטיר את הקטורת רק לאחר היכנסו לפני ולפנים (יומא פ"א מ"ה). בבריתות נשמרה המחלוקת בדבר ניסוך המים, הודות לעובדה, שתיקנו כי יאמרו לכוהן הגדול .(ט"מ א"פ הכוס) "הגבה ידיך ונסך"בשעת הניסוך: רדסב ונקיתש תונקתה תרכזה בגא רמועה תפנה תלאשב תקולחמה הרכזנ תוחנמ תנשמב קצירת העומר המדגישות ומבליטות כי הקצירה נעשית לאחר היום הראשון של חג (מנחות .(י"פ

המחלוקות שאנו יודעים עליהן נשתמרו בידינו רק בדרך של מקרה, כי הרי אין להניח כי לכל מחלוקת ומחלוקת התקינו סדרים בעבודה לזכר הניצחון בה. זאת עשו רק לגבי מחלוקות שייחסו להן חשיבות מיוחדת וכנראה בייחוד לגבי אלה אשר נוגעות לעבודה ולקיום מצוות הנעשות בפומבי לעיני העם בימי מועד או במעמד גדול אחר. לגבי מחלוקות אלו מצאו עניין רב להדגיש ולציין כי העובדה או המצווה נעשית לפי מסורת חכמי הפרושים. הכהונה הגדולה נשמרה בידיהם של הצדוקים והבייתוסים עד לימיו האחרונים של הבית. אולם עם גידול כוחם והשפעתם של הפרושים בעם נצטמצמה השפעתם ושלטונם של הצדוקים גורמים רבים סייעו לצמצום השפעתם של הצדוקים ולהנהגת סדרים בעבודה לפי .שדקמב המסורת הפרושית ולנתינת דמות אחרת לחיי המקדש. בין הגורמים האלו עלינו להדגיש בראש הכוהנים ההדיוטות מפוזרים היו בכל ערי הארץ ורק ובראשונה את המוני הכוהנים ההדיוטות. זיקתם לכהונה הגדולה לא הייתה מרובה ביותר. על חלק קטן מהם ישב בירושלים בקביעות. כל פנים קרובים היו יותר להמוני העם הללו מאשר לכהונה הגדולה, כי הרי מבחינה חברתית ומבחינה תרבותית הם היוו חלק מהעם. רק שבועיים בשנה שהו הכוהנים במקדש ובירושלים וגם בימים אלה לא נזקקו בהרבה לכהונה הגדולה כי לא על ידיה נכנסו לעבודה ולא על ידיה נטלו את חלקם בקדשי המזבח (תוספתא מנחות פי"ג הי"י-הי"ט). כרובם של ישראל כן גם רובם של הכוהנים ההדיוטות בוודאי נוטים היו לפרושים ונמשכו אחרי מנהיגיהם וחכמיהם. ואמנם מימי דור החורבן ידועים לנו הרבה הרבה כוהנים אשר נמנו בדור הבא על גדולי חכמי .םישורפה

גורם שני אשר דחק את רגליהם של הצדוקים מהשפעתם על סדרי העבודה היוו המוני העם בייחוד גדלה השפעת ההמונים בימי מועד וחג בעת התאסף העם במקדש .שדקמה יאב בהמוניו. לא אחת השתמשו בכוח הזרוע כדי לפגוע בכוהן הגדול הצדוקי, אשר ניסה לעשות מעשה כדרך הצדוקים או לזלזל במצווה שקיבלו עליהם הפרושים, כמעשה ששנינו במשנת סוכה: שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן (פ"ד מ"י), ובתוספתא נאמר שהיה זה בייתוסי. אין במקורות במפורש כי היה זה הכוהן הגדול, אך יש להניח כי בסוכות שרת הכוהן הגדול בעבודה. מברייתא אחרת המדברת גם היא בימי חג הסוכות עולה לפנינו תמונה ברורה על השתלטותם של המוני העם על המקדש בימי מועד, התנגדותם לדרכי הצדוקים ועל הצטרפותם ועזרתם של הכוהנים ההדיוטות להמוני העם כנגד הכהונה הגדולה: "מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולות מערב שבת (על הערבה) וידעו בהן עמי הארץ :אתיירבה הכישממ ילבבבו .(א"ה ג"פ הכוס .פסות) וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת" .(ב"ע גמ הכוס) "והביאום הכוהנים וזקפום בצדי המזבח"

קויד רתיב ואגורם שלישי אשר צמצם את השפעתם של הצדוקים במקדש הייתה הסנהדרין חכמי הפרושים שבסנהדרין אשר בידם נתון הפיקוח על העניינים הציבוריים-הדתיים ובתוך זה נכלל כפי הנראה גם הפיקוח על המקדש ועל סדרי עבודתו. חכמי הפרושים שבסנהדרין השתדלו בצורה עקבית ושיטתית לקבל לידם את הפיקוח על עניני המקדש. הם הופיעו בפני הכוהנים כבאי-כוח הציבור והכריחום להישמע להוראותיהם, כבאי-כוח הציבור סמכו את ידיהם על ראש הקורבן באותם הקורבנות של הציבור אשר נזכר בתורה בסתם כי יש לסמוך עליהם לפני הקרבתם. הם התקינו תקנות שונות במקדש בייחוד לגבי ימי מועד, הנהיגו סדרים כדי שלא יבואו לידי קלות ראש, או פריעת הסדר הציבורי, או לידי הפרת מצות חכמים. בריש מסכת יומא מצינו שערב יום הכיפורים היו זקני בית הדין משביעין את הכוהן הגדול לבל יקטיר את הקטורת בעוד הימצאו בהיכל. על רבן יוחנן בן זכאי ידוע לנו מהתוספתא כי הופיע כבא-כוח הציבור וסמך ידו על ראש הכוהן הגדול לפני שעמד לשחוט את הפרה האדומה (תוספ. .(ח"ה ג"פ הרפ במשנה נזכרות תקנות שונות אשר תוקנו בשטחים שונים שבחיי המקדש ואשר הותקנו על ידי יש מהן אשר תוקנו על ידי חוגי הכהונה, על ידי בית דין של כוהנים או על ידי זקני בית הדין. כהונה. להם יש ליחס, כפי הנראה, את אותן התקנות אשר נוגעות לסדרים הפנימיים של הכוהנים בינם לבין עצמם כמו התקנה שהתקינו שבהרמת הדשן יזכה לא זה אשר יקדים את א"פ .פסות 'עו ,ב"מ ב"פ אמוי) דימתה תודובע רתיכ וז הדובע וסיפי אלא שבכה הלעמב ורבח ה"ב), אך יש מהן אשר תוקנו על ידי בית הדין הרגיל, כלומר על ידי חכמי הפרושים .ןירדהנסבש

להם יש ליחס את אותן התקנות אשר נוגעות לענייני הציבור כולו במקדש. התייה הקלחו"במשנה מדות אנו שונים על תקנה אשר בית הדין התקין בעזרת נשים: בראשונה והקיפוה כגזוזטרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין" "כיון שראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש :הריבסמ הכוסב אתפסותהו .(ה"מ ב"פ תודמ) עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות ששם נשים רואות בשמחת בית השואבה .(א"ה ד"פ) םוחיניובמשנת סוכה שנינו כי בית הדין התקין שלא יהו מביאין את הלולבים מערב יום טוב על גבי האצטבאות שבהר הבית כיון שהיו מחטפים את הלולבים מכים איש את חברו ובאין (ד"מ ד"פ הכוס) הנכס ידיל מהמסופר על עלייתו של הלל לנשיאות יש ללמוד כי בהכרעתם של חכמי הפרושים נקבע כי דינו של קורבן הפסח שכל אחד ואחד מישראל, כדינו של קורבן ציבור ודוחה את השבת (תוספ. .(ד"פ םיחספ

הכהונה הגדולה נשמרה בידיהם של הצדוקים עד ימיו האחרונים של הבית. אולם הפרושים ובתוכה גם את משרת הסגן, הצליחו להעביר לידם את המשרות החשובות ביותר במקדש שהשפעתה על עבודת היום ועל חיי המקדש הייתה מכרעת. שני הסגנים הידועים לנו בשמותיהם מן הימים האחרונים לבית: רבי חנניה סגן הכוהנים ואלעזר בן חנניה השתייכו לחוגי הפרושים ונמנו על חכמיהם ודבריהם. הסגן הוא שעמד על גביו של הכהן הגדול ופקח עליו לבל יסטה מדרכי העבודה כפי שהורוה הפרושים (סוכה פ"ג מ"ט). וכשהכהן הגדול עבד לפני ולפנים ביום הכיפורים ואיש לא היה נוכח, השביעוהו לבל יעשה כמעשה הצדוקים. גם עובדה זו, כשלעצמה, מעידה כי אמנם הסגן נמנה בדרך כלל על חוגי הפרושים. במשנת יומא מצינו כי גם ראש בית האב עומד היה ומשגיח כי הכהן גדול לא יעשה כמעשה (פ"ד מ"א). הרי שגם ראש בית האב נמנה על הפרושים. בתוספתא שקלים (פ"ב הי"ד) םיקודצה נמנה החכם הפרושי יוחנן בן גודגדיא בין הממונים שהיו במקדש.

למרות העובדה שהכהונה הגדולה נשארה בידי הצדוקים התנהלה העבודה היומיומית במקדש בדרכי הפרושים. דבר זה עולה לא רק ממקורות תנאיים בלבד אלא גם מדברי יוספוס ופילוס. ובמאורעות מחיי המקדש עולה העובדה כי אמנם כל סדרי הבית, לפחות בדורות האחרונים, התנהלו ברוח הפרושים וכמצוותם. הכהונה הגדולה הצדוקית הייתה נאלצת להיכנע ללחצם, ובניגוד לדעתם שרתו בדרכי הפרושים. וכך אומר, לפי התוספתא, צדוקי אחד לבנו הכוהן אמוי)"אמר לו אבא: אף על פי שאנו דורשין אין אנו עושין, שומעין אנו לדברי חכמים" :לודגה פ"א ה"ח). גם מהמקורות המספרים על הפיקוח שהיו מעמידים על הכוהנים הגדולים נראה כי נאלצים היו להישמע לדבריהם של חכמי הפרושים. במקורות התנאיים נזכרות שלוש עובדות המספרות על התמרדותם של הכוהנים הגדולים הצדוקיים בעול שהטילו עליהם הפרושים ועל ניסיונם להפגין ברבים את דעותיהם ולעבוד בקודש כדעת הצדוקים. האחת נזכרת בתוספתא פרה. הכוהן הגדול ניסה לסרב לשמוע בקולו של רבן יוחנן בן זכאי (פ"ג .(ח"ה

השניה בתוספתא יומא, בכהן גדול אשר הקטיר את הקטורת בחוץ (פ"א, ה"ח). והשלישית במשנת סוכה (פ"ד, מ"ט) בבייתוסי שנסך את המים על גבי רגליו, כלומר, רצה להבזות את המים ולהוכיח קבל עם כי אינו מודה בניסוך המים. עובדות אלו מלמדות אותנו כי לא בקלות השלימו הכוהנים הגדולים עם כפיפותם לפרושים ולבאי-כוחם, ומדי פעם בפעם ניסו למרוד ולפרוק מעליהם את עולם של אלו. יש אשר עשו מתוך רצון לשמור על מעמדם, מעמד הכהונה הגדולה ואי-תלותם בגורמים האחרים אשר גברו והלכו בחיי המקדש, ויש אשר עשו זאת מתוך דבקות ואדיקות בפרשנות הצדוקית, כפי שטוען "כל ימיכם הייתם דורשין ואין אתם עושין עד שעמדתי אני כוהן גדול אחד צדוקי לאביו: (תוספ. יומא פ"א, ה"ח). כן מספר יוספוס על כוהן גדול אחד, חנן בן חנן, אשר היה "יתישעו ( 1, 9 XX .ק) תויקודצב דאמ קודא

נראים הדברים כי רבות נאבקו הפרושים עד אשר הצליחו להטביע את חותמם על סדרי מעידות על כך אותן התקנות אשר התקינו במקדש בכדי להבליט ולהדגיש כי מצות .הדובעה היום והקורבן נעשים כהלכתם או כפי שהמקורות מנמקים תקנות אלו: אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אחריכם (משנה ותוספתא פרה פ"ג; תוספ. יומא פ"ג ה"ב). לשון זה כשלעצמו מעיד כי גם אחרי שהפרושים ניצחו ראו צורך לבצר ולשמור על הישגיהם על ידי כך שהוסיפו סייגים הרבה למצווה המבליטים לעיני כל כי אין המצווה נעשית יותר כמצות הצדוקים. "וכל כך למה :רבדה תא תקמנמ הנשמהו רמועה תריצקב ושע רשא יבמופה לכ תא ונרכזה רבכ .(ג"מ ,י"פ תוחנמ) מפני שהבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב"

עד כדי כך המודאה הרפה תפרש ינפל ושע רשא תונכהה לע רפוסמ הרפ תנשמ לש 'ג קרפב שבחצר מיוחדת בירושלים אספו נשים מעוברות שהיו יולדות את בניהן ומגדלות אותם שם והתינוקות האלה אשר מעולם לא נטמאו היו רוכבים על גבי שוורים למלאות מים מן השלוח בכדי לקדש מי חטאת שמזין על הכוהן השורף את הפרה שבעת ימים קודם לשרפת הפרה. המשנה והתוספתא מדגישות כי כל החומרות באות מפני שהצדוקים זלזלו בטהרתו של שורף הפרה. ממקור נוצרי קדום, אגרת בר נבא, אנו למדים שחומרות אלו המנויות במשנה אינם דברי הלכה גרידא, אלא נהגו גם למעשה, שכן הסופר הנוצרי, זיקתו ליהדות אינה מרובה, גם הוא שמע על התינוקות המשתתפים בשרפת הפרה (ח, א-ד). בתוספתא סוכה פרק ג' אנו קוראים על הפומבי שעשו לשאיבת המים לנסוך על גבי המזבח. במקורות לא ניכר אמנם כי עשו זאת בגלל הצדוקים, אך כידוע הצדוקים התנגדו לניסוך המים ומסתבר שגם פומבי זה נעשה בכדי להוציא מלבן של צדוקים. יש לציין כי בכל המצוות שהזכרנום השתתפו לא הכוהנים בלבד אלא כל העם; הבלטת המעשה הייתה בעיקר כלפי העם. הייתה הדגשה כי כל הנעשה במקדש אינו עניינם של הכוהנים בלבד אלא של כל קהל ישראל. והעם, באמצעות החכמים, הוא שקובע את סדרי העבודה. יש להניח שלא בבת אחת זכו הפרושים למעמדם זה במקדש, אך בסוף ימי הבית כל העבודה כולה התנהלה ברוחם ובמצותם.