מתי אמר ראובן לאחיו "אל תחטאו בילד" והם לא שמעו לו?

תקציר: השוואה בין דברי ראובן לאחיו בפרשת וישב (פרק לז) לדבריו בפרשת ויגש (פרק מב). מהי המשמעות של המילה "ויאמר" החוזרת על עצמה בלא שהתערב בדברי המדבר גורם חיצוני? היכן מצויים במקרא תופעות דומות?

מילות מפתח: לא נכנו נפש, אל תשפכו דם, ויצילהו מידם.

בעת שיוסף דרש מן האחים כי "אחיכם אחד ייאסר בבית משמרכם" (בראשית מב, יט) כבן ערובה, להבטיח את הבאת האח הקטן, נשמעו בין האחים דברים נוקבים של חשבון נפש:

על הטעמים שבגללם נכתב דבר זה רק כאן, ולא במקומו הראוי מבחינת סדר ההתרחשות, עמד הרמב"ן (בד"ה "אשר ראינו"), ופרשנים קדמונים וחדשים הוסיפו לתת לכך טעמים אחרים¹.

אולם דברי ראובן עומדים במתח גלוי, אם לא בניגוד, לדבריו אל אחיו בפרק לז, כא-כב. נכון הוא כי ראובן פעל שם להצלת יוסף מידי אחיו, אולם זאת עשה בהציעו להם להשליך את יוסף לבור, ולא שמענו אותו דורש מאחיו להימנע מכל מעשה שיש בו חטא כלפי הילד.

אמנם 'רוח הקדש' מעידה עליו כי הציע כן

וכמו שפירש רשב"ם, שכוונת הצעתו לאחים הייתה:

אף האחים, הרי עשו בדיוק כפי שהציע להם ראובן:

-כיצד אפוא יכול היה ראובן לטעון כנגדם לאחר מכן שלא שמעו בקולו?

-וכי היה עליהם לדעת את מה שבסתר לבו ולהיענות לכך?



הרמב"ן מתייחס לשאלה זו בפירושו "רק לז, פסוק כב, ד"ה ואל תשפכו דם"), והוא פותר אותה באותה דרך פרשנית שנקט בה בדברי האחים "אבל אשמים אנחנו…":

באמת, הפירוש שמציע כאן הרמב"ן קשה ביותר. הקורא הפשוט המשווה את דברי ראובן בפרשת 'מקץ' לדבריו בפרשת 'ויגש', חש שיש ביניהם סתירה, מה שאיננו חש כלל בהיוודע לו מדברי האחים כי יוסף התחנן אל אחיו. כדי למנוע סתירה מדומה זו, היה הכתוב בפרשת 'וישב' צריך לפרש, או לפחות לרמוז, לדבריו הראשונים של ראובן אל אחיו ולהסתייגות האחים מדבריו אלה.

ואכן, עיון מדוקדק בכתוב בפרשת 'וישב' מגלה כי כל הדברים הללו מצויים שם – הן דרישת ראובן מאחיו שלא לפגוע ביוסף כלל והן הסתייגותם מדבריו. אלא שכדי שיהיו הדברים מחוורים, יש להכיר תחילה תופעה סגנונית חשובה בלשון המקרא.

כמאה פעמים חוזרת במקרא תופעה מעוררת תשומת לב. המקרא מביא דבריו של דובר בציטוט ישיר, וקוטע את דבריו על ידי המילה 'ויאמר'. הרצף הדיבורי נפסק עקב כך, בלא שהתערב בדברי המדבר כל גורם חיצוני. על שום מה נוהג כך המקרא?

מאיר שילוח ז"ל³ אסף כמעט את כל המקרים הללו, ומיין אותם על פי הסיבות ששיער ביחס לכל מקרה. הנה כמה מדבריו בפתיחת מאמרו:

את המקרה השלישי ברשימתו נביא בהרחבה:

עתה הגיעה השעה לשוב אל דברי ראובן לאחיו בעת שהללו תכננו להרוג את יוסף:

מי שאינו מודע לתופעה הסגנונית הנידונה, 'ויאמר… ויאמר…', קורא את דבריו של ראובן ברצף אחד, תוך שהוא מתעלם מן ההפסקה שמפסיק הכתוב את דבריו:

והנה דבריו הראשונים של ראובן הם החלטיים בשלילת תוכניתם של האחים:

הם אמרו:

אמירתו השניה של ראובן, לעומת זאת, אינה שוללת (בגלוי) את גרימת מותו של יוסף, אלא רק את רציחתו בידיים ובמקום זאת באה הצעה לגרימת מותו בעקיפין על ידי השלכתו לבור.

–מה גרם לו לראובן לשנות את דבריו לאחיו (אף שבלבו לא שינה דבר)?

הסתייגות האחים מדבריו הראשונים. משהבין ראובן כי דבריו הראשונים נתקלו במורת רוח ונדחו על ידי אחיו, שינה באופן טקטי את דרישתו המוחלטת, והציע הצעה אשר תאמה באופן עקרוני את תכנית ההריגה של האחים. על כן היו מוכנים להישמע לו בהצעתו החדשה:

אולם את דבריו האחרונים הוא מנסח ב'גוף שני רבים':

נמצא כי צדקו דבריו של ראובן, שלאחר עשרים ושתים שנה הזכיר לאחיו כי פנה אליהם ואמר:

לאחר שכתבתי את הדברים הקודמים אמרתי בלבי: אין להסתפק רק בעיון בפרשנים שבמקראות גדולות, אלא יש עוד לסקור את מדף הפרשנים על התורה, שמא כיוונתי לדברי אחד מהם או יותר. ואכן, נמצא הביאור המוצע כאן, בחלקו או בשלמותו, בדברי כמה פרשנים, בייחוד בדברי המאוחרים יותר. יש מי שכתב זאת בקיצור נמרץ, ויש מי שהרחיב יותר, ואף פירש כן על רקע התופעה הנפוצה של 'ויאמר… ויאמר…'. להלן מובאים דברי הפרשנים הללו לפי סדר זמניהם¹⁰.

א. הראשון שפירש את הפסוקים בפרק לז בדרך המוצעת כאן הוא: רבי יצחק אברבנאל (להלן רי"א):

ג. הפרשן הבא הוא רבי דוד צבי הופמן¹², שדברינו במאמר זה מכוונים עם דבריו כמעט בכל. ראשית עומד הפרשן על תופעת 'ויאמר… ויאמר…' בספר בראשית, והוא מביא לכך שתי דוגמאותיו לדעתו, הופעת 'ויאמר' בשנית, מבטאת הפסקה כלשהי בין דיבור לדיבור, הפסקה המתחייבת מן ההבדל שבין שני הדיבורים. את הדיון הזה הוא מסיים באומרו:

לסיום, נעיר על העיצוב הספרותי של נאומי ראובן ועל המשתמע ממנו, בשני המקומות שבהם הוא נושא את דבריו.

בפרק לז מצויים פסוקים כא וכב בהקבלה כיאסטית בולטת:

הבה נפרט:

א. את דברי ראובן הראשונים מקדים הכתוב במילים "ויצלהו מידם", ובכך הוא מתכוון לומר כי דבריו הבאים של ראובן הם דברי הצלה. לעומת זאת, את דבריו השניים מבאר הכתוב לאחר אמירתם, משום שהדברים הללו אין פשוטם כמשמעם, והם צריכים הבהרה. אין אלו דברי הצלה כמו הדברים הקודמים, ובכל זאת מטרתם הסופית היא "למען הציל אתו מידם" בעתיד.

ב. את אמירתו הראשונה תקדים הכתוב רק ב"ויאמר", ואילו את זו השנייה ב"ויאמר אלהם ראובן". בדברים הראשונים ישנה נחרצות, הדברים שבפי ראובן קצרים ונמרצים. הוא אינו פונה אל אחיו אלא מדבר בשמם. בדיבורו השני, לעומת ואת, (לאחר סירובם של האחים) מנסה ראובן לפנות אל מצפונם של אחיו, לדבר על לבם.

ג. הדיבור הראשון של ראובן שולל את הריגתו של יוסף, כפי שתכננו האחים לפני כן "לכו ונהרגהו". הדיבור השני לעומת זאת, שולל רק את מעשה שפיכת הדם כשלעצמו ואין הוא אומר "אל תשפכו את דמו"), והוא מתבאר בהמשך דבריו, כהצעה לגרימת הריגתו של יוסף.

ד. את ההבדל בין 'גוף ראשון רבים' בדיבור הראשון, ל'גוף שני רבים' בדיבור השני, ביארנו לעיל בסוף פרק ג במאמר זה.


נדמה שכל פרטי ההשוואה הללו מחזקים את התפיסה המוצעת, כי שני ניסיונות הצלה שונים לגמרי נעשו מצדו של ראובן, והשני בא לעולם רק לאחר כישלונו של הראשון.

דבריו של ראובן לאחיו במצרים בפרק מב, כב, מצויים בהקבלה לדברים שאמרו הם "איש אל אחיו" בפסוק שלפני כן. הבה נציב את הדברים אלו לעומת אלו:

א. הם מאשימים והוא מאשים.

הם מאשימים את עצמם – "אבל אשמים אנחנו",

והוא מאשים אותם – "הלא אמרתי אליכם", ומנקה את עצמו מאחריות.

ב. הם מעלים בזיכרונם סיטואציה שבה "ולא שמענו",

והוא מעלה בזיכרונם סיטואציה שבה "ולא שמעתם".



זו שלהם מעוררת (לפחות בדיעבד) רגש עז של צער וחמלה – "אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו",

ואילו זו שלו מזכירה שלב מוקדם יותר, של וכחנות עקרה בין אח אחד לאחיו, המצויים בשעת התפרצות זעם נגד אחיהם המתקרב אליהם.

ג. הם רואים במה שבא אליהם 'מידה כנגד מידה', ואף הוא רואה בכך גמול צודק. אלא שהם אינם מאשימים עצמם בשפיכות דמים (מה שאינו ברור להם כלל שארע, אלא רק בהקשחת לבם לנוכח צרת אחיהם. ממילא גם הגמול אינו אלא 'צרה' שבאה אליהם.

ראובן, לעומתם, מפריז בהאשמתם, ורואה באירוע הנוכחי 'דרישת דמו' של הילד. אם כך הם פני הדברים, אין תקווה להינצל מצרה זו.

נדמה כי כוונת הכתוב להציב בפנינו שני דגמים של תגובה על בוא הצרה:

מצד אחד, התגובה הדתית החיובית של האחים, העושים חשבון נפש ושבים בתשובה לנוכח הצרה שהם נתונים בה, וממילא אינם נקלעים לייאוש ביחס לאפשרות הגאולה ממנה.

לעומתם, התגובה הלא חיובית של ראובן, המאשים את אחיו באחריות, ומפריז בתיאור החטא עד שאינו מותיר קרן תקווה.

בכל דבריו בסיפורנו, לא הצליח ראובן להשיג את מטרתו.

בדיבורו הראשון בפרק לז, לא הצליח לשכנע את אחיו לקבל את דבריו.



בדיבורו השני שם, אמנם שכנע את אחיו, אך מה בצע בכך? את מטרתו להציל את יוסף מן הבור ולהשיבו אל אביו – לא השיג.



ואף בדיבורו האחרון, בפרק מב, לא כיוון לאמת. אכן צרה זו באה אל האחים להזכירם את צרת אחיהם ולזכך את רגשותיהם, אך לא הייתה זו 'דרישת דמו' של יוסף.


כשם שדבריו הראשונים בפרק לז לא מצאו הד בלבות אחיו, כך גם דבריו האחרונים אליהם, בפרק מב, נתקלים בשתיקה, ואינם מעוררים אותם לתוספת תשובה וחרטה" עיקר השפעתם של דבריו אלו, נראה שהייתה דווקא על יוסף, הלומד מדבריו שאחיו סבורים כי מת, ודבר זה משפיע עליו לבכות. מדברי ראובן לומד יוסף מה גדול השבר במשפחה, והוא מבין מה גדולה תהא התדהמה כשיתגלה אליהם ויאמר "אני יוסף".

1. ראה נ' ליבוביץ, 'עיונים בספר בראשית', עמ' 239-238 ועמ' 330; מ' וייס, 'עוד למלאכת הסיפור במקרא', בתוך 'מקראות ככוונתם', ירושלים, תשמ"ח, עמ' 331-330.

2. כך פירש רש"י בעקבות תנחומא בובר, 'וישב' יג.

3. מ' שילוח, 'ויאמר… ויאמר…', בתוך 'ספר קורנגרין', תל-אביב, תשכ"ד, עמ' 267-251.

4. בסיפור יוסף ואחיו (מפרק לז ועד לסוף ספר בראשית), מצויים עוד שישה מקרים של 'ויאמר… ויאמר…', ואלו הם: לח, כ"ה, מא, לט-מא, מב, א-ב, מג, כט, מו, ב, מז, ג-ד (עליו דובר לעיל).

5. לא כך מיין שילוח את המקרה שלנו. הוא מביאו במאמרו בתוך הקבוצה הרביעית ובסעיף 7 באותה קבוצה). סיבת ההפסקה בקבוצה זו לדעת שילוח היא ש"המדבר על נושאים ועניינים שונים מבדיל ביניהם על ידי הפסקה, ונמנע בכך מלערבב את תוכן דבריו". על המקרה הנדון הוא כותב: "ראובן דורש לא להכות את יוסף נפש, ואחר כך הוא מייעץ להשליך אותו לבור". נראה שכוונתו של שילוח להבחין בין הדרישה העקרונית של ראובן, שלא להרוג את יוסף בידיים, לבין ההצעה המעשית האמורה ליישם את דרישתו במציאות – הצעת ההשלכה לבור. לא כך מבינים זאת אנו, כפי שיתברר בהמשך המאמר. אף לפי הבנתו, אין דבריו מדויקים: גם בהצעת היישום המעשי חוזר ראובן על דרישתו העקרונית, ואף כופל אותה: "אל תשפכו דם… ויד אל תשלחו בו". נמצא שאין כאן "נושאים ועניינים שונים" שיש להבדיל ביניהם כדי שלא לערבב את תוכן הדברים.

יצויין כאן בדרך אגב, כי מאמרו החלוצי והחשוב של שילוח ראוי לרביזיה בכמה תחומים:

א. את המקראות המובאים בו יש לסדר לפי סדרם במקרא, כדי להקל את ההתמצאות בהם, ואגב כך יש להשלים דוגמאות בודדות שנשמטו מעבודתו.

ב. יש לדון דיון פרשני מחודש על כל מקרה, כדי לברר את סיבת ההפסקה ב'ויאמר', ולמיין מחדש את כל המקרים.

ג. יש לדון בכל מקרה על התועלת הפרשנית הרחבה שישנה להבחנה בתופעה הסגנונית האמורה, לבירור המקרה בהקשרו (דהיינו: מעבר לבירור הפרשני של הציטוט הנדון עצמו, שבו קיימת תופעת 'ויאמר… ויאמר…', עשוי בירור זה להועיל להבנה שונה של כל הסיטואציה שבה משובץ הציטוט הנדון).

ד. יש לחזור ולחפש בדברי חז"ל והמפרשים התייחסות לעצם קיומה של התופעה, או לפחות לפרשנותו של מקרה זה או אחר. דברינו בעניין ראובן ברשימה זו, תורמים לאמור בסעיפים ב-ג-ד.

6. בכך דומה המקרה שלנו להפסקה שמפסיקים אנשי סדום בין דיבורם הראשון ללוט לבין דיבורם השני אליו (ראה לעיל). אף שם, חוסר התגובה של לוט משמעו חוסר הענות לדברים הראשונים, מה שמביאם להקצין את דבריהם השניים ולאיים על לוט. אגב, קיים דמיון סכמתי בין שני הסיפורים בכך שציבור מתכנן התנכלות לחפים מפשע, ואדם אחד נחלץ להגן על המותקפים. אולם מבחינת היחס בין עמדת הדובר לעמדת השותק, הפוכים שני הסיפורים תכלית ההיפוך.

7. ואכן, מדרשם של חז"ל ופירושו של רש"י על עדות 'רוח הקדש' בדבר כוונתו של ראובן להציל את יוסף (ראה הערה 2 לעיל), נאמרו על המילים בפסוק כב "למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו", מילים שנכתבו לאחר אמירתו השנייה של ראובן. רק שם קיים פער בין דבריו הגלויים של ראובן לבין כוונתו הנסתרת.

8. שילוח עמד על הבחנה זו (עמ' 258), אך לא ייחס לה כל משמעות.

9. יש לעמוד על השינוי שעשה ראובן בין דבריו המקוריים "לא נכנו נפש", לבין ציטוטם בפיו מאוחר יותר "אל תחטאו בילד". אין להסתפק בתשובה שלאחר עשרים ושתים שנה נשתכחו מראובן המילים ונותר רק הטעם-העניין. נראה כי התשובה לכך היא, שאם היה ראובן מצטט מילולית את דבריו שאמר אז, ואומר: 'הלא אמרתי אליכם לא נכנו נפש', היה גורם לכך שאחיו היו חושבים בלבם: 'הלא באמת לא הכינו אותו נפש, אלא רק השלכנוהו לבור'. שכן רק בהקשר המקורי שבו נאמרו דברי ראובן, לאחר דברי האחים "לכו ונהרגהו…", מתפרשים דבריו "לא נכנו נפש" כהסתייגות מוחלטת מכוונתם הרעה. אולם לאחר שנאלץ ראובן לדבר את דבריו השניים ולהציע להשליך את יוסף לבור, והאחים עשו כן, עלול ציטוט דבריו הראשונים לאחר זמן רב, להתפרש שלא על פי כוונתו של ראובן, אלא כמתאים למה שעשו האחים בפועל.

ועוד, ראובן בדבריו לאחים במצרים מעוניין להבליט את ממד החטא ועונשו. על כן הוא ממיר את ה'הכאה נפש' במונח 'חטא' (ועוד מוסיף את המילה 'בילד' כדי להעצים את חומרת החטא), ובכך מתבלט הקשר בין החטא ותוצאתו – "וגם דמו הנה נדרש" ובהזכרת 'דמו הנדרש' של הילד, מתברר למפרע ש'החטא בילד' היה מעשה הקשור בהבאת מיתה עליו).

שינוי נוסף שיש לעמוד עליו הוא, שבציטוט המאוחר פונה ראובן אל אחיו ב'גוף שני' – "אל תחטאו", בעוד שבמקור הייתה הפנייה ב'גוף ראשון רבים', בדרך שראובן כולל עצמו עם אחיו "לא נכנו". טעם הדבר הוא, שלו היה ראובן אומר 'הלא אמרתי אליכם לא נחטא בילד', היה כמודה על חטא שגם הוא שותף בו. אולם כוונתו בדבריו לאחים הפוכה בתכלית – להאשים אותם בחטא, ולנקות את עצמו ממנו.

10. המעיין בפירוש ר' יוסף בכור שור לפסוקים הנידונים בפרק לז, ימצא נקודת דמיון לפירוש המוצע כאן, אן ישנו הבדל פרשני עקרוני בין שני הפירושים, ועל כן לא הובאו דבריו בגוף המאמר. כיוצא בזאת, אם כי בכיוון אחר לגמרי, פירש האלשיך את אותם פסוקים.

11. מתורגם לעברית בידי הרב מרדכי ברויאר, ירושלים, תשמ"ט.

12. פירושו לספר בראשית נדפס לראשונה רק בארץ, בתרגום לעברית, בידי אשר וסרטיל, הוצאת 'נצח', בני ברק, תשל"א, חלק ב'.

13. בראשית כד, כד-כה – שתי תשובותיה של רבקה לעבד אברהם; כן, לו – דברי עשו אל יצחק כשנודע לו מעשה אחיו.

14. זו דוגמה לפרשן ששם לב לתופעה של 'ויאמר… ויאמר…', אף כי לא בהיקף הרחב של כל המקרא כמו שעשה שילוח. שילוח פרסם את מאמרו בטרם יצא פירושו של הרב הופמן לספר בראשית לאור עולם.

15. כמובן, אין זהות בין פירוש הרמב"ן לפירושו של הרב הופמן. הראשון מכניס לשיח שבין ראובן לאחיו בפרק לז דברים שאינם כתובים שם כלל (אלא הם כתובים בפרק מב), ואילו האחרון אינו מוסיף לשיח זה דבר.

16. הופיע לראשונה באנגלית, אוקספורד, תרפ"ט. ובתרגום עברי בידי ד"ר ו' קלנר וד"ר ב' קלאר, ירושלים,

תש"ב. את הפרקים לז-נ פירש הרב ג' פרידלנדר, כמובא בהקדמת העורך, הרב הרץ.

17. נראה שהכוונה לדברים שבפסוק הקודם – ולא נכנו נפש".

18. כאן מופיע ציון: (רמב"ן, אברבנאל). אולם פירוש זה זהה רק לאברבנאל, ואף זאת רק במה שנוגע לפרק לז ולא לפרק מב. ביחס לפירוש רמב"ן – ראה הערה 15.

19. הוצאת יבנה, תל-אביב, תשט"ו.

20. אף בדיבורו הבא בסיפור, בדבריו אל יעקב בסוף פרק מב, לא מצליח ראובן לשכנע ולהשיג את מטרתו, וראה רש"י לפסוק לח שם.