חודש ניסן, מתוך הספר "מעגל השנה היהודית" (שמות החודש; עליה לרגל, בדיקה וביעור חמץ, מצה, חג הפסח, ליל הסדר, קרבן פסח, ספירת העמר; ספר החינוך, רמב"ן, ספר התודעה, שולחן ערוך)

הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של החג, ויביא
עמו קרבן עולה, בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא
ינפ ואריי אל" רמאנש ,השעת-אל לע רבע אלא השע תווצמ השע אלש ויד אל ,הלוע
ריקם". ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה.

החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו
להיראות, והדבר ידוע שאין השלמים אלא מן הבהמה.

ושתי מצוות אלו, הראייה והחגיגה, אין הנשים חייבות בהן.

והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם
הנקראים "שלמי שמחת חגיגה", שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה'
אלקיך"; ונשים חייבות במצווה זו.

שלמי שמחה לא נתנו בהן חכמים שיעור. בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג, אם היו
בידו קרבנות הראייה – יביאם, או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף
– לא יביא שווה כסף, אפילו היה בידו שווה כמה זהובים. אסור לו לעלות ריקם בלא
כסף ובלא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף? גזרה שמא לא ימצא למכור או
שמא יימצאו המעות סיגים [= פגומים, מזויפים].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אכסנאים היו מערימים ונוטלים עורות כבשים
מצוירים, ששווים ארבעה וחמישה סלעים, ונותנים לאנשי ירושלים, ובה היו בעלי
הבתים משתכרים.

דהיינו: היה נוהג קדום, לא להשכיר חדרים לעולים לרגל אלא לתת להם בחינם, ואף
דמי שימוש במצעים לא לקחו. ולא עוד אלא שבעלי הבתים היו נותנים לאורחים
את החדרים הפנימיים, הטובים. עולי הרגל, שהיו אסירי תודה לאנשי ירושלים, היו
משאירים להם את עורות הקרבנות שהקריבו. ויש שהיו מביאים אתם עורות
מעובדים ששוויים רב, והיו משאירים אותם לבעלי הבית במקום העורות של
הקרבנות, וכל זה מתוך הכרת טובה על האירוח של אנשי ירושלים.