עיונים בנוסח התפילה ובכוונותיה

 

 

התהוות נוסחי התפילה

סדר התפילה המצוי כיום בידינו הוא, כידוע, מעשה ידיהם של אנשי כנסת הגדולה, בראשותו של עזרא הסופר, אשר מקצתם היו נביאים: "אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא, מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" (מסכת מגילה דף יז, ע"ב). עפ"י הירושלמי חלקם של הנביאים בין אנשי כנסת הגדולה היה גדול עוד יותר, למעלה משלושה רבעים מהם:

"אמר רבי ירמיה: מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת" (מסכת ברכות פ"ב, ה"ד).

אך לא רק את תפילת העמידה תיקנו חז"ל: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות" (בבלי, מסכת ברכות דף לג, ע"א). הסיבה העיקרית שהניעה את אנשי כנסת הגדולה לקבוע את סדרי התפילה הייתה לשונם העילגת של גולי בבל, וחוסר יכולתם לבטא כהלכה את שבחו של הקב"ה מחד גיסא, ואת בקשותיהם ממנו מאידך גיסא. וכך מרחיב הרמב"ם בעניין זה:

"כיוון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים, ואותם הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיוון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר: 'ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם' (נחמ' יג, כד). ומפני זה, כשהיה אחד מהם מתפלל תקצר לשונות לשאול חפצו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש, עד שיערבו עימה לשונות אחרות. וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר: שלוש ראשונות – שבח לה'; ושלוש אחרונות – הודיה; ואמצעיות יש בהן שאלות כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני עניין זה תיקנו כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העילג" (הלכות תפילה, פרק א', הלכה ד).

כבר ממקור זה עולה בבירור, שהתפילה צריכה להיאמר בלשון צחה ומדויקת, שהרי עיקר תקנתם של אנשי כנסת הגדולה הייתה, ש"תהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה", והמתפלל בלשון עילגת עושה את תקנתם פלסתר.

מאוחר יותר, בתקופת יבנה, עברה התפילה עריכה מחודשת, שבהמלכה נוספה לה ברכת המינים:

"תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?

(לפי גירסה אחרת: "ברכות הצדוקים" ואכמ"ל).

עמד שמואל הקטן ותיקנה" וכו' (מסכת ברכות דף כח, ע"ב).

חכמים וחוקרים כאחד נחלקו ביחס למהותה של תקנת אנשי כנסת הגדולה. יש הסבורים, שהם תיקנו את התפילה במלואה, מילה במילה, כפי שהיא מוכרת לנו כיום מסידורי התפילה. לעומתם, יש הטוענים, שחז"ל קבעו רק את חובת התפילה, אך לא את נוסחה המדויק. במילים אחרות, חז"ל לא חיברו "סידור", ואף לא ניסחו את הברכות במלואן, אלא רק את פתיחתן ואת סופן, וזאת, כנראה, על מנת שכל אדם יוכל לנסח את "עיקר הברכה" עפ"י משאלותיו וצרכיו.

 

בתלמודים ובמדרשים לא מופיע נוסח תפילה שלם שתיקנו חז"ל. בתחילה היה זה אומנם משום שהתפילות נכללו באיסור כתיבת התורה שבע"פ,¹ אולם גם לאחר שהתירו להעלות את התורה שבע"פ על הכתב, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"², לא היה בנמצא נוסח מלא של תפילה וברכות, אם משום שביקשו להשאיר לכל אחד ואחד את מלאכת הניסוח עפ"י צרכיו, ואם משום שהתפילות היו שגורות וידועות בזמנם בפי כל. באופן זה, למשל, מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה מדוע לא נכללו במשניות שערך רבי יהודה הנשיא עניינים חשובים כתפילה, ציצית, תפילין ומזוזות:

"דיני הציצית והתפילין והמזוזות וסדר עשייתן והברכות הראויות להן וכל הדינים השייכים לכך והשאלות שנתעוררו בהן – אין ממטרת חיבורנו לדבר בכך, לפי שאנחנו מפרשים, והרי המשנה לא קבעה למצוות אלה דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם, כדי שנפרשם. וטעם הדבר לדעתי, פרסומן בזמן חיבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים ורגילים אצל ההמונים והיחידים ולא נעלם עניינים מאף אחד, לפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפילה, כלומר נוסחה וסדר מינוי שליח ציבור, מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חיבר סידור אלא ספר דינים³".

אולם, בחלוף הזמן, כאשר נוצרו ריכוזים יהודיים גדולים וחשובים במקומות שונים ברחבי העולם, והקשר בינם לבין הישיבות ומרכזי התורה בארץ – ישראל ובבבל הלך והתרופף, התעורר הצורך להעלות גם את התפילה על הכתב. כבר במאה השמינית מגיעות לישיבות בבבל שאלות רבות, הנוגעות לנוסח התפילות, למנהגי תפילה שונים ולהלכות הקריאה בתורה. כך, למשל, כתב רב יהודאי גאון (760-763) ובספרו "הלכות פסוקות" את סדר הקריאה בתורה לכל שבתות השנה והמועדים, ורב נטרונאי גאון (853-858) כתב עבור יהודי קהילת אליסנה שבספרד את סדר התפילה והברכות לימות החול. אולם תשובה אחרונה וחשובה זו אינה יכולה להיחשב "סידור תפילה", משום שרב נטרונאי לא פירט בה את התפילות, אלא רק מנה אותן, וכן לא כלל בה את תפילות השבת.

 

הסידור הראשון נכתב ע"י רב עמרם גאון (גאון סורא בין השנים 858-870), כהיענות לפנייתם של יהודי קהילת ברצלונה: "וסדר תפילות וברכות של שנה כולה ששאלת, שהראנו מן השמים, ראינו לסדר ולהשיב כמסורת שבידינו, כתיקון תנאים ואמוראים"⁴. סידורו כלל, אם כן, את תפילות כל השנה והמועדים, ובכלל זה פיוטי סליחות ותיקונים, והיה מבוסס על מנהגי הישיבות בבבל. מאוחר יותר היווה את היסוד לנוסח המוכר כ"נוסח ספרד⁵. כשמונים שנה לאחר רב עמרם גאון חיבר רב סעדיה גאון (882-942) סידור נוסף. סידור זה, שהיה מקיף יותר וחשוב יותר מקודמו, כלל את תפילות ימי החול, השבתות והמועדים, ואף פיוטים שונים ובקשות. על נסיבות כתיבתו של הסידור מספר רס"ג עצמו:

"בארצות האלה שבהן עברתי ראיתי משלושה אלה [=ההזנחה, ההוספה וההשמטה בנוסח התפילה] דברים, שהניעוני וקראוני להשתדל וסלקם. וזה לפי שישנם דברים ממסורות אומתנו בתפילותיה ובברכותיה, שהוזנח שימושם, עד שנשכחו ונמחקו לחלוטין, חוץ מאצל יחידי סגולה, ומהם דברים שנוספו בהן ונשמטו מהן, עד שנשתנו ונפסדו העניינים שלמענם נתקנו מלכתחילה⁶".

רצונו של רס"ג לגבור על השפעות הבערות ולתקן סידור תפילה, שבאמצעותו יוכל המתפלל לשפוך שיח לפני קונו, הוא שהביא אותו גם לחבר את "הבקשה" המפורסמת: "ומפני שראיתי את מיעוט הבינה בכך [=בתפילות הרשות] וחששתי שהמתפלל, אשר רוצה להתקרב לאלהיו, מתרחק ממנו בדברי טעות, חיברתי בקשה בשתי נוסחאות" וכו'⁷. אולם סידור זה לא זכה לתפוצה כה רבה כקודמו, בין היתר משום שהקישורים בין התפילות והפיוטים נכתבו בערבית.

 

אף בצרפת נתחברו סידורים. המפורסמים ביותר היו "סידור רש"י", שנכתב ע"י אחד מתלמידיו של רש"י ועוצב סופית בתקופת בעלי התוספות. אחריו נכתב "מחזור ויטרי"⁸, לר' שמחה מויטרי, תלמיד רש"י (סוף המאה ה-11 ותחילה המאה ה- 12). סידורים אלה, שנתחברו אומנם בצרפת, עמדו תחת השפעתו של הנוסח הארץ – ישראל השפיע לא רק על נוסח "אשכנז", אלא גם על הנוסח הנקרא "נוסח איטליאני", והמצוי ב"מחזור רומא"⁹.

 

עם גילוי הגניזה הקהירית לפי 100 שנה, נחשפו נוסחאות תפילה רבות ובלתי – מוכרות, השונות מכל הנוסחאות הקיימות. רובן של נוסחאות אלה היו נוסחאות ארץ – ישראליות¹⁰. מסקנת מחקר התפילה המודרני היא, שבעבר היו קיימים נוסחי תפילה רבים ומגוונים יותר ממה שאנו יכולים להעלות על דעתנו¹¹. להלן מספר דוגמאות לנוסח התפילה המצוי בגניזה, בהשוואה לשני הנוסחים השגורים, "ספרד" ו"אשכנז":

 

 

 

מאליה מתעוררת השאלה: אם אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח תפילה אחד, אשר כל מילות התפילה בו ספורות ומדודות, איזה נוסח תפילה מבין הנוסחים הקיימים כיום יש להעדיף?

התשובה המתבקשת היא, שכל אדם ידבק בנוסח השגור בפיו, ויקפיד שלא לשנותו. כך, למשל, נשאל מרן החיד"א בדבר חזנים ומדקדקים, שביקשו לשנות את המנהג הקדום בקהילות איטליה, תורכיה ומצרים, וכן בקהילה הפורטוגזית בהולנד, לנקד את כינויי המושא והקניין לזכר בקמץ ובשווא, דוגמת: "נקדישך ונעריצך". החיד"א, כצפוי, דחה כוונה זו מכל וכל:

"נדון שלנו, שרוצים לשנות התיבות התדיריות

והמורגלות בפי כל המון ישראל אנשים ונשים וטף

ולשנות נקודתן שינוי מורגש, וכל העם מקצה יחדיו

ירננו מרננו אבתרייהו ונעשה הדבר חוכא ואיטלולא,

והם משתררים גם השתרר, ופערו פיהם, שכל ישראל

המה וחכמיהם ורבניהם טעו במדבר לא ידעו לקרות

התיבות הא ודאי אינהו הוא דקטעו בנקודות הקצף,

עושי חדשות ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל, ויש

לבטל דעתם ולכופם לכבוד ה' ותורתו וכבוד גדולי

ישראל ראשונים ואחרונים רבים ועצומים, מאריות

גברו חשיבי דרומאי אשר קטנם של תלמידי

תלמידיהם עבה ממתניהם של אלו המשנים¹⁵".

סיכום תשובתו של החיד"א מתייחס ישירות לשאלה שהצגנו לעיל: "על כן, כל דבר שהוא מורגל בפי הציבור ראוי לסמוך עליו כאילו הם דברי נביא, דוודאי סירכייהו נקטי". כדברים הללו כתב גם ר' שלמה גנצפריד, בתוספת אזהרה לדבוק בנוסח אחד ולא לערב תיבות מנוסח לנוסח:

"המתפלל צריך שיכוון בליבו פירוש המילות שהוא

מוציא בשפתיו. ואם אינו יכול לכוון פירוש המילות,

לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפילה בדברים

המכניעים את הלב ומכוונים את ליבו לאביו שבשמים.

ויתפלל כל אחד כפי הנוסחא שלו, הן אשכנז והן ספרד

וכדומה, כולם יסודתם בהררי קודש. אבל אל יערב

תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות

וספורות עפ"י סודות גדולות¹⁶".

 

 

חשיבותה ותקפותה של הכוונה בתפילה

אם נקבל את הדעה, שאנשי כנסת הגדולה וחכמי יבנה לא הסתפקו בקביעת חובת התפילה באופן כללי, אלא תיקנו את נוסח התפילה כולו, על כוונותיו ודקדוקיו, מתעוררת בכל חריפותה השאלה: כיצד יכולים אנו לכוון בתפילתנו את כל הכוונות שכיוונו בה אנשי כנסת הגדולה, אשר מקצתם (או עפ"י הירושלמי: רובם) היו גם נביאים? כיצד יכולים אנו לרדת לעומק דעתם וכוונתם ולפעול בתפילתנו את שביקשו הם להשיג באמצעותה? על קושי זה העמיד בלשון ברורה ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א:

"באמת, בעומק פנימיות כוונת התפילה, אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפילה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין, ועד אחרון, הרב הקדוש איש אלוקים נורא, האריז"ל, אשר הפליא – הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה, שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים"¹⁷.

יתרה מזאת, נקודת המוצא ההלכתית היא, שאכן אין אנו מכוונים בתפילתנו כהלכה, לא רק לאורך כל י"ט הברכות המרכיבות את תפילת העמידה, אלא אף לא בברכה אחת, ואפילו לא בזו הפותחת את התפילה. כבר "הרוקח" המליץ: "ירגיל אדם עצמו לכוון על כל פנים בחתימה של כל ברכה",¹⁸ וזאת מתוך הבנה עמוקה של המציאות, שלפיה קיים קושי רב בכל י"ט הברכות, ומשום כך ראוי לכוון לפחות במקצתן. גם הרמ"א נתן להבנת המציאות הזאת ביטוי הלכתי, בהסבירו מדוע אין חוזרים בגלל היעדר כוונה בתפילה, אפילו בברכת "אבות": "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון¹⁹". דהיינו, מה טעם יש לחייב את המתפלל לחזור פעם נוספת על תפילתו משום חסרון כוונה, הרי גם בפעם השנייה (ואולי גם בפעמים הבאות אם נחייב אותו לחזור) אין הוא מובטח שיכוון כהלכה, ובוודאי לא את הכוונות שכיוונו אנשי כנה"ג.

שתי תשובות מצאנו לשאלה זו אצל ר' חיים מוולוזי'ן. כיוון תשובה אחד מצוי בדבריו של ר' חיים על היחס בין הכוונה למעשה (לאו דווקא בענייני תפילה). ר' חיים מדגיש בצורה מוחלטת את עליונות המעשה על פני הכוונה, ואת חשיבותו גם בהיעדר כוונה לצידו:

"ואם אמנם מחשבת האדם היא העולה למעלה ראש להידבק בשורשו, אבל לא המחשבה היא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר בעבודתנו, והמחשבה טובה מצטרפת למעשה. כן אנחנו בני אדם, אשר דירתנו בחיינו הוא בעולם המעשה, חובה עלינו לקיים את המעשה בכל חומרי פרטי הדקדוקים, וכל המרבה לדקדק במעשיו הרי זה משובח. ואם אפשר לצרף גם טהרת המחשבה אל דקדוק המעשה – הרי זה משובח יותר ויותר. אבל חלילה לנו להזניח את המעשה בשביל מניעת טהרת המחשבה²⁰".

רוצה לומר, עפ"י דברים אלה מוטל עלינו להתפלל, גם אם אין אנו מסוגלים לכוון את הכוונות הנשגבות שכיוונו אנשי כנסת הגדולה בתקנם את נוסח התפילה, שהרי מעשה התפילה הוא העיקר, ולא הכוונה שבצידה. אמת, תפילה היא "עבודה שבלב", ומשום כך עליה להתרחש בתוככי ליבו של האדם, ומשום כך כוונה בתפילה נראית הכרחית, אך בראש ובראשונה עליה להיות בבחינת "עבודה", כלומר, עליה להתבצע עפ"י כל ההלכות והפרטים שקבעו חכמים לגביה. וכך אומנם ניסח את הדבר מרן ה"שולחן ערוך: "לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתותיו ומשמיע לאוזניו בלחש"²¹. זאת ועוד, אם התפלל בליבו לבד, מבלי להוציא כלל בשפתיו, הרי זה לא יצא²².

במילים אחרות, השאיפה לכוון את הכוונות הנשגבות שהכניסו אנשי כנסת הגדולה לתוך מילות התפילה היא אכן שאיפה נעלה, אך אי – מימושה אין בו כדי למנוע את עצם ביצוע מעשה התפילה.

אולם ר' חיים מביא תשובה נוספת לשאלה שהוצגה לעיל בדבר כוונות התפילה, המייחסת ללשון התפילה, שנוסחה בקפידה ע"י אנשי כנסת הגדולה וע"י חכמי יבנה, סגולות מרחיקות לכת. תשובה זו קשורה בעולמות העליונים, הנבראים – או חלילה נהרסים – כתוצאה מפעולותיו של האדם. על עולמות אלה העמידנו ר' חיים בכמה מקומות בספרו "נפש החיים":

"הוא, יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין, בכוחו הבלתי – תכלית, כן מאז, כל יום וכל רגע ממש, כל כח מציאותם וסדרם וקיומם תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך בכל רגע. כן בדמיון זה, כביכול, ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבון כוחות ועולמות אין מספר, ומסרים בידו, שהוא הוא המדבר אותם והמנהיג אותם, על פי כל פרטי תנועות מעשיו, ודיבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו, הן לטוב או להיפך, חס ושלום. כי במעשיו ודיבוריו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור. ובהיפוך, ח"ו, על ידי מעשיו או דיבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס ר"ל כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים. או מחשיך, או מקטין אורם וקדושתם ח"ו, ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה, ר"ל. השליט רצונו יתברך את האדם, שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל ענייניו בכל עת ובכל רגע ממש. וזאת תורת האדם, כל איש ישראל, אל יאמר בליבו ח"ו, כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום עניין בעולם? אומנם יבין ויקבע במחשבות ליבו, שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. כל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים, בעולמות וצחצחות האורות העליונים²³".

והנה, אליבא דר' חיים, נוסח התפילה מכוון כנגד אותם עולמות עליונים, והוא מסוגל להעלות את בקשותיו ושבחיו של המתפלל לאותם עולמות:

"כל תיבה מהתפילה, או של איזה ברכה, היא העולה למעלה מעלה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה, כביכול, שותפו של יוצר בראשית, לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות. והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באילו התיבות דווקא, כאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה. ולכן קרא רז"ל את עניין התפילה 'דברים העומדים ברומו של עולם' (מסכת ברכות, דף ו, ע"ב). היינו, שהדברים עצמם, הם תיבות התפילה, עומדים ברום העולמות" (נפש החיים, שער ב, פרק י).

דברים אלה מסבירים גם מדוע היה צורך ב"פורום" כה נכבד, אנשי כנסת הגדולה ובהם הנביאים, על מנת לתקן תפילה קצרה יחסית, כתפילת "העמידה", הנראית על פניה "פשוטה", שהרי רובה אינו ואלא שאילת צרכיו של אדם, ומיעוטה שבחי המקום. מכיוון שכל מילה וכל ברכה בנוסח התפילה מכוונות כלפי העולמות והכוחות העליונים, הרי ברור, שרק מי שמכיר את העולמות הנשגבים הללו ובקי בנתיבותיהם יכול לתקן תפילה, שנועדה להוליך את המתפלל אליהם, גם אם הוא עצמו אינו יודע את הדרך.

בדומה לר' חיים כותב גם בעל ה"חפץ חיים", שעה שהוא מסביר מדוע רצוי להתפלל בלשון הקודש דווקא²⁴:

"לשון הקודש יש לו סגולות רבות מכל לשונות. וגם כשתיקנו כנה"ג את נוסח התפילה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים, והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות. וכשאנו אומרים דברים אלו כלשונם של כנה"ג, אף שאין אנו יודעין לכוון, מכל מקום עלתה לנו תפילתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה, מה שאין כן כשמתפללין בלע"ז"²⁵.

התפילה, לאור דברים אלה, היא בבחינת "הליכה בשדה קוצים": כל מילה וכל ברכה מפעילות – בלי שנחוש בדבר – מערכת עניפה של כוונות ובקשות, העולות ומתעלות לעולמות העליונים ומשפיעות על המברך והמתפלל שפע של טובה וברכה, באופן שאין הוא מבינו כלל, אך היה גלוי ונהיר לנביאים ולזקנים שניסחו את התפילה. אם נשתמש בדימוי הלקוח מעולם המחשבים, הרי שכל מילה וכל ברכה הן בבחינת לחיצה על מקש "הפעלה" בתוכנת מחשב, הגורמת, מבלי שהדבר ייראה לעינו של המשתמש, להפעלת מערכת חבויה של פקודות, שבסופו של דבר מעלים אל פני המסך את התוכנה המבוקשת.

במילים אחרות, הכוונה שאנו מצרפים לבקשת הגאולה, או לבקשת הרפואה, אין בה כשלעצמה כדי לפעול את הפעולה הרצויה. אולם אנשי כנה"ג ניסחו את הבקשות הללו בצורה מיוחדת במינה, כך שהלשון עצמה פועלת את פעולתה תודות לעצם אמירת התפילה: "כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה".

לאור דברים אלה של ר' חיים מוולוז'ין ושל ה"חפץ חיים" ברור, עד כמה חשוב להקפיד בשעת התפילה על לשון מדוייקת ונכונה. כך, למשל, נאמר גם בזוהר הקדוש: "מאן דצלי צלותיה בעי לפרשא מילוי כדקא יאות" [=מי שמתפלל תפילתו צריך לפרש את מילותיו כראוי] (פרשת "וישלח", דף קסט). וכן נכתב בסידור המיוחס לרבנו שלמה ב"ר שמשון מוורמייזא, מגדולי חכמי אשכנז בדורו של רש"י²⁶:

"המוסיף והגורע בה [=בתפילה] אפילו אות אחת – תפילתו אינה נשמעת, כי כולה במידה, באותיות ובתיבות, וסודות הרבה היוצאים ממנה. וכל ירא שמים ייזהר בה מלפחות ומלהוסיף. ולא ישמע לאלו שמוסיפים כמה וכמה תיבות, כי אין רוח וחכמה נוח בהם, כי לא נמסרו להם טעמי תפילה והסודות, כי חסידים הראשונים היו גונזים הסודות והטעמים".

ויש אף מי שהרחיק לכת וכתב, שמכיוון שחז"ל אמרו, כי התפילות הן כנגד קרבנות התמיד שהקריבו במקדש (ברכות כו, ע"ב), "אם יבטא האדם את התפילות בשיבושים, הלוא יהיה כמקריב בעלי מומין" ²⁷!

ואומנם, כך פסק ה"שולחן ערוך", לאחר שעמד על חובת הדיוק ב"קריאת שמע": "אף בפסוקי דזמרה ובתפילה צריך לדקדק בכך. צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח" (סימן ס"א, סעיפים כב-כג), כלומר: לא יקרא עיצור דגוש כרפה, ולא יקרא עיצור רפה כדגוש; לא יקרא שווא נע כנח, ולא יקרא שווא נח כנד. הרמ"א על אתר הרחיב את החיוב הנזכר גם לקריאת התנ"ך: "והוא הדין הקורא בתורה, בנביאים ובכתובים יש ליזהר". ומסביר ה"משנה ברורה" מדוע נאמר חיוב זה דווקא על קריאת שמע: "ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה ייחוד שמים". כלומר, חובת הדיוק חלה על כל חלקי התפילה, ובכלל זה על הקריאה במקרא, אלא שהפוסקים הזהירו דווקא על הדיוק בקריאת שמע, משום שהכל מצווים לקרוא אותה (פעמיים ביום), ומשום חשיבותה הרבה, שהרי יש בה ייחוד שם שמים.

משום כך יש להקפיד בתפילה על הגייה נכונה של מילים ותיבות, כגון: "ואהבת [את ה' אלהיך]" – במלרע²⁸, שהוראת עתיד/ציווי, ולא "ואהבת", במלעיל, שעניינו סיפור דברים לשעבר²⁹ רחמיך והמרחם); "הטוב כי לא כלו [=במלרע]³⁰ כי לא תמו [=במלעיל] חסדיך"; "דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך", ולא: "וישוון"³¹.

כמו כן יש להקפיד על חלוקה מתאימה ו"הגיונית" של המילים, כגון: "רופא / חולי עמו ישראל", ולא: "רופא חולי / עמו ישראל"; "מקבץ / נדחי עמו ישראל" ולא: "מקבץ נדחי / עמו ישראל"; "ויאכילהו מחלב חטה ומצור / דבש אשביעך"³², ולא: "ומצור דבש / אשביעך".

 

סיכום: אנשי כנסת הגדולה, ובהם נביאים, תיקנו את נוסח התפילה. הנוסחים שרווחו בקרב קהילות ישראל, רבים הם; מרביתם נשכחו ועברו מן העולם, ומיעוטם משמש עד היום בפי עם ישראל לשפוך שיח לפני קונו, לשבח שבחיו ולשאול צרכיו מלפניו. לפי שאין ביכולתנו לכוון בתפילה את הכוונות הנשגבות שכיוונו בה אנשי כנסת הגדולה, די אם נוציא בשפתינו את הלשון שתיקנו חז"ל, והיא תפעל את פעולתה מאליה. ומן הראוי להקפיד ולדקדק בלשון התפילה, שהרי היא מכוונת כלפי העולמות העליונים ו"התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה".