ספרות השואה ושירתה בעברית

תקציר: שלושה דורות של שירה בנושא השואה פועלים בספרות העברית, והם יוצרים קו ברור של המשכיות ואמפתיה, למרות ההבדלים בעולם התוכן ובדרכי העיצוב. יתר על כן, נושא השואה שוב אינו נחלת דור אחד או שניים בלבד, אלא נושא מתפתח שטרם מוצה וכל דור של משוררים מתמודד עמו לפי דרכו. שירת שנות ה-90 עומדת בסימן שירתם של "בני-הניצולים", המשתלבת היטב בסיפורת של בני הדור השני. הטראומה של השואה מטביעה חותמה על השירה ועל הסיפורת כאחת, ויצירות חדשות משל סופרים ניצולים ובני ניצולים ממשיכות להופיע בשדה הספרות העברית.

מילות מפתח: סיפורת מטריאלסטית, סיפורת היסטורית, סיפורת יהודית קיומית, נעמי פרנקל, קצטניק, אפלפלד.

ספרות השואה בעברית הנה תולדה של האירוע הטראומטי ביותר בתולדות העם היהודי. הספרות מתמודדת עם אירועי האימה של שנות ה-40 באירופה הכבושה, בניסיון לתת מבע לחוויות ולמצבים שהם "מעבר למילים". הסיפורת נעה בין עובדה למבדה בין ריאליזם למטאריאליזם, בעוד השירה מנסה למסור את הקונקרטי, והיא מונעת אצל חלק מן היוצרים על ידי המיתי האפל. קיימת נטייה ברורה בספרות השואה בעברית להסתמך על ראייה היסטורית, הנשענת על סיבתיות לוגית ועל תהליכים היסטוריים, אולם כנגדה מוצבת

הסיפורת המטאריליסטית, שהיא ביסודה סיפורת "טראנס-היסטורית", המתייחסת לנושא השואה כאל עולם שיש בו מן הטירוף ומן האבסורד. הסיפורת ה"היסטורית" נוטה לכיוון המימטי, והיא מסתמכת על תפיסות פוליטיות וחברתיות מקובלות. היא שוזרת עובדות היסטוריות, ולעיתים אף דמויות היסטוריות ידועות בקרב העלילות והדמויות המבדיות. לעומת זאת הסיפורת ה"טראנס-היסטורית" נמנעת משיבוץ גיבורים היסטוריים או מהתייחסות לתפיסות היסטוריות מקובלות.

הטרילוגיה "שאול ויוהנה" של הסופרת נעמי פרנקל הנה דגם מובהק של "הסיפורת ההיסטורית" בנושא השואה. היצירה מושתתת על רצף כרונולוגי מובהק, וזאת כאשר ליחידת הזמן המבדית יש סימוכין היסטוריים משמעותיים.


עלילת הרומן מושתתת על השנים 1933-1930 בגרמניה, בברלין. אלו שנות ההידרדרות של הרפובליקה הווימארית, אשר בסיומן תופס היטלר את השלטון.


גיבור המרכז של הרומאן היא משפחה יהודית אמידה ומתבוללת, אשר שלושת הדמויות המרכזיות שלה מייצגות השקפות עולם שונות זו מזו:

הסב הוא איש המהפכה התעשייתית,

והאב הוא איש התרבות הגרמנית, אשר נלחם במלחמת העולם הראשונה למען גרמניה ודמות המופת שלו היא גתה.

הדור השלישי מיוצג על ידי יוהנה, הנמשכת אל הציונות ואל ארץ ישראל.

הקונספציה הנאצית מיוצגת בטרילוגיה באמצעות הדמות של קצין משטרה גרמני, שהוא איש המסור לנאצים. חשיפת זהותו הנאצית מקבילה בטרילוגיה ליציאת הנאצים מן המחתרת ועלייתם לשלטון. פרנקל מבססת את עיצוב דמויות הנאצים על רקע חברתי, כלכלי ואידיאולוגי. המרקם של הרומאן מבוסס על מבדה דמוי מציאות, המנסה להעלות מצבים היסטוריים ידועים במסגרת של העלילה המבדית.


שלוש השנים הראשונות של שנות השלושים קדמו לעליית הנאצים לשלטון, לא היו בהן מחנות ריכוז ומוות ולכן אין בספרה של פרנקל מקום למחנות ריכוז ומוות.


האימה של שנות הארבעים נמסרת ביצירותיו של ק' צטניק. סופר ניצול שואה, שחזה באימה בעת שהותו במחנה הריכוז אושוויץ. הסיפורת של ק' צטניק מוקדשת כולה לנושא השואה, והקו המאפיין אותה הוא הקו של הריאליזם הנאטורליסטי. גישה זו מנסה לעצב את חומרי המציאות בכיוון של "אומנות הבחילה" תוך נתינת לגיטימציה מלאה לנטייה לעורר דחייה ובחילה אצל הקורא, שכן הכתיבה על אושוויץ מפנה את תשומת הלב אל המכוער והברוטלי. דרך העיצוב הריאליסטית מתבססת על תיאורים מפורטים: מיטות עץ משולשות הקומות, אנשים הנראים כשלדים מהלכים, נוהל העמידה בתור לקבלת המרק, וכד'. בתוך העלילה המרכזית ק' צטניק משלב סיפורי אגב וסיפורי לוואי, שנועדו להמחיש את ההווי המתואר ולהעצים את האימה. הוא מעלה סיטואציות ייצוגיות מתחום אירועי האימה, כגון:

והתואר ק' צטניק = אסיר המחנות מרגע מסירת כתב-היד של ספרו הראשון, בעודו בבית- החולים בימים שלאחר השחרור מאושוויץ.

הכתיבה של ק' צטניק חותרת למעמד של סיפורת תיעודית. ניסיון למסור את המציאות כפי שהתרחשה, תון הדגשת האימה והזוועה. הריאליזם ניכר ב"זהות" "מלאות" "והסתברות". "זהות" פירושה: מתן סימני זיהוי מלאים לגיבורי הסיפור – שם פרטי, שם משפחה, שמות מקומות וציונים גיאוגרפיים או היסטורים.

ב"מלאות" הכוונה לפרטים אפיים מפורטים, כגון: פרטי לבושו של הגיבור, הבעות פניו, פרטים על ביתו ועיסוקו,

ו"הסתברות" פירושה הסתברות לוגית של התפתחות העלילה.

ק' צטניק שומר על דרך כתיבה זו אף בהגיעו לתיאור ה"הפלנטה האחרת" אושוויץ. (פרקים 9, 11 ב"סלמנדרה", וכן רובו של הספר "פיפל", וחלקים ניכרים מ"בית הבובות"). הגישה המימטית של השימוש ב"חומרי מציאות" כדי לבנותה מחדש באמצעות הספרות מגיעה בפרקי אושוויץ של ק' צטניק למבחנים קיצוניים ביותר.

סיפורת השואה בעברית, בנוסחו של אהרון אפלפלד בונה מעגל מקוטב לזה של ק' צטניק. אפלפלד לא כתב על מחנות ריכוז או מוות, אלא על מצבי חרדה, נוודות ומרדף. הוא העלה את העולם של טרום שואה ובתר שואה במרכז אירופה, ואף העז לחדור אל "זמן האימה" אליו מתייחסת חטיבה מרכזית בסיפוריו, ואשר ניתן לכנותה בשם "סיפורת המצוד". סוג זה של סיפורת משלב ריאליזם עם תופעות אי ריאליות, וניתן לכנותה בשם: "סיפורת מטאריאליסטית" (ראה סיפרו של ה' ברזל: "סיפורת עברית מטאריאליסטית", מסדה, 1974). יתירה מזאת, בנושא השואה.

הסיפורת של אפלפלד נעה מן "הסיפורת ההיסטורית" אל סיפורת "טרנס-היסטורית" (ראה ח' יעוז: "סיפורת השואה בעברית – כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית", עקד, 1980).


סוג זה של סיפורת מתאפיין בהעדר תשתית היסטורית תקופתית, ציוני הזמן הקלנדרי נעלמים ממנו, ואין בו אזכור של אירועים היסטוריים או דמויות היסטוריות ידועות.


דרכי העיצוב מתרחקות במובהק מכל אטמוספרה תקופתית (שם, עמ' 125). המאפיין העיקרי של דרך כתיבה זו טמון בדרכי העיצוב של הזמן והמקום. סימני הזיהוי של האיזור הגיאוגרפי, הרקע הפוליטי, והתאריך הכרונולוגי הולכים ומטשטשים, נותרו רק זמן העונה וזמן היממה, ונופים בעלי אסוציאציות אירופיות מובהקות, שבתוכם פועלות דמויות של רודפים ונרדפים. דגם מייצג של סיפורת זו ניתן לראות בסיפור "המצוד" מתוך "אדני הנהר" (א' אפלפלד, "אדני הנהר", הקיברן המאוחד, 1971).

הדמויות בסיפור מכונות בכינויים: יאנק, הדייג וכד'. אין שם משפחה, אין סימני זיהוי, הקורא איננו יודע היכן האיזור הגיאוגרפי שבו מתרחש הסיפור. הסיפור כולו בנוי על רודפים ונרדפים, על דמותו של יהודי צעיר מתבולל מטושטש זהות, היוצא ל"אגמים" בלתי ידועים בלויית "צייד דייג", הנהנה לצוד ולדוג חיות, עופות, דגים ויהודים. הצייד האנושי מופיע "כלהק של אנשים שחורים", אשר ניתן להבין את פישרו באמצעות הלבוש השחור של יהודים דתיים מהגטו המזרח אירופי. כאן, בסיפור, הם חיים בלהקה על "אי", והם מדומים ללהקת עופות שיש לצוד ולשחוט. "המצוד" אחר יהודים בחיק הטבע נתפס כציד או דיג של מיני חיות ועופות. לפיכך, צייד יהודים, לפי המסר של הסיפור, הוא מצב קיומי נתפס כמעין אינסטינקט, וימיו כימי היות היהודים בעולם.

ניתן לכנות סיפורת זו של אלפלפלד: "סיפורת יהודית קיומית".

אחד משיאיה של "סיפורת המצוד" בנוסחו של אפלפלד, היא הנובלה: "בדנהיים עיר הנופש" (א' אפלפלד, "שנים ושעות", הקיבוץ המאוחד, תשל"ה). השנה אינה נמסרת, והמקום הגיאוגרפי אינו ברור. הזמן הנמסר הוא "האביב", וניתן לפרש את מקום ההתרחשות כמשתייך למדינה האוסטרית בשנות ה30-. אולם איוכי הזמן הולכים ומטשטשים עם התפתחות העלילה. לעיר נופש באווירה אידיאלית פולשת "מחלקה סניטרית", הממיינת את הנופשים, סוגרת את העיר מבוא ומצאת, ומכינה את האנשים שעברו מיון (סלקציה) לתהליך של גירוש. הדמויות מקריות ותלושות, ורק רמזים קלים משייכים אותם לזהות יהודית מתבוללת כלשהי. סופם שהם מועלים על רכבת, ונשלחים למקום בלתי ידוע. אווירת מחלה שורה בכל, הטבע תולה, האוויר חולה, ו"המחלקה הסניטרית" היא לאמיתו של דבר מפיצת המחלה… (אנאלוגיה לנאצים).

גישה מרומזת פחות מופיעה ברומן של אפלפלד "צילי" או "הכתונת והפסים", (א' אפלפלד, "הכתונת והפסים", הקיברן המאוחד, 1983). סיפורה של ילדה יהודיה, מפגרת במקצת, שהושארה ע"י משפחתה לשמור על בית המשפחה באחת העיירות, ותיאור קורותיה בנדידה מתמדת בין הכפרים והיערות, כשהיא נתפסת כילדה מקומית, שנותרה ללא הורים וללא בית בעקבות הפלישה הגרמנית. לפנינו תיאורים קשים של נוודות ומרדף בגיל צעיר (12-10) ותהליכי התבגרות של ילדה נערה בתוככי "זמן האימה". על כך אמר א' אפלפלד: "ניסיתי לכתוב על הנדידה שלי כילד בכפרים וביערות, וגנזתי את הדברים, רק משהתחלתי לכתוב על "צילי", על ילדה מבדית הסיפור נוצר" (ראה: ראיונות עם סופרים ניצולי השואה. ראיינה ח' יעוז, בדפוס).


מעניין לציין, כי אפלפלד מוסר בד"כ את הדמויות המרכזיות בספריו בגוף שלישי, ואילו את הדיבור בגוף ראשון שמר למאמרים שלו: "מהות בגוף ראשון" (הספריה הציונית, 1979). הסיפורת שנכתבה ע"י יוצרים ניצולי השואה, נעה בין הריאלי למטאריאליסטי, ואיננה נוטה אל הפנטסטי. לעומת זאת הסיפורת שנכתבה על ידי סופרים צעירים "בני-ניצולים" שהופיעו בתרבות העברית בשני העשורים האחרונים, מעידה על שילוב מעניין של ריאליזם ופנטסיה.


לפנינו יוצרים שלא עברו בעצמם את החוויות של הגטאות ומחנות הריכוז. הם "ינקו את האפר" עם חלב אמם (כפי שכתבה המשוררת רבקה מרים), הם אינם יודעים לספר על עולם מחנות הריכוז והמוות מתוך גישה ריאליסטית, עליהם לברוא את המציאות של השואה מתוך הדמיון היוצר, והם מסתייעים בידע ובדמיון של הקורא. לפיכך, הבדיקה של הסיפורת של "הדור השני" מעלה כי בעוד התיאורים עצמם שומרים בדרך כלל על הריאליה של עולם הגטאות ומחנות הריכוז והמוות הרי "הפואנטה" המזינה את הסיפור ומייחדת אותו, נעוצה לעיתים קרובות בסיטואציה, שההסתברות שלה איננה הגיונית.

דוד גרוסמן בספר "עיין ערך האהבה" (הקיבוץ המאוחד, 1986) בנה מערכת מעניינת של דרכי עיצוב. הפרק הראשון, שגיבור המרכז שלו הוא ילד בשם מומי, כתוב בדרך ריאליסטית. ילד, המנסה לפתור את חידת "החיה הנאצית" עליה שמע בבית הוריו, ואשר אותותיה ניכרו בדמות הסב שבא מ"שם", והוא מנסה לגדל מעין חיה במרתף הבית. נקודת התצפית של ילד, הסובל מהתסמונת של הורים ניצולי שואה, מתבטאת ביחס הבית אל האוכל, אל הבריאות, אל הטיולים של ביה"ס (עמ' 48-46). ילד שחלם סיוטים בלילות, ושהוא חש "אחריות גדולה על המבוגרים שגרו בסימטה" (עמ' 28). הגישה הריאליסטית מקבלת תפנית מעניינת בפרק הרביעי. עיצוב הסיטואציה המרכזית בפרק מבוסס על הצגת דמותו של יהודי שאינו בן מוות… המוטיב המרכזי בחלק זה של הספר בנוי על המוטיב של "שחרודה": היהודי, אסיר המחנה, מתחייב לספר סיפורים בהמשכים למפקד מחנה המוות, והלז אינו מסוגל להרגו, שכן אף כלי מוות אינו מסוגל לחסל את היהודי המיוחד הזה… האווירה והרקע בתיאור המחנה ודמותו של המפקד הנאצי הם ריאליסטיים, רק הסיפורים, השיחות והמפגשים בין היהודי לבין מפקד המחנה חורגים מכל מציאות מוכרת ב"פלנטה האחרת". הם אפשריים רק לאחר שקבלנו את הנחת היסוד בדבר מהותו של הגיבור ומהות היחסים בין שתי הדמויות.

תופעה דומה ביצירתה של הסופרת (בת לניצולי שואה) סביון ליברכט. בסיפור "תותים", לדוגמא, מסופר על ילדה במחנה הריכוז, המגדלת תותים על אפרם של המתים. האפר הוא אמנם דשן מצוין… והתותים גדלים חופשי באזורים אלה באירופה, אבל הצירוף הוא בגדר פנטסיה. ואכן, כדי להגיע למידה של סבירות והסתברות, עלינו להפעיל גורם פרשני, עלינו לפנות לדרישה הלוגית של מתן משמעות.

היהודי בספרו של ד' גרוסמן אינו מסוגל למות שכן הוא בגדר "היהודי הנצחי" וכד'. מכאן אנו מגיעים למסקנה, כי צירופים שהם כשלעצמם אינם ברי מציאות – הופכים למציאות אפשרית בדמיון של היוצר ובדמיון של הקורא, דווקא בהתייחסותם למציאות של השואה, שהייתה חריגה מכל מציאות אנושית קודמת. יתירה מזאת, סופרים ניצולי השואה נזקקו פחות לריאליזם הפנטסטי מאשר סופרים שכתבו על הנושא מרחוק – ממרחקי הזמן והביוגרפיה, וזאת מתוך תהליך כפול של משיכה ודחייה, המלווים באמפתיה עמוקה.

מעניין לציין, כי דרך העיצוב של "הריאליזם הפנטסטי" מאפיינת בעיקר סופרים שלא עברו את האימה מבשרם – כדוגמת יורם קניוק בספרו "אדם בן כלב", או ההתחייבות של סופר ניצול שואה ממרחק השנים למצב היפותטי כדוגמת "הקו הזרחני" של המשורר א' יעוז-קסט. ספרו של י' קניוק מתאר ניצול שואה שהוכרח לתפקד בדמות כלבו של מפקד מחנה הריכוז. הקצין הנאצי כפה עליו להתגורר עם כלבו במלונה ולחלוק עמו את המזון ואף לשעשע את אורחיו, וכל זה לא מנע ממנו לשוחח עם הצעיר היהודי עד כדי יצירת דיאלוגים פילוסופיים על משמעות החיים ועל משמעות הקיום האנושי.


הגרוטסקה מאפשרת את השילוב של הקומי עם השטני, הנלעג עם המחריד, ובהיותה מעין רפורמציה של המציאות היא מדגישה ביתר שאת את הדהומניזציה של מחנות הריכוז וההשמדה.

בעוד סיפורת השואה בעברית נעה בין הקטבים של "סיפורת היסטורית" מחד, ו"סיפורת טרנס-היסטורית" מאידך, הרי השירה העברית בנושא השואה נעה בין הקונקרטי למיתי. הגישה הקונקרטית מתארת מצבים, תמונות וחוויות, הקשורים לגורל היהודי במלחמת העולם השנייה, ואילו הגישה המיתית מתלכדת עם תפיסת אירועי האימה כתופעה דמונולוגית.

הגישה השניה יונקת מהצורות הסוריאליסטיות והסימבוליסטיות, בעוד הגישה הראשונה נותנת לגיטימציה לאמירתיות ישירה ולתיאורים נאטורליסטיים.

הדור הראשון יצר את שירתו בשנות ה-40, בארץ, "מרחוק". משוררים כדוגמת א"צ גרינברג, נ' אלתרמן, א' שלונסקי, א' המאירי, ש' שלום ואחרים, לא חזו באימה מבשרם – הם כתבו עליה מתוך אמפתיה והזדהות, בהיותם בארץ ישראל, בעוד משפחותיהם ובני דורם עוברים את אירועי השואה על בשרם.

המשוררים העבריים של שנות ה-40 כתבו בארץ שירי זעקה, מחאה וקינה, כאשר האמירה היא לעיתים קרובות ריאליסטית, ישירה ואפילו "פלקטית". תופעה זו בולטת בעיקר בשנות ה-40 הראשונות (נ' אלתרמן ב"הטור השבועי", א' המאירי ב"לבנת הספיר", א' שלונסקי בשירים: "נדר" ו"אותות").

-אולם ככל שהמלחמה הולכת ונמשכת ועמה מגיעים הדי הזוועה, פונים המשוררים לזרמים פואטיים מורכבים יותר.

א"צ גרינברג בשיריו שכונסו בספר "רחובות הנהר" (שוקן, 1951) פונה במובהק לאכספרסיוניזם מתפרץ:

א' שלונסקי בחר ב"סופה" כסמל לשואה,

ל' גולדברג בחרה בארבעת הבנים המופיעים ב"הגדה" (השיר "כנגד 4 בנים").

בדרך ההכללה ניתן לאמר כי לפנינו: עידונה של זעקה, או זעקה המתעדנת והופכת ל"ניגון" באמצעות היצירה השירית. (ראה ספרי: הניגון והזעקה, מחקר בשירת השואה של שנות ה-40 בישראל, 1994).

הדור השני של משוררי השואה בארץ הוא דורם של משוררים ניצולי השואה, שעברו בילדותם ובנעוריהם את האימה באירופה הכבושה ע"י הנאצים. משוררים כדוגמת: דן פגיס, יעקב בסר, איתמר יעוז-קסט וב"צ תומר פנו ברובם אל מערכת שירית של "מילות צופן" המשדרת אימה מבלי לבטא אותה במישרין. מילות "קוד" אלו מתחלקות לכמה מעגלים. הצופנים הייחודיים ביותר מוצאם מעולם מחנות הריכוז והמוות, כגון: "עשן", "מגפיים"; "משלוח", "קרון". מילים אלו מופיעות בטקסט השירי ומשדרות אימה.

מעגל אחר של "צופנים" מתחבר לנוף האירופי, ששימש כמעין "רקע" לאירועי מחנות הריכוז והמוות, ולעיתים קרובות אף נתפס כ"משתף פעולה": "שלג", "נהרות", "עופות" (כגון עורבים שחורים).



הקבוצה הרביעית של מילות צופן מייחדת יוצרים מסוימים בלבד, וזאת כאשר מילת "הקוד" חוזרת ומופיעה בשיריו של היוצר, עד כדי הפיכה ל"מוטיב", כגון: "וואקום העולם" אצל א' יעוז קמט, או "אחות קטנה" אצל א' קובנר וט' ריבנר.



"מילות הצופן", המאפיינות את הכתיבה על נושא השואה בשירת "דור-המדינה", מאפשרות התרחקות מאמירתיות יתר, ויצירת דרכי מבע שיריות, שעיקרן עקיפה ורמיזה לגבי תחום האימה.


– השימוש במילות "הקוד" מאפשר התייחסות לרובד הריאלי ללא פרטנות יתירה, וכך נוצר מערך שירי, המבוסס על השלכה, העברה והרחקה. יתירה מזו אף הנטייה המיתית מסתייעת במילות צופן, שכן התפיסה החותרת להבעת מוראי השואה בכיוון של אימה קוסמית, מסתייעת על דרך הרמז במצבים ובתמונות מן "הפלנטה האחרת".

הכתיבה הקונקרטית מתארת מצבים טיפולוגיים במעין הבזקים חדים, ומנסה להעביר את האימה באמצעות סיטואציות יום יומיות. הצופנים הספרותיים מפעילים את הקורא באורח אסוציאטיבי. המתח שבין המיתי לקונקרטי משולב במעברים מתיאורי אימה קונקרטית לאימה קיומית, שהיא מסימניה הבולטים של "תסמונת הניצול". מציאות העבר חודרת לתוך הווית העולם של "בתר שואה", ויוצרת את שאלת "הזהות הכפולה" של "שם" ו"כאן", והיא הופכת בחלקה למיתוס של "המת החי" (בנוסח דן פגיס) או למוטיב "הדו-שורש" (בנוסח של א' יעוז-קסט).

ההווה הישראלי, כולל "מלחמות ישראל" (בשנים 1990-1960) חודר לתוך השירים ומעלה מעין "אימה קיומית" (ראה שיריו של יעקב בסר).


מעניין לציין, כי מתוך משוררי "דור המדינה" כתבו על נושא השואה אף יוצרים שלא חוו מבשרם את חוויות "הפלנטה האחרת", והם כותבים עליה "מרחוק". קול הצעקה, המחאה והקינה עולה משיריהם של אמיר גלבוע, זרובבל גלעד וחיים גורי. מבחינה תימטית ונושאית יש דימיון בין משוררים אלו לבין משוררי שנות ה-40, אולם מבחינה פואטית המכנה המשותף הרחב ביותר הוא עם "השירה הצעירה". אין ספק, כי הפואטיקה של "השיר החדש" מהווה מכנה משותף מובהק למשוררים ניצולים ולבני דורם בארץ. לפנינו שינויי נורמות שיריות שאין לטעות בהם.

מבחינת עולם התוכן משוררים צעירים בני ניצולים מתייחדים במתן ביטוי למערכות של משיכה ודחייה כלפי עולם השואה על היבטיו השונים. משוררים אלו ירשו את "לשון הצופנים" של קודמיהם ואף העשירו אותה ב"קודים" חדשים מתוך עולמם שלהם, כגון:

"חצר חרוכה", מוטיב חוזר בשיריה של מרגלית מתתיהו, המייצג את החצר הים תיכונית בשירת הדור הצעיר של ניצולי יוון וסאלוניקי.

המשורר עודד פלד, כותב מתוך הזדהות עם אמו בשלג במחנה "ברגן בלזן", ומשלב שמות של זמרי מחאה אמריקאים של שנות ה60- עם ביטויי מחאה, המתייחסים לגורל היהודי: כגון: ג'ון באו ובוב דילן:

השירים משדרים המשכיות ואמפתיה עם העולם היהודי ששקע, תוך שימוש ב"צופנים" ידועים מן "הפלנטה האחרת", כדוגמת המושגים: "כוכב צהוב", ייעשן", "אפר". יתרה מזאת, ביצירותיה מופיעות דמויות תנכ"יות ייצוגיות יעקב, רחל ולאה והן משתלבות עם דמויות מן המשפחה הקרובה, שהושמדה בשנות ה-40 באירופה.

ניתן לסכם את המסר המרכזי בשירי השואה של רבקה מרים בשורה מתוך אחד משיריה: "ילדי יינקו מתוכי את האפר". ("עץ נגע בעץ", עמ' 63).

משוררת אחרת, בת של ניצולי שואה, ש"חזרה בתשובה" היא טניה הדר. הוריה עברו גטואיזציה ומחנות, אביה שימש כרופא במחנות העקורים באירופה, והיא נולדה במחנה מסוג זה (ליד פרנקפורט על המיין) בימים שלאחר המלחמה. שני ספרי שיריה: "אין רחמים אחרים" (1976) ו"בארצות החיים" (1992) מעלים תשתית קיומית של מלחמה ומוות מחד, ויהדות מלאת כמיהות מאידך. הדמות המרכזית בשירי השואה שלה היא דמות הסבתא, העולה מתוך אדמת היער, לשמלתה ניחוח פטריות ובגבה עוד מדמם הפצע של היריה. הסבתא מגיעה לירושלים: "שמות בנותי על מצחה כאור קלוע". יתר על כן, תחושת הגורל והסבל היהודי על מיצגיו בדורות השונים מופיעה בשיריה של טניה הדר.



תמונות מחורבן בית שני משתלבות בזיכרונות ובתמונות מן השואה. ירושלים של מדינת ישראל מרכזת בתוכה זיכרונות מימי טיטוס ואספסיאנוס, כשהם משולבים ביהודי ליטא, וביהודים שנרצחו ביערות פולין. לגיונות הרומאים, מלחמת העולם השניה, חוגי המעגל, ר' יצחק החוזה מלובלין, הסב והסבתא שנהרגו בשואה, כל הדמויות הללו פולשות בשיריה לרחובות המוארים של ירושלים (ראה: "השואה בשירת דור המדינה", עמ' 140). בשיריה המאוחרים יותר של טניה הדר – החוויה היהודית פרי אמונה וקיום מצוות הולכת ותופסת מקום נכבד, וניתן לאמור, כי שירי השואה של רבקה מרים וטניה הדר משלבים את התגובות של "בני הניצולים" עם החוויה היהודית הישראלית.


לסיכום ניתן לאמור, כי שלושה דורות של שירה בנושא השואה פועלים בספרות העברית, והם יוצרים קו ברור של המשכיות ואמפתיה, למרות ההבדלים בעולם התוכן ובדרכי העיצוב. יתר על כן, נושא השואה שוב אינו נחלת דור אחד או שניים בלבד, אלא נושא מתפתח שטרם מוצה וכל דור של משוררים מתמודד עמו לפי דרכו. שירת שנות ה-90 עומדת בסימן שירתם של "בני-הניצולים", המשתלבת היטב בסיפורת של בני הדור השני. הטראומה של השואה מטביעה חותמה על השירה ועל הסיפורת כאחת, ויצירות חדשות משל סופרים ניצולים ובני ניצולים ממשיכות להופיע בשדה הספרות העברית.