א. מבוא
כל דיון מסביב לצוואת ר' יהודה החסיד מוביל לשאלה הבסיסית ביותר: למי היא יועדה? היום, לשם "צוואה" יש קונוטציה של דבריו האחרונים של האב לבניו. ברם, בספרות הרבנית אנו מוצאים צוואות מוסריות רבות המיועדות לתלמידי הכותב ולכל ישראל, כגון צוואת ר' אליעזר (המיוחס לבן הורקנוס או לר' אליעזר ב"ר יצחק מוורמייזה), צוואת הרא"ש, הטור, השל"ה, ועוד.1
ללא ספק, הצוואה הנהוגה ביותר בתולדות ישראל היא צוואתו של ר' יהודה החסיד. מוכר גם המאמר העממי ש"אילו היו נכתבות עשרת הדברות בצוואת ר' יהודה החסיד היו נזהרים בהן ביותר".2 אכן, חלק מהאזהרות שמקורם בצוואה זו התקבלו בעדות רבות בישראל ממזרח וממערב, וחלק אף נכללו בשלחן ערוך וברמ"א. רבים מאד מקפידים לא לקבור שונאים זה אצל זה (סעיף א בצוואה),3 לא להשאיר קבר ריק פתוח (ב),4 ליישר את אצבעות המת (ז),5 לא לשחוט אווזים בחדש שבט (חוץ מאשר בתנאים מסוימים),6 לא לבקש מאותו אדם להיות סנדק לשני בנים באותה משפחה (לה),7 ולא לשאת אשה ששמה כשם אמו או כאשר שמו כשם חמיו (כג) למרות שכל אלה, מקורם בצוואת ר' יהודה החסיד, שאולי התכוון להזהיר את זרעו בלבד!
לעומת זאת, נראה שישנם מסורות וכתבי יד המעידים שהצוואה היא לא רק לזרעו בלבד, אלא שהאזהרות מסכנה למי שעובר עליהן, מכוונות אפילו לאומות העולם, וקל וחומר לכל ישראל!
רבים מגדולי הרבנים במשך הדורות נזדקקו לשאלה זו, והשיבו על פי סברה8 או מסורות שונות ומגוונות.9 ברם, אם אכן מדובר על "מחלוקת במציאות", כלפי מי אכן כיוון ריה"ח את צוואתו, עלינו לברר, ככל שניתן, את העובדות.
במאמר זו, ננסה בע"ה, לברר את המציאות בשאלה זו, בעזרת העיון בכתבי היד הישנים של הצוואה.10 נעיר גם כמה הערות חדשות ועקרוניות ביותר בדיון זה, ואף נציע לבסס מה שנראה לנו כמסקנה על פי כתב יד אוקספורד (להלן: א'), שהוא הקדום ביותר המתוארך.11
ב. כותרות היעד
אחד מהגילויים המעניינים ביותר שמצאנו בכתבי היד של הצוואה הוא שלרבים מהם יש "כותרת יעד" מפורשת כדי לענות על השאלה למי יועדה הצוואה. עובדה זו איננה ידועה לרבים ואינה מוזכרת אצל אף אחד מהפוסקים שדנו בנושא (!) משום שבמהדורות המודפסות, השמיטו את הכותרת.12 כפי הנראה, טעם ההשמטה הוא בשל ריבוי הגרסאות הכל כך שונות ומגוונות, שהתקשו המו"לים להכריע ביניהן ולקבוע מה אכן כותרת היעד המקורית. הספק מתגלה כבר באחדות מהכותרות עצמן, למשל: "ספק אם לכל העולם או דוקא לזרעו, כמדומה שלכל העולם, ויש ליזהר".13 ברם, משכיחותן של הכותרות ברוב הגדול של כתבי היד, אפשר לומר בבטחה שאכן הייתה כותרת יעד במקור.
הבה ונראה אם ניתן לברר מה הייתה הכותרת המקורית?
ג. לזרעו בלבד
להלן הנקודות המצביעות שהצוואה יועדה לזרעו בלבד:
1. כתב-יד פטרבורג – אחד מכתה"י, אמנם לא מבין הקדומים ביותר,14 מאשרת הכותרת את המסורת הזאת, "אלו דברים שאמר ר' יהודה החסיד לבניו". בהשוואה לשאר כותרות היעד, יושם אל לב שכשם שהיעד פוטר את הציבור הרחב מהצוואה ("לבניו"), גם כינוי הציוויים (רק "דברים" לא "מצוות" או אפילו "אזהרות") ופועל הציווי (רק "אמר" ולא "ציוה") אינו מחייב במיוחד, אפילו לבניו! אפילו מיקומו של הצוואה בכתב היד, יחד עם כתבי החזרה בתשובה של חסידי אשכנז, ולא עם חיבור הלכתי (כפי שמצוי ברבים מכתבי היד), מדללת את תוקפה אף יותר.
לעומת מקור זה, נביא בהמשך, ששאר "כותרות היעד", שונות מכת"י פטרבורג. נציין גם שכת"י פטרבורג הוא היחיד שמצאתי בכתיבה ביזנטית, שמשמעותה שהיא מיוון או מהאזור הבלקני. כלומר, הוא רחוק בזמן ובמקום מהצוואה המקורית, על כן התוכן החריג הוא חשוד, יחסית לכתה"י האשכנזים והאיטלקים שהם גם יותר קדומים וגם פחות מרוחקים ממקומו של ריה"ח באשכנז.
2. מיישב הסתירות מהתלמוד – התירוץ הנפוץ ביותר לשאלת הסתירות שבצוואת ריה"ח על דברי התלמוד15 מכונה "גישת הנודע ביהודה". אמנם, יש לציין שכבר קדמוהו בערך בשבעים שנה, ר' יעקב בן בנימין פופרש, בשו"ת שב יעקב, לכתוב שכך קיבל מגדולי הרבנים שהצוואה יועדה לזרעו של ריה"ח בלבד.16 נקודתו העיקרית של בעל הנודע ביהודה הוא שלא יתכן שגדול יסתור את דברי התלמוד אלא "האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו ציווה לדורי דורות… ובזה אינו סותר את דברי התלמוד שהוא על הכלל, ודברי החסיד הן על הפרט". לדבריו, ראה ריה"ח ברוח קדשו, שהזיווגים הללו לא יצליחו לזרעו. לפי זה, פשוט שהיא איננה מחייבת את הציבור הרחב היום.17
לעומת תירוץ זו, קיימים גם דרכים אחרות ליישב את שאלת הסתירות על התלמוד, ועל כן אין כאן הוכחה ברורה. נציין למשל שבעל הדברי חיים והחתם סופר פתרו את בעיית הסתירות, על ידי כיוון הפוך מהנודע ביהודה.18 ר' חיים מצאנז19 מסביר שאזהרותיו של ריה"ח הן מעל (ולא מתחת) שכלנו, והחתם סופר פשוט לא האמין שריה"ח כתב דברים כל כך לא סבירים, בגלל גדולתו.20 בנוסף, משתמע משני רבנים בני דורו של הנודע ביהודה, שהבינו שהוא לא התכוון בכנות לכך שריה"ח ציווה לזרעו בלבד, אלא היה זה לימוד זכות עליו, וכוונתו האמיתית של הנוב"י הייתה לחלוק על ריה"ח.21
3. מיישב הסתירות מספר חסידים – בהשוואה בין חלק מהאזהרות שבצוואה לבין מקורות מקבילים בספר חסידים, רואים שלפעמים הנוסח בצוואה מחמיר יותר. אך לפי גישה זו, שהצוואה מיועדת לזרעו של ריה"ח בלבד, החומרות שבצוואה מובנות. שלעומת ספר חסידים הכתוב עבור הציבור הרחב, הוסיף והחמיר ריה"ח קצת יותר לזרעו בצוואה.22
למשל, במקביל לצוואה ש"אחים נשואים לא ידורו בעיר אחד" (לג), כתוב בספר חסידים בסגנון פחות מחייב "נדיר שד' אחים או אחיות נשואים יגורו בעיר אחד ויחיו כולם לאורך ימים, על כן טוב להם שלא יהיו יחדיו".23 בנוסף, מהצוואה, עולה שאפילו שני אחים, ולא ארבעה, לא יגורו בעיר אחת. כאמור, הסתירות מיושבות בכך שבצוואה לזרעו, החמיר ריה"ח יותר.
בצוואה כתוב "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (כב). ברם, מובהר בספר חסידים שהנושא בת אחותו והוא חסיד, בניו יהיו כמוהו,24 ובמקום אחר מוזכר "בת אחיו ובת אחותו התירה התורה כי רובן קטנות מן האיש… אבל לאיש אסור לקחת אחות אביו ואחות אמו כי רובן יותר זקנות בשנים ממנו".25 אפילו כשמזכיר בספר חסידים את בעייתיות הדבר,26 אינו כותב ש"אסור" אלא שזיווגם לא יצליח. הרי מן הדין מודה ריה"ח לתלמוד שמותרת בת אחותו, אלא שלזרעו הקפיד יותר.
כמו כן, לפי ספר חסידים שם, אין לשאת אשה ששמה כשם חמותה רק אם זה כבר הדור השלישי ברציפות, שגם לסבתה היה אותו שם ("משולשת"). זאת לעומת הצוואה המזהירה מלעשות כן אפילו אם זה רק שם הכלה וחמותה (כג).27
כך גם כשמתייחס בספר חסידים לזיווגים שנאסרים בצוואה, כתוב רק ש"יש עוד זיווגים שלא יצליחו ונפקא מינה לאיש חסיד למנוע בהם ולחדול".28
לעומת כל זה, כמו שהקשינו בנקודה הקודמת, גם פה מדובר רק בתירוץ אפשרי אחד להסביר את הסתירות שבין הצוואה לבין ספר חסידים, ואין כאן הוכחה ברורה.29
4. הציוויים האישיים – לחלק מהצוואות מצוין במפורש שהן מיועדות לזרעו, כגון: "לא יקרא איש מזרעו את בנו יודה ולא שמואל… אשה מזרעו שילדה לא תאכל פעם ראשונה תרנגולת (נא)." מצאנו גם נוסח אחר: "גם צוה לבניו שלא לגדל בלורית בעין" (נד). עיין מה שכתבנו בהמשך בפרק ד' סעיף 6.
לפעמים, גם אם לא מצוין "לזרעו", קשה לומר שהתוכן שייך לציבור הרחב, ובוודאי לא לכל הדורות, כגון: "לא ידור רב בהילבורג (י"ג הידלברג) כי לא יארך ימים שם.30 לא ידור כהן בריגנשפורג, ולא אלעזר. לא ידור איש ואשה באויגשבורג" (נא). קשה להעלות על הדעת שחשב ריה"ח שהקהילה היהודית בהיידלברג לעולם צריכה להיות ללא רב,31 או שאף כהן ואף אחד בשם אלעזר לא יכול היה לדור בריגנסבורג?32 אם אסור גם לאיש וגם לאשה לגור באוגסבורג, למי מותר? ואם אסור לשניהם, מדוע לא כתב "לא ידור אדם" כסגנונו הרגיל? כפי הנראה, כוונו האזהרות הללו לאנשים פרטיים מסוימים, אך המעתיקים השמיטו את שמותיהם, אך בוודאי לא לצבור הרחב ולא לדורות. כן מוכח גם מספר חסידים שריה"ח לא התכוון לאסור על הציבור הרחב ולדורות בכתבו:
"בעיר אחת היה שר רע והיה רוצה להעביר היהודים שבעיר מן הדת וברחו ואמרו קהילות לגזור חרם שלא ידור יהודי עוד בעירו לעולם, אמר להם החכם אל תתנו מכשול לפני הדורות הבאים אחרינו, אלא תגזרו לזמן שהשרים בחיים…".33
נציין שבכת"י במחזור רוטשילד34 (להלן: ר'), סעיף זה צוין לזרעו בלבד.
לפעמים, ניתן בעזרת מקורות חיצוניים לברר מה קוים על ידי זרעו דווקא. למשל, לא ראינו באשכנז שנמנעו מלהשתמש בשמות יהודה או שמואל בדורות הסמוכים לפטירת ריה"ח.35 אך ראוי לציין, שלמרות המנהג המובהק באשכנז באותה תקופה, לקרוא לבניהם על שם הסבים מהדורות הקודמים, בששת הדורות הסמוכים לריה"ח, נמנעו צאצאיו מלקרוא בניהם בשמות אלו – שמואל ויהודה – חוץ מריה"ח עצמו (!) שקרא לאחד מבניו שמואל.36
לגבי זיהוי הסעיפים השייכים לזרעו בלבד, עיין בהמשך מה שנביא מכת"י מילאנו (להלן: מיל').37
בהקשר זה נציין, שיש מחמירים בצורה קיצונית ביותר וכתבו שאפילו אם התכוון ריה"ח לזרעו בלבד, "מי יודע עכשיו אם לא מזרעו הוא ואשרי למי שנזהר כי חמירא סכנתא מאיסורא".38
גישה נוספת היא שהיות ותמיד קיים ספק אם התכוון לזרעו בלבד, כאשר מתעורר ספק נוסף, דנים להיתר משום ספק ספיקא (ספק כפול).39
לעומתם, יש אומרים שאפילו אם הצוואה מיועדת לזרעו בלבד, אף אצלם התקנות הן רק לדור אחד או אולי עד שלשה דורות, כמו שמציין רש"י על הפסוק "'אם תשקור לי ולניני ולנכדי' – עד כאן רחמי האב על הבן".40
גישה זו מאושרת בסיפור מעניין על המהרש"א, המובא בכמה מקומות בשינויים קלים בשם שו"ת שם אריה,41 שהיה מזרעו של ריה"ח, ובשל נדירותו של הספר, נצטט אותו במלואו מהמקור:42
"ושמעתי מהרב המנוח הישיש מו"ה מרדכי מרגליות,43 חבדק"ק סטנאב שהיה לו בקבלה מאבותיו, אשר בזמן הרב מהרש"א,44 באסיפת גדולי הדור שהיה בעת הזאת ובתוכם היה הגאון מהרש"א ז"ל דברו על אודות צוואת רי"ח, ועמד הגאון מהרש"א על רגליו ואמר, אני מבני בניו, ובצוואה הנ"ל כתוב שלא יקרא איש מזרעו את בנו לא יהודא ולא שמואל, ואני זה שמי שמואל ושם אבי יהודא, ושאלתיו טעם הדבר למה באמת לא חששו לצוואת זקינם רי"ח, והשיב לי כך שמעתי סתם, והוא פלא באמת, ומה קפיד על שם יהודא ושמואל נ"ל כי הרב ז"ל בעצמו היה שמו יהודא, ושם אביו היה שמואל, והוא הנקרא ר' שמואל הנביא כדאי' בסדר הדורות בהמעשה נורא מקשירת התפילין ובספרו סי' רמ"ד,45 כתב כי יש שם פלוני שכל מי שנקרא אחריו לא יצליח, וראה וידע בחכמתו כי לא יצליחו בניו אחריו אם יקראו על שמו ושם אביו, לכן צוה שלא יקראו בניהם על שמם. הגאון מהרש"א ואביו אפשר לא נקראו בשמות אלו על שמם לכן אין קפידא בזה, דעיקר הקפידא שלא יקראו על שמם, או אפשר דהצוואה לא היו רק לזרעו ממש ולא לדורות הבאים אחריהם, והרב מהרש"א היה זמן רב אחריו ואיפלג כמה דורות וע"ז לא צוה הרב ז"ל שלא יקראו בשמות אילו. אבל לא ידעתי א"כ מאי סהדותיה דהגאון מהרש"א, ואפשר דסהדותו היה שלא צוה רק לבניו ולא לדורות הבאים אחריהם, ועכ"פ לא ידעתי מקום להקל שלא לחוש לצוואת הרב רי"ח ז"ל כי קשה לסמוך על המעשה הנ"ל מעדות הגאון מהרש"א, אחרי שלא ידענו על נכון טעם הדבר".
כלומר, למרות העדות המעניינת, לא נראה לבעל השם אריה שיש מקום להקל לזרעו של ריה"ח.
ד. לכל ישראל
לעומת זאת, נראה שהגישה הזאת, המצמצמת את הצוואה לזרעו של ריה"ח בלבד, היא קשה ביותר, ואינה עומדת במבחן המקורות הקדומים וכתבי היד.
1. עדות תלמידו ושאר הראשונים – האזכורים הקדומים ביותר של האזהרות הן בספר הרוקח,46 של תלמידו של ריה"ח, שהעתיק ישר מכתבי רבו, ובספרו של רבנו ירוחם47 (כמאה שנה לאחר פטירת ריה"ח, שכתב את ספרו כחמישים שנה לפני הכת"י העתיק ביותר שבידנו), ספרים המיועדים לכל ישראל, ולא לזרעו של ריה"ח. כך עולה גם משאר הראשונים שהזכירו את הצוואה, התייחסותם מבוססת על נתון זה.48 אפילו מהר"ם מינץ49 (מ"אחרוני ההראשונים"), ור' זלקלי ז"ק50 ור' משה פרובינצאלי51 (מ"ראשוני האחרונים") שהתייחסו בחשדנות או חוסר חשיבות כלפי צוואת ריה"ח, לא בססו את דחיותיהם על צמצום הצוואה לזרעו. אם הם היו שומעים על אפשרות להתייחס לצוואה כאל מסמך משפחתי, בוודאי היו מזכירים את זאת. כך במשך יותר מחמש מאות שנה מאז הופעתה, אף לא ראשון או אחרון אחד מזכיר, או אפילו רומז שהצוואה יועדה לזרעו בלבד (רק הכותרת בכת"י פטרבורג, שאף הוא יחסית מאוחר).52 כמו כן, אותם סיפורים שאירעו ותלו את האסון בעובדה שעברו על אזהרה מסוימת של ריה"ח,53 מוכיחים שקבלו בפשטות שהצוואה, או לפחות חלק ממנה, מכוונת לכל ישראל.
2. רק בחלק מצוין שהן לזרעו– משתמע בבירור שבמקום שלא צוין כך, מכוונים הדברים לציבור הרחב.54 אמנם, כבר השיב הר' משה גרינוולד, אב"ד של חוסט, על טענה זו, שיתכן והציון "לזרעו" על אזהרה זו או אחרת אינו מגוף הצוואה אלא תוספת מאוחרת.55 אכן בחלק, ניתן לאשר מהניסוח עצמו שלא נרתעו העורכים מלשער בעצמם ואף לציין מה לזרעו ומה לא, למשל: "ולא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו. ודוקא לזרעו, כך מצאתי ומסתמא ב' אחים לב' אחיות ג"כ לזרעו (כו)".56
ברם, דברי הרב גרינוולד אינם עומדים במבחן כתבי היד, שם, ברוב המוחלט57 של הנוסחאות, יש פירוט או זיהוי חלקי מה מיועד לזרעו בלבד ומה יועד גם לאחרים. למשל, הפירוט הוא מדויק ביותר בכת"י מיל', אולי העתיק ביותר, שם קיימת חלוקה ברורה כאשר מצוין מסע' מ"ב והלאה: "ואילו הן (מ)זרעו",58 ולאחר מכן שוב מפורט על כל אחד משמונת הסעיפים האחרונים שהם לזרעו. כך עולה גם מכ"י א', אף הוא אחד משני העתיקים ביותר, שם נשמטו אותם הסעיפים שצוינו בכ"י מיל' כמיועדים לזרעו בלבד, מתוך הבנה ששאר הצוואה אכן מיועדת לציבור הרחב.
3. מציאות כתבי היד – עצם הימצאותם, במשך הדורות במקומות השונים מעידה שראו בצוואה בכל המקומות הללו נכס של הציבור הרחב. הרי אם מדובר בצוואה לזרעו, זה לא היה מעניין את האחרים להעתיקה, ובוודאי לא ביחד וסמוך לספרים כה מקובלים ומחייבים כמו הסמ"ק,58* תקנות רבנו גרשום58** וכדו'.
4. הימצאותן של "כותרות היעד" – כותרות היעד הנמצאות בראש רוב כתבי היד של הצוואה, מצביעות על כך שכפי הנראה, אכן הייתה כותרת יעד במקור. השאלה היא רק מה היה תוכנה? הסברה אומרת שעצם הימצאותה של כותרת יעד נובעת מזה שהאזהרות השונות מיועדות לציבורים שונים. כלומר, אם כל האזהרות מכוונות לציבור אחד, לא היה צורך בכותרת שתפרט שחלקים שונים של הצוואה יועדו לאוכלוסיות שונות. לפי זה, משתמע שכותרת היעד של כת"י פטרבורג, שכאמור למעלה, הוא ייחודי ביעדו "לבניו" בלבד, אינו מקורי, שכל כולה מיותרת, ובאה לשרת את מגמת הטענה שהצוואה יועדה לזרעו בלבד, ו"לאפוקי" מאלו שאינם מזרעו ומקפידים בדברי הצוואה. ברם, כותרות היעד האחרות קדמו בהרבה לזו של כת"י פטרבורג, ובוודאי אין מגמתן להתפלמס עמו או עם גישתו, שכאמור, גישה זו איננה מופיעה באף מקום בחמש מאות השנים הראשונות מאז כתיבת הצוואה ועד כת"י פטרבורג.
5. עדות "כותרות היעד" – לעומת כת"י פטרבורג, בשאר כותרות היעד אשר בכתבי היד, מצוין במפורש שחלק מהצוואה שייך לכל ישראל ולא לזרעו בלבד. למשל, "אלה הצוואת שצוה רבנו יהודה חסיד ז"ל יש מהן שנוגע לזרעו ויש מהן שנוגע לכל ישראל…",59 או "מקצת מנהון לזרעיה ומקצתי מנהון לכל ישראל …",60 או: "… מהן לזרעו ומהן לבני ישראל".61
6. ציוויים שאינם לזרעו – כשם שראינו לעיל שחלק מהאזהרות הן ללא ספק לזמנו או לזרעו בלבד, כך יש כאלו שללא ספק לא יועדו לזרעו בלבד. למשל, "לא ישחוט אדם אווזים בשבט ויש משפחה62 שמונעים זה בטבת והעיקר הוא בשבט (מא)". אם הצוואה יועדה לזרעו בלבד, לא יתכן שריה"ח יתייחס למה שעושים במשפחות אחרות!
בדומה לכך, לא יתכן שהאזהרה ש"לא ידור כהן בריגנשפורג" (נא) מכוון לזרעו משום שהם אינם כהנים!63
האזהרה לא לשאת אחות אשתו שנפטרה, אינה לזרעו בלבד (כז),64 כי אזהרה זו מופיעה גם בספר חסידים,65 שהוא לכל ישראל.
בחלק מהאזהרות מוזכר שהעונש יחול על אחד מבני העיר או גדול העיר (כגון ב, ג, ו), דבר שלא שייך בכלל אם נאמר שהצוואה היא רק לזרעו.
7. "רצון הבורא" מכריח – על פי שאיפתם של חסידי אשכנז לעשות "רצון הבורא", דבר המחייב עד כדי ענישה,66 אם אכן מעשה מסוים נוגד את רצון הבורא, לא יתכן שנרשה לאחרים לעשות כן, גם אם אינם מזרעו של ריה"ח.
8. הביטוי "אדם" או "איש" – הכינוי של המצוּוֶה, מתאים יותר לציבור הרחב מאשר לזרעו, שהיה לו לקרוא להם "בניו" או "זרעו" או לא לכנות אותם בכלל. למשל, "איש בארץ שוואבין לא יגדל נערים שיזכו ישיבה" (נו), משמעותו כל איש בארץ שוואבין.
לאור כל הנ"ל, קשה ביותר לקבל את דברי רבותיו של השב יעקב ושל הנודע ביהודה, שריה"ח התכוון לזרעו בלבד. ואכן, כבר הזכרנו למעלה שמדברי שני רבנים בני דורו של הנודע ביהודה (ר' חיים מצאנז והאדמו"ר מקומרנה), עולה ספק עם ר' יחזקאל לנדא באמת האמין שהתכוון ריה"ח לזרעו, או שמא עיקר כוונתו ללמד זכות על ריה"ח, כדי ליישב את הסתירות מהתלמוד. יתכן להוסיף שאילו היה יודע הנודע ביהודה שלא מדובר על ר' יהודה מפריז (מגדולי בעלי התוספות),67 אולי היה חולק עליו בגלוי.
ה. לאומות העולם
בולטת העובדה שרבים מהנושאים בצוואה הם משותפים לנוכרים ולישראל כאחד. למרות שחלק מפרטי האזהרות אינם שייכים לאומות העולם,68 תחומי העיסוק: אישות, לידה, מוות, דירה, כלכלה, תקופות, ורכוש (שהן רוב האזהרות), אינן בנושאים "יהודיים" במיוחד. אחד מהחידושים המעניינים ביותר, שמצאנו בעקבות בדיקת כתבי היד, הוא שיתכן והצוואה לא יועדה לזרעו בלבד, ואפילו לא לישראל בלבד, אלא אף לאומות העולם.
1. עדות "כותרות היעד" – כך עולה בבירור מ"כותרת היעד" שבראש הצוואה ברוב כתבי היד, כולל מבין הקדומים ביותר. למרות היותן שונות בניסוח, הרעיון העקבי הוא ברור.
להלן הכותרות בכתבי היד השונים המאשרות את החיוב לנוכרים בחלק מהאזהרות:
"אילין נביאותיה דאמר רבי יהודה החסיד מקצת מנהון לזרעיה ומקצתי מנהון לכל ישראל ומקצתי מנהון לארמאין".69 "ואלה המצוות אשר ציוה ר' יהודה חסיד לפני מותו יש מהם לזרעו ויש מהם לכל ישראל ויש מהם לזולתם".70 "… מהן שצוה על זרעו לבד ויש מהן לכל האומות".71 "… מהן לזרעו ומהן לבני ישראל ומהן לאומות העולם".72 "… מהם לזרעו ומהם לכל ישראל ומהם אפילו לאומות העולם".73
2. לא סביר שמישהו הוסיף – אמנם, קיימים כמה כתבי יד שמזכירים שהאזהרות הן לזרעו ולכל ישראל ולא מזכירים את אומות העולם,74 אך סביר יותר לומר שאיזה עורך או מעתיק השמיט את הסיפא בגלל המוזרות שבדבר (שריה"ח יטרח לצוות לגויים), מאשר לומר שמישהו יעיז להוסיף חידוש כה גדול מדעת עצמו. במיוחד שכאמור, מבין כתבי היד הקדומים ביותר זה כבר מופיע.
3. עקביות ההפתעה – בהיות היעד לגויים דבר כל כך לא צפוי, העובדה שהיא חוזרת לעיתים כה תדירות בכתבי היד השונים, שנכתבו ונמצאו בארצות שונות ובתקופות שונות מצביעה במיוחד שכפי הנראה, היא חלק מהנוסח המקורי.
4. הימצאותן של "כותרות היעד" – כפי שהזכרנו למעלה, עצם ריבוי "כותרות היעד" מחזק את ההשערה שכנראה הייתה כותרת יעד במקור. הסברה גם אומרת, שעצם הימצאותה של כותרת יעד נובעת מזה שהאזהרות השונות מיועדות לציבוריים שונים ומגוונים, בצורה שלא היינו יודעים, אלמלא הכותרת, למשל, לגויים.
5. האזהרות לאומות העולם – ישנם ציוויים שהם מיועדים במפורש לאומות העולם: "לא יעשה אדם נישואין לב' ילדיו ביחד ובאומות העולם לא יעשו ב' אחים פרשים ביום אחד" (ל).75 אמנם, סיפא זו אינה מופיעה בשתיים מתוך שש הנוסחאות הקדומות שהשוונו,76 אך כאמור, על פי הכלל של Lectio Difficilor, שגרסה תמוהה היא פחות חשודה מגרסה פחות מפתיעה, רוב הסיכויים הם שהראשון הוא המקורי והשני, הערוך.
כמו כן, בעקבות מה שכתב בספר חסידים,77 "אל ידור אדם במקום שהשוק של גויים בשבת כי אי אפשר שלא יחטא בדבריו או בשום דבר", צריכים לומר בפשטות שהאזהרה "לא יקבע אדם דירתו בעיר שיומא דשוקא ביום ג' כי דריה עניים, לא (ימשך) אדם מן העיר שיומא דשוקא ביום שבת כי דריה עשירים הם"78 (נז-נח) מכוונת כלפי הגויים. כלומר, אם כתוב בספר חסידים שאין ליהודים לגור שם, כנראה שמדובר בצוואה כלפי הגויים, שמותר להם לשווק בשבת, שדווקא כדאי להם לגור שם.
יש לציין שלעומת שאר הנוסחאות, הסעיפים הללו (ל, נז-נח) נשמטו מנוסח ו' (הנוסח הערוך ביותר),79 כנראה משום שנראה לעורך מוזר שריה"ח יצווה את הגויים. נוסח ו' הוא גם בין הבודדים בלי כותרת יעד ועל כן אין בו שום זכר לגויים. נוסח זו הוא דווקא הנדפס וממילא המוכר ביותר, וזה מסביר מדוע ההתייחסות לגויים בצוואת ריה"ח היא עובדה שאינה ידועה לרבים.
יתכן גם להוסיף לרשימת האזהרות השייכות לאומות העולם יותר מאשר לישראל, "וכל הגבוה יצליח במלחמה וכשעתידין לבא קודם משיח התתרים מחריבו (צריך לומר:יחריבו) אשכנז ספק כולו ספק מקצתו" (סע' כד בכת"י ר'). כך אולי יש להוסיף את האזהרה, "לא ידבר אדם מחתנות של גויים שמזדווגים יחד זה עם זה" (סע' כ בכת"י א'), שאולי אף הוא מתייחס לאומות העולם.80
היות ורוב הציוויים המכוונים כלפי יהודים בלבד, כתובים בלשון סתם, משתמע לכאורה, שכל הצוואה מיועדת ליהודים בעיקר, אלא אם כן מצוין אחרת. ברם, סימנים נז-נח מוכיחים שהנחה זו איננה ברורה, שהרי אלמלא ספר חסידים הייתי חושב שהאזהרה היא ליהודים. על כן יש לומר שכשם שראינו שהאזהרות המיוחדות לזרעו אינן תמיד מצוינות כך, באותה מידה לא כל מה שמכוון לגויים מצוין במפורש.
6. מתרץ האזהרות הסותרות את התלמוד וה"מיותרות" – על פי גילוי זה בכתבי היד, יש להציע פתרון חדשני ליישב את האזהרות הקשות שבצוואה (הן אלו שסותרות את התלמוד,81 והן אלו המפורשות כבר בתורה או בתלמוד וממילא הציווי עליהן הוא מיותר), לומר שלאזהרות הללו מכוונת הכותרת "חלק מהם לאומות העולם". הגויים אינם מחויבים על ידי התלמוד וממילא אין בעיה שהם לא יתנהגו על פיו, כגון בדרכי האמורי (נ) או קציצת עץ פרי שהניב פעמיים בשנה (מד). הם לא מצווים לשאת אחיינית, ולפי זה אין בצוואה האוסרת זאת (כב) שום סתירה לתלמוד! כמו כן, הגויים אינם מודעים לאיסורים של התורה והתלמוד, כמו בל תשחית (מה), לא לבנות ביתם גבוה יותר מבית הכנסת (יט), ולא לגדל בלורית (נד), ועל כן מודיע להם ריה"ח מה שלא ידעו, דברים שמיותר לצוות ליהודים.
האירוניה היא שאחרונים מסוימים חשבו לפתור חלק מהבעיות ההלכתיות על ידי אמירה לעכו"ם. למשל, לעקוף את האיסור של בל תשחית על ידי כך שיבקשו מגוי לקצוץ את עץ הפרי שהניב פעמיים בשנה (מד).82 אך לפי דברנו יוצא שהאזהרה הבאה (מה), האוסרת לקצוץ עץ פרי, כל כולה מיועדת לכלול את הגויים באיסור זה, כי ליהודים הציווי כבר ידוע מדאורייתא, ומיותר!
כלומר, אין סתירה לצוות מצד אחד, שגוי לא יקצוץ עץ פרי, אך יחד עם זה לצוותו לעשות כן אם הוא מניב פעמיים בשנה. הרי בכל מקרה, גם אם הגוי מצווה לא לקצוץ, הוא לא מחויב להתחשב באותן המגבלות ההלכתיות של בל תשחית כמו יהודי, ובתנאים מסוימים יותר קל להתיר לו.
ישנם סעיפים שברור שאינם שייכים לגויים, כגון ענייני שחיטה (מא), ענייני רבנות או כהונה (נא), מושבם של יהודים (ע), להשאיר מזוזה (עד) וכדומה. לפעמים, כאשר מפורט או מרומז באזהרה שניתן להיעזר בגוי (כגון להשכיר לו את הבית החדש לפני שיגור בו יהודי, כך שהבית לא יישאר ריק ויהיה מנוצל לרווח (יז)), אזי מותר, וברור שאזהרה זו אינה מיועדת לגויים. כמו שכתבנו לגבי האזהרות לזרעו בלבד, צריך לדון בכל סעיף וסעיף לראות אם הוא שייך לזרעו, או גם לכל ישראל, ו/או לאומות העולם.
יתכן שכך יש להבין גם חלק מהאזהרות התמוהות. לא עולה על הדעת שיאסור ריה"ח על יהודים להשתמש בשמות הנפוצים בזמנו: אברהם יצחק ויעקב (סע' יד בכת"י מ', למרות שבאמת חלק מהקדמונים נרתעו מלנגוע בשמות הללו).83 אך בהחלט יתכן שהוא פונה לנוצרים המתחשבים בדבריו,84 שלפחות הם לא יעיזו להשתמש בשמות אבות אומתנו או משום כבוד האבות, או כדי שאלו יזוהו כשמות של יהודים למטרת זיהוי, הפרדה וכדומה.
7. הביטוי "אדם" או "איש" – המופיע באזהרות רבות ולא הביטוי יהודי או ישראל וכדומה, מתאים מאד כדרך פנייה כלפי גויים. ברם, אי אפשר להביא את זה בתור ראיה, כי הביטוי "אדם" מופיע גם בחלק מהאזהרות הפונות בוודאות ליהודים כגון "לא יבנה אדם ביתו ולשנות בית מדרשו כי הוא קודש לה'" (כא), או "לא יעשה אדם חבירו בעל ברית (=סנדק) לשני בניו אלא אם כן מת הראשון" (לה), וכן "לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו לילה שטבלה בו" (לו) ועוד. בנוסף, גם בספר חסידים, שבוודאי כתוב עבור יהודים, משתמש ריה"ח פעמים רבות בכינוי "אדם".
8. קשריו של ר' יהודה החסיד עם הנוכרים באשכנז – כמובן, אם אכן התכוון ריה"ח בצוואתו גם לאומות העולם, אנו זקוקים לחפש מניע או הגיון לצעד המפתיע הזה. בדרך כלל, היחסים בין היהודים והנוצרים באשכנז במאות הי"ב-י"ג מצויירים כיחסים עוינים ובמקרה הטוב תועלתיים (קשרים עסקיים וכדומה), ובוודאי לא אכפתיים. היינו חושבים שהדברים נכונים עוד יותר לגבי רב הדוגל בחיי פרישות, במידה מסוימת, אפילו מהחברה היהודית שמסביבו, וקל וחומר הנוכרית.
ברם, מתברר שיחסיו של ריה"ח עם הנוכרים היו יותר ענפים מאשר היה צפוי.
כך עולה ממקומות רבים בספר חסידים שאנו לומדים על קשר יום-יומי המפתיע בחיוביות שלו, שהיה בין ריה"ח וחסידי אשכנז לבין הנוכרים שמסביבם. למשל:
מומלץ שיהודי ירכל לחברו הגוי איזה יהודי אינו אמין לעשות עמו עסקים.85
אסור לגנוב דעתו של גוי לא רק בדיני ממונות אלא אפילו בענייני מידות.86
סיפור על שרה נוכריה שקמה מהמוות וסיפרה ליהודים מה ראתה.87
יש "הוה אמינא" שילמד כומר את אותיות הא'-ב' או ניגונים שמשמשים לענייני קדושה.88
כומר אחד רצה לעזור ליהודי לתפור ספר תורה.89
על אודות חסיד שהביא ספרים לכומר לכרוך ואחד שהלך ללמוד מכומר את המקצוע.90 מותר לחכם להתווכח עם כומר.91
יש "הוה אמינא" להעתיק שבח דתי מכומר נוצרי.92
יש "הוה אמינא" להשתמש בנייר שהייתה כתובה עליו תפילה נוצרית.93
על אודות כומר שביקש מיהודי לפתור לו את חלומו.94
לכבד גוי המקיים שבע מצוות בני נח.95
גוי שעזר לישראל יש לומר עליו לאחר פטירתו "זכרונו לברכה".96
מותר להתפלל עבור נוצרי טוב.97
יתחבר עם גוי שיהודי רוצה להרוג (!).98
אפילו בצוואתו אנו מגלים את הקשר החברתי בין חסידי אשכנז והחברה הנוכרית, אפילו על דיבורים ורכילויות מאד אישיים עליהם, "לא ידבר אדם מחתנות של גויים שמזדווגים יחד זה עם זה" (סע' כ בכת"י א').
בנוסף לכל הדוגמאות הללו, ריה"ח מתייחס במפורש לקשר בין היהודים והנוצרים שמסביבם. הוא כותב שיהודים מושפעים מהערכים והמעשים של הנוצרים לטוב או לרע, "כמו שמנהג הנוכרים כן מנהגי היהודים ברוב מקומות, כגון אם הנוכרים גדורים בעריות כך יהיו בני היהודים הנולדים באותו עיר".99
אולי הפיסקה האחרונה יכולה אף להאיר את דברי ג' שלום100 וי' בער שטענו שאפילו משנתו של ריה"ח בספר חסידים "ספוגה השפעות נוצריות".101 אחרים עמדו על המשותף בסיפוריהם של ריה"ח וסופרים נוכרים.102 מ' לוונטל מרחיק לכת יותר מכולם בכתבו שאי אפשר לדבר על השפעה, השאלה או העתקה, כי ההשקפה היהודית והשקפת העולם הנוכרי שמסביבם היו אחת ממש!103
על פי כל הפסקאות שהבאנו, ריה"ח היה ללא ספק, קשור מעבר לצפוי עם הנוכרים שמסביבו.104 אם יש רב מימי הביניים שמתאים לו לחבר צוואה או אזהרות גם לאומות העולם, הרי זה רבנו יהודה החסיד. אולם, לעומת דברי שלום ובער, לפי הסיפורים שב"מעשה בוך" (שאינם היסטוריים אך כאמור, בהערה 104, ממחישים את תחושת התקופה), סביר שר' יהודה החסיד השפיע על מנהיגי הנוצרים לא פחות ואולי אף יותר, מאשר שהם השפיעו עליו.
מעבר לכל זה, מצאתי בסעיף אחד, שריה"ח מתייחס במפורש לנושא שלנו, "אם רואה אדם נוכרי שעושה עבירה, אם יכול למחות ימחה שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו".105
כלומר, אם ניתן, יש להוכיח לגוי להטיב דרכו, לא רק לטובתם אלא אף לטובת ישראל. כפי הנראה, ראה ריה"ח, אולי בעזרת קשריו עם מנהיגי הנוצרים שמסביבו, אפשרות באמצעות צוואתו, לנסות לתרום את חלקו למטרה זו. שליחותו של יונה הנביא היא גם גילוי חלק מרצון הבורא (מודגש בניסוחו "שלח הקב"ה את יונה הנביא" ולא "יצא יונה" וכדומה), וראה ריה"ח את עצמו מחויב להגשים רצון הבורא גם בזה.106
חומרת חיוב ההוכחה על מי שבידו למחות מופיעה הרבה בספר חסידים. "שכל שנענש חברו והוא אינו מזהירו לומר אל תעשה, הרי כל העונש שמקבלין מעלין על זה כאילו הרגו, לפי שהיה לו להזהירו ולא הזהירו ותובעין מזה דמו של זה",107 "והוא חייב בעונש חברו",108 ו"אין מספיקין בידו לעשות תשובה",109 והוא "צריך להתודות אף על פי שהוא לא חטא (אלא רק לא מיחה, א.ש.)",110 ועוד.111
ברם, נראה בהמשך שהכיוון הזה, המחייב את אומות העולם בחלק מצוואת ריה"ח, וכפי שמפורש ברוב כותרות היעד שברוב כתבי היד, איננו פשוט כלל.111*
ו. גישה חדשה בעקבות כתבי היד
לפי מה שראינו בפרקים ד-ה, נראה להסיק בבירור שרוב הצוואה של ריה"ח, בדומה לצוואות רבות של רבנים אחרים, אינה מיועדת לזרעו של ריה"ח בלבד. ברם, נשארות השאלות למי היא אכן מיועדת ובאיזו מידה של חובה? בנוסף, האם ניתן, למרות דברנו בשני הפרקים הקודמים, למצוא יסוד לאותה מסורה המחייבת רק את זרעו של ריה"ח באזהרות הללו?
1. כותרת כת"י א' – אולי ה"חידוש" הגדול ביותר העולה מפרסום כת"י א',112 הוא תשובה חדשה לשאלה שבמרכז דיוננו: למי יועדה צוואת ר' יהודה החסיד? התשובה הברורה ביותר במחלוקת, אם היא יועדה לזרעו בלבד או לכל ישראל, ניתנת במפורש בכת"י זה, שהוא העתיק ביותר שמתוארך: "אלו ל"א צוואת שציוה רבינו יהודה החסיד לכל העולם לכל הפחות לזרעו לקיימם." כלומר, יש לנו עדות שמאה ששים וחמש שנה לאחר פטירת ריה"ח, התייחסו בפועל באשכנז (מקום הצוואה ומקום כתיבת כת"י א') לצוואתו כאלו שתי הגישות צודקות – הצוואה אכן מיועדת לכתחילה לכולם, אך במיוחד, ו"לכל הפחות" על "זרעו לקיימם."113
2. מיישב שני הצדדים – כותרת היעד הזאת של כת"י א' עולה בקנה אחד עם דברי תלמידו המובהק של ריה"ח בעל ספר הרוקח שהעתיק בעצמו חלק מהצוואה מספר הכבוד של רבו,114 ורבנו ירוחם115 (שחי כמאה שנה בלבד לאחר ריה"ח) ואחרים מראשוני אשכנז, שכבר ראינו שמביאים מאזהרות הצוואה גם לציבור הרחב. מצד שני, היא גם מסבירה את היחס המיוחד של הצוואה לבניו של ריה"ח, שמופיע במפורש בחלק מהאזהרות שהן לזרעו, ואף ראינו שרק בניו הקפידו בפועל במשך ששה דורות לא לקרוא בניהם בשמות יהודה ושמואל.116 כותרת זאת יכולה גם להסביר מדוע רק חלק מהאזהרות התקבלו על ידי הציבור הרחב וחלק לא, משום שלגבם, מדובר במידת חסידות ו"מלכתחילה" בלבד. אם אכן קיימות שתי מסורות, אחת שהצוואה לזרעו (כפי שראינו בפרק ג), ואחת שהיא מכוונת לכל ישראל (כפי שראינו בפרק ד), כותרת זו של כת"י א' יכל לאשר את שתי המסורות. הוא יסביר גם את מקור הספק בכותרת של אחד מכתבי היד117 "ספק אם לכל העולם או דוקא לזרעו, כמדומה שלכל העולם, ויש ליזהר", היות ושני הצדדים צודקים.
3. מציאותם של כותרות היעד – נוסח הכותרת אף מצדיק את עצם מציאותן של כותרות היעד יותר מכל הנוסחאות האחרות. הרי לפי החלוקה הזאת של לכתחילה לכולם, ולזרעו, אפילו בדיעבד, מובן שצריכים להבהיר באיזו מידה הצוואה מחייבת כל קבוצה לעומת הקבוצה השנייה. מה שאין כן, לפי הנוסחאות האחרות, הכותרת היא מיותרת בהיותה מעורפלת ("חלק ל… וחלק ל…") כשאין תמיד פירוט איזה מהאזהרות הן לאיזו קבוצה. כל שכן שהכותרת הכללית היא מיותרת לפי כתבי היד שמפורט בהם בכל סעיף וסעיף אם הוא מיועד לזרעו או לא, כגון בכת"י מיל'.
4. אינו לאומות העולם – ניתן להסיק גם שמה שכתוב כאן בכת"י א' הקדום, "לכל העולם" פירושו לכל ישראל, וטעה מי שהבין שמדובר גם לאומות העולם.
בדומה לכך, מצאנו בכת"י אחר,118 "ספק אם לכל העולם או דוקא לזרעו, כמדומה שלכל העולם, ויש ליזהר". בשתי הנוסחאות הללו, המחסור בפסקה "ויש מהן לכל ישראל," המצוי ברוב כותרות היעד, מאוד בולט. יתכן מאד שהמשמעות המקורית של הביטוי "לכל העולם" הייתה "לכל ישראל" ולאפוקי מהסיפא, שאפילו מלכתחילה, חלק מהאזהרות הן "לזרעו בלבד". אך במשך הזמן טעו לחשוב שכוונת "כל העולם" היא לנוכרים, וממילא היו צריכים להוסיף שחלק הן "לכל ישראל". כלומר, הנוסחאות שבשתי הכותרות הללו הן למעשה זהות לכתבי היד האחרים שמזכירים רק "אלה המצות אשר צוה הרב ריה"ח… מהן לזרעו ומהן לבני ישראל".119
כך משתמע גם מ"כותרת היעד" של כת"י רוטשילד (ר') שהיא שונה משאר הכותרות: "צוואת מהרי"ח- היינו רבנו יהודה זצ"ל, יש מהן שצוה על זרעו לבד ויש מהן לכל האומות". הרי מצוין במפורש על חלק מהאזהרות שם שהן עבור זרעו בלבד. מבין האזהרות הנשארות, ברור שחלק מהציוויים אינם שייכים לגוים כלל, כגון ליל הטבילה (לו), סנדקאות (לה), לא ישנה בית מדרשו (כא), כהן או רב (נא), להשאיר מזוזה (סע' לח בכת"י מ'). על כן צריכים לומר שיש כאן טעות סופר וצריכים לגרוס: "לכל האומה" או כמו בכת"י קמברידג' וטריניטי שהזכרנו: "לכל העולם", ושינו בטעות והעתיקו "לכל האומות", כאשר הכוונה המקורית הייתה, כאמור, לכל ישראל.
לפי דברנו, שבאמת לא התכוון ריה"ח לאומות העולם כלל, מובן מדוע בנוסח ו' לא מופיעות סעיפים ל' (המחצית השנייה שבכת"י ר': "… ובאומות העולם לא יעשו ב' אחים פרשים ביום אחד") ונ"ח ("לא (ימשך) אדם מן העיר שיומא דשוקא ביום שבת כי דריה עשירים הם", שהתברר על פי ספר חסידים,120 שמכוון כלפי הגויים), שתי האזהרות שמשתמע מהן במיוחד שמכוונות הן כלפי הגויים, כי חשבם העורך כנטע זר לצוואה. כמו כן, גם בכת"י א' שאזכרת אומות העולם לא מופיעה בכותרת היעד שלו, סעיף ל' לא מזכיר את הסיפא שבכת"י ר': "ובאומות העולם לא יעשו ב' אחים פרשים ביום אחד". לגבי סעיף נ"ח שם (סע' כב בנוסח א'), עיין בהערה.121
חשוב גם לציין שמה שכתבנו למעלה על סע' נ"ח, שמשתמע שהוא הסעיף השני המכוון כלפי גויים, שאין להם בעיה לדור במקום שיום השוק הוא בשבת, הוא רק על פי הפענוח שלנו בכת"י א' ובעזרת מקור מקביל בספר חסידים122 (שכתוב בו שאין ליהודי לגור במקום שיום השוק בשבת). אך כבר ציינו שם שהמלה המרכזית באזהרה, ("לא (ימשך) אדם מן העיר שיומא דשוקא ביום שבת כי דריה עשירים הם") אינה ברורה ויתכן שפירוש הסעיף ישתנה על ידי פענוח אחר. כמו כן, קיימים גם פירושים אלטרנטיביים לסעיף זה.123 כלומר, אולי אכן סעיף זה מכוון ליהודים ולא לאומות.
יש להוסיף בנוגע לסע' ל' (שהוא כאמור, היחיד המכוון כלפי האומות במפורש, וגם זה רק בחלק מכתבי היד), שבדברי המרדכי המודפס בנדון,124 מצאנו ש"נהגו הראשונים שלא לעשות נישואי שני בנות או שני אחים או אח ואחות ביחד, ואפילו [בעכו"ם] הראשונים היו נזהרים". בנוסף לסברה, גם על פי כת"י של המרדכי, מתברר שהמלה "עכו"ם" היא טעות הצנזורה, והיה כתוב במקור "ואפילו בנכריות, הראשונים היו נזהרים",125 כלומר לא לעשות שתי חתונות ביחד, אפילו כשאינן אחיות, אלא "נכריות" אחת לשנייה (כפי שמופיע הביטוי "נכריות" פעמים רבות במסכת יבמות). כן מוכח גם מהמשך המרדכי המודפס שמביא הוכחתו מהברייתא במסכת שמחות,126 "אין מקלסין שתי כלות בבת אחת אלא אם כן יש בה כדי לזה וכדי לזה (= לשמח את שתיהן)", גם אם אינן אחיות. הגרסה המקורית במרדכי השתמרה לא רק בכתבי היד אלא גם ברמ"א "ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד, ויש אומרים דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה שמא יכבדו האחת יותר מחברתה".127
לפי זה, יתכן מאד שהגרסה המקורית גם בצוואה הייתה בדומה ללשון המרדכי, "לא יעשה אדם נשואי ילדיו יחד ביום אחד, ולנכרים, לא יעשה ב' בפרשה אחת".128 מצאנו סיפא דומה בנוסח א' ("לא יהיו שני חתנים בבית הכנסת אחד") (לא), שהכוונה היא שבנוכרים (=לא אחים) לא יעלו לתורה שני חתנים בשבת אחת (=בפרשה אחת).129
בכך יתורץ מה שהקשו הפרשנים על הצוואה בנוסח ו' הנפוץ ("שני חופות בשבת אחד, אחד מהם יעני או ילך בגלות או ימות"), איך יתכן שנחמיר יותר על נוכרים (=לא אחים) שאסור להם להתחתן אפילו באותו שבוע, יותר מאשר על אחים (שיש שם יותר "עין הרע"), שרק אסור להם להתחתן באותו יום אך שניים בשבוע מותר? אלא, כאמור, לפי נוסח א' (וכך אנו טוענים היה בנוסח המקורי במקום "אומות העולם" ו"פרשים"), לאחים אסור להתחתן ביום אחד ולנוכרים (=לא אחים) מותר, רק אסור להעלותם בתור "עליית החתן" באותה פרשה או שבוע (=שבת=פרשה) באותו בית הכנסת. זה מסביר גם את האזכור המוזר של "פרשים" שאינה קשורה לשום דבר באזהרה או בצוואה.130
הוכחה חזקה לדברנו נמצאת בעובדה שבנוסחאות שמוזכרות בהן "אומות העולם" בסעיף אחד יחד עם האזהרה על שני האחים (ר', מיל', וס'), אין סעיף נוסף העוסק ב"נוכרים" (חתנים שאינם אחים). לעומת זאת, בנוסחאות שלא מוזכרות בהן "אומות העולם" בסעיף ל' (נוסחאות ו' וא'), מוזכרים חתנים "נוכרים" (=לא אחים) בסע' לא!
נמצא שהאזהרה שחשבנו שהיא מכוונת כלפי "אומות העולם", מופיעה בכתבי היד האחרים בתור אזהרה ליהודים נוכרים (=לא אחים) ואין כת"י אחד שמדבר גם על אומות העולם וגם על יהודים נוכרים.131 אם כן, עולה שכל עניין "אומות העולם" כאן הוא שיבוש הנובע מהביטוי "נוכרים" שהיה כנראה בחלק מכתבי היד, וכמו במרדכי (שהחליפו נוכרים-עכו"ם), מדובר על יד (או פחד מיד) הצנזורה שהחליפה (נוכרים – אומות העולם) ובלבלה.132
נמצא שהסעיף היחיד שחשבנו שבו כיוון ריה"ח כלפי הגויים במפורש (ל), אינו עבורם כלל, וכן הסעיף השני שחשבנו לדייק שהוא מכוון עבור הגויים (נח), גם עובדה זו מוטלת בספק והסעיף עצמו חשוד הוא לא להיות מקורי.132* ממילא, יש לומר שכותרות היעד שהזכירו "לכל העולם" וכדומה, הכוונה היא לכל ישראל, ורצונן "לאפוקי" את אלו האזהרות שהן עבור זרעו בלבד (ולא לאפוקי מכל ישראל).
בנוסף, כבר הזכרנו שרבות מהאזהרות הכתובות בסתם אינן שייכות לנוכרים כלל. אם כן, סביר לומר שאם אזהרה מתייחסת לגויים, היה לו לציין זאת במפורש, כפי שצוין בדרך כלל על האזהרות המיוחדות לזרעו.
5. מצוות התוכחה: בעיקר לישראל – אף על פי שהבאנו לעיל שריה"ח כותב בספר חסידים שיש ללמוד ממה ששלח הקב"ה את יונה להוכיח גם את הנוכרים בנינוה,133 יש לדייק שם שעיקר תוכחה זו הייתה לא להטיב עמהם אלא לטובת ישראל "כי כשהקב"ה כועס (על הגויים, א.ש.) אין עת רצון לפניו (עבור ישראל, א.ש.)". כלומר, כעסו על הגוים אינו המטריד העיקרי, אלא שזה עלול למנוע "עת רצון לפניו". כמה פעמים ריה"ח אפילו מדגיש במפורש (במקום סגנונו הסתמי: "אדם") כלפי מי חשובה התוכחה: "מצוה להוכיח כל אחד מישראל שמתייאש ומתעצל,134 ו"מי שיש בידו למחות ולהוכיח על מצות עשה ולא תעשה לשום ישראל שבעולם,… נענש על כולם",135 ושהתוכחה נובעת מהערבות הלאומית שלנו,136 דברים שלא שייכים לגויים.
למרות הקשרים שהיו לריה"ח עם הנוכרים ומנהיגיהם שהבאנו למעלה, קשה לומר שיחסיו היו עד כדי כך קרובים אליהם שיחבר עבורם צוואה, דבר שלא נשמע אצל אף רב לפניו או אחריו. בנוסף, חוקרים מסוימים חולקים על הגישה שהזכרנו, שחסידי אשכנז והנוצרים שמסביבם העתיקו זה מזה, וסוברים שהתופעות המשותפות הן בעיקר תוצאה של תנאי חיים דומים.137
בנוסף, קשה להניח ששתי האזהרות עליהן אנו מדברים בעיקר, ל' ונ"ח, הן עבור אומות העולם. אין זה סביר, אם הוא כבר כתב צוואה עבורם, שמה שעומד בראש סדרי העדיפות להזהירם הוא לא עבודה זרה או אפילו מוסר חסידי, אלא "לא יעשו ב' אחים פרשים ביום אחד", ושיגורו במקום שיום השוק הוא ביום שבת, כדי שיתעשרו. יונה הנביא לא נשלח לנינוה להצילם מעין הרע או להביא להם עושר, דברים שחסרונותם אינם עלולים "להכעיס" את הבורא. גם אם נטעון ש"רצון הבורא" שייך גם לאומות העולם, קשה לראות בתחומים האלו "רצון הבורא".
6. מסקנה מעשית על פי כת"י א'– על פי כל זה, עולה שאין כאן ציוויים לאומות העולם, ומדובר מלכתחילה בצוואה לכל ישראל, אך לפחות על זרעו לקיימה. נציין עוד שבכת"י א', נשמטו שבע מתוך שמונת האזהרות138 שבסוף כת"י מיל' (אף הוא מהמאה הי"ד), המצוינות שהן לזרעו בלבד.139 יתכן שגם עורך נוסח א' ידע על אותן האזהרות המיועדות במיוחד לזרעו של ריה"ח, אך השמיט אותן בהיותו כותב עבור הציבור הרחב.140
יש לציין שלפי הכותרת בכת"י א', עולה גם השלכה לגבי הבנת ההשוואה בין הצוואה לבין ספר חסידים. חלק מהאזהרות של הצוואה מופיעות עם שינויים קלים גם בספר חסידים, שהוא בוודאי לא נכתב עבור זרעו בלבד, אלא לכל מי שרוצה להיות חסיד.141 ניתן להסביר את השינויים הללו בשני אופנים. כבר ראינו שתירצו המקילים שזה משום שבצוואה, המכוונת כלפי זרעו בלבד, החמיר ריה"ח יותר מאשר מה שכתב עבור הציבור הרחב בספר חסידים.142 לעומתם, לפי העולה מדברינו על פי כת"י א', שצדקו החולקים הטוענים שהצוואה מיועדת גם לציבור הרחב, צריכים להסביר שספר חסידים, שניסוחו יותר אמין ופחות נזיל,143 מבהיר או מדייק יותר מאשר המקורות המקבילים בצוואה. עיין בדוגמאות שהבאנו למעלה בפרק ג' סעיף 3.
עולה מכאן גם השלכה חשובה הסותרת את מגמתם של אלו שחשבו (במיוחד במאות האחרונות, כפי שראינו בתחילת המאמר) להזהיר את הציבור הרחב בצוואת ריה"ח מצד עצם הטענה שהיא מכוונת כלפי כל ישראל (כמובן, מלבד מה שמצוין במפורש "לזרעו בלבד"). הרי על רקע השינויים שבספר חסידים עולה שלפי שתי האפשרויות שראינו, או שהתכוון ריה"ח בצוואתו למשנת חסידים (ולא איסור גמור) לציבור הרחב, או כדבר המחייב את זרעו בלבד, או שתיהן, אך "ממה נפשך", לא התכוון ריה"ח בצוואתו לחייב את מי שאינו מזרעו!
ברם, עדיין צריכים לברר, על פי שאיפתם היסודית של חסידי אשכנז לעשות "רצון הבורא",144 דבר המחייב עד כדי ענישה,145 כיצד יתכן שלא נחייב אחרים לעשות את רצון הבורא, גם אם אינם מזרעו של ריה"ח?
אלא צריכים להבין, שגם ריה"ח לא היה נאיבי, וידע היטב מניסיונו בחיים שקיימות דרגות שונות של יראת שמיים וחסידות אצל בני האדם. כך עולה מדבריו בספר חסידים: "יש עוד זווגים שלא יצליחו ונפקא מינה לאיש חסיד למנוע בהם ולחדול".146 כלומר, לא צפוי שכל אדם ממוצע יקיים כל מידת חסידות, על אף שמדובר על "רצון הבורא".
נמצא שלגבי הציבור הרחב, לא שינה ריה"ח את מדיניותו בצוואתו מאשר גישתו בספר חסידים, שנכתב אף הוא עבור השואפים לחסידות, ביודעו שזה לא יקוים על ידי כל הציבור הרחב.147 ברם, שונה הדבר לגבי זרעו, שיתכן מאד שירצה להזהירם ואף לחייבם (במידה האפשרית) בצוואה, אפילו במידות חסידות.
על כן מובנת כותרת היעד שבסוף כת"י א' הקדום, "אלו ל"א צוואת שציוה רבינו יהודה החסיד לכל העולם לכל הפחות לזרעו לקיימם."
כך לגבי עיקר גוף הצוואה. ברם, משני כתבי היד הקדומים ביותר, עולה ששונה הדבר לגבי אותן שמונה אזהרות148 שמצוין בהן בסוף כת"י מיל' שהן לזרעו בלבד.149 אותן אזהרות גם נשמטו על ידי עורך נוסח א', כפי הנראה משום שראה שהם לא כוונו כלל לציבור הרחב, אפילו "מלכתחילה". לגבם, יש להבין שכמו שנכתב הצוואה בעיקר במישור ה"נסתר" או המיסטי ולא במישור הרציונלי, יתכן שבסעיפים הללו לא מדובר על "רצון הבורא" באופן כללי, אלא ב"רוח הקודש" המכוון דווקא ל"שורש נשמותיהן" של צאצאיו, מבחינת סוד ה' ליראיו. 150
ממילא מובנת מדוע בפועל, לא מצאנו אף לא עדה אחת, גם מבין אלה שחששו ביותר לצוואת ריה"ח, שהקפידה על אותם שמונה סעיפים. כי רק עליהן יש להחיל את סברתו של הנודע ביהודה והמסורה של רבותיו של בעל השב יעקב, שהן אכן מיועדות ממש לזרעו בלבד, לעומת שאר הצוואה המיועדת לכתחילה גם לציבור הרחב. יתכן גם לשער שהסיפא של כותרת היעד העתיק הזה, המחייבת במיוחד את זרעו של ריה"ח לקיים את הצוואה יותר מאשר לציבור הרחב, היא היסוד למסורה של רבותיו של בעל השב יעקב, שאכן קיים הבדל בין זרעו של ריה"ח לבין שאר העם, בנוגע לקיום הצוואה. אך ההבדל הוא כאמור, לא לפטור את הציבור הרחב לגמרי, אלא להוריד את מידת חיובם לדרגת "מלכתחילה" בלבד, ו"לכל הפחות לזרעו לקיימם".151
ראה גם מאמרו של אסף קניאל, רבי יהודה החסיד, קוים לדמותו ולתורתו החברתית