ערוצים סמויים

– בואי לכאן, ראי את הזריחה.

קולו שקט, אדיש, שעוקצי גיחוך ניצתים בו לרגעים, ודועכים מיד. נדמה כי חש את מבטה
.ובגב

לפי קצב נשימתה ידע, כי היא מקשיבה לו קשב מלא, כפי שמעולם לא הקשיבה. לא הנוף
מעניין אותה עכשיו, הפעם, היא מוכרחה לדעת. גם אם אסף יתעורר יבכה, התיגש להיניקו?

וינפ בסה .ודיצל דומעתש הענכשל לוכי ונניא ?חוכ תלוטנכ וירוחאמ אסיכ לע תבשוי איה עודמ
.הילא
הישאר עם הפנים לנוף – מחתה – חבל להפסיד את מראה הזריחה.
– אבל, כך לא…
" עזוב, יואב. באמת, כך נוח לי. בבקשה, התחל כבר.
קולה רך ונחוש. רק ברגעים נדירים היה קולה כזה. הוא נשמע לה.

המואזין יפריע – חלף בו הרהור. העיף מבט בשעון. כבר ארבע וחצי. הם מן המשכימים קום.
חריצות יש בהם ויראת שמיים…
אם ניקח בחשבון שהם הולכים לישון יחד עם התרנגולים והעיזים, אז אולי…
משהו מעכב אותם היום.
.ישירח הלוקו ,וב הקחד ?ליחתמ התא ,באוי –
.רפסל לחה באוי

מיד עם הגילוי, התברר להם, שחוליית המחבלים נמצאה בנסיגה מהירה אל הירדן. כנראה
גילו, שנחשפו. יואב ואנשיו עשו הערכת-מצב חפוזה. לא הוציאו מכלל חשבון שתהיה פעולת
פגע וברח מצד המחבלים, אך סבירותה הוערכה כנמוכה – הרי לא ירצו להתמהמה
כשכוחותינו בעקבותיהם. התקבלה החלטה לחסלם. כן, לחסלם. נמצאה כפייה באחת
– הזה רוציה תא הארת הגנש ,הצר .החרהל תילדופל השגוהו ,ידאווה לש וחתפבש תורעמה
פודלית מדובללת, ברייה עלובה, שהמאמן שלה, בחור מבוגר, קיבוצניק, טען כי טובה היא
מכל כלב זאב. אינו סובל כלבי זאב – כך אמר – משהו, הקשור ברקע המשפחתי. שואה. אדם
הל רפת דחוימ דגב .הלוכ לכ החירקמ תילדופה לעי .ותא חכוותהל רשפא -יאו ,אוה רגובמ
המאמן, כדי להסתיר את קרחתה, ואולי כדי להגן עליה מפני הקור. אך הבגד גולש לה אל
אחוריה, ורק זנבה עודנו מכוסה תלתלים.

מרץ נעורים של כלבה בת חצי שנה. לא של קשישה בת חמש-עשרה. משהו נדיר לגמרי…
מרחרחת ממרחק של קילומטרים, מבלי להרפות. תלו בה תקוות.

היה לילה יפהפה, כאילו הוזמן ממרומים.

הירח האיר את הדרך, באור בהיר מאד. ובכל זאת – תקלה, כבר מן ההתחלה – אחד משני
הג'יפים נתקע. מחוסר זמן לתקנו, נדחקו כולם ברכב השני, במטרה להגיע מהר ככל האפשר,
עד לפתחו של הוואדי. חשו שהם מאבדים זמן. היה יסוד מוצק לסברה, שהמחבלים נסוגים
לכיוון הירדן דווקא מאותו ערוץ, ומשם ינסו להגיע ליריחו.

הפודלית אישרה את המידע. היא זינקה אל תוך הערוץ, מושכת את מאמנה ואת כל החבר'ה
בעקבותיה. על-פי התכנון היה צריך להמתין להם בשפך הוואדי כוח נוסף, שיחסל אותם אם
יצליחו המחבלים להגיע לשפך. משימתם העיקרית היתה – לוודא, שהמחבלים אינם
מסתתרים במערות שבמדרונות, ולשלול את האפשרות, שהם יעלו על נתיב בריחה אחר.
הפודלית המשיכה לגרור אותם במהירות אחריה.

הירח ליווה אותם וחלוקי הוואדי הידרדרו מתחת לרגליהם בצליל מעורר חשד.

היה ברור לכולם, שיהיה קשה להפתיע את המחבלים. כך חלפו דקות ארוכות. מורטות עצבים.
לפתע שמעו קול נעירה ואחריו נשיפה. מנין באו הקולות? היה ברור להם, ששמעו נעירה מן
הגדה הימנית של הערוץ. אחדים, טענו, שגם מצד שמאל נשמעו קולות. מה עושים? מוכרחים
לבדוק! כלום – אמר חנניה – סתם חמור… אך לאחר התיעצות החליטו לפצל את הכוח.

חלק מן האנשים עלו אל הגדה הימנית, והיתר טיפסו אל השמאלית. שאלתיאל היה בקבוצה
של יואב. נגה זכרה אותו מהחתונה של רחלי, לפני שנה, בחנוכה. זה שהרים את החתן יוחאי,
הרים אותו על הכתפיים ורקד אתו שעה שלמה עד שהתמוטט. ויוחאי גבר שבגברים; מישהו
אץ לרוקן בקבוק קולה על פני החתן כדי להשיב את רוחו.

כשהתעורר ליקק את השפתיים במין הנאה, עד שכולם התגלגלו מצחוק. .

וב וציאה תובוצקה היתומישנ .לאיתלאש תא ריכזהשכ ,תכייחמ הגנ תא תוארל הצר באוי
להמשיך. לא הסתובב לראותה. התעורר בו חשק להרימה ולחבקה אל צידו, לאחוז בעורפה,
לחכך את לחיו המחוספסת אל פניה החלקות, להבטיח לה שאין לה מה לדאוג. המצב אומנם
איננו מזהיר, אך, נתון לשליטה.

המזרח התעטף עתה בכתום-זהוב נדיר, מהפנט, והוא המשיך, כשעיניו נטועות באור.

הם טיפסו בזהירות אל שפת הוואדי. הידרדרה אבן זעירה, חרישית. שמעו נעירה ולאחריה
אנחות. אחד החבריה דחף את שאלתיאל מאחור. יותר נכון, תמך בו, שלא יחליק, והוא לא
הפסיק ללחוש לו תודה, עד שהיה צורך להשתיקו. רק אז הבחינו, שהבחור נועל סנדלים! איזה
מין טיפוס! אך אין דבר. שאלתיאל זה שופע טוב-לב. אי-אפשר לכעוס עליו. סיימו לטפס ועלו
אל המישורת. מולם, במרחק של חמש-מאות מטר בערך, ליד עץ תאנה בודד – חמור!

לא הבחינו בשום דבר חשוד, אך ליתר ביטחון הרים יואב משקפת. הפודלית היתה עם
הקבוצה השניה. משום שאותתה ימינה. יואב סמך על המשקפת יותר מאשר על הפודלית.
אולי מתוך דעה קדומה, אולי קיבעון מחשבתי, מרוצה היה שהיא לא היתה איתו. במשקפת
זיהה במעומעם גוש גדול רובץ ליד התאנה, הדומה למשהו אנושי אך לא ממש. שוב אנחות.
הפעם משהו מאד אנושי. וידאו תיאום שמיעה. כן. כולם שמעו.

שאלתיאל התנדב לזחול לשם, לבדוק מה העניינים. הוא טען, שפניו שחורות והן יבלעו את אור
הירח. אם יחשוד במשהו, ישרוק שתי שריקות נוקבות, קצרות, והאנשים יסתערו אחריו.

הוא החל לזחול, נצמד לאדמה כמו חרדון ישיש. לא הבינו כיצד הוא מתקדם. לא ראו את
תנועות רגליו. אחר כך הסביר, שרק שרירי בטנו משכוהו קדימה והמרפקים, השראה שקיבל
לאחרונה מאחיינו החדש, בן ששת החודשים. במשך חודש התאמן על השטיח יחד אתו. כך
הסביר לאחר מעשה. פתאום הוציא מכיס מכנסיו כובע-מצחייה. חבש אותו, כשהוא מופשל על
עיניו, ביקש להסתיר את אור הירח המוחזר מן העיניים. אט אט הלך והתרחק מהם.

פתאום נעצר. תקלה… מה קרה? אין יודעים. ממתינים. נדמה לילה שלם עובר. מאוחר יותר
התברר שהעדשה שנהג להרכיב זזה. טשטוש ומועקה. שאלתיאל מיהר לשלוף אותה, הכניסה
למימיתו וסגרה היטב. ואז, לגודל מבוכתו, התברר לו, שאינו יכול לראות בעין אחת, ובשנייה
רק במטושטש. גרוע מכל גרוע. משגע. מה יעשה עכשיו? מיד שלף את העדשה מעינו השנייה.
גם אותה אכסן במימייה. מה שבטוח בטוח… לאחר מעשה, התרעם יואב שלא סיפר, כי הוא
מרכיב עדשות. לו ידע זאת לא היה מסכים שיילך ראשון.

שאלתיאל נרגע. במקום ירח ראה ירחיים, התאנה רחבה כפליים, החמור חמורותיים, והעמק
הוצף אור שבעתיים.

לשמע הדברים, חייכה נגה קלות, אך לא העזה להשמיע קול. לא רצתה לעצור את סיפורו ולו
אף לרגע. חשה שהיא חייבת לדעת בדיוק מה קרה בערב. כל זה הרי התרחש לא הרחק
.םתיבמ

יואב נשתתק ושקע בהרהורים.

מה מעכב אותו. מדוע אינו ממשיך? תהתה נגה. בחנה את צדודיתו. מצח גבוה, שפתיים
מחושקות, אף מחוטב, רגיש. זקנו החל מאפיר. זווית העין כאובה, מכווצת, תנועה לא שכיחה
בפניו. יואב, אבל אחר… העיפה מבט בשעון. שלוש דקות בסך-הכל. ולא נדמה… בין הפוגה
אחת למשנה, דיבורו דחוף ובהול. משונה. היום יואב שלה שונה, חשבה בדאגה.

עדי .התלוכי לובג הצק דע הכורד איהש תורמל ,וב תקחוד הניא – בשח – תוקפאתה הלגמ איה
את כוח התאפקותה, כשהחליטו שניהם להתאפק בראשית אהבתם. ראה את נפתוליה. את
.התשלוח תא עדי אוהו .החוכ תא עדי אוהו .טעמכ .הדעמ טעמכ .הגרעה
גמולם היה טוב. לאחרונה נדלדל שלא באשמתם.
אסור לי להתמהמה – חשב – יש עניין דחוף לבצע בתום הסיפור. עשר דקות עברו. הוא מוכרח
לסיים ובמהירות.

שאלתיאל לא ויתר. המשיך לזחול. המימייה שקשקה. חששו, שהיא תסגיר אותם. – לעזאזל –
לחש מישהו, שעצביו נמרטו. שאלתיאל אולי שמע, אולי הבין מעצמו, והשאיר את המימייה
מאחוריו. זחל עוד כשלוש- מאות מטר. היה כבר קרוב מאד אל התאנה… ואז – לא האמין
למראה עיניו! מסביב לעץ, רבצו ראשים, גופות. ליבו ניתק. מחבלים! עמד כבר לשרוק להם.
רגע. לא. קודם יקרא שמע ישראל. עצם עיניים ולחש בכוונה גדולה. אחר שרק שריקה גדולה
ונוקבת, ולאחריה שנייה. כולם ניתרו ממקומם, מכוונים את הנשק אל לב התאנה ויורים.
שאלתיאל צעק משהו בערבית. אבל הראשים עדיין מוטלים. אין תזוזה. דילגו כאיילות
שלוחות. שאלתיאל טען, שרצו כאיילות מעוברות. יש לו חוש הומור משונה.

אחד הכדורים נתקל במה שנשמע כמו מימייה מלאה מים, והיא עפה לאן שהוא. כמעט נפל
על פניו. כבר היו קרובים מאד אל התאנה. והנה כבחזון תעתועים, נתלשו מתחת לבטן החמור
שתי דמויות אצות, שפופות זוהרות באור הלבנה, אל מאחורי סלע עצום.

כיתרו את הסלע. שניים מימין, ושניים משמאל. יואב שהה לרגע, מעין צחוק חילחל בגרונו,
,התודגנתה תורמל ,וילא המירה .הקפרמב זחאו ודי חלש .בבותסה .קוחצ הז היה אל ילואו
קירבה אל צידו וחיבקה בידו הגדולה החמה. עמדו אל מול איי הזהב, שהחלו נגלים מעל
לאופק התכול. ענני כבשים נראו שטים מכיוון הים אל המזרח. הכבסים התלויים בחצרות
הבתים הערביים, ממול, דבוקים היו לצלע הגבעה.

יירטבו בגשם. ירד גשם סוף סוף – חשבה – הגינה השחונה תרווה את צמאונה.

יואב המשיך – מאחורי הסלע נגלו לעיניהם גבר ואשה, ערומים, רועדים. אור הלבנה האירם
באור לבן. עיניהם חורגות מפחד. מכורבלים אל האבן הצוננת, כאילו אחוזים בצירים קשים.
מסתירים את ערוותם בין ברכיהם המרטטות כשפנים.
נדהמו. אחד פרץ בצחוק מטורף, קרב אליהם ברובה שלוף.

– איזה מותק של מחבלים, מתוקים, לא נגיד אתכם לאבא ואמא. לעולם לא נגלה להם, מה
עשיתם מתחת לחמור הטוב והרחום. אהבה אתם רוצים לעשות? תיכף נראה לכם איך עושים
אהבה. – לחש בארסיות וירק. – צריך לחסל אותם – אמר.

בדברו, כיוון את רובהו. לפני שהספיקו להבין מה קורה, תפס שאלתיאל את הרובה וחטפו
מידיו. – השתגעת? הירגע. מה קרה לך? – שאג – נעזוב אותם, דחילק, הם אינם מזיקים
אפילו לזבוב. באו לתנות אהבים… "סתם רציתי להפחיד אותם" – התמרמר הבחור, והכניס
לשאלתיאל אגרוף בצלעות. שאלתיאל הבליג…

אפשר לחשוב, גם-כן צדיק – הגביר הבחור את מרירותו – רחמן גדול, על ערבים… "לתנות
אהבים". אתה מדבר עברית, או תורכית? לתנות אהבים. מנין למדת עברית בזאת, בשעריים
או בראש-העין? – הוא געה שוב בצחוק – אתם עיוורים, או מה? לא רואים שהוא ילד בן
שתים-עשרה והיא בת ארבעים, לפחות?

יכולה להיות אמא שלו – אמר – אם הערבושים נעשים סוטים, זה סימן טוב, טוב מאד. אז יש,
יש עוד סיכוי – מישהו טען נגדו בדיוק ההיפך: שהיא קטינה והוא זקן, ושלישי התעקש,
ששניהם בדיוק באותו גיל. השתגעו. אחיזתו של יואב התרופפה לרגע, וזרועה של נגה חשה
געגועים לכפו. העביר את ידו על זקנו בתנועה של הרהור וספק. מבטו מכווץ, נעוץ בצריח
המסגד שעל הגבעה ממול. נגה התכוונה כבר להתיישב, אך ידו שבה ואחזה בה ביתר שאת.

– הייתי מבולבל. משהו סוריאליסטי לגמרי. הדבר היחיד שהצלחתי לומר, שחבל על הזמן,
וחייבים לחזור במהירות אל הוואדי. אבל לפני זה ניגשתי לתאנה לברר מהם הגושים
דמויי-האנוש, שראיתי מבעד למשקפת. מצחיק, בסך-הכל שיחים קוצניים, שהחמור עמד
ולעס מהם. אינני יודע, מי צריך בדיקה, העיניים שלי או המשקפת.

דיבורו משונה. זה לא יואב… מסוגנן מדי – נטרדה נגה – מתעכב על פרטים, שאינו רגיל…

מדוע הוא מתאכזר אל עצמו. מעולם, בענייני צבא לא היה גלוי בפניה. שלא יהיה כן גם הפעם.
חשבה וליבה נעגם. הוא מנסה לפייסני. תמיד היה זה האגם הסוער שלו, שרק הוא ידע את
חוקיות זרמיו ומערבולותיו. והיא ידעה להמתין על החוף, חוששת מעט אך בוטחת, כי ינווט
דרכו אליה בחזרה בריא ושלם. עתה, משהסערה קרובה לחוף, הוא מיטיב מדי לתארה.

החמור הפנה ראשו אליהם, נער נעירה קצרה ועגומה. הביט בעיניים גדולות ועצובות, …מוזר,
מעולם לא שם לב לחמורים.

נשף בשפתיו לעומתם כאומר משהו. אחת מרגליו האחוריות היתה פצועה, מדממת. אחד
הכדורים פגע בו. בגלל הכאב הרימה באוויר. שאלתיאל הבחין שרגליו הקדמיות קשורות. הוא
חתך את החבל. החמור המשיך ללעוס, כאילו הכל בסדר גמור.

– לך הביתה – גער בו ודחפו קלות – לך ותספר להם את האמת. אבל החמור לא זז. המשיך
ללעוס את השיח. – חמור נשאר חמור – מלמל – יאללה, קדימה, לזוז! מה אנחנו עומדים,
כמו… חמורים? מוזר, מעולם לא שם לב לעיניים של חמורים… זו הפעם הראשונה.

באיזה שהוא מקום, בפנים, נחרת בו השיר, שקרא לפניו פעם חנניה, על החמורים של פרנסיס
ז'אם, למרות שהיה רחוק מאד מכל פיוט. נדמה לו, שהשיר הזה מדבר על העיניים היפות
והעצובות של החמורים… בהפסקת אימונים מפרכת, כשכבר נרדם כמו תינוק, פתאום דקלם
לו חנניה ישר לתוך האוזן. כמעט והחטיף לו אז.

אבל על חנניה לא יכול אף פעם לכעוס באמת… חולשה מוזרה יש לו כלפיו.

נורית אשתו טוענת, שיואב מפנק אותו יותר מדי, ולכן יש לחנניה ציפיות, שגם היא תפנק
אותו, אך היא איננה אחת שמפנקת. ובכלל לפנק זה דבר גרוע. בקיצור, היא טוענת שאני
מקלקל לה את הבעל. אבל באמת הם צמד חמד נורית וחנניה. ואילו חנניה ונגה – אח ואחות,
שאינם מחליפים מילה ביניהם מזה שנתיים. מוגזם בהחלט. מנגה ציפה שתשבור את הקרח.
.תאז השוע הנניא איה לבא

הוא נשמע שונה. חשבה נגה. מעולם לא דיבר כך. או אולי לא ידעתי להקשיב לו. חשש החל
נובט בליבה. משהו איתו אינו כשורה. מין רגשיות כזאת פתאום, והודאה בחולשות.
והתעכבות על פרטים, שבכל עת אחרת היה בוודאי מגדירם טפלים לגמרי. משהו אתו אינו
.הרושכ

לא העזה לנוע. כפו הגדולה עדיין חובקת אותה, וחמימות גופו זורמת אליה, מנחמת ואינה
מרגיעה. לא הצליחה להתגבר על צינת השחר ועל החרדה שננעצה בה כציפורן .

שנים רבות חלפו מאז חיבק אותי כך. מתי היה זה? לפני שקיבלה על עצמה עול מצוות?
לפני נישואיהם? הייתכן? כשכבר ידע שהוא רוצה בה, או לפני כן? ניסתה להיזכר.

הרי מואב מאדימים באור שקיעה, הבליחו לרגע במוחה. ולאחריהם קם המראה לתחייה.
בחלון ארוך, מואר בשמיים תכולים מחשיכים, שאין להם סוף, פרושים מעל קימורים חרוצי
לובן נצחי, עמד וגופו דק, וחזק וכאילו נבוך משהו, והיא כרכה זרועותיה סביבו מאחור,
מהדקת אותו אליה, והוא נחלץ מידיה הסתובב והחזיק בכתפיה, אצבעותיו לוחצות עד כאב.
עיניו מצועפות בדוק לח שקעו בתוך עיניה. עדיין אין זו השעה, לחש צרודות. חום זרם מנפשה
והתגבש לפקעת מעיקה עמוק בתוך שיפולי בטנה. הביטה בשפתיו בערגה ומעין בושה הציפה
אותה, התיקה מבטה אל החלון. שלח יד ללטף את שערה וידו נשארה תלויה באוויר.

"זה בסדר. בקרוב מאד נתחתן. צריך לתאם תאריך עם ההורים". קולו נמוך מאד וצרוד. "אנו
מוכרחים להינשא כבר החודש. איני מסוגלת… רק אנו והמשפחה הקרובה… חבל על כל
"…םוי

הם נאלצו להמתין חודשים ארוכים, קשים ונפלאים. לבסוף היתה חתונה צנועה. ועתה,
לאחר שנים הוא לצידה, חסון ושחוח, ומשתדל לשתפה במשהו חשוב. היא חזרה והקשיבה.
.הלימ דבאל אל תלדתשמ

הם חיפשו את המימייה של שאלתיאל ולא מצאו. וכך נותר שאלתיאל ללא עדשות וללא
מימייה. מכיוון שיצא מכלל כשירות, טען מישהו כלפיו, שלפחות יסחב את המימיות. הבחור
אסף את המימיות של כולם ותלה אותן על כתפי שאלתיאל. שאלתיאל קיבל את הדין ברצון.
הוא הלך ושרק בליבו מנגינות שאהב, הביע את התפעלותו מיופים של הרי יהודה, – כמעט
נדמה – אמר – שהשמים ירדו להתחבר עם הארץ ברבבות קורי זהב, ושלוות עולמים זורמת
מתוכם לכל פינות הארץ.

הוא פשוט היה מאושר. . . עד שהתחברו עם הקבוצה השנייה והמשיכו כל הלילה בסריקת
המערות שהלכו והתרבו ככל שירדו אל הירדן. בכל פעם כשהשליכו פצצת תאורה לתוך מערה,
."לארשי עמש" קעוצ לאיתלאש תא ועמש

הצעקה הזו הקפיצה ליואב את העפעף הימני. מין עווית. רצה להשתיקו אך לא יכול היה.

למרות שיעל הפודלית אותתה כל הזמן על הימצאותו הוודאית של בעל הכפייה בשטח, הם לא
מצאו מחבלים. הם מצאו נייר כסף של קופסת סיגריות, ודף קרוע מספר, ובו שיר של עמיחי
ומצדו השני קשקוש גס עם קללה. למרבה הפלא יואב הכיר את השיר הזה. "מעין אחרית
הימים" שמו. את השיר הזה לימדו בשעתו הר"ם שלו סנדובסקי, מחנך כיתה ט', למרות שלא
.רישה תא בהא ם"רהש רכז לבא ,רשקה הזיאב רכוז וניא רבכ .תורפסל הרומ היה

יואב סבר, שנגה תמצא עניין בשיר. וגם נורית. היא מתעניינת במקרים מוזרים כאלה. בינתיים
אספה שם רק שלושה קוריוזים ספרותיים.

בשבת האחרונה שמע אותה מדווחת לחנניה על צילום של דף מתוך גמרא, שנמצא בישיבה
בבני-ברק; גמרא, שהתגלגלה לשם מישיבת וולוז'ין, ובתוכה, בשולי הכתוב, רשם ביאליק את
שירו, "אל הציפור", בכתב ידו עם התיקונים. כיצד הצליחה להשיג את הצילום של הדף
.רבכ עמש אל ,רידנה

עייפות גדולה ירדה על נגה. כפות ידיה נתלחלחו – מה לו – חשבה – הצבא מתישו בזמן האחרון,
והוא עוד טוען שאסף מוצץ את לשדי.

הכוח שהיה אמור להמתין להם בשפך. לא היה שם. ניסו ליצור קשר ולא הצליחו. לאחר שעה,
.סיסבל רוזחל הארוה ולביק
.הרושכ לכה .והז .החוור תחנא הטילפה הגנ
– חכי רגע. עוד לא סיימתי. אמר יואב. שאלתיאל אמר שיערוך "קידוש" בשבת בבית-הכנסת
ויברך ברכת הגומל, גם בשביל אלה, שאינם הולכים לבית-הכנסת.
.ול ודוה ה'רבחה

כשחזרנו לבסיס, שמענו, שהכוח שצריך היה להתחבר אתנו, נתקל במחבלים. חיסל שניים
ושבה אחד. בחור אחד נפצע קשה. העבירו אותו במסוק להדסה. בטיפול נמרץ עכשיו…

השמש הבקיעה באחת מן הגבעות במזרח, וסימאה את עיניהם. לרגע מלאו עיניהם דמעות.
קול חימום מנוע של מכונית נשמע קרוב מדי, והחריד את השלווה. זמרת הציפורים שניתזה
.תחאב הקתתשנ רבע לכל

פעייתו של תינוק נשמעה מן הבית הסמוך. עוד מעט גם אסף ידרוש שתבוא להיניקו. יונת
סלעים הגיעה ביעף ונחתה על שקית התפילין של יואב, שהיתה מונחת בקצה המעקה. יואב
נפנה לקחת את שקית התפילין. ספוגה היתה טל בוקר. צריך להכניסם הביתה, שלא יינזקו
מן הלחות – חשב ועדיין לא זז ממקומו.
– יואב, בוא ניכנס. אכין לך קפה של סבתא יוכבד.
פנתה אליו בחיוך רפה, משתפת אותו בבדיחה שנתחברה ביניהם. – רק רגע, נגה… את לא
?עצפנ ימ תלאוש
נגה נעצרה, נבוכה. מה תענה לבעלה? אבל הוא התבונן בה, ומבטו כואב כתובע תשובה.
.המלש האופר ול היהתש ,יבילב יתשקיב –

אני צריכה להיכנס. אסף צריך כבר לינוק, וההסעה באה לאסוף אותי למעון בדיוק בשעה שבע
.הדעב הרצע ודי .התיבה סנכיהל התנפ .הלוקב התיה תמוערת –

– את מוכרחה לדעת… אסף עוד ישן. יש עוד זמן… חנניה… חנניה פצוע קשה… הוא בטיפול
נמרץ. כבר הודעתי לכולם. גם נורית יודעת. הם בבית-החולים, קוראים תהילים.

רגליה של נוגה כבדו. ראשה התרוקן באחת. אצל השכנים פתח אי-מי את גלי צה"ל השעה שש
בבוקר. יום ב' כ' בחשוון, תשנ"ו. שמע ישראל אדו-ני אלוקינו אדו-ני אחד…

הקול העמוק, הגרוני, האיטי התפשט בחלל שבין הבתים, משאיר בליבו של יואב כמיהה בלתי
.הרותפ