חודש אלול – מתוך הספר "מעגל השנה היהודית" (דיני החודש – ספר התודעה; יום הדין – רמב"ן, שער הגמול)

פברואר 1, 2010 · בית






העדותה רפס – שדוחה יגהנמ


לולא
אלול הוא החודש השישי לפי מניין החודשים שאנו מונים מניסן, כמו שכתוב בתורה
(שמות יב): 'החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. ולפי
מניין השנים שאנו מונים מתשרי – אלול הוא החודש האחרון בשנה.

השם 'אלול' לחודש זה נקבע, כשמות כל החודשים, על ידי עולי בבל. אמרו חז"ל:
'שמות חודשים עלו מבבל'.


ימי רצון
לפי שאלול הוא האחרון לחודשי השנה, לפני ראש השנה שהוא יום דין לכל באי
עולם, לפיכך הוא נקבע לתשובה ומרבים בו באמירת סליחות ותחנונים לפני הקדוש
ברוך הוא.

והימים האלה הם ימי רצון מימי קדם. שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות,
עלה משה אל ההר והתנפל לפני הקדוש ברוך הוא לבקש רחמים וסליחה על חטא
העגל, ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו: 'פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים'. ועלה
משה אל ההר בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום, עד יום עשרה בתשרי.
ובעשרה בתשרי הוריד מן ההר את הלוחות השניים, שנתן הקב"ה לבני ישראל ברצון
ובשמחה. ונקבעו ארבעים ימים אלה לימי רצון לדורות, לתשובה ולכפרה על חטא.

ואף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר
לקבלת התשובה. לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים למעלה והיד פשוטה לקבל
.םיבש

כיוון שהימים הם ימי תשובה, מרבים בהם בסליחות ובתחנונים, ויש מקומות – וכך
הוא מנהג הספרדים – שנוהגים לקום באשמורת לומר סליחות כל חודש אלול, חוץ
מיום ראש חודש וימי שבת שבו, לפי שאין אומרים תחנונים בשבת ובראש חודש. ויש
מתחילים להשכים מיום ט"ו באלול.

ומנהג האשכנזים לומר סליחות מיום א' בשבוע שחל בו ראש השנה, אך לא פחות
מארבעה ימים לפני ראש השנה. לכן, אם חל ראש השנה ביום שני בשבוע או ביום
שלישי, מתחילים ביום ראשון בשבוע שלפניו.


רפוש תעיקת
מיום שני של ראש חודש אלול ועד ערב ראש השנה, כל יום אחרי תפילת שחרית
תוקעים בשופר ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

ותקיעת שופר זו אינה מן התורה אלא מנהג ישראל הוא. שכשעלה משה רבנו להר
בראש חודש אלול לקבל לוחות שניים, תקעו שופר במחנה להודיע לכל בני ישראל
שמשה עלה למרום ולא יבואו לטעות עוד אחרי עבודה זרה. לפיכך נהגו ישראל
לארשי ינב ובשש עידוהלו השמ לש ותיילע ריכזהל ידכ לולא שדוח שארב עוקתל
מחטא העגל ונתכפר להם וניתנו להם ברצון הלוחות השניים לסוף ארבעים יום.

וזיכרון זה מעורר את האדם לתשובה.

אין תוקעים אלא בשחרית לאחר התפילה, לפי שעלייתו של משה להר היתה
.המכשהב

ותוקעים כל החודש כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא ולעוררם לתשובה.
כי כן טבע קול השופר להחריד הלב, כמו שכתוב (עמוס ג): 'אם ייתקע שופר בעיר,
ועם לא יחרדו?' וקול השופר מכריז ואומר: 'עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו
מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה'.

ובערב ראש השנה אין תוקעים כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול, שאינן אלא
מנהג שהנהיגו חכמים, ובין התקיעות של יום ראש השנה, שהן מצווה מן התורה.


לולא יגהנמ
מיום שני של ראש חודש אלול עד הושענא רבה, ועד בכלל, אומרים בקהילות
האשכנזים בכל יום אחרי תפילת שחרית וערבית מזמור כז בתהלים: 'לדוד, ה' אורי
וישעי', ומנהג זה נתייסד על פי המדרש: ה' אורי – בראש השנה, וישעי – ביום
הכיפורים, ואחר כך: כי יצפנני בסוכה – רמז לסוכות. (לפי מנהגי האר"י יש לאומרו
(.החנמו תירחש תליפת ירחא

ויש מקומות שנוהגים לומר בציבור אחרי התפילה מזמורי תהלים, עשרה או יותר, –
כל מקום לפי מנהגו.


הנשה שאר ברע
בערב ראש השנה משכימים ומרבים באמירת סליחות ותחנונים ומתעוררים
לתשובה, לפי שזה היום האחרון לפני יום הדין, שכל באי עולם עוברים לפני הקדוש
ברוך הוא כבני מרון. ונזהרים ביותר ביום זה מעבירות שבין אדם לחברו, ולא יסיח
.הבושתהמ ותעד

ויתבונן בלבו, הלא בשעה שעומדים להביא אדם למשפט לפני מלך בשר ודם, יחרד
חרדה גדולה ולא יעלה על לבו לעסוק בשום דבר אחר, ורק ישית עצות בנפשו כיצד
להתחנן לפני המלך, למצוא זכות ולבקש מחילה – כל שכן כשעומדים להביא אותו
לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה הבוחן כליות ולב.

החוטא המתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד עונשו בכל יום. כי הוא יודע כי יצא
הקצף עליו, ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה – והוא עומד במרדו, ואף
כי בידו לצאת מתוך ההפכה לא יגור מפני האף והחמה.


התרת נדרים בערב ראש השנה
נוהגים להתיר נדרים בערב ראש השנה אחרי תפילת שחרית, כדי שייכנס ליום הדין
בלי עוון של נדרים שקיבל על עצמו ושכח לקיימם.

לפי שנדרים שאדם קיבל על עצמו יכול הוא להתירם על ידי חכם, הנודר הולך אצל
חכם ואומר לו שקיבל על עצמו נדר זה, ואילו ידע שלא יוכל לקיימו, או טעם אחר
שבגללו הוא מתחרט על הנדר – לא היה נודר. והחכם אומר לו שלוש פעמים: 'מותר
.'ךל

וצריך לומר בקשת ההתרה לפני שלושה בני אדם או יותר, אבל לא פחות משלושה.
לפי שרב חכם מומחה יכול להתיר יחידי, ואם אין חכם מומחה צריך שלושה
הדיוטות. ובזמננו אין יחיד מומחה שיכול להתיר נדרים ביחיד.

וכך עושים בערב ראש השנה: כל אחד בוחר לו שלושה בני אדם, ואומר לפניהם
שהוא מתחרט על כל הנדרים שנדר במשך השנה, והם אומרים לו: 'מותר לך'. ונהגו
לומר נוסח קבוע הנדפס בסידורי התפילה, לפי שבו מפורטים יפה כל ענייני הנדרים
ואופן ההתרה.

מנהג הספרדים, שעושים התרת נדרים שתי פעמים בשנה: ארבעים יום קודם ראש
השנה, שהוא י"ט באב; וארבעים יום קודם יום הכיפורים, שהוא ראש חודש אלול.


יום הדין


לומגה רעש ,ן"במר

שנו רבותינו: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, ואחד
של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר
לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינוניים – תלויים ועומדים
מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבים לחיים; לא זכו – למיתה.

זה שאמרו חכמים: צדיקים גמורים שנכתבים לחיים, ורשעים שנכתבים למיתה – לא
צדיקים שאין בהם עוונות, ולא רשעים שאין להם זכויות, שכמה צדיקים מתים
לאלתר, וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה! והכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע
אליהם כמעשה הרשעים!

אלא כך היא המידה: יש עוונות שדינו של הקב"ה ומשפטו אל הצדיקים ליפרע מהם
בעולם הזה, ויש מהם שהדין ליפרע בעולם הבא. וכן הזכויות: יש מהם שבעל הגמול
יתברך משלם שכרו בעולם הזה, ויש שמשלם שכרו בעולם הבא. וכשאדם חוטא כל
השנה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים, ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים,
ובאים מעשיו לפני אדון הכול, הוא יתברך שמו שוקל אותם מעשים אלו מפני אלו.
והצדיק שהוא צדיק גמור, זוכה לחיים. וכן הרשע שדינו ניתן לשלם לו שכר טוב
בעולם הזה על מעשה הטוב שעשה, נכתב ונחתם לחיים, כלומר: פוסקים לו חיים
ושלום ועושר ונכסים וכבוד. נמצא זה הרשע – צדיק גמור בדינו. והרשע שהוא רשע
גמור מכל צדק – נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעברה אחת
בלבד, ונכתב בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים
רעים, חיי צער וייסורים, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אע"פ שזה צדיק וזכה לחיי
העולם הבא; והראשון, שזכה לחיים – רשע גמור ואובד לגמרי. אף שיהיה גדול
שבנביאים, ונדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ואם יהיה
כאחאב, שנאמר בו "הראית כי נכנע אחאב מפני?" – נקרא בכאן צדיק גמור. וכן, זה
שאמרו חכמים 'לחיים ולמיתה', אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה:
נגעים, ועוני, ומיתת הבנים וכיוצא בהם – כולם כינו אותם חכמים בשם מיתה. וכינוי
השכר הגמור הטוב, אמרוהו בלשון החיים.


על מה נידונים בראש השנה?
זה הדין שאמרו חכמים, שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי
העולם הבא או אם יתחייב לגיהנום ולאבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על
ענייני העולם הזה, אם ראוי לחיים ולשלום או למיתה וליסורים. כך אמרו חכמים:
'בראש השנה – זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא
משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב
ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות'.

אלא כך היא המידה: בראש השנה שוקלים מעשיו של אדם, ונכתב ונחתם לאלתר
לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה.
וכשהאדם נפטר לבית עולמו, שוקלים בהם ופוסקים עליו חלקו הראוי לו בעולם
.תומשנה