חודש סיון – מתוך הספר "מעגל השנה היהודית" (דיני החודש – ספר התודעה; חג השבועות; קרבן מנחה בעצרת – ספר החינוך; ביכורים – הרב מן ההר)

'בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני'
(שמות יט), ואמרו ז"ל: "ביום הזה" – בראש חודש. שבאחד לחודש סיון חנו
במדבר סיני, מוכנים לקבלת התורה.

עצרת – שם זה אינו במקרא, אך חז"ל קראוהו כך בכל מקום.

חג שבועות – על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו, וביום החמישים חג לה'
ולתורה אשר נתן.

יום הביכורים – על שם המנחה החדשה, לחם תנופה שתיים שמביאים
למקדש, והיא מתרת החדש להביא ממנו מנחות למקדש. וביום זה מתחילה
עונת הביכורים, שכל אחד לוקח מראשית כל פרי אדמתו, משבעת המינים
שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שם אותם בטנא ומביאם בית ה'. ולקח הכוהן
הטנא מידו והניחו לפני מזבח ה' אלקים.

עצרת – קראוהו חכמים, לפי שעיקר עניינו של חג זה שהוא שמיני שאחר
שבעת ימי חג המצות וקשור עמהם; המשכם הוא וסיומם. ימי הספירה
שביניהם אינם מפסיקים, שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון
לאחרון. נמצא, שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג, ולכן קראוהו על
.חספ לש תרצע ,רמולכ .תרצע ,ומש

המפטיר קורא בפרשת פנחס – 'וביום הביכורים', ומפטירים בנביא ביחזקאל
במעשי מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני בריבוא רבבות
אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום. ובחו"ל
קוראים ביום השני 'כל הבכור' (שבסדרה ) עד סוף הסדרה, מפטיר 'וביום
הביכורים', ובנביא – בחבקוק (ב-ג), מן 'וה' בהיכל קודשו' עד 'למנצח
.'יתוניגנב

לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכוהן לעלות לתורה, ולפני שבירך,
אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום
לבורא עולם ולעם ישראל שקיבלו התורה, ורוב הטוב הצפון להם ממנה
.אובל דיתעל

ובקהילות הספרדים נהגו, שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי
תורה, אומרים נוסח 'כתובת נישואין' שבין שני 'בני הזוג', והם כנסת ישראל
.הרותהו

ונוהגין בכל המקומות לומר בסוף, אחר חזרת התפילה, 'אזהרות', העשויות
על מניין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו (טור, או"ח תצד).

קוראים במגילת רות בחג השבועות, שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא
ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים ועוני, כמו שהיה לרות כשנתגיירה. ולפי
שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה
שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו'. ובחוץ לארץ קוראים מגילת רות
ביום השני של החג.

,תסנכה תיבב תועובשה גחב תור תליגמ ללכ אורקל וגהנ אלש תוליהק שיו
תעשב אלש תסנכה תיבב וא ,ותיבב ומצעל הדמול דחאו דחא לכ אלא
.הליפת

ומקריבים עם הלחם: שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שניים
– לעולה; ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים. ואלו הם הקרבנות האמורים
בחומש הפקודים (= במדבר). כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קרבן מוסף
היום, שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים
לחטאת. ואלו הם הקרבנות האמורים בספר ויקרא.

מלבד מצוות ההבאה למקדש והנתינה לכוהן, יש מצווה נוספת – מצוות
'מקרא ביכורים' – לקרוא פסוקים בעת ההבאה למקדש, וזה לשונם (דברים
כו, ג-יב): הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה'
לאבותינו לתת לנו… ארמי אובד אבי וירד מצריימה, ויגר שם במתי מעט,
ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו
תא אריו ,ונלוק תא 'ה עמשיו ,וניתובא יקלא 'ה לא קעצנו .השק הדובע
עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה
ובמורא גדול, ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את
הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי
.'ה יל תתנ רשא המדאה

היום אין מצוות ביכורים נוהגת, מכיוון שנאמר 'והניחו לפני מזבח ה' אלקיך'
(דברים כו, ד): כל זמן שיש מזבח – יש ביכורים. בטל המזבח – בטלו
.םירוכיבה

אין מביאים ביכורים ממשקאות, שנאמר 'פרי האדמה', ומשקה אינו פרי
האדמה. אבל שמן ויין מותר להביא, שפריים עומד לכך.

אין לביכורים שיעור מן התורה, אבל חכמים קבעו אחד משישים. הפרשת
ביכורים קודמת להפרשת תרומה, והביכורים עצמם פטורים מתרומות
ומעשרות. אין מביאים ביכורים לפני חג השבועות, ואם הביא – אין מקבלים
ממנו אלא יהיו מונחים עד אחרי העצרת (שבועות). וכן אין להביא ביכורים
אחרי חנוכה, שנאמר 'אשר תביא מארצך', ודרשו: כל זמן שמצויים בשדך,
.הכונח דע – רמולכ

העשירים מביאים בכלי כסף וזהב, והעניים מביאים בסלי נצרים. כלי
המתכת מוחזרים לבעליהם, וכלי הנצרים ניתנים לכוהנים. כשהיו מביאים
את הביכורים, היו מביאים בידיהם ובצדי הסלים – תורים ובני יונה. אותם
שבסלים קרבים כעולות, ואלו שבידיהם ניתנים לכוהנים. ומקשטים את
הסלים בענפים ובצמחים.

ובשחר, הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו". והשור הולך
לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים
משבעת המינים. והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. והם
הולכים בכל הדרך וקוראים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ולא היו
מהלכים ביום אלא שני חלקי היום בלבד, ובערב לא היו הולכים. הגיעו קרוב
לירושלים – שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. והפחות
והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים, לפי הבאים הם יוצאים: אם
באו אנשים הרבה – יוצאים לקראתם רבים, ואם מעט – יוצאים לקראתם
.טעמ

ומשנכנסו לשערי ירושלים אומרים: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים".
כל בעלי אומנויות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו, אנשי מקום
פלוני, בואכם לשלום". והם מהלכים בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם,
עד שהם מגיעים להר הבית.

כל הדרך יכול ליתן את סלו לעבדו ולקרובו. משהגיעו להר הבית, נוטל כל
אחד סלו על כתפו, ואפילו הוא מלך גדול בישראל, ואומרים: "הללויה הללו
אל בקודשו" וכו' עד "כל הנשמה תהלל י-ה". והם מהלכים בהר הבית
וקוראים עד שמגיעים לעזרה. משנכנס לעזרה והסל על כתפו, אומר מקרא
ביכורים מ"הגדתי היום", עד "ארמי אובד אבי".

מוריד הסל מכתפו ואוחזו בשפתיו, והכוהן מניח ידו תחת הסל, ומניף הסל
ואומר מ"ארמי אובד אבי" עד סוף הפרשה, ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית
מערבית ויוצא. מלבד הביכורים חייבים להקריב גם קרבן שלמים. לאחר
שהביא ביכוריו והקריב שלמיו, לא ייצא מירושלים באותו יום אלא ילון בה,
ולמחרת יחזור למקומו, שנאמר "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" (דברים טז,
ז). אחר שהונחו בעזרה, מותרים הכוהנים באכילת הביכורים, ואנשי המשמר
מחלקים אותם ביניהם.