חודש תמוז – מתוך הספר "מעגל השנה היהודית" (דיני החודש – ספר התודעה; סדר תעניות – מסכת ראש השנה)

ולכן חייב כל איש לשים אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין
העיקר בתענית אלא התשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה): 'וירא ה' את מעשיהם.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: לא נאמר 'וירא את שקם ותעניתם' , אלא 'את
מעשיהם'. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

וארבעה צומות הם: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי (על פי
זכריה ח). ואמרו רבותינו ז"ל: צום הרביעי – הוא י"ז בתמוז, שתמוז הוא החודש
הרביעי למניין החודשים שמתחיל מניסן; וצום החמישי הוא צום תשעה באב; וצום
השביעי הוא צום גדליה, בג' בתשרי; וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת.

גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז, בתשיעי בו. אך מכיוון שאין להטריח
את הציבור יותר מדי, אין קובעים שני ימי צום סמוכים זה לזה; לכך קבעוהו ביום
י"ז בתמוז – לפי שחורבן בית שני חמור לנו יותר.

הקלו בצום י"ז בתמוז (וכן הדין בצום גדליה ובעשרה בטבת), שלא קיבלוהו אלא
מתחילת היום, היינו משעלה עמוד השחר אך לא בלילה שלפניו. ולכן בלילה מותר
.תותשלו לוכאל

וכן הקלו לגבי חולה, אפילו אין בו סכנה, שפטור מלהתענות. וכן נשים מעוברות
ומניקות, אם הצום מצער אותן ביותר או שמרגישות חולשה, פטורות מלצום. מכל
מקום, גם הפטורים מלצום אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתייה במאכלים
משובחים, רק יאכלו כפי הצריך להם. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על פי
שפטורים מתענית, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, מאכלים
פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור.

ומותרים בו ברחיצה, בסיכה ובנעילת הסנדל. אף על פי כן, אדם בריא – אם בעל נפש
הוא – יחמיר ברחיצה ובסיכה אך לא בנעילת הסנדל, שלא ייראה מגוחך.

ויש להחמיר בי"ז בתמוז, וכן בעשרה בטבת, בכל הדרכים שנוהגים להחמיר מראש
.באב העשת דעו בא שדח

הישן בלילה ונעור קודם עלות השחר, אם התנה קודם שישן שיאכל לאחר קימה –
מותר באכילה עד עלות השחר; לא התנה – נוהגים איסור. ויש מתירים לשתות,
אפילו לא התנה, בפרט אם רגיל הוא בשתייה בקומו משנתו. ולפי הזוהר אין הדבר
תלוי בתנאי, אלא אם ישן אסור לו לאכול אפילו התנה.

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה. ובתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים 'עננו'
ב'שומע תפילה', בין בשחרית ובין במנחה – כמנהג הספרדים. וכמנהג האשכנזים אין
אומרים 'עננו' אלא בתפילת המנחה בלבד, אבל השליח-ציבור אומר גם בשחרית, בין
.'אפור'ל 'לאוג'

כל יחיד אומר 'עננו' במנחה, אפילו אינו גומר התענית עד הערב. אבל אם כבר אכל –
אינו אומר 'עננו', וכן לא יעלה לתורה מפני שהקריאה היא של תענית והוא אינו
מתענה. אבל אם נקרא לעלות, עולה מפני כבוד התורה.

לכן ממעטים בימים אלה בשמחה, ואין נושאים נשים מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה
באב, ואין עושים מחולות וריקודים בימים אלה ואין שומעים בהם קול נגינה משום
כלי שיר, ואין עושים טיולים וביקורים של תענוג ואין מסתפרים בהם. ואולם
הספרדים נוהגים בהתר תספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב, כדעת מרן הבית
.ףסוי

וכן נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' בימים אלה על בגד חדש או על פרי חדש, כיוון
שהזמן הוא זמן פורענויות ואין לברך 'שהחיינו' לזמן פורעניות, ולכן אין לובשים בגד
חדש ואין אוכלים פרי חדש. אבל אם נזדמנה לו מצווה עוברת כגון ברית מילה או
פדיון הבן, מברך 'שהחיינו'. וכן אם נזדמן לו פרי חדש שלא יימצא לו אחר תשעה
באב – מברך ואינו מחמיץ ברכת המצווה. ונוהגים היתר לברך 'שהחיינו' בשבת. ולכן,
אם נזדמן לו פרי שלא ימצא אחר תשעה באב ואפשר לו להשהות הפרי עד ליום שבת
– ראוי להשהותו ולברך 'שהחיינו' בשבת.

אשה הרה שמתאווה לפרי חדש, וכן חולה שצריך לבריאות, אוכלים.

.ריעה העקבוה זומתב רשע העבשבש ראובמ (ב ,וכ) הנשמב :תינעת ,ילבב דומלת
קזחיו שדוחל העשתב יעיברה שדוחב (ו ,בנ והימרי) ביתכהו :(ב ,חכ) ארמגה ההמתו
אבר רמא :ארמגה הבישמ .'וגו "ריעה עקביתו" (ז קוספ) הירתב ביתכו ,"ריעב בערה
לא קשיא; כאן בראשונה (בית ראשון) כאן בשנייה (בית שני), דתניא: בראשונה
.וב רשע העבשב – היינשב ,זומתב העשתב ריעה העקבוה

שדוחל העשתב" (ב ,טל והימרי) ביתכ :(ה הכלה ,ד קרפ תינעת) ימלשורי דומלת
הובקעה העיר" ואת (=ואתה) אמר הכין (שבתשעה עשר בו הובקעה העיר)?

אמר ר' תנחום בר חנילא: "קלקול חשבונות יש כאן".

מבאר ה"פני משה", כי לדעת הירושלמי, מתוך טרדת המצור טעו בחשבונם, והיו
סבורים כי בתשעה לחודש הובקעה העיר, בעוד שבאמת הובקעה העיר בשבעה עשר.
ולא רצה הפסוק לשנות ממה שהיו סבורים, וכתב כפי שטעו לחשוב: בתשעה לחודש.

תירוץ הבבלי נתקבל להלכה:

דכתיב (מלכים ב כה, ח-ט) "ובחודש החמישי בשבעה לחודש, היא שנת תשע עשרה
שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים
וישרוף את בית ה'", וכתיב (ירמיהו נב, יב) "ובחודש החמישי בעשור לחודש, היא
שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני
מלך בבל בירושלם (וישרוף את בית ה')",

רושעב רמול רשפא יאו ,רושעב רמאנ רבכ ירהש ,העבשב רמול רשפא יא :אינתו
שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נוכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו
שביעי שמיני ותשיעי, סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום
כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) "אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב".

והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו (את הצום) אלא
בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא.

לדברים אלה יש משמעות להלכה:

רמ"א: ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר.