האישה מצידון – ניתוח ספרותי והצעות להוראה – שה"ש רבה א, לט

נקודת המוצא לעלילתו של סיפור מדרשי זה, היא העניין ההלכתי המחייב בני זוג שחיו יחדיו עשר שנים ולא הולידו בנים, להתגרש.

האספקט ההלכתי, הנוקשה כל כך מבחינה אנושית, מוליד סיפור שבו עשייה אנושית של תלמיד חכם, הרואה נכונה לבותיהם של אוהבים, מביאה לפתרון אנושי במסגרת גבולות עולמה של ההלכה.

ניתוח הסיפור לשורותיו, מאפשר לעמוד הן על עיצובו הספרותי והן על מהלכיו הרעיוניים, המוליכים אל מסריו על רובדיהם השונים.

"באשה אחת" – אף שהסיפור עוסק בזוג, המספר מעמיד את הגיבורה, כבר מראשית הסיפור, כמי שהוא עיקר הסיפור.

אישה זו אין לה שם, אך מיוחדת על יד המספר בהוסיפו לה את התואר " אחת מצידון" . יש כאן אולי משום רמז לאישה אחרת מצידון, מספר מלכים א פרק י"ז, שאף היא הייתה במצוקה ואף היא נזקקה לעזרתו של איש האלוהים ואף היא בקשה חיים ואף היא מקושרת בהיחלצותה למאכל ולמשקה, מכד השמן ומצפחת המים.

"צידון" הוא גם עיצוב המקום. אולי לומר משהו על כך, ששמעו של רבי שמעון בר יוחאי ותבונתו הגיע עד לצידון וממנה באו אנשים עד מקום מושבו בגליל.

"עשר שנים", הם עיצוב הזמן.יש כאן תאור המציאות הטרום סיפורית תוך כווצו של הזמן לשתי מילים, ומכאן תבוא הרחבת הזמן שתשתרע על פני כל הסיפור ותתאר יום אחד בלבד, שהוא היום בחיי בני הזוג.

"ששהתה…ולא ילדה" – עשר שנים שהו בני הזוג ולא נולדו להם ילדים, זוהי המציאות ההלכתית המזמנת אותם לצאת לדרך. אבל זוהי גם אמירה, שאינה מספרת דבר על מהות השהייה הזו, רק במהלכו של הסיפור יתברר (מבעד מה שלא נאמר ) על עומק חיבורם הנפשי בזמן שהייה זו. זהו פער מידע, שהקורא ישלים בשלב מאוחר יותר. האינפורמציה הניתנת כאן, על מהות השהייה, אפילו יכולה להטעות את הקורא לחשוב, כאילו לא היה זה אלא זמן חולף וסתמי בחיי נישואין שגרתיים, ללא עומק כל שהוא.

לסיכום: כל מה שקורא מצפה מאכספוזיציה של סיפור מונח כאן לפניו: הזמן, המקום, הגיבורים, הרקע וניצני הקונפליקט.



שורות 2-3 הן שלב הסיבוך. זהו השלב בו הסיפור יוצא מהשגרה ומתגלה בו הקונפליקט באופן ברור. הזוג יוצא משגרת עשר שנות נישואין, המלוות בעקרות, שברגע זה מעכבת את המשך הנישואין. מתוך עולמם ההלכתי, התובע מהם להיפרד, הם נאלצים להתמודד עם עולמם האישי המסרב לפירוד זה.

שורה 2: הליכתם של בני הזוג לשמעון בר יוחאי, היא הליכה מתוך עולמם הדתי המחויב להלכה ולא מתוך איזה שבר בזוגיות שלהם. שלמות אמונתם הדתית, מובילה אותם לחשוב כי עליהם להתגרש זה מזה, ולכן אין הם פונים לשמעון בר יוחאי בכדי שיעזור להם או יציע להם פתרון כל שהוא, ברור להם כי מתוך מחויבותם להלכה עליהם להתגרש.

שורה 3: שמעון בר יוחאי רואה את הזוג הבא לפניו וקולט את ההרמוניה, את האהבה ואת הזוגיות, שהובאה אל שיברה לא מתוך עצמה כי אם מתוך גורמים חיצוניים המתערבים בה שלא בטובתה – גורמי ההלכה. מאין שואב רבי שמעון בר יוחאי את כל זאת? כנראה שמשהו בשפת הגוף של הזוג מצידון משדר זאת, אפשר שמשהו קרן מהם באופן שונה ואחר מזוגות אחרים הבאים אליו להתגרש. המספר אינו אומר לנו אלא את הצעתו של רבי שמעון לזוג, שממנה ניתן להבין שגם הוא קלט שגרושים אינם פתרון לזוג הזה, אף שההלכה מובילה אולי לכך.

הצעתו של רבי שמעון באה לשחזר את ראשית הזוגיות. מבחינה פסיכולוגית יש כאן שיחזור של זמן לפני היות עול העקרות מונח על צווארם ומאיים על פירודם. הוא מציע להם לערוך משתה, אותו הוא מגדיר כמשתה של מאכל ומשקה. המשתה הוא מעין לגיטימציה לסובלימציה מטפורית, מצד הסמכות ההלכתית העליונה, לכל אשר יעלה מתוך עומק יצריותם.



שורות 4-7 הן שלב השיא של הסיפור. הקונפליקט מגיע בו לשיא עוצמתו ולעומק אי האפשרות של פתרונו. פרק זה מתרחש בין הליכה להליכה. בין זו שאומר המספר "הלכו בדרכיו" לבין זו של אמירת האישה "הוליכוהו לבית אבא". כאשר הראשונה היא היענות לסמכות ההלכתית של רבי שמעון בר יוחאי, והשניה היא היענות לצו הלב.

שורה 4: הביטוי " הלכו בדרכיו" הוא משמעותי מבחינת תפיסתם של בני הזוג את העשייה שציוה עליהם רבי שמעון. לא נאמר ש "עשו כדבריו " אלא ש"הלכו בדרכיו", שפירושו ללכת ברוח הדברים. כלומר, גם הם הבינו את מגמת העשייה ותכליתה היא שיחזור ימים ראשונים, שהאהבה הייתה נטולת איומים של פירוד. זאת הסיבה שהם "עושים לעצמם". אין הם קוראים למשרתי הבית ( שנקראים רק בשלב מאוחר יותר של הסיפור ולמטרה אחרת), אלא טורחים בעצמם לסעודתם. יש משהו מאד מחבר בעשייה הכרוכה בבישול, בריחות העולים ואופפים מסביב, במראות התבשילים המבעבעים בסירים, במגעים החפוזים תוך כדי העבודה המשותפת המטבח. כל החושים והחושניות מופעלים בעשייה הזו, מה גם שמבחינתם נלוות לעשייה הידיעה, כי מדובר בסעודה האחרונה ולכן בודאי נלווים לה גם רגשות עזים של שמחת העשייה עם צער הפרידה העתידה לבוא בקרוב.

המספר אינו קורא לעשייה הזו " סעודה" כי אם "יום טוב", במובנה הרחב של המילה. הכוונה לחגיגיות המתלווה לימים מיוחדים בלבד, דבר ההופך את היום האחד הזה ליום ייחודי, שכן אין זה אחד מהימים הטובים המשותפים לכולם והכלולים במעגל השנה ההלכתי, זהו יום שהם בלבד ייחדו והעלו אותו למעלת יום חג.

"הלכו" ו"עשו לעצמם" "ועשו סעודה" אלו עשיות משותפות, כאשר המילה "ושיכרתו " היא מעין חזרה, מתוך רצף המילים הבאות בלשון רבים.



יש כאן מעין ביטוי להתפכחותה של האישה מהעשייה המשותפת הזו, שאין לה תכלית וסופה היא סוף הנשואים שלהם. יכולתה לצאת לדרך של עשייה עצמאית יכולה להתרחש רק על ידי הרחקתו של האיש מהשותפות. השקייתו ביין מוציאה את הבעל ממשחק ה"ביחד" ומאפשרת לאישה לבנות את דרכי ההיחלצות.

שורות 6- 5: פיכחונו של האיש מיינו, אינה מובילה אותו לאיזו עשייה של חיבור אלא היא המשך התהליך של הפירוד מתוך רוחב לב ואהבה רבה. הוא מציע לה לבחור מכל חפץ טוב אשר בביתו כמתנת פרידה.



שורה 7 : האישה, בסיוע עבדיה ושפחותיה, לוקחת את מיטת בעלה לבית אביה. בית האב הוא המקום אליו חוזרת האישה המגורשת מבית בעלה, הוא מקום של קץ, אך הוא מקום שבו אפשר לחזר אחריה מחדש. מאחר והיא רואה אותו כאחד מהחפצים שניתן לה לבחור מביניהם, הוא חסר חיות כל שהיא והיא נוטלת אותו כדרך שנוטלים את המת לדרכו האחרונה. מבחינתה כל מה שהיה עד כה מת, ומעתה יש להתחיל מבראשית. לכן גם נשיאת המיטה היא סמלית, מבחינת מעמדו כבעל שנסתיים עתה, אך ברור לה כי עם התעוררותו בבית אביה, יהפוך למעמד של מחזר.

שורות 8-13, זהו המפנה של הסיפור, מהלך העלילה מגיע לנקודה שונה מהכוון שנצפה מלכתחילה, הקונפליקט לא מצא את פתרונו ומכאן חייבת העלילה לפנות אל נקודת סיום הסיפור.

שורה 8: "ויהי בחי הלילה " זהו הרמז למהלך נסי. (מדרש תנחומא לפרשת בלק מציין כי כל הנסים אירעו בחצי הלילה, בליל הפסח ). אף כאן ההתעוררות הזו תוביל את חילוצם של בני הזוג מהמצוקה, שבה פגשנו בהם בראשית הסיפור.

שורה 11: המשכו של הדיאלוג בין בני הזוג מוכרח להיות מתוך פיכחון וללא טשטוש החושים הבא מהיין. ולכן הוא מתחיל רק כאשר פגה השפעתו של היין.

שורות 9-12: שאלתו של האיש היא אמיתית בכנותה. היא נובעת מאי ידיעתו על מקום הימצאו, ויותר מכך חוסר הבנתו הכיצד נוכחת גם אשתו במחיצתו, שהרי טרם נרדם אמש נתן לה לבחור מכל אשר לו ושלח אותה לבית אביה.

תשובתה של האישה, הנאמרת ישירות וכאילו מובנת מאליה, צריכה לעורר את האיש אל הידיעה כי שהותו אתה בבית אביה היא המשכו של השחזור, שציוה עליהם רבי שמעון לעשות. אלא שעתה עבר החיזור לשלב אחד מוקדם משחזורה של סעודת הנישואין. זהו שלב ראשית הדרך, זהו שלב החיזור בו הייתה היא בבית אביה והוא בא לקחתה לאישה לו.

תמיהתו, " מה לי בבית אביך?" מובילה אותה לחזור על המשפט שאמר לה טרם נרדם מיינו אמש, אלא בשנוי בולט של מילה אחת. אין היא אומרת " כל חפץ טוב שיש לי בביתי ", אלא אומרת " כל חפץ שיש בביתי " – השמטת המילה "לי" מאפשרת לה לקחת אותו, מתוך הצעתו לקחת כל דבר כולל אותו.

שורה 13: הסברה של האישה כי " אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך ", הוא גילוי מחודש של האהבה, הוא ביטוי לאי היכולת להיפרד והוא חיבור בעבותות של זו אל זה. אבל מבחינת מעגל חייהם ומסלולה של עלילת הסיפור, יש כאן החזרת בני הזוג אל נקודת המוצא של הסיפור.


ראשיתו של הסיפור בבעיה הלכתית שאין שני האנשים מותרים להמשיך ולשהות זה במחיצה זו ועליהם להתגרש. הליכתם לרבי שמעון בר יוחאי, האמור להיות הסמכות ההלכתית שתפתור את בעייתם, הביאה אותם אל נקודת אין מוצא דומה לפתיחת הסיפור.

מצד אחד הם בסטאטוס בלתי אפשרי מבחינה הלכתית, ובכך דומה הנקודה הזו לפתיחת הסיפור. אך,

מצד שני הם נמצאים בנקודה שונה לחלוטין מבחינת הבנתם את מצבם. הם מבינים כרגע, את מה שלא יכלו להבין קודם הלכו לרבי שמעון וקודם שנשלחו על ידו לשחזר סעודת נישואיהם.

לנגד עיניהם עולה במלוא הבהירות גודל אהבתם, מלוא עוצמת חיבורם זה לזו ואי יכולתם לפרק את הנישואין.



שורות 14- 16 , הן פרק ההתרה. זוהי ההליכה השלישית בסיפור המובילה אותם אל פתרון הקונפליקט שבסיפור.

שורה 14 : הליכתם אל רבי שמעון בשנית, מלווה בוודאי במבוכה גדולה שהרי הלכו בדרכיו ועשו כעצתו אך נשארו ממולכדים באותה בעיה הלכתית ראשונית.

שורה 15 : לא עמד רבי שמעון להתפלל עליהם כאשר באו אליו בראשונה אף שכוחו בנסים מוכר גם להם. עמידתו בתפילה עכשיו, לאחר שהבינו אף הם את מחויבותם לעצמם ולזיווגם, לאחר שעשו לעצמם, היא זו שמביאה עליהם את הסוף המיוחל והפורה .

שורה 16: את היפקדותם של בני הזוג ניתן להסביר גם על בסיס אחר. יותר משיש כאן כוח עליון ועל טבעי של הצדיק, יש כאן הבנה פסיכולוגית מופלאה של שמעון בר יוחאי, המשמש כמעין יועץ נישואין ,לעקרות שבאה עליהם מהיותם מאוימים מתקתוק השעון של הזמן העובר וילדים אינם נולדים להם. מתח זה של הזמן המתקרב לקצו , שהיה אמור אולי לזרז את ההריון, באופן פסיכולוגי דווקא משתק אותו. מה שעושה רבי שמעון בר יוחאי, מבחינה פסיכולוגית, הוא שחרורם מתקתוק השעון ההלכתי המאיים עליהם, בכך שהוא נותן להם עוד זמן לשהות ביחד, לכאורה בניגוד לצו ההלכתי, ומחבר אותם לקצב תקתוקו של הלב. זהו המפתח לרחמה של האישה ולהריונה. רק ראייתו המופלאה של שמעון בר יוחאי אפשרה את המהלך הזה.

זהו בעצם תפקידו של המורה לספרות, להוביל את התלמידים -דרך הכלים הספרותיים – אל מלוא עוצמתה של האגדה התלמודית הן מצד עיצובה האומנותי והן מצד אמירותיה על החיים מעבר למקום ולזמן.