הספר שייך לספרי תרי עשר, ונכלל בספרי הנביאים. ראוי שיהיה כך כי יש בו נבואה על נינוה, כפי שמצינו בספרי הנביאים האחרים הניבאים על ישראל והעמים.
הספר מתאר סיפור דברים שלם וסגור, דוגמת מגילת אסתר או מגילת רות, וראוי היה אולי לכנותו 'מגילת יונה'.
הספר מצביע על ויכוח הגותי נוקב בין ה' ליונה. זהו ויכוח עם השלכות אישיות קשות ליונה, דוגמת ויכוחו של איוב, וספר יונה מקבל משמעות כאחד מספרי החוכמה.
בגלל רבוי האנפין האמור, ובגלל הכללתו של הספר בסדר תפילות הימים הנוראים, התעסקו בו פרשנים רבים.
שתי הבעיות הבסיסיות של הספר, והגישות העיקריות לפתרונן
מדוע מסרב יונה לצאת אל נינוה ומעדיף לברוח.
מהי משמעות סיפור הקיקיון המסיים את הספר, וכיצד מתקשר סיפור הקיקיון לתחילתו של הספר.
שתי השאלות קשורות. יש להניח שמעשה הקיקיון ש'נדבק' לספר, מצוי שם כדי לסיים את הספר עם מסר מוגדר. אילולא כן היה ניתן לסיים את הספר בתשובתם של אנשי נינוה בסוף פרק ג'. מכאן שאם נבין מדוע ברח יונה, נוכל גם להבין את סיפור הקיקיון. ולהיפך, הבנת מעשה הקיקיון עשויה ללמדנו מה היתה בעייתו של יונה שבגינה ברח.[3]
באופן כללי ניתן לחלק את התשובות שנתנו על ידי פרשני ספר יונה לשאלות אלה, לכמה שיטות:[4]
א. מעמדו של יונה כנביא
ב. מעמדו של עם ישראל ביחס לאומות
ג. מעמדה של אשור כשבט אפו של הקב"ה
על פי כל השיטות האלה, בא סיפור הקיקיון להראות ליונה שאין מקום לבריחתו, על אף הנימוקים הנזכרים בכל שיטה. חמלתו של יונה על הקיקיון, וצערו על כי הקיקיון נלקח ממנו, חייבים ללמדו שמעבר לשיקול השכלי המדריך אותו, קיימת מסכת נוספת של שיקולים המבוססת על חמלה וחסד. על בסיס החמלה והחסד, חייב הקב"ה להביא להצלתם של אנשי נינוה.
הבעיה עם הסבר הקיקיון בצורה כוללת זו, נעוצה בכך שלא נמצא קשר פנימי ישיר בין סיפור הקיקיון למהות הבעיות המתוארות על ידי שלוש השיטות שהוזכרו. סיפור הקיקיון אינו קשור לקטרוג על ישראל, או לחלופין לבעיית היות אשור איום על ישראל כמקל חובלים של הקב"ה. סיפור הקיקיון גם אינו מתקשר עם חששו של יונה להיקרא נביא שקר.
זאת ועוד, אין קשר פנימי בין סיפור הקיקיון למעשה התשובה של אנשי נינוה. סיפור הקיקיון אמור ללמד את יונה שאין דרכו של הקב"ה להשמיד את עולמו. השמדה של צמח קטן וטפל הביאה את יונה לחרון אף ולתסכול עמוק. מכאן שברמתו של הקב"ה יעשה 'מאמץ' למנוע הכחדתם של תושבי נינוה, ללא קשר ישיר בין מעשה התשובה שלהם להצלתם.
הגישה ההגותית – תהליך התשובה תהליך של רמייה
הסיפור העיקרי של יונה מסתיים בסוף פרק ג, בתיאור הצלחת שליחותו של יונה:
(ח) וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלהִים בְּחָזְקָה
וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּו הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:
(ט) מִי יודֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלהִים וְשָׁב מֵחֲרון אַפּו וְלא נאבֵד:
(י) וַיַּרְא הָאֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה
וַיִּנָּחֶם הָאֱלהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂות לָהֶם וְלא עָשָׂה:
(א) וַיֵּרַע אֶל יונָה רָעָה גְדולָה וַיִּחַר לו:
(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיּאמַר
אָנָּה ה' הֲלוא זֶה דְבָרִי עַד הֱיותִי עַל אַדְמָתִי
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרחַ תַּרְשִׁישָׁה
כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:
(ג) וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי
כִּי טוב מותִי מֵחַיָּי:
(ו) וַיַּעֲבר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא
ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת
מהו המעשה אליו נתבע יונה? יונה נשלח להשיב את אנשי נינוה בתשובה. מכאן שיונה רואה בקריאה לתשובה ובמעשה התשובה תהליך שאין בו אמת. יונה סבור שהחטאים נעשו זה מכבר, ואין אפשרות לשנות את העבר.
זאת ועוד. תהליך התשובה רגעי ועכשווי. בעשיית התשובה אין כל ודאות שהשב יתמיד בתהליך התשובה ולא ייגרר שוב לחטא. הוי אומר, גם כשהתשובה נעשית, אין כל ודאות שמדובר בתהליך קבוע ואמיתי.
ארבעה שחייבים להודות – הזמן הרציף והזמן הסגמנטלי
ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".
לעומתם לא ברור כלל מדוע יתחייב בהודאה אדם שנקלע לצרה בעל כורחו, כגון החולה שנרפא. הרי צרתו מעם הקב"ה באה. עדיף היה שלא יקלע לצרה, ולא יזדקק לבקש הצלתו של הקב"ה.
נראה שהתשובה המהותית לבעיה זו, נעוצה בחובתנו להסתכל על הזמן במשכים ('סגמנטים') קצרים, ולא ברצף ארוך. למרות שאנו חיים ברצף של ארועים, ולמרות שהזמן אינסופי, אנו מחויבים לבחון את הרצף על ידי שבירתו לסגמנטים קצרים. לאדם המוגבל אין יכולת לתפוס מושגים אינסופיים, ולכן חיים אנו את התמונה הרגעית בלבד. קיימת עבורנו 'סגמנטציה של הזמן'.
גם בברכות הניסים וההודאות, אל לנו לחקור מדוע אירע לחייב כך בעבר. עלינו לפעול על פי המציאות הרגעית. בתוך סגמנט נתון של זמן, היה החייב נתון בצרה ונגאל. מאחר ונגאל מצרתו על ידי נס, מחויב הוא להודות למצילו הקב"ה. וכן החולה שלפנינו, לפני רגע חולה היה, ועתה נרפא כי הקב"ה שלח לו רפואה שלימה בסגמנט הזמן הנתון. בתנאים אלה, ומתוך התעלמות כמעט מכוונת מהעבר שגרם למצב הנוכחי, עלינו להודות ולברך. אנו משתקעים במצבנו הנוכחי בלבד.
פשר הקיקיון
(י) וַיּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיון
אֲשֶׁר לא עָמַלְתָּ בּו וְלא גִדַּלְתּו
שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:
(יא) וַאֲנִי לא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה
אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּו אָדָם
אֲשֶׁר לא יָדַע בֵּין יְמִינו לִשְׂמאלו וּבְהֵמָה רַבָּה:
[1] לא הושקע בו עמל על ידי בני האדם-'לא עמלת בו ולא גדלתו',
[2] הקקיון מסמל ארעיות וזמניות-'שבן לילה היה ובן לילה אבד'.
שנים אלה, הארעיות וחוסר ההשקעה מאפיינים גם את חיינו.
על פי ההגיוןלא היה עלינו לייחס חשיבות לדברים ארעיים העומדים להתכלות, וכן לא היה עלינו לייחס חשיבות לדברים שבאו ללא עמל. אך יונה בהתנהגותו ובחמלתו על הקיקיון מראה שהאדם במגבלותיו ובאנושיותו, כן מתייחס, כן מחשיב, כן מצטער וכן חומל על דברים אלה. האדם חי במידה מסוימת את הרגע, ולכן הוא מתעלם מהעובדה שעוסק הוא בדברים ארעיים בלבד. אם כך מאופיינים חיינו, והתשובה היא חלק מחיינו, עלינו לבחון ולאפיין גם את התשובה בצורה זו.
על פי ההגיוןאין אפשרות להתעלם מחטאים שכבר נעשו בעבר, ואין אפשרות להתעלם מכך שבעל התשובה עלול לשוב לחטאו בעתיד. אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מביע את החשיבות הקיומית לרגע הנוכחי. לכן ישקל גם מעשה התשובה לפי מעמדו הנוכחי.
על פי ההגיוןאין לקבל תשובה ארעית שאינה תשובה אמיתית, אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מראה שהאמת לשעתה גם כאמת תחשב.
על פי ההגיוןאין לקבל תשובתו של החוטא שישוב מחר לחטאו, אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מראה, שבסגמנט הזמן הנוכחי קוים תהליך מלא של תשובה, והתהליך התקבל.
על פי ההגיוןאין מקום לתשובה שנעשתה ללא השקעה ומאמץ, ללא הפנמה ושינוי אמיתי ונצחי. אך יונה מראה שבמסגרת חיינו אנו מייחסים חשיבות רבה ומלאה גם לארעי.
אלה הם חיינו באמת הרגעית שלהם, זו ה'אמת לשעתה' על פיה אנו נאלצים לנהל את חיינו. ומאחר וכך דרכנו, 'חייב' גם הקב"ה להתחשב בכך ולחוס על רבבות האנשים בנינוה, על אף שתשובתם זמנית היא[9].
סיכום
מעשה הקיקיון הוא ביטוי של אהבה זו מצד הקב"ה. יונה אינו זקוק לקיקיון, שהרי הסוכה שבנה כבר מצילה עליו. אך יונה רואה בצמיחת הקיקיון מחווה של אהבה מצד הקב"ה. מחווה זו נלקחת ממנו באחת, וגורמת לו אכזבה קשה. המסר של הקיקיון הוא, שהקב"ה מתוך אהבתו לבני אדם בכלל ולישראל בפרט, מוכן למחול להם גם ללא הגיון של אמת. לאהבה חוקים משלה. יונה בדיכאונו וביאושו עקב קמילת הקיקיון, מבין עד כמה זקוק העולם לגילויים של אהבה. בגין אהבת הקב"ה ניתנת לחוטא מחילה אוטומטית, למשל על ידי השעיר המשתלח או ע"י עיצומו של יום הכיפורים. בגין אהבה זו חייב הקב"ה למחול גם לאנשי נינוה. עיין חודה של מחט הוצאת מילת"א תשס"ג עמ' 119-127