|
ישיבת אבל מיוחדת לזכרו של סגן ראש הממשלה,
שר החינוך, התרבות והספורט והשר לענייני דתות,
חבר הכנסת זבולון המר, זיכרונו לברכה,
במלאות שבעה למותו.
הישיבה המאה-ושבעים-ואחת של הכנסת הארבע-עשרה
יום שלישי, כ"ט בטבת התשנ"ח 27 בינואר 1998
|
היו"ר ד' תיכון:
היום יום שלישי, כ"ט בטבת התשנ"ח 27 בינואר – 1998 ישיבת הכנסת פתוחה.
מזכיר הכנסת א'האן:
בבקשה לקום.
כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה)
מזכיר הכנסת א' האן:
בבקשה לשבת.
היו"ר ד' תיכון:
על סדר-היום – ישיבת אבל מיוחדת לזכרו של סגן ראש הממשלה, שר החינוך, התרבות והספורט והשר לענייני דתות, חבר הכנסת זבולון המר, זיכרונו לברכה, במלאות שבעה למותו. אני מבקש לקום לדקת דומייה. בבקשה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח)
היו"ר ד' תיכון:
בבקשה לשבת. בבקשה.
מזכיר הכנסת א' האן:
מזמור לדוד. ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך.
הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו.
לא רגל על לשנו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו.
נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. נשבע להרע ולא ימר.
כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח.
עשה אלה לא ימוט לעולם.
שיר המעלות לדוד.
ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני
ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני.
אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו,
כגמל עלי נפשי.
יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם.
היו"ר ד' תיכון:
אדוני הנשיא, חברי הכנסת, משפחת המר, זבולון איננו. היום מלאו שבעה למותו, ואנו עצובים וכואבים את אובדנו. אנחנו ממשיכים בלעדיו, אך רוחו וערכיו עמנו. קרבות לא מעטים ניהל זבולון המר, זיכרונו לברכה, בחייו. מרובם יצא מנצח. הקרב האחרון, הקרב על חייו, היה הקשה מכולם. מחלה אכזרית חשוכת מרפא הכריעה אותו. בשעות הקשות, כשגופו התייסר בייסורי תופת, לא נטש זבולון את אמונתו, כי גם הפעם יוכל למחלה הקטלנית ויצא כשידו על העליונה. אפילו את רופאיו עמל לשכנע שיעבור, יתגבר ויחלים. האמת המרה לא נעלמה מאתנו. מרחוק ליווינו את מאבקו הנואש וידענו כי מצבו אנוש וחסר תקווה. בתפקידי כיושב-ראש הכנסת עמדתי בקשר עם רופאיו, והם לא הסתירו ממני את חומרת מחלתו. זבולון המר לא קורץ מאותו חומר של מנהיגים כריזמטיים שהעם הולך בעקבותיהם. הוא היה מדריך, מחנך, ראש תנועת נוער שבגר, מהסמלים הרעננים של הארץ הזו. לנו היה חבר אמיתי, אדם, "מענטש", במלוא משמעות המלה.
זבולון עיצב את בני הכיפות הסרוגות, שהלכו וכבשו לעצמם מעמד כתנועה חלוצית, מתנדבת ומשולבת היטב במרכז העשייה של המדינה. לכנסת נכנס בשנת 1969 וכיהן בה ברציפות 28 שנים. בחירתו לכנסת בגיל 33 הייתה בשורת תקווה לצעירים, ולי בתוכם, שהנה הכנסת נפתחת בפני הדור החדש, דור סיני. אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר חולל זבולון המר את השינוי השלטוני הגדול בארץ. הוא פתח עידן פוליטי חדש והפך את חילופי השלטון לחלק מהדמוקרטיה שלנו. זה היה מהפך היסטורי-אידיאולוגי, שהעמיד את ארץ-ישראל במרכז. זבולון אהב מאוד את תפקידו כשר החינוך. את שנותיו במשרד החינוך ראה כשנותיו היפות ביותר. הוא האמין כי דמות החברה ודמות אנשיה ייקבעו במסגרות החינוכיות שלה. בתפקיד שר החינוך ראה שליחות חברתית ארוכת טווח, מלאכה שאין לה גבול. זבולון רצה בחינוך יהודי עממי, היונק מהתורה ומחוכמת הדורות. עם זאת דגל בפתיחות רעיונית, דרך שעשתה אותו מקובל על חוגים נרחבים, משימה לא קלה לשר חינוך חובש כיפה.
כיעד הציב לעצמו שלושה תחומים: העמקת החינוך היהודי הציוני, קידום תלמידים טעוני טיפוח מאוכלוסיות חלשות ושיפור רמת ההכשרה של המורים.
זבולון היה ציוני מאמין. מכאן המפעל הגדול שנרתם לביסוסו – בנות השירות הלאומי. בהתנדבות הבנות לשירות הלאומי ראה ציון דרך, שבעקבותיו צריכים ללכת כל אלה שמטעמים שונים אינם משרתים בצה"ל.
זבולון רצה לראות בישראל חברה דמוקרטית על מכלול גווניה, פתוחה, סובלנית ומודרנית. זבולון האמין בארץ-ישראל השלמה וביישוב כל אזוריה ביהודים, והיה מנאמניה הבולטים. קשר של אהבה היה בינו לבין הארץ שבה ראה נחלת אבות. את שביליה מדד בטיולים ובצעדות, את יישוביה החדשים הכיר ואת מתיישביה הוקיר. הוא ראה בהם את ממשיכי המורשת החלוצית, אלא שלא תמיד היה זה רומן של אהבה. אחד העימותים הראשונים והקשים שבהם עמד מול "גוש אמונים" היה פינוי היישובים בסיני, כחלק מהסכם השלום עם מצרים. המר שלל את הסכם אוסלו, אולם נאלץ להשלים עם קיומו. בלב קרוע חתם על הסכם חברון. הוויתור על חלקי ארץ-ישראל היה קשה עליו מכול.
זבולון היה בצמתים החשובים של הפוליטיקה הישראלית, והיה שותף להכרעות גורליות, אולם את האדם הפרטי העמיד במרכז עולמו . פוליטיקה באה והולכת, נהג לומר, אבל מעשה כמו שיקום משפחה יש לו חשיבות-על קיימת ומוצקה, וכל השאר מלים, "כלאם פאדי", בלשונו.
בשנים האחרונות הוטרד מאוד מהשסע שבין דתיים לחילונים, שהלך והתעצם. זבולון ראה בו סכנה העלולה לערער את יסודותיה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית. כדי להתמודד עם מצב זה יזם הידברויות ומפגשים, במאמץ להגיע להבנה הדדית, הבנה של שותפים. זבולון, האדם בעל הלב, רצה יותר מכול בקירוב לבבות. ביום העצמאות בשנה שעברה, במעמד חלוקת פרסי ישראל, הזהיר: "מאיים עלינו אויב מבפנים: שנאת אחים. האם נעמוד בידיים שלובות לנוכח התפרקותה של האומה שאנו ערבים לשלמותה? הרי אם לא נשכיל לנטרל עוינות זו, היא תכריע אותנו."
לתנועתו יחסר מנהיג ומורה דרך, קברניט שידע לא רק לנווט את הספינה בין הגלים הסוערים אלא גם להביאה אל חוף מבטחים. חייו של זבולון המר הסתיימו טרם זמנם. במגירתו נותרו תוכניות רבות, שאותן לא יגשים עוד לעולם. זבולון המר, האיש הצנוע ונעים ההליכות, החבר והרע, איננו עוד. המסר שהותיר לנו מחייב את ממשיכיו. אנחנו כבר מתגעגעים אליך, זבולון. לרעיה מנחמיה, לבנים ולבנות, ביגונכם הכבד – אינכם לבד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, בבקשה.
ראש הממשלה ב' נתניהו:
כבוד הנשיא, אדוני היושב-ראש, מנחמיה ובני משפחת המר, חברי הבית בהווה ובעבר, זבולון המר יכול היה לומר על עצמו ביושר את דברי המזמור בתהילים: "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות".
זבולון שירת בתפקידים הרמים והנכבדים ביותר. בגיל צעיר מאוד הוא היה למנהיג של תנועה גדולה מאוד. הוא הגיע להישגים אישיים יוצאי דופן, ומנקודת המבט של החברה התחרותית וההישגית שלנו, היו לו כל הסיבות שבעולם להיות גאה מאוד.
אבל זו לא הייתה דרכו. אף רגע אחד לא גבה לבו. מעולם לא ראיתי אותו מתנשא על מישהו, או מתגאה במעמדו הרם.
אני חייב לומר, שזבולון לא תמיד היה שותף קל, ובוודאי לא היה ותרן. בדברים החשובים לו באמת הוא היה תקיף מאוד, אבל תמיד ידעתי שהוא לא עושה שום גינונים של שררה ושום חשבונות של כבוד, וזה, כידוע, נדיר למדי בפוליטיקה שלנו.
שמענו בימים האחרונים דברים על הבית שבו הוא גדל, בית של פועל בבית-חרושת, עני בחומר ועשיר ברוח. ואני רוצה לומר משהו על הבית הזה שזבולון הקים. הייתי שם, לצערי, רק אחרי מותו, כשבאתי עם רעייתי לנחם את המשפחה, אבל למדתי הרבה מאוד מן הביקור הזה.
התרשמתי עמוקות גם מהבית במובן האנושי, מהרעיה מנחמיה ומן הילדים, מן האווירה שביניהם, בינם לבין לעצמם, ובינם לבין זולתם, אבל התרשמתי גם מהבית במובן הפיזי, פשוטו כמשמעו: הדירה בקומה הרביעית, שכולה אומרת צניעות וספרים.
כבר לא רואים היום דברים כאלה. ספרים על פני כל קירות הבית: ספרי קודש וספרות יפה, ספרי מדע וספרי הגות, ולא בכריכות עור ובאותיות זהב, אלא ספרים משומשים, ספרים שקוראים בהם. בשני המובנים של הבית, האנושי והחומרי, זה נראה כמו בית מובהק של אנשי רוח צנועים, ובשום אופן לא בית של שר בישראל, במובן של מיניסטר.
כמו הבית, גם העקרונות לא היו של מי שעושה קריירה פוליטית בעולם התחרותי וההישגי של ערב שנת 2000. החינוך הוא לא שדה פעולה שמביא הישגים מיידיים, ובוודאי לא החינוך לערכים. בעיני זבולון זה היה העיקר, ובזה הוא עסק בעקשנות ובהתמדה: בהנחלת ערכי הנצח של עם ישראל לדורות של צעירים בישראל ובעשיית כל מה שביכולתו לעשות כדי לגשר על הפער הנפער בין חילונים לדתיים.
יריבים של זבולון קראו לו "המתלבט הנצחי". הם פשוט לא הכירו אותו. זבולון המר היה פתוח להקשיב, לשקול, לשמוע עוד דעה, לחשוב שוב. זה היה עיקרון אצלו, לזכור תמיד שיש עוד דעות ולהביא אותן בחשבון – לפני שהוא מכריע.
אבל, אחרי שנפלה אצלו החלטה, הוא היה נלחם עליה כארי, ובדרך כלל היה משיג את שלו. אומנם בדרכי נועם ובשקט, אבל בתקיפות לא קטנה.
מטבע הדברים, אדוני היושב-ראש, הייתה הבלטה תקשורתית לפעילות שלו למען שלמות הארץ, אבל יותר מכול הדאיגה אותו שלמות העם. הוא עסק בזה הרבה. הוא היה מוכן להידבר עם כל יריב, והאמין תמיד שהמשותף יכול לגבור על המפריד.
הוא היה מנהיג בישראל, מחנך מעצם הווייתו, מחנך דגול, וכל כולו ספוג ברוח אהבת ישראל ובשאיפה לטפח ולהגביר את האחדות בעם.
אנחנו נוהגים לומר, שבפוליטיקה אין אהבות, אלא אינטרסים. זבולון המר הפר גם את הכלל הזה. אהבנו אותו, ממש כך, והוא יחסר לנו מאוד.
מיכה הנביא אומר: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך".
גם הפסוק הזה כאילו נאמר, מלה במלה, על זבולון המר.
יהי זכרו ברוך.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. חבר הכנסת אהוד ברק, בבקשה.
אהוד ברק (העבודה)
אדוני הנשיא, כבוד היושב-ראש, מנחמיה ובני משפחת המר היקרים, חברי הכנסת, ארבע תמונות עולות בזיכרוני ממפגשים עם זבולון המר:
ראשונה בהן – יוני 1983, שנה לאחר מבצע "שלום הגליל", ממשלתו של מנחם בגין, זכרו לברכה. אני כראש אמ"ן צעיר, וזבולון כבר שר ותיק, יחד עם חברו, ייבדל לחיים ארוכים, יהודה בן-מאיר, מסביב לשולחן הממשלה, ויותר מזה, במסדרונות, בשיחות מחוץ לחדר הממשלה. שניהם מחפשים דרך לפתור את המצוקה והמבוכה הגדלה והולכת סביב ההתפתחות ותוצאות המלחמה; מחפשים דרך לשלב תחושה חזקה של אחריות ביטחונית, הזדהות עם צדקת דרכנו, יחד עם הרגישות האנושית העמוקה לחיי אדם וההד של דברי הבנים, בני הכיפות הסרוגות, חניכיו של זבולון, שנלחמים יום יום בלבנון.
תמונה שנייה – לאחר רצח יצחק רבין, ואני כבר שר החוץ. זבולון התייסר בארבע עיניים, הרבה יותר ממה שהיה מוכן לחשוף בדבריו בחוץ, על התהליכים שהביאו לרצח, על המשמעות. חרד לקרע ההולך ונפער בעם, חרד לסטיגמה שחלילה תדבק במצחו של קהל גדול, רחב, שלם, בני הכיפות הסרוגות, אנשים דתיים בכללם, שתרמו את כל חייהם ואת כל הווייתם להזדהות עם המדינה; מספר בכאב על תגובות של בנים ובנים של חברים, שחוזרים מהכיכר יום ויומיים אחרי הרצח, שבאו להזדהות, והם נתקלים לפעמים בתגובות קשות, ומחפש דרך פוליטית, ציבורית ואנושית לחדש את הדו-שיח ולמנוע, חלילה, קרע או מאבק של אחים.
תמונה שלישית – לפני כחודשיים, היום האחרון של זבולון בכנסת. זבולון בא אל לשכת יושב-ראש סיעת העבודה לחתום יחד עם בני הנוער של בר-אילן ובני הנוער שלנו על הסכם פוליטי בין תנועות הסטודנטים. זיכרונות על הברית ההיסטורית וכאבי ההווה וכאביו שלו, והתחושות שאנחנו זורעים זרעים לעתיד, והדימוי של חוני המעגל שעולה בשיחה שלנו, וקולו שלפעמים בוגד בו, והעוצמה הפנימית שקורנת ממנו, ותחושת הכאב שמחלחלת בי, כשאתה מסתכל בפניו ואתה יודע שאינך יודע אם תראה אותו שוב בלשכה הזאת.
והתמונה האחרונה – בשבעה, בביתם של זבולון, זיכרונו לברכה, ומנחמיה. בתוך השיח של קהל האבלים, גם עיני, כמו עיניו של ראש הממשלה, נודדות אל מדפי הספרים.
כבר נאמר: אמור לי מה הם הספרים על המדפים בד' אמותיך ואומר לך מי אתה. זה לצד זה: "משנה תורה" ו"היד החזקה" וכתבי הרב קוק האב, ולצדם "סקיפיו אפריקנוס" של לידל הארט, סקיפיו שהכריע את חניבעל, ולוטוואק עם אסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, ואניטה שפירא עם ההליכה על קו האופק, תולדות תנועת העבודה ועלייתה לכוח פוליטי בראשית שנות השלושים, וגרשם שלום על הקבלה, וספר קטן על ולטר בנימין.
וכשאתה רוצה לדעת מנין שאב זבולון את תעצומות נפשו ואת אופיו, את שורשיו – כל מדפי הספרייה וכל הספרים הם חלק מזבולון המר.
חייו של זבולון עמדו בסימן מאמרו-שורתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק: "יהי חלקי עמכם ענווי עולם ישרי דרך".
בשלושה הטביע זבולון את חותמו על דורנו שלנו: בהנהגת דור הכיפות הסרוגות, בהבאת החינוך למרכז ההוויה הלאומית ובהנהגת תרבות פוליטית של סובלנות ושל כבוד הדדי לכל אורך דרכו.
על שלושה דברים יעמוד בתודעתנו לתמיד זכרו של זבולון המר: על האמת ועל הציונות ועל האמונה.
רבן שמעון בן גמליאל, בפרק א' של פרקי אבות, אומר: "על שלושה דברים העולם עומד: על האמת, ועל הדין, ועל השלום."
כן יהי רצון.
תחסר לנו מאוד, זבולון, יהי זכרך ברוך.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. חבר הכנסת דוד לוי, בבקשה.
דוד לוי (הליכוד-גשר-צומת):
כבוד הנשיא, אדוני היושב-ראש, משפחת המר היקרה, כנסת נכבדה. במשך למעלה משנות דור לא נפקד מקומו של זבולון המר בבית הזה. כמחצית שני ימיו הקדיש כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל לקידום הנושאים הלאומיים והחברתיים.
אי-אפשר לדבר על זבולון כמי שהיה. קשה. הלב ממאן להשלים עם הליכתו הפתאומית. וגם המוח הממציא, היוצר, של חברי הכנסת בבית הזה מתקשה מול אפסות המלים ככלי ביטוי לאבדה הגדולה ולמכאוב המאחד את כולנו ואת העם כולו. הליכתו של זבולון היא כעץ רענן שנעקר מן הנוף הפוליטי והאנושי שלנו. היה זה עץ יפה, עץ רענן, ככתוב: "שתול על פלגי מים", עם שורשים עמוקים באדמת המולדת, ועם עלים ירוקים תמיד, שלא יבשו ולא נבלו לאורך כל חייו, חרף מכשולים שניצבו בדרכו, שהיתה רוויית אתגרים ומבחנים.
קשה לדבר על זבולון כמי שהיה ואיננו עוד, כי באמת נכונו לו עוד שנים של פעילות, של יוזמות, של תרומה בתקופה הקשה שאנחנו חיים בה.
הכרתי את זבולון לפני 30 שנה. נכנסנו יחד לכנסת בשנת 1969. אל הכנסת הגיעו צעירים, נציגים של דור חדש, שצמחו במפלגותיהם והביאו עמם אמביציה, סגנון חדש, פעילות אחרת. הייתה זו תקופה שבישרה תרומות ותמורות בחיינו הפוליטיים והחברתיים.
לא היה אפשר להתעלם מן הצעיר הנמרץ, התקיף, עם הבלורית ועם הכיפה הסרוגה. הותיקים דאז, המנוסים, שבחנו כל חדש שהגיע אל הבית הזה, הכירו אט-אט בכשרונותיו. הוא היה נעים הליכות, עממי, חייכן תמיד, הקרין ביטחון עצמי מז'אנר אחר. אנשים הלכו אחריו והאמינו בו, והוא היה למרכז הפעילות הפוליטית בבית הזה.
במרוצת הזמן, אף שסירב בהתחלה – ואני זוכר – היה לשר הסעד. הייתה זו תקופה קשה, עם תלאות חברתיות, ואני, כצעיר שבא עם החבורה ההיא, השמעתי מעל הבמה הזאת את הזעקה של חלק גדול בעם, בשכונות ובערי הפיתוח. הוא היה שר הסעד והיה צריך להשיב לי, ולאחר שענה מה שענה, אני זוכר שניגשתי אליו ואמרתי לו: אדוני השר, האם תואיל לבוא עמי לבקר במקום מסוים? בו במקום ענה כן. יצאנו אל שכונת הקטמונים וראינו איך משפחות שלמות סובלות, חיות במחנק.
באותו רגע הכרתי את זבולון האחר, האדם החם. ראיתי שעיניו התמלאו דמעות.
אהבתי אותו מאותו רגע, ונהיינו ידידים. לאחר מכן, במהפך 1977 מצאנו את עצמנו שנינו חברים בממשלה, ולאורך זמן כך זה נמשך. הידידות הזאת לא נפגמה אף לא פעם אחת.
שירתנו – אם אפשר להשתמש במושג הזה – בכל הממשלות שבהן היו שותפות המפלגות שלנו. אני זוכר אותו כשר חינוך, איך חי את התפקיד, איך כאב את כאבם של אלה, של ילדים ושל הורים אשר לא יכלו להעניק לעצמם ולילדיהם את התנאים אשר יאפשרו להם להתקדם. הוא האמין באדם. קדושת העם הייתה בעיניו צו יהודי עליון. כך היית מוצא אותו בעיירה ובשכונה, מחבק איש, אישה, זקנה ואיש סובל ומתעניין.
הוא עשה למען מעמדו של המורה בישראל, היה יוזם של ועדת-עציוני, אשר קבעה את מעמדו של המורה בישראל. הוא לא התפשר אף פעם עם שום שר אוצר שאני זוכר בעניין של תקציב החינוך. הוא היה לוחם חברתי מאין כמותו. הוא הרגיש את כאבם של רבים, ונתן לזה ביטוי בכל הממשלות שבהן השתתף, עד לתקופה האחרונה.
לא היינו מתאמים בינינו, אבל דיברנו אותו דבר, ועמדותינו היו דומות בכל התחומים. זבולון לא השתנה, ושולחן הממשלה ברבות השנים לא היה מבחינתו מנוחת הלוחם. השקפת עולמו נשארה כמו שהייתה, אבל האחריות שרבצה על כתפיו הייתה כבדה מאוד. הוא ראה את המכלול והבין את האחריות, ומשום כך היה שקול, היה אחראי; והתלבטות איננה חולשה, מי שאיננו מתלבט הוא רובוט, וזבולון היה אדם רגיש.
אני זוכר, בהיותי שר בינוי ושיכון, איך הוא התעניין בפרויקט שיקום השכונות, איך יצא אתי אל השכונות, לראות, לבקר ולשאול. אילו מפעלים גדולים עשינו יחד בתחום השיקום החברתי, בבתי-ספר, בספריות, במתנ"סים ובתוכניות לגיל הרך ולזקנים.
ההתיישבות הייתה מבחינתו זכות. יישומה בהגשמה היה אולי הנחמה על כל מה שעבר. והוא היה מתעניין, כמעט כל שבוע היה שואל על כל יישוב – מה קרה, מה נבנה; והיו לו משאלות. הוא היה נציג אמיתי ואותנטי לאותם אנשים שעמם גדל ובראשם צעד ואת דרכם אהב.
לפעמים גם לא הבינו אותו, גם בתחום המדיני, ואני חייב לו זאת. לא שזבולון השתנה; זמנים השתנו, ובמקום "ללכת על כל הקופה", ידע שצריך לעמוד על העיקר ולשלוט בעניינים, ולא לתת למצב להשתלט עלינו. זה היה זבולון רב העשייה והתושייה, המנהיג. נכון, מסוג אחר, עממי עם החיוך הנצחי.
ראיתי אותו בימיו האחרונים ולא שאלתי, שכן ידעתי מה הוא עובר, כפי שרבים מאתנו ידעו. הייתי מתעלם כביכול. הוא היה מספר לי: תראה כמה רזיתי, דוד. לא הייתי שואל והייתי מחייך. ובדיון על התקציב האחרון יושבים שרי הממשלה כאן וזוכרים איך הוא עמד גם בכוחותיו האחרונים והלם על השולחן וצעק ולא הרפה, ומאחורי המספרים הוא ידע לקרוא ולראות את האנשים ואת הנושאים, ובצאתנו אמר לי: אני בתקציב הזה לא אתמוך, ויהי מה. הוא הלך ואני עזבתי, הצטלבות של דרך, וברעיון משותף של אמונה אחת.
הוא יחסר לנו מאוד. למשפחה זו אבידה נוראה של אב, עטרת ראשכם, ואתם מרגישים בחסרונו ותרגישו עד הסוף, עד סוף הימים, אבל ודאי תזקפו את קומתכם ותרימו את ראשכם, כי ראש המשפחה היה כזה, והוסיף לעם ישראל רק גאווה בתרומתו הסגולית.
למפלגתו, המפלגה הדתית-לאומית, אבד מנהיג ומורה דרך צעיר, נמרץ, אוהב את הבריות, שחדר אל הלב של כל אחד שהכיר אותו. למדינה ולעם אבד בן לתפארת, שהיה כמין אבן מבריקה בפסיפס שלנו, ביש שלנו.
לי אבד חבר. לא נולדנו באותו הכפר ולא גדלנו באותה שכונה, אבל ידענו להעריך איש את רעהו. אהבתי אותו. חבל לי עליך, זבולון, אזכור אותך תמיד, את הצעיר הנמרץ, הביישן והחייכן, המנהיג הצעיר בעל הבלורית היפה והכיפה הסרוגה. יהי זכרך ברוך.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. חבר הכנסת אריה דרעי, בבקשה.
אריה דרעי (ש"ס) :
אדוני הנשיא, אדוני היושב-ראש, הרב הראשי לישראל, בני משפחת המר היקרים, חברי הכנסת, מכירים ומוקירי זכרו של זבולון, במסורת היהודית נתפס ההספד כממלא תפקיד כפול, ובלשון חז"ל: "יקרא דחיי ויקרא דשכבי". "יקרא דחיי" – כלומר, לכבודם של החיים, בני משפחתו, מוקיריו של הנפטר שמספידים; "יקרא דשכבי" – כלומר, לכבודו של הנפטר הטוב, לספר לעולם כי יצא בשם טוב מן העולם. אך מעבר לפירוש המילולי של התפקיד הכפול של ההספד, מצוי רעיון עמוק יותר. האדם נולד יחידי, אומרים חז"ל, ומכאן ערכו. למרות חשיבות הציבור במסורת היהודית, לכל אדם תפקיד ייחודי. הוא נולד יחיד כי יש לו תפקיד הייחודי לו, שירת חייו, אם תרצו, התפקיד שאותו הוא מגלם וממנו עולה המסר לעולם כולו. ההספד הכפול הוא העלאת ייחודו היחידי שלו, של הנפטר, אותו דבר שבו התייחד, והעלאה זו היא מעבר לחובה לכבד את הנפטר. גם מסר לחיים שיישארו ללמוד הוא ייחודו של הנפטר, לאמץ את שירת חייו הייחודית בתוך הרמוניית החיים הנשארים ולהמשיך את המנגינה שלא ניתן להפסיקה.
כולנו הכרנו את זבולון כאדם, כחבר, כשר, כיריב פוליטי, וחוט של חסד היה משוך על כל פעילותו, חסד והגינות ונועם הליכות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.
אך מה היא שירת חייו של זבולון? במסורת היהודית, שבה היה זבולון נטוע באופן כה עמוק ושורשי, שמו של אדם מורה על מהותו, מייצג את המהות ומכוון את האדם להגשימה. זבולון, במסורת חז"ל, כבנו של יעקב, מיוצג בפסוק מברכת משה רבנו לשבטים במלים: "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".
זבולון היה שם הצמוד ליששכר בשוויון גמור ובשותפות גמורה. חז"ל מספרים לנו כי בין יששכר לזבולון הייתה שותפות עסקית ושותפות גורל. זבולון היה סוחר היוצא למרחקים לסחור, לפרנס, לייצא כלפי העולם שבחוץ, ואילו יששכר היה יושב אוהלים, לומד תורה, שהטה שכמו לסבול עולה של תורה.
חז"ל מספרים כי זבולון ויששכר עשו ביניהם עסקה, שזבולון יפרנס את יששכר ובתמורה יחלק יששכר עם זבולון את חלקו בשכר התורה. השותפות, על פני הדברים, היא חלק בעולם הזה לטובת חלק בעולם הבא, אך זו השקפה שטחית. אין נקודות השקה בין העולם הזה לעולם הבא. נקודת ההשקה היחידה מצויה בתוך האדם הנטוע ומורכב משני עולמות. שותפות מסוג יששכר וזבולון תיתכן, לכן, רק במקום שבו השותפות מבוססת על חלקי האדם עצמו. כל צד מביא לעסקה את ההכרה שבחשיבות חלקו של הזולת ואת ההכרה במגבלותיו ובכישוריו שלו ושל זולתו. זבולון מכיר בחשיבות עיסוקו של יששכר, אך מכיר ביתרונו היחסי בעיסוקו שלו. אותם דברים נכונים לגבי יששכר, המכיר כי לא לתוהו בראה, לשבת יצרה, וכי יישובו של עולם מחייב עשייה בעולם, עבודה, מסחר, חקלאות, רפואה. יששכר בתורתו וזבולון בעבודתו, וכל אחד שמח בחלקו, מעריך ומוקיר את זולתו ואת מעשיו.
זבולון היה מייצג נאמן ומוביל של תורה ועבודה, קצוות והפכים: העולם הזה והעולם הבא. זבולון, למרות זאת, לא היה איש פשרות. הוא לא ויתר על שנראה לו חשוב ועקרוני, אבל הוא היה איש של הרמוניה. אדם הנטוע במעשה, אך מוקיר תורה ומכבדה, איש תורה הקשור לרבותיו, דולה ומשקה מתורתם, מחנך ומורה דרך לקהילתו, אך לצד זה איש מעשה ומעש, איש של הרמוניה, כי זבולון קיים בעצמו את היששכר והזבולון. חלקו הזבולוני לא דחק את היששכרי, ולהיפך.
זבולון לא חשב שיששכר פרזיט, עלוקה מוצצת דם, ויששכר שבו לא חשב שזבולון שני לו בחשיבותו. זבולון, כמי שהיה נטוע ברגליו בעשייה וראשו ברוח, גישר בין חלקי העם, אלו שבעשייה הרחוקים מהרוח ואלו שברוח הרחוקים מעשייה, גשר חי שאנשים חיים עולים ויורדים בו. שירת חייו של זבולון היא אותו גשר חי, גשר חי הבנוי לא רק על הסובלנות המבוססת על נימוסים חיצוניים של תרבות דיבור – אתה פרזיט אך לא אומר זאת, או אתה נאצי אך לא אגיד זאת. זו סובלנות של איפוק, שתוחלת חייה קצרה וסופה להגיע לפיצוץ כשהקליפה מתפוגגת.
זבולון היה סובלן כי הוא העריך את הזולת. חלק עליו, אך ראה לעומק את הצד שלו. הוא העריך תורה ולומדיה והעריך את המעשה. ראה את החיובי ואת הגרעין הפנימי של חלקי העם השונים ואת המכלול: כולנו בני אברהם, אנחנו יהודים.
ומכאן ל"יקרא דחיי" – מה עלינו ללמוד משירת חייו של זבולון? המסר ברור: רגע לפני פיצוץ חברתי בין דתיים לחילונים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין עולים לוותיקים, נפסיק את ההסתה, אל נזרוק כיפות ואל תקראו שמות, אל תזרקו אבנים ואל תוציאו אחים מכלל ישראל. על קברו הטרי של זבולון אני קורא לכולנו: אל נוריד עצמנו אלי קבר. דמוקרטיה היא טכניקה, סובלנות והערכה הדדית היא תכונה נפשית שאפשר וצריך לרוכשה.
היינו עדים, לאחר רצח רבין, זיכרונו לברכה, להצמדת סטיגמה לציבור שלם וטוב, לציבור הדתי-לאומי, ללא בסיס, ללא הבחנה. ציבור אידיאולוגי, מסור לארצו ולאמונתו, הושם למרמס בשם עקרונות דמוקרטיים, כביכול, ובציניות שאין דומה לה.
לאחרונה מוצג הציבור החרדי באופן מבזה, מתעתע, באופן שאינו מבחין בין עובדות לדעות, באופן גס ובוטה, שמזכיר לעתים את הפרוטוקולים של זקני ציון. ואיני מתכוון לוותר גם לציבור שאני חלק ממנו, המציג חלקים מהעם היהודי באופן מעוות ובאי-הבנה מדהימה, לעתים, לסגולות היהודיות החזקות ולאידיאולוגיה היהודית המפעמת בו.
אני קורא לכולנו לאמץ את אמירת בני יעקב: "אבל אשמים אנחנו". כולנו בני איש אחד אנחנו. בטרם נאבד ובטרם תכלה בנו שנאת האחים כל חלקה טובה – הניחו, למדו מזבולון אהבת אחים מה היא, אהבת עם ישראל מה היא, סובלנות מה היא, בטרם יחלחל בנו ארסם של מוציאי שם רע. הניחו, די למחלוקת, די להסתה. תהי אהבת התורה, האדם והעם של זבולון נר לדרכנו, ויהי זכרו ברוך.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. חבר הכנסת עבד-אלוהב דראושה, בבקשה.
עבד-אלוהב דראושה (מד"ע-רע"ם):
כבוד הנשיא, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אלמנת המנוח, בני ביתו וידידיו, את זבולון המר הכרתי לפני שנים רבות, הכרתי אותו כמחנך, כמנהל בית-ספר, כמפקח במשרד החינוך והתרבות וכחבר הנהלת מרכז הסתדרות המורים.
הערכתי את זבולון כשר חינוך ותרבות מצוין, שעשה רבות לקידום מערכת החינוך במדינה. תמכתי במאבקו הצודק לקידום מעמד החינוך והמחנכים במדינת ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש, שזכה לתמיכת כל חברי ועדת החינוך והתרבות בכנסת, כדי למנוע קיצוצים שהיו עלולים לפגוע במערכת החינוך.
גם מערכת החינוך הערבית במדינה, שסבלה ועדיין, לצערי, סובלת מפערים גדולים לעומת מערכת החינוך היהודית, ידעה התקדמות רבה בתקופתו. תוכנית החומש הראשונה אשר התווה בוצעה כמעט במלואה. לשולמית אלוני ולאמנון רובינשטיין, ייבדלו לחיים ארוכים, היה חלק גדול בביצועה. אבל הוא לא שקט, הוא גם פעל להתוויית תוכנית חומש שנייה כדי לסגור את הפערים ולקדם את מערכת החינוך הערבית.
בענייני חינוך, ענייני הילד, המורה, דרכינו נפגשו. הפעם האחרונה שבה נפגשנו בכנסת הייתה הפעם האחרונה שהוא הופיע כאן בכנסת. מסרתי לו שני בקבוקי שמן זית, מה שנקרא בערבית "כיסחה", עשויים מגרעינים שחורים בעלי תכונות ריפוי ידועות במסורת.
הוא הגיב במלים חמות, שלא אשכח אותן לעולם. הוא אמר: "אני שמח על שנשארנו ידידים למרות חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו". אכן נפגשנו בעניינים הומניים, בנושאי חינוך, אך נפרדנו בנושאים מדיניים.
זבולון המר, כמנהיג המפד"ל, היה איש ארץ-ישראל השלמה ובעד ההתנחלויות בשטחים. אני, כיושב-ראש מד"ע, התנגדתי וממשיך להתנגד להתנחלויות ורואה בהן מכשול לשלום. אני תומך בהסדר של שלום, שיבטיח הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת-עזה ליד מדינת ישראל.
אך למרות חילוקי הדעות הפוליטיים הערכתי תמיד את זבולון המר, את יושרו, את אומץ לבו, את צניעותו ואת דאגתו לחינוך. מעל לכול ראיתי בזבולון אדם הומני, אציל נפש ואוהב בריות. אזרחי המדינה הערבים העריכו תמיד את זבולון המר ואת מפעל החיים שלו בתחום החינוך. כולנו כאבנו את מותו, גם אם לא הסכמנו אתו ועם משנתו הפוליטית. אבל נזכור אותו תמיד כאדם לוחם, כאדם אמיץ שפעל רבות למען החינוך והמחנכים.
תמיד נזכור אותו כבן אדם הגון ונעים הליכות. יהי זכרו ברוך. אללה ירחמו.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. האחרון – שר התחבורה מר יצחק לוי, בבקשה.
שר התחבורה י' לוי:
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, ראוי להזכיר את נשיא תנועתנו ד"ר יוסף בורג היושב אתנו כאן, ואחרונים אחרונים חביבים ויקרים, משפחת המר. במסע ההלוויה של זבולון ירושלים עמדה מלכת; מסע ההלוויה מהכנסת, דרך משרד החינוך והתרבות בואכה הר-הזיתים, ממרומי הר-הזיתים. השעה שעת ערב, האנשים בחוץ, וכאשר ההלוויה עוברת כולם עומדים. לא היה צריך משטרה כדי לעצור את האנשים. חשבתי בלבי, מי אלה העומדים, האם רק בעלי כיפות סרוגות? לא ולא. האם רק תלמידי בית-ספר הכואבים את הסתלקותו של שר החינוך של מדינת ישראל? לא רק הם; גם הם. האם אלה אנשים שאולי פנו לזבולון המר בשלושים שנות כהונתו ופועלו הציבורי ונעזרו בו בכל מיני עזרות? גם הם, אבל לא רק הם. עמדו שם גם אנשים שהכירו את זבולון מהעיתון, מהטלוויזיה או מפעילותו הציבורית, העריכו אותו, אהבו אותו ועמדו מלכת. כל ירושלים עמדה מלכת לכבודו של זבולון, זבולון המנהיג, זבולון החבר, זבולון איש ירושלים וזבולון איש ארץ-ישראל.
חיפשתי פסוק שיאפיין, שיסייע לי לאפיין את זבולון. מצאתי הרבה, לא רק אחד. בסופו של דבר בחרתי לקרוא פסוק אחד ולנסות לבאר אותו על-פי דרכו של המהר"ל מפראג, כדי לנסות לאפיין במעט את זבולון. הפסוק בספר דניאל אומר: "והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".מסביר המהר"ל שהפסוק הזה כולל שני סוגי אורות: אור זוהר הרקיע ואור הכוכבים. אור זוהר הרקיע הוא אור השמש, הוא אור היום, הוא אור מקיף, הוא אור שמאיר את הכול. אור הכוכבים הוא אור מצומצם יותר, הוא אור פרטי יותר, הוא אור נקודתי יותר. חשבתי כמה אור מותיר לנו זבולון, גם אור כללי וגם אור פרטי. כמה אור היה במעשיו – האור הכללי, אורה של ארץ-ישראל, אורה של תורת ישראל, אורו של עם ישראל. הדברים אצל זבולון לא סתרו זה את זה, אלא השלימו זה את זה בהתמודדות קשה עם המציאות. מעולם לא שמעתי את זבולון אומר ששלושת הדברים סותרים זה את זה. זבולון היה נאמן לתורת ישראל, זבולון היה נאמן לכל עם ישראל, זבולון היה נאמן לארץ-ישראל.
זבולון היה נאמן למדינת ישראל ולכל תושבי מדינת ישראל.
כבר דיברו על פריצות הדרך שלו ועל הדרך שבה הוא עשה זאת. דיברו אולי על התקופה נוראת ההוד שזבולון פעל בה, מלפני מלחמת ששת הימים ועד היום, עם כל התהפוכות, עם כל הלמעלה ולמטה שעבר עם ישראל, וזבולון שוחה בין הגלים ומוביל, מוביל וממשיך להוביל, פעם בעת ניצחון ופעם בעת משבר, גם משבר תנועתי וגם משבר מדיני וגם משברים אחרים.
אולי עוד כמה מלים על אור הכוכבים שהאיר זבולון – לא על האור הכללי, כי על כך דובר הרבה. כולנו הכרנו את זבולון וכולנו יכולים להעלות דברים פרטיים רבים, כמו למשל בשנה וחצי האחרונה, שהייתי קרוב מאוד אליו בעבודתנו המשותפת בממשלה.
היינו צריכים בשנה וחצי זו ללכת הרבה לניחומי אבלים, ניחומי אבלים של חיילים שנפלו, ניחומי אבלים של אנשים שנפגעו. לאחר ביקור כזה זבולון היה בא לחלק חוויות והיה בוכה ומזיל דמעה; אבל באמת, בכאב נוראי על כל אחד, על כל אלמנה, על כל יתום, על כל טרגדיה. זה היה זבולון האיש, אדם מלא רגשות, אדם מלא טוב לב, אדם מלא השתתפות בצער כל אחד ואחד. עם זאת, כפי שנאמר כאן, אדם שיודע לעמוד על שלו.
התחננתי לפניו בישיבת הממשלה בנושא התקציב שילך הביתה, היה מאוחר, בשעות הקטנות של הלילה. הוא אמר לי שהוא לא הולך עד שהוא לא בטוח שהוא יוכל לבצע את תוכניותיו במשרד החינוך. היה קשה לו, והוא נשאר למגעים ולכל מי שהיה צריך. הוא אמר שזה קרב, זו מלחמה, ונושא החינוך לא ייפגע – אני נשאר כאן.
אפשר עוד להאריך, אדוני היושב-ראש, אבל לא אאריך. אני רק רוצה לומר, אולי להביע רגש – מלבד רגשי הכאב, הצער והגעגועים הגדולים שתוקפים אותנו, אולי יורשה לי גם להביע רגש של גאווה גדולה. כל העם מתאבל על זבולון, כולם מצטערים, יריבים פוליטיים שעמדו על הדוכן הזה והטיחו בו דברים קשים על עמדותיו המדיניות, כולנו יחד מצטערים מאוד, אנשי בני עקיבא ואנשי השומר הצעיר, יהודים ולא יהודים.
אנחנו גאים בך, זבולון מנהיגנו. אנחנו גאים על שהייתה לנו הזכות לעבוד יחד אתך, לעבוד תחת הנהגתך. לא כל אחד זוכה. לא כל אחד זוכה להיות מובל על-ידי אדם שמפיץ אור מקיף כל כך, גדול כל כך. אני חושב שאין ספק שמורשתך היא נר לדרכנו מכל הבחינות.
בשם מפלגתי אני רוצה להודות גם לכל המנחמים את המפלגה ואת המשפחה. ודאי שהגיעו למשפחה אלפי ורבבות ניחומים. גם אלינו כמפלגה הגיעו ניחומים רבים. אני רוצה להודות לכל היושבים בבית הזה שהביעו כל כך הרבה אהבה לזבולון המר. אנחנו נמשיך את מורשתו ונקווה, בעזרת השם, שיהיו לנו הכוח והתבונה לעשות את זה לטובת עם ישראל; שהוא בשמים יהיה גאה בנו כמו שאנחנו היום גאים בו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
היו"ר ד' תיכון:
תודה. בבקשה לקום.
מזכיר הכנסת א' האן:
כבוד הנשיא !
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה)
היו"ר ד' תיכון:
אפשר לשבת.
ישיבת אבל מיוחדת לזכרו של סגן ראש הממשלה, שר החינוך, התרבות והספורט והשר לענייני דתות, חבר הכנסת זבולון המר, זיכרונו לברכה, מסתיימת.