ישיבת עץ חיים בקלצק

רבי איסר זלמן, או ר' זונדיל המיראי, כפי שכינו אותו בחיבה, היה ילד שעשועים של רבי חיים סולובייצ'יק, והפליא אף את חבריו המצוינים בכשרונותיו ובסגולותיו.

בשנת תרנ"ב (1892) נשא לאישה את מרת בילא הינדא, בתו של הלמדן הגביר ר' שרגא פייבל פראנק מקובנה, שהיה ממקורביו של רבי ישראל סאלאנטר ומפעילי תנועת המוסר. יחד עם גיסו ר' משה מרדכי אפשטיין בילה רבי איסר זלמן כשנתיים בבית חותנו בפרברה של קובנה, אלקסוט, שם הושפע מתנועת המוסר. בשנת תרנ"ד, והוא בגיל כ"ד שנה, כאמור, נתמנה לריש מתיבתא בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, ומילא תפקידו זה – שלא היה קל בהתחשב עם חוש הביקורת של התלמידים ור"מ אחדים – בהצלחה רבה, עד שנתמנה בשנת 1897 לר"מ בישיבת סלוצק.


כאן יש להזכיר פרק מתולדותיו, שאינו ידוע כל כך ברבים, כיוון שזה היה נראה כעניין "צדדי לגבי העיקר אצלו – תורה. רבי איסר זלמן היה בוער באהבת ארץ ישראל, "א"י הייתה מאווי חייו", כעדות תלמידו, אלוף משנה, הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצבא הגנה לישראל ("מחניים", ח' כסלו, תשט"ו). בהיותו תלמיד בישיבת וולוזין היה רבי איסר זלמן הרוח החיה באגודת סתר של חובבי א"י בשם "נס ציונה", בשנות השמונים למאה התשע-עשרה, ומכיוון שהיה תמיד מתאמץ להגשים את שאיפותיו, קנה יחד עם גיסו ר' משה מרדכי אפשטיין חלקת קרקע בחדרה ונטע שם פרדסים. הוא התגעגע תמיד לעלות ארצה ולהתנחל שם, ובשנת 1925 הגשים שאיפתו זו. למרות שהיה לו מעמד מבוסס וחשוב בתור ר"מ דישיבת קלצק, שגם הייתה זקוקה להנהגתו, עזב את פולין ועלה ארצה.

רבי איסר זלמן הצטרף לאגודת ישראל מיום היווסדה בקטוביץ ב-1912. השתתף בכל שלשת הקונגרסים העולמיים של "אגודת ישראלי (כנסיות גדולות) החל מ-1923בוינה, ובשנים האחרונות כיהן בתור יו"ר של "מועצת גדולי התורה", המוסד העליון של אגודת ישראל העולמית. הכרוז האחרון שיצא מעטו, שבועות מספר לפני פטירתו, היה בנוגע לכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל העולמית בירושלים, בסוף 1954. הוא המריץ את האגודה לפעולות ממשיות למען ישוב ארץ ישראל – עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ותפס עמדה חיובית בהחלט לגבי מדינת ישראל עוד לפני הקמתה.


רבי איסר זלמן היה ממייסדי "ועד הישיבות" בווילנה, יחד עם ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, שהיה אתם בידידות עזה ושתף פעולה אתם בעבודה ציבורית.


רגש אחריות לכלל ישראל ומדת הטובה שבו, שהגיעו לשכלול ולשלמות, המריצו אותו לעסקנות ציבורית. גם זו הופיעה אצלו בצורה של יושר, כנות ואצילות. הוא התרחק ממחלוקת, אף שעמד על עקרונותיו ולא ויתר אף על תג של ציווי הלכה. אהבת ישראל שבו גרמה שקרב כל יהודי. ככה האיר באישיותו על חוגים שונים ורחבים. טוהר המידות שבו, נועם הליכותיו, צדקתו, פזרנותו לעניים, הרימו אותו לאיש המופת.

אולם מרכז פעולותיו, עיקר כל מאוויו, מחשבותיו ומעשיו, היה הרבצת התורה, בעומק וברוחב. הוא היה מעמיק בלימודיו, והיה מרחיב את השפעתו, במישרין ובעקיפין, עד שיצאו מבית מדרשו, או משל אלה שנוצרו ע"י בית מדרשו, מאות לומדים מופלגים, גדולים בתורה, רבנים, מורים, מדריכים ומחנכים, שתפסו מקומות חשובים בעולם התורה.

הוא שאף תמיד ללמד ולהועיל ללומדים. הוא טרח ועמל בהגהת הרמב"ן על ש"ס – עבודה מייגעת ומפרכת – כדי לזכות את הרבים, וכדי להפיץ את משנת הרמב"ן בין לומדי תורה.

במשך עשרים ושש שנים תרנ"ז-תרפ"ג (1923-1897) שמש כר"מ בסלוצק. אחרי המהפכה הסובייטית המשיך בפעולותיו בתור רב ור"מ, והיה למטרה לחיציהם של הייבסקציה, שאחת החלטתה לחסל כל מוסדות תורה. הוא הוכיח אומץ לב רב בהגנתו על הישיבה, ונאסר פעמים אחדות. אחרי שחרורו התחבא זמן מה בכפר הסמוך לסלוצק. לבסוף נאלץ לברוח על נפשו,

וב-1923 נמלט בחשאי דרך הגבול הפולני לקלצק, עיירה ששכנה ע"י הגבול הרוסי, ושאכסנה את ישיבת "עץ חיים" עוד משנת 1921, בראשותה של חתנו הגאון רבי אהרן קוטלר, שעבר לשם עם חלק מן התלמידים.

רבי איסר זלמן הגיד שיעורים בקלצק כשנתיים, וב-1925 עלה לארץ ישראל, שם נתמנה לר"מ בישיבת "עץ חיים" בירושלים, ושמש במשרה זו עד פטירתו בכ' חשוון תשי"ד.

הוא חיבר שבעה חבורים גדולים בשם "אבן האזל" על הרמב"ם, שאשתו, הרבנית המלומדת בילה הינדה, כדבריו של רבי איסר זלמן בהקדמה ל"אבן האזל" (ירושלים תרצ"ה) "העתיקה בכתב ידה את כל הכתבים למסרם לדפוס, והיא שהתעסקה בכל עבודת הדפסה והפצה".

בניו:

הרב נ. מלצר של "ישיבת הדרום" ורבה של רחובות,

ופרופ' פייבל מלצר, מלומד מרצה, ומחנך;

בתו היא אשתו של הרב ר' אהרן קוטלר.

ממשיך דרכו ופעולתו, ממלא מקומו בתור ראש ישיבת קלצק, הוא חתנו רבי אהרן קוטלר. עוד בחייו של רבי איסר זלמן היה איש סודו, יד ימינו, ועוזרו בהנהלת הישיבה עוד משנת תרע"ד (1914), עד שרבי אהרן יחד עם חותנו, נזדהו עם ישיבת קלצק, דרך כל גלגוליה מסלוצק וקלצק עד "בית מדרש גבוה" שבעיירה לייקוואוד, ניו-ג'רסי. וכמו שאי אפשר לרכוש מושג על הישיבה בלי להכיר את רבי איסר זלמן, כמו כן אין לרכוש ידיעה עליה בלי להכיר את רבי אהרן קוטלר.

הוא נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו ר' שניאור, למד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, והפליא בהתמדתו, בתפיסתו המהירה ובחריפותה בשנת תרע"א (1911) הגיע לסלוצק והמשיך שם בלימודיו. כבר אז והוא בן 19 שנה היה לא רק לומד אלא גם מלמד. לפני פרוץ המלחמה ב-1914, נשא לאישה את בתו של רבי איסר זלמן מלצר. מאז התחיל להשתתף בהנהלת הישיבה וגם בשיעורים, למרות גילו הצעיר של 22 שנה. מ-תרע"ז היה מגיד שיעורים בקביעות. הוא עזר גם לחותנו רבה של סלוצק בענייני דמתא, בהנהלת העדה, בבעיות הקהילה, והצליח בעסקנותו הציבורית, כמו שהצליח בלמודים ובהנהלת הישיבה.

בימי המהפכה הקומוניסטית סבלה הישיבה מפגעי הזמן, ואחרי כן מעמדתם העוינת של היבסקים. בראשותו של רבי אהרן עזב חלק ניכר מן התלמידים את סלוצק ועבר לקלצק ע"י גבול רוסיה, שמה חודשה הישיבה ב-1921.

בתקופת קלצק הגיעה הישיבה לשיאה, בכמות ובאיכות. הישיבה התפתחה מהר והייתה, למרכז התורה, מן הגדולים בפולין, בתקופת הפריחה של הישיבות בפולין, הייתה שניה במספר תלמידיה לישיבת מיר, ובשיטת הלמודים הייתה מקורית ומיוחדת. כשנתיים תרפ"ג-תרפ"ה (1525-1923), כהן בתור ריש מתיבתא גם רבי איסר זלמן שהגיע באותה שנה, תרפ"ג, מרוסיה ושהה שם עד שעלה ב-תרפ"ה לא"י.

כדי להקל על מצבה הכספי של הישיבה בקר רבי אהרן ב-1933 באנגליה, וב-1936 בארה"ב, שם שהה 11 חדשים. מלבד במגבית, עסק אז רבי אהרן גם בעניינים רוחניים. חוש אחריותו הציבורי הניע אותו להתעניין במצב למוד התורה בישיבות המעטות, שהתקיימו אז באמריקה. הוא טכס עצה יחד עם הרב שרגא פייבל מנדלוביץ, מנהלה של ישיבת "תורה ודעת" בברוקלין, נ. י. והציע לו לייסד מעין "כולל" או "בית מדרש עליון", רחוק משאון העיר, באיזו עיירה קטנה. המוסד היה צריך לפי התכנית לשים נגד עיניו לא חנוך רבנים, אלא גדולי תורה מבין התלמידים המצוינים ביותר של ישיבות אחרות. על אלה היה להקדיש את כל עתותיהם ומרצם ללמוד התורה, ותורה בלבד.

מגרעינים אלה שזרע אז רבי אהרן בארה"ב צמח אח"כ:

"בית מדרש עלית" שע"י ישיבת "תורה ודעת" בספרינג וואלי, נ. י.

ובית מדרש גבוה בלייקוואוד, ניו-ג'רסי.

בשובו לפולין עמד בחליפת מכתבים עם הרב מנדלוביץ בדבר בחירת ר"מ וכדומה.


הסכומים שאסף בארה"ב בססו את קיומה של הישיבה ואפשרו את התפתחותה והגדלת מספר תלמידיה. רבי אהרן היה הכוח המושך לישיבה. לשיעוריו יצאו מוניטין בכל המדינה.

יחד עם זה עסק בעבודה ציבורית, השתתף ביסוד "ועד הישיבות" בווילנה ב-תרפ"ה, ועבד בצוותא עם ה"חפץ חיים", רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן ווסרמן בכל ענייני הכלל, בייחוד באגודת ישראל, בה תפס מקום בראש במועצת גדולי התורה. הוא השתתף בכנסיות גדולות של האגודה ובועידות ארציות של הסתדרות זו בפולין. לעתים קרובות בקר בוורשה להתייעצויות שונות בעניינים שוטפים.


רבי אהרן הוכיח תמיד, עוד בסלוצק, ערנות לענייני הכלל והתעניינות בכל המתרחש בעולם היהודי. הייתה לו דעה ברורה על בעיות הזמן, ולא היסס אף פעם להביעה ללא חת. הוא התעלה והיה לאחד המנהיגים הפעילים ומוכרים ביותר ביהדות החרדית בפולין.

מרצו והתמסרותו היוצאים מן הכלל באו לידי ביטוי במיוחד בשנות השואה. במלחמת העולם השניה היה רבי אהרן יוזם פעולות הצלה והיה פעיל מאוד ב"ועד ההצלה" שע"י אגודת הרבנים בארה"ב וקנדה.

יש להזכיר אישים אחרים, שתרמו תרומה ניכרת להתפתחות הישיבה. בין אלה:

המשגיח הרב פסח פרוסקין, גיסו של ר' איסר זלמן שכהן עוד בסלוצק.

הרב יוסף לייב ננציק, תלמידו של "הסבא" מקלם וחברו של רבי ירוחם ממיר,

הרב נתן וואכפוגל, גם הוא תלמיד קלם ומיר;

כולם גדולים בתורה ויראת שמים, היו בעלי השפעה רוחנית גדולה על תלמידי הישיבה.

מספר התלמידים בקלצק:

בשנת תרצ"ט היה 260, – מהם:

74 תלמידים בגיל מן 17 עד 20;

131 – בגיל מן 21 עד 25;

43 – מן 26 עד 28;

12 תלמידים – למעלה מן 28.

בישיבה שמשו אז:

ראש ישיבה, מנהל רוחני, מנהל, מזכיר ושמש.

בין תלמידי הישיבה מסלוצק דרך קלצק ועד לייקוואוד, היו וישנם רבנים למאות שתפסו ותופסים מקום נכבד בעולם התורה, רבנים בקהילות חשובות, ראשי-ישיבות בישיבות גדולות; נזכיר אחדים מהם:

הרב נתן וואכטפוגל ממונטריאל, קנדה;

הרב אפרים אפשטיין משיקגו;

הרב רודרמן ר"מ ישיבת "נר ישראלי בבלטימור, מרילנד.;

הרב משה טומשוב, בברוקלין;

הרב חיים מדניק;

הרב מ. א. פאלעיעוו, ר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יורק;

רבי יחזקאל לוונשטיין, המשגיח של ישיבת מיר, כעת בירושלים, –

כל אלה הם מתלמידי ישיבת "עץ חיים" מתקופת סלוצק.


גם חניכי הישיבה דלייקוואוד לגדולות מיועדים. כמה מהם תופסים משרות חשובות, ובוודאי גדולה וברוכה תהיה השפעתם של התלמידים של היום כשיצאו מחר לחיים הציבוריים.

התלמידים לא רק למדו בדבוק חברים אלא חיו בחברותא. גם היה להם מעין ארגון לעזרה הדדית בשם "גמילת חסד ע"ש יעקב אהרן זצ"ל", שהלווה הלוואות לתלמידים בעת הצורך. מוסד זה מלא תפקיד חשוב בישיבה, ובשעת משברים כספיים – ואלו לא היו נדירים – היווה גורם חשוב לתמיכה בנצרכים. היא נוסדה בתרפ"ו ונוהלה ע"י גבאים שנבחרו ע"י התלמידים ומתוכם.


התקיים גם ועד המעונות, שהשגיח שלא יועלה שכר דירה בעד התלמידים ועסק באכסונם.


יש להדגיש שלמרות שהתלמידים התרכזו בתורה בלבד וכל זמנם ומחשבותיהם היו מוקדשים ללמוד, גלו עניין במתרחש בעולם והשתתפו בענייני הכלל.

ערנות זו לענייני כלל ישראל עברה גם ללייקווד; ואף שהתלמידים מתרכזים בלמודים ואין שעתם ודעתם פנויות לענייני חול, כאשר מתרחש מה בעולם היהודי בענייני הדת, התעניינות התלמידים בישיבה, ועוד יותר אלו שכבר יצאו מהישיבה, היא ערה מאד.


האחריות הציבורית, שנושא בה ראש הישיבה, עוברת לתלמידיו הנתונים להשפעתו.,.

בשנות החורבן והשואה היה גורלה של ישיבת קלצק דומה. לגורל ישיבות אחרות בליטה-פולין. היא נדדה. מעיר לעיר, מארץ לארץ, גל של פגעים עבר עליה, וחלק גדול של תלמידיה נספה בשואה. בפרוץ המלחמה היה מספר התלמידים 260, שני בגודל לישיבת מיר. מתחילת מלחמת העולם השניה עד ר"ח חשוון ת"ש 1940 נשארה הישיבה בקלצק, שהייתה תחת השלטון הרוסי., בר"ח חשוון עברה לווילנה. כאשר ווילנה נספחה לליטה המשיכה הישיבה בלימודיה, וכאשר עברה אח"כ יחד עם כל ארץ ליטה לברית המועצות, נתפזרה הישיבה לעיירות קטנותי סאלוק ע"י לטביה, דושאד ודוקשט. רבי אהרן קוטלר היה מתגורר בסאלוק ובקר תכופות בשני המקומות האחרים, וקיים קשר הדוק עם כל חלקי הישיבה ותלמידיה, שהמשיכו בלימודיהם בשקידה, למרות פגעי הזמן, עד לחודש שבט תש"י 1941.

בינתיים התחילו גירושים לסיביר ולאסיה התיכונית. כמה מבני הישיבה גורשו וחלק מהם נצלו והגיעו אחרי תלאות רבות לחוף מבטחים באמריקה. אלה שהתחבאו כדי להימלט מן הגירושים לרוסיה נספו בשואה ע"י הגרמנים המרצחים שר"י. מספר תלמידים הצליחו לצאת את ליטה דרך יפן לשנגהאי בסין, ואחרי זמן מסוים הגיעו לארה"ב.

ר' אהרן קוטלר הגיע לארה"ב באפריל 1941 לפני הפסח. ומיד התחיל בעבודת עזרה לתלמידיו שהיו מפוזרים בארצות וחלקי תבל שונים, מסאמארקאנד באוזבקיסטאן עד שנחאי בסין וטיהרן בירת פרס. הוא הרחיב את הפעולה של "ועד ההצלה" שהיה עמוד התווך בו, והקיף את בני התורה בארצות שונות, שהיו זקוקים לעזרה והצלה.

בינתיים התחילו להגיע לארה"ב קמעא קמעא תלמידי קלצק לשעבר. אז נגש הרב אהרן קוטלר לחדש את הישיבה. למקום מושבה בחר בקיטנה שקטה לייקוואוד ניו-ג'רסי, רחוקה משאון הכרך ניו-יורק, ודי סמוכה למטרופוליה זו, כדי לקיים קשר מתאים בין קבוץ יהודי גדול זה לבין הישיבה.


אחרי פסח תש"ג נפתחה הישיבה בלייקוואוד, ששמה נקרא "בית מדרש גבוה באמריקה". גרעינה היו בחורים ואברכים מתלמידי קלצק שרצו להמשיך בלימודיהם.


מטרתו של ר' אהרן לא הייתה לייסד עוד ישיבה – אף שגם בזה אין לזלזל; הוא רצה ליצור משהו חדש, בדיוק: ישן-חדש, כלומר, לחדש את הנוסח הישן של סלוצק וקלצק, להחיות את הסגנון של ישיבות ליטה ודרכן בלמוד התורה. הוא שאף להתחיל תקופה חדשה בתנועת הישיבות באמריקה. לא היה ברצונו להרבות "מוסמכים" אלא באלה, שיהיו ראויים לסמוך; ז.א. לומדים מופלגים, גדולים בתורה, שיאירו את היהדות במשנתם, שישפיעו וידריכו ביראת השם, בלימודיהם ובעצם דוגמתם, שיסללו דרך חדשה בלמוד התורה ובהרבצתה באמריקה. לייקווד הייתה צריכה להיות – והייתה – לישיבה לראשי ישיבות.

התלמידים רואים את תכליתם בתורה בלבד. לפני כניסתם לישיבה נתקלים בקשיים, בשאלות חמורות של קיום, של פרנסה, אבל כאשר עוברים את מפתן הישיבה, כל הבעיות הפרטיות כאלו נפתרות מאליהן. מה חשיבותן לעומת המטרה הנשגבה? לגופו של דבר הם מוצאים את מקומם בחיים ואת פרנסתם בכבוד ומסתדרים במשרות מתאימות. רבים מכהנים כיום בראשי ישיבות, במרביצי תורה ברוח הקלצקאי. בתחילתה הוו רוב תלמידי לייקווד יוצאי אירופה, תלמידי קלצק לשעבר, כיום רובם המכריע הוא מילידי אמריקה. ובין התלמידים בניהם של רבנים מפורסמים ור"מ בישיבות חשובות, והרבה מצוינים בתורה ויראת השם שלגדולות נועדו, חדורי דעת תורה ומוסר היהדות ממקורות סלובודקה. אנשים כאלה משפיעים מטבעם, אפילו שלא בכוונה, הם יוצרים סביבה, מחוללים תנועה.


ואמנם במשך 12 שנות קיומה, "בית מדרש הגבוה" בלייקווד לא רק התפתח ושגשג באיכות וכמות, אלא הטביע את חותמו על היהדות החרדית בארה"ב.

שיטת הלמודים בישיבת קלצק עוצבה ביסודה בתקופת זוהרה של וולוזין:,

בימי הנצי"ב

ורבי חיים סולובייצ'יק,

והועברה בידי אחד מגדולי תלמידיו רבי איסר זלמן,

ובידי ממשיך מסורתו – רבי אהרן.

סדר הלמודים אורגן בסלוצק וקלצק בני אמני סדר ושליטי ארגון, ראשי הישיבה הנזכרים, השיטה שוכללה בידי רבי חיים סולובייצ'יק, שהשפעתו במישרין, בנידון דידן, ע"י תלמידו המובהק רבי איסר זלמן – ובעקיפין ע"י תלמידי תלמידיו, התבלטה בכמה וכמה מישיבות ליטה, וע"י חניכי ישיבות אלה. בישיבות קלצק נתקבלה שיטת רבי חיים בתוספת משל אישיותם היוצרת של הר"מ – בכל טוהרה ותוקפה.

רבי חיים (ואחריו כל אחד מתלמידיו) לא הסתבך בפלפולים, אלא ניגש ישר לעצם הדבר – ושוב לא התרחק ממנו. מי שספג שיטתו של רבי חיים אינו שוקע בפרטי פרטים של בקיאות מקיפה וכוללת, ואינו מקרב רחוקים בחריפות מחברת; גם אינו מאפיל על הנקודה המרכזית בערפל של עניינים צדדיים, ששייכותם לעצם הדבר היא מפוקפקת, ואינו כופה שייכות זו בזרוע ובדוחק, אלא נותן את עצם הדבר, את מהותו, מבררו כשלעצמו בהגיון בהיר ובשכל בריא. זוהי משמעותו של "למוד על אתר".

וודאי, שכדי להתרכז בנקודה עצמה, וכדי לרדת לסוף דעתם של דברי חז"ל בעניין אחד, נחוצה בקיאות והבנה בכל דבריהם, אלא שבקיאות זו אינה מכבידה ואינה מסבכת, היא נשארה כרקע, סמויה מן העין, כאלו בתת-הכרה, כדי שלא תערפל את עצם העניין, כי אם תבהירו, רבי חיים תפס את הגרעין המהותי שמתחת השכבות הצדדיות שעומסו עליו. הוא נתן לנו את העצם בטוהרתו, ולא שם לב לרסיסי רעיונות, לפירורי מחשבות. הוא תפס את מהותו של העניין בשלמותו, ואפילו לא טרח לאחות קרעים, לאסוף פיזורים. לפני עיניו הקו הגדול, הישר שמוביל – אל האמת.

רבי איסר זלמן סגל לעצמו מהלך מחשבתו של רבו הגדול, עד שנעשה עצם מעצמו. אבל ככל אישיות גדולה, לא היה בלימודיו מעין חיקוי. הוא עכל את תורתו של רבו, ספג בקרבו את דעתו הצלולה והאצילה, שמר על מה שרכש וקנה; אבל הכניס הרבה משלו, מתכונת נפשו וממהלך מחשבתו. כי ידע למזג את ההבנה העמוקה של רבי חיים עם הפשטנות השכלית, עם ההסברה הקלה שהיא אופיינית ללימודיו, עד שדברים קשים וסתומים נעשו כאלו מובנים מאליהם. עניין שהיה נראה שלית נגר ובר נגר דיפרקיניה נעשה בכוח ניתוחו ההגיוני ובכוח הסברה הפשטנית שלו, כאלו עניין של "מאי קא משמע לן".

דרך למודו היה התמזגות של הבנה צרופה ומעמיקה עם פשטות בסיסית. מי שהקשיב לשיעורו של רבי איסר זלמן היה תמה שלש תמיהות:

פעם אחת: איך אפשר לחדור ככה לעומק העניין הנעלה מכל רעיון?

בפעם השניה: כמה גאוני מוחו של זה, שידע לפתור את הבעיה הקשה הזאת?

ובפעם השלישית: הרי העניין כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו עד שתמה אני איך זה לא עלה על דעתי?

גם רבי אהרן מתרחק מפלפולים המרחיקים מתמצית העניין, ובזה צד השווה בין שלשתם: רבי חיים, רבי איסר זלמן זצ"ל, וייבדל לחיים, רבי אהרן. גם הוא מתרכז בגופו של העניין. אולם הוא עושה זאת באמצעות חישובים מקיפים וחשבון כולל. של כל הגורמים; מתוך צירוף כל הפרטים על דקדוקיהם הרבים והשונים יוצאת תמונה אחת ושלימה.

גם רבי אהרן אינו סוטה מן הנקודה העיקרית – היא עומדת לפני עיניו במשך כל הדיון – והוא מתרכז בעיקר, אולם ריכוז אינו צמצום. הוא משיג את המהות ע"י היקף כולל, מגיע אל עמקות מתוך רחבות. מבטו מופנה אל העצם, אבל השקפתו מחבקת אופקים רחבים. ההגדרות והמונחים הנולדים בשטף הבירור אינם קישוטים לנוי בעלמא, יצור צדדי, אלא מובילים לגופו של העניין. ההנחות והמסקנות אינן מהוות תסביך מעורפל – להפך הוא מגביל גבולים, מגדיר הגדרות, מבהיר הבדלים – ואלה מתקפלים לשרשרת אחת, כשחוליה נעוצה בחוליה, באופן טבעי, והיא מוליכה בקו ישר אל המטרת לא רק בבניין בהיגמרו ובשכלולו, אלא בכל לבנה ובכל קורה אתה מרגיש את ידו של אדריכל מאומן "היודע מה הוא רוצה".

"אין בירה בלא מנהיג", כלל זה כוחו יפה בהבנת התורה כמו באמונה בבורא עולם.

אחדות ושלימות הן סגולות מיוחדות של גדלות בתורה. כמאמר ר' יהודה בתוספתא! וכל התורה כולה עניין אחד הוא".

ועוד תכונות במשנתה של ישיבת קלצק, כלומר של רבי אהרן: החיות והחיוניות; התסיסה היוצרת, התנופה הגדולה, ההתקפה על הבעיות בסערה, בכוח מחץ, בחדוות יצירה. היה זה דבר ידוע בכל רחבי פולין לפני החורבן;

סדר הלמוד בקלצק לא היה שונה מזה שבסלוצק, וזה שבלייקווד דומה לקודמיו, שלשלת אחת שלא נותקה. סדר הלמוד אינו איזה עניין של מנהל, של תכנון מחושב חד-פעמי. הוא יצור אורגאני ההולך וצומח משך דורות תוך כור ניסיונות ותוך מסורת של גאונים, שטפחו את הסדר הזה.

לומדים שמונה מסכתות המקובלות ללמוד בישיבות, והן של סדר נשים ונזיקין, גיטין קדושין, כתובות, נדרים, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. וחוזרים עליהן כל ארבע שנים. מסכתות אלה לומדים כולם בעיון, ושיעוריו של הר"מ מסובבים עליהן. מלבד זה לומדים המצוינים והמתמידים בין התלמידים מסכתות אחרות, כמו בכורות, נזיר, תרומה, חולין, זבחים, מנחות, שבת, פסחים, יומא. השיעורים של הר"מ נוגעים גם במסכתות אלה. אחדים לומדים גם ברכות, וסדרי טהרות ונגעים.

הלמודים בסלוצק ובלייקווד, כמו בקלצק, הם בחבורה ובעוון מעמיק. הר"מ מגיד שיעוריו העיקריים פעמיים בשבוע, משך שעה עד שעה וחצי, פעם בשבת, בקיץ בשעה 5 אחה"צ, בחורף במוצאי שבת; וביום שני. מלבד זה מגיד הר"מ שיעורים פעם או פעמיים בשבוע על מסכתות אחרות – נוסף על המסכתות ה"רשמיות" שלומדים אותן בישיבה. רבים מבני הישיבה מחדשים חידושים תוך הלמוד, ואם נכונים – הם נעשים נחלת כולם. הר"מ מקשיב בשימת לב מיוחדת לחידושיהם של תלמידיו ונהנה במיוחד מאלה שחודשו בלייקווד ע"י ילידי אמריקה – סימן שיש שכר לפעולותיו.


יומו של תלמיד הישיבה מוקדש כולו ללמוד, אין לו בעולמו עניין אחר. כל עתותיו וכל מחשבותיו נתונים לתורה. סדר הלמוד בסלובודקה נתקבל בסלוצק וכמוהו היה בקלצק, וכן הוא היום בלייקווד.

משכימים קום בבוקר, למרות שאחרו לעלות על המשכב בלילה.

בשעה 7:30 תפילת שחרית בצבור.

אחרי התפילה לומדים הלכות וחומש עם המפרשים המקובלים.

ב-9 ארוחת בוקר.

מ-9:30 עד 2 הלמודים בגמרא בעיון, בדבוק חברים, בהתרכזות והתעמקות.

אחרי ארוחת צהרים מתחיל שוב הלמוד,

בין 4 ל-8, בהפסק למנחה.

ב-8 לומדים חצי שעה בספרי מוסר.

מ-9:30 עד שעות מאוחרות אחרי חצות הלילה עוסקים שוב בלמודי המסכתות של הישיבה.

הימים בהם הר"מ מגיד שיעוריו הם עוד יותר גדושים. התלמידים מתכוננים לכל שיעור ברגש של צפייה למאורע חשוב. מתיחות שוררת בישיבה לקראת הופעתו של הר"מ, והלמודים לפני שיעורו של הר"מ ואחריו חדורים עיונים שמשמשים נושא לשיעור, לפניו, וחידושים אחרי ששמעום. שיעורו של הר"מ הוא הציר עליו מסתובבים הלמודים. תלמידים שתפסו יותר מהר את תוכן השיעור חוזרין עליו ומסבירים אותו לתלמידים יותר צעירים, וחלל הישיבה מתמלא דיונים בסוגיות הש"ס.


ככה היה בסלוצק, בקלצק וככה הוא כיום בלייקווד, שהחזירה את עטרת קלצק ליושנה.