ישיבת חכמי לובלין

מילות מפתח: הדף היומי, אגודת ישראל.

מוצאו של הרב מאיר שפירא, מיסדה של ישיבת חכמי לובלין, היה מבוקובינה וגאליציה, שלא היו מקומות של ישיבות. שטח פעולתו הייתה פולין. שגם היא לא הצטיינה בישיבות. היו שם מקומות של תורה, של למוד בשקידה, בהתמסרות, ורבים גדלו שם בתורה, בהוראה ואף היו מפורסמים בכל העולם כלומדים, ומוכרים ל"משיבים" ופוסקים. אבל ישיבות, במובן זה שנוצר ושגשג והתפתח בליטא, לא התקיימו לא בגליציה ולא בפולין.

בתקופה שבין המלחמה העולמית הראשונה לבין השניה התקיימו אמנם מוסדות בשם זה בפולין, ותודות למייסדיהם שעמדו בראשם יצא פרסומם בעולם התורני ונתברכו בהם גדולים בתורה. אבל אופיינית לישיבות פולניות אלה הייתה העובדה שהעיקר בהן הייתה האישיות שתודות לה התקיימו. ברובן הייתה אישיות זו רבי חסידי, כמו:

הישיבה מסוכצ'וב שנוסדה בהשראתו של רבי אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר",

או הישיבה בסוקולוב, מיסודו ובראשותו של ר' יצחק זליג מורגנשטרן, האדמו"ר מסוקולוב. אלה רק שתי דוגמאות.

בגליציה התקיימו ישיבות כאלה:

בבובוב, בהנהגתו של האדמו"ר מבובוב רבי בן-ציון הלברשטאם,

ובטרנופול, בהנהגתו של הרב מטרנופול רבי מנחם מוניש באב"ד בעל "חבצלת השרון".

גם הרב ר' שמואל צבי פרומר מקוזיגלוב ניהל ישיבה,

והיו עוד רבנים "תופסי ישיבה" בקהילותיהם.

הצד השווה שבישיבות אלה, שהתקיימו אך ורק תודות להרב או להרבי המסוים, שסביבו התרכזו. משרה זו, ראש-ישיבה, הייתה לו צדדית בהחלט, כי עיקר כהונתו היה בתור רבי של חסידים או רב דמתא, זה היה העיקר והישיבה הייתה "טפל" – אחת היא איך היה יחסו אל הישיבה; ולפעמים השקיע בה מיטב מרצו. הוא האיר על הישיבה מנפשו אבל גם האפיל עליה

– באישיותו, הרבי או הרב לא היה בעצם "ראש ישיבה" כי לא עמד בראשה – הוא עמד במרכזה. התלמידים התרכזו סביבו יותר כחסידים מאשר כתלמידים, אף אם המדובר ברב ולא באדמו"ר.



ולא היה זה ההבדל היחידי בין ישיבות ליטא לבין מה שכינו בשם ישיבות בפולין ובגליציה. היו הבדלים אחרים יסודיים, בשיטת הלימוד, בסדר השיעורים, ובתוכנם, בכל הגישה להלכה, בהשקפה התורנית, בהתנהגותם של התלמידים ושל ראשי הישיבה וגם במבנן וסדרן החיצוני של הישיבות, לרבות הצד הכספי.

עיקר הלימוד בפולין וגליציה לא היה בישיבות אלא בבית המדרש, בבתי חסידים, שבפולין כינו אותם בשם "שטיבלעך" ובגליציה עקלויזען". הנוער שיצא מן ה"חדר" בלה שם ימיו ורוב הלילות בלימוד התורה, בעיקר ש"ס ופוסקים (ובעיון בספרי החסידות וסיפורי החסידים, אם המדובר ב"קלויזן" ו"שטיבלאך") כל אחד לפי כשרונותיו והתמדתו, כל אחד לפי הנסיבות והתנאים בו חי, בעיקר אם הייתה לו האפשרות להקדיש ללמודים מספר גדול או קטן של שנים. אבל הכל היו חייבים בלמוד ורובם מלאו את החובה הזו, אחד המרבה ואחד הממעיט. כי אחרת איך צמח ושגשג צבור כה גדול של יודעי תורה, "בני תורה" ולומדים מופלגים? כאן התקיים למוד ביחידות, או ב"דבוק חברים" באופן עצמאי, או בהדרכת מורה מלמד ומשפיע. מכאן יצאו לומדים בני תורה וגם רבנים גדולים מפורסמים בעולם התורני כולו.

כשנתבונן לתולדותיהם של גדולי פולין וגליציה, לא נמצא אף אחד ביניהם שקבל את חינוכו התלמודי בישיבה – אף לא באלה שהתקיימו בארצות אלו.

לא רבי יצחק מאיר אלטר מגור בעל "חדושי הרי"ם"

ולא רבי אברהם בורנשטיין מסוכצ'וב בעל ה"אבני נזר",

ולא גדולי גליציה, כמו רבי יצחק שמלקס, רבה של לבוב, בעל ה"בית יצחק"

או רבי מאיר אריק, רבה של בוצ'ץ וטרנוב, חונכו בישיבות.


הרי בוצ'ץ המעטירה. עיר מלאה חכמים, וגדולי התורה בתוך אזרחיה הפשוטים, עיר שהעידו עליה שבלניה ושואבי מימיה היו בקיאים בתורה, יותר מרבנים בעיירות אחרות, ושזכתה לתואר כבוד "ירושלים דגליציה", בעיר כזו לא הייתה אף ישיבה אחת. כל בתי מדרשיה ובתיה סתם היו הומים מקול תורה שלא פסק יומם ולילה, אבל ישיבה לא התקיימה בבוצ'ץ (היא שבוש אצל ש"י עגנון). כל הקהילה כולה הייתה ישיבה אחת, והיו רבות דומות לה בממדים שונים.

הרבה סיבות גרמו לזה, ולא נעמוד עליהן כאן. נתעכב רק על אחת, שיש בה להאיר את הרקע עליו נבנתה ישיבת חכמי לובלין החסידים, שהיו רוב היהודים החרדים בפולין, שקדו מאוד על חנוך בניהם, ושמרו עליהם בשבע עיניים שלא יפלו תחת השפעה זרה. ו"זרה" משמע לא רק אפיקורסות אלא כל סטייה מהכרך המקובלה, מדרכם הם, לרבות דרכם בחסידות של אדמור"ם המסוים דווקא.

חסיד לא היה רואה בעין יפה כלל לוא בנו עבר מחסותו של האדמו"ר שלו ל"חצרו" של אדמו"ר אחר. איך היה אפשר, אפוא, למסור בן לישיבה של אדמו"ר שאינו שלו? וכל הישיבות היו או תחת השפעתו הישירה של אדמו"ר מסוים, או מקושרת להשפעה זו באיזה אופן שהוא, דוגמת ה"מתיבתא" בוורשה, ברחוב שווינטו-ירסקה, שהייתה מקושרת לגור, וחתנו של הרבי ר' שלמה יוסקוביץ, היה מנהלה, או ישיבת סוכצ'וב, ישיבת בובוב וכדומה. ברובן המכריע, תורה וחסידות, וחסידות של אותו אדמו"ר דווקא, היו שלובות בישיבה.


כאמור, הייתה זאת רק אחת הסיבות של הקושי ליצור בפולין ישיבה, דוגמת ישיבת ליטא.

עובדה היא, שלמרות למוד התורה הנפוץ מאוד בארץ זו, ועל אף העובדה שגדלו בה המונים לומדים ויצאו ממנה גדולים בתורה, לא נוצרה בגליציה ובפולין ישיבה מסוג וואלוזין וסלובודקה, מיר וטלז', ועל אחת כמה וכמה לא תנועת ישיבות, דוגמת זו שבליטה. גם תנאי המקום לא היו מסוגלים ליצירה כזו. תנאים אלה לא נשתנו אף מעט בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בנסיבות אלה ועל קרקע בלתי פורה זו לגידול ישיבות נולד הרעיון הנועז ליצור ישיבה, וכזו, שלא הייתה דוגמתה בפולין, ישיבה עצמאית, ז. א. בלתי מקושרת לשום שיטה חסידית מסוימת; ומרכזית, ז. א. שיתרכזו בה טובי התלמידים בארץ כולה, ותהווה נקודת הכובד של למוד התורה בפולין, ובממדים כאלה שתצא ממסגרת מקובלת בארץ זו.


למעשה, הרעיון עצמו ואופן ביצועו חרג מכל מסגרת שהתקיימה עד אז. כמו אישיותו של הרב מאיר שפירא עצמו, ככה גם תכניתו בדבר יסוד הישיבה, הייתה התמרדות בשיגרא השולטת ושאיפה לתנופה וחידוש.

תכניתו הייתה קודם כל התמרדות נגד מצבו ומעמדו של "בחור-ישיבה" בחברה, ונגד היחס של הצבור כלפיו. היה זה פרדוכס משונה:

מצד אחד הערצה לתורה ולומדיה,

ומאידך, זלזול באלה שמקדישים לה את מיטב שנות נעוריהם.

תלמידי הישיבות, רובם של אלה היו בני עניים "שמהם תצא תורה" וסבלו עוני, ויחד עם זה דיכוי והשפלה. בעיית התזונה "נפתרה" ע"י הקצבת "ימים" לארוחה אצל תושבי המקום, אבל בעיית הדיור הייתה עוד קשה יותר. והנה נמצא "פתרון" מיוחד לה, במיוחד בערים גדולות. כיוון שהחנויות היו בחזקת סכנה מפני גנבים, נתנו מקום לתלמידי הישיבות ללון בתוך החנויות האלה ונמצאו שניהם נהנים, בעל החנות משמירה בחינם, והתלמיד ממקום לשינה בחינם.

הרב מלובלין התבטא על זה בהיתול מר:

ר' מאיר שפירא בעצמו לא ידע מימיו עוני ומחסור. אביו ר' יעקוב שמשון, סוחר אמיד בשוף הסמוכה לצ'ירנוביץ, בוקובינה, לא חסך שום דבר מבנו העילוי שצרכיו בנעוריו גם לא היו מרובים, כיוון שכל עתותיו ומאווייו היו מוקדשים ללמוד התורה בלבד. וכאשר התחתן עם בתו של ר' יעקב ברייטמאן, מטרנופול במזרח גליציה, סוחר עשיר ובעל אחוזות, ועבר לגור בטרנופול ולהיות סמוך על שולחן חותנו, נפל לעושר יוצא מגדר הרגיל בסביבתו, גם קבל נדוניה גדולה ונעשה בעצמו לעשיר. נוסף לזה היה בו רגש הכבוד מפותח, למרות שרחוק היה מאוד מיהירות, והיה מעורב עם הבריות ומכבדן.

בגליציה לא ראה את תלמידי הישיבות בעניים, מפני הטעם הפשוט שלא התקיימו ישיבות, ואם התקיימו כאלה על ידי הרביים, כל צורכיהם של התלמידים היו על "חצר" הרבי או על חסידיו. הוא נתקל בסבלם של בני הישיבות כאשר יצא למרחב ועבר מגלינה הקטנה לסאנוק הגדולה ממנה, ויחד עם זה נעשה לקברניט "אגודת ישראל" בפולין, לציר הפרלמנט ("סיים") הפולני, בשנות 1928-1922, לאחד מראשי המדברים ב"כנסיות גדולות" ובקונגרסים העולמיים של "אגודת ישראל".


אז עמד לפני בעיות החינוך בממדים ארציים, ומרצו ומעופו הניעו אותו לחפש פתרונן. השאלה היסודית בעיניו הייתה מצבם של לומדי תורה.

ומכיוון שהיה מטבעו משמיע, ומרצו ותכונותיו חפשו מקום להבעה, עלה במחשבתו לייסד ישיבה גדולה שתפתור את בעיית מצבם של התלמידים, שתעצב דמותם של מנהיגים דתיים בעתיד, ותתן לו אפשרות להאציל מרוחו ומהשפעתו על חוג רחב ביותר של מנהיגים ועל ידי כך על היהדות הדתית בכללה.

בכל מקומות כהונתו של רבי מאיר שפירא בתור רב, בגלינה הסמוכה ללבוב, בסאנוק, בפיוטרקוב פולין בשנות תרפ"ד-תר"צ, היה "תופס ישיבה" בביטוי המקובל, הרצה שיעורים לפני חבורת בחורים, רובם בניהם של תושבי המקום, ומעוטם מערים אחרות. לא היו אלה ישיבות במובן המקובל בליטא, אלא חוג של תלמידים ששמעו שיעורים מפיו של הרב במשך שעתיים ביום, ורוב היום למדו בעצמם. גם לא היו מרוכזים במקום אחד, אלא כל אחד מהם היה גר בביתו, ואם המדובר באחדים מערים אחרות, התגוררו עם קרובים ומכרים. ישיבות אלו בסאנוק או בפיוטרקוב לא היו שונות ביסודן מאלה שהתקיימו בכמה ערים אחרות – אף שאופיו של הרב היה שונה, והשפעתו הייתה מאליה גורם מיוחד שהתבלט בתלמידיו.

מישיבות-לא-ישיבות אלה, יצאו תלמידים, רבנים בעתיד, מורי עדות בישראל, שהצטיינו מכמה בחינות וכהנו בקהילות חשובות – וחותמו של רבם, סגנונו, מעופו, היה ניכר בהם. הם היו תלמידיו הותיקים, קשורים אליו בכל נימי נפשם גם כאשר נעשו לרבנים בקהילות שונות.

אלה היו רק גרעינים שמהם הייתה צריכה לצמוח היצירה הגדולה והמפוארה "ישיבת חכמי לובלין". את רעיון הישיבה הטיל וטיפח בזירת אגודת ישראל. מעניין יחסו של הרב שפירא ל"אגודת ישראל", ולהפך, בנידון הישיבה הגדולה, המרכזית, תכניתה ובצועה.

רעיון כזה לא היה יכול להיוולד אלא ב"אגודת ישראל" ורק במסגרתה היה אפשר לבצעה. אבל דווקא על ידי הישיבה התרחק במידה רבה מהנהגת ה"אגודה", שבה תפס מקודם מקום בראש בתור יו"ר הועד הפועל. יסוד ישיבה בממדים כאלה והנהלתה דרשו את האדם כולו ולא הניחו בו מקום – מרץ ופנאי – לעניינים אחרים. ואמנם רכז הרב שפירא את כוחותיו הנפשיים והגופניים במשימה עיקרית זו, שהעמיד לעצמו, והתרחק מפעולות ה"אגודה". מאידך בלי מוסדותיה הראשיים של האגודה, בלי ועידותיה הארציות והעולמיות, בלי ארגוניה, עסקניה ועיתוניה הייתה חסרה המסגרת והזירה לפעולתו בעד "ישיבת חכמי לובלין". מנגנון ה"אגודה" עמד כולו לרשותו – והוא חשב – והביע את אי-רצונו מזה, שמה שנעשה הוא בלתי מספיק, כי ידע לדרוש הרבה מעצמו וגם מאחרים.


בפעם הראשונה הובע על ידו רעיון הישיבה ביום ה' אלול תרפ"ג ב"כנסיה הגדולה" הראשונה, הקונגרס העולמי של אגודת ישראל. הרב שפירא הופיע אז בשתי תכניות, שתיהן בעלי היקף דומה, ה"דף היומי" ו"ישיבת חכמי לובלין".

העובדה שהציע את שתי תכניותיו בבת אחת, ושהציען לפני קונגרס עולמי, מוכיחה כבר לכשלעצמה שלא הייתה במחשבתו "עוד" ישיבה, אלא מוסד מיוחד, שלא היה כמוהו בדורו ובארצו. הוא קשר הצעתו לפרספקטיבה היסטורית, לתקופת הפריחה של למוד התורה בפולין, ולעיר בה בחר למקום ישיבה, לובלין עם המהרש"ל, המהר"ם מלובלין, ועוד. לא לחנם קרא לה בשם "ישיבת חכמי לובלין", ובנאומו לפני הכנסייה דבר בהתלהבות על התחייה של תקופה היסטורית של גדולי התורה בפולין – תפקידה של יח"ל.

הרב שפירא דאג מקודם לקבל בעד הצעתו הסכמתם של גדולי האדמורי"ם, שהשתתפו בכנסיה הגדולה, כמו הרבי ר' אברהם מרדכי אלטר מגור, הרב ר' ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, שהרב מסאנוק נמנה בין חסידיו, ועוד.


נשען על אלה ועל רובם המכריע של הצירים שהוקסמו מדבריו ומאישיותו, הצליח להתגבר על הפקפוקים וההיסוסים וגם על ההתנגדות של אי אלו מרבני ליטה, וביום י' אלול, תרפ"ג 1923 נתקבלה ע"י ה"כנסיה הגדולה" של "אגודת ישראל", שהתקיימה בוינה, החלטה לייסד ישיבה גדולה, עולמית, בלובלין בשם "ישיבת חכמי לובלין", שתשמש מוסד תורני מרכזי לחנך רבנים, מדריכים ומורי העם גדולים בתורה.

אולם מן החלטות לביצוען מהלך רב, כידוע. אמנם ה"כנסיה הגדולה" לא החליטה שעל הרב שפירא לייסד יח"ל, אלא שעל היהדות הדתית העולמית, או לפחות על "אגודת ישראל" לעשות זאת. אבל, כמרבית החלטות, הייתה עלולה גם זו להישאר על הנייר אלמלא נמצא האיש שייקח על עצמו את המשימה של בצועה, ושיהיו בידו הנתונים הדרושים לכך. איש זה היה המציע, הרב שפירא.

כמה שלבים היה נחוץ לו לטפס בכדי להגיע למטרה זו, וכל צעד בדרך להגשמה היה מקושר עם קשיים ומכשולים. סבלנות לאין, שיעור ומאמצים רבים היו דרושים בכדי להתגבר עליהם. שניהם היו מנת חלקו של היוזם, הוא ידע לסבול ומלא היה מרץ.

תודות לנדבנותו של מר שמואל אייכנבאום, בעל אחוזות סמוכות ללובלין, הושג מגרש רחב ידיים בשכונה יהודית יפה בלובלין, ברחוב לוברטוסקה, שזה נדב בעד בנין הישיבה.

במשך החורף של שנת תרפ"ד התקיימו הכנות להנחת אבן הפינה להישיבה. בט"ז בטבת תרפ"ז כונסה התייעצות ארצית של טובי העסקנים החרדים בפולין בנידון זה, והמייסד הצליח לגייס לתפקידו עזרתם של הרבה נדבנים ועסקנים, רבנים ומנהיגים חרדים.



הנחת אבן הפינה להישיבה בל"ג בעומר, תרפ"ד, התקיימה ברוב פאר, בהשתתפותם של אלפי יהודים מכל פולין. ביניהם אדמורי"ם מפורסמים כמו הרבי ר' ישראל פרידמאן מצ'ורטקוב, הרב ר' שלמה אייגער מלובלין, הרבי ר' משה פרידמאן מבויאן-קרקה, הרב ר' אהרן לוין מריישא יו"ר אגודת הרבנים בפולין, ועוד רבנים מפורסמים מכל רחבי פולין.


חגיגה זו הייתה הפגנה נהדרה של היהדות החרדית בפולין והסעירה את הצבור כולו, שראה בה סימן לקיומו של כוח תורני גדול בתוכו,


כוחו הארגוני של הרב שפירא, כשרונו בתור נואם להלהיב המונים, הפרסטיז'ה שלו בתור ציר הפרלמנט הפולני (סיים), גדול בתורה ומנהיג "אגודת ישראל", קסם אישיותו, השפעתו וקשריו הרבים בחוגים שונים, כל זה גויס על ידו לחגיגה זו.

כאן יש להדגיש, שהכהונות בהן שמש הרב שפירא, רב דמתא בפיוטרקוב ואח"כ בלובלין, ציר הסיים, חבר במוסדות הראשיים של "אגודת ישראל", וכו' החשובות כשלעצמן, היו בעדו שניות בדרגה וטפלות לתפקידו העיקרי, תפקיד חייו – יסוד יח"ל. ולא עוד אלא שכל משרותיו אלו היו בעדו רק מכשירים להגשמתו של תפקיד עקרי זה. הוא היה ציר הסיים, אבל יותר במה שפעל בתור כזה (ואין לשכוח שהיו בתקופה זו – 1928-1922 – לא פחות מ47- נציגים פרלמנטריים יהודיים, 35 צירי הסיים ו12- מנטורים, מספר גדול ביותר בהיסטוריה, ולא היו חסרים אפוא נואמים, ופרלמנטרים), היה משמש בפרסטיז'ה שמשרה זו נתנה לתופסה כדי להשיג עזרה ליח"ל. למטרה זו גייס את כל כוחותיו הנפשיים הכבירים.

ואמנם העבודה רק התחילה בעדו. בניין גדול כזה, ובתנאים הקשים בפולין, שום ישיבה לא ידעה, למעשה, שום מוסד יהודי לא ידע, כי היה זה הבניין הציבורי הגדול והמפואר ביותר מסוג זה בפולין.

וכגדלה של התכנית כן גודלם של הקשיים והמכשולים. השלטונות הפולניים העירוניים והממשלתיים לא ראו בעין יפה מוסד יהודי כזה ושמו מכשולים שונים על דרכו של יוזמו, באמתלאות שונות סרבו לאשר את תכנית הבניין. ובקושי רב עלה בידי הרב שפירא להתגבר על מכשולים אלה, עד שקבל את הרשיון הדרוש.

כאשר התחיל הבניין להבנות בהישענו על נדבותיהם של אוהדי רעיון הישיבה בפולין, נוכח לדעת כמה קשה לאסוף את הסכומים הגדולים הדרושים לבניין כזה. מצבם החומרי של יהודי פולין היה ירוד מאוד בתקופה זו. הרשות סחטה מסים רבים מסוחרים יהודיים, עד שכמה מהם כרעו ונפלו תחת עומס המסים שלא היה בשום יחס להכנסות. היו אלה ימים שסומלו ע"י "עגלת גראבסקי" הנודעת לשמצה, (וולאדיסלאב גראבסקי היה ראש הממשלה ומיניסטר האוצר בממשלת פולין ו"עגלתו" זוהי העגלה של משרד המסים שהובילה סחורות ורהיטים, ארונות וחפצים של יהודים שלא יכלו לעמוד בחובותיהם המופרזים במסים, שעברו את גבול יכולתם). לא הייתה, אפוא, אפשרות לאסוף את הכספים הדרושים בפולין עצמה, והרב מלובלין עשה מה שעשו ראשי ישיבות אחרים מליטה – לקח את מקל הנדודים ויצא לאירופה המערבית, לגרמניה, צרפת, בלגיה, הולאנדיה ואנגליה. וכאשר גם זה לא הספיק, הפליג בי' באלול תרפ"ז 1927 לארה"ב.

הוא הגיע לניו-יורק בי"ז אלול תרפ"ז, והתחיל באסיפת כספים לבנין הישיבה. הוא נתקבל בכבוד רב ע"י הצבור והעיתונות, סייר בערים שונות ברחבי אמריקה, ובמשך עשרת החדשים ששהה באמריקה הופיע לא פחות מאשר 242 פעמים בנאומים, דרשות, הרצאות ושיחות, הכל לפי תנאי המקום והזמן, הופעותיו הוכתרו בהצלחה רבה – מבחינה מוסרית. המונים יהודים מיוצאי אירופה מלאו את בתי הכנסת והאולמים בהם הופיע והוקסמו מאישיותו ומדבריו של רב זה, ציר הסיים, נואם נפלא, גדול בתורה. והוא סלל לו דרך ללבותיהם של אלה, יהודים חרדים, בני תורה, באי בית הכנסת; אבל אמצעיהם הכספיים של אלה היו מצומצמים ועם אילי הכסף לא מצא לשון משותפת.

תוצאות המגבית היו אפוא מבחינה כספית קלושות, ובתחילה נמצא במצב קשה מאוד, כי רבצו עליו חובות גדולים. בפולין עיכב הבניין, ולפעמים עלו הוצאותיו על הכנסותיו באמריקה. גם לא היה לו בארה"ב מנגנון שישמש לו מסגרת ומבצע במפעלו. היקפה והשפעתה של "אגודת ישראל" שאליה השתייך, (אף שמפעלו היה חורג מגדר מפלגתי) לא הספיקו להבטיח לו הצלחה בפעולתו. הנדבנים אשר שם ישיבה עורר בהם הד והניע אותם לתרומות ניכרות היו בעיקר אלה שטעמו טעמו של חינוך ישיבה; ברובם המכריע יוצאי ארצות אלה שחינוך זה היה מקובל ונערץ בהן, ז. א. ליטא וסביבותיה. יוצאי פולין וגליציה לא הצטיינו אז כעשירים מופלגים באמריקה, ואלה המעטים שהיו כאן, לא פעמו בהם זיכרונות הישיבה מימי נעוריהם, שיעוררו אותם לקורבנות או לתרומות ניכרות לטובת ישיבה. עניין זה היה כמעט זר להם בשנות נעוריהם בארץ מולדתם והיה לחידוש בעיניהם שלא עורר בהם שום הד נפשי.

מלבד זה היו כאן לישיבות ליטא משרדים קבועים עם משולחים שבקרו באמריקה מפעם לפעם, ואלה הושרשו בהכרתו של הצבור. לא כן ישיבה מפולין שטרם נבנתה, והנה לעת עתה רעיון בלבד.

נוסף על זה לא היו אז בין יוצאי פולין וגליציה עשירים מופלגים, כאלה שהיו בין יוצאי רוסיה וליטה, שגם עלו על הראשונים במספרם והשפעתם בכל השטחים. גם הרגשת הכבוד העצמי שהייתה להרב שפירא, שמימיו לא ידע מחסור מהו, ושמעולם לא היה זקוק לבשר ודם – וגם עתה היה מנבחרי העם, ציר לפרלמנט ומנהיג מפלגה גדולה – כל התכונות והנסיבות האלה לא היו בהן בכדי לסגל את הרב שפירא לאמצעים ולדרכים הדרושים לרכך לבותיהם של העשירים. – מטבעו לא היה מסוגל להכנעה ולהשפלה, הקשורות בפעולה של אוסף כספים, שלמענו בא לאמריקה.

כל הגורמים האלה לא היה בהם כדי להקל עליו בתפקידו ולסייע לו בהגשמתו. אולם עמדו לו כאן תכונותיו האחרות – סבלנותו ומרצו, ואלו הצילוהו מכישלון גמור.

אחרי מאמצים רבים הצליח בסופו של דבר לאסוף באמריקה סכום של 53.000 דולרים שהספיק להבטיח חלק גדול מתקציבו בבניין הישיבה – אם מותר להשתמש במושג זה, כי אליבא דאמת לא היה לו מעולם תקציב ממשי קבוע, והיה חי "מן היד אל הפה"–.

מסעו באמריקה, שהקדיש לו עשרה חדשים, שהחליש את כוחותיו הגופניים, ומאמציו שהשקיע בו לא עמדו בשום יחס לתוצאותיהם. רק חלק מהוצאות הבניין כוסה מכספי אמריקה והחובות העיקו עליו עוד טרם נפתחה הישיבה. אולם הרב שפירא לא נרתע מזה. הוא קבל – ג"כ לא בלי השתדלויות יתרות – הלוואות שונות בפולין והביא את בניין הישיבה לידי גמר במידה כזו שאפשר היה לפותחה ולהתחיל בלמודים (אף שהיה חסר עוד ציוד פנימי, רהיטים וגם קישוט חיצוני).

היה זה בניין נהדר באמת, הכיל שש קומות, בהן 110 אולמים וחדרים, ביניהם בית כנסת גדול, אולמים לשיעורים, חדרים בשביל התלמידים, מטבח ספריה וכד'. הכל ברחבות נדירה בפולין.

פתיחת הישיבה התקיימה בחגיגיות רבה בכ"ח סיוון תר"ץ, 1930, בהשתתפות רביים ורבנים מפורסמים וקהל גדול של יהודים דתיים מערים רבות, וכמובן מלובלין עצמה. אחרי שבע שנים של עמל ויגיעות לאין שיעור הגיע סוף סוף אל המטרה. הוא קווה שעם פתיחת הישיבה ייקל מעליו עולה. "היום הוא היום הראשון המאושר לי מזמן רב" – אמר אז –

מנהיגיה, מועצת הקהילה, עשו את הדבר, שהיה כה מובן וכה טבעי, עד שכמעט מן הנמנע היה שלא לעשותו – בחרו בהרב שפירא, שהיה אז רב בפיוטרקוב, לרב דמתא לובלין, כיורש כסאו המיותם של רבי אליהו קלצקין, ששבק חיים לפני שנים בירושלים.

בכ"ט סיוון תר"ץ 1930, למחרת פתיחת הישיבה, נבחר הרב שפירא ע"י כל חברי מועצות הקהילה (ביניהם נציגי מפלגות מתנגדות למפלגה, אליה השתייך הרב שפירא; "אגודת ישראל"). הוא היה המועמד היחידי, כיוון שלא היו סיכויים למועמד אחר בעיר, בה פעל כבר להרבצת התורה הרב מפיוטרקוב. הוא בחר בלובלין למפעלו הכביר ולובלין בחרה בו לרבה.

הדבר הקל מאוד את טיפולו בישיבה, מאחר שלא היה נאלץ לבלות זמנו בנסיעות בין פיוטרקוב ללובלין, הוא עבר תכף למקום כהונתו החדש ושם מגורו בבניין הישיבה.

אולם עם פתיחת הישיבה דאגות קיומה רק התחילו. כי נוסף על החובות שהעיקו מהוצאות הבניין גדל מיום ליום העומס של הוצאות שוטפות להחזקת הישיבה – בה קבלו התלמידים מזונותם ומגורם. הוא התחיל בהשתדלויות להשיג הלוואה בבנק ממשלתי. באנק גוספודרסטבה קראיובגה" בורשה, ובעזרתו של ציר הסיים הרב א. לוין מריישא השיג סכום של 50 אלף זלוטי, מה שהקל עליו לזמן מסוים.

אבל גם הלוואה זו לא פתרה בעיית החזקת הישיבה. המאבק על קיומה נמשך, והעומס היה כמעט כולו על שכמו של הרב שפירא, שהיה בעת ובעונה אחת ראש הישיבה, מרצה שיעורים, מורה ומדריך שהתעניין בחיבה יתירה בכל אחד מתלמידיו והיה דואג למצבו הרוחני והגשמי כאחד.

בסדר הלמודים לא עמד הרב שפירא ליצור ביח"ל שיטה חדשה. הוא ידע ששיטה אין יוצרים בבת אחת ע"פ תכנית מסודרת ומחושבת מראשי היא תוצאה של תהליך ארוך, של מסורת רבת החוליות המתפתחת במשך דורות; היא פרי עמל ויגיעה של גדולים בתורה ובחכמת הנפש, הסברה וחינוך; היא צומחת על קרקע מיוחד ובאווירה מיוחדת, שמקורם בימים קדומים ובתקופות קדומות של הארה על כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.

מה שהתאמץ ליצור בישיבת חכמי לובלין היא מזיגה של שיטות קיימות מכבר, משוכללות ומבוססות בשלושת מרכזי התורה ביהדות אירופה המזרחית: ליטה, פולין וגליציה, דהיינו: העמקות של ליטא, החריפות של פולין והבקיאות של גליציה.

כל שלושת הישובים היהודיים האלה – שבין שתי המלחמות העולמיות 1939-1919, היו במדינה אחת, בפולין – הצטיינו בלמוד, כל אחת בסגולה משלה.

בישיבות ליטא התעמקו בלמוד "על אתר", בעיון ובניתוח שכלי על פי חוקי ה"גאון". טרם רצו להבין דבר מתוך דבר, התאמצו להבין את הדבר עצמו. ויותר ממה שרצו לחדש עמלו לרכוש את הקיים, לרדת לסוף דעתם של חכמי התלמוד, "לתפוס" את מחשבתם ולכוון את כוונתם. כדברי רבי אלחנן ווסרמן, הר"מ דבאראנווויץ:

בגליציה שקדו לזכור הרבה, ללמוד מסכתות רבות, ויהיה זה ללא עיון וללא חריפות ובלבד לצבור ידיעות רחבות, כמאמר חז"ל: מעיקרא לגמור והדר לסבור, מובן שאי אפשר להגדיר ולהגביל בדיוק את השיטות האלה למקומות הנ"ל, ז. א. בוודאי היו גם בליטה חריפים ובקיאים, והיו בפולין מעמיקים ובקיאים, והיו בגליציה מעמיקים וחריפים, אבל המדובר כאן על המגמה הכללית האופיינית לכל הישוב בלמדו בתורה.

הרב שפירא בא ממקום שלא הצטיין דווקא כמקום תורה. הוא נולד בבוקובינה, בעיר שוץ, ולא היה מקושר לשום שיטה, ולא נוצרו בו נאמנות וחובה אף כלפי אחת מהן. והוא עצמו בגודל שקידתו ובסגולותיו הטבעיות – תפיסה מהירה, הבנה חודרת, שכל ישר ובהירות הגיון – השתמש בלימודיו בכל השיטות, ויתכן ללא הכרה ברורה מהיכן מוצאן (הוא הכירן רק מספריהם של גדולי ארצות אלה), אלא באופן טבעי, אינטואיטיבי ומובן מאליו.


והנה כאשר ניגש להקים ישיבה חדשה, החליט להנהיג בה את כל השיטות שהזכרנו לעיל, יותר נכון: מזוג של שלושתן, של עמקות, בקיאות וחריפות, כי בוודאי מי שיש בו שלשתן עולה על מי שרכש רק אחת מהן.

נהירות היו לפניו השיטות ששלטו בגליציה ופולין, מקומות מגוריו בזה אחר זה, והוא בעצמו הרי היה התגלמות של אלה – בקיאות וחריפות – והנה יצא לארץ הישיבות, לליטה שבפולין (בליטה העצמאית הקובנאית, לא היה אפשר לו לבקר משום שלא נתקיימו יחסי שלום בין פולין וליטה) בכדי לחקור על אתר את שיטת לימודיהן.

הוא בקר במיר, בראדין ועוד, הכיר את הישיבות, מנהגיהן ושיטתן, והתרשם מאוד ממה שראה, חקר ולמד. הוא שבח את שיטת הלמוד ואת השיטתיות בלמוד, את ההגיון, השכל הישר, ההבנה, ואת העמקות והיסודיות בבירור ההלכה, וגם את הרוח הכללית ששררה שם.

זכורני שאמר לי אז: תלמיד הישיבה בליטה או אפילו ראש הישיבה עצמו אין תוכו כברו – משום ש"תוכו" עולה על "ברו". . . (כידוע לא לבשו תלמידי הישיבות בליטה מלבושים מיוחדים, וגם ראשי הישיבות לא התלבשו באצטלא דרבנן כדרך הרבנים או החסידים סתם בגליציה ופולין). כלומר: מה שטמון בפנימיותם הוא רב ערך הרבה יותר ממה שנראה לעין. כי כוחותיהם טמורים בהם, ומבטו של הרב שפירא חדר לתוך השכבות הסמויות מן העין, ומאז דבר בהכרה ובהתפעלות על הישיבות הליטאיות.

הוא חשב לרכוש לישיבתו אחד מרמ"י ליטה. הוא דבר על זה, אבל לא אסתייעא מילתא מאחר שרק זמן קצר היה מנהל את הישיבה, כי נקטף באבו. גם נתקל בקשיים בכלל במנוי ראשי ישיבה, ועל זה להלן.

לעת עתה היה שוקד על תפקידו העיקרי שהעמיד לעצמו ביסוד יח"ל – לחנך, לא להנחיל בקיאות והבנה בלבד אלא לעצב אופי של מנהיגים אמיצי לב, של מדריכים ללא חת. עיקר מטרתו הייתה לזקוף את קומתו הכפופה של תלמיד הישיבה, לשרש ממנו את רגש הנחיתות, שתנאי קיומו הקשים הטביעו בו, להצילו מלהיות אסקופא נדרסת לכל בור, גס ותקיף.

ומכיוון שהיה חסיד בהשקפתו, הרגשתו והתנהגותו, הכניס ממילא גורמים חסידיים לחינוך תלמידיו, אבל לא הפיץ שיטה חסידית מסוימת (הקרובה ביותר ללבו הייתה שיטת רוז'ין כי היה מחסידיו של הרבי מצ'ורטקוב), אלא מיזוג של נוסחאות מ"חצרים" של אדמורי"ם שונים. מכיוון שהיו בין תלמידיו ותומכיו חסידים של רביים שונים, וגם רביים עצמם שונים, היה זהיר שלא להעדיף שיטה על שיטה, חצר על חצר. אבל החסידות עצמה הייתה בעדו גורם חינוכי רב ערך. מה שהיוותה בחטיבות ליטה תנועת המוסר מיסודה של רבי ישראל סאלאנטר, הייתה צריכה להיות ביח"ל החסידות, עליה היה למלא אחרי למוד ההלכה – בעבודה שבלב, בהזדקקות המידות, בהתרוממות הנפש, בתפילה בהתלהבות, בחגיגת שבתות ומועדים בשמחה.


על יסודות אלה הקים בנינים נוספים בחינוך תלמידי יח"ל: עסקנות בריאה ופורייה, התעניינות בבעיות חשובות בעולם היהודי, ובעולם בכלל, אחריות לכלל, ערנות לכל המתרחש, התפתחות כל הכשרונות שבכל אחד ואחד – להכשירו להשפיע כנואם וכדרשן, כעסקן, וכסופר וכ"מומחה ליחסי צבור", כמו שאנו מכנים זאת היום. מובן שכל זה כיוון באפיק אחד – להרביץ תורה ואמונה. הוא החשיב מאוד בתלמידיו גם כשרונות "צדדיים", לאו דווקא בשטח הלמודים, ועמל לעודד את התפתחותם והפעלתם.

בכדי לבצע תפקידים חינוכיים רב-צדדיים כאלה היה הרב שפירא זקוק לראשי ישיבה מתאימים, מחוננים בכשרונות ובהבנה. הוא אמנם שקד בעצמו על חינוך תלמידיו, הגיד שיעורים לפניהם באופן קבוע, התפלל עימהם, אכל אתם, חי אתם ולמרות דאגותיו וטרדותיו הרבות התעניין בכל אחד מהם. אבל היה צריך לעוזרים בהנהלת הישיבה, אולם נתקל בקושי רב להשיגם.

הראשון, שנתמנה על ידו לראש הישיבה בצדו של הרב שפירא, היה הרב שמעון ענגעל, שהיה ידוע בשם רבי שמע'לה זלכובר. הוא היה איש פלא, גדול בתורה בנגלה ובנסתר. היה בקי וחריף, עסק בקבלה שידו הייתה רבה בה, והשפיע בכוון זה על התלמידים. מעולם לא כהן בתור רב או במשרה דומה. היה חרשתן, בעל בית חרושת קטן לחומץ בעיירה זילכוב, בפלך לובלין. מיד לבואו ליח"ל הפתיע בהשוני שבו, בדרך מיוחדת שלו. הוא עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה וגם באריכות. היה מלמד יותר בהתרגשות מאשר בהתעמקות. כמה מהתלמידים נמשכו אחריו ונפלו תחת השפעתו.

הרב שפירא לא ראה בעין יפה את המפנה החדש ואת הדרך החדשה, שלא התכוון לה, אבל התייחס בכבוד רב לר' שמעוילה והראה סבלנות לדרכו בלמוד, שהייתה שונה מדרכו הוא. ברם הדבר לא הקל עליו את משאו בחינוך התלמידים. נוסף על עול החובות והדאגות להחזקת הישיבה, שהועמס עליו, והוא נשאו בשמחה ובטוב לב. רוחו לא נפלה, מרצו לא נחלש.

אדרבא, הוא תכנן תכניות חדשות רבות מעוף, הוא התכונן לבקר בארץ ישראל במטרה כפולה: לבקר בארץ הקדושה, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, וגם לחקור את האפשרות לייסד שם ישיבה גדולה ומרכזית. לפני אחד ממקורביו התבטא:

כשם שבחייו היה אגדה, כך במותו. פטירתו הפתאומית הייתה מוקפת נסיבות, שהוכיחו את גדלותה הוא צווה לתלמידיו שיקיפו את מיטתו, עליה היה שוכב גוסס, בשירה ורקוד, ושישתו "לחיים", להוציא את נשמתו מתוך שמחה. רבות ספרו על אותו ליל ה' בו נפטר מעולמו תוך התרוממות הנפש.

פטירתו עוררה אבל רב ביהדות החרדית בפולין, ובכל העולם. להלוויתו הגיעו אלפים מערים שונות. הספידוהו גדולי הרבנים, כמו הרב מנחם זמבה מורשה, הרב אהרן לוין מריישא, הרב מנחם אלטר מפביאניץ, הרב יצחק מאיר קנאל מורשה, הרב משה חיים לאוי מפיוטרקוב, הרב אהרן לבוואל, חתן אחיו בשם תלמידיו.


לפני ההלוויה התקיימה ישיבה 'של הרבנים והעסקנים שהגיעו ללובלין, והוחלט להמשיך במאמצים ועוד להגבירם לקיים את מפעל חייו של הנפטר הגדול. יצא כרוז לעזור להחזקת הישיבה, שמצא הד רב.


והרב שפירא עצמו, שפעל כה הרבה לקיום הישיבה בחייו, עזר לה גם בסכום ניכר, ע"י Life Insurance Policy במותו, כי היה לו ביטוח חיים והסכום הזה שולם לקופת הישיבה אחרי פטירתו, כפי תנאי הבטוח.

אחרי פטירתו של הרב שפירא עמדה על הפרק בעיית ראש הישיבה. הייתה זו בעיה קשה. לא קל היה, כמובן, למצוא אישיות כמייסדה של הישיבה, ואף לא בדומה לו. כי הרי היה יוצא מן הכלל בכמה תכונות נפשיות שמזוגן עשה אותו לדמות מפוארת שהתבלטה בתוך רבנים וגדולים בתורה. משך 8 חדשים כהן בתור ראש הישיבה באופן עצמאי הרב שמעון זילכובר הנזכר. אולם בעוד שבחייו של הרב שפירא היה הוא מן ההכרח כפוף לסמכותו, אחרי פטירתו היה ר' שמעון המנהיג הרוחני היחידי, והוא נהל ברוחו הוא, בהתעמקות בקבלה. אווירה של מיסתורין שאפפה אותו לקחה את לבם של כמה מהתלמידים.

זה השפיע על סדר הלמודים – בשלילה, מבחינת הנהלת בקיאות והתעמקות בלמוד, בבירור ההלכה בבהירות ובהגיון. מנהלי הישיבה ראו בשיטתו של ר' שמעו'לה סטייה קיצונית מדרכו של הרב שפירא, והם רצו לשמור עליה ולהמשיכה.

בינתיים תוכננה ההנהלה החדשה של הישיבה. לנשיא רוחני נתמנה רבי משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן שגר בקרקה, והוא בקר לעתים תכופות בישיבה לבחינות ולהתייעצות בהנהלה. בהנהלה רוחנית היו חברים גם הרב מנחם זמבה מוורשה וייבדל לחיים הרב דוד וויידנפלד מצ'ובין, כיום בירושלים.

לנשיא ההנהלה נבחר הרב שלמה אייגער, האדמו"ר מלובלין,

ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, סוחר עשיר מראדום.

מנהל הלשכה היה ר' שלמה הלברשטאט, יו"ר מועצת הקהילה בלובלין.

מוסדות אלה היו זקוקים גם לאיש מפתח בהנהלת הישיבה, ז. א. לראש ישיבה קבוע שיגור בישיבה ויגיד שיעורים קבועים, כי ר' שמעון זילכובר הנזכר היה מוכרח לעזוב את משרתו עקב חלוקי הדעות בינו לבין ההנהלה. במקומו בא הרב ז. הורביץ מפרובוז'נה, גדול בתורה, אבל ללא כשרון הסברה ומחוסר רוחב אופקיו והשגותיו של קודמו. אחר זמן קצר עזב הרב הורביץ את משרתו ובמקומו נתמנה לראש ישיבה הרב שמואל צבי פרומר, מלפנים רב בעיירה קוזיגלוב. הוא היה תלמידו המובהק של רבי אברהם בורנשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכצ'וב, גדול בתורה ויראה, עובד ה' בהתלהבות, ובעל מידות תרומיות. הוא הצליח בשיעוריו, בגודל בקיאותו וישרות שכלו, וגם בשיטת הלמודים שקיבל מרבו בעל ה"אבני נזר", בבקיאות וחריפות.

אחרי כן נתמנה עוד כראש ישיבה יחד עם הרב מקוזגלוב הרב אריה לייב לאנדוי מקולוביאל. גם הוא היה גדול בתורה ויראה, והצטיין גם ברוחב בינתו ובידיעותיו בכל מדעי היהדות, בהיסטוריה ובחקר הלכה ואגדה; וגם בעומק השכל, בבהירות ההגיון ובתפיסה מהירה. גם הוא היה גדול במדות.

הנהלת הישיבה הכילה אישים נכבדים ביותר ביהדות פולין. בראשה עמד הרב משה'ניו פרידמאן האדמו"ר מבויאן, בתור נשיא רוחני, והיה עורך בחינות בהישיבה בהשתתפותם של הרב מנחם זמבה והרב דוב וויידנפלד.

בתור ראשי ישיבה קבועים, מגידי שיעורים ומשגיחים רוחניים, כיהנו הרב שמואל צבי פרומר והרב אריה לייב לאנדו, בצירוף הרב מינצברג מאוסטרוב, המשגיח.

את העניינים הכספיים, המשקיים והאדמיניסטרטיביים נהלה הנהלה שבראשה עמד כיו"ר הרב שלמה אייגר האדמו"ר מלובלין, וכאשר זה עזב את משרתו בגלל חלוקי דעות עם יתר חברי ההנהלות נבחר ליו"ר ההנהלה ר' אליהו מזור, נשיא הקהילה בוורשה, ולסגנו ר' יוסף קניגסברג, שהיה למעשה הרוח החיה של החזקת הישיבה. הרב אהרן לביוואול היה גם חבר ההנהלה בתור מקשר בין התלמידים להנהלה.

גם אחרי פטירתו של הרב שפירא התנהלה הישיבה כסדרה ועדיין הייתה רוחו מרחפת עליה, כי הטביע מאופיו על התלמידים. אמת שהוא היה המרכז של הישיבה. אבל לא במידה כזו ובאופן כזה של הרביים ש"תפסו" ישיבות, כי הרב שפירא עשה את עצמו טפל לישיבתו, ולכן הייתה יכולה להתקיים מרוחו ומהשפעתו גם בלעדיו, אחר פטירתו.


כוח התנופה שבו, המעוף, האופקים הרחבים, השימוש באמצעי פרסום חדישים בעיתונות, במנגנון ארגוני, וקסם אישיותו, בעיקר כשרונו וסגנונו כנואם ומארגן – בכל זה הטביע חותמו על תלמידיו, כמובן, בהתאם לכלי קבולו של כל אחד (כמה מהתלמידים הושפעו כל כך מרבם, שאף כתב ידם היה דומה לכתב ידו) ונשאר להם לעולמים.

וככה נשארו עקבות רוחו הכבירה לא רק אחרי פטירתו, אלא גם אחרי החורבן האיום, ששם קץ גם לישיבת חכמי לובלין (כיום הכניסה ממשלת פולין לבנין הישיבה בלובלין סניף מהאוניברסיטה הקתולית שם) וגם לחייהם של כל ראשי הישיבה וחברי ההנהלה, ותלמידיה, מלבד אותם יחידים שניצלו בנס ונמצאים בארה"ב או בישראל. גם באלה השרידים המעטים מתבלט חותם סגנונו של רבם הגדול – בהם ובפעולותיהם.

כיום מתקיימים בארה"ב ובישראל ישיבות בהנהלתם של תלמידי יח"ל וברוחה, כמו:

הישיבה במונטריאול בקנדה, הר"מ הוא הרב פנחס הירשפרונג,

בדטרויט מישיגן, הר"מ הם הרב משה רוטנברג והרב אברהם מרדכי הרשברג,

וישיבה בבני ברק, בישראל, הר"מ הוא הרב שמואל וואזנר.

וכדי לקיים קשר בין שרידי התלמידים של יח"ל ולהמשיך במסורת הרב מאיר שפירא נתארגנה הסתדרות תלמידי ישיבת חכמי לובלין בהנהלת אחיו של מיסדה הרב אברהם שפירא בניו-יורק.


אחת מפעולותיה של הסתדרות זו היא ארגון והפצה של למוד "דף היומי" שתיקן הרב מאיר שפירא, ושנתקבל בחוגים שונים בכל תפוצות ישראל.


הסתדרות תלמידי יח"ל מקיימת קשר הדוק בין תלמידים אלה, שמכהנים ברובם במשרות נכבדות ופועלים במקצעות שונים בחיים הציבוריים.

ישיבת חכמי לובלין התקיימה רק תשע שנים, ורק שלש שנים בהנהלתו של מייסדה, ויש להתפלא איך במשך זמן קצר כזה הצליח הרב שפירא לעצב אופיים של תלמידיו, להאציל עליהם מרוחו, להטביע עליהם חותם אישיותו, שכל אחד מהם, השרידים המעטים שניצלו מן השואה, מצטיין בתכונות נפשיות מיוחדות, וסגולות תרומיות, שהוריש להם רבם הגדול, פאר היהדות הדתית הפולנית, בישיבה מרכזית "ישיבת חכמי לובלין" שלגדולות נועדה.

על ישיבת חכמי לובלין ויוצרה הרב מאיר שפירא נכתב הרבה, לרוב מאמרים בעיתונים בפולניה, אבל הופיעו גם ספרים אחדים וחוברות וגם תדפיס מירחון יהודי בפולין שעמד על רמה. הביבליוגרפיה דלהלן מכילה אלה האחרונים ולא המאמרים בעיתונים.



1) אוסטרזצר ישראל ד"ר: הרב מאיר שפירא (פולנית). מיעשענצניק זידובסקי, לודז' 1934.

2) כורך אשר: בגולה ובמולדת. תל-אביב תש"ב. – זיכרונות מעירה גלינה, פרקים על התמנותו של הרב מאיר שפירא לרבה של גלינה ופעולותיו שם.

3) זיידמן הלל: דרכי לימוד התלמוד (פולנית), וורשה 1934.

4) לוין יצחק.:ישיבת חכמי לובלין.. (פולנית)… "מיןשענצניק. . זידובסקי-,.. לודז/,, 1933

5) מינץ בנימין: מאיר באהבה. כולל תולדותיו וסדר הסתלקותו של רבי מאיר שפירא, ומגילת החורבן על חורבנה של לובלין, תל-אביב תשי"ג. (כתוב בלשון המדרש וספרי חסידים).

6) נדלר שמואל: "ספר היובל" לרבי מאיר שפירא, וורשה 1931, (אוסף הערכות ומאמרים על הרב מאיר שפירא ופעולותיו).

7) נסטמפובר מ. ז.: היוצר ויצירתו. – ירשה 1934. (תולדותיו ופעולותיו של הרב מאיר שפירא).

8) פרנקל איסר: רבי מאיר מלובלין. תל-אביב תשי"ד, (תולדותיו של הרב מאיר שפירא ועל יח"ל).

9) שיחות חולין של הרב מאיר שפירא (אידיש), (אוסף אמרותיו בהוצאת "דאס אידישע טאגבלאט", ורשה 1934).

10) שפירא אברהם הרב: זיכרון מאיר. ניו-יורק תשי"ד, (דברי תורה ושיחות חולין של הרב מאיר שפירא, בידי אחיו).

11) שפירא מאיר הרב: אור המאיר. פיוטרקוב תרפ"ט, (שאלות ותשובות של הרב מלובלין).

12) שינפלד שבתי: תקומות ואישים, תל-אביב תשי"ב, (פרק על הרב מאיר שפירא).

13) תולדותיו של הרב מאיר שפירא (אידיש) בהוצאת "דאס אידישע סאגבאלט" – וורשה 1933.

14) תמונות מישיבת חכמי לובלין – וורשה 1935, (אוסף צילומים בידי נתן גורמאן).