לטרבליז השמ
אפקים לחינוך ותרבות, שנה תשיעית ד 1955

|
תובישח תא ראתמ רמאמה .קא'צרוק שונאי לש ותרותו וייח תא רקוסה רמאמ :ריצקת מפעלו של קורצ'אק אך גם מבקר את התמקדותו בטיפול בילדי בית היתומים, וכן מבקר חלק מהעקרונות החברתיים על פיהם התנהל בית היתומים. .השרו ,האוש ,קא'צרוק :חתפמ תולימ |

|
שתים-עשרה שנה חלפו מאז יצא לדרכו האחרונה.
האגדה מספרת, שביום-קיץ בהיר של 5באוגוסט ,1943חדשים מעטים לאחר המרד של גיטו
ורשה עשה יאנוש קורצ'אק את דרכו האחרונה כשהוא צועד, בראש חניכי בית- היתומים שלו, בכיוון לתחנת-הרכבת, שממנה אין עוד דרך חזרה. מספרים, שהילדים צעדו בשורות סדורות לבושים בגדי-שבת והמחנך הזקן עימהם כשעל זרועו הרך שבילדים ולידו פעוטים אחדים אוחזים בכנף-בגדו.
– ומספרת האגדה, שתהלוכה מוזרה זו בין רחובות שוממים וחורבות קודרות עשתה רושם רב על
הגרמנים שעמדו והצדיעו למראה הילדים הצועדים בסך…
ומוסיפה השמועה, שהוקצו לילדים — לפי תביעתו של קורצ'אק — קרונות מיוחדים והוכנו עבורם כך מספרת האגדה ואת האמת לכל פרטיה לא נדע, כנראה, לעולם. אך זאת נדע בוודאות: שיש
.ולעפ יליבש תא רוקחנו וייח תוערואמ רחא בוקענש ,קא'צרוק שונאי אוה יואר
יאנוש קורצ'אק (הוא הנריך גולדשמידט) נולד בורשה בשנת 1873להורים אמידים מחוגי מותר להניח, שהיה ילד מרדן, שחיפש את נתיבו העצמי ובמוקדם הגיע לידי קרע עם הבית השכלה תיכונית קנה בורשה ואילו בתורת- הרפואה השתלם בברלין ובפאריז. לימים היה מסכם קורצ'אק גדל ובגר בתקופה של התעוררות ההכרה המהפכנית ברוסיה הצארית ובפולין ששאפה בשנות המעבר מהמאה הי"ט אל המאה שלנו, כשהניהיליזם והספק כרסמו בלב רבים והטביעו לכ תא עקשל ידכ תיטילופ המחלמ לשו הבחרנ תירוביצ תוליעפ לש הריזה תא שטנ אוה בעקביות קיצונית, שציינה אותו בכול, השליך מאחורי גבו את הפיתויים של קאריירה אישית .הלודגה ותוחילש תא השע המגוד-אלל תונשקעבו ,רדנש ,רדנל תונמאנב
זה היה כוחו וזו היתה גם חולשתו של קורצ'אק. ריכוז המחשבה סביב נושא אחד והשקעת כל
היכולת בתחום אחד בלבד. והללו נתנו, בהכרח, תוצאות מקומיות מצויינות. שני בתי- היתומים, הפולני והיהודי, שבהם פעל קורצ'אק במשך שנים רבות, שימשו דוגמה ומופת לכל מערכת האינטרנאטים בפולין: והד החיים שבהם ואירגונם הפנימי הגיעו הרחק אל מעבר לגבולותיה של פולין.
אך בהסתגרות זו היה גם פגם חמור. הסתגרות זו עירפלה לא-מעט את אופק ראייתו של המחנך קורצ'אק, שמעטים כמוהו ידעו את נפשו של הילד, התבצר בין חומות בית-היתומים שלו ונענה ייתכן וקורצ'אק הרגיש, שלא היתה לו ברירה אחרת; והרגש של אין-אונים בתוך עולם שכולו ניצול להגנת ציבור ילדים זה, ילדי בית-היתומים שברחוב קרוכמאלנה, מוכן היה להקדיש את הכול, קורצ'אק לא חבק זרועות עולם. היה נאמן לקטע אחד מן החזית הארוכה. נאמנותו ומסירותו היו בימי השלטון הנאצי, כאשר ירדו על גיטו ורשה היגון וההשפלה, הלך הדוקטור, והוא עייף וחולה, אם ראוי יאנוש קורצ'אק שזכרו ודמותו ישארו חקוקים עמוק על לוח לבנו, הרי מעל לכול בשל אמת זו בולטת, בין השאר, בספרה-עדותה של אננה מורטקוביץ-אוצ'אק, שהופיע בקראקוב באחד מדפי ספר זה פוגשים אנו את קורצ'אק בשעת שעורו הראשון במכון לפדגוגיה המיוחדת |
|
"מה הם חובותיך? – שאל ביומנו – "להיות ער ודרוך, אם רוצה אתה להיות משגיח, תוכל
שלא לעשות מאומה. אך אם מחנך אתה, שש- עשרה שעות יימשך יום עבודתך – ללא הפסקות, ללא חגים, יום המורכב כולו מעבודה שאין להגדירה, שאין לראותה ואין לבדוק אותה, יום המורכב ממלים, מחשבות ורגשות אשר שמם אלף". |
|
הוא עצמו היה אחד מאותם המחנכים. ימיו ולילותיו היו קודש לילדים ומאז היום, בו החליט להקדיש להם את חייו, לא נרתע מללכת באותה הדרך אשר יעד לעצמו, דרך האהבה העמוקה דחא תיבל ותוא הדימצהש הבהאה תאז ;ותלועפב תוריתסלו תואיגשל ותוא האיבהש ,דליל בלבד, כדי לנסות ולקיים בו את נווה- האושר במדבר של העזובה והצער, הוא לא קשר את פעלו החינוכי לעיקרי משטר חדש, לחזון פוליטי שיישא בכנפיו את המהפכה הפותחת סיכוי ודרך לחינוך חדש. הנה משום מה חסרה האופטימיות ביצירתו של קורצ'אק. בשנים האחרונות לחייו הטרידו את קורצ'אק בעיות הזמן. ובמכתבים, שכתב ערב מלחמת |
|
"לולא הבית הזה, לא היה (הילד) יודע, כי ישנם בעולם גם אנשים ישרים, שאינם גונבים;
לא היה יודע, שאפשר להגיד את האמת. לא היה יודע, שיש חוגים של צדק, רוך ואהבה". |
|
רוך וחוקי-צדק רצה קורצ'אק לתת לילדי בית-היתומים, במשך שלושים שנה, עמל האיש כדי להעניק לילדיו-חניכיו את ההרגשה של מנוחה, בטחון, ונחת, שיכול להעניק בית- משפחה. הוא ניסה לתת להם את השמחה ואת האושר, כאילו אפשרי היה הדבר, כשבחוץ גברה .המיאה |
|
"אני מודה" – כתב באחד ממכתביו אלי – "שעשיתי זאת לא לכול. אלא לבית-היתומים
בלבד. למרות התנאים הקשים הריהו אואזיס, אשר – לאסוני – מכסה אותו עכשיו חול .". . . בבוסמה רבדמה לש תיחשמ |
|
בערוב ימיו הבין והודה, כי נכזבו רבות מתקוותיו וכשלו תוכניותיו, עתה מתברר, שחודשים מעטים לפני מותו, כאשר חרב-הכליון היתה תלויה כבר על צווארם של יהודי פולין, החל קורצ'אק לכתוב יומן, שבו נתכוון לסכם את חייו הסוערים. מן הקטעים המעטים, שהגיעו אלינו הודות לאננה מורטקוביץ', – בוקע עצב, חשבון-נפש אכזרי ואכזבות לרוב. הוא ביקר את עצמו והתחרט אפילו .תוקירע האר וז תרשפתמ יתלב הרכהב ;תיעדמה וכרד סורפב האופרה תא שוטנל ותטלחה לע |
|
"בגדתי" – כתב – "בילד חולה, ברפואה, בבית-חולים. נשאה אותי אמביציה כוזבת: רופא
."דליה תמשנל לספו |
|
תוכרעמהמ ותוא הקיחרהש איה ,הב זונג הרוהט הנומא לש לודג רואש ,תבזוכה היציבמאה תאז של המאבק הסוציאלי, שבלעדיו לא ייתכן שחרורו של הילד. הוא יצר לעצמו עולם דמיוני, שחלוקה אחת קובעת את ארחותיו. בעולם זה קיימים שני מחנות עיקריים, ועויינים: זה לזה – המחנה של המבוגרים והמחנה של הילדים, זכויותיו של הילד תופרנה תמיד על ידי הבוגרים, שבידם הכוח ובחברתם שולטת אנוכיות ללא-מצרים. קונצפציה "מעמדית" זו של קורצ'אק היא פרי קשריו האקסקלוזיביים עם עולמו של הילד. בצדק מעיר ארנסט סימון בחיבורו על "משנתו הפדגוגית של יאנוש קורצ'אק", כי משנתו העיקרי בתפיסתו הסוציולוגית היה בכך, שדמותה של החברה שלו היתה פרימיטיבית במובן המדוייק והתקיף של המונח הזה. החברה הפרימיטיבית – אחד מסימני- ההיכר המציינים אותה לרוב, הוא המבנה הגילי. "מעמדותיה – שכבות-גילים הם". תפיסה זו היתה כוזבת והיא שהביאתו למבוי סתום, ללא מוצא וללא פתרון. דומיל לע ,תורחואמה הלילה-תועש דע ,דקשו הרבחה -יעדמ לא בוש הנפ תונורחאה וייח תונשב קורצ'אק חלם על עליה לארץ-ישראל. ביקוריו בארץ, הסתכלותו בחיים המתרקמים כאן, פגישותיו הוא חלם, שיעלה ארצה, ישתקע לשנה אחת בירושלים, ילמד עברית מתוך ספרי התנ"ך ואחר |
|
מתוך הרצאה במועדון "צוותא" בירושלים, 8.8.55 |
![]() ![]() |

