א. מבוא
גזירת הכתוב (דברים יז, ו; שם יט, טו) היא ששני עדים המעידים בפני בית דין בחזקת כשרות, נאמנים לבירורי המציאות הנדרשים לכל דיני התורה. אולם מה נאמר כששתי כתי עדים מכחישות זו את זו?
בדבר זה ישנן שתי שיטות מפורסמות בראשונים. דעת הרי"ד1 (על כתובות כג, א) היא, ש"תרי ותרי" הוא ספקא דאורייתא. בטעמו ניתן לומר, שמאחר שאין אנו יכולים להכריע כנגד אף אחת מכתי העדים, הנידון נשאר בספק. לעומת זאת, שיטת הרא"ש (כתובות ב, סימן כא) ורוב הראשונים2 היא, שתרי ותרי הוא ספקא דרבנן, ומדאורייתא אוקי מילתא אחזקתיה, כלומר מדין תורה הנידון חוזר לדין שהיה לו לולא העידו העדים, אלא שחכמים החמירו לעשותו ספק. בטעמם ניתן לומר, שכיוון שלא ניתן ליישם את הכלל ש"על פי שני עדים יקום דבר", מדאורייתא יש להתעלם מהם ולברר את המציאות באופנים אחרים.
ומהי שיטת רש"י?
הגמרא בכתובות (כו, א-ב) דנה במחלוקת תנאים לגבי העלאה לכהונה על פי עד אחד, ומעמידה את המחלוקת במקרה הבא:
הכא במאי עסקינן – דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא.
פשטות הדברים לפי רש"י היא, שעסקינן באדם המוחזק ככהן מכוח חזקת אביו, שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה ופסול לכהונה. ואף על פי שקול אינו עדות, משום מעלת כהונה הורידוהו ממנה עד שייבדק הדבר. ואכן, נמצא עד אחד שיעיד על כשרותו, וכיוון שעד אחד נאמן לעומת קול, החזירוהו לכהונה. לאחר מכן העידו שניים ופסלוהו, ולבסוף נמצא עד נוסף שיעיד על כשרותו. מהמשך הגמרא מובן, שלכל הדעות אם רק ניתן לצרף שני עדים שאינם מעידים כאחד, יש בעדות העדים המכשירים כדי להעמיד את הכהן בחזקת כשרות, חרף העדים הפוסלים.
ומבאר רש"י (כתובות כו, ב – ד"ה ואנן) בטעם הדבר:
ואי קשיא, תרי ותרי נינהו! אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינן אחזקיה קמייתא דאסקיניה על פי עד הראשון שהוא נאמן, דהא אכתי אין עוררין, דקול לאו עוררין הוא.
תוספות (שם – ד"ה אנן) מקשים על רש"י מפירושו לסוגיית ינאי המלך (קידושין סו, א-ב), בה מבואר שמי שהוא כהן בחזקת אביו, והעידו שני עדים שאמו נשבתה בידי גויים טרם לידתו ונפסלה לכהונה, ושניים אחרים העידו שלא נשבתה, אין להעמידו בחזקת כשרות. ומוסיף שם רש"י (שם סו, א – ד"ה סמוך):
ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, הני מילי אי היא קמן והיתה באה לבית דין להתירה, אבל בנה זה הנִּדּוֹן אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול.
קושיית תוספות היא על הסתירה לכאורה בין פירושי רש"י לשתי הסוגיות. מדוע באחת מועילה חזקת הכשרות במקום תרי ותרי, ובאחרת לא? וכבר טרחו לישבה רבים3. אולם למרות התירוצים המקומיים שמצאתי בכתובים, התקשיתי בעָנְיִי ביישוב דברי רש"י בפירושיו על סוגיות שונות בש"ס, באופן עקבי והגיוני. לבסוף עלה בידי בעזרת ה' לחרוז את המקורות בכללים מוגדרים, והרי הם לשיפוטכם.
ב. עיקרי השיטה
נראה שרש"י סובר שתרי ותרי אכן יוצרים ספק בבירור המציאות, אלא שבמקרה שנתחדש ספק בחזקה קיימת, התורה הנהיגה שאין ספק מוציא מידי ודאי, אלא יש להעמיד את הנידון על חזקתו. הספק לעניין זה, כמו כל הספקות בתורה, נוצר רק בתפיסתו הסובייקטיבית של הדיין, שהרי קמי שמיא המציאות גליא, ולכן גם החזקה עליה יועמד הנידון היא החזקה הסובייקטיבית שהתקיימה ברגע שלפני חידוש הספק. היוצא מכאן הוא, שבמקרה של תרי ותרי הכת השנייה יוצרת ספק, אולם הנהגת התורה היא לדבוק בעדות הכת הראשונה שבשעתה יצרה חזקה ודאית.
אולם, כל זאת אמור בסתם חזקות, אך חזקות המצריכות בירור ודאִי בעדים כמו קידושין וגירושין, קיימות רק מכוח היות המעשה מבורר. לכן כאשר מוטל הבירור בספק בשל כת עדים שנייה, הוא נעקר ממקומו בוודאות, וניעורה החזקה דמעיקרא שהיתה לנידון לפני שהעידו בו שתי כתי העדים. מכל מקום, במקרים מיוחדים כגון שטרות קידושין וגירושין שנזרקו לאשה, שניים מעידים שנפלו קרוב לו ושניים מעידים שנפלו קרוב לה, מודה רש"י (יבמות לא, א – ד"ה הכי) שחכמים החמירו להחשיב תרי ותרי כספיקא דרבנן.
ג. תרי ותרי בכשרות לכהונה
שבויה אף היא דבר שבערווה4 המצריך בירור להוציאה מחזקת היתר. לכן, אם היו מעידים שניים שאמו של ינאי נשבתה ושניים היו מעידים שלא נשבתה, והיתה באה לפנינו לשאול האם היא מותרת לכהן, היתה נענית בחיוב, וחזקת האם היתה מועילה לבנה5, להחזיק אף אותו בכשרות. אבל כשמלכתחילה הנידון הוא, האם הבן חלל כי אמו שאינה לפנינו נשבתה, נראה שלשיטת רש"י פסילתו אינה דבר שבערווה. מצד האם, היא אינה לפנינו שתיאסר, ומצד הבן, אין מעידים במעשה אלא בטבע ברייתו של הכהן. בנוסף, אף על גב שההורדה מהכהונה עוקרת את חזקתו, אין הדבר מצריך בירור, שכפי שמדאורייתא אין צורך בבירור להעלאה לכהונה6 גם אין צורך בבירור להורדה ממנה7. לכן כשתרי פוסלים ותרי מכשירים יועמד בחזקת חלל. אין לתמוה על כך שהיות האם לפנינו משליך על דינו של בנה, שכן מצינו גם בסוגיית שני שבילין (משנה טהרות ה, ה; פסחים י, א; גמרא כתובות כז, א).
לעומת זאת, את הסוגיה שבכתובות כו, א-ב, בה אחד העדים המכשירים את הכהן הקדים, יש לבאר על פי פירושו של פני יהושע (בביאורו לדברי רש"י במקום): כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשניים, ולכן אף כששניים הכחישו את העד המכשיר, דבריו נדחו רק מחמת שיש בכוחם לפוסלו בעדות שקר ודאית. כיוון שכדי לפסול עד בעבירה צריך בירור, כשנצטרף אליו העד השני8 והוטל ספק בבירור, חזר העד לחזקת כשרות. מאחר שעקירת החזקה שיצרו דברי העד תלויה בפסילתו, אף היא צריכה בירור, ולכן בטלה למפרע להיות ככל ההכחשות, וממילא יש להעמיד את הכהן על החזקה שיצרה עדות העד הראשון כבשאר תרי ותרי9.
ד. תרי ותרי בפסול גברא
אבל יש להקשות מסוגיית "שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן" (כתובות כא, ב – כב, א), העוסקת בדיין שפסלוהו שני עדים ולאחר מכן הכשירוהו שני עדים אחרים. ומפרש רש"י (שם – ד"ה תרי ותרי): "כי אמרי לא גזל, הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי". ואם כדי לפסול אדם בעבירה נצרך בירור, מדוע לא תוחזר לדיין חזקת הצדקות שהיתה לו מעיקרא, כשמוטל ספק בעדות העדים המרשיעים? אלא, שיש לבאר שאף על גב שהתורה הנהיגה שבמקום ספק במציאות מעמידים את הנידון על חזקתו הוודאית האחרונה, והיא שהוא כשר לדון, נראה שלצורך הוצאת ממון על ידי בית הדין אין די בחזקה דמעיקרא, עד שתהא שם ראיה ברורה10. בטעם הדבר נאמר, שלהוצאת ממון ממוחזק נדרשת ראיה לא רק על עצם היות הממון גזול בידו, אלא אף על כשרות העדים המבררים את הדבר11, ועל כשרות הדיינים המקבלים את העדות ומכריעים את הדין. לכן הכת הפוסלת את הדיין, מכחישה כל דין שידון.
לפי דברינו, אין לתמוה על כך שכל איש ישראל שלא נפסל כשר להעיד ולדון מכוח חזקת צדקות בלבד, כי בסתם יש בה צד בירור, דמהיכי תיתי שנפסל, וכיוון שהתורה הסתפקה בכך הרי החזקה מועילה כשני עדים. אבל לשיטת רש"י, במקום תרי ותרי המציאות הינה ספק גמור, ואף חזקת הצדקות אינה גדולה משני עדים מכשירים נוספים, שאף הם לא היו מועילים להכריע את הדין לכף זכות מאחר שתרי כמאה.
אלא, שתוספות (כתובות כב, א – ד"ה תרי) מקשים על רש"י מכך שסוגייתנו היא כשיטת רב הונא12, הסובר שבמקום תרי ותרי כל אחת מהכתות נשארת כשרה לבוא בפני עצמה ולהעיד. ואם כן, לכאורה אף כשישנו ספק בכשרות כל העדים, די בחזקה דמעיקרא שלהם כדי להוציא ממון, שלא כדברינו! יש לתרץ קושיה זו, לפי דברי הרמב"ן (כתובות כא, ב – ד"ה ומסייעי)13:
כיון שבאו זו אחר זו, אמרינן זו היא הכשירה. ודמי לבאו לישאל בזה אחר זה דאמרינן לענין טומאה ששניהם טהורין, ואף על גב דהכא לאפוקי ממונא הוא, כיון שבאים בזה אחר זה כשרין, שאין הכחשתן פסול ברור.
כלומר, דברי רב הונא נאמרו דווקא כאשר אחת מכתי העדים המוכחשות באה בפני עצמה ומעידה על נידון אחר, מה שאין כן בכל הסוגיות שראינו. את הסברא לחלק ניתן להסביר כך: לזכות העדים המוכחשים עומדת לא רק החזקה דמעיקרא, אלא גם גזירת הכתוב שעל פי שני עדים יקום הנידון שלפנינו, ובלבד שישנו צד שיצא מתוקן14. כלל זה מועיל אף להכריע, שהעדים שהעידו בנידון, כל זמן שאינם פסולים בוודאי, כשרים בהחלט אף להוציא ממון. אין אנו חוששים לכך שמכללא יש בכך משום דחיית עדות מכחשת בנידון אחר ופסילת העדים המעידים אותה, כי מאחר שהנידון האחר אינו צריך הכרע אין אנו חייבים לקבל את העדות עליו. ואף שהעדים האחרים פוסלים את העדים שלפנינו בעדותם, פסול זה נגרר אחר עיקר עדותם שהיא על המעשה שהיה או לא היה, ואינה מענייננו. לעומת זאת, כשתרי מעידים שדיין גזל ושניים מכחישים אותם, הכת הראשונה מעידה במישרין שנפסל בעבירה, ומכחישה במישרין כל דין שידון, וכדלעיל.
ה. סיכום
במקרה ששתי כתי עדים המעידות על הנידון שלפנינו מכחישות זו את זו, אזי לשיטת רש"י, מדאורייתא, הנידון מועמד מספק על החזקה שיצרה הכת הראשונה. אולם הנהגה זו אינה מועילה, כשהנידון הוא מעשה המצריך בירור ודאִי, שאז חוזר הנידון לחזקה בה הוחזק לפני קבלת העדויות.