לחידוש פני לימודי הקודש בישיבה התיכונית

פברואר 17, 2010 · מאת הרב יהודה זולדן · בית

הרב יהודה זולדן

צהר, כתב עת תורני, גליון תש"ס


תוכן המאמר:

אובמ

תינוכיתה הבישיה לש היתורטמ תרדגה . ב

הנתשמ תיכוניח תואיצמב תינוכיתה הבישיה

שדוקה תועוצקמב הריחב ידומיל

תורת הן ותורתו שלו

. והלך בדרכי לבךו

תישעמ העצה . ז

אובמ .א

המחקרים והדיונים העוסקים בתלמידי הישיבות התיכוניות, מכים כל פעם מחדש את
העוסקים בענין. אחת המסקנות העולות מבין המחקרים היא, שיש צורך לבחון מחדש
ובדחיפות, את אופן לימוד מקצועות הקודש בישיבות התיכוניות: תכנים, שיטות הוראה,
גיוון ועוד. גם אצל ראשי ישיבות, ר"מים והורים, קיימת תחושה שיש צורך לעשות זאת. כחצי
יום מדי יום ביומו נלמדים מקצועות קודש, כשהחלק המרכזי והגדול ממנו מוקדש ללימוד
הגמרא. החלק הנוסף מוקדש ללימוד תנ"ך, הלכה, ואמונה (=מחשבת ישראל). ברוך השם,
ישנם תלמידים רבים שמתקדמים ומתעלים בלימודיהם בישיבה התיכונית, אך יש תלמידים,
והם לא מעטים, שהמסגרת הקיימת גורמת להם לריחוק, ובמקרה הקיצוני אף לשנאה לכל
מה שקשור ללימודי קודש, ובעיקר ללימוד גמרא. מכאן ועד לחילון בדרגות שונות, הדרך
קצרה. לא ניתן יותר להתעלם מהענין. נדרשת חשיבה מחודשת ורעננה על דברים רבים,
שדוקה תועוצקמ ידומיל תרגסמל רושקה לכב ,ואולי אנו זקוקים למהפכה של ממש

ולתכניהם, ובתחומים נוספים. בדברינו נתייחס בעיקר למסגרת לימודי הקודש, ובמיוחד
ללימוד הגמרא, אם כי, כאמור, זהו נושא אחד בלבד מני רבים הדורשים עיון מחודש.

תינוכיתה הבישיה לש היתורטמ תרדגה .ב

יש שמגדירים את מטרת הישיבה התיכונית כמקום בו צריך להכשיר ולסלול את תחילת
הדרך שבה יצמחו ויגדלו ה"גדולים" של הדור הבא (ההמשך כמובן הוא בלימוד מספר רב של
שנים בישיבה לאחר סיום הישיבה התיכונית). "גדולים" כמו שהיו בדורות קודמים, בישיבות
ליטא, ובמקומות אחרים. את ה'אור שמח' הבא, את ה'חזון איש' הבא, או את הרב קוק הבא.
כשזוהי המטרה העומדת מול העינים, קשה גם לקבל שינויים והצעות חדשות, ויש אפילו כעס
והתמרמרות מצד ר"מים מסוימים על מסגרות ש"שברו" את הנורמה בתחום הזה, כגון
המכינות הקדם-צבאיות.

אולם, נראה שאין המציאות של היום שוה, ואפילו דומה, מבחינות רבות, למה שהיה נהוג
אלא ,ארמג קר אל .דאמ ריעצ ליגמ רבכ תוכיאבו תומכב ארמג ודמל ,ורבע תורודב .רבעב
,ידעלבו יזכרמ ,ירקיע רבדכ תאז דומלל וכניח .רסומו הכלה ,הנשמ ,(תוחפ תצק ך"נ) שמוח
במשך שעות רבות של היום, עם חופשות מועטות ביותר במשך השנה, ללא תנועת נוער (בודאי
לא מעורבת), וללא תרבות פנאי ובילוי. את הלימודים הכלליים (בבית הספר הלא-יהודי בדרך
כלל) ראו ככורח, וכצורך מינימלי. הרוב למד במסגרות מסודרות עד גיל ( 15-14מקביל לכיתה
ט' או י' כיום). מי שלא המשיך ללמוד, הלך לעבוד. היכולת להמשיך ללמוד או לא, נבעה גם
מהמצב הכלכלי והחומרי. מובחרים, ובתוכם כאלה שהתגלה בהם פוטנציאל של עילויים,
נשלחו על ידי הוריהם ומוריהם, ללמוד הלאה בישיבות. אלה מביניהם שצמחו אחר כך
והתפרסמו כתלמידי חכמים גדולים ומובהקים, למדו אמנם באותן ישיבות, אך בדרך כלל
צמחו במסלול שעיצבו לעצמם. מי שקורא ביוגרפיות של רבנים ותלמידי חכמים, מוצא בדרך
כלל שאותם תלמידי חכמים גדולים, התגלו כגדולים כבר בצעירותם, ולעיתים אף בילדותם.
ניתן לומר שהם היו מגיעים למה שהגיעו בכל מקרה, ולא משנה באיזו מסגרת היו לומדים.
"גדולים" אין צורך לגדל, הם בדרך כלל צומחים לבד.


הנתשמ תיכוניח תואיצמב תינוכיתה הבישיה .ג

אצל רוב הציבור ששולח את ילדיו לישיבות תיכוניות, המציאות היא אחרת. אין מחנכים
ללמוד מקצועות קודש כדבר בלעדי, ולא אצל הכל זהו הענין המרכזי והעיקרי. לימודי החול,
ובעיקר מתימטיקה, אנגלית, פיזיקה ומחשבים, תופסים מקום חשוב ומכובד לא פחות, ויש
הורים ותלמידים כאלה שאצלם מקומם הוא אף יותר חשוב. החברה היא פתוחה, יש בה
הרבה חופש, תרבות הפנאי והגירויים החיצוניים, גם השליליים, מרובים, ורוב התלמידים
מצויים בחברה מעורבת. זאת היא האוירה הכללית המאפיינת את רוב הציבור.

לפני כל יצירה וגיבוש של מסגרת ותוכנית לימודים חדשה, יש לתת את הדעת כיצד ואיך
מסבירים ומפנימים את ערך לימוד תורה למקצועותיה השונים בזמן הזה, ובמציאות
המיוחדת והמורכבת של ימינו. מבחינת המסגרות, מתחילים ללמוד גמרא, למשל, רק בגיל
10-11בכיתה ד' או ה', ובמספר שעות שבועיות מצומצם. מכיתה ד' ועד כיתה י"ב אנו מלמדים
בדרך כלל, ברוב המקומות, את כולם באותה רמה ובאותו היקף שעות. רק בסוף כיתה י"ב
התלמידים בוחרים האם להמשיך ללמוד הלאה גמרא, והיכן. אנו משקיעים אנרגיה עצומה
אותו הדבר לאורך שנות התיכון. האם אכן אנו מצליחים כמה "גדולים" םלוכ תא דמללב
יצאו ממבנה שכזה! ואם יצאו, אילו הם מעטים, וכאמור לעיל, זה הרבה בשל הכישורים
האישיים. בלשון חריפה ניתן לומר שמושג ה"גדולים" שצריכים לגדל בישיבה תיכונית, זו
גדול כמותית בהרבה יותר מאותם ,רחא קלחש ,אוה דגנמש ריחמהשכ ,ונרציש היצקיפ איה
,יוצא פגוע, מנוכר, ולעיתים שונא של ממש ללימוד הגמרא. כשמצטרפת לענין גם םיטעמ
השפעה חזקה ומזיקה של תרבות הפנאי והבילוי על כל מרכיביה, גם השליליים והפרוצים
שבהם, קצרה הדרך ליחס שלילי דומה ללימוד תורה ולקיום מצוות בכלל, עד להורדת הכיפה,
על כל המשתמע מכך.

במקצועות חול זה אחרת. עד כיתה ט' או י', כל התלמידים טועמים בשוה מכל המקצועות.
אחר כך ניתנת אפשרות לכל התלמידים לבחור ולהחליט החלטות, שיכולות להשפיע הרבה
מאד על עתידם. התשובה לשאלה האם התלמיד יעשה בגרות מוגברת בפיזיקה או בספרות,
היא בהתאם לרצונו במחשבים או בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, 3י"ל במתימטיקה או 5י"ל,
. בכיתה י' או י"א, אנו מטילים עליו את האחריות לבחור לפי רצונו, דימלתה לש ותריחבו

את מה שהוא חושב שמתאים לו, כשלעיתים הדבר נקלט אצלו באותה עת כדבר גורלי
ומשמעותי ביותר, שישפיע על עתידו בבחירת מקצוע לחיים, פרנסה וכד' (על אף שכיום ניתן
כמעט כל דבר ללמוד מהתחלה, וללא רקע מוקדם, גם בגיל מבוגר יותר).

במקצועות קודש – כולם אותו דבר. מתאים, לא מתאים, רוצה, לא רוצה – כולם צריכים
משום מה ללמוד אותו דבר. התורה למקצועותיה, שהיא הנותנת את הערכים והיסודות
לחיים של הפרט והכלל, והיא צריכה להיות משיבת נפש – דווקא בה אנו כופים על כולם
ללמוד אותו דבר. למה לא לתת גם כאן בחירה? למה לא לתת לכל תלמיד בכיתה י' או י"א
לבחור במה שליבו חפץ? מדוע לחייב את כל הבא בשערי הישיבה התיכונית ללמוד 5י"ל
?ארמג

שדוקה תועוצקמב הריחב ידומיל .ד

יתכן שחלק מפתרון הבעיה הוא, במתן בחירה גדולה יותר לכל תלמיד ללמוד את מה
שמעניין אותו בתוך המגוון הגדול של מקצועות התורה. יש להתאים את המסגרות הלימודיות
לציבור תלמידים אותו אנו מכירים. מתקבל הרושם שמפחדים לעשות שינויים הכרחיים
ומתבקשים בתפיסה וביישום ב"שטח", מתוך איזשהו חשש ש"נפסיד" בתחרות, הסמויה או
הגלויה, עם עולם הישיבות המסורתי שהתפתח בליטא לפני כמאה שנה, וממשיך להתקיים עד
עצם היום הזה ב"ישיבות הקטנות". הישיבות הללו נחשבות עד היום כגולת הכותרת,
כאליטה של עולם התורה, על אף שגם בהנחת יסוד זו ניתן לדון ולעלות מספר הרהורים. לא
בטוח כלל, שגם שם לא נדרשת מהפכה חינוכית ורענון, ביחס לאותו ציבור ששולח את ילדיו
שלא ניתן לקחת ,מודל מסוים ל"ישיבות הקטנות", אך זה לא מעניננו כאן. מה שברור הוא
שקיים בישיבות הנקראות ישיבות ליטאיות, ולהעתיק אותו כמות שהוא לישיבות

. יכול להיות שהעתקה שכזו היתה טובה ונכונה לפני 40שנה, אך מאז התיכוניות, של היום

השתנו דברים רבים בציבור המרכיב את הישיבות התיכוניות כיום, והעתקה שכזו, ללא כל
שינוי מהותי במשך שנים רבות היא בעוכרינו. השאיפה צריכה להיות לגדל ציבור, חברה,
שקולטת ומפנימה את התורה בגדלות ובעמקות. אותם עילויים מסוימים יגדלו לבד, ולהם יש
למצוא תוכנית אינדיווידואלית אישית. אבל כדרך לרבים, יש לפתח בתוך המוסדות הקיימים
מסגרות שונות ומגונות עד כמה שניתן (גם מגבלות התקציב ידועות), שבהן כל תלמיד יוכל
למצוא את האות שלו בתורה, את אותן נקודות שהוא יכול להתחבר אתן באופן מיוחד,
ולתרום לכלל.

צריך ללמד במשך כל השנים, בגדלות ובעוצמה, את כל מקצועות התורה, ולעשות היכרות
רחבה עד כמה שניתן לכל תלמיד עם התנ"ך ופרשניו, מדרשי חז"ל – מדרשי הלכה ומדרשי
אגדה – משנה וגמרא, בבלי וירושלמי, וכל הפרשנות שהתחברה עליהם בראשונים ובאחרונים,
רסומ ,הנומא ירפס ,תיתכלה הילאוטקאו תובושתו תולאש ירפס ,הכלהה יקסופ תורפס
וחסידות. במקביל למתן הבחירה האישית לפי ההתאמה והרצון במקצועות חול, בכיתה י' או
י"א, כך צריך להיות גם במקצועות הקודש. פתרון מסוג זה איננו רק ניסיון מקומי להתמודד
עם איזושהי בעיה חולפת ואופנתית. מסתבר שלדרך שכזו יש שורשים עמוקים בחז"ל,
בפרשנות ובספרות הפסיקה והשו"ת. בפרקים הבאים נעסוק במקצת מהמקורות העוסקים
בענין, ואחריהם נשוב ונתווה פתרון מעשי.

ולש ותרותו 'ה תרות .ה

;(א ,טי הרז) הדובע 'מגב ונדמל

שלבו חפץ. שנאמר: 'כי אם םוקממ: אין אדם לומד תורה אלא יבר רמא .א

בתורת ה' חפצו' (תהילים א, ב).
לוי ור' שמעון בנו של רבי ישבו ללמוד לפני רבי, וסיימו את סדר לימודם. הם דנו במה
להמשיך ללמוד. לוי בקש ללמוד ספר משלי, ור' שמעון בנו של רבי ביקש ללמוד ספר
תהילים. כפו את לוי ולמדו תהילים. כשהגיעו לפסוק: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (שהוא
הפסוק השני בספר תהילים), פירש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום
שליבו חפץ. אמר לו לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.
שלבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' םוקמב: לעולם ילמד אדם אבר רמא .ב

חפצו' (תהילים א, ב). ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת
יהגה יומם ולילה' ותרותבו ,וצפח 'ה תרותבעל שמו, שנאמר 'כי אם


תוסחייתה יהוז – םוקממ ההנחיה היא שאדם ילמד תורה 'ממקום' ובמקום' שליבו חפץ.
תוסחייתה יהוז – םוקמבלתכנים, כדוגמת הדיון אם ללמוד ספר תהילים או ספר משלי.
למסגרת, למיקום הפיזי, או לאישיותו של המלמד.

– רבי יהודה הנשיא ערך את סדר המסכתות על פי סדר פנימי, מחושב והגיוני. אך 'םוקממ'

למרות זאת, את תלמידיו היה מלמד לפי חפצם ורצונותיהם, למרות שסדר לימודם לא תאם
את הסדר הפנימי וההגיוני של המסכתות או ספרי המקרא. כך מעירים התוס' בתחילת מסכת
בבא מציעא (ב, א ד"ה שנים), שעה שהם דנים בקשר שבין המשניות בכל הבבות, ובעיקר בין
:ל"זו .אעיצמ אבב תכסמל אמק אבב תכסמ

. אבל כשחיברם, אלא כמו שהיו חפצים התלמידים ,רדסכ דמול היה אל יברש יפל
על הסדר חברם. וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה, כדדיק בריש מסכת
.(א,ב) הטוס תכסמ שירבו ,("ב) תועובש


יבר לש המזוי וז התיה .א ,טי הרז הדובעב ונתייגוס יהוז ,תופסותה ירבדל רוקמהש הארנ
שהפסיק את הלימוד, מאחר שתוכנו לא היה לפי רצון התלמיד!

– לבחירת המסגרת, הרב, או המורה המלמד על ידי התלמיד עצמו, ישנן השלכות 'םוקמב'

הלכתיות. בגמ' עירובין מז, א למדנו: היה כהן מטמא בחוצה לארץ… לישא אשה וללמוד
תורה. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל מוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי
אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד. רש"י שם (ע"ב
ד"ה שלא): "אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו. יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לעצמו דרך
קצרה". כך פסק גם בשו"ת תרומת הדשן סי' מ' לתלמיד שרצה ללמוד תורה לפני רב אחד
שהיה בטוח שיראה סימן ברכה לפניו ויוכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו רצה למונעו, מפני
שחשש שבאותו מקום הגויים מתנכלים ליהודים. התשובה לשאלה היא שהתלמיד לא צריך
לשמוע במקרה כזה לאביו, מאחר שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד.

תשובה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סי' רמ' כה.

השלכה הלכתית נוספת מצינו בגמ' במכות (י, א): תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר
.אתויח היל יוהד ידימ היל דיבע , 'יחו'

דין זה נפסק ברמב"ם בהל' רוצח (ז, א). הראשונים בגמ' במכות שם – הר"י מלוניל, הריטב"א
וה'נימוקי יוסף' – כותבים שדין זה מחייב אפילו אם בעיר המקלט יש רב וישנה ישיבה, מפני
שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד. בשו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' נ) דייק זאת מהכתוב 'מגלין רבו',
ולא כתוב שמעמידים לו רב שם. ההדגשה היא על המלה 'רבו'. ה'ערוך לנר' שם (ד"ה מגלין)
כותב שדין זה נוהג גם אם תיבטל הישיבה של התלמידים האחרים. מכאן שהשיקול שלא
מהכל זוכה אדם ללמוד, מחייב גם את הרב עצמו, עד כדי הגליה לעיר המקלט של תלמידו
שרצח בשגגה, מפני שחייו הרוחניים של התלמיד תלויים ברבו שלו.

– לבו חפץ ולא לבו רוצה. חפץ הוא רצון פנימי גדול יותר מרצון סתמי, הוא 'שלבו חפץ'

תאוה ותשוקה לדבר מה. כך הסביר המלבי"ם בויקרא (א, ה): "יש הבדל מהותי בין רצון ובין
חפץ. כי הרצון הוא תכונה מחשביית והחפץ היא תכונה נפשיית. גדר הרצון הוא שמחשבתו
מסכים אל הדבר ובוחר בו וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטייה נפשית ע"י שמתאוה או שחומד
בו או על ידי נטיה אחרת נפשית". יש על הלומד להתאים את חפצו הפנימי לאותו נושא שהוא
קר ונניא דמולה .דמולה לש ותרותכ תדבועמ תויהלו דמליהל הכירצ 'ה תרות .דומלל הצור
צינור העברה של התורה מדור לדור, אלא תורם ונותן ממנו עצמו להבנת התורה והתחברות
אליה. מתורת ה' – לתורתו שלו, ולכן היא צריכה להיות חלק ממנו.

לענין זה ישנה השלכה נוספת, בתחום הנוגע להלכות נדרים. בגמ' בנדרים (ח, א):

אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר
לאלוקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה? מאי קמ"ל,
.אמלעב יזורזל וליפאד


תא לאש רנזלג לאומש השמ ברהש ,קוק הדוהי יבצ ברה בתוכ (איר 'מע) 'היאר תוצמ' רפסב
דומיל ללכ לע איה יניס רהמ העובשה אלה ,הליחתכל העובשה לוחת אל עודמ קוק ה"יארה
קרפה לע לוחל העובשה הלוכי אליממו ,תמיוסמ הנשמ וא קרפ לע אקוד ואלו הרותה
המסוים? והשיב הראי"ה קוק: הודיעונו חז"ל שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ,
ולפיכך ההתחייבות מהר סיני ללמוד תורה, מתקיימת דווקא במקום זה של חפץ ליבו, ואותה
אוהש וז תכסמו הז קרפ לע התולחב תכייש איה יניס רהמ הרות דומיל לש העובשהו תואיצמה
חפץ לה עכשיו ויש לה לעכב את חלות התחייבותו החדשה המפורטת של עכשיו, שאין בכלל
אלא מה שבפרט. מכאן שיש זהות בין החפץ הפנימי ללמוד משהו מסוים בדווקא, לבין
.הרות דומלל יניס רהמ תינורקעה העובשה

בשו"ת הרדב"ז (סי' ב' אלפים רטו) נשאל שאלה הקשורה לעניננו, העוסקת אף היא בשבועה.
רב שהשביע את תלמידו שלא ילך ללמוד אצל רב אחר, האם השבועה חלה או לא? תשובת
:איה ז"בדרה

לא חלה כלל, לפי שהשביעו לבטל את המצוה שהרי אמרו אין אדם לומד אלא במקום
שליבו חפץ. וכי אם ימצא רב אחר שלמדו יותר מזה ומצליח טפי, לא נמצא בטל
מתלמוד תורה? מי גרם זה? רבו שהשביעו!


בספרות השו"ת והפסיקה יושמו עקרונות חפץ הלב – 'ממקום' ו'במקום' – במספר אופנים:
לא ניתן לכפות רב או דרשן,על קהילה . אדם יכול ללמוד בשבת גם בפלפול ובעיון ואינו חייב
ללמוד דוקא אגדה . בליל שבועות אין חייבים לומר דווקא "תיקון", אם רוצים ללמוד גמרא
ודברים אחרים, ובערב תשעה באב שחל נשבת, ואף ביום חול, לאחר חצות היום, אין חובה
ללמוד דווקא עניני החורבן, אלא כל מה שרוצה. מי שבחר ללמוד שלא עם כל בני העיר אלא
במקום אחר, לא ניתן למנוע ממנו את הקצבה.

עקרון זה יושם גם בתחום אחר – בהלכות תפילה. כל אדם יכול להתפלל באיזה בית כנסת
שהוא רוצה, מבלי להתחשב בנימוקים הלכתיים אחרים כמו אין מעבירים על המצוות,
.דועו תמיוסמ הליהקל ותוביוחמ

ו. והלך בדרכי לבך

בטעם הדבר, מדוע על אדם ללמוד במקום שליבו חפץ, כותב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק
:אמ ,וט רבדמבל 'רבד

לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין… וגם בתורה עצמה אין כל
דרך לימוד שוה… ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה
להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת 'והלך בדרכי לבך', מה שליבו נמשך אחריו ברור
שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו.


דברים דומים הסביר הראי"ה קוק ב'עקבי הצאן' (עמ' קיח):

כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודנו, כי אם גם שפע הברכה החיים והשלום
של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו, ברום עוזה של
.בבל בוטבו החמשב 'ה תא דובעל חטב לכונ לכ ברמ קרש ,הרות


ובמקום אחר ('אורות הקודש' ג, עמ' קלט) כתב הראי"ה: העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד
לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי האמיץ של היחיד. כל
.יטרפה ומש לש קוספה אוה הרותה זכרמ

לימוד תורה, אין ענינו רק בהקנית ידיעות, חשובות ככל שיהיו. על הלומד להפנים את
הדברים הנלמדים, ולהתברך מהם ברכה פנימית. כך הוא גם יוכל לחשוף את אשר בלבו
פנימה, וממילא עבודת ה' שלו תהיה עמוקה יותר ושמחה יותר, וכך ייבנה ויעוצב עולמו
.ולש ינחורה

הסבר זה מתמקד באדם הלומד, מצד התחברותו לתוכן הנלמד, וחשיפת צפונותיו שלו עצמו.
אך מלבד זאת, גילוי "האות" של הלומד בתורה היא חלק מהתגלות התורה בעולם. מדובר אם
כן, לא רק באדם הלומד, אלא גם בתורה הנלמדת והמתגלה בעולם. וכך כתב הרמח"ל ב'אדיר
במרום' (עמ' עא): ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה. ונמצא
שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה חלקו, ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל
בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת? כשאדם לא לומד את מה שמתאים לחפצו הפנימי,
או אז מתגלים קלקולים רבים. וכך האריך לכתוב הראי"ה קוק:


ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית, בגדו בתכונתם
האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו
, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד; הוא בהם בקביעות קוסע תויהל

משתקע בעניני הלכה, כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים
שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי.
הרותבש עוצקמה ותואב תועיבקב קוסעל אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו,
המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הניגוד שבאה לו בעסקו בעניני
הלכה, לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא
מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה
לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השיך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם
גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סיבת הרגשתו
והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של ,דומילב תידוגינה
, ומהם יצאו הפקר, הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי
מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם.

(ו ,ט 'הרותה תורוא')

הדברים הללו מדברים בעד עצמם, והם מתארים ומסבירים תופעות שאנו מכירים כבר הרבה
שנים, ובאופן מיוחד ובולט בשנים האחרונות. אגדה מול הלכה היא דוגמא בלבד. כך גם
בגמרא מול תנ"ך, או תנ"ך מול הלכה. באופן אחר כתב בספר 'שבט מוסר' (כג, ל-לא): אם לבך
מתאוה ללמוד מקרא יותר ממשנה, או בהיפך, וכן אם תאוה נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה
או קבלה יותר מתלמוד, ממה שתאוה נפשך, דע שעל זה באת, ואחוז בה לעשות עיקר לימודך
שלבו חפץ, םוקממבזה. ואפשר שעל זה רמזו חז"ל באמרם: אין אדם לומד תורה אלא
שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהילים א, נ)… וכל אדם שחושק ומתאוה נפשו לקבלה ולא
לתלמוד, או לאגדה ולא לקבלה ותלמוד, ויש לו דוחק ומצטער על זה, עתיד ליתן את הדין,
שגורם לנשמה זו שלא תעשה שליחותה כדי להשלים חלק זה התורה שחיסר בפעם הראשונה
שבא לעולם. וכן ראיתי בחכמי האמת (וע"ש גם מא, ז-ח, ו'עיני כל חי' לר"ח פלאג'י כאן).

הראי"ה קוק הצביע על הנזקים הרוחניים שנגרמים ללומד כשאינו לומד מה שמתאים לו,
ואילו בעל שבט מוסר מצביע על העונש השמימי שנענש מי שאינו לומד מה שמתאים לו.

זהו לא רק תפקידו של הלומד והמתמודד לחשוף ולגלות את תוכן 'האני' שלו, אלא גם של
מחנכיו ומוריו. כך טען הראי"ה קוק:

באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות מסיחים דעה גם הם מן האני ומוסיפים
תבן על המדורה משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל
מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח.

(מק 'מע ,נ ,שדוקה תורוא,)

וכך כתב הרב יעקב משה חרל"פ, על דברי הלל "אם אין אני לי מי לי":

הברה הברה .וילא רז אוהש המב ופילחהל אל ,יתימאה 'ינאה' תא ריכהל אוה לקנ אל
צריך אדם לעמול להיפגש עם האני האמיתי שלו. ו'אם אין אני לי', אם אינו מתקרב אל
האני הזה, 'מי לי'? מה יועילו לי כל ההתעורריות הזרות שמעוררים בו. הדברים הזרים
אליו הבאים מצד החוץ, מצד הזרות, כאשר באו כן ילכו, ואין להם קיום, ואין עצה
.יתימאה 'ינא'ה תא תולגל יתלב תרחא

('מי מרום' לאבות א, יז)

במקום אחר הנחה הראי"ה קוק כיצד יתאים כל אחד לעצמו, את מה שמתאים לו:

לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו'. על כן
לכב ,ובחר לכב ונינפל לוגנ היהי הרות לש התבחרה לש לודגה רככה לכש רבדה חרכומ
מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל לכוון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי
לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה.

('עקבי הצאן', עמ' קיח)

תישעמ העצה .ז

להלן דוגמא בלבד, שניתן לפתחה ולשכללה בכיוונים שונים, בהתאם למסגרת, לישיבה או אף
לשנתון. לימודי הקודש בישיבה התיכונית, יוגדרו כמסגרת מחייבת של סך כולל של שעות
שבועיות בלימודי קודש. כיום הממוצע הוא 32ש"ש. על כל תלמיד ללמוד מספר שעות
שיוגדרו כשעות לימוד חובה מבין סך השעות הכולל. עליו ללמוד מספר שעות מסוים בתנ"ך,
לכ אל .וביל תויטנו ותריחב יפל דמלי תועשה ראש תאו ,רסומ הנומא ,הכלה ,הנשמ ,ארמג
תלמיד חייב, ולא כל תלמיד יכול, להיבחן ב -5י"ל בגמרא! זה לא מתאים לכולם ולא טוב
לכולם. מסגרת בחינות הבגרות כפי שהיא קיימת היום, היא בעוכרינו, וגורמת לחלק
מהתלמידים להתרחק. בפירוט מדויק יותר: אם סך השעות השבועיות בלימודי קודש
בישיבות תיכוניות הוא בממוצע 32שעות, אזי מתוכן יהיה כל תלמיד חייב ללמוד: 6ש"ש
ש"ש 17 כ"הסבו ,הנשמ ש"ש 2 ,רסומו הנומא ש"ש 3 ,הכלה ש"ש 3 ,ך"נת ש"ש 3 ,ארמג
חובה. שאר 15השעות יהיו נתונות לבחירתו ולנטיית ליבו. מי שמעונין ללמוד תנ"ך, ילמד
שעות נוספות תנ"ך, מי שמעונין ללמוד גמרא, ילמד גמרא, או בכל שילוב אחר שימצא לנכון.
בשעות השבועיות שהן בחירה, יוכלו גם לכתוב עבודות, לקבוע שעות קבועות ללימוד
בחברותא עם הר"מ או אברך מבוגר ועוד. כדברי הראי"ה קוק הנ"ל, מה שיבחר התלמיד
בהתאם לנטיית נפשו – אלו אותם לימודים קבועים שבהם יוכל להתפתח ולפתח, ובשאר
יעסוק בשל הצורך להיות מחוברים ומקושרים לכל מקצועות התורה. ככל שהרמה עולה יהיה
ניתן לדעת גם איך להעמיק, לקשר ולחבר בין חלקי התורה, להוסיף וליזום שיעורים ונושאים
נוספים, כגון שיעור באגדה והפרשנות הנלווית לה (מהר"ל, מהרש"א, 'עין איה' ועוד), שיעור
בחסידות ועוד ועוד. היוזמות וההמלצות יהיו של המורים וגם של התלמידים.

כאמור, זוהי דוגמא, שהיא בבחינת שלד ראשוני. ניתן לשנות, להוסיף ולגרוע. אך הנקודה
דע הרותב וקלח תא שממל לכוי דימלת לכש ,הזכ בצמל עיגהל תוסנל איה תיסיסבה
המקסימום האפשרי, מתוך בחירה והתאמה, מתוך איזון והתחשבות עם מבנה המסגרת,
התקציב ועוד. גם בחינת הבגרות תיבנה בהתאם. אם נדרש מקצוע מורחב במקצועות קודש,
הוא לא חייב להיות דווקא בגמרא. הוא יכול להיות גם בתחום אחר. ככל שהבחירה תבוא
מהם, זה יחייב אותם יותר, וכך נמעט באותם שהלכו מדחי אל דחי, שמהם יצאו פריצי עמנו,
כפי שכתב הראי"ה קוק. ואם היחס בין מקצועות התורה השונים יוצג נכון, והאמון של
המחנכים והר"מים בענין, ובכוחם של התלמידים, אף הוא יהיה נכון, או אז סביר שנצליח –
עם הרבה סייעתא דשמיא – להגדיל תורה ולהאדירה.