במחיצתם של יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה

במאמר זה מתארת דמותם של יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה מנהלי :ריצקת
בית היתומים בורשה. המחבר שהה בבית היתומים כשבע שנים ומספר את זכרונותיו.

זכיתי להסתופף במחיצתו של "הדוקטור" (כפי שנהגנו לכנותו) ולגור עמו תחת קורת- גג אחת
במשך שבע שנים רצופות, .1936-1929היו אלו שנים, בהם הגיע בית-היתומים ברחוב
קרוכמאלנה לשיא התפתחותו מבחינה אירגונית וחינוכית. הייתי עד ראייה לשינויים, שחלו ביחסו
ינויצה לעפמה לא ,תינלופה תוירוביצבו ידוהיה בוחרב ועריאש ,תוערואמו תויעב לא קא'צרוק לש
.ונלש רעונה-תועונת לאו

במשך שלוש שנים ( )1931-1929נמניתי עם החניכים של הבורסה, שמתפקידה היה להחליף
"את חבר-העובדים הקודם, הישן, שנתמצה ונתעייף, בנוער שגנוזים בו מרץ והתלהבות, העשויים
להועיל לאורגניזאציה כולה". שנה שלמה שימשתי "פראקטיקאנט-מתמחה", שנועד למלא, עם
הזמן, תפקיד של מחנך בפנימיה. בתקופה זו ניתנה לי האפשרות להכיר את החיים של הפנימיה
לכל פרטיהם. במשך שלוש שנים שימשתי כמחנך-קבוע יחידי בבית-היתומים. במשך כל השנים
השתדלתי להימצא בקרבתו של "הדוקטור", עקבתי אחר מעשיו, הקשבתי לשיחו-שיגו עם הילדים
והתרשמתי מהערותיו השנונות, שהצטיינו בחכמה, בחן וב"הומור שנבע מעמקי החיים" ונבעו
מהסתכלותו המתמדת בחיי הילדים.

הבשחמה תא הרפמ "הבהאו תוליצא תנרוקו תמלגמ המצע לכש" ,קא'צרוק לש תיכוניחה ותנשמ
החינוכית, עוד תוסיף להפרותה במשך דורות ותסייע לכל המעוניין להכיר את הילד על גילוייו
הרבים והשונים. אנסה, בגבולות המצומצמים של רשימה זו, להראות את קורצ'אק בעבודתו
החינוכית היומיומית, שהיה מלווה אותה הערות של דרך-אגב ורעיונות, השמורים כמעין
תורה-שבעל-פה בזכרונם של תלמידיו-חבריו עד היום הזה.

בשנת 1931נטוש היה ויכוח בין קורצ'אק לבין המנהלת, סטפה וילצ'ינסקה, על מקומו של הגבר
בחינוך וזכותו להשתתף בפועל בטיפול הגופני והחינוכי של הבנים. "הדוקטור" טען, שבמוסדות
החינוך השתלטו הנשים על המקצוע של הטיפול בילד, הרחיקו את הגברים וטוענות לזכותן
הבלעדית בתחום זה. דבר זה טעון, לדעתו, תיקון; לדעתו צריך בכל מוסד לקבוע נוהג, שמחנך
מטפל בבנים ומחנכת תטפל בבנות. לכל אחד המינים סגולות-אופי משלו, הרגלים ותפקידים,
שהטבע הועיד לו; ואין לשלול מן הגבר את הזכות לטפל בבנים ולהשפיע עליהם, שיגדלו ויהיו
"גברים אמיצים ולא עלמות קאפריזיות".

הוויכוח היה, כנראה, רציני ונוקב, אחר זמן נודע לי, שהיתה לו שייכות גם לאישיותי אני. משיצאה
המנהלת לביקורה הראשון בארץ-ישראל, הציע הדוקטור לוועד-המנהל למנותני כמחנך, והצעתו
אושרה, מתוך שמחה וחדוות-נצחון בישר לי את הדבר ויעץ לי ללבוש חלוק-עבודה ירוק, דומה
.ולשל

ה"דוקטור" וסטפה ראו בבית-היתומים את מפעל חייהם ובחניכי הבורסה – את ממשיכי דרכם.
מוכנים היו להדריכם תמיד, לשוחח עמהם; להכניסם במסתורי האירגון של המוסד ולהעמידם
על התופעות והתעלומות שבהתפתחותו של הילד. מחוץ לשיחות של ליל-שבת, שהיו מוקדשות
לבירור תופעות ובעיות בחי הפנימיה, נהג ה"דוקטור" לשוחח שיחות-יחיד עם העובדים, וביחוד
עם הבורסיסטים הקרובים ללבו. באחת השיחות גילה לנו, שבצעירותו חלם על יסוד מיסדר-חילוני
של גברים ונשים, שיקדישו עצמם לשירות לילד. חברי המיסדר ינזרו מחיי-משפחה, מלהיטות
אחר רווחים וכו' וחייהם יהיו קודש לטיפול בילד ולהצלתו מחרפת-רעב, מניצול ע"י הורים וקרובים;
וכל אלה כדי לאפשר לו לילד שנים אחדות של ילדות טובה. חברי המיסדר יחיו חיי צנע וילבשו
חלוקי- עבודה, שצבעם ירוק כעשב-השדה המרענן את העין ומסתפק במועט.

107ילד: 51בנים, 56בנות (בהתאם לפרופורציה של המינים באוכלוסיה הכללית של האנושות)
בתוך ים של יתמות ושכול. שאלו השואלים:

. . . הפנימיה מאפשרת לחניכיה לסיים בית- ספר יסודי, הווה אומר 6–5שנים של שלווה יחסית.
. . . ?האלה המו

. . . האם החניכים היוצאים מהמוסד, מוכנים למלחמת-החיים; מהי התועלת, שהחניכים מפיקים
משהותם במוסד, פרט להזנה, שיפור הבריאות, מעט ידיעות וכדומה? . . .

. . . אנו מחנכים את חניכינו לחיי-חברה מתוקנים, לחיים של סדר ומשמעת; ואלו בחיים דרושים
מרפקים חזקים וכוח. היחזיקו מעמד?… שאלות כגון אלו נתעוררו בהשפעת גורמים אקטואליים:
בהשפעת החניכים, שעמדו לעזוב את המוסד, והביאו בפנינו את טענותיהם-ספקותיהם;
בהשפעת דעות קיצוניות של אחדים מבין תושבי בית-הנוער; בהשפעת המצב הכלכלי החמור
של יהודי ווארשה וכו'. אכן נוקבות היו השאלות.

בעומדו מול שאלות-החיים הללו, היה ה"דוקטור" מהרהר בקול רם, משל משיח עם עצמו, טוען
היה מתוך תהיה: "אולי . . . האם אני יודע? . . . אולי הצדק עמכם? . . . איש לא צעיר אנוכי;
העמדתי לעצמי מטרה צנועה ביותר לתת למאה ילדים גג ומחסה לראשם ואוכל להשביע רעבונם,
להבטיח גידולם והגנה בפני הסכנות של הרחוב ופיתויו. אני עושה במיטב יכולתי בשביל הילדים
הללו בני .14-6אדרבא, יבואו אחרים, ימשיכו את מפעלנו וידאגו לבני- הנעורים . . . אני לא
הצלחתי, אולי המזל יאיר לכם פנים יותר, אולי תזכו לחיות בעולם יותר טוב, יותר נאור, יותר
צודק . . . אולי, האדע? אולי הצדק עמכם?"

אותה שעה נסתתמו כל הטענות; שכן נשתמעו מדבריו העצב שבהווית העם היהודי בפולין ושל
שכבות-העוני רבות-האוכלוסין.

בהרגשה של סיפוק וכבוד נשאתי, במשך שלוש שנים, את חלוק-העבודה הירוק – עדות למעמד
חשוב ונכבד במוסד, ליחס של אימון מצד ה"דוקטור", לקירבה נפשית אליו ולזכות שניתנה לי,
למלא את מקומו וליטול על עצמי בהדרגה, מתפקידיו המעשיים בחינוך (לכאורה, דברים
"קלי-ערך"), שנתקדשו בפנימיה מתוך מסורת של שנים.

מדי יום ששי בצהרים היה נוטל את מכונת- התספורת וגוזז שערותיהם של הבנים (פרט למי
שגידלו שערות על-פי היתר מאת ההנהלה העצמית). לאחר מכן היה נוטל את צפורניהם של
הילדים הרכים. לפנות ערב היה יורד לרחוץ את הבנים.

אהבתי להימצא בקרבתו לא רק בשעות העבודה, כי אם גם בשעות הפנאי. אהבתי להסתכל,
כיצד היה מבצע כל עבודה, לשמוע את הסברותיו וגילוייו עם כל פעולה. כן, למשל, היה בוחן
בשעת התספורת את העובי של השערות וקשיותן, את אופי סידורן וצמיחתן; ולפי צורתן היה
משער השערות ומניח הנחות, מבוססות על-הרוב, על אופיו של הילד. תוך-כדי גזירה היה
משיח עם הילד כדי לעמוד על טיבו, על התקדמותו בלימודים, על מצבו בחברה, על השינויים
במשפחה ועל המוצאות אותו. . . בשבילנו, המחנכים הצעירים, היה זה שעור לדוגמא, משתי
בחינות: למדנו, באופן מוחשי כיצד להתקרב לילד, איך לדובבו, איך להכירו ולרכוש את אמונו;
וקיבלנו תורה שלימה: איך מוציאים לפועל את עבודת-התספורת; מהם מקומות-התורפה, שם
דבוקים השערות בגלל הסבון שלא נשטף כהלכה בשעת רחיצה כיצד מנקים את מכונת-
התספורת, איך אוספים את השער הפזור על-גבי הרצפה ומחסלים אותו בצורה היגיינית וכיו"ב.

ליד כלי-התספורת היו מונחות מספריים לנטילת צפורניים. וגם זוהי תורה הצריכה לימוד

כשעה, עד שעה-ורבע, ארכה הרחיצה של חמישים הבנים, התקנון והסדר חברו פה יחד וחגגו
את נצחונם. הילדים הוכנסו לחדר-המלתחה קבוצות-קבוצות. תורנים קיבלו מהילדים את הלבנים
המשומשים וזרקום אל תוך שקים – שק לכל חפץ; ואחד התורנים היה מחלק לבנים נקיים. מכאן
עברו הילדים אל חדר- הרחצה, רחצו את רגליהם, ובמיוחד את ברכיהם ושיפשפו את האמבטיות,
סיימו את רחיצת הרגליים – בא תור חפיפת הראש, תורה היא וה"דוקטור" הורה: "לשים-לב,
במיוחד אל הנעשה מסביב לפאות, האוזנים והמצח: להזהר מלהכניס בועות-סבון לעיניים וכיו"ב".

לאחר חפיפת-הראש מתחילים להסתבן, לתכלית זו מוכנים שני שרפרפים: על גבי האחד מכין
התורן בועות-סבון בתוך קערה עם מים: השני הוא ברשותו של ה"דוקטור". עולה הילד על
השרפרף – סוקר אותו ה"דוקטור" מכף רגל עד ראש, מעמידו על סטיות בהתפתחותו (ואם
מצא צורך בכך – הריהו מכוונו לבדיקה רפואית), מכסה את גופו בבועות-סבון ומשפשפו
.חצחוצמו יקנ הצחרה-רדחמ דליה אצוי תיללכ החדה רחאל .ודיבש תשרבמב

נסתיימה רחיצת-הילדים – התרחץ ה"דוקטור" עם עוזריו; והללו דאגו לכך, שעם צאתם יהיו
החדרים נקיים ומסודרים. ועתה הכול עולים לאולם הגדול המואר בנברשות-החג הגדולות.

באולם סובב המעגל, קולות הזימרה של הילדים הרעננים, השקטים והשבעים, ממלאים את
החלל. משהופיע ה"דוקטור" באולם, מזמינים אותו הילדים שישתלב במעגל, הוא נענה בחיוב,
סובב עם הילדים, ברצינות גמורה, סחור-סחור ושר את שירי-הילדים התמימים: "על רומציה
החביב, שבדליו חור", על "זוג בחורי-ההר, שהתאהבו בבחורה אחת ולא ידעו איך לחלק את
השלל" על "מחנה צוענים, שחנה בחורשה מאחורי העיירה". על "פרשי-הצבא החביבים" ועוד.

כשמזמינים את ה"דוקטור" אל המעגל פנימה, הוא בוחר לו בן-זוג או בת-זוג, על-הרוב מבין
הבלתי-אהודים, הנזופים שבין הילדים, שאין איש שם-לב אליהם – חוץ ממנו.

טוען ה"דוקטור": "ראו נא ראו, זקן אני, כלי אין-חפץ, תמיד אני מוקף מיסכנים, בלתי- אהודים,
יושבי הספסלים האחוריים. המיוחסים, נבחרי הפארלאמנט, המצטיינים בעבודה ובלימודים,
אינם שמים לב אלי ואינם פונים לעברי" . . ." אך אל יאוש, זהו תפקידנו: לעזור, לטפל בזקוקים
לנו, בחסרי-הישע, שהחברה אינה סובלת אותם".

התישב ה"דוקטור" בחצר של בית-היתומים בצל העצים, כדי להסתכל בתחרות או במשחקיהם
של הילדים – מיד סובבים אותו המיסכנים מכל עבר: אחד הזאטוטים מטפס ומתישב לו על ברכיו,
מלטף את זקנו, נלחץ יפה אל חזהו, שם ראשו בחיקו ונרדם לו שנת-ישרים.

נסתיימה התחרות, המשתתפים והצופים התפזרו לענייניהם, רק ה"דוקטור" יושב לו עם הילד
הרך הישן לו על ברכיו. "אל תפריעו עייף המיסכן שלי. ינוח, יחליף כוח ויתחסן לקראת המחרת" –
גוער ה"דוקטור" ביושבי- הבית, שבאו לחלצו ולועגים ל"תפקידו החדש כאומנת".

מי שלא ראה את ה"דוקטור" בנוח עליו רוח של בדיחות-הדעת (כשהוא מתאמץ לבדח את הילדים
ולהרים את מצב-רוחם, משתובב כאחד מהם ומאלצם, ע"י מעשי-קונדס, להגישו
למשפט-החברים) לא ראה שמחת ילדים מימיו.

יום סתיו סגרירי, השמש נסתתרה מאחורי העננים הכבדים ובבית קר ועגום. העונה של
המשחקים בערמונים או ב"פילמים" עברה. עצב ודכאון בכל. הילדים, כל אחד מתבודד בפינתו.
והנה נפתחה דלת-הכניסה. ברוך הבא – ה"דוקטור" בא. נכנס לאולם, הסתובב מעט, חש את
מצב-הרוח העגום ומיד עלתה בראשו תוכנית לפעולה. ניגש לילד פלוני וכינהו בכינויו המקובל;
לאלמוני שם כפיו על עיניו ואילצהו לנחש "מי זה?" וכו'. משלא עלה בידו להפר את מצב-הרוח
ולבדח את הילדים – החליט לעשות מעשה. נתקרב בפתע אל ילדה אחת מן ה"מסכנות" (גדולה
כזרת, ראשה מקורח, ידיה נפוחות, וכולה חדלת-אישים), חוטפה, רץ עמה כחץ לאורכו של האולם
ומושיבה על ארון הספרים המזוגג. הידיעה על המעשה עוברת במהירות הבזק והכול רצים לחזות
במחזה. רעמי-השחוק של הילדים וההמולה הרבה מבהילים את כל דרי הבורסה ואת העובדים
והכול אצים לראות בנעשה, הילדה יושבת לה למעלה, מפחדת להניע יד או רגל. אך מעודדת ע"י
הפירסומת, שזכתה לה באופן כה מפתיע, היא צועקת: "אדון דוקטור! יש לך משפט. הפעם באמת
אגישך למשפט. הורד אותי ודי!"

"הבנים מנחמים את ה"דוקטור" ומרגיעים אותו: "אל תבהל, אדון דוקטור! אם יגיע תורי להיות
שופט, אני אעמוד לצדך! לא יאונה לך כל רע", אחת הבנות מתקרבת אליו וטוענת: "הו! הפעם,
אדון דוקטור, הגדשת את הסאה! הפעם זה לא יסולח לך. נשלם לך בעד כל אלפי הסעיפים,
שקבלנו מבית-הדין בגללך!" "מה תגידו", – אחת הבנות- "לו היה מישהו מאתנו מעיז לעשות
."הזה רבדכ

הילדה הורדה מן הארון, את המעשה המבדח תזכור ותזכיר ועוד תספר עליו במשך שבועות
רבים. הילדים זכו מן ההפקר והיתה להם שעה של בדיחות-הדעת, אך ה"דוקטור", בשבילו
רק מתחיל העניין. מדי יום, בבואו למוסד, מחזר הוא אחר הקטנה ומתחנן לפניה, שתמחול
לו או שהוא שולח שליחים שישפיעו עליה וירככו את לבה, אך הקטנה באחת: "לא ולא!" איך
תוותר על מציאה כשרה מעין זו? הרי, בבת- אחת הועמדה במרכז ההתעניינות. ה"דוקטור"
הוגש למשפט. כל החברה לועגת לו והוא מקבל ברצינות את הדין, מנחש בקול; מי ומי יהיו
השופטים? מתגונן בצורות שונות ומחקה, מעשה אמן-מומחה, את תגובותיהם של הטיפוסים
השונים שבחברה. בינתיים כל החברה עומדת על רגליה ומצפה ליום השבת – יום הדין.

בשבת ישב בית-הדין, עד הרגע האחרון קיוו, שיסולח לו ל"דוקטור". אך הילדה לא הופיעה ולא
ביקשה לוותר על המשפט, עם צאת השופטים מישיבתם מתפשטת השמועה: "הדוקטור" קיבל
סעיף " "100לאמור: "בית-הדין קובע, שהאשמה נכונה. אין בית-הדין סולח". שעה שמקריאים
את פסקי-הדין השונים, מקריאים גם את פסק-דינו של ה"דוקטור", הילדים מקבלים את הידיעה
ברעמי-צחוק של חדווה וסיפוק. השופטים עמדו על הגובה: לא הענישו אך גם לא ויתרו. מהיום
והלאה יכנו את ה"דוקטור" בכינויים "דוקטור מאה", "אדון מאה"; והוא יעמיד פני נכלם ויחזיר
להם מנה אחת אפים. כזאת וכזאת עושה היה ה"דוקטור" במוסד. וכל מה שעשה, בכובד ראש
.השע תוניצרבו

ראינו במוסד סדנא חינוכית-מעשית לדוגמה, שהילד היה במרכזה; כאן הותקנו הכלים ונבחנו
האמצעים הנאותים להתפתחותו. למדנו, שלא לבוז לקטנות ונוכחנו לדעת, שעבודת-החינוך
יום-יום מורכבת מפרטים "קלי-ערך", גלויים וסמויים, המצטרפים למסכת שלמה. למדנו במוסד
להסתכל, להתבונן ולהקיף את המתרחש בתחום, שהיינו אחראים לו. ספגנו לתוכנו רעיונות,
דעות והלכות, שגרמו למהפכה בהכרתנו וקבעו את דרכי עבודתנו בחינוך עד היום הזה. . . . אין
חברת-הילדים מורכבת מ"מלאכי שרת" גרידא; יש בה גם מלאכי-חבלה. הגנו על החלשים בפני
החזקים, הגנו על החרוצים בפני העצלים, הגנו על מחוסרי-הגנה בפני טורפים – דרסנים, המצויים
.הרבח לכב

. . . מצבנו כמחנכים מזהיר יותר ממצב שומרי חוק המבוגרים. אנו, כמחנכים, הצלחנו להנהיג
סדר, חוק, אירגון ומשמעת, כשנשקנו היחידי הוא – העפרון; ואלו הממונים על אירגון המבוגרים
נאלצים להשתמש באלות, בנשק חם ולעתים אף בבתי-ההסגר.

. . . עתון-החברה שלנו דומה לעתון-פרסומים ממשלתי; יבש וחסר תוכן מושך. אך הוא ממלא את
תפקידו – הוא מסדיר את חיי-החברה. מכאן, שהכול חייבים לשבת ולהקשיב לקריאתו, אף אם אין
זה מעניין אותם. בשעת הצורך, כשיזדקקו הם בעצמם לעזרת החוק, יסתמכו על סעיפיו השונים
.ותועצמאב הנגה ושקביו

. . . כשם שמשפט-החברים משמש אמת-מידה להערכת השלילה והנסיונות לעקוף את חוקי-
החברה – כן עשוי רישום המעשים הטובים והגילויים החיוביים להוכיח, שיצר-לב-האדם אין הכרח
שיהיה רע מילדותו וכי יתכן, שהיחסים בין אדם לחברו יתבססו על הבנה-הדדית.

. . . גילוי הטוב והנאצל וטיפוחם בחיי הילדים מזה ועמידה ערה על משמר הסדר, הצדק וההגינות
מזה – זוהי הערובה הנאמנה להשגת יחסי-חברה הוגנים בין הילדים.

רעיונות מעין אלה, היה ה"דוקטור" משפיע עלינו בצורות שונות ובהזדמנויות שונות אגב מעשים
ומאורעות, שהיינו עדים להם והכרנו אישית את גיבוריהם.

ואתה, מחנך צעיר, אינך מחויב לקבל הכל מן המוכן. לפניך תחום הנסיון רחב-הידים. פתח עינים
ולב, בחון מחדש, חפש, גלה סטיות ומקומות-תורפה ושאל! כל המרבה לראות, להקיף, לרשום
.חבושמ הז ירה – לואשלו

יכינחל תפומ השמיש וייח תמגודו ,"רוטקוד"ה היה תוכילה-עונצו תוימורת תודימ לעב שיא
הבורסה ולכל באי הבית ויושביו, לבושו היה צנוע ואף יותר מזה. דירתו – חדר בודד בעלית-
הגג שבקומה החמישית. מבין רהיטיו המעטים שבחדר מן הראוי לציין את המדף הקטן, שנקבע
בין הזגוגיות הכפולות שבחלון. כאן היה מפזר, גרגירים להזין בהם את דרורי-הבית, והללו היו
נכנסים ויוצאים אצלו, בלי מורא ופחד, ונוטלים את מזונם. וכך מדי יום ביום. אך לתשומת-לב
מיוחדת זכו היצורים הקטנים בחודשי הקור, כשהארץ כוסתה שלג ומקורות המחיה על פני-
האדמה נסתתמו. נאלץ היה ה"דוקטור" להיעדר מהבית – לא שכח מעולם למנות ממלא-מקום,
.ונולח ירייד ,וידידיל גאדיש

את הגרעינים לציפורים היה קונה מתקציבו. שכן נזהר היה מלהשתמש בכספי המוסד. לא רק
את עבודתו כמנהל מלא בהתנדבות; אף את ההוצאות לביצוע נסיונותיו החינוכיים היה מכסה
.ב"ויכו תודשח ,זעל עונמל ידכ לכהו .תועונצה ויתוסנכהמ

90קימות מוקדמות במשך רבע שנה מזכות בגלויה אמנותית, שתכנה מותאם לעונת השנה.
היו גלויות, שניתנו בעד טיפול בילדים חדשים, בעד אחריות והשגחה על "חוזרים בתשובה"
(בתקופת התאמצותם להקלט בחברה), בעד השתתפות פעילה במוסדות החברה וכיו"ב.
מאות גלויות אמנותיות היה ה"דוקטור" רוכש מדי שנה. אך כדי שלא ימצא, חלילה, אחד
תויולגה תא שכור היה – "תורתומ" לע רוביצה-יפסכ זובזיבב והמישאיש ,"פורטנאליפ"
.יטרפה וביצקתמ

בבוא הדוקטור למלא תורנות-לילה בחדרי- הילדים (במקום המחנכים שנעדרו מהעבודה) היה ישן
בחדר זעיר, זגוגים מכל ארבעת צדדיו, ובמשך כל הלילה היתה דולקת מנורת-נפט על שולחנו.
"מחנך צריך לשמש דוגמא בהתנהגותו ובמוסריותו עד שאף רבב-של-חשד לא ידבק באישיותו".

היה לי הדוקטור ידיד-נפש, אב-רוחני ומורה- דרך. גם כיום הנהו משמש לי "אורים-ותומים", אליו
אני פונה בשעת דחקי כשבעיות-חינוך קשות מטרידות את מנוחתי.

כאחד מני רבים, שזכו להנות מהדרכתה ולעבוד במחיצתה, הריני ניצב בדחילו-ורחימו, להעלות
את זכרה, לספר על פעלה ועל דרכה בקודש. שכן ראויה היא, שזכרה ישמר בתודעת העם,
בשורה אחת עם נשי-המופת, שקמו לעמנו בדורות עברו ובתקופתנו.

קורות חייה ועברה של סטפה, עד לאותו הזמן שיזמה את ייסוד בית-הילדים ברחוב פראנצ'יס-
קאנסקה, במרכז העוני של וארשה היהודית, בהתחלת המאה הנוכחית – לוטים היו בערפל.
כן לא נודע ברבים, מה הניע אותה לנטוש את לימודי-הטבע באחת האוניברסיטאות בשווייץ,
.תללובתמ תינגרוב-ריעז הביבסב ,התחפשמ-גוחב תוחונו החוור ייח לע רתוולו

האווירה שידעה סטפה ליצור סביבה, לא היתה עשויה לעורר סקרנות ביחס לעברה. החיים
במוסד כל-כך תוססים ומורכבים היו, שכל תשומת-הלב היתה נתונה לעצם העבודה החינוכית,
להכרת הילד, ללימוד דרכי-האירגון של החברה ולביצועם. לכן היתה התעניינותנו בפרטים
האישיים של חייה של סטפה מסוייגים בתחום הופעתה בשדה הטיפול והחינוך בילד היהודי.

הילדים שהגיעו למעון זה שיסדה, משכבות העוני הסמוי לעין באו. "הדוקטור" וסטפה נהגו להבחין
בין שני מיני עוני: עוני גלוי של פושטי-יד, הצועק בראש חוצות, והמוצא את הדרך לוועד הקהילה,
למוסדות ציבור, לבתי-תמחוי ציבוריים וכיו"ב; ועוני סמוי של אנשים הנושאים את סבלם בדומיה,
הנאנקים בעוניים ונמנעים אפילו מקבלת "מתן בסתר".

סטפה חתרה להגיע לשכבות העוני השקט, הסמוי, לשכבות האנשים, שנסיבות-חיים אומללות
הפילום "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". לשם כך אירגנה חוג-נשים מבין שכבות האמידים,
שמוכנות היו לסייע בידה מתוך רגש של רחמנות או תרבות.

לאחר מספר שנים, כאשר המוסד כבר קנה לו שביתה ברחוב היהודי וגם נתאפשרה לו פעולה
סדירה, מבחינה תקציבית – צורף לחבר-העובדים גם רופא-ילדים צעיר, הוא ד"ר יאנוש קורצ'אק.

מכאן-ואילך לא עמדה עוד סטפה בודדה בעבודתה עם עשרות חניכיה. יחד עם "הדוקטור"
אירגנה מסכת חינוך מתקדמת, יחד תכנו תוכניות, יחד חרשו, שדדו וזרעו במענית-החינוך.

במסכת הפעולות של המוסד הסתמנה חלוקה אידיאלית: "הדוקטור" בחן, התבונן ותיכנן תוכניות
לפעולות החברה ואירגון החיים היום- יומיים, ואלו סטפה – בעלת כושר אירגוני יוצר – שכללה את
התוכניות והתאימתן לחיי יום-יום. רק לעובדי המוסד הקבועים היה ידוע, מה רב חלקה של סטפה
במסקנותיו החינוכיות של ד"ר קורצ'אק ומה רבה היתה תרומתה גם לעבודותיו הספרותיות.

ענוותנותה של סטפה, היחסים של הערכה הדדית, השמירה על יחסי-כבוד ושיתוף-פעולה ללא
חיכוכים, כל אלה היו מעוררים פליאה והערכה בחוג העובדים ושימשו למחנכים ולחניכים כאחד
.תפתושמ הדובע יסחיל תפומו המגוד

את מלחמת-העולם הראשונה, על כל מוראותיה, עברה סטפה עם חניכיה כמעט יחידה. יחד עם
חניכיה סבלה קור ומחסור. בפרוץ מגפת הטיפוס בין הילדים, היתה נושאת אותם על כפיה אל
בתי-החולים שבריחוק מקום. כך לוותה למנוחת-עולם גם את אסתר'קה – הבת הבוגרת של
.רזעל הל תויהל ,הירצייוושמ דחוימב העיגהו התאירקל התנענש ,דסומה

עם תום מלחמת-העולם הראשונה נתגשם חלום של שנים: המוסד שוכן בבניין-קבע, ברחוב
קרוכמאלנה. היה זה בניין רב-מידות, שהותאם מראש לתכליתו החינוכית. חנוכת הבניין היתה
לחג, לא בלבד להנהלת החברה "עזרת יתומים" בוארשה, אלא גם לכל הציבוריות המתקדמת.
אך בעיקר היה זה חגם של סטפה ו"הדוקטור", שעסקו בתיכנונו של המוסד שנים ארוכות, ולא
אחת הדירו שינה ומנוחה מעצמם, עד שזכו להתגשמות חלומם.

בהמשך הזמן שימש הבנין לא רק את חניכיו: אגף מיוחד מן הבניין הוקצה כמעון-נוער
("בורסה"), ששימש לכוחות-חינוך צעירים, פרחי- מורים וסטודנטים, שהכשירו עצמם לעבודה
בהוראה ובחינוך, חניכי "מעון-הנוער" היו ממלאים את תפקידי ההדרכה והטיפול במוסד –
כשעיניה הביקורתיות של סטפה עוקבות אחריהם, ונסיונה, הליכותיה ועבודתה – משמשים
להם דוגמה.

סטפה חוננה באינטליגנציה מפותחת ובכשרון אדמיניסטראטיבי מובהק. סדרי המוסד היו יעילים,
חסכוניים ומהשלמים בתכלית השלמות. הנקיון, הסדר, ההזנה, ההלבשה וההנעלה – הכל "דפק",
היה מתואם ומחושב לפי תוכנית מעובדת מראש.

"הדוקטור" היה רומאנטיקאן ותיאורטיקאן, מעין "דוד טוב" שבת-צחוק סלחנית ריחפה תמיד על
שפתיו, ואילו סטפה היתה איש הסדר, החייל הנאמן שעמד תמיד על משמר הבריאות, הנקיון
והסדר. אישיותה הורגשה בכל הפינות של המוסד. לא היתה מטילה מורא חלילה, אך בעצם
הופעתה, בהימצאה תמיד בזמן הנכון במקום התורפה, ייצגה אוטוריטה, השיגה משמעת, וזכתה
.הכרעהלו דובכל

למרות שחלפו כבר עשרות שנים, מאז עזבתי את שערי הבית ברחוב קרוכמאלנה, עוד ניצבת
.דעומ-ימיבכ לוח -ימיב התדובעב ,הפטס לש הייחה התומד יניעל

יולת תוחתפמה רורצו ,רוחש רוניס השובל ,תזכורמ ,ההובג ,הפטס תרבגה איה תכלהתמ הנה
לה על זרועה. תוך כדי הילוכה היא מתעכבת פה ושם, מסדרת עניינים שונים, עונה על שאלות,
.ביבס השענה לכ תא הפיקמ איה היניעבו

בעבודת החינוך אין מוקדם ומאוחר: סטפה היתה חובשת פצעים, מטפלת בחולים, מחליפה
ספרים, בודקת ומתקנת את הדו"חות של נבחרי החברה ושל חבר המדריכים. וכל עבודה היתה
עושה מתוך ריכוז, ברצינות ובתשומת-לב יתרה.

מי שלא ראה את סטפה עובדת יחידה במוצאי שבתות וחגים (כאשר כל שאר העובדים היו
נשלחים לחופשה), כיצד היא מקבלת את בוגרי המוסד, שהיו באים לביקור סתם, או כדי לטכס
עצה – ובעת-ועונה אחת מסדרת את העבודה באמצעות הילדים – מי שלא ראה כל זאת – לא
.וימימ תרדוסמ תיכוניח הדובע האר

רחוקה היתה מן היהדות ומידיעת מנהגי הדת והמסורת, אך היא ידעה להתאים את עצמה
לאווירה, כדרכה, בליל יום-הכיפורים, למשל, כאשר בכל הבית השתררה האווירה המיוחדת
של הימים הנוראים, היתה יושבת בין בנותיה- חניכותיה, מסתכלת עמהן באלבומי-התמונות
של המוסד ומעלה זכרונות מימים עברו.

לשיא הסיפוק היתה מגיעה בלילות-הסדר. האולם הגדול, שהוכן לכבוד החג, היה מוצף אור.
אל שולחנות ערוכים בטוב-טעם ישבו מסובים חברי ההנהלה, חניכי המוסד, עשרות בוגרים
עם נשותיהם וילדיהם ובראש – "הדוקטור". אותה שעה, כאשר היו הילדים משמיעים את פרקי
ההגדה המסורתית, שתובלו בזמרה צלולה, חגיגית, משירי הארץ – לא היתה להתרגשותה גבול,
.היתושגר תא ריתסהלו גילבהל דימת העדיש ,הפטס יניעמ וגלז ליג-תועמד

אם כי במוסד גופא אסורה היתה כל פעילות פוליטית, הרי היחס של ההתנכרות, שנהגו
השלטונות הפולניים כלפי היהודים בכל תחומי – החיים (יחס שהורגש היטב גם מצד הגורמים
הממשלתיים למוסד ולהנהלה), גרם לכך כי "הדוקטור" וגם סטפה החלו מתעניינים יותר- ויותר
בנעשה ברחוב היהודי, ולבם היה נתון לתנועות-הנוער החלוציות. מדי שנה, בל"ג בעומר, צורפו
ילדי המוסד להפלגות של תנועת "השומר הצעיר" אל מחוץ לעיר. בהשפעת חניכי "מעון-הנוער",
היו שליחי "החלוץ" ו"השומר הצעיר" מבקרים במוסד ומחליפים דעות. חליפת מכתבים וקשר
מתמיד עם חניכים ומחנכים לשעבר, שעלו ארצה, גרמו לכך, שנתגבר בה הרצון לבקר בארץ,
ואחר-כך בעתיד יותר רחוק, אולי גם להעביר את כל המוסד לארץ-ישראל.

בהשפעת הח' פיגה ביבר מעין-חרוד, חניכת "מעון הנוער", אשר העבודה המשותפת עם סטפה
הפכה לריעות, הגיעה סטפה לביקורה הראשון בארץ בשנת .1932בשנת 1938באה בשנית,
והפעם – על מנת להישאר בעין-חרוד, אך הגורל לא מנע גם מסטפה את חבלי-הקליטה, אם-כי
כולנו האמנו, כי במוקדם או במאוחר תתפוס את מקומה הראוי לה גם בתחום החינוך המשותף.

בגלויה, שקיבלנו ערב עלייתה לאנייה, כתבה: "הריני משוכנעת שבמצב הנוכחי, מקומי אתם, ולכן
אצה לי הדרך. אם המצב יחייב את שובי, להיות אתכם . . . אעשה זאת".

לבה ניבא, כי המצב חייב שתהיה על-ידם, שתעבור אתם את כל מוראות המלחמה, שתצעד אתם
יחד בדרכם האחרונה.