אוניברסיטת
תל –
אביב

הפקולטה
למדעי הרוח ע"ש
לסטר וסאלי אנטין

החוג
לתולדות עם ישראל

"היהודים
לא יחזרו עוד!":

שירות
העבודה בהונגריה:
1939-1944

חיבור זה
הוגש כעבודת גמר לקראת

התואר
"מוסמך
אוניברסיטה"
– M.A.
באוניברסיטת
תל–אביב

על ידי

דוד
הוליץ

העבודה
הוכנה בהדרכת

ד"ר
רפאל ווגו

תשרי
תשס"ז

בס"ד

צרור
תודות

ראשית,
ברצוני
להודות למורתי פרופ'
דינה
פורת שעודדה אותי לכתוב מחקר זה דווקא על
שירות העבודה.
זהו
אכן נושא חשוב שטרם זכה לתשומת הלב הראויה
ואני תקווה שעבודה זאת תשמש
נדבך למחקרים נוספים.

תודותיי
הלבביות למנחה
שלי – ד"ר
רפי ווגו שניתב אותי בנועם
ובסבלנות בדרכו
החכמה
ורבת
הידע,
עד
שעבודה זאת קרמה עור וגידים.

אין
ספור תודות לחברי היקר מיקי יונש,
שנרתם
למלאכת תרגום מסמכים ומאמרים,
בדקדקנות
האופיינית
לו.
בנוסף
לזה הוא
צייר,
בכישרונו
הרב,
ציורים
שהמחישו
את משמעות עונשי הקשירות.
ותודה
מיוחדת לו על שעות סיעור המוחות הליליות,
אגב
התגברות על מכשולי ימים
ויבשות,
תוך
שימוש בכל אמצעי הטכנולוגיה.

תודה
מקרב לב ליהודה דויטש,
איש
הספרא והסיפא,
שהציף
אותי בחומרים
חשובים
מארכיונו.
בקיאותו
במונחים צבאיים הונגריים ולהטו
העז לעזור,
סייעו
לי לדלג על מכשולי שפה
ותרבות שנערמו
בדרכי במהלך
המחקר.

תודה
לאסתר רוט שמומחיותה בעולם הספרים והספריות
היו לי לתועלת רבה.

הערכה
מיוחדת
שלוחה
לאנשי המוזיאון למורשת היהדות הדוברת
הונגרית בצפת ובעיקר לרוני לוסטיג,
שחרף
התנאים הקשים במקום,
השכילו
להפעיל בו
ארכיון
יעיל.
חן
חן על
עזרתם בספרים נדירים ובחומרים תיעודיים
חשובים.

תודה
לאנשי
הארכיונים ב"יד
ושם"
וב"בית
העדות"
ולכל
האנשים
שיעצו
לי כמיטב יכולתם או הקדישו מזמנם כדי לספר
את סיפוריהם מפלוגות
העבודה
ומימי השואה בהונגריה.

תודה
מיוחדת לקרן יורן –
שניצר
על המלגה החשובה והמועילה
שהוענקה לי.

ואחרונה
חביבה,
משפחתי
היקרה.

שפע
תודות ליקיריי –

לאמי,
שתזכה
לאריכות
ימים,
על
תרגומיה
מהונגרית ועל הידע הרב ששמחה להעביר אלי.

לנעמי
רעייתי היקרה,
על
החשיבות
הרבה שראתה בעיסוקי במחקר,
גם
כאשר נאלצה לשאת בעול נוסף בשל כך ועל
עצותיה הנבונות ותיקוניה המועילים
בניסוח העבודה.

לבנותיי
ולחתניי
ובעיקר לנכדיי המקסימים,
שגודל
המשימה גרם לי,
לא
אחת,
להעדיף
ביקור בארכיון על פני תפקוד כסבא.

מבוא

מערך
שירות העבודה¹
בהונגריה הפעיל גברים יהודיים,
בגילאי
צבא,
בכל
שנות מלחמת העולם השנייה (למעשה
השירות הוקם עוד בטרם פרצה המלחמה),
שנחשפו
לרמות שונות של סבל והשפלה.
נעשה
בהם שימוש,
לרוב
בתנאי עבדות,
במקומות
שונים – ביערות הונגריה ובדרכיה,
בחזית
נהר הדון וברחבי אוקראינה,
בגליציה,
בהרי
הקרפטים ובטרנסילבניה,
במכרות
הנחושת של BOR שבסרביה
ובאוסטריה.
רבבות
מהם נהרגו בעת הקרבות,
מתנאי
החזית,
מקפיאה,
מהרעבה
שיטתית ומהתעללויות שומריהם ההונגריים.
אלפים
מהם נפלו בשבי הסובייטים,
דבר
שלא שחרר אותם מהמשך עבודה קשה,
אך
בתנאים סבירים יותר.
אחרים
ששרדו את מוראות המלחמה נגד הסובייטים,
או
התגייסו בחלקה האחרון של המלחמה,
נמסרו
לידי הגרמנים,
לעבודות
תשתית בניצוח Todt
Organization.
בחודשים
האחרונים של המלחמה,
העבירו
אנשי צלב החץ,
ששלטו
בהונגריה
את
רוב אנשי
שירות עבודה לידי הגרמנים,
כדי
להקים קו הגנה סביב וינה.
אלה
ששרדו,
שוחררו
על ידי חיילי
בעלות
הברית
במחנות הריכוז באוסטריה ובגרמניה –
מאוטהאוזן,
גונסקירכן,
דכאו
ואחרים. עד
כה לא נמצאה דרך לברר נכוחה את מספר אבידות
היהודים בשירות העבודה.

גם
מדינות אחרות ב"ציר",
הפעילו
מנגנונים שבאמצעותם שיעבדו אוכלוסיות,
שהיו
נתונות תחת משטריהן – אלה היו שבויי מלחמה
או קבוצות אתניות נרדפות.
היפנים
ניצלו שבויים בריטיים ואמריקאים לעבודות
תשתית,
בתנאים
קשים ואכזריים.
הגרמנים
העבידו יהודים,
פולנים
ושבויי מלחמה סובייטיים,
בעבודות
כפייה.
הס.ס.
אף
הגדיל לעשות כשפעל, כקונצרן
כלכלי לכל דבר,
כדי
להפיק רווחים.
לצורך
זה,
הוא
השכיר את המשאב שלו,
את
אסירי המחנות,
לעבודות
פרך בחברות גרמניות שונות.
השתלטותה
של גרמניה על שטחים נרחבים באירופה ובעקבות
זאת על אוכלוסיות שנחשבו,
בעיני
הגרמנים,
נחותות
מבחינה גזעית,
פתחה
טווח רחב של אפשריות להעמקת הניצול הכלכלי
הזה.
במסגרת
זאת הוקמו מאות מחנות שנועדו לעבודות
כפייה.
מציאות
זאת השתלבה ברעיון "השמדה
על ידי עבודה"
– "Vernichtung
durch Arbeit",
שהופעלה
בעיקר על האסירים היהודים.
בהשוואה
לשאר
מדינות ה"ציר",
הונגריה
שיעבדה את אזרחיה
והתחילה בזה עוד בטרם פרוץ המלחמה.

המטרה
המרכזית של המחקר היא להציג את הנרטיב של
שירות העבודה של יהודי הונגריה.
לצורך
זה,
בחלק
הראשון נוגע המחקר בנסיבות ההיסטוריות
שהובילו את הונגריה מהתקופה בה היא חפצה
ביקר היהודים ופתחה בפניהם את שעריה
לרווחה,
תוך
הענקת אמנציפציה ועד אשר היא מאסה בהם
ורבים בה תלו בהם את אשמת אסונותיה
הלאומיים,
הכלכליים
והחברתיים.
העבודה
עוסקת בתהליך הצרת צעדי היהודים,
על
ידי צמצום
זכויותיהם באמצעות חקיקה ובהקמת שירות
העבודה וכן סוקרת את תהליך הרעת היחס אל
המגויסים,
על
רקע גורלם הקשה מנשוא של הרבבות שנלקחו,
בעיקר,
לחזית
הרוסית.

המחקר
מביא
מקצת מסיפורי הבחורים שגורלם נחרץ לחיים
או למוות בידי קצינים ושומרים סדיסטיים.
מוצג
תהליך התפתחות שירות העבודה,
מתחליף
לשירות צבאי של "גורמים
בלתי מהימנים",
על
רקע המאמץ ההונגרי "להחזיר
את יהדות הונגריה לפרופורציות שלה",
למכונת
מוות אכזרית.
המחקר
מנסה לתהות על שורשי
ההתנהגות הברברית של אנשי המשמר ההונגריים
על ידי השוואה עם
התנהגות חיילי
הוורמאכט בחזית הרוסית.
כן
נבחנת
הטענה
שהיחס האכזרי,
היה
תוצאה של הנחיה מגורמים בכירים,
וייעודו
היה להרוג את
היהודים,
והטענה
שהוא נבע מהשפעה גרמנית.

המחקר
מתמקד בפעילות של שירות העבודה בחזית
המזרחית.
הגבולות
הכרונולוגיים שלו הם מ–
1938-9, עת
הוכנה החקיקה האנטי יהודית,
שהניחה
את התשתית להקמת שירות העבודה,
ועד
כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים ב–
19 במרס
1944.
אולם
תיחומים
אלה
אינם מונעים מלגעת
באירועים שהתרחשו במקומות ובזמנים אחרים,
שנמצאו
רלוונטיים לרצף העניינים.
המחקר
אינו עוסק בקורות גיוס הנשים לשירות
העבודה.

חלקו
השני של המחקר עוסק בתגובות של היהודים
לגורל המגויסים.
חרף
סכנת המוות,
היו
יהודים שההינו להגיב על מסכת ההתעללויות
בהם,
לרוב
על ידי תלונות בפני דרגים רמים יותר.
עוד
מפנה המחקר עין בוחנת אל העורף היהודי
כדי לחוש כיצד פעל בעניין הבנים בשירות
העבודה ובאיזו מידה הוא חש שותפות גורל
עם סבלם.
לצורך
זה ייבחנו תגובות של משפחות המגויסים
ודפוסי פעילות של מסגרות ארגוניות יהודיות
בהונגריה.

לפיכך,
שאלות
המחקר המרכזיות הן:

מה
מקומו של שירות העבודה בתוך שואת יהודי
הונגריה?

מהם
התהליכים והנסיבות שהובילו את שירות
העבודה מתחליף תמים,
לשירות
צבאי,
לאחד
המרכיבים האכזריים בשואת יהודי הונגריה?

האם
הברוטאליות ההונגרית ניתנת להסבר?

באיזו
מידה הייתה הנפילה
בשבי הסובייטי
הצלה
ליהודים?

כיצד
הגיבו היהודים,
בכל
הרמות הארגוניות,
לגורל
המגויסים לפלוגות
העבודה?

הקדמה
מתודית

המקורות
עליהם מתבסס המחקר הם מחקרים שנעשו במהלך
עשרות השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם
השנייה;
עיתונות
יהודית בת התקופה בהונגריה;
מקורות
ראשוניים כמו מסמכים הקשורים
למשרד
ההגנה;
זיכרונות
ועדויות של יהודים ששרדו את שירות העבודה.
חלק
גדול מעדויות אלה נמסרו על ידי היהודים
מיד עם שחרורם מהמחנות,
בעת
חזרתם הביתה.

המחקר
רואה חשיבות רבה בשימוש בזיכרונות ובעדויות
אישיים ואלה מהווים ציר מרכזי בו והם
משובצים
ברוב הנושאים והפרקים העולים לדיון.
חלק
ניכר מהזיכרונות מופיעים בספרים שהוצאו
לאור שנים רבות אחרי מלחמת העולם השנייה
וחלקם נכתבו מיד עם תום המלחמה,
אך
פורסמו שנים רבות מאוחר יותר.

מקור
העדויות, בהן
עשה המחקר שימוש רב, הוא
בארכיונים שונים,
שהבולט
שבהם הנו הארכיון של DEGOB,
הממוקם
בבודפשט.
על
ארכיון זה ועל המיוחד בעדויות שבו,
יורחב
הדיון בהמשך. בנוסף
לאלה,
השתמש
המחקר בעדויות שניתנו על ידי הניצולים,
עשרות
שנים מאוחר יותר למוסדות כמו יד–ושם,
קרן
סטיבן ספילברג ואחרים.

חשיבות
מרכיב העדויות בתוך מחקר על השואה זוכה
לתמיכה מדבריו של פרופ'
יהודה
באואר:

Generally
speaking, testimonies are one of the most important sources for our
knowledge of the Holocaust, because the Germans tried to murder the
murder: they tried to prevent Jews form documenting what happened.²

מרכיב
זה מהווה במחקר מעין עמוד שדרה לנרטיב
שירות העבודה של היהודים בהונגריה.
המחקר
עימת
את העדויות עם המקורות האחרים,
מתוך
מגמה לאמת מידע ולבחון טיעונים והנחות
מול מחקרים שנעשו
על
נושאים מקבילים,
בדרך
כלל בצד הגרמני.

הארכיון
של DEGOB

עדויות
רבות בחיבור זה נלקחו מהארכיון של DEGOB בבודפשט.
המחקר
רואה חשיבות רבה בשימוש בחומרים אלה
מהסיבות הבאות.
עד
כמה שידוע,
כמעט
ולא נעשו מחקרים שהתבססו על מקור זה.
ההיסטוריונית
Rita
Horváth
כתבה
מאמר על ארגון זה ועל התפתחות הארכיון
שלו ולטענתה,
עיקר
השימוש בעדויות אלה,
עד
כה,
היה
בשיבוץ אחדות
מהן באוספי מקורות.
כך
עשה ההיסטוריון Elek
Karsai
בספרו
החשוב Fegyvertelen
áltak az
akanamezőkön
וכך
נהגו גם אחרים³;
העדויות
"טריות"
– הן
נלקחו,
במהלך
1945
ועד
מחצית 1946,
מיד
עם שובם של הניצולים
מהמחנות⁴,
דבר
המאפשר אזכור פרטים "קטנים"
כמו
משקל פרוסת הלחם שקבלו או שמות אנשי המשמר
ומקומות מוצאם וכדומה;
העדויות
נלקחו על ידי צוות של חוקרים מקצועיים,
שבתקופת
השיא מנה כ-25
אנשים;
כדי
לוודא דיוק,
התמקדו
שאלות החוקרים בעדויות
הראיה של העדים ולא בעדויות שמיעה או
התרשמות;
הארכיון
מכיל אלפי עדויות של יהודים הונגריים
שהיו בכל סוגי המחנות באירופה;
בנוסף
לשאלות שעסקו במישרין בנושאי השואה,
נשאלו
העדים שאלות רקע,
כמו
מצבם בטרם שואה,
או
מה תוכניותיהם לעתיד לבוא.⁵

חשיבות
נוספת מוקנית לעדויות אלה בזכות היותן
חפות מכל ניסיון להתאים עצמן לנורמות
סביבתיות שהיו מקובלות בארץ בעשורים
הראשונים לאחר
המלחמה.⁶

המשך
הפרק יצביע על נקודות שיש בהן כדי לפגום
משהו באותנטיות של העדויות.

עדויות
DEGOB
הועלו (כנראה
בשנים
האחרונות)
לאינטרנט
לאתר www.degob.hu.
לצורך
זה הן שוכתבו והפכו להיות נגישות לכל
השולט בשפה ההונגרית.
במקביל
לשכתוב,
נשמרת
אופציה "לדפדף"
בדפים
המקוריים הסרוקים.
דרך
אגב,
במהלך
המחקר נתגלו שגיאות אחדות בדפים הממוחשבים,
שנפלו,
כנראה,
בשלב
ההמרה.
לא
ברור מיהו הגוף העומד כיום מאחורי ארכיון
DEGOB ומתחזק
את האתר שלו.
סביר
להניח שזהו המוזיאון היהודי ההונגרי
בבודפשט.

ארגון
DEGOB⁷,
הוקם
בבודפשט במרס 1945,
עם
שובם של ראשוני היהודים שגורשו למחנות
ההשמדה ולפלוגות העבודה.
הארגון
נועד לפעול בשלושה מישורים – טיפול בשבים
הביתה ממקומות גירושיהם,
מתן
עזרה חומרית לשבים ותיעוד סיפוריהם.
יסודות
ארגון זה היו בתחילה הג'וינט,
אח"כ
הסוכנות היהודית ולבסוף הקונגרס היהודי
העולמי.

בארכיון
כ–
3660 עדויות,
ומאות
מתוכן עוסקות,
בין
השאר,
בשירות
העבודה.

מסיבות
שטרם הובררו,
מחקו
בשלב השכתוב,
במהדורת
האינטרנט (גם
על גבי הדפים הסרוקים),
ברוב
המוחלט של העדויות,
את
שמות העדים והשאירו במקומם רק ראשי תיבות.
האורך
הממוצע של רוב העדויות העוסקות בשירות
העבודה,
הוא
למעלה מעמוד מודפס.
בראש
כל עמוד מופיעים פרטים אישיים של העד,
כמו
מקום הולדתו,
שנת
הולדתו,
עיר
מגוריו והמחנות והגטאות בהם היה.
שני
המרכיבים האחרונים לוקים בחסר,
כנראה,
מכיוון
שהם הודפסו
בראשית מסירת העדות,
בעוד
שבמהלכה הזכיר העד הרבה יותר מקומות משזכר
בטרם החל את סיפורו.

מקריאת
עדויות שונות ניתן להבחין בנקל במספר
נוסחים קבועים של תשאול העדים,
דבר
המרמז על מראיינים שונים,
שמעבר
לדפוס השאלות הקבוע,
כל
אחד מהם הנחה את העד באופן המיוחד רק לו.
לדוגמא:
עדויות
המתחילות בדברי העד על משפחתו ופרנסתו
בטרם גיוסו או גירושו;
עדויות
המתחילות בתיאור השפעת החוקים האנטי
יהודיים על העד;
עדויות
המסתיימות בתוכניות העד לעתיד לבוא.

העובדה
שהעדויות נמסרו סמוך מאד לשחרור,
מוסיפה
נופך מרתק ומרגש בשל התרחשות חלק מהסיפור
בזמן הווה.
לדוגמא:
העד
מזכיר מישהו מהקצינים
או מהמשמר ההונגרי,
שהתאכזר
אליהם במיוחד,
ומוסיף
בהערת אגב ממין "שמעתי
שהוא עכשיו
במשפט של

בית
הדין העממי בסגד".
לגבי
שאלות על התוכניות לעתיד,
רבים
השיבו,
אגב
חרדה ניכרת,
שקודם
כל "אני
מקווה למצוא את אשתי וילדי הקטן".
בכוח
אמירות כאלה לחצות,
כברק,
את
חומת
עשרות השנים שחלפו מאז ולטלטל את נפש
הקורא.

חשוב
להרחיב את הדיבור על העדויות
ל–
DEGOB של
השבים מהשבי הסובייטי.
אורך
רובן כשליש עמוד בלבד.
אלה
עדויות מתומצתות ביותר,
אך
למרות זאת,
בחלק
מהן הצליחו עדים אחדים לשרבב פרטים
רבים.
כמעט
כל שורות עדות טיפוסית עוסקות
במידע על מקומות בהם היה העד,
באנשי
המשמר,
בהתנהגותם,
בכמות
המזון שקבלו,
בלבוש
החסר ובתנאי מזג האוויר הקשה.
רק
שתי השורות האחרונות מוסיפות מידע כדוגמת:
באו
הרוסים ושבו אותנו,
היחס
אלינו היה
ללא
דופי,
היה
אוכל,
ביגוד,
טיפול
רפואי,
חזרנו
להונגריה דרך רומניה ועוד.
בעדויות
מעטות בלבד יש פירוט רחב יותר,
כגון:
סוגי
העבודה שהם נדרשו לבצע,
מקומות
בהם שהו,
ועוד.
בשום
עדות לא נתגלתה ביקורת או תלונה על פרק
זה בחייהם.
יהודי
אחד
אף הוסיף
בהתלהבות:
"עד
כה עבדתי [כשבוי
בבריה"מ]
כמהנדס
במפעל גדול.
במשך
כל הזמן למדתי עד כמה הרוסים אינם מפלים
בין איש לרעהו.
הם
רודפי צדק ואנושיים".⁸

העדויות
בארכיון DEGOB מעמידות
בפני החוקר מספר בעיות.
האחת
היא היעדר תאור רחב ואמין
על השבי הרוסי –
אופן
הנפילה בשבי,
התנהגות
הרוסים כלפי היהודים בעת המפגש ובעת
העברתם למחנות השבויים,
שגרת
החיים במחנות והשחרור.
השבח
שהורעף על הסובייטים,
חשוד
באופורטוניזם ופוגם
בערך הדוקומנטארי של העדויות.
לדעת
המחקר,
עדויות
אלה
משדרות חשש מפני מסירת העובדות לאשורן.
נראה
שהסיבה לכך היא שהשבויים
לשעבר
שבו להונגריה,
שאף
כי שוחררה מהכיבוש הגרמני,
לא
הייתה מדינה חופשית של ממש.
זאת
הייתה מדינה כבושה והפעם
על ידי משחרריה,
אף
כי עד 1949,
המעורבות
של הסובייטים בשלטון הייתה מינורית יחסית
להמשך.
ייתכן
שנלחש למשוחררים שמן התבונה היה שלא
להעביר ביקורת,
או
שלא
לומר דברים שעלולים להתפרש כביקורת,
על
הסובייטים.
במידה
ואפשרות זאת אינה ספקולציה נטולת רסן,
ניתן
להוסיף לאווירת הזהירות גם את ניסיונם
המצטבר של הבחורים,
שחושיהם
התחדדו משנות האלם שנגזרו עליהם תחת עוּלם
של ההונגרים
הגרמנים והרוסים.⁹ נוכחות
סובייטית במדים ובלעדיהם בסביבתם,
הבהירה
להם,
מן
הסתם,
כי
גם בעדות תמימה,
נכון
הכלל היהודי "סייג
לחוכמה – שתיקה".
כן,
אין
המחקר מבטל את הספקולציה שכל עדות עברה
צנזורה מרצון של העד והמראיינים,
כדי
שתהלום את אווירת הזהירות.

לפיכך,
אין
די בעדויות אלה כדי לספק
תמונה מלאה על חוויית השבי הסובייטי,
כפי
שחוו שבויי
שירות
העבודה.
זאת
הייתה אחת הסיבות לצורך של המחקר לתור
אחר
עדויות נוספות שנמסרו במקומות ובזמנים
בהם לא ניקר החשש מפני הסובייטים.

בעיה
אחרת הקשורה לעדויות בארכיון של DEGOB,
מתייחסת
למקובלה שאחרי כיבוש הונגריה על ידי
הגרמנים,
עת
רוכזו היהודים,
בערי
השדה,
אל
תוך הגטאות וגורשו בתוך שבועות ספורים
לאושוויץ,
שימש
שירות העבודה מקלט בטוח למגויסים.
למעשה,
זאת
הייתה תמונת מצב זמנית.
חלק
גדול מהמגויסים,
ששהו
בשטחה של הונגריה,
אכן
ניצלו ממשלוח לאושוויץ,
מכיוון
שהשירות היה כפוף למשרד ההגנה ההונגרי,
שלמרבה
הפלא כובדה הסוברניות
שלו,
חרף
כיבוש המדינה.
מסיבות
שטרם הובררו דיין,
מנע
משרד ההגנה את מסירת המגויסים לידי
הגרמנים,
לשם
השמדתם.
אולם
מבדיקת
למעלה מ-170
עדויות
מארכיון DEGOB,
התבררה
התמונה הבאה.
כשליש
מהעדים שבו מהשבי הסובייטי.
חלק
קטן מהעדים הצליח לברוח מהשירות ולהסתתר
עד שחרור הונגריה ושאר העדים שבו מגרמניה
ואוסטריה לאחר שרובם
נמסרו
לידי הגרמנים,
על
ידי אנשי צלב החץ.
אלה
מהם ששרדו את מוראות השואה,
שוחררו
במחנות ההשמדה הגרמניות,
כמו
מאוטהאוזן,
דכאו,
פלוסנברג,
ברגן–בלזן,
בוכנוולד
ואחרים.

מסתבר
שארכיון DEGOB נוטה
להומוגניות מסוימת,
הנובעת
ממאפייני אוכלוסיית הניצולים שמסרו את
עדויותיהם.
חרף
העובדה שניצולים רבים התגוררו בפרובינציות,
הארכיון
שיקף רק
את
תמונת גורלם של אלה שהגיעו בעת שחרורם
לבודפשט,
או
עברו דרכה.

היו
יהודים רבים שניצלו מהשבי או ממסירה לידי
הגרמנים,
מהסיבות
הבאות:
א.
אלפי
גברים יהודיים גויסו לגדוד העבודה העשירי
שהיה ממוקם ב–

Nagybánja
שבטרנסילבניה,
הודות
לפעילותו המיוחדת של סא"ל
אימרה רוויצקי,
חסיד
אומות העולם¹⁰.
ב.
אלפים
אחרים שוחררו או ננטשו על ידי ההונגרים
במזרח הונגריה,
בטרנסילבניה
ובקרפטו–רוס,
סמוך
למחוזות מגוריהם.
אנשים
אלה לא הגיעו לבודפשט וארכיון DEGOB
לא
קיבל מהם עדויות.¹¹

עדות
שתומכת בדוגמא השנייה היא סיפורה של
הפלוגה שחנתה בעיר קאששה (כיום
Košice
בסלובקיה),
אחרי
חזרתה מהחזית בגליציה,
באביב
44'.
אחד
מאנשיה היה ברוך פרנק.
אחותו
העידה שכאשר נודע לו שב–
Szatmárnémeti
(סאטמר)
רוכזו
היהודים לגטו,
הוא
החליט לבקר את בני משפחתו.
כשהוא
ביקש לשוב לפלוגה,
השומרים
מנעו ממנו לצאת מהגטו ובסופו של דבר גם
הוא מצא עצמו על הרכבת לאושוויץ יחד עם
כולם.
"הרכבת
עצרה בקאששה ומהחריצים של הקרון ראינו
כמה מהחברים שלו בפלוגה.
נדמה
לי שאפילו הצליח לדבר עם מישהו מהם."
כמעט
כל אנשי הפלוגה ניצלו וחזרו הביתה.¹²
אנשים
אלה ואחרים לא הגיעו לבודפשט ולא מסרו
עדות בארכיון DEGOB.

העובדה
שארכיון DEGOB
אינו
נותן ייצוג למגוון רחב יותר של מגויסים,
חייב
את המחקר לפנות למקורות נוספים,
כדי
שתמונת שירות העבודה בהונגריה,
תהיה
אמיתית.

קושי
מחקרי נוסף
נובע מהעובדה
שיתכן
שהעדויות
עברו
עריכה או עיבוד ולכן הן בנויות
כמונולוג.
נעדרות
בהן
השאלות שנשאלו
העדים
ותשובותיהם
הישירות ואין תאור תגובות
רגשיות
של העדים
לשאלות קשות.
עריכת
העדויות
פוגמת
משהו
באותנטיות שלהן.

לעדויות
DEGOB ערך
רב ביותר,
אולם
מהסיבות שנמנו לעיל,
הסתמכות
בלעדית עליהן
עלולה לעוות את התמונה
ההיסטורית של שירות העבודה.

חלק
ראשון
–
שירות
העבודה

פרק
1
– רקע
היסטורי

מערכת
יחסים לבבית,
בין
השנים
1867
– 1918,
"תור
הזהב", בין
היהדות לבין
האליטה
ההונגרית,
התחלפה
במדיניות של רדיפת היהודים
על ידי גזרות רבות,
שנתמכו
על ידי חקיקה אנטי יהודית שהגיעה לשיאה
בהשמדת למעלה מ–
550 אלף
יהודים,
רובם
בשנת 1944.

כדי
להבין את תהליך
התרחשות אסון
יהדות
הונגריה,
מצא
המחקר לנכון לתהות אחר שורשיו ב"תור
הזהב".
הסיבה
העיקרית לכך היא המהפך ההיסטורי שחל
ביחסים בין שני העמים בתוך פחות משנות
דור.
המעבר
ממצב של הענקת שוויון זכויות,
ברוח
הליברליזם,
למצב
של השמדה,
הנו
קוטבי ולא "נורמאלי"
ולא
ייתכן שהוא נוצר בוואקום,
אלא
סביר להניח שיש לו שורשים בתקופה מוקדמת.
הפרק
הבא יציג כיצד הפכו היהודים לרצויים
בהונגריה מתוך שיקולים תועלתיים.

רצויים

הענקת
אמנציפציה ב-1867
ליהודי
הונגריה,
חוללה
בה מהלך
חסר תקדים.
האליטות
השליטות בהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה
– החברה הגבוהה וחוגי האריסטוקרטיה
והשמרנים,
שהרכיבו
את השלטון,
ראו
בשיפור היחס אל היהודים,
מנוף
להשגת יעדים בשני מישורים עיקריים. האחד
–
המדיארים
בממלכה ההונגרית,
היוו
למעשה מיעוט אתני.
שאר
הקבוצות
האתניות בהונגריה
היו רומנים,
סלובקים,
רותנים
וסרבים.
כדי
להגדיל את משקל
המדיארים,
הם
נעזרו באוכלוסיה היהודית,
שמשקלה
היה למעלה מ–
5 אחוזים
מהאוכלוסייה הכללית.
המדיארים
פתחו
את שערי הונגריה לפניהם וראו
בהתערותם יתרון על שאר הקבוצות,
מכיוון
שהיהודים
(למעט
אלה שבאו מהמזרח)
היו
דוברי הונגרית,
חפו
מכל תביעות טריטוריאליות וראו בהונגריה
את מולדתם. היטמעותם
בחברה ההונגרית חיזקה את מעמדן הפוליטי
של האליטות.
בעקבות
תהליך זה היה ב–
1910 משקלם
של
המדיארים
בהונגריה 54.4%.

המישור
השני שיקף את המסורת הפיאודלית של הונגריה,
במסגרתו
עודדו את היהודים לעסוק בתחומי המסחר
והתעשייה וכך נוצרה מערכת קשרים ידידותית
ומשתלמת בין ההנהגה לבין אנשי הכלכלה
היהודיים.

היהודים
רכשו השכלה ובתוך זמן קצר תפסו עמדות מפתח
במקצועות החופשיים ובתחומי הספרות
והאמנות.
אגב
תהליך המדיאריזציה, רבים
מהם
שינו
את שמותיהם לשמות הונגריים ופיתחו קנאות
פטריוטית למולדתם החדשה.
אולם
הדבר
עורר מורת רוח ובוז
בקרב
הונגרים רבים וכן בקרב קבוצות אתניות
אחרות,
שראו
בהם את מנציחי מצבם הקשה.
אמנם,
השלטונות
הקפידו לדכא כל גילוי אנטישמי,
אך
השנאה כלפי היהודים לא
הפסיקה
לרחוש בקרב
חוגים
שונים – אצל האריסטוקרטים,
שידעו
להפיק תועלת רבה מהיהודים ואצל חוגי החברה
הכפרית,
שסבלו
קשות מדיכוי,
ונמנעו
מלקבל את היהודים אליהם.

לא
כל יהודי הונגריה נטמעו.
היהודים
שזה
מקרוב באו
ממזרח אירופה נמנעו מלהתבולל,
כאחיהם
המערביים.
רובם
היו שונים מהם בשפתם –
היידיש,
בלבושם,
בעיסוקיהם
ובהקפדתם על המשך קיום מצוות בדפוס
האורתודוקסי הישן.
אנטישמים
טענו שאלה היו בני "גזע
ביולוגי ואידיאולוגי"
שונה.¹³

נראה
שעקב האופוריה,
בה
היו שרויים רוב היהודים,
טחו
עיניהם מראות את היחס האמיתי של ההונגרים
כלפיהם.
יתכן
שאירועים כמו עלילת הדם בטיסה–אסלר
והפרעות שבאו בעקבותיו,
היו
מהאותות שבישרו את הבאות,
למרות
שלא בטוח שהם נקלטו ככאלה.

נרדפים

התפרקות
האימפריה האוסטרו–הונגרית
וקצו של משטר המלוכה ההונגרי,
בתום
מלחמת העולם הראשונה,
סימנו
את סוף מערכת היחסים הסימביוטית בין
המעמדות השולטים לבין היהודים.
אחד
הגורמים לכך היה המשטר הסובייטי קצר הימים
אך הטראומתי של Béla
Kun.

פרופ'
נתנאל
קצבורג כותב שבעקבות התמוטטות הממלכה
ההונגרית,
הוקמה,
באוקטובר
1918,
רפובליקה
דמוקרטית – ליברלית בראשות הרוזן Mihály
Károlyi.
משטר
זה זכה לתמיכה רחבה ועורר ציפיות שכדמוקרטיה,
הונגריה
תזכה ליחס סביר מצד בעלות הברית המנצחות
במלחמה.
אך
לא כך היה הדבר,
האחרונות
לא הפסיקו לראות בה ארץ אויב ותבעו ממנה
לוותר על טריטוריות לטובת רומניה.
דבר
זה גרם להתפטרות קארויי ולהקמת דיקטטורה
פרולטרית בראשות קון בלה.¹⁴

המשטר
הבולשביקי גרם ליהודים סבל רב,
אף
יותר מאשר לאחרים,
בשל
התנגדותם לדיקטטורה הפרולטרית ובגלל
היותם קבוצה דתית מאורגנת.
חרף
זאת, הפכה
אותם התעמולה האנטישמית של החוגים האנטי
מהפכנים,
שפעלו
להחזרת המשטר הישן,
לאשמים.
עמדת
האנטישמים הוקצנה בעקבות חוזה Trianon,
שכפה
על הונגריה וויתור של שני שלישים משטחה,
שליש
מהעם ההונגרי ושלוש חמישיות מהאוכלוסייה
הכללית.
הונגריה
הטריאנונית הפכה למדינה הומוגנית מבחינה
אתנית
ולכן
היהודים איבדו את חשיבותם כגורם להגדלת
האוכלוסייה המדיארית.
ממש
כמו בגרמניה הנאצית,
הם
הפכו לשעיר לעזאזל לכל אסונות המדינה
והחברה,
מציאות
שהיוותה מצע הולם להקצנת המדיניות האנטי
יהודית ולהידוק הקשר עם הרייך השלישי.¹⁵

החקיקה
האנטי יהודית על רקע הידוק
הקשר עם
גרמניה

בעקבות
ה"טרור
הלבן",
החלה
חקיקה אנטי יהודית.
חוק
ה"נומרוס
קלאוזוס"
מ–
1920 (התקבל
אגב הפרת "האמנה
להגנת המיעוטים")
הגביל
את קבלת היהודים למוסדות השכלה גבוהה ל–
6 אחוזים.
מבחינה
מעשית,
התפוגג
חוק זה עם הזמן,
אך
עצם חקיקתו היוותה תקדים משפטי לשאיפת
האנטישמים "הנאורים"
לפתור
את הבעיה היהודית בדרך חוקית.

מינויו
של Gömbös
Gyula

– הנציג
המובהק של הימנים הקיצוניים,
ב-1932
לראש
ממשלה,
הפך
את העיסוק בשאלה היהודית לעניין המרכזי.
הוקצנה
התעמולה כנגדם – הם הוצגו כבלתי נאמנים,
כמוצצי
לשד האומה וכבעלי
נטייה לבולשביזם ולכן שומה היה לפתור את
בעיית היהודים אחת ולתמיד.
מגוון
ההצעות לפיתרון נע בין הגבלות חוקיות על
עיסוקי היהודים ועד "יישובם
מחדש"
מחוץ
למדינה.
הפחד
מפני
הבולשביזם
היה אחד הגורמים למשיכה של ההונגרים כלפי
הנאציזם.

בראהאם
הציג
את רצף האירועים שהכשירו את הקרקע לשואת
היהודים בהונגריה:
גמבש
נטש את מדיניות החוץ של בטלן;
הוא
החליף את כל המנגנון הממשלתי באנשי אמונו
מהימין הקיצוני;
הדרגים
הבכירים בצבא הוחלפו בקצינים לאומנים¹⁶
שהעריצו את הנאצים;
העיתונות
הוקצנה ופרחו תנועות ומפלגות ימניות
קיצוניות;
סיפוח
אוסטריה על ידי הגרמנים הביאה את גבולם
עד הונגריה;
הרפיסות
שהפגינו המדינות הדמוקרטיות נוכח מעשי
הגרמנים,
חיזקה
את רצונה של הונגריה להסדר עולמי חדש.

החוגים
השמרנים –
אריסטוקרטים,
שעמדו
בראשי הממשלות,
חרצו,
עם
קוצר הראות שלהם,
את
גורל היהודים.
לאחר
שהונגריה הצטרפה למדינות הציר וזכתה לקבל
חזרה
את
השטחים
מרומניה,
צ'כוסלובקיה
ויוגוסלביה,
חשה
האליטה ההונגרית איום מחוגי הנאצים
המקומיים,
שסדר
יומם נע בין רדיפת היהודים לבין תביעה
לרפורמה חברתית – אגרארית.
כדי
להסיח את דעתם מהתביעות החברתיות,
תמכה
האליטה בהגברת רדיפת היהודים,
על
ידי חקיקה אנטי יהודית.
בולטת
העובדה שבדרך כלל,
הוצעו
החוקים בתזמון מדיני – החוק השני הוצע
כהוקרת תודה לגרמניה על סיפוח מחדש של
חלקים מסלובקיה וקרפטו–רוס.¹⁷

החוק
היהודי הראשון,
שהוצע
על ידי ראש הממשלה Kálmán
Darányi,
התקבל
במאי 1938
ונועד
להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה.
היהודים
היו כ–
5-6 אחוז
מהאוכלוסייה הכללית,
אך
תפסו בתחומים שונים – מקצועות חופשיים,
בנקאות,
תרבות
ואמנות כ–
50 אחוז
מהתפקידים.
רכושם
נאמד בין 20
ל–
33 אחוז
מההון הלאומי.
מיד
אחרי קבלת חוק זה הציע ראש הממשלה ¹⁸Béla
Imrédy את
החוק היהודי השני (IV
tc:1939),
שהתקבל
ב–
5.5.39. החוק
צמצם את אחוז היהודים בתחומי הכלכלה
והתרבות ל–
6%, הגביל
את שירותם
בצבא רק ל"חזית
האש"
וכן
הגדיר את המונח "יהודי"
כמי
שהוריו היו 50%
יהודים.
חוק
זה הגביר תהליך של התנצרות יהודים רבים.

סיפוח
השטחים החדשים להונגריה,
הגדיל
בה את מספר היהודים.
הצטרפותה
למעצמות הציר,
לוותה
בגזירה חדשה כלפיהם – שירות בצבא ההונגרי
(מס.
A2870/1941ME)
בשרות
העזר.¹⁹

באביב
1941,
הצטרף
צבא הונגריה לוורמאכט בכיבוש יוגוסלביה,
למרות
שכחצי שנה קודם לכן,
חתמו
הונגריה ויוגוסלביה על ברית ידידות
ביניהן.
ראש
הממשלה הרוזן Pál
Teleki התאבד
במחאה על הבגידה של מדינתו.
השכר
שהונגריה קיבלה היה סיפוח חלקים מיוגוסלביה.

ב–
19.5.41 חויבו
מגויסי שירות העבודה לענוד סרט צהוב
(המומרים
– לבן)
על
זרועם.

ב–
27.6.41 הכריזה
הונגריה מלחמה על בריה"מ.
חודש
מאוחר יותר,
נתקבל
החוק היהודי השלישי (XVtc.
1941) שהגדיר
את המונח "יהודי"
ברוח
חוקי נירנברג –
יהודי
הוא מי שלפחות שניים מסביו יהודים,
או
שהוא השתייך ל"דת
ישראל".
כן
אסר החוק נישואי יהודים עם נוצרים.

כ–
20 אלף
יהודים,
כביכול
חסרי נתינות,
מהאזורים
המסופחים,
הועברו,
ברובם
לקמנץ–פודולסק
שבגליציה ובסתיו 1941
נרצחו,
רובם,
על
ידי הס.ס.
והצבא
ההונגרי.
בתחילת
42'
רצח
הצבא ההונגרי כאלפיים תושבים סרביים
ומתוכם כאלף יהודים בנובי סאד שבסרביה²⁰.

השפעת
החקיקה על חיי יהודי הונגריה

מבחינת
עדויות יהודים מהונגריה ומהאזורים שסופחו
להונגריה מהארצות השכנות עולה תמונה
"יהודית"
אופיינית
לימים שקדמו לשואה,
של
שיגרת עמידה בתקופות קשות על ידי הרכנת
ראש ושמירה על פרופיל נמוך,
עד
יעבור הגל העכור.
דפוס
התנהגות זה עוצב על ידי המסורת בת מאות
השנים של חיים בארצות נוצריות והתמודדות
פסיבית,
או
אקטיבית,
לרוב,
על
ידי שתדלנות,
על
מנת למזער את הנזק ואחר כך לחזור לשגרה,
עד
הגזרות או הפוגרומים הבאים.
ניתן
לזהות דפוסים כאלה בארצות הריין בימי
מסעי הצלב,
ובתקופות
המאוחרות יותר במרכז אירופה ובמזרחה.

המחקר
בוחן את השפעת החוקים והאווירה האנטי
יהודיים,
דווקא
על האנשים "הקטנים"
שהיו
צריכים להתמודד עם התופעה החדשה ישנה.
היהודים
נאלצו לעמוד מול נחשול אנטישמי,
שהתחולל
ברבדים שונים של החברה ההונגרית,
כולל
בחלק מהמוסדות השלטוניים.
מאריה
שמידט הגיעה למסקנה שהמשטרה בערי השדה,
בעיקר
בחבלים המסופחים,
הייתה
אנטישמית במיוחד.
היא
מבססת את מחקרה על בדיקת דוחות של ראשי
המשטרה שנמסרו למשרד הפנים.²¹

S.D.,
סוחר
טקסטיל בן העיר Beregszász
שבקרפטו–רוס
(כיום
Berehove
באוקראינה)
סיפר
על האווירה ברחוב ועל השפעות החוקים האנטי
יהודיים.

ב–
1939 החלו
הפעילויות האנטי יהודיות והשנאה כלפי
היהודים התעוררה.
כנופיות
רחוב ערכו מהומות,
בזזו,
חטפו
ילדים ממשפחות יהודיות עשירות והחזירו
אותם רק תמורת סכומי כסף גבוהים.
אירועים
דומים לאלה,
התרחשו
יומיום.
[פרחחים]
פרצו
לבתי יהודים ותלשו מאצבעות הנשים את
טבעותיהן,
היו
מעשי אלימות ברחוב וגרמו נזקים לבתי כנסת.
לא
יכולנו לעשות שום דבר נגד כל אלה,
כי
כאשר התלוננו,
נענינו
ש"המשטרה
חסרת אונים.
היא
איננה יכולה לעשות נגד זה דבר".
מאוחר
יותר קמה וועדה והיא אכן ריסנה את כנופיות
הרחוב.
היה
שקט עד אשר החוק ה[אנטי]
יהודי
הראשון נכנס לתוקף.²²

גם
K.S.,
מבשל
שיכר
מבודפשט,
נאלץ,
בעקבות
החקיקה האנטי יהודית,
להפסיק
את שירותו הצבאי ולהתגייס לשירות העבודה.
לאחר
שירותו,
הוא
חש בהפליה על בסיס כלכלי,
בהשוואה
לעמיתיו הנוצריים.
לטענתו
הדבר נבע גם כן מהחקיקה.²³

השפעות
החקיקה האנטי יהודית ניכרו בעיקר בקרב
בעלי המקצועות החופשיים,
שחלקם
היחסי הגבוה בהונגריה,
סיפק
את התירוץ לתגובות אנטישמיות חריפות.
חשוב
לראות מה עבר על ציבור זה וכיצד הוא התמודד
עם הגזירות.
סוגיה
זאת תיבחן על ידי חקירת העדויות הבאות.
הרופא
ד"ר
B.T.,
יליד
1912,
לא
יכול היה להמשיך בלימודיו האקדמיים,
לאחר
סיום בחינות הבגרות.
הוא
נאלץ להמיר את שאיפתו ללמוד רפואה בעבודה
כשוליית סיידים.
לאחר
בזבוז שלוש שנים בגין סחבת,
הוא
התקבל ללימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת
Szeged.²⁴
גם
עדותו של עורך הדין ד"ר
H.L.M.,
מבודפשט,
מציגה
מקרה של יהודי שלא קבלו אותו ללימודים
אקדמיים,
בשל
החוקים האנטי יהודיים.

נאלצתי
להפעיל פרוטקציה כדי להתקבל לאוניברסיטה
ב–
Pécs.
…
האווירה
האנטי יהודית הייתה קיצונית למדי ופעם
או פעמיים גם אני חטפתי מכות …
שימשתי
כעורך דין …
מאוחר
יותר הגעתי ל[בוד]פשט
והתגוררתי שם.

בשל
הגזרות והאווירה העוינת,
הוא
העדיף
לעבור הסבה מקצועית,
כי
היה לו ברור שלא היה כל סיכוי למצוא משרה
כעורך דין.
"…
ועבדתי
בבית חרושת לאריגה ולמגבות Star.
כאן
לא סבלתי מאי נעימויות [כיהודי]
כי
עבדתי כפועל".²⁵

גם
גורלו של B.A.,
יליד
1922
לא
שפר עליו בצוק העתים.
אחרי
בחינות הבגרות הוא לא התקבל ללימודים
והוא ביקש לעבוד כשוליה,
אבל
בשל השכלתו,
אף
אחד לא רצה לתת לו עבודה.
בסופו
של דבר הוא למד חייטות נשים כי "דבר
אחד ברור – להיות פקיד ממשלתי,
אי
אפשר [היה]
אפילו
להעלות על הדעת …"²⁶

המהנדס
H.I. מבודפשט
סיפר שהחוקים האנטי יהודיים הרעו לו בזה
שב-1938,
למרות
שהורשה להמשיך ולהחזיק במשרתו,
הוא
ויהודים אחרים נאלצו לוותר על חלק משכרם,
בעוד
שהאחרים קבלו העלאות.
ב-1940
הוא
גויס לצבא הונגריה כחיל מן השורה,
מעמד
שהומר ברבות הימים לעובד בשירות העבודה.²⁷

בנוסף
לבעלי המקצועות החופשיים,
נפגעו
גם סוחרים,
בגלל
החרמת חנויותיהם וכן
שכירים
שנמנע
מהם להפוך לעצמאים.²⁸
יהודים
שלא סבלו מן החקיקה האנטי יהודית היו
בעלי מלאכה פשוטים כמו קצבים,
תפרים,
סנדלרים
ואחרים.
מקצועות
אלה לא עוררו את קנאת האנטישמים ההונגריים
ולא היה בחקיקה כדי להצר את צעדיהם.²⁹

פרק
2
– שלבים
בהקמת שירות העבודה

בראהאם
מצביע על נקודות שהפכו את שירות העבודה
ההונגרי לייחודי בשואת יהודי הונגריה.
כל
מדינות ה"ציר"
הפעילו
צורות שונות של עבודת כפייה,
ל"גורמים
בלתי רצויים",
אולם
הונגריה הייתה היחידה שהפעילה מערך כזה
בחזיתות;
השירות
ההונגרי התפתח לקראת סוף המלחמה להיקף
של למעלה ממאה אלף יהודים,
בגילאי
צבא,
שנחשבו
לבלתי מהימנים ובלתי ראויים לשירות צבאי;
למרות
שהמערכת נועדה מלכתחילה ל"בלתי
מהימנים",
כולל
רומנים,
סרבים
וסלובקים,
היא
הופעלה,
בראש
ובראשונה,
כאמצעי
אנטי יהודי.³⁰ על
כל אלה ניתן להוסיף כי שירות העבודה הופעל
עוד בטרם פרצה המלחמה ולא בלהטה.

חקיקה

רעיון
שירות העבודה נולד למעשה בסוף 1919,
בעקבות
דיכוי המהפכה הבולשביקית של קון בלה.
אנשי
צבא מהחוגים הקונטר–רבולוציונרית,
בראשות
אדמירל Horthy
Miklós,
מפקד
"הצבא
הלבן",
כוננו,
עבור
גורמים "בלתי
מהימנים"
לשירות
צבאי,
שירות
חליפי "בפרויקטים
בעלי חשיבות לאומית דחופה".
השירות
היה נתון תחת פיקוד צבאי ובצמוד ליחידות
הצבאיות הסדירות.
הגדרת
ה"בלתי
מהימנים"
חלה
על קומוניסטים,
רומנים,
סרבים,
סלובקים
ורותנים,
אולם
בפועל כוונה בעיקר כלפי היהודים.
זה
היה האב–טיפוס
שאמצו ההונגרים בסוף שנות השלושים.

בראהאם
מצביע על החוק להגנת האומה (II-1939)
כמצע
החוקי של הקמת שירות העבודה.
זהו
חוק מרכזי העוסק במרכיבים השונים של
מערכת
ההגנה הלאומית וכמה מסעיפיו סיפקו את
הלגיטימציה להפעלת השירות.

סעיף
141
סיפק
לממשלה סמכויות מפליגות לשעת חירום.
סעיפים
87
– 94 הגדירו
את חובתם של הגברים בני 14
עד
70
לעבוד,
בגבולות
יכולותיהם,
להגנת
המולדת.

אולם
סעיף 230
בחוק,
הוא
הבסיס החוקי להפעלת שירות העבודה.
בסעיף
נאמר
שיש לגייס ל"שירות
העבודה הציבורי"
את
האזרחים בני 21
ומעלה,
שלא
היו כשירים לשירות צבאי.
בראהאם
כתב במחקריו שלשון החוק לא הפלתה את
היהודים דווקא,
אלא
הגדירה (היה
חוק מספר 2 מה–
11 למרס
1939,
שעסק
בהגנה לאומית ובענייני ביטחון)
תנאים
די דומים למתגייסים לשירות צבאי רגיל,
אולם,
בפועל,
הוא
שיקף את שהיה נהוג בראשית המאה,
בסילוק
הבלתי מהימנים והיהודים,
מהצבא
ומכל המסגרות האחרות.
³¹

יישום

יישום
החוק,
ברוח
חקיקת החוקים האנטי יהודיים,
הוטל
על משרד ההגנה.
מסתבר
ממחקרו המפורט של בראהאם,
שלא
היה ברור איזה צביון יש להעניק לגיוס
היהודים.
רובם
המכריע של מקבלי ההחלטות פירש את גיוס
היהודים כאמצעי להפליה ולהתעמרות בהם,
עד
כדי חיסולם.

בדיון
הראשון,
שהתקיים
ב–
31.3.39, במשרד
ההגנה, אימצו
חברי הוועדה את הגדרת היהודי,
על
פי הנוסחה של טיוטת החוק האנטי יהודי
השני,
שהייתה
מונחת אז בפרלמנט ההונגרי לדיון לשם
חקיקה.
מעניין
לראות את חילוקי הדעות של המשתתפים,
שייצגו
גורמים שונים במשרד ההגנה,
סביב
סוגיית גיוס יהודים לשירות צבאי רגיל או
לשירות העבודה.
קולונל
Imré
Németh ראש
המחלקה הנשיאותית של משרד ההגנה,
סבר
שיש לארגן את היהודים בפלוגות נפרדות
ולהצמיד אותן אל הכוחות הלוחמים,
תחת
פיקוד קשוח.
קולונל
Dezső
László,
מהמטה
הכללי,
הציע
שהיהודים יאורגנו ביחידות נפרדות ויוצבו
בחזית לפני היחידות הנוצריות.
שר
ההגנה,
לעומתם,
עמד
על כך שהיהודים ישרתו בפלוגות עבודה
מיוחדות.
בהמשך
להצעות אלו,
גיבשה
המחלקה הנשיאותית שתי הצעות במגמת גיוס
לשירות צבאי רגיל,
אך
בתנאים מפלים.
הראשונה
הייתה למנוע מהיהודים להתקבל לבית הספר
לקצינים.
השנייה,
לצייד
את החיילים היהודים בנשק,
ולא,
הובע
החשש,
שפיכת
דם יהודי תימנע על חשבון דמם של הנוצרים.
לשיטה
זאת,
ישרתו
היהודים ביחידות מעורבות עם הנוצרים,
כי
אם תהיינה יחידות יהודיות נפרדות,
יוכלו
היהודים "להיכנע
בקלות רבה,
לברוח
לצד האויב או לבגוד".
המחלקה
הנשיאותית אף בדקה את מספר המשרתים היהודים
בצבא והתברר שהיו 2292
חיילים
(2.24%
מכלל
המשרתים),
ממוצא
יהודי,
אך
לא יהודים שלמים, רובם
בתפקידים מקצועיים.

חרף
החוקים האנטי יהודיים,
שרתו,
עד
1942
ואולי
אף מאוחר יותר,
בצבא
הונגריה כ–
2300 חיילים
יהודיים או חיילים ממוצא יהודי,
מתוכם 129
קצינים בדרגות
רב–סרן
ועד סג"מ.

בנייר
העמדה של מחלקה זאת נקבעו הכללים לגבי
מגויסים לכוחות הביטחון ונאמר שם שיש
לצרף לתעודת הלידה או ההטבלה גם את תעודות
הלידה של ההורים ושל ארבעת הסבים.³²

כשבוע
לאחר הדיון הראשון,
נתכנסה
שוב במשרד ההגנה וועדה בעלת הרכב בכיר
יותר,
דבר
ששיקף אולי את הקושי בקבלת ההחלטה.
גם
עתה הודגמה המחלוקת בין הצדדים בעניין
מעמד היהודים בצבא.
בראהאם
כתב שהרמטכ"ל
Henrik
Werth גרס
שהיהודים יגויסו,
ילבשו
מדים וישרתו ביחידות נפרדות,
תחת
פיקוד נוצרי ויקבלו משימות קשות.
לעומתו
טען Hugó
Sónyi,
מפקד
הכוחות המזוינים של צבא הונגריה,
שהיהודים
לא ילבשו מדים וישרתו ביחידות עבודה
נפרדות וסגורות,
וכך
לא תהיה להם הזדמנות להשחית,
במשך
דורות,
את
הקהילה הנוצרית.
ראש
המחלקה האזרחית של משרד ההגנה,
János
Pruzsinszky,
דחה
את המודל הגרמני³³
של הרחקת היהודים
מהצבא ועמד על החלת חובת הגיוס לצבא על
היהודים,
כולל
לבישת מדים ונשיאת נשק.
נימוקיו
היו שאלמלא כן,
ימריץ
הדבר נוצרים להתגייר,
כדי
להשתמט משירות בצבא וכן בעתות מלחמה,
ייווצר
מצב שרק הנוצרים ישפכו את דמם.
תשובתו
של שר ההגנה לנימוקים האלה הייתה שגם
מחלות עלולות לגרום לאבדות והמשיך לעמוד
על דעתו שהיהודים ישרתו ביחידות עבודה.
לגבי
היהודים שלא התאימו לעבודה,
הוא
הציע למקמם במחנות מעצר,
תחת
פיקוח ומשמעת קפדניים במיוחד.
בתגובה
לדעות אלה,
עלה
קול מפתיע למדי מכיוונו של גנרל ד"ר
Arpád
Ambrozi,
ראש
התביעה הצבאית,
שכיהן
גם כשופט צבאי.
הוא
ציין שבמהלך כל שנות פעילותו כשופט,
הוא
לא נתקל ביהודי שהתרשל במילוי תפקידו.
לדעתו,
הנוצרים
לא יוכלו לשאת את חוסר הצדק המשווע שבמניעת
השירות הצבאי מהיהודים.

על
בסיס הדיונים האלה,
הכינה
המחלקה האזרחית את הצעותיה ליישום החוקים
האנטי יהודיים בכוחות המזוינים.
תוכניתה
התקבלה,
בשינויים
מינוריים על ידי ועידת ההנהגה של משרד
ההגנה.
זאת
קבעה שכל קצין מוסמך ובת זוגו,
יחויבו
להוכיח שארבעת סביהם נוצרים.
קצינים
בלתי מוסמכים יחויבו להוכיח שהוריהם
נוצריים.
קציני
מילואים יהודיים יוכלו לשמור את דרגותיהם,
אך
לא יקבלו תפקיד קרבי כאשר ייקראו לשירות
או במקרה של גיוס כללי.
מעניין
הדבר,
שלא
הגיעו לכלל הסכמה לגבי השאלה אם היהודים
ילבשו מדים אם לאו והנושא עלה במהלך השנה
במספר פורומים במשרד ההגנה ובמטה הכללי.

לקראת
סוף ספטמבר 1939
הוציא
משרד ההגנה את הנחיותיו לגבי אופן יישום
החוק האנטי יהודי השני.
ההנחיות
קבעו שיהודי אינו יכול לקבל יותר דרגות
קצונה משום סוג.
יהודים
שנמצאו ראויים לשאת מדים,
יפוזרו
באופן פרופורציונאלי בין הגייסות הלוחמים.
לעומתם,
אלה
שלא יימצאו ראויים,
ימוקמו
ביחידות שירות עבודה.
וכדי
להסיר ספק מהמגויסים,
הובהר
בהנחיות משרד ההגנה שכל שחרור או הקלה,
מחייבים
אישור של המיניסטריון ולא של הדרגים
הנמוכים.³⁴

ארגון

הצו
של מועצת השרים מס.
5070/1939
M.E. שהופעל
ב–
12.5.39 הטיל
על לשכות הגיוס למיין את המועמדים לשלוש
קבוצות – מתאימים לשירות צבאי,
מתאימים
לשירות עבודה וכאלה שאינם מתאימים לשום
שירות.
אלה
שהתאימו לשירות עבודה יועדו לשרת ב"יחידות
עבודה המאורגנות במתכונת צבאית"
הכפופות
לשר ההגנה.
הגורם
שפיקח,
מטעם
השר,
על
מחנות העבודה היה גנרל שעמד בראש ארגון
המפקח
הארצי על שירות העבודה לתועלת הציבור
– KMOF
³⁵.

הצו
הגדיר שלושה מישורי פעילות של השירות:
1. הכשרת
המגויסים.
2. העסקת
המגויסים לפי צורכי הצבא.
3.העסקת
המגויסים בכל עבודה ציבורית,
באישור
משרד ההגנה.

בראהאם
ציין שלפי הערכת משרד ההגנה,
20 אלף
מבין 90
אלף
המגויסים לצבא,
היו
אמורים להגיע לתפקד בשירות העבודה.
מתוכם,
כ–
6 אלפים
היו אמורים להגיע בתוקף כישוריהם לתעשייה
והשאר לעבודה מאומצת בתחומי תשתית.³⁶

הגיוס
לשירות העבודה:
להלכה
ולמעשה

כפי
שיתברר בהמשך,
מנגנוני
גיוס רבים נטו להפגין כלפי המגויסים
היהודיים יחס מזלזל.
עובדה
זאת הנה אחת האינדיקציות לפער שבין ההחלטה
הפורמאלית על שני מסלולים שיועדו לגיוס
יהודים – שירות צבאי
ושירות העבודה,
לבין
יישומה הלכה למעשה.
בפועל,
החל
מאביב 1942,
לא
גויסו עוד יהודים לצבא,
אלא
רק לשירות העבודה והמגויסים
היו
צריכים להשלים מכסות,
ללא
קשר למידת התאמתם הכישורית והרפואית
לתפקידים שיועדו להם.

מציאות
זאת ביטאה שתי מגמות.
האחת
היא חשיבות דעתו של שר ההגנה,
שכזכור
צידד בניצול היהודים לעבודה,
מול
שאיפותיהם של אנשי הצבא שרצו,
אגב
ניואנסים ביניהם,
לראות
את היהודים לוחמים (ובעיקר
נהרגים)
בחזית.
מגמה
שנייה ביטאה את התובנה שאף כי נשמרה
האופציה הפורמאלית לגייס יהודים לצבא,
השימוש
בה דעך.
לדעת
המחקר,
הסיבה
לכך נעוצה באנטישמיות מובהקת,
מוסווית
במעטה של פטריוטיות או שמא בשוביניזם,
כי
לשירות צבאי הכולל לבישת מדים ולנשיאת
נשק יש ערך מוסף של סמליות וגאווה לאומית
ולפיכך,
אין
להעלות על דעתו של הונגרי גאה שיהודי
יילבש מדים
וישא נשק של
צבא הונגריה.

המחקר
מניח שסיבה אפשרית נוספת למניעת היהודים
משירות צבאי
סדיר וכאלטרנטיבה – ניתובם לשירות
העבודה,
הייתה
השאיפה לחקות את המדיניות של הגרמנים
ביחסם אל היהודים בעניין הגיוס לוורמאכט,
כהוקרת
תודה על החזרת השטחים (במסגרת
"בוררות
וינה"),
שנלקחו
מהם בתוקף חוזה טריאנון.

מסתבר
שמעבר לאידיאולוגיה,
הגרמנים
נהגו
בפרגמאטיות
ביחסם אל שירות היהודים בוורמאכט. בריאן
מארק ריג,
דן
בספרו,
אגב
הבאת דוגמאות,
במדיניות
הגרמנית כלפי חיילי הוורמאכט בני התערובת
–
"Mischling".
מתברר
שהמדיניות
הגרמנית כלפי החיילים ממוצא יהודי הייתה
מעורפלת ובלתי עקבית.
באופן
הצהרתי,
לא
שרתו יהודים או גרמנים ממוצא יהודי בצבא,
אבל
במציאות, הוכיח
ריג
שגם
היטלר היה מודע לעובדה שאלפי "מישלינגים"
שרתו
בתפקידים שונים בצבא.
הוא
נקב במספר 150
אלף
חיילים ממוצא יהודי,
ברמות
שונות.³⁷ ריג
תאר בצורה מרתקת כיצד "הכשירו"
הגרמנים,
כולל
היטלר באופן אישי,
אנשי
צבא "מישלינג"
והפכו
אותם ל"בעלי
דם ארי".
אחדים
מהם היו יהודים מושלמים.³⁸

המפורסם
והבכיר ביותר מבין ה"מישלינג" היה
פילדמרשל Erhard
Milch.
אביו
Anton היה
יהודי ואמו Klara הגישה
תצהיר שאבי ילדיה אינו בעלה היהודי,
אלא
דודה Karl
Brauer.
ההיסטוריון
רוברט ויסטריך גורס שגם קלרה מילך עצמה
הייתה יהודיה,
אך
הוא לא הציג הוכחות לכך.³⁹

סביר
להניח שמספר היהודים המלאים ששרתו בוורמאכט
היה נמוך ביותר,
כי
חוקי נירנברג,
מסוף
1935
וחוקים
גזעניים אחרים (כמו
"הסעיף
הארי"
מאפריל
1933)
לא
אפשרו ליהודים לשאת כל משרה ממשלתית,
כולל
שירות צבאי,
אולם
מרתק הוא כיצד ב"לוע
הארי"
השמיעו
הצהרות אידיאולוגיות,
אך
נהגו לעתים,
באורח
פרגמאטי.

ריג
ניסה
להסביר תופעה עתירת סתירות זאת.
היטלר
שהיה קנאי לאידיאולוגיה הנאצית,
חש
שכדי לשמור על היעוד של שמירת הכוח,
היה
עליו להתגמש בנושא ה"מישלינג".
אילו
נהג בעניין
זה
בקשיחות,
היה
עלול לאבד את תמיכתם של ארים רבים,
שקרוביהם
היו מישלינג,
והחזיקו
בעמדות מפתח בצבא,
בממשל
ובכלכלה.
יסוד
אחר בפרגמאטיות היה העובדה שזיהוי מישילינג
היה בעייתי למדי,
כי
המקורות היחידים היו רישומי כנסיה או
עירייה וכן הלשנות או הודאה אישית.
נקודה
שלישית שסייעה לגייס את בני התערובת הייתה
המציאות שבוורמאכט החשיבו את החייל
על פי איכותו ופחות עמדו על חוקי הגזע.⁴⁰

הגרמנים
והיטלר בראשם – מבשרי תורת הגזע, גילו
פרגמאטיות מפתיעה בהתייחסותם
אל
שאלת חיילי
הוורמאכט
ממוצא יהודי.
לעומתם
נתגלו
ההונגרים כהרבה
יותר פאנאטיים
ביחסם אל גיוס יהודים
לצבא הונגריה.
נשאלת
השאלה אם הם רצו לרצות בזה את הגרמנים –
מיטיביהם,
או
שהם
הודרכו
על ידי מניעים אנטישמים קיצוניים,
שהיו
טבועים בהם מאז ומתמיד וברוח
הזמן הם אף גברו ואי גיוס היהודים לשירות
צבאי היה אחד מביטוייהם.

מסלולי
הגיוס בראי
העדויות

ממחקרים
שנעשו ובעיקר מבחינת עדויות,
מתקבלת
התמונה שצעירים יהודיים גויסו בסוף שנות
ה-30
וכן
גם ב–
40' לשירות
צבאי רגיל,
אולם
עד אמצע 1942,
הופסק
גיוסם לשירות צבאי רגיל והומר בשירות
העבודה.
בפרק
זה תתברר תופעה זאת
בראי
עדויות
המגויסים.

לפי
עדותו של שמואל שפרינגמן,
באוגוסט
1941,
חיילים
יהודים שלבשו מדים ונשאו נשק,
היו
עדים למעשי הטבח של הגרמנים ביהודים
באוקראינה.
הם
דיווחו על כך למנהיגות היהודית.⁴¹

במהלך
1941
הופסק
שירות היהודים ששרתו כחיילים בצבא ובדרך
כלל הם שוחררו ולאחר מספר שבועות או חודשים
גויסו מחדש,
אך
הפעם כעובדי כפייה בשירות העבודה.
אינדיקציה
למציאות זאת מתקבלת מהעדויות הבאות.
העדות
הראשונה של H.S. מ–
Beregszász.
הוא
גויס ב–
1940 לצבא
ההונגרי כחיל מן השורה ושרת במקומות
שונים,
ביניהם
בטרנסילבניה.
בשנים
1942/3
הוא
שרת באוקראינה,
אך
כבר כאיש שירות העבודה.⁴²

העדות
השנייה היא של B.S,
יליד
1915,
בן
Szamosszeg
שבמזרח
הונגריה.
הוא
גויס לשירות סדיר בצבא ההונגרי,
בראשית
פברואר 1939
והשתתף
בכניסה לשטחים המסופחים בקרפטו–רוס
ובטרנסילבניה.
שרותו
נמשך עד
סוף
ינואר 1941.
שלושה
חודשים אחרי שחרורו,
גויס
מחדש,
אך
הפעם לשירות העבודה.⁴³

גם
ל–
S.D.
מברגסאס
היה סיפור דומה.
הוא
גויס באוקטובר 1939
לצבא
ההונגרי כחייל.
השתתף
בכיבוש טרנסילבניה ואחר כך תמה האפשרות
של שירות יהודים בצבא ובסוף נובמבר 1940,
הוא
הועבר לפלוגת העבודה הראשונה .⁴⁴

סיפורו
של K..M
מהעיר
קאששה מקנה למידע זה על חיילים יהודים
שהועברו ברבות השנים לשירות העבודה,
שני
ממדים נוספים.
הוא
גויס לצבא סדיר בראשית ספטמבר 1940.
בתוך
זמן קצר הוצבה יחידתו באוקראינה,
שם
הוא שרת במשך שנתיים והשתתף בפעילויות
צבאיות,
כמו
שאר חבריו הנוצרים.

למדתי
להכיר את כל צורות הסבל האפשריות.
הייתי
עד ראייה להרבה הרבה חיסולים של משפחות
[יהודיות
מקומיות],
האוקראינים
התנהגו באכזריות עם האומללים.
לא
ידעו שאנחנו יהודים.
עזרנו
…
[ליהודים]
הרבה
וסגל הפיקוד שלנו היה לנו לעזר בעניין
הזה.

ניכר
מדבריו שהיו ביחידתו יהודים נוספים
ומהמשך
עדותו ניתן ללמוד שבמהלך שירותם הצבאי,
הוסב
גם מעמדם מחיילים לעובדי שירות העבודה.⁴⁵

עדויות
אלה מסונכרנות,
עם
התהדקות הקשר בין
הונגריה
לבין
גרמניה,
בד
בבד עם התפתחות מעורבותה במלחמה.
יש
היסטוריונים שגורסים
שהיחס אל היהודים שגויסו לצבא
או לשירות
העבודה
הלך והחמיר,
כנראה,
בהשפעת
אותו תהליך.

בדיקות
רפואיות

בפרק
זה יבדוק המחקר את עניין הבדיקות הרפואיות,
באמצעות
עדויות של אנשים שעברו אותן.
המטרה
היא
ללמוד
אם שלטונות הגיוס ההונגריים אכן ראו
ביהודים פוטנציאל של עבודה או שגיוסם
לשירות העבודה נועד למטרות אחרות,
בהן
לא הייתה חשיבות של ממש לכושרם הגופני.

בראהאם
כתב כי שירות העבודה הופעל ב–
1.7.1939 על
ידי גיוס בני שנתון 1916
שסווגו
כבלתי כשירים לשירות צבאי,
שלאחר
הבדיקה רפואית הרגילה,
הם
הוצבו ליחידות שירות העבודה.⁴⁶

הגברים
שקבלו צווי גיוס,
היו
צריכים ברוב המקרים להתייצב במרכזי גיוס
מרחביים.
בדרך
כלל הם עברו שם מיון ראשוני על ידי רופא
או וועדה רפואית,
שהייתה
אמורה למיין את המגויסים,
לפי
מידת כשירותם הגופנית לשירות.
את
אלה שלא היו בכושר בריאותי הולם או אנשים
שהיו מבוגרים מדי לשירות,
היא
הייתה אמורה לדחות.

מתיאורו
הקצר של משה זנדברג על הבדיקה הרפואית, שהוא
עבר עם גיוסו לשירות העבודה,
ניתן
להבין עד כמה זאת לא הייתה בדיקה.
מאות
מגויסים צעירים ומבוגרים (בני
45)
נבדקו
בתוך זמן קצר.
עיקר
הבדיקה הייתה חיפוש אצלם אחר משקאות
משכרים ותרופות.⁴⁷

אברהם
הוליץ ,
שגויס
לשירות העבודה ב–
1942, סיפר
על צורת הבדיקה הרפואית.
קבוצתו
נבדקה על ידי רופא,
שיותר
מכל,
ניבל
את פיו ודחף בגסות את "מטופליו".
ה"בדיקה"
ארכה
שניות ספורות וכל הקבוצה נמצאה מתאימה
לשירות העבודה,
למרות
שאחדים מהם היו מבוגרים במיוחד ואחד אף
היה נכה בידו האחת.⁴⁸

תאור
מרתק לבדיקות הרפואיות שעבר,
מספק
.J.
Pמ–
Szeged.
הוא
נענה להוראה שפורסמה במודעות שבני שנתונים
1911,
1914 ו-1917
חייבים
להתגייס ופנה ב-25
לנובמבר
1942,
למרכז
הגיוס ה-6
של
הגייס ליד העיר Püspökladány.
המתייצבים
סודרו בקבוצות של עשרה והמתינו שעות רבות,
עד
אשר הגיע תורם בשעת ערב מאוחרת.

…
נכנסנו
כל העשרה אל הוועדה [הרפואית
…
ופסענו]
אל
האדון קולונל שזרק בי מבט והודיע ליושבי
השולחן הסמוך 'מתאים'.
לא
עזר [שאמרתי
לו שיש ברשותי]
אישורים
רפואיים על ממצאים קליניים.
הוא
ענה:
'אתה
תתרפא כבר בחזית בשדות השלג הרוסיות או
מהאוויר ההררי המבריא'…

אחרי
מספר שבועות של עבודות,
עדיין
בהונגריה,
נשלחה
הקבוצה לבדיקה רפואית חוזרת,
שכנראה
הייתה יסודית יותר,
כי
בעקבותיה שוחררו מספר זקנים וחולים קשים.⁴⁹

אולם
היו מקומות בהם הבדיקה הייתה יסודית יותר.
אולם,
נראה
שאלה היו דווקא החריגים,
מכיוון
שמידע עליהם נדיר ביותר.
ברוך
גרינוולד הוזמן,
באוקטובר
1944,
להתייצב
בלשכת הגיוס ב–
Komárom.
נעשו
לו ולשאר היהודים בדיקות רפואיות "כמו
לכל החיילים שמתייצבים לטירונות".
הוא
שוחרר מגיוס,
לאחר
שמצאו פגם באוזניו.⁵⁰

אולם
רבים מהמגויסים ואולי אף רובם,
לא
עברו כלל בדיקה רפואית.
אחד
מהם היה ירחמיאל שוורץ שתיאר את קורותיו
בשירות העבודה בצורה מפורטת וציורית.
הוא
קיבל צו גיוס מיידי,
בנוהל
SAS⁵¹,
ב-5
במאי
1942
בעיירתו
Mezőcsát.
קצין
צעיר גייס את מאות הגברים היהודיים
מהעיירה,
לשתי
פלוגות בנות 210
עובדים,
כל
אחת.
הגיוס
המיידי התארך לשבוע ומחצה ובין 420
המגויסים
נכללו גם אנשים שעברו את גיל 60
וכן
חולים.
אחד
מהם נפטר מהתקף לב יומיים לאחר הגיוס.⁵²

משלל
העדויות,
ניתן
להתרשם שבדרך כלל נעשו הבדיקות כלאחר יד,
אולי
אך בגלל שהפקודות הפורמאליות חייבו
זאת ולא כדי ממש למיין את האנשים.
האם
ניתן ללמוד מהדבר על סיבת גיוסם?
לדעת
המחקר,
גורם
הבדיקות הרפואיות,
יחד
עם גורמים אחרים מצטרפים לתחושה שמעבר
לצורך בכוח אדם זול וזמין,
ראו
ההונגרים בגיוס היהודים כלי להמשך התהליך
של ההתנכלות ונידויים לשולי החברה.

פרק
3
– יהודים
בשירות העבודה בראי תגובות אזרחים הונגריים

האזרחים
ההונגריים היו מודעים היטב לפעילות שירות
העבודה של "גורמים
בלתי מהימנים"
והיהודים
בראשם.
ממעט
התעודות שנמצאו עוסקות בעניין זה,
ניכרת
הסכמה מלאה של האזרחים ואולי אף שביעות
רצון מקיום שירות צבאי מפלה של אזרחים
הונגריים אחרים.
לא
נתגלתה
כל
תעודה בה היה ביטוי למורת רוח או הסתייגות
מהעובדה שבתוקף הנסיבות,
הופקעה
מאזרחים אלה הלגיטימציה שלהם.
כמובן,
יש
להיזהר
מהכללות,
כי
אין ספק שהיו כאלה שחשו שאט נפש ממהלך זה,
אך
קולם לא נשמע.

יש
לציין שהדוגמאות המובאות התרחשו במהלך
1940,
בטרם
הצטרפה הונגריה למעגל המלחמה ולכן אין
לתלות את קיומן בסערת רגשות פטריוטית,
המאפיינת
ימי מלחמה.

בסעיף
הראשון בדו"ח
של מחלקת הבילוש של הז'נדרמריה,
שנכתב
ב–
3.9.1940 והתבסס
על הלשנות שהתקבלו מאזרחים הונגריים,
יש
פירוט על דפוסי התנהגותם של כאלף יהודים
הובאו לשירות העבודה בכפר Hatvan
שממזרח
לבודפשט.
הם
הובאו למקום כדי שיעסקו בשיפור תשתיות
הביוב.
הדו"ח
עוסק בשאלות המשמעת,
ההתנהגות,
שעות
ההעסקה ויעילות ניצולם של היהודים.
המקור
קובל על
שהותר
להם להתגורר באופן עצמאי בבתים מקומיים
ועל
שהם
לא היו נתונים לשמירה מתמדת.
רבים
מהיהודים נהגו להתחמק לביקור בבודפשט
ושלמו שוחד למפקד כדי שיעלים עין.

בסעיף
9
התלונן
אזרח על שהעובדים
היהודיים,
בכפרו
– Gyoma,
היו
חסרי נחישות והתלהבות לעבוד – אמנם הם
נהגו לצעוד בסך,
אך
שוחחו ביניהם ועישנו
אגב זה.
אחדים
מהם
לא
לבשו מדים,
אלא
בגדים אזרחיים.
גורם
שכנראה
הפריע במיוחד למתלונן הוא שסגל הפיקוד
של הפלוגה היה מורכב מקצינים ונגדים
יהודיים.⁵³

התגובה
הבאה משקפת את החוגים
האנטישמיים
הקיצוניים ביותר בהונגריה.
נציגם
המובהק היה Endre
László,
אנטישמי
הונגרי מפורסם,
מייסד
המפלגה הסוציאליסטית להגנת הגזע.
הוא
בלט
בשיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים ובסיוע
אינטנסיבי לגירוש היהודים באביב ובקיץ
1944,
עת
נשא בתפקיד סגן שר הפנים.
בתום
המלחמה הוא הוצא להורג.⁵⁴

ב-5
בנובמבר
1940,
בעת
היותו סגן הממונה על מחוז פשט,
שלח
אנדרה לאסלו מכתב למשרד ראש הממשלה ולמשרד
ההגנה,
בו
הוא התלונן ש"…הנערות
החקלאיות והפועלות [ההונגריות]
מפותות
על ידי סכומי כסף קטנים או גדולים יותר
למעשים בלתי מוסריים [על
ידי היהודים מיחידות פלוגות העבודה]
… היו
תופעות המאשרות את ההנחה,
שמעשים
אלה בוצעו לא רק כדי לספק את יצריהם המהווים
חלק מתכונות היסוד שלהם,
אלא
כדי להתנקם בכוונה ומתוך רצון זדוני במוסד
…
[שירות]
העבודה".
השפעת
חוקי הגזע הנאציים על אנדרה ניכרת
מהמשך דבריו.
"עתיד
אומתנו תלוי בהגנה על מוסר עמנו ועל טוהר
הגזע שלנו.
על
פי הניסיון,
מערבוב
דם הונגרי ויהודי,
נוצרים
יצורים אומללים,
ומזיקים
ביותר,
בעלי
מומים מוסריים,
רוחניים
וגופניים.
דבר
זה מסוכן במיוחד,
כי
כתוצאה משמה ההונגרי של האם ועקב הסתרת
מהותו של האב הביולוגי,
לא
ניתן יהיה למצוא ולפקח על ייצורי כילאים
אלה".
הוא
ראה חובה להזהיר את הציבור מפני התוצאות
האיומות ולכן הוא הזהיר
גורמים שונים בהונגריה ובראשם את עוזרות
הבית העובדות אצל משפחות יהודיות.
במכתבו
הוא ביקש
מראש הממשלה להוציא חוק או הוראה שיבטיחו
טיפול "בבעיה
בעלת חשיבות עליונה זו".
ובמידה
ותזוהה "פשיעה
חוזרת ניתן יהיה להורות על עיקור "⁵⁵

תגובות
משרד ההגנה מעניינות לכשעצמן.
זהו
מיזוג בין ניסיון להתנער מגזען קיצוני,
אף
כי נראה שדבריו לא ממש גרמו להתרגשות
רבה מדי של פקידי
הממשלה.
תשובת
משרד ראש הממשלה התחילה
בהתחמקות
בירוקראטית – מכתבו של אנדרה התייחס
לפלוגות עבודה שכבר השתחררו.
מעבר
לזה,
"אין
לי אפשרות לכלוא את המגויסים היהודים משך
שירות של שנתיים–שלוש
כך שלא יבואו במגע עם נשים מגזע הונגרי…".
בשולי
התגובות הייתה המלצה לקחת בחשבון את רוח
הפניה בעת ניסוח החוק השלישי ליהודים.⁵⁶

במאמר
על דיווחי מפקדי משטרה בערי השדה,
בעיקר
באזורים שסופחו להונגריה,
שלוקטו
בין מאי 1941
לבין
יולי 1944,
נראית
בברור אווירה אנטישמית עזה.
ב-14
ערים
הוצע בדוחות להגדיל את מספר היהודים
שיישלחו לשירות העבודה.
כמו
כן הוצע להקשיח את היחס אל המגויסים.
דוגמא
לכך היא הדו"ח
של מפקד משטרת Munkács
מאוקטובר
1943
– "החקיקה
הנוגעת
לעבודת כפייה התקבלה בברכה על ידי
האוכלוסייה הנוצרית,
אך
מספרם של היהודים העוסקים בעבודה זו אינה
מספיק."⁵⁷

דוגמאות
אלה מדגימות את אווירת הטינה
ששררה
כלפי היהודים
בהונגריה.
אין
ספק שאווירה
זאת הנה פרי מסורת
אנטישמית רבת
ימים,
שלא
היה בכוח עשרות
שנות האמנציפציה
לכבות אותה, אלא
היא הצליחה להשתמר
כגחלת לוחשת,
ובין
מלחמות העולם פרצה
מחדש בכל עוצמתה ותוצאותיה
נראו היטב
בהתנהגותם של
אנשי המשמר בשירות העבודה וביחסם
של
האזרחים אל
היהודים.

נתנאל
קצבורג מציג מול נהמת ההמון האנטישמי,
קול
ענות חלושה של Fenyö
Miksa, אחד
משרידי המסורת הליברלית,
איש
ציבור ממוצא יהודי,
שכתב,
באוקטובר
1942,
אל
הארכיבישוף Serédi:

הדרך
שבה ביצעו הרשויות את החוקים ואת הפקודות,
מעבר
להוראות הכלולות בהם – על כך יכול דנטה
לכתוב 'תופת'
חדשה.
גירשו
את היהודים מכל תחומי הכלכלה,
מנעו
מהם זכות קיום,
שללו
מהם את זכויותיהם האזרחיות והשפילו את
כבודם האנושי.

הוא
הוסיף שהמגויסים לשירות העבודה היו מופלים
ביחס לחיילים ההונגריים.
אלה
וגם אלה עמדו בפני סכנות דומות,
אבל
ליהודים לא אפשרו להתגונן ומשפחות הנספים
לא היו זכאיות לכל תגמול מהמדינה.⁵⁸

פרק
4
– התדרדרות
היחס אל היהודים בשירות העבודה:
נקודות
אפיון

ניתן
להצביע על סיפוח טרנסילבניה הצפונית,
באוגוסט 1940,
כנקודת
המפנה ביחס אל המגויסים היהודים ועל
27
יוני
1941
– הכרזת
המלחמה של הונגריה על ברית המועצות –
כתחילת
ההתדרדרות בתנאי השירות שלהם.

פרק
זה יצביע על נקודות אחדות,
אך
לא בלעדיות,
שאפיינו
את תהליך החמרת היחס אל היהודים שהתגייסו
לשירות העבודה.

חלה
החמרה
בהופעתם החיצונית
של המגויסים היהודיים,
כנגזרת
של החלטות רמות דרג,
אך
גרוע מזה,
היה
התנהגותם
האכזרית
שלוחת
הרסן
של שומרים אל רבים מהם.
כל
אמצעי שהיה בו כדי להתאכזר אל היהודים
נוצל למטרה זאת.
הם
נהגו לכנות את התעמרותם בהם עונש,
אימונים
או התעמלות.
כל
מעשה של היהודים חייב ענישה לא פרופורציונאלית
לחלוטין,
כולל
עינוי עד מוות.

ממעמד
דמוי צבאי ללבוּש אזרחי

בראהאם
כתב שבשנתיים הראשונות להפעלת שירות
העבודה,
שרתו
המגויסים היהודים בתנאים דומים לאלה
של הנוצרים
שגויסו לשירות העבודה.
כמו
הנוצרים,
הם
נשאו תעודות זהות צבאיות ודסקיות זיהוי,
הם
קבלו משכורות ומזון וכן הטבות לנכים ולבשו
מדי צבא רגילים,
אך
ללא דרגות ואותות.
התברר
מהעדויות שאנשי
שירות העבודה קבלו תנאים דומים לתנאי
המגויסים לצבא הסדיר.⁵⁹ בהופעתם
החיצונית הבדילה ביניהם רק תוספת האות –
M
Munkaszolgálat שהייתה
תפורה על דש מדיהם מבד בצבע ירוק.⁶⁰

עניין תשלום
המשכורת, משתלב
בתופעות הפרדוקסאליות ששואת יהודי הונגריה
הייתה רצופה בהן.
בצד
ההתעללויות שלוחות
הרסן, במגויסי
שירות העבודה ושלילת
רוב זכויותיהם,
המשיכו
לשלם
להם משכורות,
גם בתקופה
מאוחרת יותר ובחלק מהפלוגות ממש עד סוף
המלחמה.

על כך ניתן
ללמוד מדבריו של ירחמיאל שוורץ,
שבתחילת
אוגוסט 1944,
בהיותם
ב–Buksapuszta,
הפסיקו
לתת להם משכורת וכן תשלום על השימוש בבגדים
(הפרטיים
כנראה). מכך
אפשר להסיק שעד אז הם קיבלו תשלומים אלה,
למרות
שבחלק מהמקרים,
הכסף
נשדד מהם על ידי השומרים,
או פשוט
"שכחו"
לשלם
להם.⁶¹ תמיכה
למסקנה זאת ניתן לקבל ממשה זנדברג,
שכתב
בספרו שלקראת סוף 1944
(כנראה),
בעבודתם
ליד הכפר Csemő שבתוככי
הונגריה, הם
קבלו תשלום זעום,
מהצבא
ההונגרי. אמנם
התשלום היה זעום,
אך ממילא
לא היה להם כמעט על מה לבזבזו.⁶² לאור
שתי עדויות אלה,
מתעוררת
תמיהה רבה מהעובדה שבעשרות העדויות
מארכיון DEGOB,
לא הוזכר
כלל עניין המשכורת.
ייתכן
וההסבר לכך הוא בהבדל
בין השירות בתוך הונגריה לבין השירות
מחוצה לה.

סוגיית
תלבושת מגויסי שירות העבודה,
בולטת
בעדויות כמה מהם.
S.L.,
פקיד
מבודפשט,
התגייס
לפלוגת עבודה 209/1,
בספטמבר
1940.
אחרי
מספר חודשי עבודה במקומות שונים ברחבי
הונגריה ובאזורים המסופחים,
הועברה
פלוגתו ל–
Esztergom,
שמצפון
לבודפשט ורק אז

הלבישו
אותנו במדים וכמו עובדי שירות העבודה מן
המניין,
התחלנו
את שירות העבודה.
מעכשיו
היחס אלינו הפך לחמור יותר,
קבלנו
הכשרה במשך 6
שבועות
ושהינו בבסיס אסתרגום
5
חודשים.⁶³

דפוס
דומה של גיוס לשירות העבודה שכלל ביצוע
עבודות שונות במשך מספר חודשים,
כשלב
מקדים,
ורק
אז לבישת מדים והשתתפות בהכשרה או בקורס
מיוחד,
מופיע
גם בעדותו של M.L..

אחרי
שלושה חודשי עבודה ב–
Beszterce,
בהם
נאלצו המגויסים להתמודד עם השפלות ויחס
קשה,
הם
הועברו לאי מפעלי האניות (כנראה
בדנובה).
שם
הולבשו במדי שירות העבודה והתחילו במין
טירונות קשה מאד,
רצופה
בדיכוי ובהתעללויות.⁶⁴

גם
G.H.
ו–
A.H.
שהתגייסו
ב-1941,
עברו
אימון של 3
שבועות,
בטרם
החלו להפעיל אותם בעבודות במקומות שונים.
בשלב
זה הם קבלו,
כנראה
מדים.
לאחר
כשנה,
ביולי
1942,
בהיותם
ב–
Rimaszombat
בסלובקיה,
הם
חויבו להמיר את מדי שירות העבודה שלהם
בבגדים אזרחיים.⁶⁵

עדויות
אלה
מציגות מעין דפוס מקובל,
של
הצבא הונגרי,
באופן
גיוס עובדי שירות העבודה,
בין
השנים 1939
ל–
1941.
לא
נמצא די מידע כדי ללמד אם זאת אכן הייתה
השיטה המקובלת בכלל מרכזי הגיוס.

נוכחות
יהודים לובשי מדים,
בחזית
אוקראינה,
עוררה
תדהמה בקרב הגרמנים ובקרב אנשי הצבא
ההונגרים ובראשם הרמטכ"ל.
זה
התלונן בפני שר ההגנה על כי הדבר פגע
במוניטין של הגייסות ההונגריים והרגיז
את הגרמנים.⁶⁶ התמרמרות
רבה הייתה גם בקרב החיילים הסדירים.⁶⁷ בסופו
של דבר החליט שר ההגנה שתלבושת המגויסים
היהודים תורכב מבגדים אזרחיים,
סרט
זרוע צהוב וכומתה צבאית ללא סמל.
מגויסי
פלוגות העבודה המיוחדות למומרים או
לנוצרים ממוצא יהודי חויבו בתלבושת דומה,
אך
עם סרטי שרוול בצבע לבן.
חובת
ענידת סרטי השרוול לא נאכפה בצורה גורפת
עד אביב 1942,
ויושמה
רק ביחידות בהן המפקד עמד על כך.
אולם
ביחידתו של M.L.,
שגויס
לשירות העבודה בספטמבר 1940,
נאכפה
ענידת סרטי השרוול במועד מוקדם יותר. כאשר
הועברה הפלוגה ל–
Beszterce

שבטרנסילבניה,
חייב
אותם מפקד הפלוגה Vereckei
Sándor,
שנהג
בהם באלימות קשה,
לשאת
"סרטי
זרוע צהובים,
מה
שהוא הכריח אותנו על דעת עצמו …"⁶⁸

בפברואר
1942,
סמוך
ליציאת הארמיה
ההונגרית השנייה אל
החזית
באוקראינה,
העלה
המטה הכללי רעיון שאם יימצאו יהודים שלא
יהיו להם בגדים אזרחיים,
אזי
יסופקו
להם מדים מדגם נחות,
שהיו
נהוגים לשימוש באימונים בלבד.
בראהאם
מציין שבאופן תיאורטי,
מגויסים
שקצרה ידם מלהצטייד בבגדים אזרחיים
מתאימים,
היו
אמורים לקבל,
מדי
שלל צ'כוסלובקיים
ויוגוסלביים,
אך
הדבר לא בוצע בפועל.
מגפיים
שהוקצאו ליהודים,
לא
נמסרו להם בסופו של דבר.
מצב
הלבוש של היהודים הוחמר לאין שיעור החל
מסתיו 1942,
עם
יציאת פלוגות רבות לעבודות הפרך באוקראינה,
שם
התפוררו בגדיהם ונעליהם מקשיי העבודה
ומתנאי מזג האוויר.
החובה
ללבוש בגדים אזרחיים,
הייתה
קשה במיוחד למגויסים העניים.
ענידת
סרטי זרוע,
חשפה
את היהודים ליעד קל להתעללויות.
⁶⁹

היו
מפקדים זוטרים,
שעניין
התלבושת הביך אותם והם תרצו,
בפני
פקודיהם היהודיים,
את
הצורך ללבוש בגדים אזרחיים,
כמחסור
במדים.⁷⁰

עדויות
רבות
מביאות
פרטים מעניינים על הפעלת חלק
מהיהודים
בבגדיהם האזרחיים,
בתקופה
בה לבישת מדים הייתה עדיין בגדר נורמה;
חלוקת
מדים רק בשלב מתקדם של השירות;
הכשרת
המגויסים;
המרת
מדי השירות או הצבא בבגדים אזרחיים.

במציאות
קודרת זאת בלט קרן אור חריג,
כפי
שהוצג בעדותו של .E.A מ–
Munkács,
ששרת
בסוף 1943
באזור
ברסט–ליטובסק
שבביילורוסיה במסגרת החטיבה ה-33.
מפקד
החטיבה,
קולונל
Nagy
László לא
ראה כל הבדל בין המגויסים היהודיים לבין
הנוצרים.
"אצלו
היה רק אדם.
הוא
הלביש אותנו במדים ועשינו שמירות בהיותנו
חמושים בנשק".⁷¹ בראהאם
כתב,
בעניין
זה,
בפרק
על חיכוכים בין הכוחות ההונגריים לגרמניים,
על
תלונה שהגיש,
בסוף 1943, Klötzel
– הנציג
הגרמני בקרקוב,
לממונים
שלו,
שאנשי
שירות העבודה,
שהיו
מוצבים ליד קרקוב,
לבשו
מדים הונגריים.
ההסבר
שנתנו לו ההונגרים היה שהבגדים האזרחים
של היהודים בלו מעבודה קשה וממילא מדים
אלה לא היו ראויים לשימוש צבאי.⁷²

מעבר
ללחצים שהופעלו על משרד ההגנה,
כנגד
ההופעה הצבאית של אנשי שירות העבודה
היהודיים,
נותרה
סוגיה
זאת בלתי מובנת.
אילוץ
היהודים ללבוש בגדים אזרחיים,
בלתי
מתאימים,
בעת
ביצוע עבודות
הנדסיות קשות לטובת
המאמץ המלחמתי,
מבטא
חוסר היגיון ארגוני,
או
אחר.
אין
ספק שפלוגות עבודה מצוידות היטב היו
פועלות טוב יותר לטובת המאמץ המלחמתי.
קושי
זה מתעורר
ביתר
שאת בדיון על הרעבתם,
לבישת
בגדי הקיץ מסמורטטים בחורף הרוסי ועד
דוגמאות כהנה וכהנה.

כל
שנותר הוא להסיק
שהסיבה העיקרית
להפעלת שירות העבודה,
לא
הייתה הרצון לנצל כוח אדם זמין וזול
לעבודה,
אלא
לשאת חן בעיני הגרמנים,
בשילוב
עם ביטוי עז של שנאת יהודים ששורשיה נעוצים
במסורת הונגרית.

בין
ענישה להתעללות

כדי
לבחון את יחס הקצינים והשומרים אל מגויסי
הכפייה היהודיים שהיו
תחת פיקודם ולמעשה
היו
נתונים בידיהם לשבט או לחסד,
יש
להתמקד בנקודות מספר,
שיש
בכוחן להטיל אור על תהליך ההחמרה.

המחקר
יצביע על סוגי הענישה והתעמרות שנהגו
החיילים ההונגריים ביהודים.
אך
קודם לכן,
ייבדק
ספר
החוקים הצבאי כדי לברר כיצד ומתי מותר
להעניש חיילים (וכל
זאת חרף העובדה שאנשי שירות העבודה לא
היו מוגדרים ממש כחיילים)
וכן
איזה סוגי קשירה מותרים.

תקנות
ענישה

ב
"תקנות
השירות של הצבא ההונגרי המלכותי"
– חלק
ראשון,
שהוצא
לאור ב-1931
והיה
בתוקף גם בתקופת המלחמה,
יש
פירוט של אמצעי הענישה שעמדו לרשות
המפקדים;
עבירות
שחייבו עונשים שונים;
סוגי
ענישה המותרות לנקיטה על ידי בעלי דרגות
מסוימות,
עיתוי
הענישה (מלחמה
או שלום)
ועוד.

תת–
סעיפים
649
(1 – 3) עוסקים
ברשות השמורה למפקד להשתמש בכלי נשק
"הולם",
כדי
להשתלט על פָּקוּד
סרבן,
לאחר
שנכשלה דרך אחרת להכריחו לבצע את הדרוש,
במקרה
של אזעקה,
גיוס
כוחות וכד'
ואם
אין אמצעי אחר המאפשר להשתלט על הסרבן.
צוין,
שבמקרה
מלחמה,
ניתן
להשתמש באמצעיי הענשה נוספים,
כמצוין
בסעיפים 39
ו
–
42⁷³.

בתת
סעיף 649
(5) מופיעה
ההנחיה:

בעת
מלחמה,
בצבא
הלוחם,
כל
מפקד רשאי לבצע פעולת עונשין בעוד שבעורף,
רשאי
לעשות זאת מפקד מחלקה⁷⁴ או
מפקד גבוה יותר.
מפקדים
אלה יכולים להעניש חיילים חסרי דרגה
[טוראים.
אולם
נראה כי זאת הגדרה קרובה למעמדם
של אנשי
שירות העבודה]
בשעתיים
של קשירה [מסוג
Megkötözés,
עליו
יפורט בהמשך].
עונש
זה ניתן לתת רק במקרה [שהנענש
מגלה]
היעדר
הגינות,
סרבנות
עקשנית והתנהגות שפלה,
חתרנית
או גסה.
במידה
שלא ניתן לאחוז באמצעים אחרים או שאמצעים
אלה הוכחו כבלתי יעילים,
יש
לנקוט בפעולת ענישה.

מתת–סעיפים
649
(6 – 8) עולה
שבעת מלחמה,
רשאים
המפקדים המוסמכים להכפיל את היקף העונש
הן בחזית והן בעורף.

תת–סעיף
649
(9) מטפל
במקרה של הצורך בתוספת או בהחמרה מהותית
בעונש ומתנה אותו באישור מושל המדינה⁷⁵.
אם
המקרה מתרחש בחזית,
אזי
הפנייה למושל תעשה על ידי מפקד הצבא או
מפקד הארמיה,
בעוד
שבעורף,
או
בעתות שלום,
הפנייה
תבוא בדרך כלל ממשרד
ההגנה.⁷⁶

עונשי
קשירה לפי התקנות

נספח
מס.
3 של
תקנות השירות של הצבא המלכותי ההונגרי
מגדיר שני עונשי קשירה.
בהיעדר
מינוח הולם בשפה העברית,
יכונה
הראשון כפיתה
ואילו השני יכונה כבילה.

האמצעים
למימושם
הם אזיקים,
חבלים
או רצועות.

סעיפים
1
עד
2,
מסייגים
את השימוש בעונש הכפיתה,
רק
לימי מלחמה.
העונש
מוגבל רק למקרים של צורך בהחמרת עונש
קיים.
עונש
הכבילה מותר כבהגבלות של הכפיתה,
אך
ורק למקרים קיצוניים המפורטים
בסעיף 684.⁷⁷ שני
סוגי העונשים מותנים באישור רפואי בכתב
ובתנאי שלא נשקפת סכנה לחיי הנענש או
לבריאותו.

סעיף
9
מגדיר
את דפוס ההתנהגות בעת הפעלת עונשי הקשירה
השונים.
יש
להסיר מעל הנענש את נשקו ואת אותות
ההצטיינות שלו וכן יש למנוע ממנו עישון
במהלך הענישה.

כפיתה

(Megkötözés).
סעיפים
3
– 5 מתארים
כיצד לבצע את עונש הכפיתה:
הנענש
ייכפת
בשני מקומות –
כפות
ידיו תהיינה הפוכות זו ביחס לזו,
בעוד
אמות ידיו מוצלבות מאחורי גבו.
זוג
אזיקים אחד יינעל מעל פרקי כפות הידיים
וזוג האזיקים השני מעל מפרקי כפות הרגל.
יש
להעמיד את הנענש במצב זקוף,
עם
גבו אל קיר,
או
אל עמוד,
עץ
וכד'
ולקשור
אותו בידיו כך,
שהוא
יעמוד על כפות הרגליים המלאות ולא על
חלקן,
באופן
שלא יוכל לשבת או לשכב.
בהיעדר
אזיקים,
ניתן
להשתמש ברצועה או בחבל,
אך
יש להקפיד שהקשירה לא תהיה הדוקה מדי ולא
תמנע את זרימת הדם התקינה.
כמו
כן יש לשמור על רווח קטן בין מפרקי כפות
הרגליים.

כבילה
(Gúzsbakötés).
סעיפים
6
– 8 מתארים
את דרך ביצוע עונש הכבילה ואת מידות
האזיקים המיוחדים למטרה זאת.

האזיקים
יהיו מורכבים משתי טבעות בקטרים שונים,
המתאימים
לאמה ולקרסול,
כאשר
לטבעות אלו מחוברים פסי ברזל מנוקבים
המאפשרים להצמיד את שתי הטבעות,
זו
אל זו,
בעזרת
מנעול תליה.
הכבילה
תיעשה כך:
טבעת
אחת תולבש על אמת יד ימין,
מעל
מפרק כף היד,
בעוד
שהטבעת השנייה תורכב מעל קרסול רגל שמאל.
לאחר
מכן תחוברנה שתי הטבעות זו אל זו,
בעזרת
המנעול.

קוטר
טבעת הידיים יהיה בין 6.4
ל–
6.8 ס"מ
ועובייה יהיה 2-3
מ"מ.
טבעת
הרגליים תהיה בקוטר של 8.5
עד
10
ס"מ
ועובייה יהיה 4
מ"מ.

עונשי
קשירה בפועל

מבדיקת
עדויות יוצאי שירות העבודה מתברר שהקצינים
ההונגרים וחייליהם,
עשו
שימוש רב מאד בקשירות כדי להעניש ויותר
מכך כדי להתעלל ביהודים.

לאחר
שהמחקר הציג את זווית הראייה של החוק,
הוא
יבחן כיצד נעשה הדבר בפועל.
כפי
שיתברר,
קיים
פער עמוק בין שתי נקודות המבט,
מציאות
שחייבה אפילו טרמינולוגיה מיוחדת בשפה
ההונגרית עבור חלק מהקשירות.

כפי
שיתברר בהמשך,
עדויות
אנשי שירות העבודה מצביעות על כך שעונשי
הקשירה היו נורמה בהרבה מאד פלוגות,
עד
כי היו לשגרה יומית במקומות מסוימים.
נתון
חשוב לא פחות הוא שבהרבה מקומות,
הקצינים
והחיילים הפרו את חוקי משרד ההגנה,
שהגדירו
באופן חד משמעי את אופן הקשירות והפכו
אותן לכלי נשק סדיסטי כנגד היהודים.
המחקר
יציג אותן כדי להמחיש עד כמה קשה להשוותן
עם הקשירות החוקיות,
שגם
הן לא ממש עתירות חמלה.

תליית
אדם כפוּת

Kikotés))

תליית
אדם כפות בשירות העבודה ב–
Bor,
בציורו
של קריאל גרדוש –
דוש.

באדיבות
משפחת
גרדוש.

אחד
העונשים הגופניים,
היותר
אכזריים,
שאזכורם
חזר ברוב העדויות,
של
עובדי שירות העבודה,
היה
עונש הכפיתה המשולבת עם תלייה.
עונש
זה הוא האינטרפרטציה
של הכפיתה (Megkötözés),
שתוארה
בפקודות משרד ההגנה,
לשפת
מעשה.
עונש
זה מכונה,
בעדויות,
בהונגרית
Kikotés
,

מושג
המבטא קשירה,
אך
מייחדת אותו העובדה שהכוונה היא לתליית
אדם כפוּת
בידיו וברגליו.

העונש
התבצע באופן הבא (כבציור):
תלו
אדם,
בעזרת
חבל שקשר גם את שני מפרקי כפּוֹת
ידיו כאזיקים,
בעוד
שזרועותיו היו משוכות לאחור מאחורי הגב.
קצות
אצבעות רגליו היו נוגעות בקרקע,
אך
מבלי שמשקל הגוף יכול
היה
להישען על כפות הרגליים.
הקשירה
הייתה צריכה להתבצע במשך זמן קצוב,
ובנוכחות
רופא.⁷⁸

ארז
מתאר במאמרו על BOR
(והדבר
מופיע כך ואף
בצורות
חמורות יותר בעדויות רבות)
שתלו
את הכפוּת
כך שרגליו היו בגובה של עשרות סנטימטרים
מעל פני הקרקע.
העינוי
נמשך שעתיים,
אך
גם החזקים התעלפו אחרי כרבע שעה ואז הורידו
אותם
ושפכו עליהם מים כדי להעירם
ואחר כך תלו אותם שוב.⁷⁹ יהודה
דויטש מוסיף שההונגרים לא הסתפקו בכפיתה
המשולבת בתלייה,
אלא
אף הלקו את האנשים,
בהיותם
תלויים.⁸⁰

אף
כי הכפיתה, כפי
שתוארה לעיל, חרגה
בעליל מהפקודה הרשמית,
נראה
כי היא נחשבה בין אנשי המשמר ההונגריים
ואף
בעיני
היהודים עצמם "הומנית"
משהו.
אולם
מקריאת העדויות,
שחלקן
מובאות בהמשך,
ניתן
ללמוד עד כמה הייתה הכפיתה ברוטאליות –
יהודים
נתלו לזמנים ארוכים,
בטמפרטורות
של קיפאון מוחלט ולפעמים
אגב הכאה עם אלות ומקלות.

ד"ר
בנימין גריפל תאר
את
היחס כלפיהם בפלוגת העבודה:

…
הדבר
הכי גרוע [אצל
השומרים ההונגריים]
היה
חוסר המשמעת והעונש.
כי
בתור עונש היו תולים אותך.
העונש
הכי נפוץ אצלם היה לתלות את הבן אדם עם
רגליים קשורות מאחורנית,
כשהוא
נתלה על ידי קשירת היד לחלק העליון של
קרונות הרכבת.
כך
שהיית תלוי כמו ישו,
שעות
בשמש.⁸¹

רבים
מתארים בעדויותיהם כיצד ב–BOR,
תחת
פיקודו של סא"ל
Ede
Marányi היה
כל יום ראשון בשבוע יום העונשים.
אלפי
העבדים היהודיים עבדו במכרות הנחושת,
תחת
השגחת אנשי הס.ס..
אלה
רשמו את מספרי הזיהוי של יהודים שהעזו
לנוח לרגע באמצע העבודה או שלא עבדו די
מהר,
והגישו
אותם למפקד המשמר ההונגרי.
עונשם
של ה"עבריינים",
לפעמים
300
במספר,
היה
תלייה בכפיתה לשעתיים וזאת בוצעה,
כאמור, בימי
ראשון.
B.L.
טען
שעונש זה
ארך פעמיים שעתיים ורופא היה נוכח במקום.⁸²

S.I. העיד
שמשכי זמן
התלייה
–
אצל
Marányi היו
4-6
שעות
והגיעו לפעמים ל-120
שעות
הוא עצמו נקשר ל–
22 שעות.
האומללים
הוכו עם אלות או מקלות,
בזמן
היותם תלויים.
לקצין
זה הייתה שיטה – בימים זוגיים הם הוכו 10
מכות
ובימים בלתי זוגיים – 25.⁸³ פעמים
רבות נתלו אנשים אף ל–
200 שעות.⁸⁴

רבים
מקציני המשמר לא התרשמו ממחלות עובדים
יהודים וחייבו אותם לעבוד כמו הבריאים
או הענישו אותם בתלייה בכפיתה.⁸⁵

…
חברי
אנדראש וובר שהיה חולה בטיפוס הבהרות,
קדח
מחום
של 40
מעלות.
במצב
זה הכריחו אותו לצאת לעבודה.
הוא
לא היה מסוגל לבצע את העבודה כמו האחרים
ולכן מבלי לבדוק מדוע,
מפקד
הפלוגה Borza
József,
קשר
אותו במו ידיו ותלה אותו לשעתיים.
למחרת,
הבחור
הזה נפטר.⁸⁶

היו
מקומות בהם תליית היהודים לוותה בגילויי
הנאה של הקצינים ואנשי הסגל.
התליות
היו עניין של שגרת יום ביומו והאנשים
נכפתו ונתלו על עמודי טלגרף.⁸⁷ אחרים
נתלו על עצים,
מבלי
שרגליהם הגיעו אל הקרקע.⁸⁸ אם
תפסו מישהו שמנסה להשיג לעצמו דבר אוכל,
תלו
אותו לשעתיים
עד שלוש
והפלוגה הייתה צריכה לעמוד בזמן זה בעמידת
דום ולצפות בו.⁸⁹

כבילה
(Gúzsbakötés)⁹⁰

איש

שירות העבודה
כבול.

באדיבות
מיקי יונש.

נראה
כי היו לפחות שתי גרסאות לכבילה.
גרסה
אחת היא כתיאורו
של
מיקי יונש, שבוצעה
(כבציור)
באופן
הבא:
האדם
ניצב בתנוחת ישיבה על הרצפה,
כאשר
הרגליים היו מכופפות ומשוכות סמוך ככל
האפשר לגוף,
כך
שהברכיים
נגעו בחזה.
הידיים
חבקו את הרגליים והיו כפותות באופן הדוק
ביותר.
במצב
זה הוחדר מוט בקיפולי הברכיים ומעל זרועות
הידיים.
המוט
מנע מהידיים להשתחרר מחיבוק הברכיים.
כך
האדם נותר "ארוז"
כמעין
גוש הדוק,
למשך
זמן קצוב.⁹¹

הגרסה
האחרת
מתוארת
בספרו של סיטה סבולץ'
והיא
דומה למדי לגרסה התקנית,
המופיעה
בפקודות משרד ההגנה ההונגרי,
אך
אכזרית ממנה בהרבה.
היא
בוצעה באופן הבא:
"…
כפתו
את ידיהם רגליהם הנגדיות ואת ה'חבילה'
גלגלו
והשאירו בשטח למשך שעות".
המתרגם
אף הוסיף ששיטה זאת של ענישה הייתה מקובלת
בצבא
ההונגרי.⁹²

השימוש
בכבילה,
על
גרסאותיה השונות משתקף ממספר עדויות.
בחזית
באוקראינה,
גנבו
אנשי סגל המשמר את מזון העובדים היהודיים.
ההונגרים
טפלו
את האשם על
היהודים ואחד מהם הוכה קשות,
נכבל
ל"חבילה"
והושלך
לתעלה בצד הדרך.
⁹³ כשהגיעה
פלוגתו של J.M. ל–
Bjelopole
שבאוקראינה,
ערכו
ז'נדרמים
צבאיים חיפוש בכליהם של המגויסים.
אלה
שנמצאו אצלם יותר מ-10
פנגו,
נכבלו
במשך 14
ימים,
6 שעות
כל יום.

זה
היה כך,
האיש
עבד במשך כל היום וכאשר היינו רצוצים
וקפואים,
הוא
נקשר [כדי
לרצות את עונשו].
…
זמן
קצר אחר שקשרו אותו,
הוא
התעלף ואז העירו אותו
על
ידי כך ששפכו עליו מים והמשיכו את הקשירה
[עד
תום הזמן].⁹⁴

לסיכום
פרק הקשירות,
הוברר
שבצבא ההונגרי,
הקשירות
היו עונשים לגיטימיים למקרים קיצוניים
ביותר ובעיתות מלחמה בלבד.
לאור
כל זאת עיגן אותם החוק בהגבלות ובהבהרות
למכביר.
אולם
בפלוגות העבודה הפכו אותן ההונגרים למכשיר
של התעללויות חסר מעצורים ועתיר סדיזם.
אמצעי
ענישה אקסקלוסיבי הפך למכשיר רוטיני
למימוש הברוטאליות.

התעמלות
ואימונים – שמות קוד להתעללויות

המחקר
הבחין כיצד השכילו ההונגרים,
בציניות
בלתי מבוטלת,
לעשות
שימוש במושגים צבאיים,
אגב
עיוות
משמעותם,
כדי
לכנות כלים,
אותם
המציאו,
כדי
לענות
בני
אדם.
כשם
שהם התאימו את עונשי הקשירה כדי לספק את
היצרים הסדיסטיים של הקצינים והשומרים,
כלפי
היהודים,
כן
יראה המחקר,
ששימוש
דומה מסתתר מאחורי המונחים התמימים
"התעמלות"
או
"אימונים
צבאיים".

בראהאם
מזכיר בספרו את ה"התעמלות",
שהם
הכריחו את המגויסים לבצע בתום יום עבודה
מתיש.
ה"התעמלות"
כללה
ניתורי צפרדע,
גלגולים
באוויר – "סאלטות",
זחילות
ועוד.⁹⁵ עדויות
רבות עוסקות בסוג זה של התעמרות.
ברובן
מובאים
תיאורים
קשים,
דבר
המעיד על היות העניין בגדר נורמה בפלוגות
רבות.

סרן
בוקשאי,
מפקד
פלוגת עבודה הנהיג "ספורט
חורף"
בו
"הוקפצו"
היהודים
באמצע שנתם,
יחפים
וערומים למחצה והורצו אל היער,
בגשם
ובשלג.
הם
אולצו "להתעמל"
עד
אפיסת כוחות,
תוך
גלגולים בשלג וטיפוס על העצים,
מלווים
במלקות.
מעשים
אלה גרמו לרבים לקפח את חייהם.⁹⁶ במקרה
אחר, רב
טוראי בכיר⁹⁷ Borza
שגילה
נדיבות מיוחדת ליהודים שהיו בפלוגתו
והציע להם ארוחת בוקר מדושנת.
כל
אחד מהם אכל כארבע מנות.
מיד
לאחר מכן הוא כפה עליהם לבצע גלגולים
וקפיצות.
הוא
התמיד בזה עד שהיו כאלה שהתמוטטו.⁹⁸

ביטוי
נוסף להתעמרות היה ב"אימונים
ובתרגילי הסדר".

סגן
Sztinka
היה
מפקד הפלוגה שלנו.
לא
היה לנו ממנו מנוח ולו גם לרגע קט.
…. יומם
ולילה,
גם
כאשר היה לנו רגע מנוחה,
הוא
עשה איתנו אימונים.
הוא
הריץ אותנו הלוך ושוב.⁹⁹

דויטש
הנריק תאר בעדותו כיצד נהג סגל השומרים
של פלוגה 108/56
במונקאץ'
עם
המגויסים היהודיים באכזריות רבה.

רב
טוראי Kovács
דרש
מאיתנו לבצע תרגלי סדר יומם ולילה.
"תרגילי
הסדר"
כללו,
בין
השאר,
טיפוס
של כל אנשי הפלוגה על העצים,
שכיבה
בבוץ עמוק ומכות נוראיות,
ללא
כל סיבה.¹⁰⁰

לא
היה גבול לשאיפה להשפיל את היהודים.
מוחם
הקודח של רבים מהשומרים,
לא
חדל מלהמציא רעיונות חדשים כיצד לעשות
כן.
F.G.,
אופה
מ–
Balatonmádi,
סיפר
שפלוגת העבודה 103/4
בה
שרת,
פעלה
בנובמבר 1942
במחנה
צבאי בעיר Kőszeg
שבהונגריה.
מפקדה,
סגן
Agyogsi
נהג
לפעמים להתיר ביקורים של קרובי משפחות
המגויסים.
אולם
לא אחת,
הוא
מנע ברגע האחרון,
מהם
להיפגש.
לעתים
הוא אף שכלל את חוויית הפגישה על ידי כך
שהוא התנה את קיומה רק בהגעה של העובדים
היהודיים אל קרוביהם,
אגב
ביצוע גלגולי ראש.
אולם
בזה לא תם פרק ההצקות –
הוא
הקפיד שאחד הרס"רים
יהיה נוכח בפגישה עם בני המשפחות וזה התיר
לענות רק על השאלות שהוא קבע.¹⁰¹

הדוגמאות
שהוצגו,
מראות
עד כמה היה להונגרים עניין בהתעללות
ביהודים.
הכינויים
התעמלות,
אימונים
או עונש,
היו
אך ביטוי ציני למעשיהם,
אך
אין להתעלם מהאפשרות שזה היה מעין קוד
שנועד להסתיר את מהותו מפני פיקוח אפשרי.

הזכות
לדואר ככלי התעללות

התעללות
נפשית מקובלת ביותר בקרב הקצינים ואנשי
המשמר של פלוגות העבודה,
ובעיקר
אצל אלה שהיו מוצבות באזורים מרוחקים
מהבית,
הייתה
הפגיעה בזכות לקבל ולשלוח דואר – מכתבים
וחבילות.
למעשה
הדואר היה הקשר הפוטנציאלי החוקי היחידי
של מגויסי השירות עם הבית,
במשך
חודשים ושנים ולכן ברור עד כמה הייתה
גזירה
זאת אכזרית.
היא
ביטאה שרירות לב של החזק מול החלשים
התלויים
בו.
עובדי
כפייה יהודיים שניסו להבריח מכתבים הביתה
או לקבל משם חבילות או כסף,
שלא
בדרך הדואר,
הסתכנו
בחייהם ולמזער,
במידה
ונתפסו,
הם
שילמו על כך מחיר כבד בדמות
קשירה
למשך שעות או מאסר של תקופות ארוכות ובלתי
מתקבלות על הדעת.¹⁰² היו
גם מקרים של הוצאות להורג בשל סיבה זאת.¹⁰³

סיפור
מניעת הדואר חוזר על עצמו במספר רב של
עדויות,
עד
כי נדמה שהתרת השימוש בדואר הייתה תופעה
חריגה.
N.Á.
שרת
בפלוגת העבודה 109/7,
אליה
גויס ביולי 1942.
עד
אוגוסט 43'
עבדה
פלוגתו ב–Bobresz¹⁰⁴
שבאוקראינה.
היחס
אליהם שם היה טוב למדי,
אך
מפקד הפלוגה Jónoc
Lajos
לא
העביר אליהם את המכתבים שהתקבלו,
אלא
כמעשה שבשגרה,
שרף
אותם.
הוא
הסית את סגל השומרים כנגד היהודים ותמיד
החרים מהם פריטים ולו גם חסרי
ערך.¹⁰⁵
סג"מ
Vitéz
Kassai Ödön
הבטיח
שהוא ימרר את חיי עובדי הכפייה בפלוגתו.
אחד
מאופני
ההתעמרות
היה לקרוע את המכתבים שהגיעו אליהם.
את
תוכן החבילות שהגיעו הוא גנב¹⁰⁶ Á.D.,
שגויס
ב –
15.1.43, עבר
עם פלוגתו תהפוכות רבות,
במהלכן,
התחלפו
גם המפקדים 3
פעמים.
המפקד
השני,
ששמו
לא פורט,
היה
אדם הגון והסגל שהיה תחת פיקודו נהג בהתאם
עם עובדי הכפייה היהודיים.
אולם
זה הוחלף על ידי סגן ד"ר
Kara
Ödön,
שהיה
שופט ראשי במישקולץ.
קצין
זה העביר ליהודים את המזון שהגיע עבורם,
אך,
מסיבה
שלא הוזכרה,
הוא
מנע מהם דואר.¹⁰⁷

היו
קצינים הונגרים ששכללו את דפוסי ההתעמרות
ביהודים.
הם
הטיבו לפגוע בגופם של יהודים וגם בנפשם
ואף הצליחו להפגין את אכזריותם אפילו אצל
בני המשפחות.

.D.S
סופח
לפלוגה שפעלה באזור מישקולץ
שבהונגריה.
הפלוגה
הוגדרה כפלוגת עונשין (büntetőszázad)
– משמעות
הדבר הייתה שאנשי הפלוגה היו מנועים מלקבל
כל זכויות שהן ובכללן קבלת מכתבים וחבילות.¹⁰⁸
ההונגרים
הלינו אותם במין מתבנים,
שאחרי
שהם נכנסו לתוכם,
נעלו
עליהם את הדלתות עד הבוקר.
זמני
העבודה נעו בין 4
לפנות
בוקר ועד 12
בחצות
הלילה.
פלוגתם
נמסרה לפיקודם של סרן ממוצא
שוואבי
ששמו Kera
וסגן
Kuti.
בתוך
ששה שבועות בלבד,
הצליחו
אלה לגרום לכך ש–
75% מהמגויסים
היהודיים חלו בדלקת ריאות,
בשל
התנאים הירודים,
בהם
הם נאלצו לחיות.
מזונם
היה דל בצורה בלתי רגילה.
אנשי
הסגל נהגו בהם באכזריות בל תתואר.
הכריחו
אותם להיכנס,
בחודש
אוקטובר הקר,
לנחל
סמוך.
מכסת
הקשירות היומית הייתה 10
– 15 בחורים.
הכו
אותם עד זוב דם ופיצחו ראשים.
פעם
הם אילצו את היהודים לממן מכספם משלוח
מברקים הביתה בזו הלשון:
"בעלך
היהודי עדיין חי"
("zsidó
férjed még él").¹⁰⁹

סגן
István
Pomázy,
הונגרי
ממוצא ארמני,
התפרסם
בקרב היהודים ששרתו בפלוגות העבודה בחזית
אוקראינה.
סיפורים
רבים הילכו על התנהגותו ומעשיו רבי הסתירה
והמוזרויות.
פעם
הוא
חילק לאנשיו גלויות דואר,
לשם
משלוח הביתה,
והכתיב
להם את תוכן המכתבים.
"רבקה
יקרה,
אני
שמח להודיעך שאני חי ומצבי טוב.
אל
תרבי בזנות".
כל
גלויה,
בה
התוכן שונה,
נקרעה
על ידיו.
הוא
הכריח את הרב סמל להעביר את הדואר לעיר
הסמוכה,
למרות
סכנת הפרטיזנים בדרך.
מכתבים
אלה,
אכן,
הגיעו
ליעדם והיו למעשה אות חיים יחיד מהחזית.¹¹⁰
בפברואר
1944,
בעיר
מוהאץ'
שבהונגריה,
אחרי
שחזרה פלוגת העבודה מרוסיה,
ירה
Pomázy
למוות,
לעיני
כל,
באחד
היהודים.
עוונו
היה שנתגלו אצלו 3
תפוחי
אדמה.¹¹¹

נושא
מניעת המכתבים והחבילות עלה בכמה מפרקי
המחקר הזה,
בהקשרים
שונים.
דבר
זה מעיד על מידת רגישותו וחשיבותו בעיני
הבחורים שהיו מרוחקים ממשפחותיהם הדואגות.
עובדה
זאת מסבירה,
כנראה,
את
זיהוי העניין,
על
ידי ההונגרים,
כנקודת
תורפה ובעקבות זאת את להיטותם לפגוע בה.

רכישת
מזון מידי ההונגרים

המזון
היה אחד האמצעים הנפוצים ביותר להתעללות.
כמות
המזון שהוקצבה למשועבדים היהודיים הייתה
מועטה ביותר ביחס למאמץ הרב שתבעה העבודה
הקשה מהם.
בהרבה
מקרים,
נאלצו
עובדי הכפייה למכור את בגדיהם לאחרים או
לאוכלוסיה המקומית,
כדי
לזכות באוכל.
באוקראינה
היה נהוג שהשומרים ההונגרים מכרו את מנות
האוכל למגויסים שהיו ידועים כבעלי יכולת,
תמורת
שטרות
התחייבות
– BON,
שמשפחותיהם
בהונגריה אמורים
היו לפרוע
לשומרים בעת
חופשתם.¹¹² היו
מקומות שתופעה זאת השתכללה ואף תפחה
לממדים של "מוסד".
כל
אימת שהשומרים ההונגרים יצאו לחופשה,
הם
תרו אחרי יהודים שהיו מוסרים בידיהם
מכתבים לבני משפחותיהם בעורף,
בבקשה
שישלחו להם,
באמצעות
השליח – החייל ההונגרי,
חבילות
מזון וביגוד חיוניים,
כמובן,
תמורת
תשלום.
בחלק
גדול מהמקרים,
לא
הגיעו החבילות ליעדיהן עקב "תאונות
דרכים".
דנציג
כתב כיצד גילו בסתיו 1943
בעיר
האוקראינית אורוץ',
בגדים,
עליהם
היו רקומים שמות החברים,
על
ידי נשותיהם בבית,
אותם
לא זכו ללבוש,
אלא
קפאו למוות.¹¹³

אנשי
הצבא ההונגרים עסקו בביזה ובספסרות של
מנות המזון שהגיעו לפקודיהם היהודים.

עבור
רבים מהם,
כולל
קצינים הונגריים רבים,
היה
שירות העבודה מקור מעולה לפרנסה.
רבים
מהם גנבו את בגדי החורף של היהודים,
את
כספם,
את
החבילות שהגיעו אליהם מהבית ואת מזונם.
אם
לא די בזה,
בכל
הזדמנות השומרים,
ז'נדרמים
שנקלעו
בדרכם
וחיילים הונגריים שהזדמנו,
בזזו
אותם.

צורה
נוספת של התעמרות ביהודים הייתה השלכתם
החוצה מבתי כפריים רוסיים,
אליהם
נקלעו היהודים במסעותיהם בחורף הרוסי.
לפעמים
נדרשו היהודים לשלם לחיילים ההונגרים
עבור רשות להישאר בבתי הרוסים.
מי
שלא נותר בכיסיו כסף,
או
דברי ערך כמו שעון זהב,
נדרש
לחתום על BON,
שהפנה
אותו הכותב אל בני משפחתו שימסור כסף
למביא כתב זה.¹¹⁴

דנציג
כתב שלמוסד ה–
BON
הייתה
חשיבות גם ביכולתו להעביר אות חיים הביתה
ואולי אף
לקבל ידיעות משם.
בספרו
הוא תאר את התהליך ואת התעריפים שהיו
כרוכים
בו.¹¹⁵

אמצעי
התמודדות זה עם הרעב,
החוסר
בביגוד מתאים וחוסר האפשרות
של משלוח וקבלת דואר,
בא
לידי ביטוי בעדויות.
אחת
מהן היא סיפורו של P.L.
מפלוגת
העבודה 109/3.
באמצע
1943
היא
פעלה באוקראינה ומפקדה היה אדיש לחלוטין
לגורל הפלוגה ואנשיה.
בוואקום
הפיקודי שנוצר,
פעל
מנהל העבודה,
ששמו
היה Kabócs
István.
הוא
היה אדם חסר רחמים – הוא הכה את החולים,
מנע
מהיהודים אוכל וגזל
מהם את דברי הערך שלהם,
כנראה,
בתמורה
לאוכל,
שלא
קבלו.
במציאות
הזאת,
הם
נאלצו לשלם לחיילים שיצאו לחופשה כדי
שאלה יביאו להם ממשפחותיהם דברי אוכל.
הכסף
נלקח,
אך
תמורתו לא הגיעה.¹¹⁶

פרק
5
– בין
ברוטאליות להומאניות

פלוגות
רבות היו כפופות לשומרים ולקצינים סדיסטיים
אנטישמיים מובהקים,
שלא
הפסיקו להתעלל
בכל צורה מפלצתית ביהודים.
מאפיין
חשוב
הוא שלא הייתה שיטתיות בעניין והיחס אל
עובדי הכפייה היה שונה ביחידות השונות
והיה תלוי בעמדת הקצינים ואנשי המשמר
המקומיים.
כך
שהיו יהודים בני מזל שזכו לשרת בפלוגות
שהיו בהן אנשי הצבא אנושיים
יותר.
אין
בנמצא די מידע כדי לכמת את אנשי הצבא
המענים או את האנושיים שביניהם,
אך
הרושם שהתקבל בעת הכנת מחקר זה הוא שהסוג
השני בלט בנדירותו.

מאפיין
חשוב הוא שחלק ניכר
מהפלוגות ששרתו ברחבי הונגריה גופא,
פעלו
בשלווה יחסית,
בעוד
שבפלוגות
שהורדו לחזית,
המצב
היה שונה, בדרך
כלל.
ככול
שהפלוגות היו מפוזרות על פני שטחים נרחבים
יותר או רחוקים יותר,
באנדרלמוסיה
שאפיינה את החזית,
בעיקר
בעת הנסיגות,
שילחו
השומרים וקציניהם כל רסן בהתנהגותם
עם
היהודים.
הקצינים
בשטח,
שדרגותיהם
נעו,
בדרך
כלל בין סג"מ
ועד סגן אלוף,
גילו
אכזריות שלא הייתה כדוגמתה.
חלקם
וכן גם נגדים רבים,
נשאו
בידיהם כעניין שבשגרה,
בנוסף
לנשקם האישי,
שוטים
ואלות.
הם
הענישו יהודים על עבירות של מה בכך,
בעונשי
מוות,
מאסר
של שנים רבות,
בקשירות
ובתליות (שדרוג
של הכפיתה)
בלתי
אנושיות ועוד.
מכות
עד פציעה קשה או מוות היו עניין שבשגרה.
מעבר
לענישה,
מושג
המבטא תגמול חמור על מעשה אסור,
השומרים
הפכו את ההתעללות,
חסרת
הסיבה,
ביהודים
לנורמה.
כמעט
ולא נשמרה לאלה כל זכות בסיסית כמו מזון,
מקום
לינה,
לבוש
וריפוי.
יום
העבודה הארוך וקשייו יכולים להיות מוגדרים
כעבודת פרך.
על
פי עדות אחד
הניצולים,
פלוגתו
נדרשה לעבוד 23
שעות
ביממה (השעה
ה-24
הוקדשה
למנוחה).¹¹⁷

הפרק
ייחתם עם הצגת תופעה הפוכה,
של
אנשי צבא הונגריים,
שגם
בעתות השפל האנושי אליו ירדו עמיתיהם,
הם
השכילו לשמור על צלם האדם.
מטרת
הבאת סיפוריהם נועדה להדגיש שבעצם הסיבה
לברוטאליות הייתה נעוצה בראש ובראשונה
באישיותם ובמטען
התרבותי של
האנשים.
תנאי
המלחמה,
הסביבה
והאווירה,
עזרו
לה להגיע למימדים מפלצתיים,
אך
יותר מכל סיפקו תירוץ לסוג זה של התנהגות.

מיחס
סביר בעורף לברוטאלי בחזית

המחקר
זיהה,
באמצעות
העדויות,
תופעה
מעניינת של החמרת היחס של קצינים ושומרים,
כפונקציה
של המעבר מן העורף אל החזית.
בעורף
הם התנהגו בצורה נוחה ואנושית ואילו ברדתם
לחזית,
הפכו
עורם ויחסם כלפי היהודים נעשה ברוטאלי.
כדי
להמחיש זאת,
מוצגות
כמה מהן:
פלוגתו
של S.L. יצאה
"
… ממחנה
אסטרגום,
בו
היינו למעלה מחודש וחצי,
לכיוון
רוסיה.
מפקד
הפלוגה היה סג"מ
Hadfaludi.
מהרגע
שעזבנו את גבולות הונגריה,
הפסיקו
השומרים להיות בני אדם …"¹¹⁸

ד"ר
S.A.,
רופא
מבודפשט,
שהתגייס
לשירות העבודה במרכז הגיוס במוהאץ',
באוקטובר
1943,
העיד
שבארבעת החודשים הראשונים,
נהגו
עימם,
סגל
השומרים והקצינים,
יפה
והאווירה הייתה נעימה.
עם
כניסת הגרמנים להונגריה,
הם
הועברו ל–
Tiszabogdán
שבקרפטורוס
(כיום
Bogdan
באוקראינה)
והיחס
השתנה מקצה לקצה.

הם
מנעו מאיתנו לקבל כסף [מהבית]
ומכתבים
…
רב"ט
Hegyi
לא
הפסיק לאיים שפה זה עוד כלום,
כשנהיה
בחזית הוא כבר יראה לנו מי הוא ואיזה דברים
הוא יודע לעולל …
כעבור
ארבעה חודשים יצאנו לחזית בפולין …
היו
לנו שם שלושה שבועות שקשה לתאר אותם,
אך
גם לא ניתן לשכוח אותם …¹¹⁹

ניתן
להעלות השערות שונות לפשר השינוי בדפוסי
התנהגות סגל השומרים והקצינים.
השערה
אחת היא שהריחוק מעיניהם הפקוחה של הקצינים
הבכירים,
שייתכן
שלא הרבו לבקר באתרי הפריסה המרוחקים של
הצבא,
נתן
דרור לתאוות הסדיסטיות,
שנסמכו
על אנטישמיות מודחקת.
אפשרות
אחרת היא שהאווירה של החזית,
מקום
בו יש זילות רבה בחיי אדם,
באה
לידי ביטוי ביחס ברוטאלי כלפי היהודים.

ברוטאליות
כנורמה

נראה
כי אין בנמצא עדות על שירות העבודה בכלל
ועל השרות בחזית בפרט שאין בה תיאורים
מסמרי שיער על יחס רע,
השפלות
והתעללויות של ההונגרים כלפי היהודים.
לעתים
חש הקורא במעין תחרות כביכול,
בין
העדויות,
על
תיאור הברוטאליות העזה יותר.
אנשי
המשמר קבלו לא אחת הדרכה או אף הנחיה
מהממונים עליהם,
להגביר
את רמת האכזריות כלפי היהודים.
היו
קצינים שעשו זאת על ידי מתן דוגמא אישית
ואחרים על ידי עידוד בדמות הבטחת הטבות
כמו יציאה לחופשה.
היו
קצינים שהפכו להיות מופת לחיקוי של רבים
ששרתו במקומות מרוחקים מהם,
אך
שִמעם ומעשיהם הגיעו עדיהם.
סרן
Gecső
Gyula הנו
דוגמא לאחר הקצינים הרצחניים ביותר בשירות
העבודה.
חשוב
להוסיף שקשה לחלק סופרלטיבים על התארים
אכזר או רוצח,
מכיוון
שכאשר עולה
שמו של גצ'ו,
כדוגמא
לכזה,
ניתן
להוסיף לפניו עוד רבים שאולי עלו עליו
במעלליהם.
המחקר
יציג מספר עדויות כדי להציג את היחס החייתי
של ההונגרים אל אנשי שירות העבודה.

ארמין
ווסרמן מבודפשט,
שרת
בקיץ 1942
בקורסק
שברוסיה,
תחת
מפקד הפלוגה גצ'ו. זה
הצהיר לפניהם,
בנוכחות
סגל השומרים,
שאף
יהודי לא ישוב חי לביתו.
השומרים
אכן התנהגו ברוח הוראת המפקד.
גצ'ו
התאכזר אל פקודיו היהודיים באופן קיצוני.
פעם
נתפסו 42
מכתבים
שנשלחו לעורף על ידי היהודים,
באמצעות
קצין שחזר להונגריה.
אחרי
משפט צבאי קצר,
גצ'ו
הוציא להורג שניים מהיהודים ואת האחרים
שלח לתקופות מאסר שונות.
הארוך
ביותר היה ל-8
שנים
(שעד
מהרה הומר בשחרור להמשך השירות).¹²⁰

ל–R.I. מבודפשט
יש גרסה דומה לגבי התנהגותו של גצ'ו.
מייד
אחרי שזה מונה לפקד עליהם בקורסק,
הוא
הודיע להם שאינו סובל את היהודים.
כצעד
מיידי,
הוא
אסר על היהודים בפלוגה לקבל או לשלוח
דואר.
למרות
זאת,
היו
כאלה שהפרו את הוראתו ובטענת אי ציות,
הוא
הוציא להורג שניים מחבריו של R.I.
– את
ארתור באואר ואת Fergernek.
גצ'ו
הצליח בהתנהגותו להפוך את אנשי המשמר
לברוטאליים באופן בלתי רגיל.¹²¹
הדבר
מתבטא מהעדות הבאה.
כאשר
העובדים היו צריכים לשלשל חביות של 600
ליטר
לתוך מרתף,
הם
ביקשו מאחד מקציניו של גצ'ו
חבל כדי שחביות לא תישמטנה.
אולם
זה
ציווה עליהם להשכיב מתחת לחבית את אחד
החברים,
כדי
שאם חבית תשתחרר,
היא
תיפול עליו.

אכזריותו
של גצ'ו
הייתה כה קיצונית עד כי היא עוררה עליו
את ביקורתו של קצין ז'נדרמריה
שהורה לו לרופף את הקשרים של אחד היהודים
שנענש
על שנתפס
מחזיק ברשותו דבר ערך.
העד
הוסיף שבתוך זמן קצר נותרו בפלוגה 70
אנשים
מתוך 212,
הודות
לעובדה שגצ'ו
עזב מסיבות בריאותיות.¹²²

שִמעו
של גצ'ו
יצא למרחקים ומסתבר שהתנהגותו הייתה מופת
לחיקוי של קצינים ואנשי משמר בפלוגות
עבודה
במקומות רבים.
זאת
ניתן ללמוד מעדותו של G.E. מבודפשט.
בראשית
דצמבר 1941
הוא
גויס מחדש,
לאחר
שירות קשה בגליציה
והובא ל – Kőszeg
שבהונגריה.
"כאן
התנהגו כולם בסגנונו של גצ'ו,
איש
שכל כך הרבה אנשים נרצחו בגללו.
גצ'ו
עצמו לא היה כאן,
אך
רוחו שרתה בכל מקום …"¹²³

אירוניה
רבה הייתה
בהקפדה על חזות של שמירת החוק וקיום משפטים
בתופת
חסר החוקים,
בו
חיי יהודים לא היו שווים את קליפת השום.
רבים
מההונגרים,
בתוקף
היותם בני מדינה בעלת
מסורת
של חוק
וסדר,
הקפידו
על קיום משפטים לאלה שעברו עבירות.
אולם
ספק רב הוא אם במדינת חוק אמיתית,
רשאי
קצין בדרגת סרן להעמיד אנשים למשפט,
לו
גם בעתות מלחמה,
לדון
אותם למוות,
ללא
אישור של גורם בכיר,
ואף
להוציא לפועל את גזר דינם.

הברוטליזאציה
כלפי היהודים לא נבעה מתגובה למעשיהם אלא
מתוך תיעוב
שמקורו
מן הסתם באנטישמיות שורשית.
בשני
העשורים
שהפרידו
בין מלחמות העולם,
טפלו
עליהם את
האחריות
על אסונה של הונגריה,
גרמו
לליבוי
אש השנאה בלבבות
הונגרים רבים.
בעדות
הבאה מובאת דוגמא להתעמרות מתוכננת.

מיד
לאחר גיוסו של S.G.
במרכז
הגיוס ב–Szentendré,
הסמוך
לבודפשט במרס 1942,
הוא
ופלוגתו הועברו לטרנסילבניה.
עם
הגעתם קיבל את פניהם מפקדם החדש סג"מ
¹²⁴vitéz
Kassai Ödön,
מהנדס
בחייו האזרחיים,
באומרו:
"לרוע
המזל אינני יכול לבעוט אתכם לפלסטינה,
אבל
כאן אני כבר אמרר את חייכם".
והוא
אכן עמד בדיבורו ולא היה מעשה נבלה אחד
שהוא פסח עליו.
לאחר
שנתיים של גיהינום עלי אדמות שעברו אנשי
הפלוגה,
הועברו
שרידיה ליחידה אחרת שהייתה בפיקודו של
המהנדס סגן G.
Szabo.
הוא
הסית את אנשי המשמר להתעלל ביהודים
באומרו:
"אתם
יכולים לבחור.
או
היהודים יחזרו הביתה,
או
אתם".¹²⁵

הומאניות
כחריגה

שום
חברה אינה הומוגנית ובאוקיינוס הרשע
והסדיזם שאפף
את עובדי הכפייה היהודיים,
בלטו
המעטים –
קצינים
ושומרים הונגרים,
ששמרו
על צלמם
האנושי
ועשו כפי יכולתם כדי לעזור ליהודים שהיו
תחת פיקודם,
או
למזער,
שלא
לחרוג מהפקודות שניתנו להם,
בעניינם.
נושא
זה הובא לכאן כדי להעצים את תופעת ההתנהגות
החייתית של הונגרים כה רבים נוכח המעטים
שהשכילו
להישאר
הומאניים
גם במציאות קשה כמו החזית הרוסית,
או
במציאות קשה מסוג אחר כאשר הנורמה הייתה
משטמת
יהודים.

בעמודים
הבאים יוצגו מספר אנשי צבא הונגריים,
מבעלי
דרגות זוטרות ועד שר ההגנה, שנראה
כי רובם
לא עשו כל מאמץ
מיוחד כדי להיכלל בקבוצה זאת,
למעט
הקפדתם שלא להתדרדר לשפל המפלצתי של
האחרים ביחסם אל היהודים.

קפיטן
Horváth
Kalmán¹²⁶ היה
ב–
1944 קצין
מטה במפקדת הגייס ה-7
של
הצבא ההונגרי,
במרחב
הפיקוד של מישקולץ.
הוא
עבר ב–
14 גטאות
שבמרחב וגייס מתוכם גברים מגיל 14
ועד
60,
למרות
שהפקודה הייתה שטווח הגילים לגיוס לשירות
העבודה היה בין 18
ועד
48.
באופן
זה הוא הציל כ-4000
גברים
יהודיים.
כל
אלה שנותרו בגטאות גורשו לאושוויץ.¹²⁷

הפניה
המקובלת
של אנשי המשמר אל
משרתי
העבודה
הייתה לרוב מבזה
ופראית,
תוך
אזכור
יהדותם.
רב–סמל
ליפטאי,
מפקדו
של שוורץ,
"קרא
לנו בשם "אנשים"
ולא
"יהודים"
כמו
מרבית חבריו …
[הוא]
דיבר
אלינו בצורה אנושית בשעה שכל האחרים היו
ממש "אוכלי
יהודים"
… סגן
מהחטיבה קורא לסמל ופוקד עליו בקול רם
לנהוג ביהודים בתוך ידיעה שבגללם נשפך
דמם של 100
אלף
הונגרים,
מובן,
שליפטאי
לא התחשב בדבריו ונשאר בן אדם"¹²⁸.

יהושע
אמסל העיד שכאשר הם חזרו מ –
BOR שביוגוסלביה,
הם
היו
עדיין נתונים
בידי
הס.ס. ואחר
כך הועברו לידי פיקוד הונגרי.
כשהקצין
ההונגרי, בדרגת
סגן,
ראה
את מצבם,
"לא
התבייש לבכות ואמר …
: "אתם
נמצאים כאן.
תקבלו
חדרים,
תנקו
את עצמכם,
תכבסו,
תקבלו
אוכל טוב."¹²⁹

שלמה
זינגר העיד:

היה
לנו מזל.
היה
לנו מפקד פלוגה …
מפאפא,
שהכיר
חלק ניכר מהאנשים שלו.
היינו
שם כ–
160 יהודים.
היו
שם כעשרים חיילים הונגרים.
הם
היו המפקדים …
אני יכול בדיעבד לקרוא לו צדיק.
הוא
התנהג איתנו בצורה הומאנית,
יפה.
…
קבלנו
אותו האוכל כמו החיילים בצבא ההונגרי.
עבדנו
קשה,
זה
נכון.
מזה
הוא לא יכול היה להתעלם,
ודרש
את העבודה.
אבל
הוא דאג שנוכל לנוח.

שבת
אחת נשלחה פלוגתו של זינגר להעמיס רכבת
תחמושת של הצבא הגרמני.
הם
עבדו מהבוקר ועד מאוחר בלילה.
מפקד
הפלוגה ההונגרי הודיע לקצין הגרמני שאנשיו
יפסיקו את העבודה,
בטענה
שלמרות שהם יהודים,
תקנות
הצבא ההונגרי אוסרות עליהם לעבוד יותר,
והנה
"הם
עבדו כבר 12
– 14 שעות.
עכשיו
הם חייבים לנוח".

לאחר
השתלטות מפלגת "צלב
החץ"
על
הונגריה,
ב–
15 באוקטובר
1944,
הודיע
מפקד הפלוגה ליהודים שלאור הנסיבות,
הוא
לא יכול היה להמשיך להבטיח את שלומם ואנשי
צלב החץ אמורים היו למסור אותם לידי
הגרמנים.
הוא
הציע להם לברוח והם אכן עשו כך.¹³⁰

יחסו
החיובי כלפי עובדי שירות העבודה של מפקדם
,Meichl
János,
נמשך
גם כששבה
הפלוגה מחזית המזרח להונגריה,
שהייתה
נתונה כבר תחת
שלטון
צלב החץ.
הוא
"היה
איש טוב שעשה מאמצים לעודד את אנשיו [שחוו
קשיים ואבידות נוראיים בחזית
המזרח].
הוא
הרשה לכתוב הביתה ואם מישהו קבל ידיעה
קשה מהבית,
הוא
לא העביר לו את המכתב.
הוא
נתן לנו את כל האוכל והשתדל להיטיב עמנו
בכל".
בסוף
44'
או
בתחילת 45',
בעת
עבודתם באזור Szombathely

במערב
הונגריה,
סמוך
לגבול אוסטריה,
נטלו
מהם אנשי צלב החץ את נשקם.¹³¹

Radó
László
תאר
את התנהגותו של
קצין הונגרי וצוותו
אל היהודים במקום עבודתם בקייב.
אלה
נהגו להכות את היהודים "עד
שהפך צבעם לכחול – ירוק".
מפקדם
הישיר בדרגת סגן מחה על ההתנהגות הזאת.
וסופו
היה שהוא הודח מהיחידה.¹³²

הונגרים
אנושיים היו,
במספר
זעום מדי,
גם
בקרב הקצונה הבכירה.
בהמשך
יוצגו כמה מהם.

קולונל
אימרה רוויצקי

אחת
הדמויות המסמלות יותר מכל את יחידי הסגולה
בחשכה
שאפפה את ההיסטוריה
ההונגרית,
היה
איש המופת הקולונל אימרה רוויצקי.

בספרו
של דנציג נכתב שרוויצקי מונה ב–
1943 למפקד
מרכז התגבור המרחבי לצפון טרנסילבניה.
הוא
שינה את משטר האימים שהופעל עד אז על
המגויסים היהודיים על ידי החיילים והקצינים
במרחב פיקודו –
הוא
אסר גידופים,
מלקות
ועינויים,
גניבת
מזון היהודים וכל שאר הפעולות שהיו
כה מקובלות עד
אז.¹³³ בעדויות
רבות מצטיירת גדלות
נפשו של רוויצקי.

ראובן
שרייבר,
שגויס
לשירות העבודה סיפר בעדותו:

הצטרכתי
להתגייס ל –
Nagybánja
…
באוקטובר
43',
שמה
היה המפקד הגדול דווקא גוי מאד טוב,
קראו
לו רוויצקי …
באמת היה כלפינו יחס טוב מאד,
הוא
השגיח אפילו עלינו …
ראיתי אותו הרבה פעמים [כ]שהוא
בא רק לתת פקודות …
[ל]קצינים
[בעלי]
דרגה
יותר נמוכה משלו.
קבלנו
יחס טוב,
קבלנו
אוכל והסתדרנו עד סוף 43'
…¹³⁴

רוויצקי
אִפשר
לבני המשפחות להגיע אליו ולשטוח לפניו
את בקשותיהם.
לצורך
זה הוא קיים,
באחד
מימי השבוע,
קבלת
קהל.
כאשר
החל גירוש היהודים לגטאות,
באביב
44',
הוציא
רוויצקי אלפי גברים יהודים מהגטאות והעביר
אותם לשירות העבודה כדי להציל אותם
מהגירוש.
דנציג
כתב שכאשר נשלחו אליו רכבות על ידי
הגרמנים,
כדי
שיעמיס עליהם 2500
יהודים,
הוא
ציווה להחזיר רכבות אלו עמוסות בעצים.

רוויצקי
נעצר על ידי משטר סאלאשי,
עת
סרב לשתף פעולה עימם.¹³⁵

שר ההגנה
הגנרל Vitéz
Nagybáconi Nagy Vilmos

הגנרל
Vitéz
Nagybáconi Nagy Vilmos,
החל
את שירותו
עוד בצבא האוסטרו הונגרי. הוא
מונה
לתפקיד שר ההגנה,
בסוף
ספטמבר 1942
ושרת
בתפקיד זה עד אמצע יוני 1943,
כאשר
סרב למסור את אנשי שירות העבודה לידי
הגרמנים,
לעבודות
הכפייה ב–
BOR.

עם
מינויו לתפקיד,
ערך
סיור בחזית אוקראינה כדי לראות את פעילותה
של הארמיה השנייה,
ואגב
כך,
פגש
גם עובדי כפייה ולמד מהם על
מר גורלם.
בעקבות
זאת הוא הוציא שורה של צווים שתפקידם היה
בראש ובראשונה לבטא את חשיבותם

כ"חיילים
ובני אדם".

ב–
27.10.42 הוא
דיווח לממשלת הונגריה על סיורו בחזית.
בדבריו
על גורל היהודים שם אמר:
"אם
אנחנו מעוניינים לקבל עבודה טובה מהמגויסים
לשירות העבודה,
אז
עלינו לטפל בהם כראוי ולספק להם לבוש
ומזון טובים".¹³⁶

הוראותיו
היו שלא להתייחס אל עובדי שירות העבודה
כאילו היו שבויי מלחמה;
לשחרר
חולים
או בלתי מתאימים;
לשפר
את המזון;
לאסור
ענישה פיזית או התאכזרות;
להעניש
כל מי שיתאכזר לעובדים
היהודיים.

בעקבות
פקודות Nagybáconi, ניתן
לזהות שיפור מה וזמני,
בפלוגות
עבודה שונות, ביחס
אל עובדי הכפייה,¹³⁷ אולם
השפעתו ניכרה רק במספר קטן של עדויות.

K.A. ששרת
באוקראינה העיד שהחל מספטמבר 1943,
בעקבות
הוראות Nagybáconi,
קבלו
אנשי
פלוגתו
מזון דומה לזה של השומרים.¹³⁸

בשל
גישתו האנושית כלפי היהודים,
נוצרה
ל–
Nagybáconi אופוזיציה
קשה מבית ומחוץ.
הרמטכ"ל
גנרל Szombathely חתר
תחתיו וכן גם הגרמנים עשו הכול כדי להבהיר
את אי שביעות רצונם ממנו.

גנרל
Nagybáconi
הוכר
ביד ושם כחסיד אומות העולם.¹³⁹

בפרק
זה הוצגו חיילים הונגרים,
שבניגוד
לאחיהם,
שנתגלו
כאנטישמים
וסדיסטים,
הם
הפגינו חום אנושי כלפי תלאות
היהודים בשירות העבודה.
אלה
היו אנשי
צבא
שמעשיהם עמדו בניגוד קוטבי להתנהגות
האחרים,
בכך
שהם
הצליחו לשמר,
גם
בתנאי המאְפּליה,
שמלחמת
העולם השנייה זימנה לאזרחי אירופה,
על
צלם האנוש שלהם.
אולם
מספרם היה כה זעום עד כי אין בו כדי להסיר
את הצל הכבד מעל החברה ההונגרית,
אותו
הטילו
הרבים,
במפלצתיות
התנהגותם.

פרק
6
– הברוטאליות
של ההונגרים:
ניתן
להסבירה?

בפרק
זה יבחן
המחקר את תופעת ההתנהגות האכזרית של אנשי
הצבא ההונגריים על ידי בדיקת
היבטים שונים,
בהם
נעוצה,
לכאורה,
סיבת
הברוטאליות שלהם.
בסופו
של דבר יהיה
כל אחד מההיבטים נדבך חשוב בניתוח מניעיהם
לכך.
חלק
מהיבטים
אלה
ייבחנו
מול מחקרים שנעשו בנושאים דומים.
גם
פרק זה יסתמך על עדויות של ניצולי שירות
העבודה שסיפוריהם יספקו חלק מהפרמטרים
שיעמדו לבדיקה.

ברוטאליות
חיילים במחקר

נראה
שמאמרו של עומר ברטוב על דפוסי התנהגות
של חיילי הוורמאכט בחזית הסובייטית,
עשוי
לשפוך אור גם על התנהגות ההונגרים.
ברטוב
ביסס את מאמרו על מחקר שערך על חיילי הקו
הראשון של 3
דיוויזיות,
שפעלו,
בין
השאר,
בחזית
המזרחית,
נגד
הצבא האדום.
שתיים
מהן לחמו באוקראינה בחזית Kursk
ב-1942/43,
אזור
וזמן בהם מתמקד מחקר
זה.

הוא
חקר את פשר ההתנהגות הברוטאלית של אנשי
הוורמאכט –
הצבא
המקצועי,
כלפי
שבויים רוסיים ואוכלוסיה מקומית,
באמצעות
הפרמטרים:
התנאים
הקשים בהם היו נתונים הגרמנים בחזית;
הרקע
החברתי,
החינוכי
והפוליטי של קבוצת המדגם;
מדת
חשיפתם של אנשי הצבא לאינדוקטרינציה
פוליטית במהלך המלחמה.

התנאים
בחזית היו קשים מאד והאבידות בנפש שספגו
הקצינים הגרמניים
היו עצומות,
עד
כדי כך שבמקרים רבים שימשו מש"קים
כמפקדי מחלקות ופלוגות.
הפעילות
בחורף הרוסי הייתה נוראית עבור הגרמנים,
שלא
היו מצוידים כראוי.
בהיעדר
נעלים מתאימות,
הם
השתמשו במגפי פרווה שהורידו מגופות הרוסים
ושהחרימו מהאוכלוסייה האזרחית.
בשל
חוסר מזון,
הם
אכלו את בשר סוסי התובלה שלהם.
בהקשר
זה,
ברטוב
מזכיר תופעות של קניבליזם בקרב החיילים
הרוסיים ומשער שתופעות ממין זה משקפות
את חומרת המצב גם בצד הגרמני.
במהלך
הנסיגות,
נאלצו
הגרמנים לצעוד מאות קילומטרים ברגל,
בתנאי
מזג אוויר קיצוניים.
הוא
רואה במרכיבים אלה,
המשולבים
בפחד ובשנאה שהם רחשו לרוסים ולארצם
הענקית והזרה,
אגב
אווירת תבוסה מתגברת,
גורם
מרכזי בהסרת העכבות המוסריות ובשחרור
הברוטאליות כלפי השבויים הסובייטיים.

את
מרכיב הרקע החברתי של החיילים הוא בחן
דרך מדגם של כ-530
קצינים
בדרגות נמוכות,
ששרתו
בשלושת הדיוויזיות ומצא שפחות משליש מהם
היו חברים במפלגה הנאצית.
רובם
היו מתחת לגיל 32
והשכלת
רובם הייתה 12
שנות
לימוד לפחות.
הם
למדו בתקופה בה מוסדות ההשכלה היו נתונים
להשפעת האידיאולוגיה הנאצית.
חברי
קבוצה נוספת,
כ-15
אחוז
מבין הקצינים,
היו
אריסטוקרטים (ברטוב
מסיק זאת מקידומת "פון"
לשמותיהם).
רובם
לא נמנו על המפלגה הנאצית וגילם היה,
יחסית,
גבוה
יותר,
דבר
המלמד שהם סיימו את רוב לימודיהם בטרם
החלה ההשפעה הנאצית.
אולם
כל המגויסים לוורמאכט היו חשופים,
באופנים
שונים,
להשפעת
האידיאולוגיה הנאצית.

ממד
האינדוקטרינציה הפוליטית במהלך המלחמה
זכה לתמיכה של הקצונה הבכירה,
כמרכיב
חשוב בשיפור המורל ונחישות החיילים נוכח
פני האויב.
ערכי
משמעת וציות אבסולוטיים,
נכונות
להיהרג למען המולדת,
שנאה
לאויב וכיוצא באלה,
חלחלו
להכרת החיילים על ידי חינוך פוליטי,
בידור
מונחה,
תעמולה
פוליטית דרך אמצעי התקשורת וסרטי קולנוע.
הרטוריקה
של החיילים אימצה ביטויים מהאידיאולוגיה
הנאצית,
כמו
"Volk",
"מרחב
מחיה"
ועוד
והחיילים הודרכו ליישם רעיונות אלה בשדה
הקרב.
תוך
תהליך של דה–הומניזציה
של הרוסים ("תת–אדם
בולשביקי"),
היהודים
("שרצים
וזבובים")
והקומיסרים,
הובהר
להם שמטרת נוכחותם ברוסיה היא להשמיד את
האוכלוסייה,
בשל
תכונותיה התת–אנושיות.
פקודה
זאת בוצעה על ידי החיילים,
אם
במו
ידיהם
ואם במסירת קורבנותיהם לס.ד.
ולאיינזצגרופן,
או
על ידי יצירת תנאים בלתי אנושיים לשבויים
הסובייטיים,
שכתוצאה
מכך גוועו המונים מהם.
חיילים
רבים פנו למפקדיהם בבקשה להפסיק את ההרג
חסר ההבחנה של השבויים.
אינדיקציה
למציאות נוראית זאת היא העובדה שמתוך 5.7
מיליון
שבויים סובייטיים נותרו בחיים,
בתום
המלחמה,
כ-2.4
מיליון.

תחת
הכותרת של מלחמה בפרטיזנים,
חיסלו
הגרמנים אזרחים רבים,
ביניהם
נשים,
זקנים
וילדים,
השמידו
כפרים ואמצעי קיום ויצרו "אדמה
חרוכה",
תוך
שגירשו את האוכלוסייה המקומית.
מלכתחילה,
התכנון
הלוגיסטי של הגרמנים התבסס
על כלכלת האזורים הכבושים,
על
ידי החרמת מזון,
בהמות,
בתים,
לבוש,
מבלי
להתחשב בצורכי המקומיים.
כמו
כן הם ניצלו את המקומיים לעבודות לצרכי
הצבא.

מסקנתו
של ברטוב היא שהשפעת האידיאולוגיה הנאצית
על שנות לימודיהם של החיילים,
האינדוקטרינציה
האידיאולוגית האינטנסיבית ומצבור החוויות
הרצחניות שלהם בחזית,
הובילו
אותם להתנהגויות של ברבריות קיצוניות
אך גם פגעו קשות במשמעת שלהם כחיילים.¹⁴⁰

באיזו
מידה ניתן להשליך ממסקנות מחקרו של ברטוב
על התנהגות הקצינים ואנשי המשמר ההונגרים
בפלוגות
העבודה?

כדי
לבדוק אם מתודת ברטוב מתאימה,
יש
לברר את מידת הדמיון בין חיילי שני הצבאות
על ידי זיהוי נקודות שוני והקבלה
ביניהם.
אלה
ייבחנו בפרמטרים דומים לאלה שברטוב השתמש
כדי להגיע למסקנתו וכן בפרמטרים נוספים
שנראים חשובים
למחקר.¹⁴¹

איכות
כוח האדם – רוב ההונגרים,
הקצינים
והשומרים,
היו
אנשי מילואים.¹⁴² אמנם
היה מספר קטן של קצינים שנמנו על הצבא
הסדיר,
אך
,כנראה,
הם
נחשבו לאיכותיים פחות,
כי
היו ביניהם כאלה שקידומם נבלם.
חלק
מהם היו מבוגרים יחסית,
ששרתו
בצבא עוד במלחמת העולם הראשונה.
שומרי
פלוגות העבודה היו כפופים ליחידות הקרביות
ההונגריות שהיו במקום,
אך
כפיפותם זאת הייתה רופפת משהו.
יתכן
שמצב זה השפיע על המשמעת והנורמות
ההתנהגותיות של השומרים.

סוגיית
החשיפה לאידיאולוגיות מנחות הייתה
"מרוככת"
בהונגריה,
יחסית
לגרמניה.
ברם,
תהליך
הדה–לגיטימציה
של היהודים,
שקיבל
תאוצה מאז מלחמת העולם הראשונה,
אגב
החקיקות האנטי יהודיות,
הסימפטיה
הגוברת לגרמניה הנאצית ורעיונותיה ועצם
הקמת מוסד שירות העבודה,
ככלי
לניצול היהודים ולהשפלתם,
שידרו
לשומרים ההונגרים מסרים אנטי יהודיים
מובהקים.

הרקע
החברתי – השומרים באו מכלל רובדי הציבור
ואין לזהות אצלם מאפייני השכלה משותפים.
על
פי העדויות,
חלק
מהקצינים היו משכילים ואחדים מהם אף נשאו
תואר דוקטור.¹⁴³ אולם,
דווקא
רבים מבין אלה בלטו
במעשי אכזריות נדירים בחומרתם.

לא
ידוע על תהליך של אינדוקטרינציה בצבא
ההונגרי;
מלחמה
קשה בחזית הרוסית –
גם
ההונגרים היו חשופים להתקפות יבשתיות
ואוויריות קשות של הסובייטים ושל הפרטיזנים.

המצב
הלוגיסטי של ההונגריים בתנאי החזית
באוקראינה,
היה
קשה למדי.
יש
עדויות שגם ההונגרים נהגו באכזריות כלפי
האזרחים המקומיים –
הם
החרימו בהמות,
מזון,
בגדים
ובתים.
יש
לזכור שהונגרים רבים השלימו את החסר להם
במזון,
בביגוד
ובמזומנים,
גם
על ידי החרמה או גזל מהמגויסים היהודיים.

מוראל
נמוך בקרב החיילים ההונגריים,
בשל
הציוד הירוד והבלתי ראוי לתנאי מלחמה¹⁴⁴ (בהשוואה
לציוד של הגרמנים)
ובשל
התבוסה הנוראה שהייתה נחלת הארמייה השנייה
בעיקול הדון.
ייתכן
גם שהמוראל היה פגוע גם בשל אי–הוודאות
לגבי העתיד,
בגין
שמועות על ניסיונות של ממשלת הונגריה
להתנתק מהברית עם היטלר ולחבור אל בעלות
הברית.

ברוב
הפרמטרים,
ניתן
לזהות הקבלה למצב אצל הגרמנים ואף תנאים
קיצוניים יותר.
שימוש
במודל ברטוב עשוי לספק כלי כדי להסביר
מניעים מההתנהגות הברברית של חלק משומרי
שירות העבודה וקציניהם.
אולם
המחקר מסויג במסקנתו,
מכיוון
שלא כל ההונגרים נהגו בברבריות כלפי
היהודים,¹⁴⁵ לכן
עולה המסקנה שנוסחת ברטוב,
נותנת
מענה חלקי בלבד לסוגיית ההתנהגות של אנשי
המשמרות ההונגריים.
לפיכך,
שומה
על המחקר להמשיך לתור אחר מניעים נוספים
לעניין.
בעמודי
הפרק
הבא יוצגו דפוסי התנהגות גם של קצינים
שלא חוו את מוראות החזית הרוסית,
ולמרות
זאת,
התנהגותם
לא נפלה בהרבה מהאכזריות של החיילים
ההונגריים בחזית.

"היהודים
לא יחזרו עוד":

התרת
דמם כתוצאה מהנחיה מעל או משאיפה
לוקאלית

הלל
דנציג כתב בספרו שמפקדי הפלוגות היו קציני
מילואים.
רבים
מהם היו שונאי ישראל מובהקים הונגריים
או הונגרים ממוצא גרמני – סקסונים
ושוואבים.
סגל
השומרים היה מורכב מחיילים ומפקדים שאינם
קצינים (מש"קים).
חיילים
אלה גויסו מספר שבועות לפני גיוס היהודים
ועברו הכשרה לטיפול ביהודים,
במסגרתה
קבלו הנחיות חשאיות בזו הלשון:
"היחס
ליהודים מבחינה פורמאלית חייב להיות
הוגן,
קפדני
ונוצרי.
אולם
בתחום היחס הזה יש לדאוג לכך,
כי
יהודים לא יחזרו עוד אל החיים האזרחיים".¹⁴⁶ ההנחיה
ביחס לעתיד היהודים משוקעת
בצורות שונות בעדויות של רבים מניצולי
שירות העבודה.

המחקר
יציג בפרק זה שורה של דוגמאות של קצינים
הונגריים,
שבתוקף
אמירותיהם,
הנחיותיהם
ומעשיהם הנפשעים,
הפכו
להיות הרפרנטים של ברוטליזאציה חסרת
מעצורים כלפי היהודים.
קצינים
אלה נבחרו,
בעיקר,
עקב
העובדה שהם הוזכרו על ידי עדים רבים או
שמעשיהם בלטו בקיצוניותם.
כמעט
בכל עדות שנבדקה,
נמצא
חומר מרשיע על אנשי המשמר וקצינים שונים,
כך
שאלה שהמחקר הכביר עליהם מלים,
לא
היו היחידים,
אלא
נבחרו כדי לייצג את האחרים.
נראה
כי כל
אלה נהגו ברוח תבנית חברתית מקובלת על
ציבורים רחבים בהונגריה,
של
שנאת יהודים עזה,
שכנראה
קידשה בעיניהם כל מעשה שמקומו בספקטרום
שנע בין השפלת יהודים לבין רציחתם.

מעבר
לאנטישמים בהונגריה שביטאו מאוויים
לחיסול היהודים,
אין
להשתחרר מהנאמר בציטוט שהביא דנציג לגבי
ההנחיה ש"היהודים
לא יחזרו עוד …".
אין
כל הוכחה שמקורה של הנחייה ממין זה בגורם
רשמי בכיר.
סביר
להניח שאין
בנמצא
מסמך המעיד על הוראה כזאת.
להנחיות
כאלה,
אם
בכלל היו קיימות,
יש
צינורות העברה חשאיים,
שלא
ניתן להוכיח את קיומם.

מצב
זה מזכיר את העובדה שאין בנמצא מסמך,
שמקורו
בפיהרר,
המורה
באופן חד משמעי על ביצוע "הפיתרון
הסופי"
של
יהודי אירופה.
דן
מכמן,
במאמרו
על התגבשות רעיון "הפיתרון
הסופי"
ויישומו,
הציג
את הגישות ההיסטוריוגרפיות השונות לסוגיה
זאת.
מוקד
הוויכוח בין החוקרים הוא לגבי השאלה אם
"הפיתרון
הסופי"
תוכנן
והונחה על ידי היטלר (האסכולה
האינטרנציונליסטית)
או
שהוא היה תוצאה של תהליך בירוקראטי שפעל
בהשראת רעיון עמום שלו (האסכולה
הפונקציונליסטית).
לגבי
מידת מעורבותו של היטלר בקבלת ההחלטות
ובניהול השמדת היהודים,
כתב
מכמן,
שהוא
רק הציג כיווני חשיבה בפני אנשיו,
מבלי
להיכנס לפרטי המימוש.
אלה
הפכו את הרעיונות לכלל ביצוע,
על
פי פרשנותם את דבריו.
ההיסטוריון
הבריטי Ian
Kershaw,
שכתב
ביוגרפיה על היטלר,
כינה
את התהליך של יישום הרעיונות של היטלר,
על
ידי עושי דברו,
working
towards the führer.¹⁴⁷

השאלה
העולה מכאן היא,
אם
ייתכן שגם בהונגריה פעל דפוס כזה,
בו
יצאו רמזים או לחישות בלתי רשמיות מגורמי
שלטון על הצורך ש"היהודים
לא יחזרו עוד …",
מתוך
הבנה שקציני השטח יֵדעו
לתרגמם לשפת מעשה.
ייתכן
שהרמזים היו מעודנים יותר מביטוי זה,
אבל
כוונתם הייתה זהה.

לאור
העובדה שהונגריה הרשמית נמנעה מליישר קו
עם הגרמנים בשאלת הפגיעה הפיזית ביהודייה,
בדק
המחקר אם יש אינדיקציות לשינוי היחס,
בפועל,
אליהם
במשרד ההגנה בתקופה בה עוסק המחקר.
מטרת
בדיקה זאת היא לנסות לזהות נקודת מפנה
מהותית,
שאפשר
והיה בכוחה להשפיע,
בגין
העלאת רמת האווירה האנטי יהודית,
על
גורלם היומיומי של אנשי שירות העבודה.
לצורך
זה נבחנו מספר תעודות שמקורן במשרד ההגנה.

כמות
התעודות הרלוונטיות,
מהתקופה
הנדונה,
שהמחקר
הצליח להגיע אליהן מאכזבת
למדי.
אמנם
נמצאו תעודות ממהלך 1944,
שניתן
להבין מתוכנן שיש בהן משום החמרה ביחס אל
אנשי שירות העבודה,
אך
המחקר נמנע מלהתייחס אליהן
בשל חריגותן מתקופת המחקר.

מסמך
אחד הוא "תקנות
שר ההגנה בדבר טיפול במגויסי שירות העבודה
שהוצבו במחנות העבודה בין 15
באפריל
ל-25
ביוני",
מ–
25.3.1940. מופיעים
בו 15
סעיפים
המתארים את אופני הארגון והטיפול ביחידות
שירות העבודה.
הוראות
שר ההגנה העוסקות
ביחס שיש לתת למגויסים,
מגלות
יחס הומאני למדי.
נאמר
בהן,
בין
השאר,
כי
יש למקם אותם בצריפים.
בכל
מקרה של הצורך להגיע למקומות המרוחקים
יותר מ-60
ק"מ,
יש
להשתמש ברכבת.
יום
העבודה לא יעלה על 6
שעות.
כן
עוסק המסמך בעניין הביגוד והמזון של
העובדים.¹⁴⁸

המסמך
השני הנו מתאריך 27.9.1940,
בו
פרסם שר ההגנה פקודה מעניינת מאד,
בה
נאמר שיש
לאפשר ליהודים המגויסים לחגוג את ראש
השנה ואת יום הכיפורים.
יש
להובילם לבית כנסת כדי לקיים את תפילות
החגים ולהקפיד שיוכלו,
כמו
הנוצרים,
לקיים
את חוקי דתם.¹⁴⁹

לעומת
מסמכים אלה,
מציג
המחקר את דבריו של בראהאם בעניין היוזמה
של ראש המטה הכללי ההונגרי לשינוי היחס
ליהודים בשירות העבודה.
בעקבות
הצלחות כיבושי הצבא הגרמני בשנה הראשונה
של המלחמה פנה הרמטכ"ל
ההונגרי,
אוהד
הגרמנים,
גנרל
Henrik
Werth לשר
ההגנה Bartha וביקש
לקדם את ההחמרות על היהודים שבשירות הצבא.
באמצע
אפריל 1940
הוא
הגיש לשר תזכיר בו פרט את רעיונותיו לפתור
את "השאלה
היהודית במסגרת הצבא,
בנפרד
מזה של הרשויות הפוליטיות".
במסגרת
זאת יש פירוט כיצד לחייב את היהודים לשרת
בצבא,
אגב
איבוד זכויות בסיסיות.
הצעותיו
לא התקבלו מהטעם הפרוזאי שהונגריה עמדה
לפני עימות עם רומניה בשאלת טרנסילבניה
והצבא היה זקוק לרופאים,
וטרינרים,
רוקחים,
מהנדסים
ונהגים,
בעלי
מקצועות שרבים מהם היו יהודים.
בשל
הגזירות,
מצאו
ההונגרים פיתרון לגיוס היהודים,
כך
שאלה לא יכלו לשאת בתפקידי פיקוד,
אלא
רק במקצועם האזרחי.
לדוגמא,
הנהגים
הוגדרו כעוזרי נהגים.
כמו
כן לא גויסו היהודים לשירות צבאי סדיר,
אלא
ל"פלוגות
עבודה מיוחדות",
שפעלו
עד מחצית 1941.
עשרות
רבות של יחידות יהודיות גויסו בקיץ 1940,
בעידוד
המטה הכללי של הצבא,
לא
רק כדי לשרת את האינטרסים של הצבא אלא "גם
כדי למנוע בעד היהודים מלעסוק בפעילויותיהם
הנפשעות בעורף".¹⁵⁰

תיאורו
של בראהאם מציג אסקלציה יזומה של משרד
ההגנה ביחס אל היהודים בשירות העבודה.
יש
מקום להניח שאטמוספרה זאת הוקרנה
גם על דרגי השטח וגרמה להתדרדרות היחס
שלהם אל היהודים.

בין
אם הייתה הנחיה מעל ובין אם לאו,
קצינים
רבים השכילו ליישם רעיון זה.
הדוגמאות
הבאות שמקורן בעדויות עובדי הכפייה,
מציגות
תופעה זאת.

סא"ל
Lipót
Muray,
עליו
יפורט בהמשך,
כתב
בתזכיר לבית הדין העממי (המסמך
לא היה מתוארך ואלק קרשאי משער שהוא נכתב
במרס 1945,
עת
נאסר מוראי),
שדן
אותו על פשעיו בשירות העבודה,
על
כינוס של מפקדי ששה מרכזי גיוס,
שהתקיים
בראשית מרס 1942,
בראשותו
של גנרל Vitéz
Horvay Artúr.
לאחר
שזה
הסביר לנוכחים על הגיוס הקרב ובא,
הבהיר
להם כיצד עליהם לנהוג ביהודים המגויסים.
על
אנשי הסגל הנוצריים,
נאסר
לדבר עם יהודים,
אלא
במרחק של 3
צעדים
ובנוכחות נוצרי נוסף;
יהודי
חייב להלך רק באמצע הכביש,
בעוד
שאנשי הסגל ינועו על המדרכה;
ביקורי
משפחות מוגבלים לפעם בחודש ורק במרכזי
הגיוס בהונגריה;
קבלת
חבילות אסורה;
יש
להטיל צנזורה חמורה על גלויות דואר ועל
מכתבים וכן למנוע הברחת דואר;
נאסר
על היהודים מלקנות בחנויות של יהודים;
אין
להחזיק יותר מ-50
פנגו;
נאסר
על היהודים לעשן מכיוון שהם לא היו אמורים
לקבל הקצבה סיגריות.
המפקדים
חייבים לבצע חיפוש בכליהם של המגייסים
היהודיים ולחפש סיגריות,
כי
בשטחים הכבושים ניתן לרכוש תמורת 100
סיגריות
פסנתר.¹⁵¹

Muray
– קצין
מטה יליד 1886,
שקידומו
לדרגת קולונל נבלם,
עקב
אי יכולתו לעמוד במבחנים.
בקיץ
1942
הוא
היה המפקד של מרכז גיוס 1
לשירות
העבודה ב–
Nagykáta.
בנאום
שנשא לפני קציני שירות העבודה,
שעמדו
לצאת לחזית,
הוא
אמר שאנשי שירות העבודה הם אויבי השלטון
ולכן אין להחזיר איש מהם חי להונגריה.¹⁵²
"יש
להיפטר מיסודות מזיקים אלה של החברה …יש
לקשט בהם את העצים לאורך דרכי אוקראינה.
אף
לא יהודי אחד אל יחזור".
הוא
הבטיח להם שיחזרו להונגריה רק אחרי שיחסלו
את כל היהודים.
רבים
מהקצינים ראו בזה פקודה שיש לבצעה.
אחד
מהם
התגאה שהוא המית במו ידיו 30
יהודים.¹⁵³

את
תפיסת עולמו האנטישמית,
השכיל
מוראי להמיר גם למונחים פטריוטיים,
אותם
לא היסס להציג לפני היהודים עצמם.
Jakobovits
Mózes,
סוחר
מבודפשט,
גויס
לשירות העבודה ב–
Nagykátá,
באפריל
42'.
לאחר
מספר ימים של שהייה במקום,
אגב
ניתוק מוחלט מהעולם החיצון,
כולל
מניעת שירותי דואר,
שלח
מוראי את המגויסים היהודיים לחזית ברוסיה.
בטרם
עזיבתם,
הוא
כינס אותם ואמר:
"לכו
לרוסיה ואל תחזרו משם,
כי
למען המולדת צריך למות".¹⁵⁴

מפקד
פלוגת עבודה הודיע ליהודים בפלוגתו,
בדרכם
לחזית,
שמתוך
216
היהודים
שעימו,
הוא
חייב לדווח רק על 16
אנשים
ואותם הוא ידאג להחזיר הביתה.
האחרים
לא מעניינים אף אחד.
"מהרגע
שנגיע לחזית,
כל
אחד שיעבוד.
אין
מקום לחלשים.
אף
אחד לא יכול להיות מעכשיו חולה".¹⁵⁵

סא"ל
Hajnal
Lajos,
מפקד
האוגדה ה-6,
הורה,
בסתיו
1942,
לאנשי
הסגל של פלוגת עבודה אחת,
לחסל
124
מאנשיה,
תוך
איום שאיש מהם לא יצא לחופשה כל עוד יישאר
בחיים ולו יהודי אחד.¹⁵⁶ השרת
שלו ירה למוות,
בפקודתו,
ב–
52 בחורים.
אחד
היהודים נורה למוות בגין עישון סיגריה.
ההונגרים
טענו שהוא אותת לרוסים.¹⁵⁷

סא"ל
קולטאי ביקר באחת מפלוגות העבודה.
השאלה
הראשונה ששאל את השומר המקומי הייתה "כמה
יהודים התפגרו".
מששמע
שאף לא אחד,
גער
בו ואמר "מה
אתה חושב לעצמך,
לשם
מה אנחנו מחזיקים אתכם כאן"?

סרן
בוקשאי,
הציג
לאנשיו את תוכניותיו,
שהיו
דומות להפליא לאלה של קודמיו:

קבלתי
מהמדינה 214
זוגות
נעלים ו–
214 כובעים.
אני
חייב להחזיר רק את החפצים האלה,
ולא
את היהודים.
מספר
היהודים שנפלו בימים האחרונים אינו מניח
את הדעת.
דעו
לכם,
שכל
עוד נמצא בחיים אפילו יהודי אחד …
אתם
לא תזכו …
לחופשה
…. ¹⁵⁸

סגן
מילואים ד"ר
Ferenc
Hammerמפקד
פלוגה 101/29,
התאכזר
לפקודיו בכל דרך.
הוא
היה מקורי בדפוסי הענישה והתעללות שהוא
הפעיל.
אחרי
שחזרה הפלוגה מעבודתה היומית,
חויבו
אלה הנענשים לטפס על עץ,
בעוד
הטמפרטורה ירדה כבר לכדי 20
עד
30
מעלות
מתחת לאפס.
העונש
נמשך עד אשר הם נפלו מהעץ מתים מקפיאה.
עונש
אחר שהיה מקובל בפלוגה זאת התבצע כך –
המר
ציווה לחפור בור והכניס לתוכה את הנענשים.
לאחר
מכן חויבו כל אנשי הפלוגה להשתין עליהם.
ברור
שהאומללים האלה קפאו למוות,
אגב
סבל גופני ונפשי נורא.¹⁵⁹

בתחילת
1943
מונה
סגן Keszler
János
למפקדה
של פלוגת עבודה שהורכבה משרידי 15
פלוגות,
שנשחקו
בחזית אוקראינה.
בשיחת
הפתיחה הוא הכריז ש"תמו
הימים בהם העובדים נשמרו בצמר גפן".
מאוחר
יותר מונה לפלוגה מפקד אחר.
לקראת
סוף השנה,
הוחזרו
133
שרידי
גדוד העבודה,
שמנה
בעבר 700
איש,
להונגריה.
לפני
שהאנשים יצאו לחופשה של חודש ימים,
נאם
לפניהם קסלר:

…
אני
רואה שהרבה חזרו הביתה.
מהפלוגה
המקורית שלי לא חזרו כל כך הרבה.
אני
לא הבאתי כל כך הרבה [אנשים]
הביתה.
מי
שהיה איש טוב,
עזרתי
לו והבאתי אותו הביתה.
החזרתי
7
אנשים.
האחרים
מתו,
כי
אני רציתי את זה ואני לוקח על כך את האחריות.

למעשה
מהחטיבה כולה,
שבמקור
היו בה כאלף עובדי כפייה,
נותרו
בחיים כחמישה עשר וזה היה כנראה מודל
לחיקוי אצל קסלר.¹⁶⁰

אברהם
הוליץ סיפר שבאוקראינה,
מונה
למפקדם "הג'ינג'י"
– קצין
הונגרי אנטישמי,
שהמוניטין
הרצחני שלו הגיע
למרחקים.
במסדר
ההיכרות,
עמדו
מאות המגויסים החדשים ומולם רכב הלוך
ושוב "הג'ינג'י"
על
גבי סוסו,
כאשר
סמליו המקצועיים היו עליו – קרבין על
שכמו ושוט בידו.
תוך
כדי תנועה,
הוא
הצליף בכל מי שנקלע לטווח המכה.
הוא
פתח בדבריו בלשונו השגרתית:
"יהודים
מסריחים!
הובאתם
אלי כדי שאעביד אתכם עד מוות.
אני
מודיע לכם בזה –
אף
אחד מכם לא יחזור חי לביתו".
דפוסי
התנהגותו,
מכאן
ואילך,
תאמו
לחלוטין את הבטחתו.¹⁶¹

דפוסי
האמירה והעשייה הנפשעים,
שדוגמאות
מהם הוצגו בעמודים הקודמים,
חזקו
את השאלה,
שהועלתה
בראש הפרק,
אם
הייתה כאן יד מכוונת.
האם
האמירות המרושעות והפשעים הנוראיים האלה
יכלו להיות רק פרי השנאה הסדיסטית האישית
של הקצינים בשטח,
או
שמא תוצאה של הנחייה מעל.
מעבר
לשנאה האנטישמית היוקדת שמצאה לה כר פורה
ופוטנציאל חסר גבולות לפורקן,
בקרב
קציני השטח ואנשי המשמר של שירות העבודה,
לדעת
המחקר,
הם
שיקפו במידה רבה,
ציפיות
או הנחיות שנמסרו להם,
במעורפל
או ברמיזה,
על
ידי דרגים בכירים.
אולם,
אין
המחקר מתעלם ממגרעת השערה זאת,
כי
יסודותיה בספקולציה בלבד ואין לה כל אחיזה
במקור היסטורי.

המחקר
מניח שבסיס היחס הבלתי האנושי כלפי
המגויסים היהודיים נסמך גם על האווירה
האנטי יהודית,
שנבנתה
במשך שני העשורים שבין המלחמות,
על
ידי החקיקה האנטי יהודית.
לסיכום,
המסורת
האנטישמית,
אווירת
התיעוב כלפי היהודים ואולי גם מסרים של
כפל לשון מצד גורמי שלטון או פיקוד עליון,
תרמו
להתרת כבודם ודמם של היהודים.

ברוטאליות
כתלות בהשפעה הגרמנית

גם
סעיף זה מנסה להניח עוד נדבך לשם פענוח
מניעי ההונגרים להתנהגותם החייתית עם
היהודים,
כשהפעם
נבדקת השפעה גרמניה הנאצית על דפוסי
ההתנהגות שלהם.
עניין
זה ייבחן בשני מישורים:
האחד,
בבדיקת
היחס אל המגויסים בתקופה שקדמה להצטרפות
הונגריה למלחמה,
בה
תעלה התהייה האם ההונגרים ניסו לחקות את
מעשיהם של הגרמנים עם היהודים?
אגב
דיון זה תצוץ השאלה איזה ציפיות היו
לגרמנים מההונגרים ביחס ליהודים.
המישור
השני הוא השאלה כיצד נהגו הגרמנים עצמם
עם העובדים היהודיים במקרים בהם נוצרה
אינטראקציה ביניהם?
האם
הם נהגו עימן בברוטאליות יוצאת דופן
שסיפקה דוגמא להונגרים?

לגבי
המישור הראשון מצויות עדויות לא מעטות
על גילויי אכזריות של הונגרים כלפי
המגויסים היהודיים,
בשנים
1939-40,
טרם
הצטרפות הונגריה למדינות ה"ציר".
יש
שיטענו שהדבר התפרש על ידי האנטישמים
בהונגריה כביטוי להוקרת תודה לגרמניה על
הענקת "פרסי
ווינה"
– החזרת
שטחים שנתלשו מהונגריה בהסכם טריאנון.
המחקר
מפקפק בכך ונוטה לאפשרות שהמוטיבציה
האמיתית לכך היא שחרור הרסן,
באווירת
ההתלהמות האנטי–יהודית,
של
האנטישמים בצבא.

יהודים
רבים חוו על בשרם ונפשם את האווירה.
T.W. שרת
כחייל בצבא הונגריה במשך שנתיים.
ב-1940
הוא
גויס לשירות העבודה ושרת באזור Munkács
בהנחת
מסילות ברזל.
העבודה
הייתה קשה מאד,
אך
נורא ממנה היה היחס של השומרים אליהם.
הם
הוכו מכות רצח,
בין
השאר עם קתות רובים,
נקשרו
באופן תדיר,
הושכבו
בבוץ,
נמנע
מהם מזון,
לבשו
קרעים וסמרטוטים והיו מטונפים ומוכי
כנים.¹⁶²

Salamon
Dezsó
התגייס
לשירות העבודה בספטמבר 1939
לפלוגה
6/4
ב–
Szolnok
שבהונגריה,
בפיקודו
של קצין הכבאים סגן Pásztor
István.
איש
זה נהג איתם ברשעות.
הוא
מנע מהם את האפשרות להגיע למעונות שלהם
כל זמן שהעבודה לא הסתיימה לשביעות רצונו.¹⁶³
הם
נאלצו ללבוש בגדים דקים וסמרטוטים,
הנעליים
שלהם היו בלויות ואנשים קפאו מקור החורף
וכולם היו חולים.
העד
איבד תשע מאצבעותיו בגלל הקיפאון.
סגל
השומרים הכו ביהודים מכות נוראיות ורבים
נזקקו לאשפוז.
אולם
במקום
זאת,
הם
ירו בהם למוות.¹⁶⁴

מצג
זה מביא תמונה,
שאף
כי אינה מספקת מידע על היקף התופעה,
אין
בה כדי
לרמוז
על התגברות הברוטאליות של ההונגרים בגין
שיתוף הפעולה המתהדק עם גרמניה.
לדעת
המחקר עניין זה,
כבסעיפים
הקודמים בפרק,
הנו
פרי האנטישמיות של ההונגרים,
שגאתה
וקיבלה לגיטימציה בעיני רבים,
כתוצאה
מהצעדים שננקטו נגד היהודים בהונגריה
במשך עשרות השנים האחרונות.
ההתקרבות
אל הגרמנים וקבלת ה"פרסים"
מידיהם,
הגבירו
שנאה זאת,
אך
בסיס היחס נעוץ באנטישמיות.

אמנם,
היו
מסרים של אי שביעות רצון מצד קצינים
גרמניים,
שפגשו
בחזית הרוסית,
יהודים
משירות העבודה במדים הונגריים.
תגובה
זאת נתמכה בחום על ידי קצינים וחיילים
הונגריים פרו–נאציים,
ביניהם
הרמטכ"ל
ההונגרי.¹⁶⁵
נראה
שתופעה זאת הייתה אך מרכיב נוסף באווירה
הכללית של התרת דם היהודים ולא ניתן לתלות
בה את סיבת הברבריזאציה.

בראהאם
כתב שבסתיו 1942
החלו
הגרמנים ללחוץ על ההונגרים לבצע ביהודים
"פיתרון
סופי".
ההונגרים
סרבו,
אך
הבינו שעליהם להציג מחוות של רצון טוב
כלפי הגרמנים ובעקבות זאת הוציאה ממשלת
Kállay

צו
שחייב גיוס של כל יוצאי הצבא היהודיים,
בלי
קשר למידת התאמתם ולכושרם.
צו
זה התמזג עם השאיפה לרענן את שורות פלוגות
העבודה,
על
ידי החלפה הדרגתית של המבוגרים והבלתי
כשירים עם כוחות רעננים.¹⁶⁶
אין
ספק שהגיוס הזה,
שנעשה
בשיטת SAS
הכפייתית
וחסרת ההתחשבות,
נתן
אור ירוק לאנטישמים רבים בצבא,
לכלות
ביהודים את שנאתם.
סביר
להניח שבשל רוח התקופה,
המפקדים
לא מיהרו להעניש חיילים בגלל התאכזרות
ביהודים,
דבר
שפגם במשמעת שלהם והגביר את התנכלויותיהם.
מעבר
לזה,
אין
לתלות את התגברות הברוטאליות של ההונגרים
בהשפעה גרמנית ישירה.
יש
לזכור שאלה ביקשו להשמיד את היהודים מעל
פני האדמה ולא להתעלל בהם.

בנסיבות
בהן היה קשר בין הגרמנים לבין יהודי שירות
העבודה,
הסתמנו
דרכי התנהגות מגוונים.
ברוב
המקרים היה יחסם קשוח כלפיהם,
אך
היו מקרים רבים בהם היחס אליהם היה קורקטי
למדי.
יש
עדויות על מקרים בהם הגרמנים העבירו
ביקורת על יחס רע במיוחד של ההונגרים
כלפיהם.¹⁶⁷ היו
מקומות בהם גרמנים נהגו
בהגינות
עם היהודים¹⁶⁸
והיו מקומות
בהם הם התאכזרו אליהם.¹⁶⁹

סיכום

התושבים
הנוצריים,
בארצות
הכבושות על ידי גרמניה הנאצית,
שהצילו
יהודים מציפורני הגרמנים ומשתפי הפעולה
שלהם,
היו
צריכים לטרוח רבות,
אגב
חשיפת חייהם וחיי בני משפחותיהם לסכנת
מוות.
שלא
כמותם,
רוב
הקצינים והחיילים בשירות העבודה,
לא
היו צריכים לעשות כל
מאמץ,
כדי
שלא להשפיל או להרוג את היהודים.
בגישתם
האנושית,
הם
לא עברו כל עבירה על החוק ההונגרי.
נראה
שבדרך כלל,
לא
נשקפה סכנת חיים למי מהם ששמר על צלמו
האנושי.
כל
שהיו צריכים היה להישאר בני אדם וגם אם
המחיר היה הוקעה מצד החברה או אפילו רדיפת
השלטונות.
מספרם
הנמוך של ה"אנושיים"
מעיד
על כך שהאווירה העוינת ליהודים,
הרצון
של ראשי השלטון לשאת חן בעיני
הגרמנים והאנטישמיות הפושה בתרבות
ההונגרים,
הפכו
את "בן
האדם"
למצרך
נדיר בהונגריה.

לא
ניתן להוכיח שהייתה הנחייה חשאית מגורמי
שלטון לדאוג שהיהודים לא יחזרו,
אך
אין גם בכוח המחקר להוכיח שהרעיונות האנטי
יהודיים ששרו במטכ"ל,
במשרד
ההגנה וברחוב,
לא
דחפו קצינים ושומרים שונאי ישראל להתאכזרות
בהם ולרציחת רבים מהם.

הניסיון,
שהסתמך
על מאמרו של עומר ברטוב,
להבין
את מניעי הברבריזאציה של ההונגרים,
מעניין,
אך
חלק מהפרמטרים,
כמו
המצב הקשה בחזית,
יותר
מאשר מתן הסבר,
הם
מספקים אך תירוץ קלוש למדי.
עובדה
היא שהיו הונגרים,
במצבים
קשים דומים, שלא
פיתחו דפוסים
של
התנהגות סדיסטית,
אלא
המשיכו לנהוג בהומאניות כלפי זולתם.
מה
גם ושומרים רבים נהגו באכזריות נדירה,
גם
במקומות בהם התנאים היו רגילים לחלוטין.
אחת
המסקנות של מחקר היא
שההתעללות ביהודים לא
נעשתה
על ידי צבא הונגריה כמוסד,
אלא
על ידי הרבה מאד הונגרים יחידים,
שהונעו
על ידי סיבות שונות,
נוכח
רבים אחרים,
שכנראה
עמדו מהצד ואפשרו לראשונים לעשות ביהודים
כאוות נפשם וכן נוכח שלטונות הונגריה,
שמסיבות
שונות עצמו
עין מול התופעה
הנפשעת
הזאת.

נראה
שלאנטישמיות ההונגרית השורשית,
שמעולם
לא דעכה,
גם
כאשר היא עמדה בסתירה לאינטרסים של
הונגריה,
כמו
בעת עלילת הדם בטיסה–אסלר
בסוף המאה ה-19,
יש
משקל רב בעיצוב היחס אל היהודים בשרות
העבודה.

אנשי
רוח אנטישמיים מובהקים כדוגמת Dezső
Szabó,
הפיחו
רוח ברמץ האנטישמיות ההונגרית,
ע"י
כתיבת יצירות עתירי שנאת יהודים.
במחזה
Az
elsodort falu
– "הכפר
שנסחף [במים]"

מ-1930,
מכניס
Szabó
לפי
גיבורו הראשי Miklós
את
המלים הבאות:

הייתי
…
בכפרים
ובערים.
ראיתי
את כל סוגי האנשים בכל הנסיבות.
הייתי
בבתי ההבראה בהרי הטאטרה ובאגם באלאטון.
בכל
מקום ראיתי אנשים מבלים בברים.
מי
הם?
היהודים,
היהודים,
היהודים.
לך
לתיאטרון,
לך
לבר,
בכל
מקום בו אנשים נהנים.
מי
הם אנשים אלה?
היהודים,
היהודים,
היהודים.
… מי
הם עכשיו אדוניי החיים?
היהודים,
היהודים,
היהודים
…¹⁷⁰

נוכח
אווירה רוויית שטנה
זאת,
שטופחה
במשך שנים,
נראה,
כי
מיותר לחפש
את האשם בהשפעה הגרמנית,
אם
בכלל הייתה כזאת.
שום
גורם זר לא יכול היה להכתיב לאיש בשטח,
דפוסי
התנהגות שעמדו בסתירה למערכת הערכים
האישיים שלו.

ייתכן
שבכוח כל אחד מהמרכיבים השונים,
שנמנו
בפרק זה,
היה
כדי להשפיע רגעית או
זמנית על
פעילותו של יחיד נורמטיבי.
אבל
אנשים נולדו לתוך אווירה אנטישמית ובנוסף
לכך,
נשטף
מוחם במשטמה
בלתי מרוסנת כלפי היהודים,
שסילקה
מדרכם כל עכבה מוסרית,
היו
מסוגלים להתעלל למוות בזולתם,
במגוון
שיטות שטניות,
כשגרת
יום.
אנשים
אלה
איבדו צלם אנוש.

לכאורה,
קשה
לקבל שבתוך נפש אדם רגיל יכולים לדור
בכפיפה אחת רוצח סדיסטי יחד עם אדם
נורמטיבי,
אולם,
התנהגותם
של אנשי הס.ס.
הגרמניים,
הוכיחה
שהדבר אפשרי וגם אפשרי ולכן הונגריה חייבת
למצוא מה בחינוכם של אזרחיה לא עצר בעדם
מלרדת לתהום מוסרי כזה.
נראה
שלטובת עתיד טוב יותר,
גם
איחור של למעלה משישים שנה אינו מאוחר
מדי לבחינה.

פרק
7
– רעב,
כפור
ומוות בחזית המזרחית:

קווים
לנרטיב של שירות העבודה

ההונגרים
האמינו שבתוך כחודשיים יביסו,
יחד
עם הגרמנים,
את
הצבא האדום.
אולם
בטרם חלפה כמחצית השנה, בינואר
1943, הבינו
שחלומם זה נגוז,
עת
הוכתה הארמייה השנייה
מכה
קשה,
שלמעשה
ביטלה אותה מבחינה מבצעית,
בשל
אבדן כ-150
אלף
חיילים הונגרים.
מתוך
כ–
50 אלף
היהודים שסופחו לכוחות הארמיה,
נותרו
אלפים ספורים.¹⁷¹

פרק
זה עוסק
בגורל
היהודים שנשלחו לאוקראינה ובסבל
הרב עמו הם נאלצו להתמודד.
כאשר
התנהלו הקרבות בין צבאות הציר לבין הרוסים,
נחשפו
היהודים לסכנות המלחמה,
ללא
הגנה בסיסית,
בד
בבד עם חשיפתם לאויבים
כמו תנאי מזג האוויר הרוסי – שם
הקיץ קשה מאד והחורף הוא בלתי נסבל,
רעב,
כנים
ומחלות.
בנוסף
לכל אלה הם היו צריכים לעמוד בהשפלות
והתעללויות עד מוות של ההונגרים,
שהפכו
את
היהודים
לשקי החבטות שלהם,
מסיבות
שנעו מאנטישמיות
צרופה ועד תסכול ההונגרים
בשל
מצבם הקשה ובשל תבוסת
צבאם.

פרק
זה אינו מתיימר להביא את כל פרטי התלאות
שחוו היהודים בחזית המזרחית,
אלא
רק קווים מאפיינים,
שתיאוריהם
חזרו ונשנו בהרבה עדויות.
לדעת
המחקר,
קווים
אלה מייצגים לא רק את גורלם של היהודים
שאיתרע מזלם להישלח דווקא לחזית זאת,
אלא,
במידה
רבה,
גם
את סיפוריהם של הרבים ששרתו במקומות כמו
מכרות הנחושת בסרביה.

מטרה
נוספת וחשובה מאוד היא לבחון אם ניתן
להצביע
על זהות
גורל בין היהודים לבין שומריהם
ההונגריים
בקו החזית.
הנושא
רלוונטי מכיוון שנשמעו בעבר קולות של
הונגרים שניסו להציג את
אנשי המשמר בשירות העבודה
בחזית המזרחית,
כקורבנות
המלחמה.
טענתם
התמצתה בקלישאה שהפגז הרוסי לא הבחין בין
יהודי להונגרי וכהוכחה הם הציגו את המספר
האדיר של קורבנות הארמיה השנייה.

גיוס על
בסיס סוציו–אקונומי

באביב
1942,
עת
החל הצבא ההונגרי להתארגן ליציאה אל החזית
באוקראינה,
זכו
היהודים
לחוות
ביטויים אנטישמיים נוראיים.
המטה
הכללי ההונגרי ושר ההגנה קבעו שכ–
10 אחוזים
מהמגויסים לחזית יהיו יהודים.
תשומת
לב מיוחדת הוקדשה להרכב הסוציו – אקונומי
של היהודים שנועדו לגיוס.
עשירים,
בעלי
מקצועות בולטים,
סוחרים,
מנהיגים,
ציונים
וכאלה שהוגדרו על ידי הונגרים
נוצריים
כגורמים מעוררי התנגדות.
"נוצרים"
אלה
היו, לעתים, בעלי
חוב,
שגיוס
היהודים,
להם
היו חייבים,
היה
מספק להם רווח כפול – משחרר אותם מהצורך
להחזיר את חובם ובנוסף לזה הם היו זוכים
ברכוש היהודי.¹⁷²

כמו
כן גויסו יהודים על פי מידע או המלצות
סודיות של שירות הריגול הנגדי וכן על
בסיס הלשנות
של גורמים שהודרכו על ידי אינטרסים שונים,
אך
נעדרו מכל אינטרס לאומי.

אחד
הגורמים ה"נוצריים"
הבולטים
היה ארגון Baross
– ארגון
אנטישמי שייצג סוחרים ואנשי עסקים,
שנציגיו
בערי הונגריה,
"המליצו"
על
יהודים לגיוס לשירות העבודה.¹⁷³ רואה
החשבון,
V.E.
מהעיר
סאטמר שבטרנסילבניה הצפונית,
גויס
לעדותו,
לשירות
העבודה,
לאור
תביעת ארגון Baross,
בספטמבר
1942.¹⁷⁴

דוגמא
למכתב הלשנה, מה–
9 ביולי
1942,
שהופנה
אל שר ההגנה ההונגרי,
כנראה
מאזרח של הכפר Balatonfüred,
השוכן
על
גדת אגם באלאטון.
האזרח,
ששמו
אינו ידוע (למרות
שחתם על המכתב,
אך
מוספת בשוליו הערה,
של
איש משרד ההגנה,
ש"החתימה
בלתי קריאה"), מתלונן
בשם מועצת הכפר,
על
אחד עשר יהודים,
שאת
שמותיהם וגיליהם,
הנעים
מ–
37 ל–
48, הוא
מצרף בדף נפרד,
על
כי התנהגותם בלתי ראויה ולכן "מועצת
הכפר מבקשת,
שאם
הדבר ניתן,
יואיל
נא [שר
ההגנה]
בטובו
לגייס אותם למחנות העבודה".¹⁷⁵

בתגובה
ללחצים של הגורמים המקומיים,
הוציא
משרד ההגנה,
ב–
22.4.42, צו
שקבע ש-10
עד
15
אחוז
מפלוגות העבודה "הלוחמות"
יורכבו
מאנשים המוכרים כעשירים או כבעלי מעמד
ציבורי.
הצו
גם התיר לגייס
יהודים מעבר לגיל 42
– הגיל
המרבי,
על
פי החוק,
לשירות
בחזית.

רבבות
יהודים גויסו בנוהל SAS
– התייצבות
מיידית.
בראהאם
קבע שדפוס גיוס זה לא נועד אך לשרת את
המטרות המבצעיות אלא לספק את מאוויי
האנטישמיים.¹⁷⁶

שר
ההגנה Nagybáconi כתב
בזיכרונותיו שבסיורו בקו הדון שם הייתה
הארמיה
ההונגרית השנייה ערוכה,
פגש
גם יהודים מפלוגות העבודה.
הוא
הופתע לראות ביניהם אנשים מבוגרים שגויסו
מסיבות פוליטיות או מסיבות כלכליות.¹⁷⁷

היערכות
פלוגות העבודה בקו החזית

הארמיה
ההונגרית השנייה,
על
250
אלף
חייליה,
מתוגברת
ב–
50 אלף
אנשי שירות העבודה,
הצטרפה
לכוחות הגרמניים,
במסגרת
מתקפת הקיץ של גרמניה כנגד הסובייטים.
הצבא
ההונגרי
החל את פריסתו,
בראשית
אפריל 1942,
באזור
נהר הדון,
מדרום
לוורונז'.
זה
היה אקורד הפתיחה לפרק מדַמֵם עבור
ההונגרים ועבור
היהודים.

לרוב,
מפקדי
הפלוגות
וסגל השומרים קבלו את אנשיהם
עוד בהונגריה.
אולם
היו מקרים שהפלוגה קבלה את מפקדיה ושומריה
רק לאחר הגעתה לאוקראינה.

ברוב
המקרים הועלו המגויסים לקרונות בקר במרכזי
הגיוס השונים¹⁷⁸.
רכבות
אלה נסעו לכיוון אוקראינה דרך פולין.
הנסיעה
ארכה לרוב בין חמישה ימים לשבועיים.

.Z.S,
יצרן
גלגלים,
גויס
ב-42'
לפלוגה
106/10.
לאחר
התארגנות של מספר שבועות,
צוידו
היהודים
בנעלי
עבודה ושמיכות,
אך
הוסתרה מהם העובדה שהם אמורים היו להישלח
בהקדם לאוקראינה והם נותרו ללא בגדים
חמים.
דחסו
אותם לרכבת וכל אחד מהם קבל לדרך חצי ככר
לחם ו-100
גר'
נקניק.
הם
הגיעו לפינסק בסוף נובמבר 42',
לאחר
13
ימי
נסיעה בקרונות עמוסים בכ-65
איש,
כל
אחד.¹⁷⁹
יעדי
הרכבות
היו,
בדרך
כלל,
הערים
המרכזיות ברחבי אוקראינה.

לשירות
בחזית הרוסית הייתה תדמית
של מקום ממנו לא חוזרים חיים. ד"ר
K.A.,
רופא
מבודפשט,
שרת
בפלוגה 101/11.
במחצית
השנייה של 1942
הגיע
עם פלוגתו ברכבת לאוקראינה.
כשהם
עברו בתחנה לצד קבוצת חיילים הונגרים
שעשתה את דרכה חזרה להונגריה,
הם
שמעו אותם אומרים "גם
אלה לא יחזרו כבר מפה".¹⁸⁰

מתחנות
הרכבת באוקראינה נהגו להצעיד את הפלוגות,
כשכל
מטענם האישי ולפעמים אף כלי העבודה על
שכמיהם.
הדרך
ארכה בין עשרות קילומטרים ל–
1200 ק"מ.

.L.H,
בנאי
מבודפשט,
יליד
1915,
גויס
לשירות העבודה במרכז הגיוס ב– Nagykáta,
ביוני
1942.
בתוך
מספר שבועות הועברה פלוגתו לעיר – Orel
שבאוקראינה,
משם
הם צעדו כ-180
ק"מ
למקום בו הם יועדו לעבוד.¹⁸¹

Kulcsár Imre,
מהנדס
מבודפשט, יליד
1908 גויס
לשירות העבודה ב–
1940. ביוני
42' סופח
לפלוגה 101/29
בפיקודו
של סגן מילואים ד"ר
Ferenc Hammer.
הפלוגה
יצאה ברכבת לאוקראינה
לאחר התארגנות של כחודש במרכז הגיוס ב–
Monor
שבהונגריה. בטרם
יציאה, אסף
אותם המר, שכנראה
הוצא להורג בתליה לאחר המלחמה,
והודיע
שאם עד כה הוא העניש אותם על ידי "סטירות
ומכות, הרי
מעתה ואילך הוא ישתמש באלה ובמגפיו".
גם הסגל
נהג כך. הפלוגה
הגיעה ברכבת ל– Gomel וכאן
החלה מסכת רצופת התעללויות
שכללה כל ביטוי של
אכזריות וסדיזם, שספק אם
היו עולים בדעתם
של אנשים מן השורה.
במשך
כחודש ימים גמאו מגויסי השירות קרוב לאלף
ק"מ
צעידה רגלית,
במזג
אוויר חם במיוחד,
תוך
שמנעו מהם מזון ושתייה,
רחצה
ומנוחת לילה במקומות
סבירים.¹⁸²

S.S.,
מהנדס
מכונות מבודפשט,
שהיה אף
הוא באותה פלוגה,
טען
בעדותו שהם צעדו כ-1200
ק"מ
ומסלולם עבר גם ב–Kursk.
תפקידם
היה לסלול כבישים ולתחזק אותם.¹⁸³

יהודים
כסוסים

חשיבותם
של עובדי הכפייה היהודיים,
בעיני
ההונגרים,

נפלה,
לאין
שיעור,
מחשיבות
הסוסים שגררו את העגלות.
רבים
היו המקרים בהם החליט
מפקד
הפלוגה
שחיוני לשמור על כוח הסוסים והחליף אותם
ביהודים.

לא
בכדי כינה הלל דנציג את ספרו,
העוסק
בשירות העובדה,
"בצל
סוסים".
גורלם
של היהודים היה תלוי,
בחלק
מהתקופה בה היו בחזית אוקראינה,
בסוסים.
בעת
צעידת מאות המגויסים היהודיים בעקבות
טור עגלות התובלה הרתומות לסוסים,
הוכתב
קצב צעידתם
על ידי הסוסים.
בימי
הקיץ הלוהט של 1942,
בדרך
שבין צ'רניחוב
לכיוון ניאז'ין,
ישבו
מפקד הטור סרן Bálint
Magyar

ואנשי
המשמר שלו על העגלות ו"רק
הסוסים והיהודים היו מכתתים רגליהם עד
זוב דם",
כשהאחרונים
היו מנועים מלשתות מים לאורך עשרות
קילומטרים.
"עובדי
הפרך היהודיים שמו כל מבטחם בסוסים",
כי
השיירה עצרה כל אימת שרב הסייסים חשב
שסוסיו זקוקים למנוחה דחופה.

אולם
המסע היה קשה גם לסוסים,
בעיקר
בשל הקצב הקטלני,
והם
החלו להתמוטט.
הפיתרון
המידי היה החלפתם ביהודים.
ואם
לא די בכך,
הם
נדרשו,
אגב
הצלפות עליהם בשוטים ובמקלות,
לגרור
את העגלות הכבדות בריצה.
רבים
מהם קרסו תחתיהם ונדרסו על ידי גלגלי
העגלות.
גנרל
שהזדמן למקום במכוניתו מחה על השימוש
שעשה באלינט ביהודיים ואמר לו:
"איזה
מין משחק הוא זה?
האין
זה מוגזם מעט?
… אדוני
הסרן!
אבקש
לנהוג ביתר רצינות!"¹⁸⁴

דוגמא
נוספת מני רבות הייתה פלוגתו של ד"ר
המר.
המר
החליט שיש
לחסוך את מאמץ גרירת העגלות העמוסות על
ידי "הסוסים
ההונגרים האמיצים"
ורתם
במקומם את היהודים.
הוא
וסגל השומרים ישבו על העגלות והצליפו
ביהודים הגוררים בשוטים,
אגב
זלילה וסביאה.
ואם
לא די בכך,
היהודים
נצטוו לזמר את שיר גוררי הסירות בוולגה.
המסע
האימתני הזה הגיע לסיומו בכפר Uspenka
שבמחוז
Belgorod
הסמוך
לנהר ה–
Don.¹⁸⁵

ד"ר
B.T.,
רופא
מבודפשט,
ששרת
בפלוגה 101/27
הסמוכה,
תאר
אף הוא תאור דומה.
גם
אצלם חמלו
על הסוסים והם נאלצו לגרור את העגלות תוך
ספיגת הצלפות
שוט מידי אנשי הסגל.
היהודים
היו צריכים לשאת על גבם הן את תרמיליהם
האישיים והן את כלי העבודה.
במקומות
בהם עצרו לחניה,
חיכתה
להם מדי פעם הפתעה בדמות חיפוש בכליהם על
ידי ז'נדרמים
צבאיים שבזזו
כל פריט בעלי ערך,
כמו
שעונים,
כסף,
בגדים
וכד',
תוך
שהכו אותם עד זוב דם.
הם
חנו ליד Sztanovoja
ומכאן
הם יצאו לעבודתם בסלילת כבישים ובאחזקתם.¹⁸⁶

השימוש
ביהודים כתחליף לסוסים היה אצל ההונגרים
לנורמה.
הם
השתמשו באופציה זאת,
בכל
חזיתות המזרח,
כל
אימת שהסוסים לא יכלו למלא את ייעודם,
במהלך
המלחמה כנגד הסובייטים.

אברהם
הוליץ תאר בעדותו כיצד סיפחו את פלוגתו
ליחידת ארטילריה
הונגרית גרמנית.
התותחים
שהיו
רתומים לסוסים,
נשארו
נטועים במקומם,
כי
אלה
לא עמדו בתנאי הקור ומתו.
כשנתקבלה
פקודת ההתקדמות,
היו
אלה עובדי הכפייה היהודיים שהיו צריכים
למלא את מקום הסוסים.
ההבדל
הבולט היה שהסוסים קבלו אוכל,
בעוד
היהודים הורעבו,
הוכו
והיו לבושי סחבות.¹⁸⁷

עבודת
פרך כשגרת יום

כאשר
הגיעו הפלוגות למקומות בהם תוכננו להקים
מחנה ומשם לצאת לאתרי העבודה,
בחלק
מהמקרים שהו שם המגויסים מספר ימים לשם
התארגנות ואף מנוחה.
אולם,
ברוב
העדויות בולטת העובדה ששעות ספורות לאחר
הגעת עובדי הכפייה,
לאחר
צעידה ארוכה ומתישה,
נאלצו
לצאת לעבודה.

…
עבדנו
בסלילת כבישים.
דגלן¹⁸⁸
Kerstfalvy
הכה
באכזריות את העובדים שנמסרו לאחריותו.
מפקד
הפלוגה סגן טומפה קרויי – Tompa
Károly
גנב
מאיתנו את מזוננו.
אחרי
עבודה של שבועיים הוצעדנו ל–

Kursk.
כאן
פיצלו אותנו לשני חלקים.
מחצית
הפלוגה נותרה בקורסק והחצי השני הועברה
ל– Polnyy,
[במרחק
של כ–
30 ק"מ
משם].
כאן
מיררו את חיינו סמל Srómez
וטר"ש
Varó
שכל
הזמן האיצו בנו והכו אותנו.
עבדנו
כאן בסלילת דרכים וכן עבדנו בפריקה
ובטעינת מזון במחסני מזון (ÉLÓ).
בסוף
ספטמבר 42',
עת
הועברו לכפר
Archangelsk,
שליד
[העיר
Yelets,
בגדה
המערבית של]
נהר
הדון,
החלו
החיים הקשים של הפלוגה.
הבחורים
שרצו כנים,
מכיוון
שלא אפשרו לנו לשמור על היגיינה בסיסית.
מכיוון
שמפקד הפלוגה [החדש]
… גנב
את מזוננו והיינו נתונים לרעב נוראי.
הועברנו
לאחריות ישירה של הצבא.
מפקד
המחוז היה סא"ל
Hajnal
.
… תפקידנו
היה לחפור שוחות נגד טנקים והעבודה נעשתה
רק בלילות …
ואם
הם לא הצליחו לסיימה עד הבוקר,
נחשפנו
להתעללויות מחרידות מצד המשמר ההונגרי
…¹⁸⁹

פלוגתו
של .T.A
מבודפשט
עסקה,
בקו
החזית על
גדת
ה–Don,
בתיקוני
דרכים,
חפירת
שוחות ירי ועמדות מקלעים וברוא יערות.
יום
עבודתם ארך בין 14
ל-16
שעות,
אולם
אם לא הצליחו להשלים את המשימה היומית,
הם
נותרו בשטח עד גמר העבודה.
היו
פעמים שהם נשארו בקו יומיים ברציפות,
כדי
להשלים את העבודה.
מקום
מגוריהם היה בכפר קטן.
אנשי
הסגל לנו בבתי הכפר,
אבל
עובדי הכפייה היהודיים היו מנועים מכך
והם נאלצו לחפור לעצמם שוחות באדמה הקפואה
לשם
לינה.
מזונם
בימים אלה הורכב
מ–
20 גרם
חמאה,
חצי
ככר לחם מסוג בלתי אכיל ומעט תפוחי אדמה
מבושלים.
הסגל
התאכזר כלפיהם.
רב
טוראי בכיר Berecky,
שהיה
סוהר בעברו,
הכה
למוות בקתות רובים,
כ–
80 עובדים
יהודיים.
מפקד
הפלוגה,
סג"מ
Molnar,
בחייו
האזרחיים קופאי בבנק,
הכיר
אחדים מאנשי פלוגתו עוד מאותם
הימים,
אולם
הדבר לא מנע ממנו להנחות
את סגל השומרים
לנהוג
כלפיהם
בברוטאליות.¹⁹⁰

בעקבות
הבקעת קו הדון

בראהאם
כתב שב–
1942 שרתו
כ–
100 אלף
יהודים בפלוגות העבודה השונות.
כמחציתם
היו מוצבים באוקראינה.
בעקבות
תבוסות צבאות הציר וביניהם הארמיה ההונגרית
השנייה באזור נהר הדון –
ב
– Voronezh ובסטלינגרד,
בחורף
1942/43,
נערכה
נסיגה כאוטית.
במהלכה
בזזו שומרים אנטישמיים
רבים מהיהודים ורצחו בהם,
ללא
הרף.
מצבם
של אלה שנותרו בחיים הורע,
דבר
שקיבל משמעות קיצונית נוכח החורף שנחת
עליהם בעודם עוטים סחבות בלויות.
הרמן
כתב שב –
Staryy
Oskol היה
מחסן מרכזי,
בו
היו 28
קרונות
של חבילות בגדים שנשלחו על ידי הקהילות
בהונגריה למגויסי שירות העבודה.
ההונגרים
העדיפו להצית את המחסן מאשר לחלק את הבגדים
ליהודים.¹⁹¹

ד"ר
B.J.,
רופא
מבודפשט,
יליד
1906,
ששרת
בפלוגת העבודה 101/30,
הגיע ביולי
1942
לאוקראינה.
פלוגתו
שהתה
בכפר Podseredneye ומשם
נשלחו העובדים היהודיים לחפור מכשולים
נגד טנקים סמוך לגדת נהר הדון.
חרף
היותו רופא,
הוא
עבד בכל עבודה שהוטלה על כל אנשי הפלוגה.
בינואר
43'
ציווה
עליו מפקד הפלוגה למלא את מקומו של הרופא
הפלוגתי שחלה.
כאשר
הרוסים הבקיעו את קו החזית של ההונגרי,
ב-12
לינואר,
החלו
האחרונים בנסיגה.
גם
פלוגה 101/30
נעה,
רגלית,
יחד
עם שרידי הצבאות ומסעה נמשך עד סוף חודש
מרץ.
B.J.
מציין
שהוא ושאר אנשי הפלוגה חבים את חייהם
לאיכרים הרוסיים,
שהתגוררו
לאורך צירי התנועה.
אלה
סיפקו
להם מזון ואפשרו להם ללון בבתיהם.
אולם
התנאים היו קשים במיוחד.
החורף
הרוסי היה בשיאו והטמפרטורה ירדה לכדי
30
מעלות
מתחת לאפס.
בחלק
גדול מהמקרים,
החיילים
ההונגרים שהגיעו לבתי כפר,
שבבתיו
התמקמו עובדי כפייה יהודיים,
הם
השליכו אותם החוצה.
אם
היה ליהודים מזל ונמצא בית נטוש או מתבן,
הם
לנו בו,
ולא,
נאלצו
לבלות את הלילה תחת כפת השמיים.
ההונגרים
לא הסתפקו בכך,
אלא
בזזו את היהודים וגנבו את מזונם הדל.
¹⁹²

כנים,
טיפוס
הבהרות
וטבח דורושיץ

בהיעדר
כל אפשרות להתרחץ ולשמור על היגיינה
בסיסית,
התמלאו
האנשים בשירות העבודה,
ברוב
המקומות,
בכנים. בתוך
זמן לא רב,
פרצה
ביניהם מחלת טיפוס הבהרות,
שהפילה
חללים
בהם
ובכל אלה שהיו במגע עימם.
מוטיב
זה עובר כחוט השני ברוב העדויות של השרידים.

רבים
נפטרו מטיפוס הבהרות גם אחרי השחרור.
ב–
Hilersleben
שבגרמניה,
השתחררה
קבוצה של עובדי כפייה ולמרות הטיפול
הרפואי והתזונה הטובה,
נפטרו
כ-10%
מהם
מטיפוס הבהרות.¹⁹³

חשוב
לראות את ההתייחסות הפורמאלית של משרד
ההגנה ההונגרי לעניין מניעת מחלות בצבא
הונגרי בכלל והיגיינה האישית של המגויסים
ולעניין ההימנעות מהתדבקות במחלת טיפוס
הבהרות בפרט.

ב"תקנות
שר ההגנה בדבר טיפול במגויסי שירות העבודה
…",
מ–
25.3.1940, בסעיף
14,
נאמר
שלשם "מניעת
מחלות ולצורך שמירת בריאות הציבור בתוך
המחנה ובנוגע לסידורים והשלכות חומריות,
יש
ליישם את ההנחיות הכלולות בחוברת מס.
3 של
'דרכי
פעולה בעניין ביצוע הכשרה [של
טירונים]'".¹⁹⁴

בתקנה
בדבר ארגון והכשרה של פלוגות העבודה
מ-11.9.1942,
בפרק
J סעיף
1
נאמר:
"על
הרופאים לחסן את כל המגויסים שטרם קבלו
חיסון נגד טיפוס".¹⁹⁵ בהמשך
אותו מסמך מוצגת טבלה שמגדירה את סדר היום
של המגויסים.
בין
השעות 6
עד
8
בבוקר
מצוין,
בין
היתר "ניקיון
אישי",
שניתן
להבינו כפשוטו – גילוח,
רחצה
ועוד.¹⁹⁶

במסמך
מפורט של משרד ההגנה,
שהופק
ב–
9.3.1943, להשערת
המחקר,
על
פי יוזמת שר ההגנה Nagybáconi,
מתוארים
דרכי הטיפול באנשי שירות העבודה.
בפרק
6
סעיף
A
נאמר:
"באזורים
בהם מתאפשרת רחצה בטבע,
יתירו
המפקדים לעשות זאת,
על
פי פקודת שירות מס.
351 -352. בחורף
ידאגו המפקדים לרחצה על פי פקודה 355.¹⁹⁷

מעיון
במסמכים
אלה מתברר
שמערכות
הבריאות הצבאיות היו מודעות היטב
לחשיבות
ההיגיינה של העובדים וכמו בכל צבא מסודר,
הם
נתנו את ההנחיות ההולמות לגבי משמעת
ניקיון אישי.

בימינו,
מגפת
טיפוס הבהרות
עלולה לצוץ בעיקר
בעתות מלחמה,
באסונות
טבע ובמחנות פליטים,
במקומות
בהם אנשים חיים בצפיפות וללא תנאים
היגייניים ראויים.
גורם
המחלה הוא חיידק מקבוצת ה–
Rickettsia אותו
נושאים חרקים,
כשהכנים
הם הבולטים שביניהם.

הכינה
נוטשת אדם עם חום גבוה או מת ועוברת לאדם
אחר,
דבר
המסביר את קלות התפשטות המגפה ואת הסיכון
בו נתונים רופאים ואחיות.
מגיפות
הכנים
פורצות
בחורף ובאביב ומתפוגגות בקיץ.
ייתכן
שזאת הסיבה לכך שחלק מהאנשים שלקו במחלה,
הצליחו
להחלים ממנה,
גם
ללא טיפול רפואי.
הכנים
מסתתרות בבגדי חורף חמים,
באזורי
הקפלים.¹⁹⁸ בהתחלה,
חולה
טיפוס
הבהרות חש
חולשה
וחום
גבוה 40
מעלות
ובתוך כמה ימים מתכסה
גופו
בבהרות אדמדמות.
במקרים
קשים המחלה עלולה להביא למותו של החולה.¹⁹⁹

אין
ספק שתנאיי החזית הקשו על אפשרויות השמירה
על היגיינה אישית.
אולם
בחלק גדול מהעדויות הודגש שנמנע מהיהודים
להתרחץ במשך חודשים ארוכים.
הסיבות
לכך נעו ממחסור במים ועד התעללות ביהודים.
לגבי
הסיבה השנייה,
הרצון
הבלתי מרוסן של אנשי המשמרות להתעמר
ביהודים,
עלתה
גם להונגרים בקורבנות – רבים
מהם נדבקו ממחלת הטיפוס,
אולם
הטיפול הרפואי של ההונגרים עלה בעשרות
מונים על זה של היהודים,
מה
גם ולהם אפשרו כמובן לשמור על היגיינה
אישית,
יותר
מאשר ליהודים,
גם
בעת מצוקת מים.

מחשש
להדבקה בקנה מידה רחב,
הכניסו
ההונגרים חולי
טיפוס יהודיים
להסגר בבית ספר עזוב בכפר דורושיץ –Dorosics
– קולחוז
לשעבר במחוז Zhytomyr.
היהודים
שבמבנה לא קבלו כל טיפול רפואי והתמותה
הייתה גבוהה.
הרמן
כתב שהקצין Lászlö
Gyarmati קיבל
פקודה,
ממנה
הסיק שעליו לשחרר את "בית
החולים"
ממאושפזיו.
ב–
30.4.43 (שביעי
של פסח),
ננעלו
דלתות המבנה והוא הוצת.
כל
מי שניסה להימלט בקפיצה ממאכולת
האש, נורה
על ידי חיילים שהוצבו שם.
לפי
בראהאם נשרפו למוות כ–
800 יהודים
ושרדו
אך אחדים.
ועדת
חקירה שהוקמה בהוראת שר ההגנה Nagybáconi,
קבעה
שהדליקה בדורושיץ'
פרצה
בגלל יהודים שעישנו.²⁰⁰

בחינת
העדויות מאפשרת את הצגת זווית הראיה של
ניצולי הטבח.

יצאנו
ברגל מ –
Novyy
Oszkol
ב–
16 בינואר
43'
… נאסר
על היהודים ללון בבתי האיכרים,
אלא
רק בבתי ספר …
המזון
היה דל וקבלנו אוכל תמיד לחמשת הימים
הבאים,
אולם
החל מהיום השני רעבנו.
אחרי
מספר שבועות,
התפתחה
בינינו מגיפת טיפוס ורובנו חלינו בה.
הובילו
את החולים לדורושיץ.
לנו
שם מתחת לכיפת השמיים על האדמה,
בקור
נורא,
ברוח
ובשלג …
קדחנו
מחום.
מאוחר
יותר בנו שם צריפי עץ והכניסו לתוכם את
החולים הקשים ביותר.
באחד
הצריפים שכבנו 700
אנשים.
ב–
11 במרץ
43',
נצטוו
הקצינים לנעול עלינו את הדלתות מבחוץ
והצריף הוצת מארבע צידיו.
החברים
שהיו בחוץ הבחינו בלהבות ורצו להושיט
עזרה,
אך
שומרים חמושים עצרו בעדם ואף ירו למוות
בשלושה מהם.
[התפתח]
מאבק
ארוך ובסופו הצליחו לפרוץ [הבחורים]
פנימה
וגררו החוצה 200
אנשים.
שאר
500
האנשים
נשרפו בפנים.
הם
קדחו ב-41
מעלות
חום ולא היו מסוגלים לנסות להציל עצמם.
… מתוך
ה–
200 שנגררו
החוצה מתו בתוך מספר ימים 70
אנשים
מכוויות …"²⁰¹

גם
.I.B,
צלם
מ – Ungvár,
נמנה
על חולי הטיפוס שנלכדו ב"בית
החולים"
בדורושיץ
במבנה שההונגרים אטמו והציתו.

…
הדלתות
והחלונות נאטמו כדי שלא נוכל להינצל.
בקושי
רב,
הצלחנו,
בכל
זאת,
לפתוח
חלון אחר חלון.
המוני
האנשים ניסו להיחלץ בבת אחת.
אחד
טיפס על השני.
הייתה
מהומה מטורפת.
איש
דרך על אחיו.
אנשים
בוערים ברחו מתוך המבנה ובמנוסתם נקלעו
לאש המקלענים,
שארבו
להם בחוץ.
אני
נכוויתי אך הצלחתי לחמוק החוצה …
המונים
נספו שם.
…²⁰²

הרמן
טען שאירוע דורושיץ לא היה יחידי,
אלא
היו עוד מקרים כאלה.
האחד
ארע
בבית
חולים מס.
105, בו
נרצחו 705
חולים
ובבית חולים מס.
107 נרצחו
מספר בלתי ידוע של יהודים.²⁰³

הונגרים
ויהודים תחת אש

.Z.S תאר
בעדותו,
את
שארע במהלך צעידה מואצת של מאות קילומטרים
לכוון ביאלה–
פודולסק,
בעת
הנסיגה
נוכח התקדמות הכוחות הרוסיים.
פעם
הם חוו התקפה אווירית סובייטית שנמשכה
ברציפות במשך שש שעות.
רבים
מחבריו נהרגו בהתקפה זאת.
בדרכם
הם הותקפו קשות על ידי כוחות קרקעיים
רוסיים
והיהודים הסתתרו בתוך ערימות תירס.
איכשהו
הם הצליחו להגיע לוורשה,
אך
גם כאן הם נקלעו לאש
צולבת,
אלא
שהפעם
בין הפולנים לבין
הגרמנים.
הראשונים
חומשו
על ידי הגרמנים ועתה הפנו את נשקם כנגדם.
בינתיים
הועלו היהודים על רכבות ונלקחו חזרה לשטח
הונגריה,
אך
בתוך זמן קצר מצאו עצמם בטרנסילבניה
בסביבות Nagyvárad
(כיום
Oradea
שברומניה),
נתונים
בלב שדה קרב.

הרוסים
תקפו אותנו.
התפזרנו
לכל עבר.
מי
שיכול היה,
ברח
למרחק של כ-3
ק"מ.
הרוסים
ירו עלינו מכל הכיוונים וחיילי הסגל שלנו
ברחו לאן שרגליהם
נשאו
אותם …
לאחר
מכן נכנסנו [עם
הפלוגה]
לאיזה
כפר ושהינו שם 3
ימים
בלבד כי הרוסים חזרו ותקפו אותנו.
[הפעם]
לקחו
חיילי המשמר מאיתנו את סרטי הזרוע הצהובים
שלנו והעלו אותנו על העגלות.
רק
אז ראינו את אומץ ליבם של הקצינים ההונגרים
– הם ענדו את הסרטים הצהובים
והתפזרו ביער.
אחר
המתקפה הם חזרו ועברו מכפר לכפר.
הונגרים
רבים נהרגו,
נפצעו
ונפלו בשבי …²⁰⁴

בספרו
Hungary
in War,
כותב
EBY,
בעקבות
ראיון שערך עם Antal
Blumental ב–
1989, שהחיילים
ההונגרים שינו את יחסם כלפי העובדים
היהודים,
כאשר
האיום הרוסי היה קרוב מאד אליהם –
הם
חילקו ליהודים מזון,
שיפרו
את יחסם אליהם וניסו ליצור מצג של סולידאריות
עימם,
בד
בבד עם הסרת מדים או דרגות וסמלים ממדיהם,
כדי
להיטמע באלמוניות.²⁰⁵
לדעת
המחקר,
סיפורו
של בלומנטל הוא מקרה פרטי נדיר,
שלא
היה בו כדי לאפיין את דפוסי ההתנהגות של
החיילים ההונגריים.
הרוב
המוחלט של העדויות שנקראו,
הציגו
תמונה
שונה לחלוטין שהייתה
חפה
מכל שיפור היחס,
ולו
גם זמני,
כלפי
היהודים.
לעומת
זאת,
יש
עדויות שחיילים הונגרים ניסו להסתיר את
זהותם ולהסוות עצמם כעובדי שירות העבודה
יהודיים.
מסתבר
שבכל פלוגה ומקום היו דפוסים שונים של
התנהגות עם היהודים ובהחלט סביר שעדותו
של בלומנטל היא מדויקת,
אך
היא יפה לפלוגתו.

בעדויות
שונות מתואר איבוד העשתונות של החיילים
ההונגרים,
עת
קרבו הרוסים.
ניכר
בעדויות
הבוז ואפילו נימה של שמחה לאיד,
שהם
רחשו להונגרים ההיסטריים,
שברוב
המקרים העדיפו למלט את נפשם,
אגב
נטישת היהודים.
כמעט
ואין עדות על השבת מלחמה של ההונגרים.

שיירת
הארטילריה בה שרת הוליץ נעה באזור מיוער,
תחת
אש אוטומטית בלתי פוסקת של הסובייטים.

…
הרוסים
ירו מתוך היער.
ירו
עלינו מכל הכיוונים.
לא
ניתן היה להתקדם לשום כיוון.
בהתחלה
ההונגרים והגרמנים ניסו לירות חזרה…
היה
בלגן גדול.
ההונגרים
קללו אחד את השני ובעיקר את הגרמנים.
ההונגרים
והגרמנים רבו ודחפו אחד השני.
… פעם
ראיתי שכמעט ירו אחד על השני.
… ואנחנו
היינו באמצע לא יכולנו לעשות שום דבר
ואסור היה לנו לעזוב את העגלות ולהתחבא
…
הם
היו בפאניקה –
הם
רעדו מפחד …
היו
כאלה שניסו להתחבא מאחורי העגלות,
אבל
ירו מכל הכיוונים.²⁰⁶

בראשית
אוקטובר 1942²⁰⁷,
עת
הבקיעו הרוסים את קו ה–
Kresty,
היו
.T.A
וחבריו
בבית חולים.
הרוסים
שהיו קרובים לכיבוש העיר,
הפציצו
אותה מהאוויר וגם בית החולים נפגע.
הסגל
ההונגרי נמלט על נפשו ורק היהודים נותרו
במקום.
בית
החולים היה מלא חולים ופצועים,
חלקם
יצאו מחדרי הניתוח זה מקרוב.
היהודים
חילצו את הפצועים החוצה מתוך הבניין
הפגוע.²⁰⁸

גם
מפלוגתו של הוליץ נשלחו מספר יהודים לעבוד
בבית חולים צבאי הונגרי באוקראינה

…
לא
רחוק מנהר דון …
שם
עשינו כל מיני עבודות וגם עזרנו לקחת את
החולים והפצועים מחדר ניתוח לחדרים
ולמקומות אחרים.
… מטוסים
רוסיים הפציצו את העיר וכמה פצצות פגעו
בבית החולים.
היה
בלגן גדול.
אנשים
רצו לכל כיוון.
המון
צעקות והיסטריה.
אי
אפשר היה לנשום מרוב אבק ועשן.
החיילים
ההונגרים ברחו משם.
הפצועים
שיכלו לרדת מהמיטה ברחו גם כן.
אבל
פצועים וחולים קשים,
כאלה
שעברו לא מזמן ניתוח,
…
נשארו
במיטות ובכו והתחננו
לעזרה ולא היה אף רופא או חייל בשביל לעזור
להם.
רק
אנחנו היינו שם.
לא
יודע איך,
אבל
אנחנו לא פחדנו.
אולי
לא היה אכפת לנו כבר משום דבר.
ראינו
כבר את המוות כל הרבה פעמים.
התחלנו
לסחוב את הפצועים למרתף של הבית והם כל
כך הודו לנו.
פתאום
לא היינו בשבילם יהודים מסריחים.
²⁰⁹

התופעה
של
נטישת עובדי שירות העבודה על ידי חיילים
הונגרים כשחשו שנשקפת סכנה להם,
משתקפת
בעדויות רבות,
מנקודות
מבט שונות.
העדויות
האחרונות מעצימות תופעה זאת,
על
ידי סיפור
הפקרת חבריהם לנשק הפצועים והחולים,
בבתי
החולים.
ההונגרים
מתגלים לא רק כבלתי אנושיים,
ביחסם
כלפי היהודים,
אלא
גם כחסרי נורמות חייליות בסיסיות,
שלא
עולות בקנה אחד עם הגאווה הלאומית ההונגרית,
שהואדרה
תמיד על יד הבוז
שהם רחשו לעליבות של היהודים.

איסור
לתפוס מחסה
מאש האויב

בזמן
הפצצה אווירית או התקפה קרקעית,
ניסו
הכול וביניהם אנשי המשמרות ההונגריים
לתפוס מחסה מפני האש.
יש
עדויות לא מעטות של ניצולי פלוגות
העבודה,
על
מקרים בהם אילצו אותם שומריהם להישאר
חשופים לאש,
בעוד
שהם עצמם,
אצו
למלט
את עצמם.

עברנו
ללודז'
שבפולין.
בדרך
חווינו מספר התקפות אוויר,
אסור
היה להתפזר למרות ההפצצה והמשכנו לצעוד
בשורות צפופות.
… ב–
6.10.44 הועברתי
לפלוגת הדרכים ה-101
… השתתפתי
בקרבות KunszentMárton
– הכנו
את העיר לקרבות.
11 פעמים
הותקפנו ביום,
אך
למרות זאת,
עם
את בידי,
חפרתי
שוחת ירי.
בזמן
ההתקפה ניסיתי להסתתר בשוחה שלי,
אך
צוער של יחידת הדרכים סטר על לחיי ושלף
נגדי אקדח.
וכך
כשכדורים עפים סביבי,
כמו
בגשם זלעפות,
המשכתי
לעבוד.
²¹⁰

גם
R.M. סיפר
על תופעה דומה.
בקיץ
1943
(כנראה),
הגיעה
פלוגתו לגליציה,
שם
מונה להם מפקד חדש בשם Fenyvesi.
זה
היה איש אכזר מאין כמוהו.
הוא
נהג ללוות אותם לעבודתם,
תמיד
עם נשק שלוף בידיו.
"שללו" היומי
היה שניים
שלושה
הרוגים.

בשיחת
ההיכרות עימו,
הוא
הודיע שמעט מאד יהודים יזכו לשוב לביתם
והזהיר אותנו שלא ננסה להסתתר בשוחות בעת
התקפה אווירית,
כי
הוא יירה בנו כמו בכלבים.²¹¹

"טיהור"
שדות
מוקשים

אחת
המשימות המרכזיות שהוטלו על עובדי הכפייה
היהודיים,
במסגרת
שירותם,
הייתה
הטיפול במוקשים.
הם
היו צריכים לזרוע מוקשים ובעיקר לטהר
שדות מוקשים.
לעתים
הם היו צריכים להניח את המוקשים הישנים
שפונו,
באתרים
אחרים.
לא
נמצאה
כל עדות
שהעובדים עברו איזו הכשרה למשימה כה
מסוכנת,
הדורשת
מיומנות גבוהה וציוד יעודי.

רבים
מהעדים ספרו סיפורים דומים,
דבר
המרמז על היות העניין נורמה בפלוגות
העבודה
השונות ולא תופעה חריגה או מקרית.

אחרי
שפלוגת העבודה של S.J.,
שוחט
מהעיירה Krasznokvajda,
שהתה
בחזית אוקראינה ואנשיה עברו התעללויות
נוראיות מצד אנשי המשמר ההונגריים,
הם
הוצעדו לאזור וורשה בפולין כדי לעבוד שם.
"סגל
המשמר התנהג אתנו בצורה קשה ביותר.
הם
הובילו אותנו לאזורים שהיו רוויי מוקשים.
הרבה
מאוד מאיתנו נספו בדרך זאת …
חיכינו
לרוסים כמו למשיח …"²¹²

A.E. ממונקץ'
היה
עם פלוגתו בחזית המזרחית,
בראשית
1943
– חודשים
ספורים אחרי פריצת הקו על ידי הסובייטים.

…
החזירו
אותנו לקו החזית כדי לפנות …
מוקשים.
היו
התקפות פרטיזנים וכל יום הלכנו והתמעטנו.
מפה
נלקחנו ל – Briansk.
בנינו
שם בונקרים והנחנו מוקשים.
לא
עברנו כל הכשרה ולא ידענו איך לעשות זאת,
אבל
זה לא היה משנה.
אם
יצאנו 20
אנשים,
חזרנו
עשרה.
היינו
צריכים לטפל במוקשים בידיים חשופות ולרבים
מאיתנו הם התפוצצו בידיים.
אבל
הדבר לא הטריד אף אחד.
… לקחו
אותנו …
לביצות
Pilski.
שם
בנינו עמודי טלפון במקום מאד מסוכן.
בחור
מבודפשט בשם Halász
István
עלה
על מוקש ונהרג …²¹³

ביטוי
קיצוני של זלזול בחיי עובדי הכפייה
היהודים,
כפי
שהפגינו הקצינים והחיילים ההונגרים,
היה
שימוש בגופם של היהודים כמגלי מוקשים.
היהודים
נדרשו לצעוד בשדות המוקשים כדי "לטהרם"
ורק
אז ההינו אנשי הצבא ההונגריים לנוע שם.

רס"ן
Balogh
… התנדב
לשרת בחזית ולמרות שהציעו להחליף אותו.
הוא
סרב,
כי
רצה לזכות בתהילה על חשבון דם היהודים.
התחלנו
לנוע.
היהודים
צעדו
קדימה בשורות של ששה,
כדי
שאם יהיה מוקש,
אנו
נדרוך עליו.
אחרינו
צעד הצבא ההונגרי.
תודה
לאל,
איש
מאיתנו לא נפגע.
²¹⁴

הלל
דנציג מביא בספרו את סיפורו של אחד מעדי
הכפייה שחווה חוויה דומה.

אפילו
את המוקשים המחוברים אל האדמה נאלצנו
לפרק בלי כלים מתאימים.
נאסר
עלינו להשתמש בפתיל התוף,
האמצעי
לפירוק המוקש.
לאחר
טיהור שדה המוקשים,
הוטל
עלינו לעבור שלובי זרוע על פני השדה כדי
להבטיח שאם נותר עוד מוקש באקראי יתפוצץ
תחתינו ולמרבה
הציניות,
במקרים
בהם
נהרג יהודי בפעולה כזאת, הועברה
הודעה רשמית למשפחת החלל בזו הלשון:
"פלוני
נפל קרבן לחוסר הזהירות שלו".²¹⁵

D.L.,
יוצק
מתכת מבודפשט,
סיפר
כיצד "הוכשרה"
פלוגתו
כדי לעסוק בטיהור שדות מוקשים.
בחודשים
מאי –
יוני
1942,
בחזית
הרוסית.
"צעדנו
כ-2000
ק"מ.
במהלך
הדרך,
לימדו
אותנו אנשי המשמר [שלנו]
כיצד
לטהר
שדות מוקשים.
היינו
צריכים לעלות על שדה מוקשים.
אם
הצליח,
היה
טוב ואם לא [הצליח],
גם
כן היה טוב.
זאת
הייתה ההכשרה".²¹⁶

מעבר
להעלאת העובדים היהודיים על שדות מוקשים
מסיבות זדוניות,
נהרגו
מאות בחורים יהודיים,
בגלל
שדות המוקשים הרבים שהיו מפוזרים בקווי
החזית.
ליד
Staryy
Oskol,
נהרגו
40
בחורים,
כבר
ביום הראשון לשירותם במקום בגלל שהם עלו
על שדה מוקשים עם ציוד כבד שנועד לחסום
דרכים.²¹⁷

אקטיביות
יהודית –
לחימה
לצד הפרטיזנים וחבלה בציוד

תיאורי
המחשבה לברוח מתלאות עבודת הכפייה,
ושאיפה
לחבור אל הפרטיזנים,
משותפים
לעדויות
רבות.
הדבר
היה נכון בכל החזיתות בהן היו פעילים
עובדי שירות העבודה.
אולם,
החבירה
אל הפרטיזנים הייתה בעייתית,
מנקודת
מבט בלתי צפויה.
לא
כל הפרטיזנים אהדו יהודים.
באוקראינה
היו יחידות שגילו אנטישמיות ואף גרשו את
היהודים שהצליחו להגיע אליהם אחרי קשיים
רבים.

…
פעם
הצליחו כמה בחורים לברוח מהפלוגה לתוך
היער.
אחרי
שהם הלכו המון,
תפסו
אותם פרטיזנים אנטישמיים.
היהודים
כל כך
רצו להישאר איתם,
אבל
אלה גרשו אותם בחזרה ואמרו להם שהם יקבלו
אותם רק אם הם יביאו את הקרבין [של
מפקד הפלוגה].²¹⁸

יהודים
רבים שלמו בחייהם,
הן
בשלב הניסיון לעזוב את הפלוגות והן בקרבות.
אלה
שהצליחו להצטרף אל הפרטיזנים,
לחמו
שכם אל שכם לצידם,
כנגד
הגרמנים וההונגרים.

גרוס
מיקלוש,
סנדלר
מבודפשט,
סיפר
על התלאות והעינויים הרבים שהוא וחבריו
עברו,
עת
שרתו במסגרת פלוגת העבודה 109/23.
"ב-1
בספטמבר
1943
ברחנו,
אני,
14 חברים
ועוד אחד מאנשי המשמר אל הפרטיזנים ב–
Kalinkovis.
לחמנו
יחד עימם עם נשק בידנו נגד הגרמנים".
שנה
אחר כך הם הוכנסו למחנה שבויים ושהו בו
עד תום המלחמה.²¹⁹

הרופא
ד"ר
K.A.,
העיד
שבסוף אוקטובר 1942
תקפו
פרטיזנים את הכפר האוקראיני בו חנתה
פלוגתו.
הוא
ו-41
מחבריו
ניצלו את שעת הכושר וחברו אל הפרטיזנים.
היהודים
לחמו יחד איתם כנגד הגרמנים וההונגרים
במשך יותר משנה.
לאחר
מכן השתלב בבתי חולים שונים באזורים
הרוסיים ושם תפקד כרופא.²²⁰

היו
כאלה שהצליחו להצטרף ליחידות הצבא האדום.
K.J.,
מלצר
מבודפשט,
היה
אחד מהם.

בקור
של 40
– 50 מעלות
יחד עם הרעב הכבד,
הבחורים
מתו האחד אחר השני.
ב-14
בינואר,
יומיים
לפני שפרצו הקרבות [שהובילו
ל]
הבקעת
קו הדון,
ברחתי
מהפלוגה ועברתי אל הרוסים ושם קבלתי מכונת
ירייה [מקלע].
חזרתי
עם הכוח הרוסי הקדומני והראיתי להם את
החפירות המבוצרות.
קראנו
להונגרים להיכנע [והבטחנו]
שאז
לא יהיו להם נפגעים.
רבים
מאלה שלא נכנעו,
נורו.
אחר
כך פנינו לעמדות הגרמניות,
כאן
נכנעו אולי 10
– 15 אנשים.

העובדה
ש–
K.J. לחם
בשורות הצבא האדום,
לא
חסכה ממנו את גורל השבי והוא שהה בשבי
הסובייטי עד תום המלחמה.²²¹

מכונאי
הרכב L.J. מהעיר
Győr,
נשלח
ב-1942
למחסן
של כלי רכב ומנועים בעיר Mátyásföld.
הוא
סיפר שהוא ועובדי שירות העבודה היהודיים
האחרים חיבלו בכל אשר יכלו.
הם
השביתו הרבה מאד מנועים על ידי זריית חול
לתוכם.²²²

אוכלוסייה
מקומית ועובדי הכפייה

ברוב
המקומות,
מחוץ
לגבולות הונגריה,
זכו
היהודים לאמפטיה רבה מהמקומיים.
סיפורו
של דנציג משקף את דפוס הקשרים בין האיכרים
המקומיים לבין היהודים.
הוא
מתאר את גרירת עגלות המשא,
במהירות
רצחנית,
על
ידי עובדי הפרך,
עת
האיצו בהם ההונגרים ורבים מהגוררים נפלו
ואף נדרסו.
"לשמע
ההמולה נהרו אל הכביש האיכרים הרוסיים
שעבדו בשדות והביטו בפלצות במרדף האדם
שהתנהל שם.
הנשים
פרצו בבכי ופיכרו אצבעותיהן".²²³ לאחר
תלאות רבות הגיעה הפלוגה למקום כלשהו
בקרבת Staryy
Oskol ושם
חנתה פרק זמן מסוים.
היהודים
רעבו
בגלל שמזונם
נגנב
על ידי ההונגרים והם נאלצו ליצור קשר עם
המקומיים,
למרות
שהדבר נאסר עליהם.
"בריות
אלה מנעו לא אחת אוכל מפי ילדיהם …
כדי
להפיג את רעבוננו.
דמעותיהן
של אמהות רוסיות,
ידידותם
של זקנים ועליצותם של ילדים,
הם–הם
שביטאו בעינינו את פעולתה של יד ההשגחה
כנגד הסביבה העוינת,
שבה
היינו נתונים".²²⁴

גם
היהודים ששרתו בפלוגות העבודה בסרביה,
כתבו
על יחס חם באופן בלתי רגיל של הסרבים
ובעיקר הנשים,
שלא
אחת סיכנו את עצמם כדי לחלק מזון ליהודים
המורעבים.
דפוס
אחר של קשרים עם המקומיים,
שהתקיים,
כנראה,
בעיקר
בתוך גבולות הונגריה,
התבסס
על רכישת מזון וביגוד על ידי היהודים.

הפלוגה
[שלנו]
נדדה
רבות [בערך
באוקטובר 43
ברחבי
הונגריה]
ובכל
מקום הצלחנו ליצור קשר עם האוכלוסייה.
כך
קבלנו מזון תמורת כסף או חפצים.²²⁵

מרתק
שאפילו באוסטריה היו גילויים של עזרה של
המקומיים לאנשי שרות העבודה.
דברי
העד עלולים להישמע אירוניים משהו,
אך
מקריאת הטקסט כולו ניתן להבין את דבריו
כפשוטם:
"בדרך
לא נתנו לנו דבר לאכול.
רעבנו
באופן נורא.
איש
מאיתנו לא היה מגיע
[חי]
למטהאוזן,
אלמלא
היו התושבים האוסטרים כה טובי לב"²²⁶

מפגשים
עם יהודים

עובדי
הכפייה היהודיים פגשו במהלך מסעותיהם
במזרח אירופה ביהודים מקומיים או ביהודים
שהוגלו ממקומות מושבותיהם.
יש
לזכור שיהודי הונגריה,
בשונה
מאחיהם בארצות האחרות שנכבשו על ידי
הגרמנים מאז פרוץ המלחמה,
טרם
חשו על בשרם כיצד נהגו הגרמנים ומשתפי
הפעולה שלהם עם היהודים.
רחוק
מגבולות ארצם,
היו
יהודי הונגריה אלו עדי ראייה לאסונות,
שדוגמתם
צפן העתיד להם וליקיריהם,
שהיו
ספונים עדיין בביתם בהונגריה.

הלל
דנציג מתאר בספרו את המפגש הראשון עם
יהודים בגליציה.

…
לצידי
מסילות ברזל מרוחקות טרחו בעבודתם אזרחים
בעלי חזות מרודה …
עבדו
שם גברים ונשים שענדו סרט …
ומלוכלך
על שרווליהם.
אנחנו
הבטנו בהם ואף הם שלחו בנו מבטים …
רמזו.
האתים
והגרזנים כמו קפאו בידיהם.
השומר
הגרמני היה מרים את קולו ומיד היו חוזרים
לפעולה ושוב שולחים אלינו מבטים …
מבטי
יהודים.

אחדים
מהם הסתתרו מתחת לקרונות והיו משתדלים
להתקרב אלינו בשפיפה.
ירדנו
מן הרכבת ומולנו ניצבו שתי נשים ושלושה
גברים.
על
סרטי מעילם התנוסס סימן קודר של מגן דוד.
יהודים
פולנים,
הם
דברו אלינו אידיש.
פניהם
חיוורות ונפולות.
פנים
מיוסרות.
בקשו
לחם …
והושטנו
להם קופסאות שימורים וסיגריות ממלאי
המצרכים שלנו,
שעדיין
נמצא בשפע …²²⁷

בקיץ
42',
בדרכם
לאוקראינה,
עצרה
הרכבת שהובילה את פלוגה 101/50,
בה
שרת C.G.
מ–
Pesterzsébet,
בתחנת
הרכבת של לובלין.
הם
פגשו כאן גברים ונשים יהודיים שאולצו
לבצע עבודות שונות.
אלה
היו יהודים מהעיר ההונגרית Eperjes
שבהונגריה.
היהודים
מפלוגת העבודה נתנו להם מזון,
בעטיו
הם נשאו
בעונש
קשה
–

אטמו
את דלתות הקרון בו הם היו,
יומם
ולילה והנוסעים כמעט ונחנקו מחוסר אוויר.²²⁸

היו
פלוגות עבודה שאנשיהן היו עדים למעשי טבח
נוראיים ביהודים מקומיים וביהודים שהובאו
למקום זה מהונגריה.
L.L.,
מומחה
למכשור רפואי מבודפשט,
גויס
לשירות העבודה ב–
1941. הוא
שרת ביחידת אספקה בגליציה.
בעדותו
הוא מתאר את המפגש הטראומטי עם היהודים
שגורשו מהונגריה לקמנץ–פודולסק,
קרוב
לוודאי.

בחודשים
אוגוסט וספטמבר [1941]
הובילו
המוני יהודים הונגרים,
שהייתה
בעיה עם האזרחות שלהם,
אל
התופת
הגליצאי.
השתדלתי
להיות להם לעזר והצלחתי להבריח שני גברים
אל מעבר לגבול [כנראה
חזרה להונגריה].
בחג
המולד שחררו אותי [וכשהגעתי]
הביתה
נאסרתי
באשמת הברחת יהודים.
ישבתי
בכלא הצבאי Margit
במשך
שלושה חודשים …"²²⁹

לא
רק הגרמנים רצחו את היהודים בקמנץ פודולסק,
אלא
אף ההונגרים עשו זאת ובברוטאליות רבה.
F.H. מבודפשט,
גויס
ביוני 41'
ומיד
הובלה פלוגתו לפולין.
סגן
Király
Jenő,
אחד
מקציני הפלוגה,
השליך,
לעיני
כול,
לנהר
הדנייסטר 17
אזרחים
יהודים,
שגורשו
מהונגריה כחסרי נתינות הונגרית,
ביניהם
זוג נשוי שהעד הכיר.
אנשי
הפלוגה פגשו את רבבות היהודים (לטענת
העד היו שם 35
אלף
יהודים)
שגורשו
לקמנץ פודולסק,
נורו
למוות ונקברו בקברי אחים.
הגרמנים
כמעט וחיסלו גם את אנשי פלוגת העבודה
היהודיים,
אך
אלה הצליחו להערים עליהם ולשכנעם שהם לא
יהודים וכך ניצלו חייהם.
באוקראינה, בערים
כמו פרוסקורוב ווויניצה הם ראו כיצד
הגרמנים רצחו את יהודי המקום.
כל
המקומות שהוזכרו,
מלאים
קברים המוניים²³⁰

סיכום

לגבי
דפוס ההצטדקות
אצל גורמים הונגריים בני ימינו,
המאופיין
על ידי האמירה "הפגז
הרוסי לא ידע להבדיל ביו הונגרי ליהודי",
יכול
המחקר לצרף את הסכמתו מנקודת המבט הטכנית,
שכן,
אין
ספק שהונגרים רבים נהרגו אף הם מהפצצות,
הפגזות
ומדריכה על מוקשים.
לכאורה,
הייתה
במערכה זאת שותפות גורל של כל מי ששרת
בתפקיד כלשהו בקו האש בחזית.
אולם
לדעת המחקר זהו ניסיון ציני להעמיד את
גורל הרוצח כזהה
לגורל קורבנו,
כי
חיי עובדי הכפייה היהודיים,
היו
מוטלים באופן מתמיד על הכף ותלויים בכל
גחמה שרירותית של כל חייל הונגרי מזדמן.
לזה
היה הכוח כדי לחרוץ את גורלם לחיים או
למוות.
דבר
זה היה נכון גם בעניין שדות המוקשים.
לא
נראה כי ביחידות,
בהן
שרתו היהודים, שהמחקר
עשה שימוש בעדויותיהם,
הייתה
רגישות רבה מדי של המפקדים או שאר אנשי
הסגל לחייהם.
המידע
הרב שמסרו הניצולים,
מראה
באופן חד משמעי שאם צצה איזו נסיבה שחייבה
לסטות מדרך סלולה לשדה,
אזי
כדי
להבטיח את עצמם מפני מוקשים,
ראו
מפקדי היחידות לנכון לשלוח את היהודים
לפניהם.
עניין
זה מקביל לנורמה ההזויה שההונגרים יצרו
שאם היה צורך להחליף את הסוסים היגעים
בגרירת העגלות,
הם
שלחו את היהודים לשם כך.
נורמה
נוספת אופיינית לחזית המזרחית הייתה
השלכה החוצה אל הכפור והמוות בגינו את
היהודים שהצליחו לקבל מחסה לילה בבקתות
הכפריים בחורף הרוסי,
וכניסת
ההונגרים
במקומם.

ניתן
להציג עוד דוגמאות כהנה וכהנה להבדל בין
הסכנות להן נחשפו היהודים לבין אלה שסיכנו
את חיי ההונגרים.

פרק
8
– בשבי
הסובייטים

אם
שירות העבודה הנו נושא בלתי מוכר בציבור
הרחב,
אזי
גורלם של השבויים היהודיים מהונגריה,
בידי
הסובייטים,
הנו
עלום כמעט לחלוטין.
אפילו
באנציקלופדיה של השואה,
בערך
"שבויי
מלחמה יהודיים"
אין
להם כל זכר.²³¹ בראהאם
העריך שבמחנות השבויים הסובייטים נכלאו
בין 20
ל-30
אלף
יהודים.
רובם
יהודים ששרתו בשירות העבודה ההונגרי
ונפלו בשבי,
בעיקר
בראשית 1943,
עם
הבקעת הקו ההונגרי בעיקול הדון.²³²

המנהיג
הציוני Rezsó
Kasztner
העריך,
בעדותו
במשפטי נירנברג,
שהיו
(עדיין
באותו זמן)
כ-30
אלף
שבויים יהודיים בברית המועצות.²³³

כפי
שיתברר בפרק
"סוגית
אבידות שירות העבודה",
הנתונים
על
מספר האבידות ובתוכם השבויים לוטים בערפל,
בעיקר
בשל היעדר
מקורות
ברורים.
לא
ברור איזה מידע מצוי בארכיונים רוסיים
על השבויים היהודיים.
מעבר
לכך,
גורם
ששיבש
את המידע הוא המדיניות
שנקטו שלטונות הכיבוש הסובייטיים בסוף
המלחמה בהונגריה,
עת
חטפו מאות אלפי אזרחים וחיילים,
לשם
עבודות,
בתנאי
שבי,
ברחבי
ברית המועצות.
כזכור,
בפרק
שעסק בארכיון DEGOB,
הועלתה
ההשערה,
שהחשש
מפני הסובייטים גרמה למשוחררים
להימנע
מלפרט על קורותיהם
במחנות בברית המועצות.
נקודה
זאת עשויה להסביר גם את
אי
יכולתם של ההיסטוריונים
לחקור סוגיה
זאת
כראוי.

ניתן
לומר שבחלק ממחנות השבויים, היהודים
זכו,
בדרך
כלל,
ליחס
סביר,
למזון
ולטיפול רפואי.
היו
מקומות בהם פיקדו קצינים יהודים,
שכמובן
השתדלו למען
אחיהם השבויים.
היהודים נדרשו
לעבוד קשה מאד ובחלק מהמקומות כמות המזון
האישית
הייתה תלויה ביכולת העבודה שלו.
אולם,
למרות
שהיה ברור לכל
שהם
היו קרבנות המלחמה,
במקומות
רבים לא חסו עליהם הסובייטים
ולרוב,
הם
קבלו תנאים כשאר השבויים והיו מקומות שאף
גרוע יותר.

בראהאם

השווה את היחס אל היהודים אל היחס של
הסובייטים כלפי
חייליהם שנפלו בשבי הגרמני וחזרו הביתה.
עם
שובם,
הם
הוכנסו למחנות "טיהור"
או
"הכשרה
מחדש".
התנאים
במחנות
אלה לא היו שונים בהרבה מתנאי
המחנות
בהם ישבו השבויים היהודיים.²³⁴

הנפילה
בשבי

המפגש
הראשון בין השובים הסובייטים לשבויים
היהודיים היה לא אחת הר אסון לאחרונים.
הרוסים
לא תמיד היו מודעים,
או
לא היו מעוניינים להיות מודעים לתופעת
היהודים בשירות
העבודה ולמעמדם בפועל – עבדים להונגרים,
אלא
העדיפו לראות בהם הונגרים לכל דבר
או למזער,
משתפי
פעולה.

בעיה
נוספת,
קלה
לכאורה,
הייתה
העובדה שרוב היהודים מהונגריה
לא ידעו לדבר רוסית.

…
החלטנו
שלא נברח [כמו
החיילים ההונגרים],
אלא
…
נמתין
לבוא הרוסים.
בדרך
לשם ראינו מחסן בגדים פתוח.
עלינו
היו רק סמרטוטים.
עוד
אנו מחליפים בגדים,
הרוסים
הופיעו וכמובן חשבו אותנו לחיילים הונגרים
והתחילו לירות עלינו בנשק אוטומטי.
זעקנו
שאנחנו עובדי כפייה יהודיים,
אבל
לא ידענו רוסית ועד שהם הבינו,
נותרנו
בחיים רק חמישה.²³⁵

סיפורו
של הוליץ מדגים אירוע בו יהודים שלא ידעו
רוסית נפלו בידי שובים אנטישמיים.

ההונגרים
האלה
…
נכנעו
לאיזה 30
חיילים
אוקראינים שכמה מהם אפילו לא היו במדים
…
כמה
מהם החזיקו שני רובים אוטומטיים ביד וירו
בשניהם כמו משוגעים.
…
כשהאוקראינים
ראו אותנו שאנחנו יהודים,
הם
הרביצו וקללו וגם היו יריות עלינו …
כל
פעם חיטטו אצלנו וחפשו חפצי ערך,
בעיקר
שעונים.
הם
שמו על הידיים שבע שמונה שעונים ובדקו
אצל האחרים
למי יש יותר שעונים …

ההונגרים
והגרמנים קבלו מהאוקראינים מזון
ואילו מהיהודים הם מנעו כל אוכל
במשך ימים רבים
ואף ירו למוות בכל מי שניסה במהלך הצעידה
להרים דבר מה מהקרקע.
פעם
אחת הופיע
מולם רכב
ובו מספר
קצינים.
לפי
העניין
שהדבר עורר אצל
האוקראינים,
היה
ברור שאלה קצינים בכירים מאד.
הבכיר
ביותר יצא ושוחח איתם.
מישהו
מהיהודים זיהה
בו שהוא
יהודי.

…
היה
איתנו רופא שיניים אחד שלמד במוסקבה והוא
היה היחידי שידע רוסית.
אמרנו
לו שילך וידבר עם הגנרל ויספר לו שאנחנו
יהודים …
הגנרל
[ברר
אם זה נכון ואז הוא פקד על האוקראינים
לקחת את המזון של ההונגרים והגרמנים
ולמסור זאת ליהודים]
… הוא
אסף אותנו הצידה,
רחוק
מהאחרים,
והתחיל
לדבר איתנו ביידיש ואמר לנו …
שאנחנו
עם בחירה

ואנחנו עם סגולה וביקש שיהיה לנו כוח.
זה
לא הגיוני שפתאום גנרל סובייטי
שלא מאמין בשום דבר,
מדבר
כמו איזה רב.
… חשבנו
שהגיעו ימי המשיח וכל הצרות כבר מאחורינו.
איזה
שמחה ואושר היו לנו מהדברים החמים האלה
של איש כל כך חשוב.

משהלך
הקצין הבכיר,
חזר
המצב לקדמותו והם אף נענשו על כי העזו
להתלונן.²³⁶

תאור
קשה במיוחד על שלב הנפילה בשבי שאירע
בינואר 43',
מביא
P.G.
מבודפשט.
בקרבת
ארכנגלסק,
הסמוכה
לנהר הדון,
התפתח
קרב עם הרוסים.
היהודים
נאלצו לבצע שם כל מיני עבודות.
ביום
השלישי לשהייתם שם החלה התקפה רוסית חזקה
וההונגרים נתקפו בפאניקה ונמלטו תוך
שהשליכו את כלי נשקם.
24 יהודים
הסתתרו במבנה וציפו להגעת הצבא האדום.
כשאלה
הגיעו,
הם
חיסלו את מפקד הפלוגה ורוב אנשי המשמר
נפלו בשבי.
הם
צרפו
את השבויים לתוך קבוצה בת 8000
אנשים²³⁷.
הם
הוכנסו לבונקרים,
ושהו
שם בתנאים מזוויעים –
לא
היו כל תנאים היגייניים
והם שרצו בצואתם.
כן
לא קבלו כל
טיפול רפואי וכולם לקו בטיפוס הבהרות.
מאות
מתו מדי יום ביומו.
הם
שהו שם חודשיים ובתומם נותרו בחיים 6500
אנשים
בלבד.
בחודש
מרס הוצעדו אלה למרחק של 60
ק"מ
לתחנת רכבת ומשם הוסעו ל–
Marsansk,
שם
הם אושפזו בבית חולים מסודר וקבלו טיפול
ראוי.²³⁸

במחנות
השבויים

השבויים
הועברו ממחנה שבויים אחד למשנהו,
עד
שהגיעו למחנות הקבע.
לפעמים
הם הוסעו למחנות רחוקים ברכבות אטומות,
בתנאים
קשים,
שלא
היו שונים בהרבה מאלה שהיהודים
חוו תחת
ההונגרים והגרמנים בעבר.

לאחר
תלאות וסבל רב הגיעה קבוצתו של הוליץ
למחנה שבויים.
לפני
כן הם שהו במחנה מעבר,
שם
עבר כל אחד מהם חקירה של קציני נ.ק.וו.ד.
שהאשימו
אותם בשיתוף פעולה עם ההונגרים והגרמנים.
לא
ברור אם החוקרים אכן
ראו
בהם משתפי פעולה,
אך
הם התנהגו עם היהודים בקשיחות רבה ואיימו
עליהם ושברו את רוחם.²³⁹ בראהאם
כתב שמנקודת השקפתם של הסובייטים,
השבויים
היהודיים היו קשורים לפעילות שהועילה
לאויב.²⁴⁰ תאמאש
שטרק
כתב שכל אימת שיהודים התלוננו על
כך שהם
הקורבנות של הנאצים
ומקומם לא במחנות שבויים,
הייתה
תשובת הקצינים הפוליטיים שההונגרים לחמו
נגדם בנשק והיהודים
סייעו להם באתים
ומכושים
ולכן הדרך היחידה לטיהור עברם הייתה הכפלת
תפוקת
עבודתם.
בתעודות
השבוי שניפקו הסובייטים,
הם
רשמו לצד שמו של כל שבוי את המילה "ייבריי"
– יהודי
(ביטוי
בלתי מעליב).
היהודים
הביעו מורת רוח על הוספת מידע על דתם,
אך
השלטונות טענו לעומתם שזאת אך הגדרת
הלאומיות.
היו
יהודים שהעדיפו שלא להזדהות ככאלה,
אלא
כאזרחי מדינותיהם,
מתוך
תקווה שבאופן כזה הם ישוחררו מוקדם יותר.
לא
ידוע על מספרם של אלה ולכן אין לדעת באיזו
מידה מכניס הדבר שגיאה בהערכות השונות
על מספר היהודים בשבי.²⁴¹ לא
ברור מאין שאב שטארק מידע זה ולדעת
המחקר,
מספר
הבלתי מזדהים עם
ארצותיהם יכול להיות זניח כי
סביר להניח שכל שבוי
יהודי
שאף יותר מכל להתנתק
מכל זיקה אל ההונגרים, אויבי
ברית המועצות.
רק
כיהודי היה לו סיכוי להציג עצמו כקורבנם. ייתכן
שיהודים סלובקיים
העדיפו להיות
מזוהים עם מולדתם בגלל האופציה להצטרף
ללגיון הצ'כי,
שפעל
בחסות סובייטית.

יוסף
פרידריך שגויס לשירות העבודה ביולי 1942,
נפל
באוגוסט 1944,
לאחר
תלאות אין קץ בשבי
הסובייטי,
ב–
Nadvornaya,
שלמרגלות
הרי הקרפטים באוקראינה.
לאחר
מסע מפרך של שלושה שבועות,
הם
הגיעו ל–
Zaporozhe
שבדרום
אוקראינה.
כאן
הם הוכנסו למחנה שבויים בו היו אנשים מ–
17 לאומים
שונים.
המחנה
נוהל על ידי פיקוד גרמני,
בכפיפות
לסובייטים,
ששמרו
בידיהם רק את השליטה על בית החולים ועל
התעמולה.
כל
השבויים,
למעט
החולים,
חויבו
לצאת לעבודה קשה.
אלה
שלא עבדו,
כמעט
ולא קבלו מזון.
התפריט
של כלל השבויים היה עלוב למדי והתבסס על
מרקים עשויים קמח ומעט לחם.
מאוחר
יותר הוקמה בריגאדת חייטים וסנדלרים,
בה
עבד פרידריך כחייט,
דבר
שאִפשר
שיפור מה בתפריט.²⁴²

היהודים
חויבו על ידי הסובייטים לעבוד.
זאת
הייתה הדרישה המרכזית מהם.
בברית
המועצות,
לאדם
שלא היה פרודוקטיבי
כמעט ולא הייתה לו זכות קיום.
הדרישה
לעבודה הותאמה ליכולת של האנשים.

…
לאחר
שהשתקמתי ממחלתי,
הייתי
צריך לעבוד …
בבירוא
יערות.
הרוסים
טיפלו בנו בדרך די הומאנית ודאגו לספק
לנו בגדים.
בגלל
מצבי הגופני הירוד,
הועברתי
לקבוצה שהייתה פטורה מעבודה וקבלנו אוכל
יותר עשיר וכך התחזקתי.
… נלקחנו
לעבודה קשה למדי.
עבדנו
במשך 6
חודשים
מבוקר ועד ליל.
… [קבלתי
3
פעמים
טרומבוזה ואושפזתי]
… המזון
בבית החולים,
הטיפול
והתרופות היו מעולים …²⁴³

בעלי
המקצוע שבין היהודים התחילו לעבוד בבתי
המלאכה במחנה ואחרים הועסקו בעבודות
שונות שהוגדרו בצורה מיוחדת בכל מחנה.

…
אמרתי
שאני תַפָּר [המקצוע
היה מאד נדרש בבריה"מ]
… וכל
הגנרלים הביאו לי עורות משובחים שהם גנבו
בגרמניה וגם מכונות תפירה …
והכנתי
להם מגפי נשים,
חגורות,
כפפות
והם הביאו לי הרבה אוכל טוב.

חילקתי
אותו
בין החברים
…²⁴⁴

חרף
היותם במחנה שבויים מסודר,
בחלק
מהמקומות,
שמירת
ההיגיינה היה בלתי אפשרית והשבויים נדבקו
מכנים ורבים מהם נפטרו²⁴⁵.
במחנה
השבויים ב–
Korosten,
מתו
מדי יום ביומו בין 30
ל–
50 שבויים
משלשולים ומטיפוס.
מכת
הכנים הייתה "מכת
מצרים …"
של
רוסיה.
"… בכל
רוסיה מכת הכנים הייתה קשה….
לא
היה בית שלא היו [בו]
כנים". גם
רבים מהסגל הרפואי הרוסי,
שלרוע
מזלם,
נדבקו
מחוליהם,
שילמו
על כך במחיר חייהם.²⁴⁶

השבויים
במחנות
היו מעודכנים לגבי המצב בחזיתות.
רמקול
שידר בכל רחבי המחנה על
המתרחש.²⁴⁷ הרוסים
שמו דגש על עדכון ובעיקר על
תעמולה
בקרב השבויים.
למטרה
זאת שימשו פוליטרוקים רבים.

במרץ
44'
אִפשרו
הרוסים הקמת לגיון צ'כי,
שהצטרף
ללחימה בגרמנים כחלק מהקורפוס הרביעי
האוקראיני של הצבא האדום.
יהודים
רבים,
שמוצאם
היה מאזורים שהיו שייכים בעבר לסלובקיה,
הצטרפו
ללגיון הזה ונטלו חלק בלחימה.²⁴⁸

תגובות
לנוכחות שבויים גרמנים והונגרים

מלכתחילה,
כמעט
ולא היה הבדל ביחס של
הסובייטים
לשבויים
היהודיים והם
היו
ככל השבויים.
אולם,
היו
מקרים בהם היהודים תבעו,
אגב
נקיטת אמצעי לחץ כשביתות,
יחס שונה
משל הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם.
בתחילה
שוכנו
היהודים
במחנות
השבויים בכפיפה
אחת עם חיילים
גרמניים,
הונגריים
ואיטלקיים.
מציאות
זאת
הולידה מתחים ותגובות מעניינות.

שלמה
ורצברגר סיפר בעדותו שבמחנה בו ישבו
הוא
וחבריו,
רוב
אנשי הנ.ק.וו.ד.
היו
יהודים והתפתחו
עימם קשרים.
השבויים
שטחו בפניהם את טענותיהם על כי בני
משפחותיהם נרצחו על ידי הגרמנים והנה
עליהם לחיות בכפיפה אחת עימם במחנה.
אלה
הציעו להם לשלוח מכתב לכגנוביץ'²⁴⁹,
בתקווה
שהוא יעזור להם.
המכתב
נשלח ובעקבותיו הופיעו אנשי נ.ק.וו.ד.
כדי
לברר
מי שלח את המכתב.
העניין
הושתק,
כאשר
לא נמצא השולח.²⁵⁰

הוליץ
תאר את חוויותיו מהשהייה המשותפת עם
ההונגרים והגרמנים,
מאחורי
הסורגים.
היהודים
הוכנסו למבנה גדול בו שהו גם ההונגרים
והגרמנים,
אולם
הם מחו כנגד הדבר ומאוחר יותר אכן הועברו
למבנה אחר.

פעם
…
אסף
אותנו [בחשאי
קצין
יהודי]
ו
…
אמר
לנו "יידען,
נעמט
נקומע.
נור
נקומע"
[יהודים,
נִקמו,
רק
נקמה].
… היה
לנו [כל
כך]
הרבה
צער וכעס בלב על כל מה שעבר עלינו ועל
משפחותינו.
… היה
ברור לנו,
גם
בלי דברי הקצין,
שאנחנו
…
[ניקום]
… ברוצחים
האלה.

היו
יהודים שייזמו הזדמנויות לפגוע,
בעיקר,
בהונגרים
ולהכות אותם מכות נמרצות.

…
עכשיו
כבר לא פחדנו מהם ואפילו חיכינו שיגידו
מילה אנטישמית כדי שנוכל להחזיר להם כמו
שצריך….
פעם
…
[הוחלט]
לחסל
הונגרי …
אנטישמי
שסבלנו ממנו הרבה.
… הוא
השתכר.
בבוקר
מצאו אותו טבוע בלטרינה

…
כמה
חברה'
חיכו
לו שם בחושך וכשהוא נכנס,
הם
"עזרו"
לו
ליפול פנימה.
ככה
היו הרבה מקרים של "נקומע".
כשהרוסים
באו לחקור מה קרה,
הם
תמיד כתבו בדו"ח
שהאיש נפל פנימה בגלל שהיה שיכור.²⁵¹

K.J. הוכנס
למחנה Marsnck,
כ-400
ק"מ
ממוסקבה.
במחנה
היו 12
אלף
שבויים,
גרמנים,
איטלקים
וכדומה וכן יהודים רבים.
באוגוסט
44,
החזקים
שביניהם,
הועברו
למחנה Szlovienszk.
תפקידם
היה לבנות מחדש עיר שהופצצה.
הרוסים
חייבו בעבודה בעיקר את הגרמנים ובהחלט
הפלו לטובה את היהודים,
שנשלחו
לעבוד בתי מלאכה.
הדבר
נבע כנראה מהעובדה שמפקדם היה יהודי.
באחד
השלבים הוא מונה להיות שוטר המחנה ועשה
הכול "…
שמה
שפחות גרמנים ישובו הביתה.
מי
שנתפס גונב,
הוכה
על ידִי
מכות [כה
נמרצות]
עד
כי לא היה מסוגל ללכת."
²⁵²

יוסף
פרידריך תאר כיצד השהייה המשותפת של
היהודים יחד עם ההונגרים והגרמנים במחנות,
אגב
מפגש במקומות משותפים, כמו
חדר אוכל,
הניבה
קטטות ואף פרובוקציות מצד היהודים,
כל
אימת שמי מהם חש נעלב מאיזו הערה.
מפקדי
המחנה הסובייטיים הזהירו את הצדדים מפני
אלימות ואף איימו בעונשים,
אולם
לא אחת אירעו
שם קטטות המוניות.
פרידריך
הזכיר
מקור מיוחד שגרם
להתמרמרות
בקרב היהודים.
הסובייטים
הקימו בתוך המחנה אגף מיוחד בו שוכנו,
בתנאים
נוחים,
מהנדסי
טילים גרמניים יחד עם בני משפחותיהם.
נוכחותם
הגבירה אצל היהודים את הגעגועים הביתה
בד בבד עם הזעם על התנאים הטובים שניתנו
לגרמנים
רוצחי היהודים.
בעקבות
אי השקט,
העבירו
הסובייטים את היהודים למחנה אחר.²⁵³

לדעת
המחקר,
יש
מקום להניח שהכנסת היהודים למחנות ולעתים
אף למבנים משותפים עם הגרמנים וההונגרים,
לא
הודרכה
על ידי כוונות זדוניות. נראה
כי בשלבים המוקדמים,
זאת
הייתה מעין ברירת מחדל,
היהודים
היו,
בעיני
הסובייטים,
שבויים
ככל השבויים ועל כן הם הוכנסו למחנה שבויים
כללי.
אולם,
כאשר
הוברר מעמד היהודים ומהות כפייתם בשירות
העבודה,
בדרך
כלל,
לא
טרחו הסובייטים להפגין
כלפיהם אמפטיה רבה,
אלא
חייבו אותם להתקיים בתנאים קשים ומשפילים
ממש כמו השבויים האחרים שהיו אויביהם
בעבר הקרוב.
אפשר
שהדבר ארע
מטעמים אנטישמיים ואפשר שמהטעם הפשוט
שבמלחמה אין מקום לדקדוקי עניות.

המשך
השבי בתום המלחמה

עם
התפשטות הידיעה,
בקרב
השבויים,
על
סיום המלחמה,
ב-8
במאי
45',

לא
ידענו את נפשנו מרוב שמחה.
נישקנו
זה את זה ואמרנו …
שגם
אנחנו ניצחנו במלחמה.
כולנו
קיווינו שמשפחותינו שרדו את הטרגדיה,
מכיוון
שמאז נפילתנו בשבי ,
היינו
מנותקים לחלוטין מהעולם ורק ידיעות שהיו
קשורות במבצעים צבאיים …
נמסרו
לנו על ידי הממונים על התעמולה.
ייחלנו
לתום המלחמה,
אבל
למרות זאת לא גאתה שמחתנו.
באותו
יום לא היינו צריכים לצאת לעבודה ובמקום
זאת נאלצנו להשתתף בטקסים לחגיגת האירוע.
האמנו
ש–
skorodomoy
– "הביתה
בקרוב",
שהוזכר
על ידי הרוסים,
יתממש
בקרוב.
²⁵⁴

בתום
המלחמה,
שאל
הוליץ את אחד הקצינים הסובייטיים,
מתי
הם ישוחררו.
הקצין
ענה לו

למה
ללכת הביתה,
פה
לא טוב?
תראה
יש לך עבודה,
יש
אוכל.
תתחתן
ותהיה פה בבית.
אמרתי
לו שיש לי משפחה בבית ואני רוצה לחזור
אליהם.
פחדתי
שהם ישאירו אותי כאן כי הם צריכים אותי
…²⁵⁵

שרירות
הלב של השלטונות הסובייטיים בשאלת גורלם
של השבויים
היהודיים,
עוברת
כחוט השני כמעט בזיכרונות ועדויות השבויים
לשעבר.

פרידריך
הציג
תמונה קשה
של אטימות לב,
אותה
הפגינו שלטונות המחנה כלפי השבויים
היהודיים.
חרף
העובדה שהמלחמה תמה זה מכבר,
נמשכה
שגרת החיים במחנה השבויים כבימים ימימה
והיהודים נדרשו להמשיך לעבוד,
למרות
הזמן שנקף.
כשאלה
תבעו את שחרורם,
הבטיחו
הסובייטים להם שהדבר עומד להתרחש בקרוב,
אולם
אחר כך הם הכחישו
זאת בטענת
אי הבנה.
ביטוי
אחר לשרירות הלב היה בהסברים ובהטפה של
הפוליטרוקים להמשך עבודה בכבוד,
כפי
שנעשה עד כה,
"כי
המפלגה יודעת את מי,
איפה
ומתי לשחרר את האנשים",
מה
גם וליהודים אמור היה להיות עניין מיוחד
בחיזוק המפלגה שלחמה כנגד האנטישמיות
והבטיחה שלעולם לא יארע עוד רע ליהודי
אירופה.
דמגוגיה
כזאת ננקטה לא אחת על ידי הקצונה הבכירה,
נוכח
הזעם ואי השקט בקרב היהודים.²⁵⁶

בראהאם
כתב שבתום המלחמה הוקמו בהונגריה ארבעה
ארגונים יהודיים,
שעיקר
ייעודם היה טיפול באנשי שירות העבודה.
אלה
פתחו במערכה לשחרור השבויים היהודיים
בבריה"מ,
אגב
זאת הפעילו לחץ על השלטונות ההונגריים
והסובייטיים,
אך
לשווא.²⁵⁷

שחרור
לאחר שנות שבי

בסביבות
אוגוסט 1945
פורסמה
רשימה של יהודים מטרנסילבניה שאמורים
היו להשתחרר,
ביניהם
היו בני עירו של הוליץ,
אבל
הוא נעדר מהרשימה.
החברים
סדרו לו תעודות והוא הוסתר ביניהם,
אולם
הסובייטים לא אפשרו לקבוצת
המשתחררים לצאת לדרכה
ועכבו
את הרכבת במשך שעות ארוכות,
מכיוון
שחיפשו אותו.

…
נסענו
שבועות ארוכים ברכבות.
בחלק
מהדרך ישבתי בחוץ על הברזלים שמפרידים
בין הקרונות,
כדי
שלא יתפסו אותי בביקורת.

בעצם,
אני
לא שוחררתי אף פעם מהשבי.
אני
ברחתי משם.
… מה
היה קורה אם לא הייתי בורח?
קשה
לדעת,
או
שהייתי נשאר שם עד היום או שהיו משחררים
אותי רק
אחרי
שנים.
הנה
שני חברים שלי …
שוחררו
מהשבי ב-48'...
הגעתי
הביתה באוקטובר 1945.²⁵⁸

כדי
לאשש את דברי העד,
ראוי
לקרא כתבה
תמימה,
לכאורה,
בעיתון
האינטרנט של ה–BBC
שכותרתה:
"Hungarian
POW to go home after 55 years".
הידיעה
עוסקת ב–
Andras
Tamas
שמאוחר
יותר מתברר ששמו האמיתי הוא András
Toma,
הונגרי
בן 75,
שבוי
לשעבר בברית המועצות,
שהוחזר
להונגריה,
אחרי
55
שנים.
מאז
1947
הוא
שהה במכון לחולי עצבים ברוסיה,
מכיוון
שסבל מבעיות נפשיות.²⁵⁹
במקור
אחר כתוב שתומה
נמנה על החיילים ההונגרים שלחמו לאורך
נהר ה–DON.
מתעודותיו
מסתבר שלאחר שנשבה,
הוא
נלקח יחד עם שבויים אחרים למחנה בסיביר.²⁶⁰

חלק
מהשבויים היהודיים שוחררו מהשבי הסובייטי
חודשים מספר לאחר תום המלחמה.
חלק
אחר במהלך 1946.²⁶¹ אולם
רוב השבויים שוחררו רק אחרי שהונגריה
ורומניה חתמו על הסכם שלום עם בריה"מ,
בפברואר
1947.
רשימת
השבויים המשתחררים הראשונה פורסמה ב-19
ביוני.²⁶² פרידריך
וחבריו שוחררו מהשבי באוגוסט 1948.²⁶³

בהסתמך
על נתוני משרד ההגנה, שטרק
טוען ששבו מהשבי כ–
3600 יהודים,
שהם
1.7
אחוז
מכלל השבויים ההונגריים.
שבויים
אחרים נספו כנראה בשלבים שונים של השבי.
הוא
ייחס את שחרור השבויים המאסיבי,
מ-1947
ואילך,
לא
רק לחתימת הסכמי השלום,
אלא
גם להכשרת הקרקע למינוי Mátyás
Rákosi לשליטה
הקומוניסטי של הונגריה.²⁶⁴

סיום
הפרק העגום של שביית עובדי שירות העבודה
היהודים,
הותיר
אחריו ערפל של ספקות וחוסר מידע על גורל
רבים מאד מבין האומללים שבאסונם הכבד הם
המירו את הברבריות ההונגרית באטימות הלב
הסובייטית.

שטרק
סיכם
את מאמרו במלים הבאות – "איך
שלא נספור,
החלק
הארי של 20
עד
25
אלפי
השבויים לא שב לביתו.
הם
היו נרדפי המשטר הנאצי וקורבנות מחנות
השבויים הסובייטיים"²⁶⁵

לאחרונה
"עלה
לאוויר"
האתר
http://www.hadifogoly.adatbanyaszat.hu.
זהו
אתר שפועל בחסות
משרד ההגנה ההונגרי
ומכיל
נתונים
ממקורות שונים,
כולל
רוסיים ומספק מידע על החיילים ההונגריים
ואנשי שירות העבודה היהודיים בינותם,
שמתו
בשבי הסובייטי.

חלק
שני

תגובות
מצד היהודים לפעילות שירות העבודה

יהודי
הונגריה, כבעלי
מודעות אזרחית מפותחת,
הוכיחו
לא אחת את
נאמנותם לשלטון ההונגרי.
במלחמת
העולם הראשונה
הם
התגייסו בהמוניהם לצבא ושרתו את מולדתם
כמיטב יכולתם.
כעשרת
אלפי חיילים יהודים²⁶⁶,
שהיו
כשליש²⁶⁷
מכלל קורבנות הצבא ההונגרי,
נפלו
בשדות הקרב.
יהודים
רבים הגיעו לדרגות ולתפקידים בכירים.

חרף
הדה–לגיטימציה
שנעשתה בעזרת החוקים
האנטי יהודיים וחוקי הגזע הגרמניים, שהשפעתם
נקלטה בנפש
חפצה על ידי הונגרים,
היהודים
היו
שמחים להזדמנות להפגין
פטריוטיות
ולהתגייס שוב לצבא הונגריה.

אולם
נקל לקבוע
ששירות העבודה, באופן
בו הופעל,
היה
רחוק מלהידמות לשירות צבאי מכובד.
בהתבסס
על חומר עדותי ותיעודי,
דנים
הפרקים
הבאים בסוגיית
תגובות בגין מורת רוח אצל המגויסים בשטח
ובעורף היהודי.
נתגלו
מספר מקרים בהם עובדי הכפייה ההינו לפנות
לגורמים בכירים ולהתלונן על עוולות שנעשו
להם.
העניין
עשוי להישמע טריוויאלי,
אולם,
מעשה
כזה לא היה דבר של מה בכך,
מכיוון
שברוב המקרים היה כרוך בסכנת חיים ולכן
הוא ראוי להתייחסות.
כן
נדרשו בעדויות גם תגובות של העורף –
המשפחות וגורמי הנהגה וממסד,
לגורל
הבנים,
האחים
והבעלים,
בשירות
העבודה וכאן ההצלחה הייתה פחותה.
ייתכן
שהסיבה לכך הייתה שלא נותרו כמעט עדויות
של בני המשפחות מכיוון שרובם הושמדו על
ידי הגרמנים.

פרק
1
– עובדי
הכפייה:
תלונות
ותוצאותיהן

היו
מקרים שיהודים העיזו להתלונן על אנשים
שונים בפלוגתם ותלונתם נבדקה על ידי גורם
בכיר יותר ואכן ננקטו אמצעים כנגד הנאשמים.
מצב
זה מוצג בדוגמאות הבאות.

J.L. שרת
במהלך שירות העבודה שלו,
שהחל
ביולי 1942,
במספר
פלוגות.
אחרי
ינואר 43'
הגיע
עם פלוגתו מס.
106/12 להונגריה
ואנשיה עבדו ב–
Biharkeresztes
שבמזרח
הונגריה.
היחס
של סגל המשמר היה רע מאד והיהודים הוכו
לעתים
קרובות.
ההונגרים
טַפלו
עליהם אשמת שווא שהם גרמו לשריפה,
דבר
שהחמיר את היחס
אליהם.
קבוצה
של יהודים פעלה בחשאי כדי להעביר את המידע
על יחס אנשי המשמר לגורם בכיר (שמהותו
לא פורטה)
ולילה
אחד הגיעה אליהם משלחת והיא החליפה את
מפקד הפלוגה.
תחת
המפקד החדש היה מצבם טוב יותר,
למרות
שגם הוא תואר כנבל.²⁶⁸

עדותו
של F.I.,
שחווה
על בשרו את ההצתה הזדונית בדורושיץ,
מציגה
סיפור נוסף בו ההעזה להתלונן,
הועילה, בסופו
של דבר, להביא
רווחה ליהודים ולהעניש את הפושעים.
לאחר
ריפויו,
הוא
הוצב,
בעבודה
בבית חולים חשוב ב–
Korosten
שבאוקראינה.
חייל
הונגרי בשם Zigler
תפס
שבעה יהודים והכניס אותם לחדר המתים וירה
בארבעה מהם למוות.
איש
לא העז להתלונן על המעשה בגלל אווירת
הטרור במקום.
מי
שהיה עושה כך,
היה
חורץ בזה את גורלו למוות.
פעם
אחת הופיע רב סרן לסיור בבית החולים,
שבמהלכו
עבר גם באגף בו היו מאושפזים חולים יהודיים,
שטופלו
על ידי רופאים משירות העבודה.
רופאים
אלה אזרו עוז וסיפרו לקצין על המקרה.
זה
חקר בעניין והתחוור שדגלן אחד נתן לאנשיו
פקודה לחסל מדי יום ביומו
מספר
יהודים,
כדי
שבסופו של דבר,
איש
מהם לא ישוב חי לביתו.
נערך
משפט לדגלן ולאנשיו והוא נידון לשש שנות
מאסר ושניים מהחיילים נשלחו לשלוש שנים
בכלא.²⁶⁹

מקרה
נוסף שהיהודים בשירות החליטו להתלונן,
מוצג
על ידי Shönfeld
Lajos.
בהיותם
בעבודות בטרנסילבניה,
כנראה
שב-1943,
היו
מפקדיהם סגן Orbán
Emil
ודגלן
Bóna
György
שהיה
סדיסט מושלם.
כל
יום הוחזרו מהעבודה אנשים מעולפים וזבי
דם ומדי יום הוא כפת אחדים.
פעם
אחת הופיע לביקור הגנרל ²⁷⁰Röder
ואנשי
הפלוגה שטחו לפניו את תלונותיהם על התנהגות
מפקדם.
בעקבות
זאת הפך יחסו של Bóna
לחמור
יותר ופעם הוא ו–
Orbán
סטרו
לאחד מחבריו של העד וזה נפגע בעור התוף
שלו.
היהודים
בפלוגה רשמו את תלונותיהם על
טופס
מתאים,
שהצליחו
להעבירו למשרד ההגנה בבודפשט.
בעקבות
זאת נשלח אליהם חוקר צבאי,
שבמשך
ארבעה ימים אסף עדויות מאנשי הפלוגה.
התוצאה
הייתה שלאחר מספר שבועות
הוחלפו שני קצינים אלה ונקבע מועד למשפטם,
בו
אמורים היו אנשי
הפלוגה להעיד.
אולם
בטרם הגיע המועד הועברה הפלוגה לפולין.²⁷¹

אולם
לא תמיד הייתה תועלת בהגשת התלונות של
עובדי הכפייה היהודים על מעשי נבלה של
סגל המשמר ההונגרי.
סיפורו
של G.A.,
אומן
כסיות מבודפשט,
שהתגייס
לשירות העבודה באוקטובר 42',
מטיל
אור על שני דפוסים של תגובה שהתרחשו
בפלוגתו.
אחד
מאנשי סגל המשמר בפלוגה היה סדיסט שלא
חדל מלהתעלל ביהודים.
זה
היה רב טוראי Mezei,
שבין
שאר מעשיו,
הוא
נהג להזמין אליו אנשים כדי להכותם.
פעם
כאשר היהודים עמדו במסדר,
נראה
לו שאחד מהם לא עמד די ישר ולכן ניגש אליו
והכניס לו סטירה כה חזקה שהבחור כמעט נפל.
וכאן
ארע דבר נדיר –
הבחור,
בניגוד
למקובל,

לא
הרכין
ראש,
אלא
החזיר לרב טוראי
סטירה.
מעשה
זה עלה לו במאסר של 7
שנים.

Mezei לא
חדל ממעשיו,
אלא
אך שיכלל את התעללויותיו.
פעם
אחת הוא סובב סביב עצמו מלמד בקר ופגע
בעובדי הכפייה.
התוצאה
הייתה שני הרוגים ורבים
שנפצעו קשה.
הבחורים
התלוננו על האיש ומעשיו (לא
ברור בפני מי),
אך
לא נערכה כל חקירה על העניין.²⁷²

מקרה
אחר מובא על ידי ד"ר
H.L.M.,
שסיפר
בעדותו שב–
19 בפברואר
1944
חטף
סטירת לחי ממפקדו ונפגע בעור התוף.
הוא
הגיש על כך תלונה במפקדת האוגדה.
אולם,
חודש
מאוחר יותר,
הגרמנים
כבשו את הונגריה והוא משך את תלונתו חזרה.²⁷³

הדוגמאות
משקפות תופעה שמקורה בארסנל הפרדוקסים
שאפיינו את שואת יהודי הונגריה –
המפגש
בין מעמדם הפורמאלי העמום של עובדי שירות
העבודה היהודיים,
לבין
מצבם בפועל.
העובדים
היהודיים שרתו תחת פיקוד משרד ההגנה,
אך
לא הוגדרו כחיילים ממש,
למרות
זאת,
הם
לבשו מדים בתחילה ומאוחר יותר כה הורע
מעמדם עד כי הושוו לשבויי מלחמה.
למעשה,
בחלק
גדול מהפלוגות,
נמנעו
מהם כמעט כל הזכויות האנושיות ובוודאי
שגם החייליות.
והנה
מתוך אפילה זאת הבליחה האפשרות,
ולו
גם המוגבלת ובעלת הסיכויים הדלים,
להעיז
להתלונן בפני גורמי צבא על יחס שלילי
שקבלו מהשומרים ההונגריים.

ייתכן
והדבר הוא
אינדיקציה על בלבול
שנבע מהמפגש בין הכוחות והאינטרסים
המנוגדים
ששיסעו
את החברה ההונגרית ומשרד ההגנה בתוכה.
אחד
הכוחות האלה וכנראה החלוש שביניהם,
הוא
הליברליזם,
שהלך
ודעך,
מאז
מלחמת העולם הראשונה.
יתכן
שבמקרים הבודדים בהם האופציה הזאת של
עמידה על זכויות הפרט,
מומשה
וטופלה כראוי,
אירע
מול פקידים משרידי המסורת הליברלית,
שנותרו
במערכת השלטונית.

פרק
2
– פעילות
המשפחות

אין
ספק שברוב המקרים,
היו
בני המשפחות של עובדי הכפייה היהודיים
מודעים היטב לסיטואציה הקשה בה היו נתונים
הבנים בחזיתות.
אי
אפשר היה להסתיר מידע זה מהם,
מכיוון
שרבים מהיהודים ששרתו בשירות העבודה,
הגיעו
בשלבים שונים של שירותם הביתה לחופשות.
חלקם
אף שוחררו אחרי תקופת שירות של מספר חודשים
ולרוב גויסו מחדש בתוך זמן קצר.
אלה
וודאי לא הסתירו את שעבר עליהם מבני
משפחותיהם.
מקור
חשוב אחר למסירת מידע על המצב,
היה
משלוח מכתבים.
ברור
למדי,
שהאנשים
בשטח נזהרו מלהעביר ביקורת על שירותם
במכתביהם הנדירים²⁷⁴.
היו
יהודים רבים שהסתכנו בהברחת
מכתבים הביתה,
על
ידי חיילים הונגריים שיצאו לחופשה והיו
מוכנים לקחת עימם דואר,
בדרך
כלל תמורת תשלום.
אין
ספק שבמכתבים אלה היה מידע ולו גם מרומז
על המצב.

יש
מספר קטן של עדויות על ניסיונות של בני
המשפחה להתערב לטובת יקיריהם.
כל
הניסיונות האלה היו ביוזמת בני המשפחה
בלבד ולא נעשו תוך התארגנות סביב גורם
מנהיגותי יהודי או אחר.

במקרה
הראשון מדובר בהגשת שתי תלונות על ידי
אנשי שירות העבודה ונשותיהם,
שלא
חתמו על תלונותיהם ונותרו אנונימיים,
אל
מטה האוגדה בעיר Szeged.
שתי
התלונות הוגשו בראשית אוגוסט
1943 בהפרש
שלושה ימים זה מזה, כנגד
מפקד מחצית פלוגת עבודה 101/83
ד"ר
Palotás
István
דגלן
בדרגתו.
הקצין
הואשם על ידם על שהוא נהג במגויסים ביד
קשה במיוחד ובדרכים משפילות.
מהתלונות
מתברר שפעם הוא הסיע את היהודים בימים
חמים במיוחד בקרון בקר סגור,
במשך
36
שעות
רצופות.
רוב
הזמן הוא מנע מהם מים והם קבלו רק כמות
מועטת של מזון.
הוא
הכה אותם ובעט בהם,
הכה
קצין הונגרי אחר והעליב את אנשי המשמר.
בשגרת
החיים בפלוגה,
האוכל
היה דל וטעמו רע כי הטבח היה
סרבי ולא הונגרי.
הם
חויבו
לאכול
בשמש היוקדת ולא בצל,
נאסר
עליהם לשוחח בזמן העבודה,
לשלוח
דואר,
לקנות
עיתונים או דברים נחוצים ולעשן.
בסיפור
זה יש מספר נקודות מעוררות עניין בשל
חריגותן: זהו
מקרה יחיד בו נתקל המחקר,
שהעובדים
ובני משפחותיהם,
יזמו במשותף
הגשת
תלונות כנגד
מפקדים;
הישארות
המתלוננים אנונימיים;
רשויות
הצבא התייחסו לעניין ברצינות רבה,
חרף
אלמוניות המתלוננים;
התלונה
עוסקת גם בהפגנת יחס רע כלפי הנוצרים.
באווירה
של ההתעללויות הברוטאליות בהן עסק המחקר,
נראות
חלק
מהתלונות
מגוחכות לכאורה.
חרף
כל זאת,
התייחס
משרד ההגנה אליהן ברצינות רבה ו–
Palotás
נענש
ומשרד ההגנה דרש להביא את העניין לידיעת
המתלוננים (הבלתי
מוכרים).²⁷⁵

מקרה
נוסף היה פנייתו של אביו של הרופא
ד"ר B.T.
ששרת
בפינסק,
אל
שר ההגנה ההונגרי גנרל Nagybáconi.
בעקבות
פנייה זאת שוחרר הרופא לחופשה בת 90
יום.²⁷⁶ אולם
עדות זאת צופנת בחובה בעיה.
העד
קבע שאביו פנה ל–
Nagybáconi
בינואר
1944,
אלא
שזה שרת בתפקיד שר ההגנה בתקופה שבין 24
בספטמבר
1942
ל–
12 ביוני
1943
ואחריו
כיהן בתפקיד זה היה הגנרל nemes
Csatay Lajos.

ניסיון
ליישב את הבעיה יכול להתבסס רק על הנחות.
הנחת
היסוד היא שהעדות אמינה בעצם העובדה שהאב
אכן פנה לשר ההגנה.
הנחה
שנייה היא שהוא פנה ל–
Nagybáconi,
עוד
בתקופה בה הוא כיהן עדיין כשר ההגנה,
אך
בשל סחבת בירוקרטית וטרדות המלחמה,
הבקשה
נענתה רק בראשית 1944.

דוגמא
לעוד מקרה של ניסיון של בני משפחה להתערב
לטובת בן,
באה
לידי ביטוי בעדותה של לאה הוליץ מטרנסילבניה
הצפונית, שניסתה
למנוע את גיוסו מחדש של אחיה לאחר ששוחרר
חולה משירות העבודה,
זמן
לא רב קודם לכן.

ב–
43', … קיבל
אחי יוסף
פרנק
הודעת גיוס חוזרת לפלוגות העבודה.
רק
כמה שבועות קודם הוא חזר הביתה משירות
מאד קשה.
אמרו
שעכשיו ייקחו את הקבוצה שלו לאוקראינה
…שני
אחים שלי היו כבר
בזמן
הזה באוקראינה.
הלכתי
לרוויצקי,
ביום
קבלת הקהל שלו ב–
Nagybánja.
חיכו
שם אמהות,
…
של
החיילים של שירות העבודה.
… התקבלתי
אצלו במשרד והוא לקח את הפרטים
…
ואמר
שהכול יהיה בסדר.
ובאמת
לא לקחו אותו לאוקראינה …²⁷⁷

התיאורים
בפרק זה מציגים מצב בו בני המשפחות,
שבניהן
היו נתונים בקשיים בשירות העבודה,
נאלצו
לפנות באופן ישיר לשלטונות,
כדי
לעזור להם.
הצד
ההונגרי מתגלה כאנושי למדי ובשלושת
המקרים,
ניתן
לראות גישה חיובית של הרשויות.
הדבר
יכול ללמד שבצד דרגי השטח,
שם
בעיקר פשה נגע ההתאכזרות אל היהודים,
נותרו
עדיין
במערכת השלטונית
גורמים הונגריים בעלי
אוריינטציה ליברלית מהעבר,
ששמרו
על אורחות חיים שפויות ונוהל תקין.

פרק
3
– ארגונים
ופעילותם

התיאורים
בפרק הקודם מציגים מצב בו יהודי הונגריה,
בשנים
שקדמו לאסון גירושם,
חסרו,
לכאורה,
גורם
ארגוני או ייצוגי,
לתאום
ביניהם לבין רשויות הצבא,
בעניין
שירות העבודה.
מהפרק
הקודם ניתן להסיק שהפניות
לגורמי הרשות נעשו
באופן פרטי.
מקובל
להניח שפעולה ממוסדת עשויה הייתה להיות
מועילה יותר,
בסביבה
המאיימת,
שהמציאו
ימים קשים אלה ליהודים בהונגריה.
ציבור
זה או חלקו,
חסר
את הגורמים האלה ועל כן נאלץ לפעול בעצמו.

נקודה
זאת מעוררת את התהייה אם היה בכלל איזשהו
גורם בהנהגה היהודית שטיפל או היה אמון
על "תיק
שירות העבודה".
כפי
שיתברר בהמשך,
הגורם
שטיפל בעניין מול רשויות משרד ההגנה היה
מועצת
החיילים המשוחררים היהודיים (HB)
בבודפשט.
לא
ברור אם הייתה אינטראקציה של ממש בין HB לבין
ההנהגה היהודית.
אם
אכן לא הייתה כזאת,
אזי
סביר שמעבר
לפעולה האינסטרומנטאלית של העברת בקשות,
לא
התקיימו,
כנראה,
תהליכים
של איסוף
מידע על מצב המגויסים,
ניתוח
המידע, הסקת
מסקנות בגינו
ופעילות שתדלנית מול הרשויות. נראה
גם ש–HB כמעט
ולא סיפק שירותים ליהודי הפרובינציות.

היעדר
גורם מנהיגותי נגיש,
גרם
ליהודים שומרי מצוות,
בעיקר
בטרנסילבניה,
להסתפק
בפניה,
כבימים
ימימה,
לרב
ולהתייעץ עימו בבעיות שצצו בגין שירות
העבודה.
דוגמא
למקרה כזה הוא הסיפור הבא.
בדרכה
לאוקראינה,
הגיעה
פלוגתו
של הוליץ אברהם
לסאטמר –
עירו
ואנשיה שוחררו לפרק זמן קצר,
כדי
להצטייד בבגדים המתאימים לחורף הרוסי.
ייעדם
היה
לחזית
אוקראינה.²⁷⁸ בשל
השמועות הקשות על השירות באוקראינה
והניסיון המר מהשירות עד כה,
החליט
הוליץ לערוק מיחידתו.
הוא
סיפר לאביו
על החלטתו ושאל אותו לדעתו,
אך
זה לא ידע להגיד לו אם אכן זאת החלטה נכונה.
הם
החליטו
לפנות
לרבי מביקסאד שחי
בסאטמר,
כדי
לשמוע את דעתו.
הרבי
היה מוכר בעיר ובסביבה כצדיק חשוב ואדם
חכם מאד ואנשים במצוקה שיחרו על פתחו.
כשהוא
שמע את סיפורו של הוליץ,
הוא
ציווה עליו שלא יערוק,
אלא
יחזור ליחידתו והוסיף לו דברי ברכה
להצלחתו.
הוליץ
סיפר שברכת הרב כה עודדה אותו,
שגם
בזמנים הקשים ביותר שצפן העתיד בחובו,
הדהדו
במוחו דברי הרבי והוא חש שהוא יצליח לעבור
גם זאת בשלום.²⁷⁹

שלא
כמו מנהיגות פוליטית,
לה
קשרים עם המשטר וכך רוכשת מעמד ייצוגי
כלפיה,
למנהיגות
הרבנית הייתה השפעה,
ברוב
המקרים,
רק
במישור הלוקאלי –
בינה
לבין הפונים אליה או בינה לבין הקהילה
המקומית.
למרות
החשיבות הרבה של גורם כזה,
לא
היה בכוחה כדי למלא את מקומו של גורם
ייצוגי פוליטי מוכר על ידי השלטונות.

למעשה
יהדות הונגריה הייתה
משופעת בארגונים שייצגו את הקבוצות השונות
בה ובארגוני סיוע.
רוב
הארגונים פעלו בבודפשט.

מן
המחקר עולה שחלק מהם לא היו נגישים ליהודים
שבפרובינציות.

הלשכה
הארצית של יהודי הונגריה – MIOI

הלשכה
הארצית של יהודי הונגריה²⁸⁰
ייצגה את היהדות הניאולוגית ובתור שכזאת
נחשבה לארגון מרכזי.

אלק
קרשאי כתב בספרו על ה"מזכר
של ראש הממשלה בארדושי",
ששלחה
MIOI
בעקבות
פרסום תקנה,
באפריל
1941,
שאנשי
שירות
העבודה,
בעלי
דרגות צבא לא יהיו רשאים לענוד אותן.
מספר
ימים אחר כך,
פנתה
הלשכה הארצית במזכר אל בארדושי,
בו
נאמר שכבודם של יהודי הונגריה נרמס בשל
העובדה שנמנע מהם להילחם עם נשק בידם
ודרגות על כתפיהם.
המזכר,
עליו
היו חתומים גנרלים,
אנשי
אצולה ואף נסיכים,
הצביע
על מסורת שותפותם של יהודי הונגריה במלחמות
ארצם ועל עשרת אלפי היהודים שנפלו במלחמת
העולם הראשונה.²⁸¹

לדעת
המחקר,
פניה
זאת לרשויות הייתה ראויה ומתבקשת,
אולם
חסרות פניות והשתדלויות מאוחרות יותר,
כאשר
הגיעו הידיעות על השפלת המגויסים ועינויים
בשירות העבודה.
אם
היו תגובות כאלו,
אזי
לא נמצא עליהם כל תיעוד,
לפיכך
מניח המחקר כי המוסדות היהודיים נתקפו
באלם בכל הנוגע לגורל אנשי שירות העבודה.

מועצת
החיילים המשוחררים היהודיים
– HB

בבודפשט
שכנו,
בבית
הקהילה היהודית (a
Pesti Izraelita Hitközség),
משרדי
מועצת החיילים המשוחררים היהודיים
(Országos
Izraelita Iródak Hadviseltek Bizottsága)
שכינוייה
המקובל היה HB),
שבראשה
עמד ד"ר
Béla
Fábián.
בין
שאר תפקידיה של הוועדה,
החל
מספטמבר 1943,
היא
הייתה הגורם הרשמי והמוכר על ידי KMOF,
לתאום
בין עובדי שירות העבודה ובני משפחותיהם
לבין רשויות משרד ההגנה,
ואליה
הועברו התלונות בנושאים שונים הקשורים
לשירות.
בתוך
זמן קצר היו משרדי הוועדה מוצפים בבקשות,
עד
כי היא יצאה בהכרזה שהיא רק מבצעת שליחות
ציבורית ואין לה השפעה על החלטות הצבא.²⁸² בכותרת
של מאמר בעיתונות היהודית על עומס הבקשות
במשרד HB,
נכתב:
"HB
אינה
אוטוריטה".²⁸³

משיחה
עם לאה הוליץ,
שסיפורה
הופיע בפרק הקודם,
התברר
שבעירה לא היה ידוע כלל על משרד לתיאום
שירות העבודה.
ניתן
להסיק מדבריה שהפניות לוועדה היו בעיקר
של בני משפחות שגרו בבודפשט או בסביבותיה.
היהודים
שגרו בפרובינציות היו,
כנראה,
מנועים
מלפנות אליה,
אם
בשל חוסר ידיעה
על קיומה
ואם בשל ריחוק גיאוגרפי,
נתון
שהחמיר נוכח ימי המלחמה ורדיפות היהודים.

דברי
בראהאם על הצפת משרד מועצת החיילים
המשוחררים היהודיים בבקשות,
מתמיהים
לאור העובדה שוועדה זאת לא אוזכרה כלל
באף
אחת מהעדויות שנקראו לצורך מחקר זה,
מה
גם ומספר העדים,
שעדויותיהם
נלקחו מהארכיון של DEGOB,
שמקורם
בבודפשט,
גבוה
במיוחד.
אין
למחקר כל דרך ליישב נקודה תמוהה זאת,
אלא
על ידי אימוץ ההנחה שהעדים פשוט לא ידעו
שבני משפחותיהם פנו למשרדי HB,
או
שהערך המוסף של פעולותיה
היה שולי.

ארגוני
הסיוע היהודיים MIPI
ו
– OMZSA

²⁸⁴MIPI הוקם
ע"י
הנאולוגים,
האורתודוקסים
והתנועה הציונית במשותף,
כדי
לסייע ליהודי הונגריה,
בעיקר
מהאזורים המסופחים ומאוחר יותר לאנשי
פלוגות העבודה.
במקביל
הוקם

²⁸⁵OMZSA על
ידי חוגים אינטלקטואליים.
עד
סוף 1941
קיבל
הארגון את מחצית מימונו מהג'וינט.²⁸⁶ אומז'ה
עסק במגביות ובאיסוף
ציוד לשם סיוע
לפליטים יהודיים ולאנשי
פלוגות העבודה.²⁸⁷ מעדויות
הניצולים ניתן להתרשם שאומז'ה
היה הארגון המשמעותי יותר כמקור לביגוד
חורפי.

המגבית
למען המגויסים

בראהאם
כתב שכאשר,
בסתיו
1942,
עשרות
פלוגות העבודה היו פרושות לאורך נהר הדון
יחד עם הארמייה ההונגרית השנייה,
ונאסר
על
מגויסי
שירות העבודה ללבוש מדים,
הסמיך
משרד הפנים ההונגרי את הארגונים MIOI
(הלשכה
הארצית של יהודי הונגריה) ו–
MAOIH
(הארגון
האורתודוקסי האוטונומי של יהודי הונגריה),
לארגן
איסוף בגדי חורף עבור אנשי השירות.
בניצוח
של ארגון החיילים המשוחררים – HB,
החלה
מערכה של איסוף בגדי חורף עבור הבחורים
שגויסו לעבודה.²⁸⁸ הפניה
אל הציבור היהודי נעשתה דרך העיתונות
היהודית ודרך הקהילות,
בבתי
הכנסת.
לקראת
חורף 1942
פורסמה
קריאה נרגשת בזו הלשון:

אח!
שוב
ירד החורף על האחים במחנות העבודה.
הם
עובדים קשה ואין ביכולתם להחליף את בגדיהם
הבלויים בחדשים.
הם
מצפים ממך – אחיהם –
שתשלח
להם בגדים חמים,
כדי
להגן על גופם ועל נפשם,
למענם
ולמען כולנו.

משרד
ההגנה הקצה עבורם כמות נכבדה של בגדים
ונעלים,
אך
אין לנו כסף לרכוש אותם.
תלוי
בך ובתרומתך הכספית.
… אל
תגרום לאחיך בשירות העבודה,
שעובד
למענך ולמען כולנו להתאכזב.

חתומים
על ההודעה ראשי מועצת החיילים המשוחררים
וראשי התנועה האורתודוקסית.²⁸⁹

פעולה
נוספת הייתה קיום תפילה נרגשת למען הבחורים
שגויסו לשירות העבודה.
התפילה
התקיימה ב–
6.1.43 בבית
הכנסת ברחוב Dohány בבודפשט,
בנוכחות
קהל של עשרות אלפים.
הקהל
געה בבכי כאשר החלה התפילה,
בהנחייתו
של הרב הראשי הרב Hevesi
Simon.²⁹⁰
מהדו"ח
שהפיקה
הקהילה היהודית בבודפשט ב-1943
על
תוצאת איסוף בגדים וכסף למען המגויסים
בשנה הקודמת,
ניתן
ללמוד שמשרד ההגנה התיר ליהודים לערוך
את המגבית.
גם
המגביות שנעשו מאוחר יותר,
התקיימו
בהיתר מיוחד של משרד ההגנה.
מאמץ
האיסוף הופנה
לטובת
הבחורים ששרתו בחזית ולא עבור אלה ששרתו
בתוככי
הונגריה.
הדגש
הושם על הנזקקים
שביניהם,
שלא
היה ביכולתם לרכוש בגדים ולשם
כך
נאסף גם כסף.
הוגדל
המיסוי שהוטל על חברי
הקהילות ב–
100 עד
200
אחוזים
ומאוחר יותר ב–50
אחוזים
נוספים ונאסף
סכום של 800,000
פנגו.²⁹¹
פורסם
דו"ח
בו
הופיעה רשימה
מפורטת של הבגדים שנאספו
וסך כל הכסף
שנתרם וכן
פורט בו כיצד
נוצל הכסף
לרכישת
בגדים.²⁹²

ההיחלצות
הציבורית למתן תרומה למגויסים ניכרת
בעיתונות היהודית מסוף 1943
ותחילת
1944.
מסקירת
כותרות בעיתון ניתן להתרשם על מידת הרצינות
שייחסו הארגונים
והציבור
היהודי לבקשת העזרה.
בתיאור
המגבית ב–
Debrecen,
שערך
HB,
הופיעה
הכותרת:
"תפילה
מרגשת בבית הכנסת הגדול של תנועת סטאטוס–קוו
בדברצן למען המגויסים לשירות העבודה".²⁹³

בצד
ההתגייסות לתרום,
היו
יחידים וקהילות שנמנעו
מלהשתתף במבצעי
איסוף הבגדים והכסף.
Fábián
Béla,
יו"ר
מועצת החיילים המשוחררים,
שעמד
בראש המגביות,
פרסם
מאמר חריף,
בעמוד
הראשון של העיתון
A
Magyar Zsidók Lapja
(עיתון
היהודים ההונגריים),
בשם:
"אין
מיקוח!".
הוא
מדגיש במאמר את חשיבות תרומת הבגדים
לבחורים בחורף הקשה בחזית וקרא לקהילות
להימנע מהתחשבנויות קטנוניות.
מסתבר
שהיו
שהזכירו לגובים שהם אירחו
בעבר
מגויסים בקהילותיהם
וביקשו,
כנראה,
לקזז
הוצאות אלה מהתרומה שהם נדרשו להרים.

חלק
ניכר מעמודי
עיתון זה עסקו
בעניין שירות
העבודה,
כשהדגש
הוא על הדאגה לסיוע
החומרי
למגויסים.
כמחצית
מעמוד 5
הנו
דו"ח
שכותרתו "מה
אירע השבוע בעניין מגויסי שירות העבודה?".

מרתקת
תגובת הציבור הרחב ובני הנוער בכללו.
בעמוד
6
התפרסם
שיר,
ברוח
הגיוס למגבית, שכתבה
הנערה Anikó
Schönfeld:

לא
רק הגוף,
כי
גם הנפש תֵחם,

תְרום,
גמולך
משמים יורעף,

ונועם
חום מעונך לא יפוג,

כי
חיי עובדי כפייה הצלת מכף.²⁹⁴

בגיליון
ה-3
בפברואר
של העיתון מתואר טקס בו מסרה
קבוצת תלמידות כבנות 15, סכום
כסף שאספו למטרת רכישת בגדים לעובדי
הכפייה בחזית,
לידי
ד"ר
בלה פאבייאן.
זה
השיב להן בדברי
תודה .
אחת
מהנערות – אדית בק,
קראה
שיר,
בשם
"בני"
(Fiam),
אותו
כתבה.²⁹⁵

בגיליון
ה-9
במרס
פורסמה הודעה בולטת ותוכנה:
"קרובי
המגויסים ב–BOR!
מי
שכבר הכין חבילה ליקירו,
מתבקש
לחשוב גם על המגויסים שאין מי שישלח להם
חבילות …"²⁹⁶

הקדחתנות
שאפיינה את התנהגות העורף היהודי הממסדי
מבטאת את הדאגה הטבעית של בני המשפחות
וראשי הארגונים השונים,
לבנים
שבחזית.
ברור
שגורלם המר של הבנים היה ידוע בעורף,
כי
סביר להניח שכמעט כל אחד הכיר,
ברמות
קירבה שונות,
מישהו
ששרת בשירות העבודה.
כן
אין ספק שגם ראשי ההנהגה היו מודעים היטב
למתרחש שם וזאת בשל העובדה שגזרת השירות
לא פסחה על בני משפחותיהם או שגם אחדים
מהם עצמם שרתו בעבר בפלוגות העבודה²⁹⁷.
בעורף
עשו הכול כדי להקל פיסית על המשרתים,
תוך
גיוס אמצעי הקהילה,
אבל
לא נמצא כל מקור שרמז על ניסיון השתדלות
אצל גורמי השלטון כדי להיטיב
את היחס אליהם.

תרומת
הבגדים בראי עדויות אנשי שירות העבודה

היו
יהודים שהבגדים החמים שהם לבשו בחורף
בחזית הרוסית נשלחו על ידי OMZSA,
אבל
רבים מאד לא זכו לכך.

.G.M
מתאר
את גזלת כל רכושם של היהודים,
כחלק
משגרת התנהגותם של אנשי המשמר ההונגריים.
אפילו
התרופות שהיו בתרמילי עשרת הרופאים
היהודיים בפלוגה,
נגזלו
על ידיהם.
בתחילת
1943
הגיע
משלוח בגדים חמים מ–
OMZSA,
עבור
היהודים.
השומרים
השתלטו על המשלוח וגזלו "80
אחוז
ממנו.
אני
הצלחתי לקבל זוג כפפות וזוג יחיד של
תחתונים".²⁹⁸
M.L.,
מפלוגה
101/11,
בה
שרת,
קרוב
לוודאי גם .G.M,
מתאר
תאור כמעט זהה ("80
אחוז
")
ומוסיף
עליו כי רבים מאנשי הפלוגה נאלצו להסתפק
בפרטי לבוש מכונמים שפשטו השומרים,
לאחר
שאלה
החרימו לעצמם את
בגדי משלוח OMZSA.²⁹⁹

לאחר
חזרת פלוגתו של K.A. מאוקראינה
להונגריה,
נשארה
רוב היחידה במקום בו חנתה והוא ועוד ארבעה
מחבריו באו הביתה כדי להביא בגדים מ OMZSA-.³⁰⁰ הדפוס
הזה של פניה של המגויסים,
בעת
חופשתם,
אל
OMZSA כדי
להביא בגדים לחבריהם,
חוזר
על עצמו במספר עדויות³⁰¹.
אולם
לא התברר,
באופן
חד משמעי,
אם
פנייתם זאת נעשתה בהנחיית מפקדיהם
או שהייתה זאת יוזמה שלהם והם ניצלו את
חופשתם גם כדי להביא בגדים.

מהעדויות
שהובאו ניתן ללמוד עד כמה הייתה חיונית
עזרת העורף היהודי במשלוח הבגדים לבחורים
שהיו בחזית.
גזילת
הבגדים על ידי אנשי המשמר ההונגריים,
הנה
אחת ממרכיבי האכזריות חסרת הגבולות שמחקר
זה מצביע עליה בפרקיו השונים.
חלק
מחיילים ההונגרים חסרו
נורמות
בסיסיות
של
מוסר
אנושי וכבוד
צבאי,
בכל
מקרה שנגע
לגורל היהודים שהיו נתונים לחסדיהם.

אחרית
דבר

סוגיית
אבידות שירות העבודה

חרף
תדמיתו,
בעיני
היסטוריונים אחרים ובעיני רבים מניצולי
מחנות ההשמדה, כמוסד
שנתן מקלט מפני השמדה ליהודים ששרתו
במסגרתו,
סיפק
שירות העבודה את אחד הפרקים המדממים ביותר
של יהדות הונגריה בתקופת השואה.
אין
נתונים מדויקים על מספר היהודים שגויסו
לשירות העבודה וכן אין מספרים מדויקים
על מספר האבידות.
כל
שידוע על מספר האבידות,
הנו
פרי
הערכות בלבד.
במקורות
רבים הכותרת "אבידות"
כוללת
את ההרוגים,
הנעדרים
והשבויים בשבי הסובייטי ולפעמים גם את
הפצועים.

נתון
"הנעדרים"
מספק
שגיאה סטטיסטית גדולה בניסיון ההערכה של
ההרוגים והשבויים.

מקורות
הונגריים רשמיים קבעו שכ–
25 אלף
עובדי השירות נהרגו או נפלו בשבי בתקופת
הבקעת קו הדון והנסיגה בעקבותיה.
על
פי אחת הערכות,
עד
סוף 1943
סבלו
היהודים מלמעלה מ–
40 אלף
אבידות וכ–
20 אלף
נפלו בשבי הסובייטי.³⁰²

צבי
ארז,
במאמרו
מ-1994,
על
אבידות יהדות הונגריה,
העריך
שהאבידות של היהודים משירות העבודה
וממסגרות צבאיות נוספות נעו בין 130
ל-150
אלף
יהודים.³⁰³ במאמר
משנת 2002,
הוא
קבע שני כללים חשובים שסיפקו
לו כלים
בהערכה מחודשת של מספר האבידות.
הכלל
הראשון הוא ש–
98 אחוז
ממגויסי שירות העבודה היו יהודים,
לפיכך
זהו גם האחוז לחישוב האבידות.
הכלל
השני הוא שבניגוד למלחמת העולם הראשונה,
בה
חושבו ה"נעדרים"
כמחצית
הרוגים ומחצית שבויים,
הרי
במלחמת העולם השנייה השתנתה המשמעות ל-75
אחוז
הרוגים.
במאמר
זה השתנתה הערכתו לגבי מספר האבידות של
אנשי שירות העבודה,
בין
השנים 1941
– 1945, וזאת
נעה בין 54696
ל–
59165 יהודים.
הערכה
זאת מבוססת,
בין
השאר,
על
הנחה בלתי שגרתית,
שמספר
היהודים שסופחו לארמיה ההונגרית השנייה
עד סוף 1942,
נע
בין 16320
לבין
30000
יהודים.
הוא
מבסס זאת,
כנראה,
על
בדיקת "לוחות
המזון".³⁰⁴ אולם,
הערכה
זאת נמוכה באופן משמעותי מזאת המקובלת
על רוב ההיסטוריונים.
רובם
נקבו במספר חמישים
אלף.
גם
שר ההגנה ההונגרי Nagybáconi כתב
שמספר היהודים בפלוגות העבודה שסופחו
לארמייה ההונגרית השנייה היה 50
אלף.³⁰⁵

רוטקירכן
גרסה
שמתוך 50
אלף
היהודים
נפלו
בקרבות הבקעת קו הדון,
בשליש
הראשון של ינואר 1943,
נפלו
40
עד
43
אלף.³⁰⁶ אשר
כהן לא
נקט במספרים,
אך
העריך
שרוב היהודים האלה נהרגו בעת הקרבות
ומהקור ורק מעטים מהם הגיעו לשבי הסובייטי.³⁰⁷ בטבלת
האבידות של יהדות הונגריה בעת מלחמת העולם
השנייה,
המבוססת
על אגף הסטטיסטיקה של המחלקה ההונגרית
של הקונגרס היהודי העולמי,
מופיעה
ההערכה שאבידות
שירות העבודה עד 19
במרס
1944
(כיבוש
הונגריה על יד הגרמנים)
היו
כ-42
אלף
יהודים.³⁰⁸

ההיסטוריון
לאסלו ווארגה,
מהמכון
ההיסטורי של האקדמיה ההונגרית למדעים,
גרס
שההנחה ש-42
אלף
היהודים נהרגו,
אינה
נכונה,
מכיוון
שהיא כוללת,
לדעתו,
גם
את המספר הבלתי ידוע של היהודים שנפלו
בשבי הסובייטי ושבו בסופו של דבר הביתה.³⁰⁹

בראהאם,
בהסתמך
על C.A.
Macartney,
הציג
נתונים שמסייעים להתמקד באבידות היהודים
בעת הבקעת קו הדון,
המבוססים,
כנראה
על משרד ההגנה.
בתקופה
שבין 27.6.41
ועד
31.12.43.
סך
כל הנפגעים היו 25456
אנשים.
עד
סוף 1942
היו
1628
נופלים,
318 פצועים
ו-202
נעדרים.
מראשית
ינואר ועד סוף 1943
היו
2158
נופלים,
716 פצועים
ו-20434
נעדרים.
הסיכום
לכל התקופה מראה כי היו 3786
הרוגים
וודאיים,
1134 פצועים
ו–
20634 נעדרים.³¹⁰

השימוש
בשיטות
החישוב
השונות יוצר את הנתונים הבאים:
נהרגו
בין 14103
ל–
19262 יהודים
ונפלו בשבי בין 5158
ל-10317
יהודים.

סיטה
סבולץ'
הציג
מגוון הערכות של גורמים שונים על האבידות.
בין
השאר הוא הביא
נתונים המסתמכים על רישומי משרד ההגנה
ההונגרי מ-1943,
מהם
ניתן ללמוד שנהרגו 2158
אנשים
ונעדרו 18843
אנשים.
נתונים
אלה דומים אך לא זהים לנתונים שהוצגו עד
כה.³¹¹

הערכת
סך כל ההרוגים,
לפי
מקור זה,
בחישוב
על פי השיטות השונות נעה בין 11579
איש
לבין 16290
איש.

בהתבסס
על הארכיון ההיסטורי הצבאי,
מצא
סנטו
ג'ורג'
שאבידות
שרות העבודה בחזיתות השונות בשנים 1941
– 1944, הסתכמו
ל–
30844 אנשים.³¹²
לפי
שיטת ארז,
ש–
98% מהם
היו יהודים,
מספר
האבידות עד 1944
היה
כ–
30230 אנשים.

Stark
Tamás
כתב
שבהתאם לאגף לטיפול באבידות במשרד ההגנה
ההונגרי,
הסתכמו
האבידות בקרב המגויסים היהודיים לשירות
העבודה,
בין
ינואר 1942
לדצמבר
1943,
לכדי
25451
אנשים,
לפי
ההתפלגות הבאה:
3786 הרוגים,
1035 פצועים,
1633 שבויים
ו-19003
נעדרים.³¹³
שטארק
כתב שמומחי צבא העריכו שמחציתם נהרגו
ומחציתם נפלו בשבי.
לפי
שיטה זאת היו בשבי הסובייטי,
בפרק
הזמן הנתון,
בסביבות
עשרת אלפים שבויים יהודיים.
לפי
אומדן אחר,
עד
סתיו 1943
נשבו
בידי הסובייטים כ-15
אלף
יהודים.
שטרק
מציג נתונים אמינים,
להגדרתו,
לפיהם
עד אוקטובר 1945³¹⁴,
נפלו
1656
יהודים,
נפצעו
571,
נפלו
בשבי 1039
והוכרזו
כנעדרים 10471.³¹⁵
במאמר
אחר שלו,
שטארק
אמד את מספר הנרצחים
בשירות העבודה ב-25
אלף
אנשים ואת מספר המתים בשבי הסובייטי,
הוא
אמד ב-20
אלף
אנשים.³¹⁶
מעבר
לזה הוא לא התייחס לרבבות שמתו מאפיסת
כוחות,
מרעב
ובעיקר מטיפוס הבהרות.

במאמר
על אבידות יהדות הונגריה,
התייחס
שטארק לכאוס שאפיין את הונגריה,
ואת
הצבא,
בקיץ
1944.
הוא
טען שהיה רישום של יהודים משירות העבודה
שנמסרו לידי הגרמנים,
אולם,
לא
ידוע אם היה רישום לגבי השירות בזמנים
אחרים ולכן אין לדעת את מספר האבידות.³¹⁷

לסיכום, ניתן
לומר שממצאיי
צבי ארז נראים כמעודכנים ביותר היות והם
מבוססים על נתונים הונגריים בהצלבה עם
מקורות נוספים.
אולם,
לא
ברור על איזה בסיס הוא קבע,
במאמרו
המאוחר,
ש-75
אחוז
מהנעדרים נחשבים כהרוגים.
כן
לא הובהרה מהות
שיטת
"לוחות
המזון"
על
פיה קבע כנראה, שבארמיה
השנייה היה מספר קטן באופן משמעותי של
אנשי שירות עבודה יהודיים,
מהמספר
המקובל על
היסטוריונים
אחרים.

פרק
זה מדגים
את המבוכה והבלבול בהם
נתונים ההיסטוריונים לאור מיעוט המידע
המוסמך על אבידות שירות העבודה.
ברור
שיסוד הדבר הוא בכאוס ששרר במטות הצבא
ההונגרי המוכה,
שיותר
מכל, היו
חייליו עסוקים בהצלת נפשותיהם ולא בעדכון
מספרי אבידות.
אולם
יש מקום להשערה שמקורות רשמיים נטו למזער
מלאכותית את מספר הנספים,
לאור
העובדה שהצבא
ההונגרי הוכה קשות וכך
ביקשו
להנמיך
את עוצמת
המחאה
של האזרחים בעורף.
בהקשר
של שירות העבודה,
ייתכן
שזאת הייתה דרך להקטנת
חזותו
הרצחנית. מעבר
לעיוות ההיסטורי,
נראה
כי הדבר עשה שירות מצוין למכחישי השואה
או למצמקי מימדיה.

מילות
סיום

תדמית

החיילים ההונגריים, בתום
מלחמת העולם השנייה, הייתה
רעה
מאד ולא רק בשל יחסם הנוראי כלפי היהודים.
אולי
נחמה פורתא,
למגויסי
שירות העבודה,
יש
בדבריו של סא"ל
Béla
Vécsey,
מפקד
גדוד הרגליים ה-35:

…אני
נאלץ לקבוע שיהודים אלה הרבה יותר ממושמעים
מההונווידים³¹⁸;
נכונותם
לעבוד והתפוקה שלהם,
גבוהות
משל ההונווידים.
היהודים
חילצו את הפצועים וההרוגים של ההונווידים
תחת אש כבדה…

בהזדמנות
אחרת הוא אמר שעוד יבוא יום "ונהלל
את גבורתם [של
היהודים],
בעוד
שחיילי הרגלים שלנו ברחו כמוגי לב".³¹⁹

קשה
לשכוח שיהודים אלה,
מושאי
תיעובם של הונגרים רבים, היו
אזרחים הונגריים שעשו מעל ומעבר כדי
להוכיח את הפטריוטיות
שלהם.
רבים
מהם חשו עצמם הונגרים,
אף
יותר משחשו
את היותם יהודים.
ביניהם
היו קצינים עטורי אותות הצטיינות,
ספורטאים
שהביאו כבוד רב למולדתם ומשוררים הונגריים
ידועי שם,
שגורלם
היה
מר
בגלל מוצאם היהודי.

אחד
מהם
היה המשורר
Ernó
Salamon,
קומוניסט
בהשקפתו.
אמנם,
הוא
לא התנכר ליהדותו,
אך
ראה עצמו הונגרי לכל דבר.
דנציג
כתב בספרו אודות
שאלאמון,
שהיה
חברו לספסל
הלימודים
באוניברסיטה.
בשיחה
שהם ניהלו פעם
על
הציונות,
הוא
אמר:
"יכול
להיות שזה טוב בשבילכם,
אך
לא בשבילי.
אני
הונגרי".
אולם,
הונגריותו
לא הועילה לו והוא שרת ככל יהודי בשירות
העבודה.
במהלך
הנסיגה באוקראינה,
הוא
נחלש גופנית וכנראה נותק מיחידתו.
לפי
השמועה ירו בו למוות חיילים איטלקיים.
כשחבריו
מצאו את גופתו,
נתגלה
לצידה תרמילו האישי עמוס עם ספרי שירה.
אחד
מהשירים פרי
עטו היה:

אל
יבכה המוּכּה,
אל
יצעק,

אך
אם יבכה,
אל
ידע זאת מלקהו,

כי
ככל שירב הכאב,

כן
תצהל תאוות הרשע.³²⁰

במהלך
כתיבת המחקר ליוותה את כותבה תחושה,
שלא
הוכחה,
שעבור
רבים בהונגריה בת ימינו,
מתקבל
שירות העבודה,
כביטוי
מרוכך משהו, של
נטילת אשמת השואה –
מעין
רבב היסטורי קל,
שאפשר
לחיות איתו גם בלי זיכוך עצמי מביך מדי.
אולם
מקריאת העדויות הרבות,
לא
היה מנוס מהמסקנה שה–
munkaszolgálat היה
דבר נוראי ולא רק במקומות בהם השטניות
הרקיעה שחקים,
אלא
דווקא בשגרת היומיום.
הנורמה
הזאת של בזיזה מתמדת,
גניבת
מזון היהודים,
החרמת
תכולת חבילותיהם
מהבית,
חופש
מוחלט להכות אותם ולהתעלל בהם עד מוות
ועוד,
אינה
ניתנת להבנה. 

נראה
כי קל להונגרים להתמודד עם הפשעים הנוראיים
של דורושיץ,
צ'רוונקה
ואחרים.
אין
ספק שכל הונגרי מיושב בדעתו מגנה בכל לשון
של גינוי את עושי הפשעים האלה,
אך
הבעיה היא שצילם הכבד של אלה מגמד את
"הפשעים
הקטנים"
ועל
כך, ייתכן, כי
הונגרים רבים הנם אסירי תודה.
כי
קל להוקיע
עשבים שוטים ואת דורושיץ ודומיו עשו כאלה,
כביכול.
אבל
מי הם "צמחי
התרבות" שהרעיבו
למוות את ארנו
שאלאמון ושאר היהודיים
שצעדו עטויי סחבות בשלג הרוסי? 
אלה
יכולים להיות האזרחים ההונגריים המהוגנים
ביותר ברחוב או בבית האבות הסמוך ועם זה
יותר קשה להתמודד. השאלה
היא עד כמה יודע
ההונגרי הממוצע על התנהגות החיילים
ההונגריים עם עובדי שירות העבודה ובאיזו
מידה של כנות מוכנים בהונגריה להעלות את
הנושא לדיון ציבורי.
נראה
שהדבר יכול להיות תוצאה של הגברת הידיעה
בקרב הנוער ובחוגי האקדמיה.
לכן
סביר להניח שכתיבת מחקרים על
פרק היסטורי זה ועיסוק מתמיד בו על
ידי גורמים
שונים,
עשוי
להעמיק
את העניין הציבורי בנושא.

ולעניין
הגברת הידע יש גם היבט יהודי וישראלי.
במהלך
כתיבת חיבור זה הופתע הכותב לגלות שבקרב
אנשים רבים בישראל ניכרת
אי
ידיעה עמוקה על שואת יהודי הונגריה.
רוב
הציבור מודע,
ובצדק
רב,
לגירוש
יהודי הונגריה ולהשמדת למעלה מחצי מיליון
מהם.
גם
פרטים
הקשורים
לאישים כמו
קסטנר
וחנה סנש,
מוכרים
לרבים.
אולם,
נושאים
כמו רצח
האלפים
בקמנץ– פודולסק ובנובי–סד
ועניין
שירות העבודה,
על
הטרגדיות הרבות הכרוכות בו,
הנם
נחלת חלקם של יודעי ח"ן
בלבד.
קשה
לקבל שחברה בה עניין השואה הנו כה מרכזי,
תסכים
שפרקים
עקובי דם מתולדותיה
יישאבו
אל תהום
הנשייה.

אין
הכותב
משלה עצמו
שיש בכוחו לשנות את המצב,
אך
הוא נושא תקווה שמחקר
זה
ישמש גורם מדרבן למחקרים נוספים,
כבסיס
להרחבת הידע והעניין בקרב הציבור הרחב.

נספחים

נספח
1
– דרגות
הצבא ההונגרי ³²¹

נספח
3
–
"בני"
(FIAM)
/ אדית
בק

ביבליוגרפיה³²⁵

ארז
צבי:
"יהודים
תמורת
נחושת:
פלוגות
עבודה
יהודיות–
הונגריות
ב
– Bor"
בתוך
קובץ מחקרים 2000
,28 יד
ושם,
ירושלים,
עמ':
193 – 226. (מהדורת
האינטרנט
באתר יד ושם).

ארז
צבי: "אומדן:
אבידות
אנשי פלוגות העבודה היהודיות – ההונגריות
1941-1945",
2002, כ"י
מהארכיון של המוזיאון למורשת היהדות
דוברת ההונגרית בצפת.

ארז
צבי: "שואת
יהודי הונגריה – אומדן האבידות",
בתוך
ילקוט
מורשת
נ"ז,
תשנ"ד.
עמ'
43 – 59.

בראהאם
רנדולף,ל.:
"ייחודיותה
של השואה בהונגריה",
בתוך
דפים לחקר תקופת השואה,
מאסף
ד',
בהוצאת

המכון
לחקר תקופת השואה,
תשמ"ו.
עמ'
195 – 208.

בראהאם
רנדולף,ל.
וקצבורג,
נתנאל:
"תולדות
השואה – הונגריה",
יד
– ושם,
ירושלים,
תשנ"ב.

ברטוב
עומר: "ברבריזציה
של לוחמה – קצינים וחיילים גרמנים בחזית
הרוסית 1941
– 1945",
בתוך
זמנים
מס.
14 / חורף
1984,
אוניברסיטת
תל–אביב.
עמ'
71 – 83.

ברנד
איוואן ט': "הדרך
לקראת השואה:
הרקע
האידיאולוגי והפוליטי בהונגריה של הורטי",
בתוך
דפים
לחקר השואה,
מאסף
ד',
תשמ"ו,
המכון
לחקר תקופת השואה.
עמ':
239 – 250.

דויטש
יהודה: "BOR
– סחר
עבדים במלחמת העולם השנייה",
הוצאה
עצמית,
נתניה,
1998.

דנציג
הלל:
"בצל
סוסים",
בית
לוחמי הגטאות,
תשל"ו.

הרמן
צבי: "מתי
התחילה שואת יהדות הונגריה?",
בתוך
משואה
כ"ו,
תל–יצחק,
תשנ"ח.
עמ'
12-41.

הרציג
חנה: "תיעוד
אישי של השואה:
היסטוריה
ממבט אחר",
בתוך
הורביץ אמיר,
לימור
אורה,
בן–שלום
רם,
בר–לבב
אבריאל:
העבר
ומעבר לו,
האוניברסיטה
הפתוחה,
תשס"ו,
תל–אביב.

ווגו
בלה: "הגורם
ההונגרי בהשמדת יהודי הונגריה",
בתוך "דפים
לחקר השואה",
מאסף
ד',
תשמ"ו,
המכון
לחקר תקופת השואה.
עמ':
209 – 221.

ווגו
רפאל: "הקלות
הבלתי נסבלת של האדישות – הונגריה 1944",
בתוך
בשביל
הזיכרון,
39, 2000, יד
ושם,
ירושלים,
עמ':
29 – 37. (מהדורת האינטרנט
באתר יד ושם).

זנדברג
משה: "שנה
לאין קץ – בפלוגות העבודה בהונגריה
ובמחנות הנאצים",
ירושלים,
יד
– ושם,
תשכ"ז.

כהן
אשר:
"המחתרת
החלוצית בהונגריה",
הקיבוץ
המאוחד,
תשמ"ד.

כהן
אשר:
"שואת
יהודי הונגריה בראי מחקריו של רנדולף ל'
בראהאם"
בתוך
קובץ מחקרים
כ"ה ,
תשנ"ו,
יד
ושם,
ירושלים,
עמ':
281 – 295.

מירון
גיא: "אל
מול פני הרעה – העיתונות היהודית בהונגריה
מול האנטישמיות משלהי שנות ה-30
עד
1944",
בתוך
קשר 33,
המרכז
לתקשורת של העם היהודי,
אוניברסיטת
תל–אביב,
2003.

מירון
גיא: "היסטוריה,
זיכרון
ו"עבר
שימושי"
במחשב
הציבורית של יהודי הונגריה –
1938
– 1939",
בתוך
קובץ
מחקרים ל"ב,
יד
ושם,
ירושלים,
תשס"ד.
עמ'
107 –
138.

מכמן
דן: "הפיתרון
הסופי של שאלת היהודים – התגבשותו ויישומו:
מצב
המחקר",
בתוך
בשביל
הזיכרון 42,
יד
ושם 2001,
עמ'
4 – 21. (מהדורת
האינטרנט
באתר יד ושם).

מכמן
דן: "השואה
וחקרה–
המשגה,
מינוח
וסוגיות יסוד",
הוצאת
מורשת,
תל–אביב,
1998.

סיטה
סבולץ': "מבצר
המוות,
לתולדות
שירות העבודה הצבאי בהונגריה 1944-1945",
הוצאת
"מערכת"
– קיבוץ
דליה,
2005.

סלאי
אנה: "האם
יגן העבר על יהודי הונגריה?
תגובתם
של אינטלקטואלים
יהודים לחקיקה האנטי יהודית", בתוך קובץ
מחקרים ל"ב,
יד
ושם,
ירושלים,
תשס"ד.
עמ'
139 –
168.

רוטקירכן
ליוויה:
"התפתחות
האנטישמיות ורדיפת היהודים בהונגריה
בשנים 1920
– 1945",
בתוך
זנדברג,
משה,
"שנה
לאין קץ – בפלוגות העבודה בהונגריה
ובמחנות הנאצים",
ירושלים,
יד
– ושם,
תשכ"ז.
עמ':
VII
– XXXIV.

רוטקירכן
ליוויה:
"יהודי
הונגריה בתקופת השואה – סקירה כללית",
בתוך
גוטמן,
ישראל,
ואגו,
בלה
ורוטקירכן,
ליוויה
(עורכים)
הנהגת
יהודי הונגריה במבחן השואה,
יד–ושם,
ירושלים,
תשל"ו.
עמ':
25 – 60.

קצבורג
נתנאל:
"אנטישמיות
בהונגריה 1867-1944",
מרכז
זלמן שזר,
ירושלים,
תשנ"ג.

קצבורג
נתנאל:
"הנהגת
הקהילות",
בתוך
גוטמן,
ישראל,
ואגו,
בלה
ורוטקירכן,
ליוויה
(עורכים)
הנהגת
יהודי הונגריה במבחן השואה,
יד–ושם,
ירושלים,
תשל"ו.
עמ':
77 – 86.

ראובני
שרי: "אופיים
של החוקים היהודיים ויישומם בהונגריה,
1938 – 1944",
בתוך
בשביל
הזיכרון 40,
תשס"א,
עמ':
31 – 36.

ריג
בריאן מארק: "החיילים
היהודים של היטלר",
מטר,
תל–אביב.

שוורץ
ירחמיאל: "גם
אני משכתי את העגלה",
הוצאה
עצמית,
צפריה,
תשס"ג.

שמידט
מאריה: "דיווחי
המשטרה מערי השדה:
עיונים
חדשים בהיסטוריה של יהדות הונגריה,
1941-1944",
בתוך
קובץ
מחקרים י"ט,
תשמ"ט,
ירושלים,
עמ'
181 – 208.

Asaf
Uri: "Christian
Support for Jews During the Holocaust in Hungary",
in
, Braham, Randolph. L. (Ed.): "Studies
on Holocaust in Hungary",
Columbia University Press, New-York, 1985. pg: 65 – 112.]

Bauer
Yehuda: "Rethinking
the Holocaust",
Yale University, 2001.

Braham
Randolph. L. and Vago, Bela, (Ed.): “The
Holocaust in Hungary – Forty Years Later”,
Columbia University Press, New-York, 1985.

Braham
Randolph. L.: “The
Hungarian Labor Service System in Hungary 1939 – 1945”,
Columbia University Press, New-York, 1977.

Braham
Randolph. L.: “THE
POLITICS OF GENOCIDE – The Holocaust in Hungary”,
(Volumes 1 & 2), Columbia University Press, New-York, 1981.

Crane
Suzan A.: "(Not)
Writing History: Rethinking the Intersections of Personal History and
Collective Memory with Hans von Aufsess",
in Friedlander Saul (Senior editor): History
& Memory – Studies in Representation of the Past,
Vol. 8 No.1, Spring/Summer 1996, Tel – Aviv University.

Danieli
Dan: "Rescue
Through Labor Service in Hungary – Captain László
Ocskay
and the 101/359 labor Service Company",
in
www.isuvived.org-righteous_folder-rescue_by-dandanieli.html.

Danieli
Dan: "Interview
with Survivors of the Hungarian forced Labor Service: an Evaluation",
in
Braham
Randolph. L. and Chamberlin Brewster
S.
(Ed.): The
Holocaust in Hungary, Sixty Years Later,
Columbia University Press, New-York, 1997. pg: 63 – 75.

Eby
Cecil D.: "HUNGARY
AT WAR – Civilians and Soldiers in World War II”,
The Pennsylvania State

University
Press, University Park, Pennsylvania, 1998.

Friedrich
Joszef: "A
Hungarian Labor Serviceman in Soviet Prisoner of War Camps"
in
Braham, Randolph. L. (Ed.): “The
Wartime System of Labor Service in Hungary – varieties of
experiences”,
Columbia University Press, New-York, 1995. pg: 129 – 154.

Galili,
G. Ervin
(Ed.):"TANÚK
VAGYUNK …!",הוצאת
עצמית,
צפת,
חש"ד (אנו
עדים …!)

Hanák
Péter: "Zsidó
munkaszolgálat a Holocaust éveiben",
in
Braham,
Randolph. L. and Pók,
Attila
(Ed.): The
Holocaust in Hungary, Fifty Years Later,
Columbia University Press, New-York, 1997. pg: 347 – 357. (שירות
העבודה היהודי בשנות המלחמה)

Horváth
Rita: "Jews
in Hungary after the Holocaust: The National Relief Committee for
Deportees, 1945 – 1950",
in
The Journal of Israel History, vol. 19, no.2 (Summer 1998).

Karsai
Elek:
"Fegyvertelen
Álltak as Aknamezőkön …, Dokumentumok a munkaszolgálat

történetéhez Magyarországon",
(Volumes 1 & 2), A Magyar Izraeliták országos éppviselete

kiadása, Budapest, 1962.

(ניצבו
בלתי חמושים בשדות המוקשים …
תעודות
מתולדות שירות העבודה בהונגריה)

Nagy
György: "History
of Labor Service Company 108/84 of Bor"
in
Braham, Randolph. L. (Ed.): “The
Wartime System of Labor Service in Hungary – varieties of
experiences”,
Columbia University Press, New-York, 1995. pg: 55 – 127.

Ozsváth
Szuzanna:
"Can
Words Kill? Anti-Semitic Texts and Their Impact on the Hungarian
Jewish Catastrophe",
in
Braham, Randolph. L. and Pók,
Attila
(Ed.): The
Holocaust in Hungary, Fifty Years Later,
Columbia University Press, New-York, 1997. pg: 79 – 116.

Rozett
Robert: "First
Hand accounts and awareness of the Fate of the Jews under the Nazis:
the Case of Hungarian Labor Service Men"
(manuscript).

Stark
Temés: "Magyar
zsidók szoviet fogságban.",
in
HISTÓRIÁ, 1944/02. (יהודים
הונגריים בשבי סובייטי)

Stark
Temés: "Magyarország
háborús embervesztesége",
in
www.rev.hu/sulinet45/szerviz/szakirod/stark.htm
.
pg: 1 – 6. (אבידות
המלחמה בהונגריה)

Stark
Temés: "Magyar
zsidóság vesztesége",
in
Braham, Randolph. L.
and Pók,
Attila
(Ed.): The
Holocaust in Hungary, Fifty Years Later,
Columbia University Press, New-York, 1997. pg: 521 – 532.

(אבידות
יהדות הונגריה)

Szita
Szabolcs:
"Utak
A Pokolból, Magyar deportáltak az annektált Ausztriában
1944-1945",
Metalon Manager Iroda KFT, 1991. (דרכים
מהגיהינום,
מגורשים
הונגריים באוסטריה המסופחת 1944-1945)

Varga
László: "The
losses of Hungarian Jewry. A Contribution to the Statistical
Overview",
in,
Braham, Randolph. L. (Ed.): "Studies
on Holocaust in Hungary",
Columbia University Press, New-York, 1985. pg: 256 – 265.

"האנציקלופדיה
עברית",
ירושלים,
תל–אביב,
תשכ"ו.

"האנציקלופיה
של השואה",
יד–
ושם,
ירושלים,
1990.

אתר
האינטרנט של משרד הבריאות האמריקאי:
www.cdc.gov
(בדף
שכותרתו Body
Lice Infestation)

מקורות

ארכיון
יד ושם

אמסל
יהושע:
יד
ושם O33/166.

גרינוולד
ברוך:
יד
ושם O33C/207.

גריפל
בנימין:
יד
ושם O3/8204.

הכט
אברהם:
יד
ושם O3/1763.

ויינגרטן
אריה: יד
ושם,
O33C/1950.

ורצברגר
שלמה: יד
ושם,
O33C/3759.

זינגר
שלמה: יד
ושם O3/11898.

שרייבר
ראובן:
יד
ושם 3/4772O.

ארכיון
דוד הוליץ

הוליץ
אברהם:
DH002.

הוליץ
(פרנק)
לאה:
DH003.

DEGOB
Archive

ארז,
צבי: "תעודות
על שואת יהודי הונגריה",
בתוך
ילקוט
מורשת
נ"ז,
תשנ"ד.
עמ'
13 – 42.

Szánto
György:
"Munkaszolgálatos
veszteségek hadmüveleti területen (1941 – 1944)",

כ"י
מהארכיון של המוזיאון למורשת היהדות
דוברת ההונגרית בצפת. (אבידות
שירות העבודה בשטחים צבאיים 1941-1944)

Szolgálati
Szabályzat, A M KIR. HONVÉGSÉG SZAMÁRA, ELSÖ RÉSZ. BUDAPEST,in
Pallas Részvenytársaság Nyomdája, Pg. 400 – 403 & 546 –
549.

(תקנות
שירות,
בעניין
הצבא המלכותי ההונגרי,
חלק
ראשון)

עיתונות

Deutch
Mordechaj: "Meghalt
Horváth Kálmán,
Egy Igazi Nagy 'A Világi jámborai'
Közül"
in
UJ KELET 7.3.1999. (נפטר
הורבת קלמן,
אחד
מ"חסידי
אומות העולם")

"A
Magyar Zsidók Lapja",
dates: 7.10.43, 27.1.44, 3.2.44, 10.2.44, 17.2.44, 2.3.44, 9.3.44,
16.3.44 & 23.3.44., Budapest.

http://news.bbc.co.uk

http://hosted.ap.org/