השקפת היהדות על החיים המיניים

באותו הקשר יש לציין שכאשר מדובר על "עבירה" סתם, ללא שם לוואי, מתכוונים לרוב לעבירה מינית, עקב חומרתה הרבה ושכיחותה הגדולה.

ומאידך, מצינו דווקא בלשון הקודש התייחסות חיובית לתהליך המיני, כאשר הוא נעשה כראוי. שהרי פעולה זו מכונה במקרא בשם "דעת" ⁷⁸. וכבר העיר על כך גם הרמב"ן ב,,אגרת הקודש" שלו על הנישואין, שמכאן ראיה כי קיום יחסי מין בין איש לאשתו הוא מעשה קדוש וטהור, שאם לא כן לא הייתה התורה מכנה מעשה זה בשם דעת ⁷⁹.

ואכן, כפי שראינו לעיל, יש למעשה המין היבטים חיוביים ורצויים. באחת המטרות הבסיסיות ליצר המיני בא לידי ביטוי חיובי עצם האקט המיני – גם ללא קשר לתוצאה של פריה ורבייה, וכוונתי בזה למצוות עונה. מצווה זו היא החובה על הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו מזמן לזמן, והיא מחובותיו הבסיסיות שהתורה חייבה אותו, ככתוב ⁸⁰:

"שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם שלוש אלה לא יעשה לה, ויצאה חינם אין כסף".

לכן אם נדר אדם שלא לקיים כלל יחסי אישות עם אשתו – הנדר בטל מעיקרו, כי הוא בא לבטל דבר מהתורה, ואין לזה תוקף כלל ⁸¹. יתר על כן, גם האשה איננה זכאית לוותר כליל על מצווה זו, מפני שחוסר מגע מיני נחשב לצער הגוף, ואין האשה רשאית לצער עצמה⁸². לפי ההלכה מותר לזוג לחיות חיי אישות משותפים גם אם האיש, האשה או שניהם עקרים ולא יוכלו ללדת ילדים. זאת בניגוד [200] להשקפת פילון האלכסנדרוני⁸³, שאסר מצב כזה. גם דין זה מוכיח, אפוא, שעצם קיום חיי האישות הוא מצווה נפרדת, ללא קשר למצוות פריה ורבייה, ואין ליהדות כל התנגדות מוסרית לעצם קיום יחסי המין במסגרת המותרת ⁸⁴. כמובן שחיוב מצוות פריה ורבייה ממשיך לחול על האיש ועליו למצוא בת-זוג שיוכל להיבנות ממנה ⁸⁵, אך כל עוד ממשיכים הנישואין של הזוג העקר אין כל מניעה להמשך חיי אישות רגילים ביניהם.

והנה לקיום מצוות העונה יש תנאים שונים, הקובעים ומסדירים את איכותה ותדירותה. בעלי מקצוע שונים מחויבים במצווה זו בתדירות שונה בהתאם לתנאי עבודתם, כפי שנקבע במשנה ⁸⁶:

"העונה האמורה בתורה – הטיילין בכל יום, הפועלים שתיים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לששה חדשים".

איש הרוצה להסב את מקצועו למקצוע אחר, חייב לקבל את הסכמת אשתו במידה והשינוי יגרום להרחקת זמני העונה, וכדברי חז"ל ⁸⁷:

"רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות".

כאשר הבעל עומד לנסוע למרחקים, הקילו חז"ל על קיום מצוות העונה בערב נסיעתו – גם אם זה סמוך לויסתה, שבדרך כלל אסור מדרבנן לקיים יחסי אישות, מאחר והאשה משתוקקת אל בעלה בזמן כזה ⁸⁸.

הזמן הנבחר לקיום מצוות עונה לתלמידי חכמים הוא בלילי שבתות ⁸⁶:

"דרך ת"ח לשמש מיטתו מלילי שבת ללילי שבת".

והרמב"ן ב,,אגרת הקודש" שלו מסביר זאת, שאם אמנם הכוונות של בני הזוג טהורות הן, הרי יש לראות במעשה זה מעשה קדוש, ולכן נבחר היום הקדוש לצורך זה⁸⁹. ובימינו נפסק ע"י האחרונים לייעץ ולחייב עונה לתלמידי חכמים פעמיים בשבוע^89א. יש לציין שזאת בניגוד להשקפה הקתולית הממליצה להימנע מקיום יחסי מין בימי החגא שלהם, שהרי לפי השקפתם עצם יחסי-המין הם בגדר טומאה וחטא.

מבחינת איכות המצווה דורשת ההלכה לקיימה בשמחה. כבר התורה הדגישה היבט ⁹⁰

"ושמח את אשתו אשר לקח",

ובתלמוד⁹¹ מבואר שמחויב אדם לשמת את אשתו בקיום מצוות העונה. איכות המצווה מתבטאת גם בהלכות שליליות, כגון שלא לכפותה בניגוד לרצונה, שלא לשמש עמה כשהיא שנואה עליו וכיוצ"ב, וכפי שנתבאר לעיל. [201 ]

חז"ל ראו ביחסי אישות מלאים ושמחים מכשיר חשוב לשמירת שלום הבית ולאהבה ואחדות בין בני הזוג ⁹². על מנת להגיע לשלמות והנאה זו, למען המטרה של שלום-בית מלא, התיר אחד מגדולי הפוסקים בדורנו לנשוי טרי ללמוד בספרות המדעית כיצד לקיים יחסי אישות בדרך שתתרצה אשתו ⁹³.

לפני ביצוע המעשה המיני על האיש לדבר על לב אשתו דברים

"שיעוררו בה תשוקה, אהבה ועגבים" ⁹⁴.

ברם, יש להקפיד על סגנון הדיבור בעת כזאת:

לא ינבל פיו בדברי הבאי. .. אבל בדברי תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה" ⁹⁵.

ובדרך דומה כתב הר"י עמדן ⁹⁸:

"וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו-כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים…".

בעת ביצוע המעשה המיני מתלווה אליו תחושת הנאה. בעל חובות הלבבות ⁹⁷ רואה בזה את השכר לקיום המצווה המביאה להמשכיות האנושות:

"ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם – התענוג בהם".

גם הרמב"ם ⁹⁸ רואה בהנאה המינית יצירה טבעית מאת הבורא, הבאה לדחוף את האדם לקיום יחסי אישות כדי לקיים את העולם. אכן אין לראות בהנאה זו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי מאת הקב"ה לקיום מצוות פריה ורבייה. יתר על כן, הם פוסקים⁹⁹ המחשיבים את קיום ההנאה בעת התשמיש במידה כזו. שכאשר יש הצדקה הלכתית למניעת הריון, יש לבחור תכשיר כזה שלא ימנע את ההנאה מקיום היחסים, על פי מה שקבעו חז"ל:

"גוף נהנה מן הגוף" ¹⁰⁰.

כל זאת בניגוד לעמדה הקתולית המדגישה את הצורך להימנע מיצר ההנאה בעת ביצוע האקט המיני, גם כשהמעשה מותר, כי רואים הם בהנאה זו חטא ¹⁰¹. [202]

אכן מעניין לציין שלפי דברי התלמוד¹⁰²:

"מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה ונתנה לעוברי עבירה",

ופירש רש"י:

"כשל הכוח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם הביאה".

מעשה הביאה בין הזוג מעיקר הדין לא מוגבל כמעט בצורתו ובשיטתו:

"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק כל אבר ואבר שירצה¹⁰³, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואעפ"כ מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש" ¹⁰⁴.

כבר בתלמוד ¹⁰⁵ נמנו מצבי ביאה שונים, תוך ציון הדרך הרצויה – היא למטה והוא למעלה, ומאידך מצבים בלתי רצויים – עמידה, ישיבה, שניהם לצדדים, היא למעלה והוא למטה¹⁰⁶. ובגמרא ^106(א) מבואר שאין לשמש המיטה בלבושיהם. שהוא מנהג הפרסים.

חז"ל התנגדו לחיי פרישות ונזירות מוחלטת מיחסי מין וחייבו את הנישואין וחיי האישות בין בני הזוג.

כבר התורה, בראשית בריאת האדם, קבעה ¹⁰⁷:

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

חז"ל ¹⁰⁸ דרשו על הפסוק ¹⁰⁹:,

"לא טוב היות האדם לבדו" – מכאן שאסור לאדם לעמוד בלא אשה.

וכן דרשו חז"ל ¹¹⁰, שכל מי שאין לו אשה, שרוי בלא טובה. בין שבעת המנודים לשמים מנו חז"ל את מי שאין לו אשה ¹¹¹, ולפי המדרש¹¹², אחת הסיבות למות נדב ואביהו הייתה "ע"י שלא היו להם נשים". ומעניין לציין שהנביאים נהגו לשאת אשה נוספת בעת הימצאם רחוק מבתיהם, כדי לא לשהות בלא אשה¹¹³.

מוסד הנישואין לפי ההלכה איננו רק דרישה וחובה אלא יש בו משום קדושה. אין זה חוזה משפטי–כלכלי–חברתי גרידא אלא ברית-קודש בין [203] איש לאשתו ועל כן הוחלף המושג "קניין" שבמשנה בהתייחסות לנישואין להישג "קידושין".

חז"ל החשיבו במידה כה רבה את יחסי האישות בין בני הזוג עד שקבעו¹¹⁴:

"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם"

(היינו האותיות י', ה' השונות בשתי המלים והמרכיבות את שם ה'). וכן:

"בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה – שכינה שרויה ביניהם".

יש לציין שגישה זו הפוכה לעמדה הקתולית הסבורה כי הקדושה מסתלקת מהחדר בו מתקיים מגע מיני, אפילו כשהמטרה היא לצורך פריה ורבייה ¹¹⁵.

הפרישות והנזירות בכלל אינם מדרכי התורה וההלכה, ולפי שקבעו חז"ל ¹¹⁶:

"אמר רב אידי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

והרמב"ם ¹¹⁷ כתב על מאמר זה:

"ולחכמים בזה העניין דבר לא שמעתי כלל נפלא ממנו!"

וכן נאמר בתלמוד ¹¹⁸ אודות מי שמזיר עצמו מן היין:

"וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" ¹¹⁹.

אכן הפרישות המינית נאסרה במיוחד, ופרט למקרים יוצאי דופן ¹²⁰ לא התירו לאדם לפרוש מחיי אישות ¹²¹:

"חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות".

והרי מספר דוגמאות לדחיית המגמה לפרישות מינית:

א. "אמר המחבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השווה, ולתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי… ומי שנטה עם כוח התאווה, קיצר בכוח המחשבה ובהפך" ¹²²;



ב. "ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת יישוב העולם ולהפסק הזרע" ¹²³;

ג. לפי הראב"ד¹²⁴ אסור לאדם להיות חסיד על חשבון אשתו ולנהוג בפרישות [204] מינית, כאשר זה פוגע בחיי האישות המשותפים;

ד. "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה – כאילו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל" ¹²⁵.

יתר על כן, גם כאשר קיימת הצדקה רפואית-הלכתית למניעת הריון, אין לבחור בשיטת מניעה של פרישות והינזרות מחיי המין, אלא יש לבחור בתכשיר או שיטת מניעת הריון לפי שיקולים ועדיפויות רפואיים-הלכתיים, שבעזרתם ניתן יהא להמשיך בחיי אישות רגילים עד כמה שאפשר מבלי לסכן את האשה בהריון¹²⁶. כל זאת שוב בניגוד גמור להשקפה הקתולית הדורשת דווקא פרישות והינזרות מחיי אישות כשיטה היחידה המותרת למניעת ההריון.

הרמן ווק ¹²⁷ מגדיר יפה את היחס של היהדות למין – דבר שלתרבויות ולדתות אחרות נחשב כמעשה של בושה, צחוק, אורגיה או צורך פיזי, נחשב ביהדות לרצונו של הקב"ה, כביכול. העובדה שביצוע רצון אלוקי זה מביא גם לידי הנאה וסיפוק איננה מפליאה כלל וכלל, שהרי הקב"ה רוצה בטובתם ורווחתם של ברואיו.

הרוממות או השפלות שבמעשה המין אינן תלויות בגוף המעשה אלא בקדושת המחשבה והכוונה של בני-הזוג ובטוהר ההתנהגות באותה שעה. הרמב"ן ב,,אגרת הקודש" מדמה עניין זה לפעולות הידיים – אותן הידיים המסוגלות לכתוב ספר-תורה ולהתעלות בכך למדרגת קדושה, מסוגלות גם לבצע פשעים חמורים ביותר ולרדת בכך לדרגות טומאה וכיעור עמוקות. הוא הדין ביחס לפעולות המיניות ואיברי המין – הקדושה והטומאה נקבעות לפי הכוונות והשימוש בהן.


אכן, הדרך הנכונה והאמיתית ביחס לחיים המיניים היא דרך שביל הזהב – לבצע ולפעול למען המטרות שלשמן נוצר היצר המיני, תוך עשייה צנועה ובמחשבות קדושות וטהורות; לרסן את היצר העודף ולשלוט עליו ולא להיגרר אחריו.

ואמנם כך ניסחו זאת חז"ל¹²⁸:

"תניא, שמונה – רובן קשה ומיעוטן יפה [ואחד מהם] – דרך ארץ".

וכן ¹²⁹:

"איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו.שבע, משביעו – רעב".

ועוד¹⁸⁰:

"יצר, תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

ובדרך דומה הגדיר זאת הרמב"ם ¹³¹:

"והקבוצה הארבע עשרה [205] [מתרי"ג מצוות] כוללת את המצוות התלויות באיסור מקצת הביאות, והם אשר מנינום בספר נשים והלכות איסורי ביאה… וגם באלה הכוונה מיעוט התשמיש וריסון תאוות המשגל ככל האפשר, ושלא לעשות את הדבר תכלית כמעשה הסכלים"

ולהלן ¹³² מסביר הרמב"ם שיש צורך

"לאיזון כל העניינים, לא להרבות בתשמיש כפי שהזכרנו, וגם לא לבטלן לגמרי, אלא ציוה ואמר פרו ורבו, כך האיברים הללו נחלשים במילה, ואין להשחיתם בכריתה, אלא יישאר הדבר הטבעי כטבעו ולהיזהר מן ההגזמה" ¹³³.

ולבסוף, ראוי שנזכיר את דברי חז"ל הנוגעים לענייני תשמיש¹³⁴:

"כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים, מהוגנים, יפים ביותר".

וכן דברי הר"י עמדן ¹³⁵:

"דע כי החיבור הנעשה כראוי ובזמן הראוי ובכוונה הראויה הוא עניין קדוש ונקי… ולכן ראוי להם להתנהג בחיבור בקדושה… אלא וודאי כשיהיה החיבור לשם שמים וכפי הראוי – אין פעולה קדושה למעלה ממנו". [206 ]

1. רמב"ם, דעות, א, ד.

1א. הובאו דבריו באליה רבה. או"ח ר"מ. א'.

2. קידושין, ל, ב 1 קהלת רבה, ה, יג; פס"ז, תזריע, יב, ג; וע"ע בזוהר, ב, צג, ע"א ועוד.

3. ר' יעקב עמדן, סידור בית יעקב, הוצאת למברג, מטות כסף, עמ' 160.

3א. מורה נבוכים, ח"ב פל"ו ופ"מ.

4. תהילים נא, ז. וראה בעניין זה בספרו של א. א. אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות,
עם, 422. 5 נידה לא, ע ב.

6. ההוכחות מהפסוק "וחטא את הבית" – שמתורגם וירכי ית ביתא, וכן "תחטאני באזוב
ואטהר" – ששכולם במובן של חיטוי, ניקוי וטהרה.

7. Zcinik M& Kantner J.F, Sexual and contraleptive cxperience of young unmarried woman in the U.S.A Fam Plan Prosp 9:55 1977

8. 126:active women Am J Gynecol in young sexually diseasc,. Gynecologic J. W Roddick 1976.,:880,

9. , Sorensen R.C Adolcscent sexuality in contemporary Alnerica New York 1973 The World Pub Co, 18, ,

10. Age of, first intercourse among adolneless females J Pediat, 93:147, 1978 . Heim K. ed al

11. ראה: א. ברט, מצוות למה ניתנו? עמ' 8.

12. א. א. אורבך, חז"ל – פררקי אמונות ודעות, עמ' 418.

13. בראשית ג, טז.

14. ערובין, ק, ב.

15. כך היא גם גישת היהדות למצוות הרפואה, שאין בה משוס סתירת גזירת מלכו של עולם – וראה בספרי "הלכות רופאים ורפואה", עמ' יג-יד.

16. יומא, עה, א.

17. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, יח–יט.

18. שיר השירים רבה, ז, ח.

19. כתובות, יג, ב; חולין, יא ב; נידה, ל, ב.

20. ראה: קידושין, כס, ב; וכן סנהדרין, עו, א.

21. ט"ז, או"ח, רכב, סק"ו.

22. ישנן כמובן עוד דוגמאות רבות להבנת חז"ל ביחס לגודלו של היצר המיני ודרכי המלחמה בו – וראה: )ב א. אורבך, חו"ל – פרקי אמונות ודעות. עמ' 422–419,

23. ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.

24. עפ"י נידה, לא, )ב

25. אבן עזרא, ויקרא יח, כ. וע"ע ברמב"ן ורבנו בחיי עה"ח, שם.

26. חובות הלבבות, שער תשיעי – שער הפרישות, פרק א.

27. חינוך, מצווה א.

28. סנהדרין, סד, א. ובעקבות זאת ראה עבודה זרה, יז, ב – בעניין ר' חנינא ור' יונתן.

29. בראשית רבה, ט, ט. וראה בהרחבה בעניין היצר הרע בהשקפת חז"ל אצל א. א. אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, עמ' 427–415,

30. ר' יעקב עמדן, סדור בית יעקב, הוצאת למברג, הנהגת ליל שבת, עמ' 161-135.

31. יצא לאורר בתרגומו העברי של ז. מונטנר, בהוצאת מוסד הרב קוק, בתוך: רמב"ם כתבים רפואיים, כרך ד, עמ' 65–47. וראה שם בדברי המבוא של המתרגם, עמ' 46-35.

32. ראה "יכום מתומצת של עברות אלו ברמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.

33. ויקרא יח, כב.

וכן פרויס (בתרגומו של פ. רוזנר), עמ' 493–490.

34. ויקרא יח, כג. וראה פרויס. הנ"ל, עמ' 495–496.

35. תורת כוהנים, ויקרא, יח, ג; יבמות, עו, א. וראה: פרויס, הנ"ל, עמ' 498.

36. שו"ע, אה"ע, כה, ב.

37. עפ"י הפסוק בבראשית לח, י, ובאור הגמרא נידה, יג, א – שכך עשו ער ואונן.

38. קידושין, פב, א. וראה שו"ע, אה"ע, כד, א.

39. רמב"ם, איסורי ביאה, פרקים א–ב.

40. סנהדרין, עד, 41

41. בראשית רבה, כו, י. וראה גם בירושלמי סוטה, א, ה.

42. פס"ז, פנחס, כה, טו.

43. אבן עזרא, ויקרא, יה, ו.

44. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, מט.

45. רמבן, ויקרא, יח, ו.

46. ראה מחלוקתם הידועה של הרמב"ם והאברבנאל בעניין סיבות רפואיות למאכלות אסורות: הרמב"ם, מורה נבוכים, ג, מח (וכן הרמב"ן, ייקרא, יא, יג) מביא נימוקים רפואיים למאכלות אסורות, והאברבנאל (על הרמב"ם, שם) מתנגד לכך בחריפו: "חלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת ה' במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה… שלא באה התורה האלקית לרפואות הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש…".

47. ראה בין השאר באריכות ברמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.

48. עבודה זרה, כ, ב.

49. שו"ע, אה"ע, כג, ג, ו – וראה עוד באוצה"פ, שם, פרטים רבים אחרים.

50. רמב"ם, מירה נבוכים, ג, מט.

51. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, יז.

52. ראה בפירוט בשו"ע, אה"ע, כא, א-ב, ובאוצה"פ, שם.

53. דברים כב, ה.

54. ראה: נזיר, נט, א; שו"ע, יו"ד, סי' קפב.

55. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, כ.

56. שו"ע, אה"ע, כא, א.

57. הלכות נידה והסייגים הרבים נידונו בהרחבה רבה בספרות ההלכה, ואין כאן המקום להאריך בכך.

58. נידה, לא, ב.

59. שו"ע, אה"ע, כה, ח.

60. שם, ט.

61. לבוש, או"ח, רמ, ג.

62. שו"ע, שם, י.

63. שם, ה.

64. רמב"ם, דעות, ה, ד.

65. ר"ן, נדרים, כ, ב. וראה בשו"ע, שם, ז.

66. רמב"ם, איסורי ביאה, כא, יב.

67. שו"ע, שם, ב – וראה באוצה"פ, שם, סקי"ג, פרטי מצבים והגדרות ביחס לרצונה של האשה.

68. עירובין, ק, ב.

69. רמב"ם, אישות, יד, ח.

70. ראנ"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.

71. רמב"ם, איסורי ביאה, כא, יא.

72. רמב"ן, ויקרא יט, ב.

73. ברכות. נז, ב: סנהדרין, פב, ב: שבת, קנ"ב, א.

74. רמב"ם, ספר הקצרת, פרק י, סעיף 8, בתרגומו של ז. מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק, כתבים רפואיים, כרך ד. וכן: מורה נבוכים, ח"ג פל"ג.

75. הרמב"ם ביד החזקה בשני מקומות – בהל' דעות, פרק ה, ובהל' איסורי ביאה, פרקים כא–כב. הטור והשו"ע אף הם בשני מקומות – או"ח, סי, רמ בצורה מפורטת, הכוללת את כל פרטי ההלכות הקשורות להתנהגות האדם בשעת תשמיש, ובאבה"ע, סי' כה – חזרה על הפרטים האסורים הנובעים מעצם התשמיש או אופן התשמיש. וראה באוצה"פ. שם, בהקדמה לסי' כה. וראה עוד בפיהמ"ש להרמב"ם, אבות, א, ה ובספר הנהגת הבריאות להרמב"ם, ג', י': ד', ט (במהדורת מונטנר).

76. רמב"ם, מורה נבוכים, ג ח.

77. ולכאורה צ"ע על דברים אלו מהגמ' מגילה, כה, ב – כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון ישגלנה – ישכבנה, ואם שינו את לשון המקרא, משמע דלא כהרמב"ם. אכן, יתכן לשיטתו שגם בין השמות המושאלים יש דרגות שונות, ויש המגונים יותר.

78. כגון: בראשית, ד, א – והאדם ידע את חוה אשתו. וראה על כך במחברת מנחם, דע; רבנו בחיי ופירוש הנצי"ב עה"פ הנ"ל, וכן בסידורו של' ר' יעקב עמדן, הוצאת למברג, מיטות כסף, עמ' 158.

79. אכן, קצת קשה על זה, כי מצינו במקרא את הכינוי "דעת" לפעולה המינית גם כשהיא נעשית במצבים אסורים ומגונים, כגון משכב זכור – בראשית יט, ה: "הוציאם אלינו יגדעה אותם", ובפילגש בגבעה – שופטים, יט, כב: "הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו".

80. שמות, כא י–יא; וראה: כתובות, מז, ב.

81. נדרים, טו, ב. וראה: רמב"ם, אישות, יד, ה-ו; שו"ע, יו"ד, רל"ד, ז.

82. רמב"ם, אישות, יב, ז.

83. 36., 34, 111, , Philo De specialibus Legibus

84. ראה: רמ"א. אה"ע. א. ח: שם. כג. ה. יראה בשו"ת אג"ם חאה"ע ח"א סי' ק"ב. שמצוות עינה אינה תלוויה באפשרות העיבור,

85. ראה: שו"ע, אה"ע, קנד, י.

86. כתובות, מא, ב. וכן נפסק להלכה ברמב"ם, אישות, יד, א, ובשו"ע, אה"ע, עו, א"-ב.

87.כתובות, סב, ב.

88. ערובין, ק, ב. וראה: שו"ע, יו"ד, קפד, י, ואה"ע, עו, ד.

89. וראה בסידורו של ר"י עמדן, הוצ' למברג, מיטות זהב, עמ' קנח – מספר טעמים דרושים לכך. והרמב"ם, שבת. ל'. י"ד כתב הטעם: תשמיש המיטה מעונג שבת הוא.

89א. שו"ת אגרות משה חאה"ע ח"ג סי' כ"ח.

90. דברים, כד, ה.

91. פסחים, עב, ב.

92. ראה: קהלת רבה, יב, ה.

93. שו"ת אגרות משה, חאה"ע, ס" קב.

94. כדברי הרמב"ן באגרת הקודש. וראה גם ברמב"ם, דעות, ה, ד.

95. שו"ע, אה"ע, כה, ב.

96. ר"י עמון בסידורו, מיטות כסף, עמ' קנט. וראה שם, עמ' 159, שיש להקדים לזיווג חיבוק ונשיקות, כדי לפייס האיש את אשתו ולעורר את האהבה ושביניהם.

97. חובות הלבבות, שער הפרישות, פ"א.

98. רמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.

99. רש"ל, יבמות, ו, ד; שו"ת מחנה חיים, ס" נג.

100. מגילה, יג, א.

101. אמנם מצינו גם בחז"ל הסתייגות בעת ביצוע המעשה המיני – ראה נדרים, כ, ב, וראה ביאור העניין בראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה, ובשו"ע או"ח, רם, ח.

106. וראה עוד באוצה"פ, אה"ע, כה, סקי"ב.

106א. כתובות, מ"ח א. וראה רמב"ן עה"ת, שמות, כא, ט.

107. בראשית, ב, כד.

108. בראשית, ב, יח.

109. יבמות, סג ב. וע"ע יומא, יח, ב.

110. יבמות, סב, א. ובביאור הגר"א, שו"ע, אה"ע, אה"ע, א, סק"ג: ללא אשה – חסר שמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום. וראה יבמות, ס"ג. א' – כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם.

111. פסחים, קיג ב.

112. ויקרא רבה, כ, ט.

113. ילקוט שמעוני, מלכים א, כט. 203

114. סוטה, יז, א. וראה ברמב"ן, אגרת הקודש, עמ' 175.

115. , Law Jewish New York 1975 p, 100 Control in . Feldnlan Birth (]

116. ירושלמי, נדרים, ט, א.

117. רמב"ם, שמונה פרקים, פ"ד.

118. נדרים, י, א.

119. וכן פסק הרמב"ם, דעות, ג, א. ועייש בלח"מ; שו"ת הרשב"א, סי' שלא ותורה תמימה, במדבר, ו, אות פד – מה שדנו בכך.

120. דוגמא לכך הוא בן-עזאי שחשקה נפשו בתורה תמיד ונדבק בה כל חייו – יבמות, סג, ב, ואף שכך נפסק בשו"ע, אה"ע, א, ו, הרי כתבו התוס' יבמות, שם, שאין בדורות הללו מי שיוכל להיות כבן-עזאי. וראה באוצה"פ, שם, סקכ"ז.

121. שו"ע, אה"ע, א. א.

123. כוזרי, מאמר שני, נ.

123. חובות הלבבות, שער הפרישות, פ"א.

124. ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.

125. שו"ע, אה"ע, א, א.

126. עבודה מקיפה על בעיות מניעת ההריון בהלכה וברפואה נמצאת כעת בהכנה על ידי ותפורסם אי"ה בעתיד הקרוב. גם היבט זה נדון בעבודה זו בפירוט.

127. 125. p, 1964,:This Is My God This, H Wouk. א

128. מטין, ע, א.

129. סוכה, נב, ב.

130. סוטה, מז, א.

131. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, לג

132. שם, שם, ג, מט.

133. טעם המילה מנוסח ע"י הרמב"ם (שם) כד: "למעט תאוות המשגל ולהחליש זה האיבר". כך גם הסבירו פרשנים אחרים – ראה בספר זיכרון ברית לראשונים, חלק מילואים, ס" ו, ובחוברת שבעריכתי – "ברית מילה" – היבטים הלכתיים ורפואיים, עמ' 10.

134. נדרים, כ, ב; שבועות, יח, ב.

135. ר"י שמדן בסידורו, מטות כסף, עמ' 158.