קביעת רגע המוות

החשיבות האנושית והמוסרית לקביעת רגע המוות נוגעת כמובן, גם להלכה. ברם נושאים הלכתיים אחדים תלויים ומשתנים במעבר מהחיים למוות, ולכן קיימת חשיבות נוספת לקביעת רגע המוות על פי ההלכה.

מבין הנושאים החשובים יש לציין את המצב המשפחתי (האם האשה היא אלמנה, יבמה, או אשת איש); היתר עגונה; הפסקת הטיפול הרפואי והתחלת הטיפול בטהרה ובקבורה; דיני ירושה (נוחל ומנחיל); דיני רציחה (ההורגו – פטור או חייב); דיני טומאה (טומאת מת וטומאת כוהנים); טפול רפואי בשבת (אם חי הוא.דוחה הבת, ואם מת – שינו דוחה שבת¹.

כבר בתנ"ך מוצאים אנו רמזים לקביעת המוות, אך הסימנים לא מוגדרים בבירור.

בתלמוד מצינו התייחסות לרגע המוות בסוגיות אחדות. בחלקן מצוינים סימנים והגדרות לרגע המוות ובאחרות מצוינת רק העובדה של תלות ההלכה ברגע המוות ("יציאת הנפש") ללא הגדרה של רגע זה.

להלן אציין את הסוגיות הנוגעות לנושא זה והמשתמע מהן. אח"כ אביא את דעות הפוסקים המאוחרים שדנו בנושא זה בצורה מפורטת וקבעו קריטריונים הלכתיים בנידון.

הסוגיות שבהן נידון רגע המוות כוללות:

הלכות שבת;

הלכות טומאת מת;

הלכות עגלה ערופה;

הלכות עגונה;

הלכות הקשורות במעבר מגוסס למת².


מעניין לציין, שכל הסוגיות הללו דנות במצבים יוצאי דופן מבחינת התרחשותם המציאותית, בעוד שחסר דיון ישיר על סימני רגע המוות לגבי מצבי מיתה שגרתיים ורגילים, בהם החשיבות המעשית ברורה. יש לשער, שהיה קיים נוהג ונוהל מקובל שעל פיו קבעו את מותו של האדם, אך כאשר היו מצבים חריגים נדרשו חז"ל לדון בהם ולקבוע את עמדתם. על הפוסקים המאוחרים מוטלת החובה להסיק את המסקנות לגבי המצבים היום-יומיים מתוך המצבים הנדירים ויוצאי-הדופן³.

א) הסוגיא הבסיסית, שמתוכה ועל פיה דנו הפוסקים ביחס להגדרת רגע המוות היא במסכת יומא⁴:

ג) טבורו – יש מפרשים⁵, שגם סימן זה הוא פיסיולוגי ובא למדוד את הנשימה הסרעפתית. יתר על כן, לדעת אחד המפרשים⁶ אין כלל מחלוקת בין הסימן של טבור לסימן של חוטם, אלא שבבדיקת החוטם מורגשת הנשימה טוב יותר, ואם אין הנשימה מורגשת בדרך זו יש לבדוק עוד בטבור, כלומר לבדוק את התנועה הסרעפתית, "שאפשר שעוד ירגישו בו חיות".

מבחינה פיסיולוגית אין לקבל פירוש זה, שהרי ברור שאין בדיקת תנועות הטבור רגישה יותר בבדיקת הנשימה הספונטנית לעומת הנשיפה דרך האף. גם מבחינה פרשנית משתמע מן הסוגיא כאן, שיש מחלוקת ואי התאמה בין סימני הטבור [405] והחוטם, שהרי הגמרא מסיקה לשיטת אבא שאול שסימן הטבור אינו אלא לעניין יצירה, אבל לעניין פקוח נפש מודה גם הוא בסימן החוטם, מכאן שאין שני הסימנים הללו זהים במהותם.

על כן, לאור הגרסא שבידינו, נראה היה לומר שעניין הטבור הוא בעל משמעות רוחנית גרידא, הקשור בהגדרת תחילת החיים מבחינה פילוסופית, שכל דבר בטבע נוצר באמצעיתו, כפי שמדגישה הגמרא בדעת אבא שאול⁷, אך אין לראות בזה משום קביעת קריטריון לחיים או למוות. ברם, אין גרסא זו שבידינו מוסכמת וגם לפי פשטות הסוגיא במסכת סוטה⁸ משמע, שקיימת דעה בחז"ל שאכן הטבור מהווה קריטריון לקביעת רגע המוות. דעה זו נדחתה במהלך הסוגיא ולא נתקבלו; ע"י הפוסקים להלכה. ביאור יותר פיסיולוגי לחשיבות הטבור נתן לנו הרמב"ם:

והנה הגרסא בסוגייתנו היא, כאמור, חוטם ולב – במחלוקת התנאים בברייתא, וראש וטבור – במחלוקת אבא שאול ותנא קמא. זוהי גרסת רש"י ואחריו מצינו בפסקיהם של כמה מהאחרונים. שקיבלו גרסא זו.

אכן גרסת הירושלמי¹⁰ היא, שהשאלה עד היכן בודקים את הנתון תחת מפולת היא מחלוקת אמוראים (ולא תנאים) והגרסא במחלוקתם היא חוטם וטבור (ולא לב), במקביל למחלוקת של אבא שאול ותנא קמא בסוגיא שבבבלי. יש לציין, שדעות אבא שאול ותנא קמא כלל לא מוזכרות בסוגיא שבירושלמים. גם סוגיא דומה בסוטה¹² גורסת חוטם וטבור ולא לב. ואכן מרבית הראשונים¹³ גורסים במפורש בסוגייתנו טבור ולא לב. לאור זאת יוצא שהלב כקריטריון לקביעת רגע המוות לא מוזכר כלל בתלמוד¹⁴. [406]

ההלכה בסוגיא זו – ללא קשר לבעיית הגרסא לב או טבור – קובעת שיש לבדוק אך ורק בחוטם. זאת בהתאם למסקנת הסוגיא "שעיקר חיותיה באפיה הוא"¹⁵ הרמב"ם¹⁶ מנסח זאת בצורה ברורה וחד משמעית:

א. ברור, לדעת כמעט כל החוקרים והפוסקים, שאין לקבל את הקריטריון המתואר בסוגיא זו בצורה פשטנית. שהרי ברור שהפסקת הנשימה בלבד יכולה להתרחש בנסיבות שבכלל אינן מעידות על מוות כגון שיתוק שרירי הנשימה עקב פוליו, בהרעלת בוטוליזם וכד', ועל כן מובנת לנו הקביעה של מרבית הפוסקים, שאין הנשימה והחיים אחד, אלא שהפסקת הנשימה היא סימן חיצוני כללי להיעדר פעילות של מערכות חיוניות אחרות. אי לכך אם התברר ע"י בדיקות אחרות שמערכות חיוניות של הגוף עדיין פועלות ומתפקדות, אין בהפסקת הנשימה משום קביעת רגע [407] המוות. הראשון שציין נקודה חשובה זו היה המהרש"ם¹⁸ – אשר הדגיש שהפסקת הנשימה היא סימן המוות

ברור, אפוא, שהעדר הנשימה איננו סימן מהותי-עצמאי למוות, אלא הוא מהווה סימן חיצוני להיעדר פעילות של איברים חיוניים יותר. השאלה החשובה היא – מה מסמל היעדר הנשימה לחכמי ההלכה?

הרב פיינשטיין ²¹ הגדיר את הדברים כדלקמן:

מיעוט קטן של חוקרים²³ רואה את סימן היעדר הנשימה כעדות להפסקת פעולות המוח בלבד, דהיינו רואה בסוגיא זו סיוע לתפיסה של תסמונת מות המוח, גישתם נובעת מההנחה הבסיסית שהיעדר נשימה כשלעצמו איננו סימן מהותי למוות, ומהידע הפיסיולוגי שהנשימה תלוויה בפעילות המוח בלבד. ואף שמבחינת הידע המדעי כיום נכונה תפיסה זו, אין זה מוכיח שכך הייתה עמדת חכמי ההלכה, ושיקוליהם בנושא זה קשורים בהיבטים פילוסופיים ותיאולוגיים אחרים, וכפי שיבואר להלן. [408]

ב) המקרה המתואר בסוגייתנו מיוחד בכך, שהמוות הוא בלתי טבעי. עקב כך היו פוסקים שסברו, כי סימני המוות המתוארים כאן מתייחסים רק למיתה בלתי טבעית, בעוד שאין כל התייחסות, לכאורה, למוות טבעי. דעה כזו הייתה כנראה רווחת בזמנו של החתם-סופר²⁴ והוא דוחה זאת בתוקף, ואלו דבריו:

ג) אכן, אחד מחוקרי דורנו²⁵ בא לחדש, שהמיוחד בסוגייתנו הוא ההקשר בין קביעת רגע המוות להלכות שבת. לדעתו דווקא כאשר מול החשש הרחוק לחיים עומד חילול שבת, מסתפקים בנשימה כסימן בלעדי לקביעת רגע המוות, אך כאשר באים לקבוע מותו של אדם בלא קשר לחילול שבת אין להסתפק בהפסקת הנשימה בלבד כקריטריון בלעדי למוות.

לאור זאת מחלק מחבר זה בין "מוות פיזי" לבין "מוות להלכה". לדעתו יתכן מצב נדיר שאדם הוא "מת להלכה" למרות שבאופן פיזי הוא עדיין חי. אך לפי דעתי אין לומר כלל כזה, שהרי החילוק בין שבת ליום חול בקביעת רגע המוות לא מופיע בדעת שום פוסק, ובהתאם להלכות שבת ברור שהיא נדחית בפני כל פקוח נפש. ולכן אם אמנם הפסקת נשימה בחול איננה מהווה מותו של אדם מותר גם בשבת להמשיך ולחפור ולברר אם אדם זה חי הוא או מת לפי כל הקריטריונים. אלא ברור שהסוגיא סוברת באופן מוחלט, שהנשימה היא קריטריון אובייקטיבי למוות גם ללא קשר לשבת. לדעתי ההדגמה של המקרה בהלכות שבת באה למקד את הבעיה ברגע מדויק של המוות, אשר מבחינה זו אין לה חשיבות ביום חול. [409]

ד) יתר על כן, לדעת כמה פוסקים בדורנו²⁶ לא נאמר סימן החוטם אלא בזמן הגמרא ובנסיבות המקרה, שלא הייתה אפשרות לפעולת החייאה אינטנסיבית ומשוכללת, אבל בימינו אין להחשיב את החולה כמת ע"י קריטריון הפסקת הנשימה בלבד, אלא יש להפעיל את כל אמצעי ההחייאה האפשריים. אם הוכתרו המאמצים בהצלחה, הרי שהפסקת הנשימה לא היוותה סימן מוות ואם לא הוכתרו המאמצים בהצלחה יש להתייחס אליו כמת באופן רטרואקטיבי מרגע הפסקת הנשימה.

סוגיא זו שימשה, כאמור, יסוד לכל הפוסקים המאוחרים שדנו בשאלת קביעת רגע המוות על פי הלכה. אכן למרות שמפשטות הסוגיא משמע, שקיים קריטריון בלעדי לקביעת רגע המוות והוא הפסקת נשימה ספונטנית, אין להסיק וליישם זאת כקריטריון כללי ועקרוני וניתן להוסיף סימנים מרחיבים ומדויקים יותר בהתאם למקורות הלכתיים נוספים.

במסכת סוטה²⁷ מובאת מחלוקת תנאים עם הגדרות דומות למתואר במסכת יומא:

מצינו עוד סוגיא אחת בתלמוד, אשר מוגדר בה סימן מוות, אך היא עוררה מחלוקת גדולה בין מנדלסון לבין היעב"ץ, ואחריו החתם-סופר, ביחס לרלבנטיות שלה לנושא דיוננו³¹ הסוגיא היא במסכת נידה³¹:

למעשה כל הפרשנים והפוסקים מבארים את סוגייתנו בדרך זו, שחשש העילפון איננו סיבה לדחיית קביעת המוות עד להופעת כתמי המוות.

כך מפרש רש"י:

סוגיא נוספת שיש בה לכאורה, תאריך מוות ואשר שימשה יסוד לויכוח ההיסטורי על השהיית קבורת המת היא ההלכה במסכת שמחות³⁷

העמיק יותר בנקודה זו המהר"ץ חיות⁴¹, אשר הוכיח שאף כי אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, בכל זאת אין להתחשב במקרים נדירים שהמשיכו לחיות למרות שהוגדרו כמתים על פי קריטריונים מוסכמים. זאת

יתר על כן, מתוארים בספרות ההלכה מקרים ספציפיים הדומים למתואר במסכת שמחות, אך כאמור, לאור נדירותם אין הם משנים את הגדרת הקריטריונים העקרוניים, הנכונים לגבי הרוב המוחלט והמכריע של המקרים. תפיסה זו מקובלת ונכונה לגבי כל מערכת קריטריונים, שהרי תמיד קיימים מקרים יוצאים מן הכלל, אך אם מספרם הוא אפסי ואין להם כל חשיבות ומשמעות סטטיסטית – אין בכוחם לשנות או לבטל את מערכת הקריטריונים.

סוגיות אחדות תלו את ההלכה הנידונה בהן ברגע המוות, אך לא הגדירו רגע זה מהו. אי לכך אין בהן כדי לתרום לקביעת רגע המוות אלא להפך, הפוסקים דנים בהן כיצד לקבוע את רגע המוות לענייניהן.

אחת הסוגיות הללו היא המשנה באהלות⁴⁵:

המצב. המעניין המוזכר במשנתנו הוא התזת הראש ופרכוס הגוף⁴⁸. כבר המהרש"ם⁴⁹ העיר, שדין התזת הראש לא קובע קריטריון כל שהוא, כי

סוגיא נוספת, שיש בה תלות לקביעת רגע המוות ללא הגדרתו של רגע זה היא במסכת יבמות

⁵⁷.

אכן מבחינה רפואית אין דעה זו עומדת בפני הביקורת, שהרי לרוב בדיקת הלב דווקא מאריכה את רגע המוות והתחשבות בקריטריון זה יביא לחומרה בהלכות עגונה. ובפרט שלפי מרבית הראשונים⁵⁹ אין לקריטריון הלב כל מקור בהלכה. לכן, לדעתי, צריך לומר גם בסוגיא זו, שההגדרה ליציאת הנפש לעניין עגונה הוא כפי המקובל והמוסכם בשאר ההלכות ומשום כך לא פורטו הסימנים במפורש בהלכה זו.

דין אחד ברמב"ם ודין אחד של הרמ"א היוו מקורות דיון נוספים בספרות הפסיקה האחרונה בקשר לקביעת רגע המוות.

הרמב"ם⁶⁰ קובע להלכה:

החתם-סופר הסביר, שהרמב"ם בהלכה זו הסתמך על מה שביאר במקום אחר דהיינו שיציאת הנפש נקבעת עם הפסקת הנשימה. החת"ס דוחה את הפירוש, שהרמב"ם דורש שהייה עד הופעת סימני עיכול הבשר, שהרי אז אין זה זמן מועט אלא

אכן פוסקים אחדים קבעו זמן מוגדר כמנהג מקובל לחכות לאחר קביעת רגע המוות בטרם התחלת הטפול בגופה. יש שקבעו עשרים דקות62 ויש שדרשו חצי שעה עד שעה⁶³. [416] הדין הבא של הרמ"א⁶⁴ אף הוא עורר פולמוס בין הפוסקים והחוקרים ביחס לקביעת רגע המוות. בשולחן ערוך נפסק:

ברור הדבר, שגם לפי התלמוד וגם לפי הפוסקים שקדמו לרמ"א – הרמב"ם, הטור ומחבר השולחן ערוך – לא רק שהקריטריונים למוות היו מקובלים להלכה, אלא שגם למעשה סמכו עליהם. רק הרמ"א מציין את חוסר הבקיאות המעשית בזמנו בקביעה מדויקת של רגע המוות, בעוד שהפוסקים שלפניו לא הזכירו הגבלה זו. יתר על כן, בתשובותיו של אחד הראשונים⁶⁷ מבואר שאכן נהגו הכה למעשה לפי הקריטריונים המקובלים.

נוסף לכך משתמע ברורות מניסוחו של הרמ"א, שאף הוא איננו שולל עקרונית את סימני קביעת רגע המוות. ההגבלה שהוא מציין היא טכנית גרידא, כלומר חוסר בקיאות בזמנו לאבחון מדויק של אותם קריטריונים. ואכן אחד החוקרים בדורנו⁶⁸ הרחיב את הדבור בקשר להערת הרמ"א מנקודת מבט רפואית מודרנית ומסקנתו היא. שלאור התפתחות הרפואה והטכניקה הרפואית בימינו ניתן להתגבר על חששו [417] של הרמ"א לחוסר הבקיאות בקביעת רגע המוות ולהחזיר את הדין המקורי כדי להציל את העובר.

לאור כל זאת ברור, שאין בדינו של הרמ"א לסתור קריטריונים לקביעת רגע המוות, אלא שנדרשת זהירות יתירה בהחלטה המעשית ליישום תוצאות הקביעה הלכה למעשה.

מאוחר יותר – במאות הי"ח-י"ס – כשהתעוררה שאלת קביעת רגע המוות ביחס לקבורה, כתב החתם-סופר את תשובתו הקלאסית בנידון. אך כבר ציין הרב ש. גורן⁶⁹, שמסקנות החתם-סופר מהוות מפנה ביחס לפסקי הרמב"ם והשולחן ערוך. החתם-סופר מסכם את עמדתו במילים אלו:

"אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה, אם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת, ולא ילינו אותו, והמטמא לו אם הוא כוהן לוקה אחר התראה"⁷⁰.

לפנינו, אם כן, שלושה קריטריונים לקביעת רגע המוות:

א) "מוטל כאבן דומם" – כלומר, חוסר רפלכסים, חוסר תנועתיות, תרדמת בלתי הפיכה, או במילים אחרות – הפסקת פעילות מערכת העצבים⁷¹;

ב) "ואין בו שום דפיקה" – הפסקת פעילות הלב ומחזור הדם⁷²;

ג) "בטל הנשימה" – הפסקת המנגנון הרספירטורי.

מבין שלשת סימני המוות האלו, רק הפסקת הנשימה מקורה בפסקי ההלכה של הרמב"ם והשולחן-ערוך. החתם-סופר הוסיף את הדרישה להפסקת פעילות הלב עקב פיסקה אחת במורה נבוכים⁷³ הרמב"ם מבאר שם, שהמושג "מוות" בתנ"ך כולל גם מיתה גמורה וגם מחלה קשה ואנושה מאד. לשיטתו יכול לחול השם מוות על הלב בלבד, כאשר נפסקת פעילותו – ללא מותו הכללי של האדם. זאת מוכיח הרמב"ם מנבל הכרמלית, שנאמר:

מאידך, במעשה בן הצרפתיה⁷⁵ באר הכתוב:

יש לציין, שבין הפוסקים והוגי הדעות היהודיים היו רבים שייחסו חשיבות מרבית ללב וראו בו גם מרכז חיוני לחיים וגם מרכז הרגש והמחשבה. ואף כי היו בעלי מחשבה שייחסו את מרכז האינטלקט למוח ולא ללב, בכל זאת ברור, שפעילות הלב היוותה מודד חשוב ביותר לחיוניות ולקיום החיים⁷⁷.


שלשת הקריטריונים שנוסחו ע"י החת"ס נתקבלו על דעתם של מרבית הפוסקים והחוקרים מדורו ועד לימינו-אנו⁷⁸.

אכן יש פוסקים שציינו מצבים יוצאי דופן, שבהם יש להתייחס לנתונים נוספים ולא להסתפק בקריטריונים של החתם-סופר. לדוגמא יש לציין את דעתו של המהרש"ם⁷⁹, שכאשר יש סימני חיות בשאר האיברים אין לסמוך על הקריטריונים המקובלים בלבד. כמו כן יש לציין את הערתו של אחד מרבני דורנ⁸⁰, שכאשר המוות בא לאחר פעולת הרדמה וניתן ליחס את הופעת סימני המוות המקובלים לתרופות המרדימות – אין לקבוע את המוות ברגע הופעת הסימנים הנ"ל. במילים אחרות, יש לבדוק היטב אם סימני המוות הם בלתי-הפיכים או שנובעים הם מתופעות חולפות.


והנה לאור התפתחות האמצעים הדיאגנוסטיים והטיפוליים בתקופה האחרונה הציעו פוסקים וחוקרים אחדים רביזיה בקריטריונים של החת"ס משתי בחינות:

א) נדרשות בדיקות מדויקות ומקיפות יותר לקביעת נוכחות או העדר אותם סימני המוות שקבע החת"ס. וביתר פירוט – סימנו של החת"ס המוגדר על ידו במילים 'מוטל כאבן דומם' – נדרש להוכחה מקיפה, קלינית ומעבדתית כולל אי.אי.גי. [419] להפסקה בלתי הפיכה של פעילות מערכת העצבים;

וסימנו השני של החת"ס -'אין בו שום דפיקה' – נדרש להוכחה ע"י אמצעים טכניים מדויקים, כולל אק"ג; וכן פסק הרב פיינשטיין⁸¹ שאפילו אם אין נשימה ולא נמושו דפקים, אבל רישום האק"ג מראה עדיין על פעילות הלב – אין אדם זה מוגדר כמת ויש להשתדל להמשיך בהצלתו.

ב) גם אם הופיעו סימני המוות כפי שהוגדרו ע"י החת"ס, יש לעשות כל מאמץ להציל את החולה⁸², ורק אם לא הוכתרו מאמצים אלו בהצלחה, יש לקבוע את מותו של החולה למפרע מרגע הופעת סימני המוות הנ"ל.


והנה בשנים האחרונות עם פרסום השיטה המודרנית התולה את המוות הכללי במות המוח, נידונה שיטה זו גם בספרות ההלכה.

קבוצת חוקרים אחת⁸³ – במאמר ארוך ומקיף – מקבלת את מות המוח כקריטריון ביעדי לקביעת רגע המוות על פי ההלכה. לדעתם

שיטה זו נדחתה ע"י חוקרים אחרים מכמה טעמים. בעיקר דחה שיטתם זו ד"ר י. לוי⁸⁵ מתוך נימוקים רפואיים. לדעתו, אי אפשר לסמוך על קביעת מות המוח כסימן בלעדי למות האדם. עקב אי האמינות של הבדיקות להוכחת מצב זה [420] לוודא שהמוח אכן מת מוות בלתי הפיך ולא מדובר רק בתרדמת עמוקה. ברם, אם הוכח כן, אין לדעתם להמתין 24 שעות ולחזור על מערכת הבדיקות, אלא יש לקבוע את מותו של האדם מיד.

אכן, לדעתי, אין בכך משום סתירה עקרונית לשיטת החוקרים הנ"ל. כי אם אמנם נכון הדבר, שעל פי ההלכה נחשב מות המוח כמות כל האינדיבידאום, לגיטימי הדבר לקבוע מצב זה על פי הנתונים והאמצעים הידועים באותו זמן. שהרי גם הקריטריונים הקלאסיים קובעים את מותו של האדם לפי הוכחת קיומם או העדרם בהתאם לנתונים ולאמצעים שבאותו זמן. ואמנם לאור ההתפתחויות המדעיות בזמנינו חלו שינויים טכניים ביישומם המעשי של הקריטריונים הקלאסיים שנקבעו בזמנו ע"י החת"ס ואין בכך משום סתירה עקרונית של עצם הקריטריונים⁸⁶.

טענה נוספת של ד"ר לוי נגד קבלת מות המוח כקריטריון למוות היא העובדה שתוארו בספרות המקצועית מקרים אחדים, שאף שנקבע מות המוח המשיכו לחיות לאחר מכן. אך לדעתי גם טענה זו אין בה כדי לסימון עקרונית את הקריטריון, שהרי טענה זו נכונה גם כלפי הקריטריונים הקלסיים⁸⁷, ולמעשה נכון הדבר לגבי כל מערכת קריטריונים.

אכן לדעתי, אין לקבל שיטת החוקרים הנ"ל באופן עקרוני. שהרי כבר ציינתי לעיל בחלק א', שאין לזהות את האינדיבידאום רק באינטלקט שבו, אלא יש להתחשב גם בסימני חיים של איברים ויטליים, כי יש חשיבות גם לחיים וגטטיביים ואנימליים. ברור גם, שאין לבטל את חשיבות הלב בתפיסת ההלכה, שהרי כל הפוסקים שדנו בשאלת קביעת רגע המוות דרשו בפירוש העדר פעילות הלב. יתר על כן, ברור שללב יש חשיבות חיונית להמשך קיום החיים. אין בדברי החוקרים הללו די הוכחות – הלכתיות ורעיוניות כאחת – כדי לשלול את חשיבות הלב בקביעת רגע המות; ואמנם, הרוב הגדול של הפוסקים והחוקרים שדנו בשאלה זו שללו לחלוטין את הגישה הזאת מצד ההלכה ואישרו מחדש את נכונות הקריטריונים שניסח בזמנו החתם-סופר. [421] במלים אחרות, תפיסת ההלכה היא שמות המוח הוא רק אחד משלושת הקריטריונים לקביעת המוות, ועדיין קיימת הדרישה להוכחת הפסקת פעילות הלב לצורך קביעת המוות⁸⁸.

עובדה זו נקבעה גם בהחלטת מועצת הרבנות הראשית מיום ג' ניסן תשל"א (כפי שמצוטט בהערה 89). גם הרב מ. פיינשטיין – בכתב²⁰ ובע"פ²¹ – הביע התנגדות ברורה לתסמונת מות המוח כקריטריון בלעדי לקביעת רגע המוות. לאור זאת תמוה הוא מאמרו של מ. טנדלר²³ הקובע בצורה פסקנית שעמדת היהדות רואה במות המוח קריטריון יחיד ובלעדי למות האדם גם אם הלב עדיין פועם, ואין הוא מתייחס כלל וכלל לעמדה המנוגדת הכללית של כל הפוסקים. גם טענתו הפסקנית שהלב לא היווה אף פעם גורם הקובע את המוות – איננה נכונה מבחינת עיצוב ההלכה ודרכי הפסיקה המקובלים ביהדות. וכפי שציינתי לעיל תופס הלב מקום חשוב בקביעת הקריטריונים למוות בשיטות הפוסקים השונים בדורות הקודמים.

לדעתי ניתן לסכם את עמדת ההלכה בקביעת רגע המוות כדלהלן:



האדם מוגדר כחי כל עוד קיימת פעילות ויטלית באחת מהמערכות החיוניות⁹⁰. יש צורר בבדיקה מדוקדקת ומדויקת שלשלוש המערכות הבאות: מערכת עצבים מרכזית; מערכת רספירטורית ומערכת קרדיו-ואסקולרית.

הבדיקות חייבות לכלול את כל האמצעים הטכנולוגיים הידועים באותה תקופה. ועליהן לקבוע מוות בלתי הפיך של מערכות אלו⁹¹.

יש לעשות כל מאמץ להציל את החולה בכל שלב, תוך שימוש באמצעי החייאה העומדים לרשות המציל באותו מקום ובאותו זמן.

אין להתחשב במצבים נדירים שנשארו בחיים, למרות שהתקיימו כל הקריטריונים הדרושים לקביעת רגע המוות, ואין בעובדה זו משום סתירת עצם הקריטריונים.

ההגדרות העקרוניות של סימני המוות נכונים לכל סוגי החולים בכל המצבים – בין במקרה של מוות פתאומי ובין במקרה של מוות לאחר מחלה ממושכת. [422] על פי המנהג יש להמתין 60-20 דקות לאחר אישור סופי של כל הקריטריונים, ורק לאחר זמן זה יש להתחיל בפעילות הקשורה בטהרה ובקבורה. אכן, לדעתי, כאשר מדובר בהשתלת איברים ניתן לוותר על מנהג ההשהיה הזה, לאחר שהמוות נקבע על פי כל הקריטריונים ובהתאם לכל האמצעים האבחנתיים העומדים לרשות הרופא באותו זמן. כי אז עומד לפנינו מצב של פקוח נפש מול מנהג, שבוודאי ניתן להידחות.

במקרים קיצוניים, כגון התזת הראש והעדר האינטגרליות הגופנית, כאשר אין הגוף מהווה עוד יחידה אחת – ניתן לקבוע את המוות גם קודם שנפסקו כל הפונקציות הויטליות.

1. לאור זאת לא צדק מי שטען, שאין משמעות הלכתית לקביעת רגע המוות. ראה: הרב ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים, תשכ"ו, עמ' 155.

2. לאור זאת יש להתפלא על פרויס, בספרו, Berlin, Medizin Talmudische-Biblisch 1911, עמ' 601 ואילך, שכתב כי לא מצא בתלמוד כלום על סימני המוות.

3. בתופעה זו נתקלים אנו לעתים גם ביחס להלכות אחרות. לדוגמא אציין את עניין ההפלה המלאכותית, אשר לגביה אין דיון יסודי בתלמוד, אך מתוארים מצבים יוצאי דופן, שבהם נידונה השאלה האם מותר או אסור לבצע את ההפלה. גם כאן הסיקו הפוסקים את דעת ההלכה במצבים שגרתיים ורגילים על פי המתואר במצבים חריגים.

4. משנה יומא, ח, ז וגמרא יומא, פה, א.

5. פני משה, ירושלמי, יומא, ח, ה; ג. א. רבינוביץ, מ. קניגסברג, הדרום, לב, תשל"א, עמ' 76-59.

6. הפני משה, שם.

7. רעיון זה מובע בהרחבה בפירושו של המהר"ל מפראג לסוטה, מה, ב. באופן דומה מצינו לעניין בריאת העולם ביומא, נד, ב, "ר' אליעזר אומר, עולם מאמצעיתו נברא".

8 סוטה, מה, ב, ופירוש המשניות לרמב"ם, שם.

9. ראו;: שו"ת אמרי יישר, ת"ב, סי' ב; שו"ת לבושי מרדכי, סי' קכד; שו"ת דברי חיים, ח"ב, סי' סד; שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, ח"א, סי' ק; שו"ת חכם צבי, סי' עז.

10. ירושלמי, יומא, ח, ה.
11. י. ד. בלייך, באור המזרח, כא, תשל"ב, עמ' 153, הערה 1 כותב: "ראה תלמוד ירו'שלמי, יומא, ח, ה, שיש מחלוקת בגרסא הנכונה, לפי גרסת קרבן העדה אמורא אחד מצריך בדיקת הלב, הפני משה חולק על זה" – דבריו תמוהים ביותר, שהרי קרבן העדה גורס במפורש יש טבור ולא לב, ואינני יודע מהיכן לקח מחבר זה את פירושו הנ"ל.

12. ראה הערה 47 לעיל, וראה להלן בדיוננו.

13. רי"ף, ר"ח, ר"ן ורא"ש – בסוגייתנו, וכן ב"י, טור אורח חיים, סימן שכ"ט.

14. פרט למיעוט הפוסקים, שגרסו זאת כדעה אחת ואשר לעובדה זו יש חשיבות, כפי שיבואר להלן.

15. ראה: רמב"ם, הלכות שבת, ב, יט; טור ושולחן ערוך או"ח, שבט, ד.

16. פירוש המשניות, יומא, ח, ז.

17. והרי פסוקים אחדים המדגימים בבירור קשר זה: וייפח באפיו נשמת חיים (בראשית, ב, ז); בגערת ה' מנשמת רוח אפו (שמואל ב', כב, סו); מן האדם אשר נשמה כאפו (ישעיהו, ב, כב); מגערתך ה' מנשמת רוח אפך (תהילים, יח, טו). מעניין גם המדרש המובא בילקוט שמעוני, פר' לך-לך, עז, המדגיש את הקשר בין עיטוש לבין מוות והמנהג לברך את המתעטש בבריאות ובחיים.

18. שו"ת מהרש"ם, ח"ו, סי' צא. וע"ע בשו"ת פאת שדך סי' קלט-קמ.

19. הרב אונטרמן, נועם יג, ג, תש"ל.

20. שו"ת אגרות משה, חיו"ד, ח"ב, סי' קמו.

21. ראה: בלייך, ד., הפרדס נא, חוב' ג, עמ' 15 תשל"ז; 1977., 4:130, 16 Tradition,. Bleich D 22. שו"ת חכם צבי, סי' עז.

23. רבינוביץ, ג.א., וקניגסברג, מ., הדרום. לב, עמ' 59, תשל"א;

1977 238:1651., JAMA,. Tendler et al

24. שו"ת חת"ס, יו"ד, שלח. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מו, אותיות ד-ה.

25. י. לוי, נועם יב, תשכ"ט, עמ' רפט-שיג.

26. הרב מ. שטרנבוך, קונטרס בעיות הזמן בהשקפת התורה, דף ט; הרב ש. ז. אויערבך,

צוטט ע"י הרב ג. קראוס, המעין, כרך ט, גיליון א, תשכ"ט, עמ' 20.

27. משנה סוטה, ט, ד, ובגמרא סוטה, מה, ב.

28. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, ט, ט. ועיין בכסף,משנה, שם, שהקשה על הכרעתו

זו של הרמב"ם. לדעתי ניתן לומר, שהפסק הזה הוא עקבי בהתאם לפסקו של הרמב"ם

ביומא, בעניין פקוח הגל, כלומר התפיסה הבסיסית היא שעיקר החיות תלוויה בנשימה

ולכן פוסק כך הרמב"ם בכל מקום.

29. בפירוש המשניות, סוטה, שם.

30. רבינוביץ וקניגסברג, הדרום, שם. (הערה 23)

31. ראה בחלק א', היבטים היסטוריים.

32. משנה נידה, י, ד, וגמרא נידה, סט, ב.

33. הגרסא בכת"י מינכן 'שמא יתעלפ'. לעומת זאת מנדלסון והיעב"ץ (ראה להלן) גרסו יתעלף. לוי (בנועם, יב, תשכ"ט) מבאר שההתעלפות הזו היא הלם – Shock ואף כי התרגום הרגיל לעילפון הוא – faint syncope – לרוב מירידה בזרימת הדם למוח עקב גורמים עצביים, נראה שצדק לוי, שכאן מדובר בהלם, שהרי בצורת syncope העילפון הוא קצר ומהיר וקשה להניח שמצב זה יגרום לטעות של מוות.

34. ראה בחלק א', הערה 2.

35. שו"ת חתם-סופר, יורה דעה, סימן שלח.

36. תפארת ישראל, משנה נידה, י, ד. אכן מדברי הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב,

ו, ד וכן בפירוש המשניות שלו בנידה, שם (לפי תרגומו של הרב קאפח) מטמע, לכאורה, שלא כדברי רש"י והתפא"י, וצ"ע.

37. מסכת אבל רבתי, הנקראת שמחות, ח, א.

38. הפרישה בטור יורה דעה, שצד, כותב שדווקא בימיהם, שהיו קוברים בכוכים, היה מותר

לפקוד על המתים עד ג' ימים, אבל כיום שקוברים בארץ – אין פוקדים. ואגב, עניין

זה הוזכר במחלוקת שבין מנדלסון והיעב"ץ. מנדלסון, שדרש השהיית המת שלושה ימים,

הציע לעשות כעין מערה מלאכותית ליד בית הכנסת, לטהר שם את המתים, לפקוד עליהם שלושה ימים ואח"כ לקוברם. אך היעב"ץ דחן; עצה זו בחריפות וכתב: "חס מלהזכיר, שלא שת לדבר שום אחד מגדולי הדורות".

39. הטור, יורה דעה, שצד גורס: מעשה שפקדו אחד וחי כ"ה שנים והוליד ה' בנים ואח"כ

מת. כלומר, הוא משמיט את המילה אחר, ולפי זה מדובר רק במעשה אחר. מאידך

לפי גרסתנו מדובר בשני מקרים – אחד שהי כ"ה שנים לאחר פקידתו ואחר שהוליד ה' בנים לאחר פקידתו.

40. ואגב, הוכחה נוספת שהביא מנדלסון היא מההלכה בשולחן 'ערוך, יורה דעה, שנז, א. שמותר להלין את המת לכבודו, כגון להביא לו ארון ותכריכים ומקוננות וכיוצ"ב. ועל כך כתב מנדלסון: "אם משום דבר קל כזה התירו להלין עאכו"כ אם יש עוד נדנוד ספק בדבר פן נשאר בו רוח חיים, שאין לקוברו ואין לך דבר שעומד בפני פקות נפש". אכן, ברור שאין בטענה זו ממש אם מניחים אנו שאמנם אין כל נדנוד ספק בדבר שבאמת לא נשאר בו רוח חיים – כאשר מופיעים סימני המוות המקובלים בהלכה.

עוד כתב שם מנדלסון: "והנה כל חכמי הרפואה יעידון יגידון, שאין סימן מובהק למיתה, ופעמים יתעלף האדם עד שישקוט הדופק ותשבת הנשימה מכל וכל ויחשבו הרואים שהוא מת ואינו כן". זאת כבר דחה היעב"ץ באומרו: "חלילה לנו לשום לב אליהם בנוגע לדיני התורה בהחלט". החת"ס בתשובתו הרחיב נקודה זו, והנחתו היא שהקריטריונים שנקבעו על פי ההלכה הם מוחלטים ויש לסמוך עליהם. ברור גם שהרפואה המודרנית איננה סבורה כפי שמעיד מנדלסון על רופאי זמנו, ועל פי אמצעים קליניים וטכנולוגיים בהחלט ניתן להגדיר סימנים מובהקים למוות.

41. שו"ת מהר"ץ חיות, סימן נב.

42. המהר"ץ חיות מביא בתשובתו את הגמרא בשבת, קנב, ב – "כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת", וברור שאין לדחות את הקבורה למשך שנה. מכאן שכל הסוגיות מסוג זה אינן שייכות להגדרת רגע המוות. וראה עוד אצל יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 158-157.

43. בשו"ת חת"מ, שם, האריך בנקודה זו וכותב: "כי זהו מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים, אחד לאלף שנה שיתום. . . ואפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוי. . . ואיננו נכנס בגדר

חוששיו למיעוט בפקוח נפש". וכן כתב בשו"ת מהרש"ם, ח"ו, סימן צא. ובסגנון אחר

כתב החיד"א, בשו"ת חיים שאל, ח"ב, סימן כה: "אם אחד בכמה רבבות יארע שהוא

חי, אין עלינו סרך איסור וכן נגזר עליו. . . שאם יטעו בסימנים, כך גזרתו יתברך,

ולא יש איסור כלל כל שעשה על פי התורה".

44. בסוף ליקוטי מהרי"ל מסופר, שפעם אחת התעלף המהרי"ל בחדרו ולא הייתה בו שום

תנועה, ובכל זאת חזר לאיתנו וחי עוד שלשים שנה. וראה עוד במאמרו של י. לוי,

בנועם, שם, עמ' רצט, הערה 35 ועמ' ש.

45. משנה אהלות, א, ו.

46. 'מגוייד' פירש ר' עובדיה מברטנורא – מחותך, מלשון גודו אילנא (דניאל, ד). אך

הרמב"ם בסירוש המשניות, לפי תרגומו של הרב קאפח, וכן הרא"ש, פירטו – מחותך

ורידים. ועיין בתפארת ישראל, שם, כמה פירושים על מגוייד וגוסס.

47. הגאון מוילנא בפירושו אליהו רבא, מבאר: "מגוייד שאינו יכל לחיות עוד אינו מטמא

משום דדעתו צלולה, ואפילו גוסס שאין דעתו צלולה אינו מטמא משום שיכל עוד

לחיות".

48. במסכת חולין, כא, א'- מחלוקת אמוראים בהבנת התזת הראש, ר"ל אמר הותזו ממש,

ר' אסי אמר רבי מני כהבדלת עולת העוף. ועי' ברמב"ם, הלכות טומאת מת, א, טו,

ובהלכות אבות הטומאה, ד, יד.

49. שו"ת מהרש"ם, ח"ו, סימן צא.

50. ראה הערה 23 לעיל.

51. ראה: י. לוי, הדרום, גליון לג, תשל"א, מכתב למערכת: י. בלידשטיין, הדרום, לג, תשל"א, עמ' -73 75.

52. כך הוכיח הרב בלידנשטיין, הדרום, שם, מהמשנה חולין, ט, א, שנאמר שם: "עד שתמות או עד שנתיז ראשה", ומשמע שאלו הם שני מצבים נפרדים, ומוכיח זאת גם מראשונים אחדים, שהרי מכירים אנו בהלכה מצבים שונים של "נבלה מחיים".

53. הרב ב. רבינוביץ, ספר אסיא, תשל"ו, עמ' 197-195.

54. ראה בהרחבה הסבר של פירכוס ופרפור הגוף במאמרם של רבינוביץ וקניגסברג שם.

55. 1975, 24ל:51, lrculatlon), 1.ג וט. נ, Korcin

56. ראה הערה 21 לעיל.

57. משנה יבמות, טז, ג, ובגמרא, יבמות, קכ, א.

58. ראה הערה 9 לעיל. 415

59. ראה הערה 13 לעיל.

60. רמב"ם, הלכות אבל, ד, ה. המקור להלכה זו הוא בשבת, קנא, ב, אך ללא המשפט "ישהה מעט שמא נתעלף" מעניין שגם בשולחן ערוך, יורה דעה, שלט, א – חסרה תוספת זו, ורק הש"ך שם בסק"ה והבאר היטב בסק"ב הוסיפו זאת בעקבות הרמב"ם.

61. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סימן מו.

62. גשר החיים, ח"א, פרק א. הוא מציין שזהו המנהג בירושלים.

63. שו"ת ישמח לב (גאגין), יו"ד, סימן ט. המחבר מביא את המנהג בנא-אמון שבמצרים להלין את המת כ"ד שעות, אך לדעתו יש לבטל מנהג זה ולהשהות את הטפול במת רק למשך חצי שעה עד שעה.

השערה שונה לחלוטין הביעו רבינוביץ וקניגסברג, הדרום, שם. לדעתם השיהוי הנדרש ע"י הרמב"ם הוא חמש דקות. הסבר זה נובע משיטתם, שמות המוח הוא הקריטריון ההלכתי הבלעדי לקביעת רגע המוות, וראה בדבריהם.

64. רמ"א, אורח חיים, של, ח, הבסיס לפסק ההלכה הזה בשולחן ערוך הוא בערכין, ז, א, וכן נפסק ברמב"ם, הלכות שבת, ב, טו. לעומתם, מבוססת הערת הרמ"א על ספר איסור והיתר, סימן נט, סעיף יא.

65. שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סימן כה, פרק ד.

66. ראה: מור וקציעה, אורח חיים, שכח, שדחה שיטת הרמ"א; ספר כורת הברית, סי' של סקט"ו; שו"ת ישמח לב, יו"ד, ט – שהאריך בדינו של הרמ"א ובהשלכותיו לקביעת רגע המוות. וראה עוד בשו"ת מהר"ץ חיות, סימן נב.

67. שו"ת הרדב"ז, סימן תרצה. וראה בספרו של הרב ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 22 שכתב: "ברור כי לא נהגו כך – כמימרא דשמואל – מימי הגאונים". אכן כבר דחה זאת ד"ר י. לוי, המעין, תמוז, תשל"א, עמ' 18-11, הערה 18, והוכיח שאכן נהגו כך הלכה למעשה גם לאחר הגאונים.

68. י. לוי, המעין, שם. הרב בלייך, אור המזרח, שם, השיג על דעתו של לוי, אך לדעתי אין בהשגותיו ממש.

69. הרב ש. גורן, שנה בשנה, תשל"ד, עמ' 130-125.

70. שו"ת חת"ס, יו"ד, סימן שלח וראה לעיל, עמ' ריב, את דבריו החד-משמעיים בקביעת קריטריונים אלו.

71. כבר רש"י, יומא, פה, א, ד"ה עד היכן כתב: "דומה למת שאינו מזיז איבריו".

72. גם קריטריון זה מוזכר בדברי רש"י, יומא, שם, ד"ה הכי גרסיגן: "מר אמר בלבו יש להבחין אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם".

73. רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א, פרק מב. בהבנת שיטת הרמב"ם הזאת הייתה מחלוקת גדולו; בין פרשניו. ראה: נרבוני, אגן כספי ושם-טוב, הסוברים בשיטת הרמב"ם, שהחייאת בן הצרפתיה לא היה עניין של תחיית המתים בנס. מאידך האברבנאל והחת"ס סבורים, שאכן היה בזה נס של תחיית המתים. וראה עוד בפירוש הרד"ק, מל"א יז, ובשו"ת הריב"ש, סימן מה.

74. שמואל א, כה-לז.

75. מלכים א, יז-יז.
76 לפי המבואר לעיל, יש מקור לשיטת החת"ס בגרסת רש"י ובביאורו ביומא, שם, אך

כאמור לא התקבלה שיטה זו להלכה בפסקיהם של הראשונים.

77. ראה כרבנן בחיי, דברים, ו, ה, ובעיקר ראה שו"ת חכם צבי, סימן עז, שמסביר באריכות רבה את העובדה שחיות בעל חי הוא בלבו. וראה בנידון בדברי שאול, יורה דעה, סימן שצד; כרתי ופליתי, יורה דעה, סימן מ; חזון איש, יו"ד, סימן ד, אות יד;דרכי תשובה, יו"ד, סימן מ, סקכ"ג. וראה בספרי "פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו", עמ' 9, 15, 71. וראה עוד במאמרם של רבינוביץ וקניגסברג, הדרום. שם עמ' 67-66.

78. ראה: שו"ת מהר"'ן חיות, סימן נב; וכן בספרו דרכי הוראה, ע"ב, סימן ד וסימן ו; שו"ת מהרש"ם, שם; שו"ת ישמח לב, יו"ד, סימן ט'; דברי שאול, שם; הרב גורן, שנה בשנה, שם; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סימן מו; שם, ת"י, סימן כה, פרק ד; י. לוי, נועם, יב, תשכ"ט, עמ' רפג-שיג ואחרים.

79. ראה הערה 18 לעיל.

80. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סימן מו, אות ב.

81. ראה הערה 20 לעיל.

82. הרב אונטרמן. נועם, תשיל. עם ג, והערה 26 לעיל.

83. רבינוביץ וקניגסברג, הדרום, שם.

84. מה שמשתמע מהרמב"ם במורה נבוכים, שהלב הוא מרכז התנועה והחיות ולא המוח, מייחסים המחברים לשיטת אריסטו. היות ולפי המדע החדיש אין הנחה זו נכונה, דוחים המחברים את התסיסה הזו. ומה שדרשו רש"י והחת"ס את העדר הדופק כקריטריון? מוות – סבירים המחברים שזאת רק כל עוד לא הוכח מות המוח. לדעתי אין להנחתם זו מקור בדברי הפוסקים הללו.

85. י. לוי, הדרום, גיליון לג, מכתב למערכת; י. לוי, נועם, טז, תשל"ג, עמ' נב-סג.

86. דבר זה נכון גם לדעתו של ד"ר לוי עצמו, ראה מאמרו בנועם, יב, תשכ"ט, עמ' רפט-שיב, וראה עוד להלן בסיכום.

87. וראה שו"ת ציץ אליעזר, ח"י, פרק ד, אות ז – שדחה את קביעת מות המוח כמות האדם, אך נימוקיו אינם מבוססים באופן מדעי.

88. ראה: בלייך, Tradition, שם; שטרנבוך, בעיות הזמן בהשקפת שתורה, עמ' טו; בלידשטיין, הדרום, שם; י. לוי, נועם יב, עמ' רפט, תשכ"ט; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מו; 1970., XI No I January.,., Zinmcrman Intercom vol

89. נועם טז, שער הלכות, עמ' 10, תשל"ג.

90. משפט זה מבוסס בעיקר על שיטת המהרש"ם. הרב ח. צימרמן (במאמרו ב-, Intercom January1970,.Vol. X I No 1) קובע את ההגדרה הבאה: "כל עוד ניכרת איזו שהיא פעילות חיים כמותית באדם בעולם הזה – הרי הוא חי". לדעתי, זוהי הגדרה מרחיבה מדי, שהרי פעילות חיים "כלשהיא" כוללת גם מצב כמו גדילת ציפורניים, למשל, שיכולה להמשך זמן ניכר לאחר מותו של האדם לפי כל קריטריון מקובל.

91. ראה מאמרו של הרב צימרמן, שם. לגבי האמצעים הקליניים והדיאגנוסטיים העומדים לרשותנו כיום – ראה לעיל בפרק הרפואי.