אריפש המלש דוד
א"לשת ,חס יניס

תוטמשהבו תורעהה אלל ספדנ
|
ןכותה קידצה לש ולבס ![]() קידצה לש ויתוקפס דברים כלפי מעלה ו"ל רומזמ חותינ ![]() רציה לש ונושל תקלח צדקתך כהררי אל / משפטיך תהום רבה |

קידצה לש ולבס

|
הצדיק המתואר במזמורי ספר תהילים סובל לא רק מאויבים המקיפים אותו מכל צד
ומבקשים להכחידו מן הארץ או להטותו מאורח יושר; יש ועוברים עליו גם מכאובים פנימיים איומים, ספקות והרהורים. מסתכל הוא מעבר לו ורואה את אדישותם של רוב בני האדם לערכים הרוחניים שהוא מסור להם. כמה רחוקים הם מבקשת אלוהים, ועד כמה רפויה בידם ההשתדלות לשמור את מצוות ה' ולעסוק בתורתו. 'סביב רשעים יתהלכון', וחיים כפריצי חיות ללא מוסר וללא מצפון. מעטים הם הטובים והישרים בחברת האדם; אלה הענווים והשפלים, הסובלים מחסור, מצוקה ועלבון, בשעה שאלה החיים ללא צדק ויושר שלווים ושקטים ועושים חיל. וככל שהללו עולים במעלות ההצלחה, הם נוטשים את מעט המוסר שאולי רכשו להם בבית אביהם, וקומץ התורה שהורתם אמם. אותו "משהו" יראת שמים, שהיה מנת חלקם מימי נעוריהם, הולך ומתנדף, וסופם שפורקים מעליהם עול מלכות שמים לגמרי, עד כדי הכחשה שיש דין ויש דיין. אולי מודים הם שמי שהוא ברא את העולם – אלא מה לו ולבני תמותה? ואם תמצא לומר,
קידצה לש ויתוקפס וכשהאיש התמים ש'צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו' רואה כל זאת, הוא רואה ולבו הצדיק התמים אין קץ לסבלו בשעה שהרהורים כאלה עולים על לבו. הרי כל-כולו הוא מסור |
|
"ואני כמעט נטיו רגלי / כאין שופכו אשרי |
|
ולא לחינם מצאו המשוררים והחכמים לנכון להזהיר שלא להתפעל מהצלחתם של הרשעים: |
|
"אל תתחר במרעים / אל תקנא בעושי עולה." |
|
"אל יקנה לבך בחטאים / כי אם ביראת ה' כל היום." "אל תקנא באנשי רעה / ולא תתאו להיות אתם." |
|
דברים כלפי מעלה ויש שגם צדיקים, איתני עולם, לא נוקו מהטחת דברים כלפי מעלה בראותם סדרי עולם שלא |
|
"צדיק אתה ה' כי אריב אליך / אך משפטים אדבר אותך |
|
הפ לע די ומישו / ומשהו ילא ונפ" |
ו"ל רומזמ חותינ

|
וממה שמתרחש בקרב לבו יודע האיש התמים לנחש את עשתונותיו של הספקן הגמור ושל הרשע. הוא שומע פיתויי היצר כפי שהם מתבטאים במהלך מחשבותיהם של הללו, על פי מה שמתחולל בנפשו פנימה. אם הוא נבהל ואחוז-רעדה בראותו את ניצחון הרשע בעולם – על אחת כמה וכמה, שמי שלבו נוטה לאורחות פריצים שבקל יתפתה על ידי קול היצר המדבר ורבחמ לודגה לכ" ירה – ,עשפה לש וחוכ תמצע תא ומצעב שיגרהש ימ קר .תוקלח ירבד וילא יצרו גדול הימנו" – יודע מה שתוסס בתוך לבו של הרשע. |
|
"נאום פשע לרשע בקרב לבי." |
|
רציה לש ונושל תקלח הצדיק התמים מכיר חלקת לשונו של היצר וקול דבריו הוא שומע. ומה הם דברי היצר המסית 'אין פחד אלוקים לנגד עיניו'. הפשע מחליק בעיניו (פסוק ג). אין הוא מדבר דווקא ככופר. שוב אין עון בעולם. הכל טוב ויפה. כל מה שבכוחו של האדם לעשות – יעשה, כי אלוקים אינו |
|
".אונשל ונוע אוצמל / ויניעב וילא קילחה יכ" |
|
[נראה שמובן זה של הביטוי 'למצוא עונו לשנוא', היינו שהיצר מפתהו לרשע שהקדוש-ברוך-הוא שונא למצוא עון – יוצא מההקבלה: |
|
"נאום פשע לרשע… / אין פחד אלוקים לנגד עיניו "(לו ב) |
|
הטור הראשון מביע את עצם העובדה של פיתוי היצר, אם בדיבור פסקני ('נאום') או בקריצות ורמיזות ('כי החליק אליו בעיניו'). הטור השני מביע את תוכן הדיבור ('אין פחד אלוקים') והרמיזות ('למצוא עונו לשנוא'). וכשם שבפסוק הראשון תוכן הפיתוי הוא שאין פחד אלוקים מתגלה בעולם – כך נראה לפרש גם תוכן דברי החלקות שבפסוק השני שאין פחד אלוקים, לפי שאלוקים שנא למצוא עון]. ומאחר שאין מעצור לפני מי שרוצה להתפתות בדברי החלקות שהכל מותר, הוא פותח בדברי |
|
"דברי פיו און ומרמה / חדל להשכיל להיטיב." |
|
והולך קרבנו של הפשע מדחי אל דחי. גם בדממת הלילה, כשעל פי רוב מצפונו של אדם מתעורר, לבו מלא נכלים ותעתועים. ובקומו בבוקר כבר הוא עומד הכן על עמדו לרוץ אורח שאינו מוביל לטוב. שום סוג של רע אינו נתעב בעיניו: |
|
"און יחשוב על משכבו / יתיצב על דרך לא טוב / רע לא ימאס." (לו ה) |
|
לבו של המשורר מתפתל בייסוריו בראותו כיצד זה היהיר מעוות את תמונת ה' בעולם, כיצד הוא מוציא מסקנות הפוכות משלטון חסדו של האלוקים עד כדי להכריז: אין פחד אלוקים.
צדקתך כהררי אל / משפטיך תהום רבה אמת שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו אלא שמידת החסד כרוכה |
|
"ה' בשמים חסדך / אמונתך עד שחקים |
|
החסיד התמים מעריך את יקרו של חסד אלוקים. הלוואי שכל בני אדם היו ראויים לקבל את חסדו ולחסות בצל כנפיו. מי ייתן והיו כולם זוכים לרוות מברכותיו של מקום וליהנות מזיו שכינתו בעולם שכולו טוב. הלא אלוקים הוא מקור חיים, ומאורו מאיר את עינינו. ממנו נובעים החיים בלי קץ והאור שאינו שוקע דר עמו במרום: |
|
"מה יקר חסדך אלוקים / ובני אדם בצל כנפיך יחסיון |
|
אלא שלא הכל ראויים לזכות לברכת החיים והאור. והחסיד מבקש מאת אלוקים שימשיך חסדו וצדקתו לעובדי ה' ולהולכים בדרכיו, ולמנוע מרשעים אורם שלא יוכלו לבוסס ברגליהם הגסות את הישרים באדם. בהימנע מהם חסד אלוקים, מעצמם יפלו ולא יקומו שוב להמיט שואה על בני-אדם. |
|
"משוך חסדך ליודעיך / וצדקתך לישרי לב |
![]() ![]()
|



