בעל "דגל מחנה אפרים" ר' משה חיים אפרים ב"ר יחיאל

ר' משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט, גדל על ברכי סבו וספג את שיטתו :ריצקת
ודרכו בחסידות. חיבר את ספר "דגל מחנה אפרים" וע"כ מכונה "הדגל" ע"ש ספרו.
ישב על כסא הרבנות בקהילת סודילקוב. היה ענוותן גדול ונפטר קודם שנת תקס"ג.

ר' משה חיים אפרים; דגל מחנה אפרים (ספר); חסידות. :חתפמ תולימ

כשרונות מצוינים ביותר בעמקותם לא היו לו. מקורי לא היה. אבל חינוך מיוסד ברוח החסידות
היה לו וטראדיציות היו לו. ר' משה חיים אפרים השאיר אחריו את ספרו "דגל מחנה אפרים".
הספר אינו כולל מחשבות מקוריות ועמוקות. על הרוב אינו כולל אלא אסיפת ביאורים ובירורים
לחכמתו של הבעש"ט שכמעט אין עמוד פנוי הימנה. הספר מצטיין בסגנון יפה ושוטף. מכל שורה
ושורה מבצבצת אהבה עמוקה וענוגה והרהוריות חולמת על אותו העיגול שהיה נתון בתוכו בשנות
ילדותו ונעוריו במזיבוז. לפיכך יש ערך מיוחד לספר זה מצדו ההיסטורי. בבחינה זו נשמעים
מתוכו דברים, שאין דוגמתם במקום אחר. אחר הספר "תולדות יעקב יוסף" תופס מקומו בספרות
החסידות ה"דגל מחנה אפרים" בחומר השופע על הבעש"ט. כאן נראה הבעש"ט באופן יותר ברור
ויותר פשוט בחיי ביתו ומשפחתו. בחיבה וגעגועים יתרים מדבר בעל ה"דגל" על אביו זקנו ש"היה
מספר מעשיות ודברים חיצונים, ובהם היה עובד ה' בחכמתו הזכה והטהורה שהיה לו". מבין
השיטין נראין התפנוקים שהיה הבעש"ט מפנק לנכדו האהוב ההולך וגדל על ברכיו ממש. הרושם
של אותן השנים לא נסתלק ממנו כל ימיו. על חשבון הרבית של אותה הקרן היתה כל פרנסתו
הרוחנית. בסוף הספר יש ליקוטי רשימות שמצאנו בעיזבונו של ר' משה חיים אפרים. יש כאן גם
רשימות של חלומות, שהיה מאמין בהם ונותן להם חשיבות מיוחדת. בשעת קריאת דברים אלו
מתבקשת השוואה עם ספר החזיונות של ר' חיים ויטאל. כאן הדברים פשוטים ותמימים לעומת
המלאכותיות שבחלומותיו של ויטאל. בין רשימות אלו יש, למשל, קטע כזה:

ויש שהיה חושב שאין בכוחו להסביר כהוגן מחשבות הבעש"ט, והוא כותב: – קבלתי ממורי זקני
זללה"ה, אך עדיין לא זכיתי להלביש הדברים איך שאוכל לדבר ולכתבם. – בדחילה הוא מזכיר
את "הספרים הקדושים של הכהן הגדול", או "הרב הקדוש מו"ה יעקב יוסף הכהן ז"ל". לתואר
של קדושה זכה אצלו רק בעל התולדות. אפילו על המגיד ממיזריטש אינו מדבר בלשון כזה. הוא
מתאר אותו: "הרב המגיד" סתם, או "התייר הגדול הרב המגיד מו"ה דוב בער זללה"ה". אין ספק
שבהתייחסות זו משתקפת ההתייחסות הכללית שהיתה שוררת במזיבוז לשני גדולים אלה. אנו
למדים מכאן שבעל התולדות היה תופס במזיבוז מקום של ראש וראשון בחבריא של הבעש"ט.

למדן גדול לא היה ר' משה חיים אפרים. מתוך ספרו אינה נראית בקיאות גדולה בספרות
העברית, כמו שאנו רואים זאת במידה יתרה אצל בעל התולדות. כשאנו קורין, למשל, דיבור
כזה: "שמעתי מהרב הגאון מפולנאה זללה"ה בשם הרמב"ם ז"ל, כי הרמב"ם מקשה על הא
דאיתא…" או כשהוא מביא דברים שסיפר לו הבעש"ט מתוך כתבי הרמב"ם, אנו עומדים תמהים:
וכי לא חשב חובה לעצמו לטרוח ולעיין בדברי הרמב"ם? או לא עלה בדעתו אפילו לשאול את
זקנו, הבעש"ט, המספר לו דברים על הרמב"ם, שיוציא מתוך הארון את הספר ויראה לו הדברים
?ןרוקמב

ויניע וארשו וינזוא ועמשש המב ותנומאו הטושפה ותומימת איה תולודגה תולעממ תחא לבא
בלי שום התחכמות. בכוח מעלתו זו היה מגיד מה שבלבו, והיה מוכיח את הצדיקים המזויפים,
הצבועים, שבדורו, ואפילו אותם ש"מקבלים איזה דבר מרבם, ואחר כך בועטים ברבם, ונראה
להם שהם חכמו ביותר".

יתוא 'ה הכזישכ ה"יא" .וצפחב בותכל וא אורקל ,הארנכ ,לוכי היה דימת אלו ,ינלוח היה אוה
ואהיה ברי עדיף אפרש".

ר' משה חיים היה יושב כל ימיו על כסא הרבנות בקהילת סודילקוב (עיירה קטנה, במרחק ג'
ווירסטאות משיפיטובקה). אבל לא היה באפשרותו להסיח דעתו זמן רב ממזיבוז, והיה נוסע
שמה לפעמים קרובות. אפילו החלומות וביקורי הנפטרים מעולם העליון היה מקומם במזיבוז.

ענותן היה ולא היה חי חיי "צדיק" מעשי, כמו אחיו ר' ברוך, שהיה מורה כי "לפיכך נתן ה' בלבבם
שיתנו להם העולם, כי בזה הם מקשרים את עצמם לכללות בני תועמל וואתישל הצדיקים
ישראל ומעלים תפילתם". (בוצינא דנהורא). על כן היה ר' משה חיים אפרים עני מדוכא כל ימיו.
ואם היו פונים אליו במכתבים לקבל ברכתו או בבקשות שיהא מעורר רחמים בעולם העליון, לא
היה בכך אלא זכות אבות שהיתה מסייעתו. ואף על פי שהיה אדם לא מעולם הזה, והיה מרחף
תדיר בעולם האידיאלי, מכל מקום לא טפלה בו כלל האגדה החסידית. זו אוהבת גיבורים מעולם
העשייה, שמשאירים רושם ניכר בחיים. על כן לא נמצא שום זכר לשמו של ר' משה חיים אפרים
בתוך הקובצים של המעשיות העממיות על גדולי החסידות.

הוא נפטר קודם שנת תקס"ג, כי מתוך הסכמות אחדות על הס' דגל מחנה אפרים, שנכתבו
באותה שנה, נראה שאז לא היה כבר בחיים.