העליה הבלתי לגאלית

'א "הגארד"

הממשלה הבריטית החליטה להילחם בעליה הבלתי לגאלית בשני מישורים: האחד – להגביר
את השמירה על חופי-הארץ באמצעות סירות משמר מיוחדות; והמישור האחר – לחץ על
ממשלות הגובלות עם הים התיכון שלא לתת ויזות לפליטים הבאים מווינה או מפולין ושכל
כוונתם היא להפליג לארץ-ישראל. הלחץ הבריטי נתן את אותותיו ומעבר השיירות מווינה
.רתויו רתוי השק השענ היבלסוגוילו הילטיאל

בוורשה נודע, שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין מאוהב בבחורה יהודיה. הוחלט לנצל עובדה
זו, ובתיווך האהובה סיפק הנציג המסחרי ויזות מעבר איטלקיות, בתנאי שהאנשים לא ישתהו
באיטליה אלא זמן קצר בלבד. ואכן, יצאו מוורשה 80בית"רים ברכבת הנוסעת לפיומה
שבאיטליה. בדרך עלו על הרכבת בית"רים נוספים והשיירה הגיעה בשלום לפיומה. במקביל
שלח דוד רזיאל מן הארץ את שמואל טגנסקי והטיל עליו לעזור מטעם הארגון בטיפול בעליה
הבלתי לגאלית. טגנסקי הגיע לאתונה ויחד עם מרדכי כץ (מזכיר שלטונות בית"ר) החלו לטפל
בחכירת אנייה עבור השיירה שהגיעה לפיומה. לאחר משא-ומתן ארוך ומייגע הצליחו לחכור את
הספינה "דראגא" שהניפה את דגל פנמה. האנייה עשתה את דרכה לפיומה, שם עלו על סיפונה
170בית"רים בדרכם לארץ-ישראל. בנוסף ל"דראגא", נשכרה ספינה קטנה, "ארטימיסיה",
שתפקידה היה לפגוש את ה"דראגא" במרחק יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולים לחוף.
הרעיון היה, שאם תקרה תקלה והעולים יתגלו על-ידי משמר החופים, עדיף שתאבד הספינה
הקטנה ובכך תינצל האנייה הגדולה. ואכן, ב- 6באוקטובר ,1938נפגשו שתי הספינות לא הרחק
מחופי הארץ. טגנסקי, שמונה מפקד האנייה, הודיע לאנשים להתכונן לנחיתה, אולם אותו לילה
לא נראו הסימנים המוסכמים מן החוף. גם בלילה שלמחרת לא נוצר קשר עם החוף. בינתיים
הודיע קברניט ה"ארטימיסיה" שהפחם בספינה הולך ואוזל ולא יוכל להמשיך ולהמתין זמן רב
בים הפתוח יהיה עליו להפליג לאלכסנדריה כדי להצטייד בפחם. טגנסקי החליט לבצע את
הנחיתה גם אם לא יקבל סימנים מהחוף, אולם למרבה המזל נתקבלו אותו לילה האותות
המצופים מן החוף וכל העולים ירדו בשלום בחוף טנטורה.

הניווב זכרמה

לפני הפלגתה הראשונה של ה"דראגה" מאיטליה, יצאה שיירה של 870יהודים מווינה בדרכם
לאיטליה. הם הצטיידו בוויזות מעבר והרכבת המיוחדת בת עשרה קרונות יצאה לדרכה. בהגיעם
לגבול האיטלקי, סירבו השלטונות לאפשר להם לעבור. אמנם היו להם אשרות מעבר איטלקיות,
אבל לא היו להם ויזות הגירה ליעדם הסופי. השלטונות האיטלקיים ידעו כי ה"אורחים" מתכוננים
להפליג לארץ-ישראל באופן בלתי לגאלי, אולם חששו כי במקרה שההפלגה לא תוכל לצאת אל
הפועל הם יישארו באיטליה כפליטים, ואת זאת רצו למנוע. הרכבת הארוכה נשארה ליד הגבול
האיטלקי במשך יותר משלושה שבועות, בהם נעשו ניסיונות נואשים לשכנע את השלטונות
האיטלקיים לאפשר להם להמשיך במסע. כאשר נגוזה כל תקווה, חזרה השיירה לווינה.

במשרד העליה הבלתי לגאלית בווינה, שהיו חברים בו ד"ר פאול הלר, ווילי פרל (עורך-דין
ויצחק בן-עמי (נציג האצ"ל שהגיע לווינה מארץ-ישראל), ³⁰ (הניווב ר"הצה ישארמ ,ועוצקמב
חיפשו דרכים חלופיות להעביר את השיירה לארץ-ישראל מבלי להזדקק לוויזות מעבר. תוך
כדי חיפושים עלה הרעיון להעביר את העולים דרך נהר הדנובה (שמקורו בהרי השווארצוואלד
בגרמניה ובהמשכו נשפך לים השחור ברומניה) וזאת משום שבשנת 1856נקבע כי השייט
בדנובה כמוהו כשיט בים הפתוח ולמדינות הגובלות עם הדנובה (אוסטריה, סלובקיה, הונגריה,
יוגוסלביה ורומניה) אין רשות לעצור ספינות השטות בנהר, גם כאשר אין לנוסעים ויזות ליעדים
סופיים. הכרזה זו אושרה מחדש בשנת .1923לאחר שהמשרד המרכזי של הגסטאפו שטיפל
בהגירת היהודים אישר את ההצעה, נשכרה ספינת דנובה בשם "מלק", שהיתה צריכה לקחת
את העולים עד לים השחור. שם אמורים היו העולים לעבור לאניית קיטור אשר תיקח אותם
לארץ-ישראל. מאחר שהיה זה המסע הראשון במסלול הדנובה, הוחלט שבן-עמי ילווה את
השיירה עד לים השחור.

'ב "הגארד"

550 ,הניווב הבונדה לש סכמה-תיב דיל הנגעש ,"קלמ"ה לע ולע 1938 רבמבונ ימימ דחאב
יהודים. בן-עמי החליט לא לקחת סיכונים מיותרים, ובדרכונו של כל נוסע היתה ויזה לליבריה.
כדי לתת תוקף פורמלי נוסף למבצע, הודפסו כרטיסי רכבת מיוחדים עם הכתובת "ליבריה
טרנספורט". אנשי גסטאפו רבים היו בבית-המכס ובדקו את היוצאים, שהורשו לקחת אתם רק
מטען אישי ככל שיכלו לשאת. אדולף אייכמן ניצח באופן אישי על המבצע, וכאשר עלה הנוסע
³¹האחרון – הורשתה הספינה לצאת לדרך.

"מלק" היתה ספינת שעשועים, שנבנתה כדי להכיל 80איש לטיול נופש של עשר שעות על
הדנובה. אותו יום היו בספינה 550נוסעים, שאמורים היו לחיות עליה במשך שבועיים ימים
ויותר. ב- 9בנובמבר הגיעה הספינה לבודפשט והמשיכה בדרכה בנתיב הבין-לאומי של הנהר.
– דעיה למנל "קלמ"ה העיגה ,תוטעמ אל תואקתפרה רחאל ,רבמבונב 16-ב ,עובש רובעכ
סולינה, מקום שם נשפך נהר הדנובה לים השחור. בסולינה היו העולים צריכים לעבור לספינה
גדולה יותר שתביא אותם לארץ-ישראל, אולם שום ספינה לא נראתה בסביבה. בן-עמי המודאג
ניסה ליצור קשר עם המשרד בווינה ולברר את סיבת הדבר. למחרת היום הודיעו לבן-עמי כי
בגלל בעיות בירוקרטיות התעכבה הספינה המיועדת בקונסטנצה, הנמל הרומני הראשי בים
השחור. לאחר דין ודברים, הורשתה הספינה להמשיך בדרכה ובשעות הצהריים הגיעה לנמל
סולינה. היתה זו ה"דראגה", שזה עתה חזרה ממשימתה הראשונה בהביאה עולים לחופי הארץ.
כל 550העולים שהיו על ה"מלק" הועברו לספינת הקיטור "דראגה" שהפליגה לארץ-ישראל.
כאשר הגיעה ה"דראגה" מרחק יממה מן הארץ, נפגשה שוב בספינה הקטנה יותר "ארטימיסיה"
שקלטה כ- 200מנוסעי ה"דראגה" ופנתה לעבר חוף נתניה שהפך להיות שער העליה לארץ-
ישראל במקום חוף טנטורה. בחוף נתניה כבר חיכו אנשי האצ"ל לבוא הספינה ועזרו בהורדת
העולים. את הלילה עשו העולים באולם קולנוע "אסתר" (שבעליו, אייזיק גרינשטיין, העמידו
לרשותם) ולמחרת בבוקר הועברו באוטובוסים של "אגד" למקומות שנקבעו מראש ברחבי הארץ.
הבית"רים הועברו לפלוגות הגיוס של בית"ר, בעוד הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) טיפלה
בסידור עבודה ליתר העולים. עד לקבלת העבודה, שוכנו העולים ב"בית עולים לאומי", ברחוב
³²אלנבי בתל-אביב, שם קיבלו את סידורם הראשון ואת כלכלתם.

השימוש בנהר הדנובה כנתיב למעבר ספינות מעפילים היה בבחינת פריצת דרך בארגון העליה
הבלתי לגאלית. נתיב זה היה זול יותר ופתר את הצורך בקבלת רשות מעבר דרך ארצות שונות
כדי להגיע לעיר הנמל בים התיכון או בים השחור. מעניין לציין, כי פעילי תנועת ה"חלוץ" התנגדו
תחילה לשימוש בנהר הדנובה למעבר ספינותיהם, מחשש שמסע הספינות יתגלה לעיני כל ויסכן
את המשך המסע לארץ-ישראל. אולם לאחר ההצלחה הרביזיוניסטית החלו גם פעילי ה"חלוץ"
.'ב הילעל ביתנ הבונדב שמתשהל

טשרקובב זכרמה

עם סגירתם של נמלי איטליה, יוגוסלביה ויוון בפני העליה הבלתי לגאלית, נעשתה רומניה למקום
היציאה העיקרי של אניות המעפילים. את הקרקע לכך הכשיר ז'בוטינסקי, שנפגש פעמיים עם
ראש ממשלת רומניה – פעם ראשונה בקיץ 1938בלונדון, ובפעם השנייה – באוקטובר אותה
השניים הגיעו להסכם לפיו תאפשר רומניה מעבר ותיתן סיוע לעולים בלתי ³³.טשרקובב הנש
לגאליים, שיכללו גם יהודים מרומניה.

ז'אן קוסטין, שהיה נציגה המדיני של הצ"ח ברומניה, ניהל את מגעים עם שרי הממשלה, ובעיקר
עם שר הפנים ועם ראש הממשלה. המפעל הגדול התנהל ביזמתם ובהשתתפותם של יעקב
שיבר, נציב בית"ר ברומניה, שבתאי גוטנמכר-נדיב ואחרים. ואמנם בסוף 1938ניתנה הוראה
לקונסולים של רומניה בארצות מזרח אירופה ומרכזה לתת אשרות מעבר ליהודים המבקשים
זאת, מבלי להיזדקק להליכים הפורמליים המקובלים. המעפילים הגיעו לרומניה בשיט על
הדנובה, ובנמל הרומני סולינה היו מועברים לספינה גדולה שהביאה אותם לארץ-ישראל.
אחרים הגיעו בדרך היבשה, באמצעות הרכבת, ויצאו את רומניה דרך נמל קונסטנצה.

השרווב זכרמה

.השרוול הלפעהה תוליעפ לש דבוכה זכרמ הגרדהב רבע ,הינמרגל הירטסוא לש החופיס רחאל

פולין, על שלושת מיליון יהודיה, היתה מדרך הטבע העתודה הגדולה ביותר לעליה. פולין היתה
גם המרכז החשוב ביותר של התנועה הרביזיוניסטית, ונציגי האצ"ל שנשלחו לוורשה הצליחו
לפתח בעזרת ז'בוטינסקי קשרים מיוחדים עם בכירים בממשלה ובצבא (ראה להלן).

מאז 1935הציף, כאמור, נחשול של פרעות את יהודי פולין, ומספר המועמדים לעליה הבלתי
לגאלית הלך וגבר.

בקרב הפעילים היו ויכוחים סוערים באשר לאפיה של העליה. היו שטענו, ובראשם יוסף כצנלסון,
שהעליה צריכה להיות בראש וראשונה של בית"רים ואנשי התנועה. בעוד אחרים טענו כי העליה
חייבת להיות פתוחה לכל דיכפין. ואילו נציג האצ"ל דרש שהעליה תהיה מורכבת בעיקר מצעירים
מאומנים שיוכלו להצטרף לכוח הלוחם בארץ.

באה המציאות וכפתה על הצדדים את הפשרה. התברר כי לשם ביצוע העליה הבלתי לגאלית
היו דרושים סכומי כסף גדולים שלא עמדו לרשות התנועה. אמנם הארגונים הפילנטרופיים, כמו
הג'וינט ואחרים, השקיעו כספים רבים בתמיכה בקהילות היהודיות החלשות, אבל לא היו מוכנים
להפנות משאבים לעליה הבלתי לגאלית. לכן היה צורך לפנות למימון עצמי של העולים, אלא
שרוב הבית"רים היו שייכים לשכבות החלשות מבחינה כלכלית ולא היה ביכולתם לשלם את
חלקם. מכאן בא הפתרון לפיו הורכבו שיירות מעורבות, חלקם בית"רים וחלקם יהודים בעלי
אמצעים שמימנו גם את הוצאות המסע של הבית"רים. בוורשה הוקמו שני משרדים להרשמה
של המועמדים לעליה: האחד, לחברי בית"ר וחברי התנועה, בראשותם של דוד יוטן ואלחנן
פונימונסקי, והאחר, בראשותו של אברהם סטבסקי, ליהודים ללא קשר לשייכותם הארגונית.

מן הראוי לציין כי הבית"רים, בהיותם גוף מאורגן וממושמע, עזרו במתן השירותים בספינות
ותרמו רבות לקיום חיים תקינים במהלך ההפלגה.

אלא ששאלת הסמכות העליונה שתקבע בכל העניינים הקשורים לעליה הבלתי לגאלית נשארה
ללא פתרון.

ונמז לכ תא שידקהו ,(וכע אלכמ ררחושש רחאל) יקיסניטוב'ז ירע השרוול עיגה 1938 ויתסב
לענייני העליה. הוא נפגש עם הלל קוק, נציג האצ"ל באירופה, ויחד עיבדו הצעת הסכם להסדרת
ענייני העליה הבלתי לגאלית. לאחר מספר פגישות ניסחו השניים הסכם המפרט את סמכויותיו
של כל אחד מן הגורמים, כולל מקורות המימון וגובה התשלומים של המועמדים השונים לעליה.
בין היתר הוסכם כי בנוסף למפקדה הראשית, יוקמו גם מפקדות ארציות, ובפולין יעמוד מנחם
בגין בראש המפקדה.

ההסכם לא יצא אל הפועל מאחר שלא אושר על-ידי המוסדות העליונים של התנועה. ז'בוטינסקי
נזף בבנו ובהלל קוק על שהם מכניסים ראשם לעניין כה חשוב מבלי שתהיה להם הסמכות לכך.
רשאו 1939 ראורבפב הסנכתהש סירפ תדיעווב רבד לש ופוסב גשוה הילעה יניינעב רדסהה
דנה במכלול היחסים בין האצ"ל לבית"ר (ראה להלן). על-פי ההסכם הוקמה רשות עליונה לענייני
העליה הבלתי לגאלית, בהשתתפות כל הגורמים העוסקים בכך. הוקמו מספר מחלקות: ארגון
קחצי תוירחאב) תימיה הלבוהה ;(יקסניטוב'ז ירע תוירחאב) תיתשביה הלבוההו תוריישה
ז'רז'בסקי); ומחלקת הכספים והפיקוח על התשלומים וההוצאות – באחריות יוסף כצנלסון,
³⁴שכיהן גם כמנהל הכללי של המרכז והיה הרוח החיה בכל פעולותיו.

כצנלסון זכה לאמון רב של כל הגורמים שעסקו בעליה הבלתי לגאלית והכל קיבלו את מרותו.
הוא שקע כל כולו בעבודה והתרוצץ ברחבי אירופה כדי לפתור את הבעיות הרבות שהתעוררו
עם התרחבות העליה הבלתי לגאלית, החל ברכישת ספינות וכלה בארגון השיירות. בקיץ 1939
חלה במחלת כליות חשוכת מרפא ולאחר הפלישה הגרמנית לפולין נשאר בוורשה וכעבור זמן
.רטפנ רצק

הממשלה הפולנית, שהיתה מעונינת בצאתם של היהודים מפולין, עזרה רבות לעליה הבלתי
לגאלית. כך, למשל, ניתנה הוראה מיוחדת למושל מחוז וורשה להקל ככל האפשר בהוצאת
דרכונים לעולים. כאשר מספר העולים הלך וגדל, פעלו משרדי הממשלה גם ביום ראשון, כשאת
מקום הפקידים הפולנים ששבתו אותו יום מעבודתם תפסו פקידי נציבות בית"ר. בנוסף לזאת
העניקה הממשלה לעולים הנחה של 50אחוז מהתשלומים עבור הדרכון והנחה של 25אחוז
.תבכרה יסיטרכ ריחממ

"אפלד"ו "ופי'ג" ,"ילא"

לאחר שהספינה "ארטימיסיה" סיימה את הורדת העולים מהאנייה "דראגה" ב', היא יצאה
לתורכיה, שם פגשה את האנייה "אלי", כשעל סיפונה 550עולים. טגנסקי ליווה את האנייה
"טלי" לחופי הארץ, ושוב חזר לתורכיה, הפעם כדי לפגוש את האנייה "ג'יפו", כשעל סיפונה
קרוב ל- 800עולים. טגנסקי עלה על ה"ג'פו", ומלווה ב"ארטימיסיה" הפליגו לחופי הארץ. גם
הפעם הורדו העולים בשלום בחוף נתניה וטגנסקי חזר ליוון כדי לחדש אל דרכונו. אלא שבאתונה
נעצר על-ידי המשטרה היוונית ובהתערבות הקונסוליה הבריטית הוצא נגדו צו גירוש מיוון. עם
.וכע אלכב יביטרטסינימדא רסאמל חלשנו תיטירבה הרטשמה ידי-לע רצענ הפיח למנל ועיגה
נתן קלפוס, ממפקדי האצ"ל ברמת-גן, היה בחברתו של טגנסקי ונעצר אף הוא באתונה, אולם
שוחרר למחרת היום. קלפוס טס לפולין ומשם נשלח לקונסטנצה ועלה על האנייה "דלפא" כשעל
סיפונה 250עולים. בלילה שבו עזבה הספינה את הנמל, פרצה סערה שאילצה את רב החובל
לחזור לנמל היציאה. למחרת שוב יצאה הספינה לדרך תוך שהיא מתמודדת עם הגלים הגבוהים
שליוו אותה עד הגיעה ארצה. קלפוס ארגן את הורדת העולים לחוף נתניה ובשובו לספינה
הריקה, התלווה אליו דוד רזיאל שעשה את דרכו לפגישה עם ז'בוטינסקי בפריס. הספינה הגיעה
בשלום לאתונה ומשם טסו רזיאל וקלפוס לוורשה, שם נפרדה דרכם; רזיאל יצא לפריס, ואילו
קלפוס נסע לקונסטנצה כדי ללוות שיירה שמנתה 800עולים.

גארפב זכרמה

עוד בתחילת 1938פנה משה גלילי לנציבות בית"ר בפראג בהצעה לארגן עליה המונית דרך
הים, אולם באותה עת שררה עדיין שאננות בקרב יהודי צ'כוסלובקיה. יש לזכור כי צ'כוסלובקיה
היתה ארץ דמוקרטית, ולראשונה באירופה הכירה חוקת הרפוליקה משנת 1920בלאום היהודי –
לראשונה באירופה – ובכך הובטחו ליהודים זכויות של מיעוט לאומי (נשיא צ'כוסלובקיה, תומס
מסריק, גילה עניין רב בציונות והיה ראש המדינה האירופי הראשון שביקר בארץ-ישראל בתקופת
המנדט. לזכרו הוקם בארץ כפר מסריק). היהודים נהנו משוויון זכויות מלא ומצבם הכלכלי היה
טוב ולכן לא ראו צורך לצאת להרפתקה המסוכנת של העליה הבלתי לגאלית. המפנה חל עם
התכנסותה של ועידת מינכן ( 29בספטמבר ,)1938שבה השתתפו צ'מברלין (ראש ממשלת
.(הילטיא גיהנמ) ינילוסומו (הינמרג גיהנמ) רלטיה ,(תפרצ תלשממ שאר) הידאלד ,(הינטירב
בסיומה של הוועידה הוסכם כי צ'כוסלובקיה תמסור לגרמניה את כל המחוזות שבהם היוו
הגרמנים יותר ממחצית מכלל התושבים, כגוןו את חבל הסודטים. הגרמנים הבטיחו מצדם
לערוב לשלמות צ'כוסלובקיה בגבולותיה החדשים. כישלון הפייסנות כלפי היטלר הוכח חודשים
מספר לאחר מכן, כאשר ב- 23במרס 1939סיפח היטלר לגרמניה גם את בוהמיה ומורביה.
בכך שם היטלר קץ לצ'כוסלובקיה והתכחש להתחייבותו בהסכם מינכן.

התעוררות יהודי צ'כוסלובקיה לא איחרה לבוא, ותורים ארוכים השתרכו לפני המשרד לעליה
הבלתי לגאלית בפראג שהוקם והתנהל על-ידי אליהו גלזר-גלעזר, נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה,
ונפתלי פלטין, קצין הנציבות של בית"ר במקום. משרד העליה בפראג היה מסודר מאוד, אולי
ריבעמ דרשמה היה ,הרייש לכ תארקל .הפוריאב תילאגל יתלבה הילעה ידרשמב רדוסמה
הוראות מפורטות על אופן רישום המועמדים וההכנות שיש לעשות לקראת הנסיעה. בחוזר
הוראות מיום 29בנובמבר ,1938למשל, אנו מוצאים את ההוראות הבאות:

"הניטק"

השיירה הגדולה הראשונה, שמנתה 800מעפילים מצ'כיה, סלובקיה ורוסיה הקרפטית, רוכזה
בברין (צ'כיה). היא זכתה לתמיכת השלטונות, שהעמידו לרשות השיירה רכבת מיוחדת. בכל
קרון היו 50איש, מחולקים לקבוצות ובראשן האחראים. ב- 18בינואר 1939יצאה השיירה לדרך
וכעבור יומיים הגיעה לנמל קונסטנצה שברומניה. הם לא מצאו שם את קלפוס, שאמור היה
ללוותם לארץ-ישראל באנייה "קטינה" ובמקומו נתמנה מפקד השיירה ד"ר זליג פאול, בית"רי
מריגה (לטביה) שהיה בין הנוסעים. קלפוס, שהגיע באיחור, עלה על הספינה "ארטימיסיה" ויצא
לפגוש את "קטינה" בדרכה ארצה. בקרבת קפריסין נערכה הפגישה בין שתי הספינות, ו- 237
עולים הועברו אל "ארטימיסיה" שעשתה את דרכה לחוף הרצליה, שם ארגן קלפוס את ההורדה.
לפני סיום ההורדה, הגיעה ספינת משמר בריטית ולאחר פתיחה באש, השתלטה על "ארטימיסיה"
כשעל סיפונה 17בית"רים שלא הספיקו לרדת לחוף. כל אנשי הצוות נעצרו ובחיפוש שנערך על
הספינה נמצא דרכונו של נתן קלפוס, שסייע אותה עת בהורדת עולים לחוף כשהוא לבוש בגד ים
ועל-כן לא נתפס בידי המשטרה. קלפוס יצא שוב לאירופה, הפעם בדרכון מזויף, והמשיך בענייני
.הלפעהה

ב- 22במרס 1939הובאו 17העולים ו- 11אנשי הצוות בפני שופט והואשמו בכניסה בלתי
לגאלית לארץ ובהושטת עזרה לעולים בלתי לגאליים. 17העולים נידונו לשלושה חודשי מאסר
וגירוש מן הארץ, אולם כשהסתיימו שלושת חודשי המאסר, נמנעו הבריטים מלגרשם מן הארץ
מאחר שלא ידעו את ארץ מוצאם (כל העולים נהגו להשמיד את דרכוניהם לפני עלותם לאנייה)
וב- 15במאי הם שוחררו מכלא עכו והורשו להישאר בארץ.

את רב החובל דן השופט ל- 9חודשי מאסר ולקנס של 100לירות, ואת האנייה ציווה להחרים. 11
המלחים שוחררו והורשו לעזוב את הארץ.

אנשי "קטינה" חיכו ליד קפריסין לבואה של "ארטימיסיה", אולם לשווא. כאשר חלפו הימים
ו"ארטימיסיה" לא נראתה באופק, החליטו ראשי העולים לחזור לחופי יוון. העולים קיבלו את
ההחלטה ברוגז רב והיה צורך במאמץ מיוחד כדי להרגיע את הרוחות. תלאות רבות עברו
בדרך, כולל מותם של שני צעירים מדלקת קרום המוח, אולם לבסוף הגיעו בשלום לאתונה.
ד"ר פאול ירד לחוף כדי ליצור קשר עם פראג ולדווח את הקורות אותם.

בביירות בענייני העליה הבלתי לגאלית, וכאשר דיווחו לו מן ³⁶באותם ימים עשה יוסף קרמין
הארץ על תפיסתה של "ארטימיסיה" ועל כך שזה 17יום אין ידיעה מן האנייה "קטינה", יצא מיד
ליוון כדי למצוא קשר עם האנייה. בהגיעו כעבור שלושה ימים לאתונה, הצליח ליצור קשר עם
"קטינה" וכאשר שמע כי המזון באנייה אזל, התקשר עם ד"ר ראובן הכט, נציג האצ"ל בשווייץ,
וזה שלח מיד את הכסף הדרוש. לאחר שהאנייה הצטיידה מחדש בפחם ובמזון ועמדה להרים
עוגן, הגיע לפתע מברק לפיו זה עתה הפליגה מנמל קונסטנצה הספינה "ג'פו" כשעל סיפונה 750
עולים ובמחסניה מזון שיספיק לשתי האניות. לאחר התייעצות שקיים קרמין (שעלה על הספינה
כמלווה) הוחלט לדחות את ההפלגה ולהמתין לבוא ה"ג'פו" – אניית סוחר בנפח של 1500טונות
שהניפה את דגל פנמה. מלווי האנייה היו שני מפקדי האצ"ל: שלמה טרכטמן ואברהם בלאס –
למנב ושגפנ תוינאה יתש .הילטיאבש היקבטיוו'צב ר"תיב לש ימיה רפסה-תיב דקפמ רבעב היהש
היווני קאלאמייקה. קרמין העביר חלק מן המזון וכן כמה סירות הצלה מ"ג'פו" ל"קטינה". בדיון
שנערך במקום הוחלט כי "קטינה" תפליג ראשונה ארצה ותוריד את העולים בחוף נתניה. על
ה"ג'פו" יהיה להמתין שלושה ימים ואחר להפליג ארצה ולהוריד את אנשיה בחוף אבן-יהודה.

יומיים לאחר ש"קטינה" יצאה לדרך, קלט קברניטה קריאות אס.או.אס. התברר כי היתה זו
הספינה "ג'פו" שעלתה על שרטונות ליד חופי כרתים. סירות הצלה הצליחו להעביר את העולים
לחוף וה"קטינה" שהגיעה למקום כעבור יום, קלטה את כל העולים. כשעל סיפונה 1,250בני אדם
(כשקיבולה המכסימלי היה 500נוסעים), יצאה הספינה שנית לדרך. עם הגיעם ארצה, החלו מיד
בהעלאת האנשים לחוף. כמחצית הנוסעים הצליחו לעלות לחוף בחסות החשכה, והשאר הפליגו
ללב ים כדי לנסות שוב את מזלם בלילה הבא. אולם במשך היום גילה מטוס בריטי את האנייה.
עם רדת החשכה, שוב התקרבה האנייה לחוף כדי להוריד את המעפילים, כאשר לפתע ניתכה
עליה אש חזקה מסירות משמר החופים. האנייה חזרה ללב ים ולאחר ניסיונות נוספים, עלה
בסופו של דבר בידי הקברניט להתקרב שוב לחוף ולהוריד ליד כפר-ויתקין חלק נוסף מן הנוסעים.
176הנוסעים האחרונים שנשארו על האנייה "קטינה", הגיעו ב- 17באפריל בספינת מפרש לחוף
נתניה. אולם לפני שהספיקו לעלות לחוף, נתפסה הספינה על-ידי שלוש סירות של משמר החופים
הבריטית והופנתה לנמל חיפה. המעפילים נעצרו, אולם כעבור שלושה שבועות שוחררו בלחץ
תגובת המחאה של היישוב בארץ.

משפט הקצין גודהארד ועו"ד זליגמן

חוף נתניה היה במשך תקופה ממושכת השער העיקרי של העליה הבלתי לגאלית וקרוב
ל- 4,000איש עלו בחוף זה. הדבר נתאפשר הודות לארגון יעיל של ההורדה על-ידי סניף
האצ"ל בנתניה וכן הודות לאהדה הרבה של תושבי העיר לרביזיוניסטים בכלל ולעליה הבלתי
לגאלית בפרט. בנוסף לכל אלה נעזרו המארגנים גם בכמה קצינים בריטים שהסכימו לשתף
פעולה תמורת כסף. קצינים אלה היו מקבלים הודעות מוקדמות על מועד בואן של האניות ואז
היו מכוונים את משמרות החופים לכיוון אחר. יש לזכור שעם התגברות העליה הבלתי לגאלית,
גברה גם השמירה על גבול הארץ, הן בים והן ביבשה. הבריטים הביאו סירות חופים מיוחדות
שעקבו אחר הורדת העולים, וביבשה התקיימו סיורים מיוחדים שתפקידם היה לתפוס את העולים
שהצליחו להגיע לחוף. בסיס סירות החופים היה ביפו, בעוד המשמרות היבשתיים התרכזו בתול-
כרם ובבית-ליד. הקצין הבריטי האמפרי, שהיה ממונה על תחנת המשטרה בבית-ליד, היה בקשר
עם מר ארקין, מזכיר עיריית נתניה. לפני הורדת העולים היה ארקין מתקשר עם האמפרי, וזה
היה דואג לכך שההורדה לא תופרע ושהאוטובוסים יעברו את המחסום המשטרתי ליד בית-ליד
בשלום. מספרים, שהתעריף היה לירה אחת לכל עולה. באחת ההורדות נמנו 149עולים והאחראי
נתן לקצין הבריטי 149לירות בהתאם. אולם כאשר עלו העולים לאוטובוסים, הם נספרו שנית
ונמצא כי מספרם .150האחראי מטעם האצ"ל הוציא לירה אחת מכיסו והושיטה לקצין, אולם זה
אמר: "אין צורך, שיהיה עולה אחד בלתי לגאלי".

חוף נתניה שימש להורדת עולים ממחצית 1938ועד למרס .1939בתחילת 1939הוגבר
הפיקוח המשטרתי בחופים והקצינים הבריטים נרתעו מלהמשיך בשיתוף הפעולה עם נציגי
האצ"ל בנתניה, במיוחד לאחר שאחד הקצינים נתפס ונשפט. היה זה קצין המשטרה גודהארד
.בושייה תא ריעסה וטפשמש

גודהארד שירת במלחמת-עולם הראשונה בצרפת ובהודו. ב- 1922הועבר לארץ-ישראל ומאז
שירת במשטרה. הוא פגש את עו"ד זליגמן באירוע חברתי ובין השניים נקשרו קשרי ידידות.
באחת הפגישות ביניהם עלתה לשיחה בעיית העליה הבלתי לגאלית. גודהארד, שהביע אהדה
לעליה, הציע את שירותיו למנוע את תפיסת העולים בהגיעם לחוף. כאשר זליגמן היה מודיע לו
על בוא האנייה ומקום ההורדה, היה גודהארד מכוון את סירות המשמר לכיוון הפוך. באחת
הפגישות סיפר גודהארד כי בנובמבר 1938נתמנה ולטר גילפין מנהל המחלקה לחקירת פשעים
במחוז הדרום, ובין יתר תפקידיו היה למנוע עליה בלתי לגאלית. לשם כך עמדו לרשותו שתי
סירות משמר שעגנו בנמל יפו ובכל פעם שהיו מגיעות אליו ידיעות בדבר בוא אנייה עם עולים,
היה שולח את הסירות כדי לתפסם. לאחר שגודהארד קיבל את אישורו של זליגמן, הוא בא
בדברים עם גילפין והציע לו תשלום תמורת שיתוף פעולה בעניין העליה הבלתי לגאלית. גילפין
טמן לו פח וסיפר על-כך לממונים עליו. גודהארד הועמד למשפט והואשם ב- 22עברות. העד
הראשי היה ולטר גילפין, שהופיע כעד המלך. הוא סיפר על הקשרים שהיו לו עם גודהארד,
שתמורת כסף הסכים לשתף פעולה עם העוסקים בעליה הבלתי לגאלית. ב- 22ביוני 1939
נמצא גודהארד חייב בכל ההאשמות שהועלו נגדו ונידון להתנהגות טובה למשך שנתיים, בערבות
של מאתיים לירות. כמו כן נאלץ לעזוב את השירות במשטרה.

כעבור ארבעה ימים החל להתברר משפטו של עו"ד זליגמן, שהואשם אף הוא ב- 22האשמות.
גם במשפט זה היה גילפין העד הראשי. ב- 30ביוני קרא השופט את פסק-הדין בנוכחות קהל
רב שהצטופף באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים. זליגמן נמצא אשם בקשר פלילי להפר
את תקנות העליה ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר עם יחס מיוחד. הוא ערער על פסק-הדין,
אולם הערעור נדחה והעונש הופחת לארבעה חודשי מאסר.

בתל-אביב קיימו המונים הפגנות אהדה ליד בתיהם של זליגמן וגודהארד והפגנות איבה ליד
דירתו של הקצין גילפין. כתוצאה מכך עזב גילפין את ביתו בתל-אביב ועבר לגור במקום אחר.
³⁷


המשפטים והגברת השמירה על חופי הארץ לא ריפו את ידי העוסקים בעליה הבלתי לגאלית,
.רוטיקה אולמב הכשמנש

"ריתסא" היינאה

ב- 6במרס 1939הפליגה מן הנמל הרומני רנה שעל נהר הדנובה אניית המעפילים "אסתיר",
בעלת נפח של 700טונות ובה 720נוסעים, ביניהם כ- 150נשים וכ- 50ילדים. רוב הנוסעים
היו יהודים מהעיר דנציג ומיעוטם, כ- ,170היו בית"רים מרומניה. סנדר דוידזון היה מפקד-מלווה
מטעם האצ"ל ולידו עזר מיכאל יכינסון, ממנהיגי תנועת הצה"ר ברומניה, שהיה בין העולים.
באותה תקופה ריחפו כבר ענני המלחמה בשמי אירופה, ויהודים רבים החליטו לנסוע ארצה
לא מתוך מוטיבציה ציונית, אלא כדי להציל את נפשותיהם. הם לא העריכו נכונה את הקשיים
של נסיעה בצפיפות רבה וכמובן לא הבינו את הסכנה שבעליה בלתי לגאלית. הנוסעים הרבו
בתלונות על התנאים הפרימיטיביים ששררו באנייה והתנהגו בחוסר משמעת הדרושה כל-כך
במסע מעין זה. הכביד עליהם, למשל, האיסור בשימוש במים מתוקים לצורכי רחצה וכביסה, או
ההפרדה שנעשתה בין תאי הנשים לתאי הגברים (משעה חמש לפנות ערב הוטל איסור על נשים
וגברים להימצא יחדיו).

תלאות רבות עברו על מעפילי "אסתיר", ובדומה ל"קטינה" עברו דרך ארוכה עד שזכו להיכנס
לארץ-ישראל. לאחר עשרה ימי הפלגה בים סוער, התקרבה האנייה לחוף ראשון-לציון, אולם
מאחר שלא נראו סימני האיתות מן החוף, חזרה האנייה ללב ים. למחרת בלילה שוב התקרבה
האנייה לחוף, אולם הפעם נתקלה במשמר החופים, ולאחר פתיחה באש רובים ומקלעים, עלו
שוטרים בריטים על הסיפון וכיוונו את האנייה לנמל חיפה. העולים עברו חקירה יסודית על-ידי
חוקרים מיוחדים שעלו על האנייה ובערב פסח אולצה האנייה לצאת לים הפתוח בליווי ספינות
משטרה. דכדוך וייאוש אחזו בנוסעים וכעבור ארבעה ימי הפלגה הגיעה האנייה לחופי יוון. דוידזון
ירד לחוף ויצר קשר עם מרכז העליה בוורשה. לאחר התייעצות נשלחו אברהם סטבסקי, אחיו
יוסף, ושלמה טרכטמן ליוון כדי להרגיע את הרוחות ולמצוא דרכים להפלגתה מחדש של האנייה
"אסתיר". ביוון נשכרה ספינת מפרש קטנה "מאריאנה", שאמורה היתה ללוות את האנייה
"אסתיר" לחופי הארץ ולהעביר את העולים אל החוף.

לאחר ארבעה חודשים וחצי של נדודים, הגיעה האנייה אל מול חופי ארץ-ישראל. העולים, 720
במספר, הועברו לספינת המפרש שנועדה ל- 200נוסעים בלבד. הצפיפות היתה רבה ומנועי
ה"מארינה" עמדו בקושי בעומס הרב שהוטל עליהם. הנסיעה לחוף ארכה כל הלילה, ולקראת
בוקר, הקיפו את ה"מארינה" סירות משמר החופים הבריטי. מאחר שמנועי ה"מארינה" הפסיקו
לפעול, הורדו כל העולים לחוף באמצעות סירות קטנות שגייסה המשטרה אצל ערביי הסביבה
(רק מאוחר יותר התברר לדוידזון כי הם הגיעו בטעות אל מול חוף אשקלון שהיה מיושב
בערבים). לפנות ערב הושלמה הורדת המעפילים לחוף, והם הוסעו באוטובוסים – חלקם
למחנה המעצר בסרפנד וחלקם למחנה העולים בבת-גלים. לאחר חודשיים של מעצר וחקירות,
."ריתסא" היינאה ילוע לכ וררחוש

אנשי הצוות, שהתערבבו בין הנוסעים, נתגלו על-ידי המשטרה והועמדו למשפט. רב-החובל נידון
לתשעה חודשי מאסר והמלחים נידונו לשישה חודשי מאסר כל אחד.

הטיראפ

כאמור, עם כניסתו של הצבא הגרמני לפראג, עבר אליהו גלזר, שעמד בראש המשרד בצ'כיה,
לפריס, שהפכה למרכז לעליה הבלתי לגאלית של הרביזיוניסטים בארצות אירופה המערבית
והמרכזית. ראשית פעולתו של גלזר היתה למצוא אניות שיוכלו לשמש לצרכים המידיים של
העליה. לאחר חיפושים אינטנסיביים נמצאו אצל בעל אניות יווני שתי אניות: "פאריטה", בעלת
דחאב הנגעש "הילוי-ימענ"ו ,תידימ הגלפהל הנכומ התיהו ייסרמב הנגעש ,תונוט 1300 לש חפנ
מנמלי רומניה. הבעיה היתה כיצד להעביר את המועמדים לעליה לפריס ומשם להעלותם על
סיפון האנייה במרסיי. הצרפתים היו מוכנים לתת ויזות מעבר בתנאי שהעולים יוכיחו שיש להם
ויזות כניסה לארץ היעד. מובן שכניסה בלתי חוקית לארץ-ישראל לא סיפקה את ממשלת צרפת,
ומאחר שלא ניתן היה להשיג ויזות כניסה לארץ אחרת, הוחלט להעביר את העולים לפריס באופן
בלתי חוקי. השיירה הראשונה עברה משווייץ ואורגנה על-ידי ד"ר ראובן הכט, נציג האצ"ל בשווייץ.
הקבוצה היתה מורכבת מפליטים שקיבלו רשות שהייה זמני בשווייץ ומאלה שהיו במאסר
ושהמשטרה היתה מוכנה לשחררם בתנאי שיעזבו את הארץ. הפליטים הועברו לבאזל ומשם
גנבו את הגבול הצרפתי בעזרת מורי דרך שנשכרו במיוחד לשם כך. מפריס הועברו העולים
למרסיי, שם הועלו על סירות שהביאו אותם אל האנייה. לאחר שנעשו כל הסידורים, יצאה האנייה
לנמל קונסטנצה, שם עלו על סיפונה עולים נוספים – רובם בית"רים מרומניה ומפולין. ב- 12ביולי
1939הפליגה "פאריטה" מנמל קונסטנצה כשעל סיפונה 850מעפילים. כעבור עשרה ימים
הגיעה האנייה למקום המפגש עם סירות שאמורות היו להעביר את העולים לחוף, אולם הסירות
לא הגיעו ו"פאריטה" נאלצה להישאר מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. כאשר הפחם
והמזון הלכו ואזלו, הגיעה האנייה לרודוס כדי להצטייד מחדש. שלטונות הנמל לא היו מוכנים
לספק את צרכיה של "פאריטה" ודרשו ממנה להרים עוגן, אולם רב-החובל סירב בטענה שכל
עוד לא ימולאו דרישותיו לא יוכל להפליג. ליד "פאריטה" עגנה אניית נוסעים גדולה "מרקו פולו"
ותייריה יכלו לראות את הנעשה על אניית המעפילים. אחת התיירות, יהודיה אמריקנית, קנתה
מים ומזון, ובאמצעות שתי סירות שלחה אותם כמתנה לנוסעי אניית המעפילים. בינתיים
התקרבה אל "פאריטה" אניית מלחמה איטלקית, ו- 30מלחים מזוינים עלו על הסיפון ואילצו את
רב-חובל להרים עוגן ולהפליג לים הפתוח. ארבעים יום נדדה האנייה לאורך חופי הים התיכון,
ושוב הגיעה למקום המפגש, אולם גם הפעם לא באו הסירות. מפקד האנייה, יצחק ליבוביץ מסניף
האצ"ל בתל-אביב, שהיה גם ימאי מנוסה, לא המתין יותר לבוא הסירות והחליט לנסוע ישירות אל
חוף תל-אביב. כאשר רב-החובל סירב למלא את החלטת מפקד האנייה, הוא הושם במעצר
והאנייה הופעלה על-ידי שני בית"רים – אברהם באש ויוסף חבקינס – שקיבלו את הכשרתם
כימאים בספינת הלימוד "תאודור הרצל", ספינת הלימודים של בית"ר לטביה (ראה לעיל). בלילה
של ה- 22באוגוסט 1939נסעה "פאריטה" במלא הקיטור לכיוון תל-אביב ונעצרה כ- 50מטר מן
החוף. מאות מתושבי העיר העברית מילאו את החוף והעבירו את המעפילים מן האנייה באמצעות
סירות קטנות. כך הגיעו 850מעפילי "פאריטה" לחוף מבטחים.

³⁸ הילוי-ימענ

יחד עם האנייה "פאריטה", נרכשה, כאמור, גם האנייה "נעמי-יוליה", בעלת נפח של 4,000טונות
שעגנה בנמל סולינה שברומניה. "נעמי-יוליה" היתה מיועדת לקבוצה של 1,200בית"רים שיצאה
בתחילת אוגוסט 1939מפולין בדרכה לרומניה. בהגיע הרכבת לעיירה שניאטין שבגבול פולין-
רומניה, נותקו לפתע מספר קרונות, וקבוצת הבית"רים נשארה בפולין. כיוון שבמשך תקופה
ארוכה לא היו כל הפרעות במעבר מעפילים מפולין לרומניה הדבר בא בהפתעה רבה. כאמור,
עודדו השלטונות הפולניים את ההגירה של יהודים מארצם וגם השלטונות הרומניים נהגו
בליברליות רבה כלפי היהודים שביקשו לעבור בארצם בדרכם לאחת האניות שאמורה היתה
להסיעם לארץ-ישראל. אלא שהלחץ שלחצה ממשלת בריטניה על הממשלה הרומנית (ראה
להלן) החל לתת את אותותיו.

הבית"רים הורדו מן הרכבת ושוכנו במחנה זמני שהוקם עבורם בשדה הפתוח. הידיעה הועברה
לוורשה ומשם לארצות אירופה השונות, וראשי המפלגה הרביזיוניסטית החלו במסע של לחצים
דיפלומטיים וציבוריים על ממשלת בריטניה ועל ממשלת רומניה לאפשר לשיירה להמשיך בדרכה
לנמל סולינה. אולם ללא הועיל – השלטונות הרומניים עמדו בסירובם להרשות את כניסת
הבית"רים והעברתם לנמל. שלושה שבועות נשארו הבית"רים בשניאטין (הם הועברו בינתיים
ממחנה האוהלים למוסדות ציבוריים וחלקם שוכן בבתים פרטיים). במשך תקופה זו הצליחו
כ- 200בית"רים להבריח את הגבול ולהגיע אל האנייה. כאשר התברר שאפסו הסיכויים להעביר
.השרוול הריזחהל טלחוה ,הריישה תא

בראש קבוצת הבית"רים, עמד מנחם בגין, נציב בית"ר בפולין ולימים מפקד האצ"ל.

בעוד מתרחשת הדרמה בעיירה שניאטין, המתינו באניות בדנובה, מחוץ למים הטריטוריאליים
של רומניה, שתי קבוצות של עולים שהגיעו מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. ראשי המשרד לעליה
של הרביזיוניסטים בבוקרשט החליטו להעלות על "נעמי-יוליה" את שתי קבוצות העולים האלה
במקום את קבוצת הבית"רים הפולנית שלא הורשתה לעבור את הגבול.

ב- 1בספטמבר ,1939היום שבו פרצה מלחמת-העולם השנייה, הפליגה האנייה "נעמי-יוליה"
כשעל סיפונה 1,130עולים מארצות אירופה המזרחית והתיכונה. בין הנוסעים היו 300בית"רים
ירגובמ ,גרבנזייא דוד היה הריישה הוולמ .היינאב תעמשוממהו תנגרואמה הצובקה תא וויהש
.היקבטיוו'צב ר"תיב לש ימיה רפסה-תיב

התחנה הראשונה היתה בנמל היווני חיאס, שם חיכתה להם ספינת מפרש קטנה, שהיתה אמורה
להילוות לשיירה ולשמש להעברת העולים מן האנייה הגדולה (שתעגון מחוץ למים הטריטוריאליים
של ארץ-ישראל) אל חופי הארץ. אלא שבבדיקה שנערכה, נמצאה ספינת המפרש בלתי כשירה
לתפקידה והוחלט להמשיך בהפלגה בלעדיה.

יומיים לפני הגיעם לחופי הארץ, הכריז רב-החובל כי אין בדעתו להמשיך אלא אם כן יקבל סכום
כסף נוסף עבור הסיכונים הרבים הכרוכים בנסיעה. מפקדי האנייה אספו כסף בין הנוסעים, אולם
הלביק הריישה תדקפמו רצעמב ותווצו לבוחה-בר ומשוה ,ומצע לע רופיסה רזח תרחמל רשאכ
.היינאה לוהינ תא המצע לע

בעברם ליד בירות, התקרבה אליהם ספינת מלחמה בריטית שפקדה עליהם לנסוע לנמל חיפה.
הבריטים פקדו על האנייה לעגון במרחק של 3קילומטרים מן החוף ועל הסיפון עלו חיילים
בריטים מזוינים. הכוונה היתה לגרש את האנייה מחופי הארץ.

על אשר התרחש על האנייה לאחר מכן, מתאר לזר:

אחרי מאמצים רבים נאותה הממשלה לא לגרש את העולים. תחילה הורדו הנשים והילדים
וכעבור מספר ימים הורדו גם הגברים. הם הועברו למחנה המעצר בסרפנד וכעבור חודש
³⁹ימים שוחררו.

⁴⁰ היראקס

בקיץ 1939פעלה תנועת העליה הבלתי לגאלית של הרביזיוניסטים במלוא התנופה. ביולי אותה
שנה הגיעו ארצה 3אניות עם 1,580עולים, ובאוגוסט הגיעו כבר 5אניות, כשעל סיפונן למעלה
מ- 3,000עולים. אולם פרוץ מלחמת-העולם השנייה קטע את הפעילות הענפה של העליה הבלתי
לגאלית ורוב הפעילים חזרו ארצה.

בפראג המשיך לטפל בבעיות העליה נפתלי פלטין, שנתמנה נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. היה עליו
למצוא פתרון לקבוצה שמנתה כ- 400בית"רים, שהחלה להתארגן עוד במרס ,1939אולם לא
הספיקה לעזוב את צ'כיה עקב כניסת הגרמנים. במקביל לפעילותו של פלטין, פתח הגסטאפו
משרד מיוחד להגירת יהודים הרוצים בכך. פלטין הודיע למשרד העליה ברומניה, שבצ'כיה ישנה
שיירה המוכנה ליציאה, אולם תשובת בוקרשט היתה שיש לדחות את זמן היציאה בגלל מחסור
באניית ים. בינתיים יצר פלטין קשר עם הגסטאפו ונמסר לו כי הם מוכנים לעזור ליציאת השיירה
בתנאי שתחכה להם אנייה בשפך נהר הדנובה לים השחור. הלחץ על פלטין הלך וגבר. קבוצת
הבית"רים נמצאה זה מספר חודשים במחנה מיוחד והכסף להחזקתו הלך ואזל. בלית ברירה
השתמש פלטין בכסף שהיה מיועד לחלקו ברכישת אניית הים, ומה יעשה כאשר יגיעו לרומניה
ללא כסף? לבסוף החליט פלטין לעשות מעשה: הוא שכר על דעת עצמו רפסודה רומנית,
"ספירולה", שתחכה לו בנמל הרומני האחרון על הדנובה, אליה יגיע באמצעות שתי אניות גלגלים
עתפוה ,הינמורב הילעה דרשמ לע הנוממ היהש ,יקסניטוב'ז ירע .הבלסיטרבמ תויקבולס
מהודעתו של פלטין, אבל החליט לעזור ככל יכולתו. הוא פגש את השיירה במולדובה, שם עגנו
הילא ורבע ,"הלוריפס" תינמורה הדוספרה העיגה רשאכו ,הבונדה רהנ עצמאב תוניפסה יתש
500נוסעי ספינות הנהר ( 300מהם היו בית"רים והיתר – חברי הצה"ר). בראש השיירה עמדו
פלטין ואליהו גלזר.

בינתיים ארגן ד"ר וילי פרל שיירה נוספת שהיתה מורכבת מיהודי ווינה ופראג. כאמור, היה פרל
מראשוני מארגני העליה הרביזיוניסטית, אולם באביב 1939הסתכסך עם חבריו והתחיל לארגן
הגילפהש ,המש "סונרוטס" ,תראופמ תינמרג רהנ תיינא רכש אוה .תיאמצע תילאגל יתלב הילע
שארב .(הבלסיטרבב ופסונש 600-ו הניוומ 200) שיא 800 הנופיס לעשכ רבמבונב 1-ב הניוומ
השיירה עמד גרהרד גליזינגר, תעשיין בירה וזמר שייצג את הקבוצה בכישרון רב לאורך כל
הדרך. השיירה שטה בדנובה, כשעל התורן מתנוסס דגל נאצי, וכעבור 12יום הגיעה לנמל
הרומני בסולינה, אולם שם התברר שהסוכן היווני התחרט ולא העמיד לרשות השיירה את אניית
הים שהתחייב לה. משרד העליה של פרל בא במבוכה רבה, שכן הסיכויים למצוא אניית ים היו
קטנים מאוד, וקברניט ה"סטורנוס" הודיע כי עליו לחזור לווינה לפני שהקרח יכסה את הנהר. יש
לציין שהרומנים לא הרשו לנוסעים לרדת לחוף והודיעו שאם לא תבוא אניית ים, יהיה עליהם
.הניוול רוזחל

פרל עשה מאמצים קדחתניים כדי למצוא אניית ים, אולם נתקל בקשיים רבים. מסתבר שבעקבות
לחץ של ממשלת בריטניה, אסרה הממשלה היוונית על בעלי האניות להשתתף בהעברת עולים
לארץ-ישראל. בנוסף לזאת, בגלל המלחמה, חלה עליה גדולה במחירים של כל הנסיעות בים.
פרל פנה אל מיכאל גורן בבוקרשט, שאתו עבד תקופה ארוכה, הסביר לו את המצב הנואש
וביקש את עזרתו במציאת אנייה מתאימה. ואכן גורן הצליח להשיג אנייה תורכית, בנפח של
3,500טונות , היא "סאקאריה", שהובילה פחם מיוון לתורכיה. בהסכם החכירה לא סופר לבעלי
האנייה שהמטרה היא להביא עולים לארץ-ישראל, ורק כאשר הגיעה האנייה לסולינה, התברר
הדבר. הבעלים ביקשו לבטל מיד את חוזה החכירה, אולם לאחר משא-ומתן מייגע, הסכימו
להעביר את העולים וזאת בשני תנאים: האחד, שהאנייה תישאר מחוץ למים הטריטוריאליים
של ארץ-ישראל וספינות קטנות יעבירו את העולים לחוף. התנאי השני היה – תוספת תשלום.
את התנאי הראשון יכול היה פרל למלא אך ורק אם יעשה הסכם עם ערי ז'בוטינסקי, ובעזרתו
לשתף את האצ"ל בהורדה שקטה של העולים. ואכן, נעשה הסכם בין גורן לבין ערי ז'בוטינסקי,
לפיו יעלו על ה"סאקאריה" את העולים הנמצאים על ה"ספירולה" ללא תשלום, וערי מצדו התחייב
לדאוג להורדה שקטה לחופי הארץ. באשר לבעיה הכספית, לא נמצא פתרון מאחר שבידי
הרביזיוניסטים לא נשארו כספים. בלית ברירה הוחלט להגדיל את מספר הנוסעים ובכך לממן
.תולודגה תואצוהה תא

בעוד ה"ספירולה" ו"סטורנוס" ממתינות ליד סולינה, יצא ראובן הכט, נציג האצ"ל בשווייץ,
איה וז הרייש .שיא 530 תב הרייש הנגראתה (טשפדובב ההשש) לרפ תרזעבו טשפדובל
שמימנה את תוספת הכסף שדרשו בעלי ה"סאקאריה".

לאחר שנציגו של פרל חתם על ההסכם עם בעלי ה"סאקאריה" מצד אחד ועם ערי ז'בוטינסקי
מצד שני, הוחל להכשיר את האנייה לקליטת העולים. יש לזכור שהיתה זו אנייה שהובילה פחם,
ללא מאור וללא חימום. שני בתי שימוש בסך הכל ומספר תאים שיכלו לאכלס לא יותר מ- 30איש!
ערי העביר לאנייה מאה בית"רים, שעבדו במרץ רב ובמשך זמן קצר הצליחו להתקין 3מטבחים,
20בתי שימוש, שתי מרפאות ומחסן מזון גדול. כן ניקו את המחסנים הגדולים מן הפחם שדבק
בהם והתקינו מיטות עבור העולים.

העקתנ "הלוריפס" הדוספרהו הבונדה רהנ אפק ,"היראקאס"ה לע הדובעה תעצבתמ דועב
בקרח. ברפסודה לא היו מתקני חימום ומצב 500העולים נעשה קשה מנשוא. במאמץ רב השיג
משרד העליה בבוקרשט ספינה בשם "סטפנו", שהיו בה מתקני חימום, אליה העבירו את העולים
מן ה"ספירולה". יש להוסיף כי כשהחל הנהר לקפוא, הודיע הקברניט של ה"סטורנוס" כי הוא
חוזר מיד לווינה, ולא היה מנוס אלא להעביר את כל הנוסעים אל ה"סאקאריה" וזאת עוד לפני
שהספיקו להתקינה לקליטת כל העולים.

השמועה בדבר השיירות הממתינות בסולינה עשתה לה כנפיים, וכ- 450יהודים מרומניה הגיעו
בכוחות עצמם לסולינה כדי להצטרף לאנייה שתביא אותם לארץ-ישראל. הם שוכנו בבתי מלון
ובבתים פרטיים בסולינה, ולאחר שכל ההתקנות הסתיימו, עלו על האנייה.

ב- 1בפברואר 1940הפליגה האנייה "סאקאריה" מנמל סולינה, כשעל סיפונה 2,300עולים.
השודיחל דעו תילאגל יתלבה הילעה תליחתמ הצרא הליפעהש רתויב הלודגה הריישה וז התיה
לאחר מלחמת-העולם השנייה.

בגלל מספרם הגדול של העולים שהיו על האנייה, קרא לה ערי ז'בוטינסקי "העיירה סאקאריה".
למרות הצפיפות הגדולה והאוכלוסייה המגוונת של העולים, התנהלו החיים על האנייה בסדר
ובהרמוניה. תרמו לכך מאות הבית"רים, שהיו ממושמעים מאוד והצליחו לארגן את חיי היום-יום.
בנוסף לחלוקת האוכל ויתר הצרכים החיוניים, אורגנו על האנייה חוגים ופעילות תרבותית ענפה.
מפקדת האנייה, שפעלה בהרמוניה מלאה, היתה מורכבת מערי ז'בוטינסקי, גלזר ופלטין
.תינמורה הצובקה שארב דמעש (בידנ) רכמנטוגו ,"סונרוטס"המ רגניזילג ,"הלוריפס"המ

לאחר צאת האנייה ממצרי הדרדנלים, היא נעצרה על-ידי ספינת מלחמה בריטית וחיילים בריטים
עלו על הסיפון והפנו אותה לחופי הארץ. ב- 14בפברואר הגיעה "סאקאריה" לנמל חיפה. 500
הבית"רים ערכו מסדר על הסיפון, העלו את הדגל הלאומי לראש התורן ושרו את התקווה. 300
נשים וילדים שוחררו מיד, והיתר הועברו למחנות מעצר: 400למחנה צריפין ו- 1,600לעתלית.
החיים שהיו על ה"סאקאריה" נמשכו בעתלית תחת הנהלתו של גלזר; מחנה הנשים היה סמוך
למחנה הגברים, ובלילה היו עוברים את הגדר משני הכיוונים. שני בתי קפה נפתחו במחנה
והשוטרים הבריטים מהמשמר נהגו לבלות בבתי-הקפה ואף עזרו להבריח לשם משקאות
חריפים. כעבור שישה חודשים שוחררו כל העצורים (לאחר שריצו את העונש שהוטל על
הנכנסים לארץ באופן בלתי-חוקי). הקברניט, שהועמד למשפט, טען כי האנייה נעצרה בניגוד
לחוק הבין-לאומי וכי הובא נגד רצונו לחיפה בעוד ארץ היעד שלו היתה דרום אמריקה. השופט
.היינאה תאו טינרבקה תא ררחשו וז הנעט לביק

למחרת הגעת ה"סאקאריה" לחיפה, עלו על האנייה שוטרים בריטים ועצרו את ערי ז'בוטינסקי.
הוא הובא לבית-המעצר במשטרת חיפה, שם נחקר על-ידי איש הבולשת הבריטית ובסוף
החקירה נאמר לו כי נידון למעצר עד סוף המלחמה בגלל פעילותו בהבאת עולים באופן בלתי
חוקי. הוא הועבר לבית-הכלא בעכו ולאחר מכן – למחנה המעצר במזרע, שם הפחיתו את עונשו
למעצר אדמיניסטרטיבי למשך חצי שנה. אולם שבוע לפני תום המועד, שוחרר ערי ז'בוטינסיקי
מהמעצר בעקבות מות אביו, זאב ז'בוטינסקי. ערי הורשה לעזוב את הארץ כדי להשתתף
בהלוויית אביו, אולם הוזהר שבאם ישוב ארצה – ייעצר מיד.

ו'צנפ

בקיץ 1939התארגנה בסלובקיה שיירה של מעפילים, שאמורה היתה לצאת מברטיסלבה ב- 9
בספטמבר 1939ליוגוסלביה, ומשם להפליג ארצה בספינה שקנה אליהו גלעזר (גלזר) בצרפת.
אלא שבינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה והספינה הוחרמה על-ידי הממשלה הצרפתית.
השיירה התפרקה והתארגנה מחדש מספר פעמים, עד אשר יהושע ציטרון הלוי, נציב בית"ר
בסלובקיה, הצליח לבסוף להוציאה ב- 18במאי 1940מנמל ברטיסלבה בספינת גרר קטנה,
"פנצ'ו" (בעלת קיבול של 279טונות ), שנבנתה באנגליה ארבעים וחמש שנה קודם לכן. על
הסיפון הצטופפו 500עולים, וביניהם 300בית"רים. הספינה הקטנה שטה בנהר הדנובה
וטולטלה על-ידי שלטונות רומניה, בולגריה ויוגוסלביה. לבסוף הורשתה לצאת לדרך והפליגה
מנמל פיראוס לכיוון הנמל התורכי מרסינה. לפתע הופיעה ספינת טורפדו איטלקית, והקצין
האיטלקי הסביר לקברניט כי הם שטים בשדה מוקשים. האיטלקים עזרו ל"פנצ'ו" לצאת בשלום
משדה המוקשים ולאפשר להם להמשיך בדרכם. יומיים לאחר מכן קרתה תקלה חמורה. גלגל
ההגה התקלקל ואחד מצינורות הדוד בקע. הספינה הקטנה היטלטלה בין גלי הים ובלילה
התנגשה בסלע ליד האי "קאמילה ניסי". למרבה המזל ניצלו כל הנוסעים והצליחו להגיע בשלום
אל האי השומם, שם חיו עשרה ימים חיי "רובינזון קרוזו", עד שעברה במקום אנייה איטלקית
שהעבירה את כל הנוסעים לאי רודוס. נוסעי הספינה "פנצ'ו" הוחזקו במעצר על-ידי האיטלקים –
תחילה באי רודוס ולאחר מכן במחנה מעצר בפרמונטי. הם שוחררו עם כיבוש איטליה על-ידי
בנות הברית, ולאחר המלחמה הורשו לעלות לארץ-ישראל.

(רשימה מלאה של האניות שהובאו בידי הרביזיוניסטים והאצ"ל, ראה בנספח).

.29בן-ציון נתניהו, מקומו של ז'בוטינסקי בתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה, .1981וכן: כץ,
.1068 'מע ,וב'ז
קוסעל ולחהו יטסינויזיברה דרשמהמ רלה לראהו לרפ יליו ודרפנ ,1939 תנשב ,רתוי רחואמ .30
בעליה בלתי לגאלית באופן עצמאי, אולם במשך כל הזמן עמדו בקשר הדוק עם הפעילים
הרביזיוניסטים הרשמיים ואף עם ז'בוטינסקי עצמו.
.31יצחק בן-עמי, שנות זעם, ימי תהילה, עמ' .128
.32לזר, אף על פי, עמ' .129
.ז"ימ ,רביש תודע .33
.34יוסף כצנלסון נולד ברוסיה הלבנה בשנת .1896למד משפטים באוניברסיטת קייב ואחר נסע
לווינה שם למד היסטוריה ופילוסופיה. בשנת 1924עלה ארצה וכעבור שנים מעטות הצטרף
לשורות הצה"ר ולבית"ר ונבחר למרכז הארצי של המפלגה. שימש מפקד קן בית"ר בירושלים
והיה חבר בנציבות הארצית של התנועה. לאחר רצח ארלוזורוב נעצר והואשם בהשתייכות לברית
הבריונים, אולם זוכה ושוחרר. היה בין מייסדי האצ"ל ואחראי לקו הפוליטי של הארגון. בפרוע
הפרעות בישראל לחם בתוקף נגד מדיניות ההבלגה ותמך בחום במדיניות התגובה. היה מבוקש
על-ידי המשטרה, אולם הצליח להתחמק, ובשנת 1938נמלט לאירופה.
.35לזר, אף על פי, עמ' .145
.תילאגל יתלבה הילעה יניינעב קוסעל ידכ הפוריאל חלשנש ל"צאב ריכב דקפמ .36
.37עיתון "הארץ" וכן לזר, אף על פי, עמ' .362
.38לזר, אף על פי, עמ' .279
.39לזר, אף על פי, עמ' .285
.40עדות ערי ז'בוטינסקי, מי"ז; לזר, אף על פי, עמ' 387-435וכן עופר, דרך בים, עמ' .133