טרגנייטש-רדנלוה לחר
זהות ג קיץ תשמ"ג
|
ראיון המחברת עם זלדה: ביוגרפיה, שירתה, דעותיה ועוד.:ריצקת .(תרפוס) הדלז :חתפמ תולימ |
|
השא תויהל הנושמ
,הפר ,תיתיב ,הטושפ ,תומילא רוד ,זע רודב ,האל ,תינשיב תויהל ,רכממ ישנא רודב ,רק רודב לצומ בוחרב דועצל … ."טא-טא תרהרהמ (רצון שיכור ומסוכסך, "פנאי") |
|
.הדלז הבישה ,'יתוא ונייאר רבכ' – .תולקב רתוול יתנווכתה אל '.שממ תיאנותיע ינניא' – – יתוא לבקל המיכסה התוא הקפיס יתבושתש ירחא קרו יתבתכ המ לע יתוא הלאש איה בתנאי שתהיה חופשיה להחליט מאוחר יותר אם תרשה לי לפרסם את הראיון. .תוישיא תולאשמ הדלז הקמחתה הנושארה השיגפב
'אינני אוהבת להתראיין, מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי. נושא השואה יוצא
מכלל זה, אני מאמינה שעלינו לדבר ולכתוב עליו ולכן הסכמתי לשיחה זו. למרות שלא עברתי את השואה אני מרגישה כאילו כן עברתי אותה. השואה היא חלק מחיי.'
זלדה שניאורסון-מישקובסקי עלתה ארצה בתור ילדה עם הוריה ועם סבה מצד אביה.
'נולדתי בזרניגוב, עיירה ציורית באוקראינה, עטורת פארקים ופרחים. אני עדין דוברת רוסית'
'הגענו ליפו – השנה הייתה .1925אני זוכרת עדיין כמה מאושרת הייתי, זה היה האושר של
שיבה הביתה. עבור הורי ועבורי הייתה ארץ ישראל תמיד המולדת. ברוסיה היו החיים בבית והחיים בחוץ שני עולמות שונים. חונכתי במסגרת החסידית וכל חיי
|
|
… אף כי חיי |
|
'אני זוכרת היטב גם את הרושם העז שעשה עלי האור ביום – והחושך בלילה. לשניהם
.'תנכוסמ שממ הרוצב יתכשמנ |
|
… ירושלים לכדה דבל .המוהת דכל הדוס |
|
'בשנה הראשונה שלנו בארץ נפטר אבי. חודש אחריו נפטר סבי'.
|
|
תוניבלמו תוכלוה ימא תורעשו … |
|
'גרנו אז ברחוב צפניה בירושלים. מאוחר יותר עברנו לשערי חסד, איפה שאני גרה עכשיו',
היא מוסיפה בחיוך 'אנשים נוטים לקטלג אותי "מאה שערים" וזה לא נכון. למדתי בבית ספר שפיצר ואחריו בסמינר מזרחי, היום "אפרתה". כשבאתי לבית ספר שפיצר הרגשתי זרה. לא עשו לי צרות, היו טובים אלי, אבל הבנות היו רחוקות מכל האווירה שהכרתי ברוסיה '- תיטייבוסה 'מה הייתה האווירה שם?'
'שם כל חיי היהדות היו כמו במחתרת. כדי לא ללכת לבית הספר בשבת היינו זקוקים לשיתוף
הפעולה של המורה בקבלת התירוצים שלנו. המורה הייתה נוצריה מהדור הישן והבינה לרוחה של אמי. ובאמת כשעזבה לא יכולתי ללכת לבית הספר כלל. כל זה היה רחוק מעולמן של בנות הכיתה שלי. ברוסיה היו האידיאלים מהולים באווירה, גם אצלנו, הילדים.'
'סבא שלי היה רב העיר וביתנו היה תמיד פתוח ומלא אנשים. היו לי הרבה חברות וחברים.
פעם אחת בא בחור שגרשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. ספרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך בלבו הניגנמה תא לוקב ונרש ונלייטשכ .הרוסא התייה תינויצ תוליעפ לכ יכ ,הז תא ריתסהל את המלים בעברית. הייתה אוירה של אידיאלים גדולים. בבית ספר שפיצר הרגשתי מחנק. את הבנות פה עניינו רק עבודות יד, בגדים והבנים שפחדו מהם. אני זוכרת שחשבתי שלעולם לא אהיה שייכת. אבל כשהגעתי לתיכון כבר לא הייתי זרה. בסמינר גם הייתה אוירה שונה, .'תולאשו תונויערל תוחיתפ רתוי התייה .רתוי תישפוח
כשסיימה את לימודיה בסמינר התחילה ללמד בעצמה. תחילה בחיפה ואחר כך בירושלים. .(31.3.40) "תלעופה רבד"ב הבתכ הריעצ תכנחמכ |
|
(הרומ תומישרמ) החמשה
ירסומה ,רתויב רקיה רבדכ – ,המויאה הכשחב ,וישכע אקווד – יניעב תיארנ החמשה" החמש ,המחלמה דחפמ תולהובמה ,ילש תודימלתה בלב קילדהל יתיצר דאמו ,רתויב שתשמור אותן מייאוש. …לו היה בי הרבה אהבה, סבלנות וחום! את מלכה איני אוהבת די וגם את עליזה לא תמיד… מלכה מוזרה, …מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה… שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש) ואין בי חום ושמחה בשבילן. …לו יכלתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, …שעוצב בכוח וברוך כזה… הייתה שמחת החיים מעלה אותן לרקיע כוכבים, אפילו במעמקי מרתף חשוך…" |
|
'כן, גם היום אני חושבת כך. זה עניין שבאמונה. אם אתה משוכנע שעקרונית נולד האדם
לאושר, תרגיש אפילו בשעה של יגון קודר שלא אלה החיים עצמם. יש אומרים שהחיים הם רק סבל, אבל אני מרגישה – גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים הם נפלאים.' |
|
הפ תייה רשאכ ידמע תייה רשאכ עכשיו הקירות אינם מחסה |
|
ראייתה של השמחה כמרכזית בחיים באה לזלדה מהחסידות. מרבית חברותיה לכיתה נטשו את הדת לפני שסיימו את לימודיהן בסמינר או זמן קצר אחרי כן. אחדות מהן נשארו חברות שלה עד היום.
'אינני יודעת למי אני מרגישה קרובה יותר, לחברי שהם שומרי מצוות או לאחרים. המצוות
חשובות לי מאוד אך אינני שופטת, רק הקדוש ברוך הוא קורא מחשבות לבו של האדם.'
|
|
– תומלועה לכב תורנ קילדהל |
|
'האם היו לך פעם ספקות?'
'כמובן שהיו לי משברים – זמנים שלא יכולתי להבין בשום אופן מה תכליתו של הקדוש ברוך
הוא. ואף על פי כן אני משוכנעת שהסבל אינו חסר משמעות ואיננו תוצאה של גורל עיוור. וכשמאמינים שיש משמעות לחיים יכולים לצאת אפילו מבור עמוק מאוד.'
'עבורי היא מתבטאת בדבריה של אודיל, בתו של הבעל-שם-טוב, אותם שמעתי מפי סבי:
|
|
"תן לי השגה להבין את הטוב שלך, או תן לי טוב לפי השגתי". |
|
הגדרה מושגית לא אוכל לתת לך – לי אישית יש הרגשה עמוקה ששום דבר אינו קורה סתם,
אלא הכל מכוון על ידי השם.' |
|
תיקולאה הנווכה המ… |
|
'אבל יש יוצא מן הכלל – מה שאמרתי לא חל על השואה', המשיכה.
'את מאמינה שהיה הסתר פנים -'
'כן, אבל אפילו ב'הסתר פנים' אין תשובה למה שקרה בשואה. לא יכולה להיות תשובה
שניתנת להשגת האדם. אני מאמינה שבתשובה יהיה מעין "לא יראני האדם וחי."
'כמורה התלבטתי הרבה בשאלה איך ללמד את השואה. איך לספר לנוער אלו מעשים עשו בני
אדם, מבלי לגרום להם בכך לשלול את עצם החיים. לא מצאתי פתרון ממשי. ואף על פי כן עלינו לנסות לספר להם. נראה לי שהאמצעי המתאים ביותר איננו הוראת ההיסטוריה אלא ספרות השואה. יש לקרוא יחד עם התלמידים יצירות המעידות שהרוח בערה בלבם עד הנשימה האחרונה, ספרו של לייב רוכמן, "בדמיך חיי" – עדות אמיתית ורבת עוצמה לאהבת החיים והאדם. מדוע מעדות אישית, כי עדות כזאת מאפשרת לקורא להזדהות עם הדמויות. ספר המצוין אחר '.ידוהי אל יאקירמא רפוס ,ישרה תאמ "המוח"ה אוה
'נכון, יש לנו שירתו של אורי צבי גרינברג היורדת באמת לתהום. תנאי הכרחי הוא המעורבות
האישית. גם סרט קולנוע יכול להיות מדיום להזדהות. "עמוד האש" תרם רבות כדי לעורר את תודעת השואה ותכתבי שעל זה אני רוכשת תודה ליגאל לוסין. הרבה מידידי הצעירים באו לצפות בסרט יחד אתי. זאת הייתה להם חוויה אותה לא ישכחו. אך עדיין הדרך ארוכה. אתן לך דוגמה. בסדרה אומרת חייקה גרוסמן, שבכל מקום בו סיפרה – בעת ההיא – על הרדיפות במקומות האחרים ענו לה היהודים, "פה זה לא יקרה." פעמים רבות במשך השנים שמעתי את זה כטענה על "עיוורון בלתי מובן". לגבי הייתה התגובה של אותם יהודים טבעית והגיונית. כיצד יכלו להאמין שמעשי זוועה כאלה יבוצעו על ידי בני אדם, אותם הכירו כל חייהם. אנשים שהתנהגו תמיד כמו בני אדם רגילים! זה היה כמו ב"גלגול" של קפקא, תופעה בלתי טבעית, .תישונאה הגשהל רבעמ איהש העפות אני זוכרת, שבזמן שהידיעות האיומות הגיעו לארץ, גרתי ב"כרם אברהם". מחלוני ראיתי בתור בחורה צעירה נסעתי לתל אביב כדי להקשיב לעדות-הראייה של אחד הניצולים אחרי ששמעתי את עד-הראייה חזרתי לירושלים וכתבתי שיר. הוא פורסם בדבר הפועלת
|
|
הרענה ריש
אלוקים, איך לפרח ?הווצת יתוא תוומה רהנב תלתש ייח הבתוך דם אחים ?בלבלל :הנע ,רשא שובללה ירפ לומגלה מול גופות בלי ידיים, מול גויות בלי פנים …הנע 30.1.42 ב"שת טבש ב"י ,"תלעופה רבד" |
|
'איך הגיבו האנשים סביבך כשספרת להם על עדות-הראייה ששמעת? איך הגיב הישוב?'
'אינני זוכרת מה היו התגובות של אנשים אחרים או איך הגיב הישוב. אני יכולה לדבר רק
בשם עצמי. עלינו להמשיך לחיות. אני מרגישה שאין גדולה כמו זאת של הנשים והגברים שבנו את עצמם וגידלו משפחות אחרי שהיו בשואה. זהו בדיוק החיוב שגילה יוסף לחיים '.רובל קרזנש ירחא
|
|
הלומת געגועים שחל !האנק המכו ויפימ יתמהדנ |
|
'גדולתו של יוסף התבטאה עבורי בעובדה שהסכים להמשיך לחיות, להאמין באלוקים,
השק המכ תעדוי ימצעלשכ ינא .רובל ותוא וקרז ויחאש ירחא ,החפשמב ,הבהאב להמשיך לחיות אחרי פגיעה קטנה לאין ערוך. אין דבר יותר קל מאשר לרצות למות.' |
|
.תומא יתמ יל ער |
|
'רבי נחמן מברסלב – שאליו אני מרגישה מאוד קרובה אמר "יש לעקור את היגון והאנחה
ולהניחם בתוך הששון והשמחה." הוא הבחין בין יגון וצער. הראשון הוא שלילי ואילו השני קרוב לאהבה – ההשגה שכל אדם זקוק לחמלה.' השגה זאת היא אולי אחת הסיבות לכך שקוראים בגילים שונים ובעלי השקפות שונות אוהבים את שיריה של זלדה. אחד הביטויים המובהקים של קו תפיסה זה מצוי בשיר "ראש לא מסורק" המבטא את המאבק הפנימי בין הכמיהה לאמונה והסירוב, או העדר היכולת – .הקומע העיגפ ירחא שדחמ חוטבל |
|
תחא הלמ |
|
'האם ניתן לראות במה שמסמל יוסף אנטיתזה למה שמסמלת הגר?'
'אני לא התכוונתי – אבל בעצם את צודקת. בשבילי יוסף מסמל את המאבק הנפשי לצאת מן
הבור ולא לקלל את החיים משום סיבה שבעולם, כפי שאפיין יהודים בכל הדורות. כשחשבתי על הניצולים הרגשתי פתאום קרובה ליוסף -'
|
|
הדות לש רנ יתקלדהו |
|
'בחיוב החיים של יוסף אני רואה אחד מששים מכוחות הנפש שגילו ניצולי השואה כאשר
חייבו מחדש את חשיבות היופי, החכמה והחיים אחרי שהרגישו שאין יותר חשיבות לשום דבר. לדעתי זהו מותר האדם. לאדם יש אפשרויות, לבעלי חיים אין.'
'לאדם יש בחירה. זהו עניין התשובה. האדם אינו כבול לעד למשא של עצמו. יש לו דרך לצאת
מן הייאוש, מן הכעס, מחשכתו הפנימית. אם אפילו בידי איש אחד בלבד עולה להימלט ממה שקובע אותו, האדם הצליח.' 'באחדים משיריך את מזכירה את המזלות. את מאמינה שאופיו של אדם נקבע על ידי מזלו. '?דלונ הב העשה לזמ וא שדוחה לזמ
'כשם שחיי הצמח מושפעים על ידי עונת הזריעה כן מושפע האדם על ידי התנאים ששלטו
בשעת לידתו. אם היה קיץ או חורף, אם הוריו היו שמחים או עצובים, ודאי שאלה משפיעים '.ולרוג לע
'אומרים שאופיו של אדם הוא גורלו. אף על פי כן – יש לו מוצא: "ותשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזרה". האדם לא "נקבע סופית". הוא נמצא בתהליך מתמיד והוא מסוגל להתגבר על מה שקובע את גורלו, הן על קווי אופי והן על תנאי הסביבה. לולא כן לא הייתה משמעות לטוב ולרע והגרמנים לא היו אחראים למה שעשו. אני מאמינה שספר יונה מראה שאפשרות התשובה נתנה לאנושות כולה וכל אדם יכול לתת משמעות לחייו.'
'כלל וכלל לא. היהדות תמיד הייתה פלוראליסטית מבחינה רעיונית. זה היה נורא אם לא היה
לנו חופש מחשבה. הרי זה היה אחד מסימני הנאציזם. היופי של היהדות הוא שהיא כוללת הוגים רחוקים זה מזה כמו הרמב"ם והרמב"ן וכל אדם יכול לבחור לו את האידיאולוגיה הקרובה לחכמתו, לטיפשותו או לילדותו. הגורם המאחד הוא ההלכה, שנבנתה במשך הדורות על ידי דיאלוגים בין חכמים שרבים מהם היו בדעות שונות זה מזה.'
'אין לי תשובות. רבי נחמן מברסלב אמר, "השאלות חשובות מן התשובות. תשובות נקבל
בעולם הבא." אך אינני חושבת שמבוגרים נבוכים פחות מצעירים או שצעירים כלואים פחות ברעיונות של בני גילם ממבוגרים. אינני יודעת מי צדק בויכוח על הנסיגה מסיני. כדי להחליט צריך ידע ספציפי על הצד הביטחוני. הרגשות העזים שהתעוררו סביב הויכוח נבעו מעומק המעורבות. ב"שמונה פרקים" מדגיש הרמב"ם את החשיבות של סובלנות. ואולם הוא מוסיף שיש אנשים המסוגלים להיות סובלנים כלפי כל דבר, אך מי שדבר יקר לו אינו יכול לשאת לראות אותו נרמס. אני מאמינה שאידיאלים הם חשובים גם אם החברה שמחזיקה בהם אינה מצליחה להגשים אותם. הנאצים הגשימו את שלהם… לגבי היהודים ברוב הדורות היה פער בין האידיאל וההגשמה, אבל לפחות האידיאלים היו לא מזמן קראתי את סנקה. הוא למשל מטיף למוות בכל מכתב. לגביו התאבדות היא גדולה
|
 
|