לופכ שגפימ
– הדרפה לש רשג וא לוחה שודיק
עיון מתימטי-תבניתי בשירי "פנאי" לזלדה
סיו רזעיבא
|
כוונתי במאמר זה להצביע על קשרים פנימים בין יסודות סותרים בשירת זלדה ולהראות שקשרים אלו נובעים ממקור אחד: הניסיון של ה'אני' למתוח גשר בין הממוסגר והאינסופי, הטריוויאלי והחד-פעמי, החשד והאמת, הקרוב והרחוק, הכמיהה ושברונה – הוא נסיון להפריד את הקדושה מהחולין. ניתן לראות את תבנית הקודש והחול כתבנית-על, שכל מערכות-הניגודים האחרות תא דחוימבו הדלז לש היריש לולכמ תא תבצעמה איה וז תינבת .הב תונתומו הנממ תועבונ השירים הכלולים בקובץ הראשון, "פנאי". כשנבחן את מסגרתה של תבנית זו יתברר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, שהאופן שבו משתמשת זלדה במקורות הלשון העברית הוא מהפכני בדרכה שלה ומשקף את נסיון הגישור על-פני הסתירות. כמו כן נראה, שתהליך הגישור מתרחש תוך בניין מדוקדק, במכוון או שלא במכוון, של תהליך שכנוע פנימי בשיר הבודד, ותוך בניין של חוקיות תימטית במכלול שיריה של זלדה. גם זאת בניגוד לרושם הראשון שעוררה שירת זלדה עם הופעתה. אז נחשבה היא לשירה קולחת, בלתי מתוכננת ובמדה רבה אף "פרוזאית". השביו סונייקוא – לוחו תבש |
|
אבל ביום ראשון של חול |
|
השיר "שבת וחול" (בקובץ "פנאי"), ששמו מרמז על התבנית הבסיסית בה אנו דנים, הוא נקודת מוצא מובהקת להבהרת מערכת הקשרים שבין הניגודים, כמעט כל הניגודים, המופיעים בקבצים "פנאי", הכרמל האי נראה", ו"אל תרחק". המטאפורות המרכזיות המסמלות את אופיים של הנגודים בשירת זלדה הם האוקיינוס והיבשה. מטאפורות אלו מופיעות בשירים רבים, והן יפוסניאה בחרמה תא למסמ סונייקואה .תררושמה לש תישיאה היגולותימב בטיה תונגראתמ וקשור למערכות הקדושה והנצח, היבשה מסמלת את המוגבל והמסויים וקשורה למערכות החולין וההווה. מטאפורות רבות מתקשרות לעולם האוקינוס ומסמלות כיוצא בו, מטאפורות רבות מתקשרות לעולם היבשה ומסמלות כיוצא בה. ראוי אפוא לבחון סמלי תשתית אלו על המתקשר אליהם ועל המשתמע מהם. משמעויות הלואי המקוריות של הארכיטיפים "ים" ו"יבשה" – וביחוד יבשה שלחוף ים – שונות, ולרוב אף מנוגדות למשמעויותיהם של האוקיינוס והיבשה בשירת זלדה. במקורות המקראיים מופיע לרוב הים – כאשר אינו מופיע בהגדרה של מקום או של צד מערב – כביטוי של מהות רחבת מדים, מסוכנת ומאיימת מאד. הוא קרוב למושג התהום המאיים על האדם, בניגוד ליבשה, רפסב ינשה קוספה רבכ .תוחתפתה לש תורשפאו תוביצי ,הלואג לש תויועמשמ תאשונה "בראשית" קושר בין "תהו ובהו", "חושך", "תהום" ו"ימים". פעולת הבריאה הראשונה היא השלטת האור, השניה היא הפרדה בין מים למים, והשלישית – שממנה מתחיל העולם להתפתח על-פי הפוטנציות הגלומות בו – היא שימת מסגרת למים וגילוי היבשה. מיד יעבט ןפואב מתחילה האדמה במלאכת פריונה ומוציאה דשא, עשב, זרע ועץ. עם בריאתה של היבשה שבעולם. מכאן ואילך היא מקור השפע ומחוזו של האדם – מרכזה של הבריאה. בוטה לפכוה הארץ", שבסוף השבימבול המים, שבו נבקעו "מעינות תהום", מאיים על היבשה. הביטוי " סיפור המבול (בראשית ח' )14הוא ביטוי לגאולה, להתגברות המסגרת על התהום, המרגיע על המאיים, המוגבל על האינסופי. מכאן ואילך הולכת ומתגבשת חזות הים כחזות אימים ואיומים מחד גיסא, וכמחוזו של הבורא מאידך גיסא. ממוראות ים-סוף ועד "ים ישים כמרקחה" (איוב מ"א ,)23מ"ואת אויביהם כסה הים" (תהלים ע"ח )53ועד "ירעם הים ומלואו" (שם צ"ח). כשרוצה שמאיימים האויבים על ישראל הוא אומר: כבהמות ימים יהמיון ושאון םויאה תא ראתל והיעשי לאומים כשאון מים כבירים ישאון" (ישעיהו נ"ז .)12כשרוצה משורר תהלים לתאר סכנה חמורה, הוא מספר על "יורדי הים באוניות" (תהלים ק"ז )23הרואים את נפלאות ה'. הים צופן סכנת מוות ברורה: "ותשליכני מצולה בלבב ימים" (יונה ב' ,)4או: "ומתה ממותי חלל בלבב ימים" (יחקזאל כ"ח, )8כוחותיו העצומים והמאיימים של הים הם כה גדולים, עד כי הוא נבחר על-ידי משוררים מקראיים ונביאים לתאר באמצעותו את עוצמת הבורא שרק הוא יכול לו כיוון שהוא "על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" (תהילים כ"ד ,)2והוא על-כן "המשבית שאון ימים" (שם, ס"ה )8 והמשבר בעוזו ים. הים הגדול נטבע כבר במקרא כארכיטיפ של רחבות מאיימת, מהותו מנוגדת לאדם, והאדם בורח ממנו. כך הוא מופיע גם בספרות המאוחרת בשיריהם של משוררים עבריים הניזונים ממערכות הסמלים המקראיות. די אם נזכיר את אימי הים בשירי ריה"ל או את דימויי הים של אבן-גבירול, המתאר באמצעותם את עצמת כאביו: "שואל שלומי קרב-נא, ושמע כמו ים המוני" (ניחר בקראי .(ינורג היבשה מופיעה מעט מאד בתנ"ך. בכל המקומות בהם ניתן לייחס לה משמעות רגשית כלשהי היא מופיעה כחיובית וכמקום הראוי לאדם. מהים המאיים על חייהם מנסים מלחי האניה בה עמתשמה הלואגה לש לודגה סנה לע רבדל אלש ,(13 'א הנוי) "השביה לא בישהל" הנוי גילפמ מ"הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד ,29ט"ו ,)19תיאור שניתן לראותו בהחלט גם באופן מטאפורי כללי: אימה ומגור מסביב, ועם ישראל צועד לבטח. הביטוי המקראי וזה שבעקבותיו נצמד אפוא למציאות האנושית. הוא מתאר את הים כפי שהוא מורגש על ידי האדם בדרך כלל, על ידי האדם ה"יבשתי" – מהות שסכנת מוות בה, שהאדם לא יוכל לגבור עליה והיא ביד האלוקים לבדו. והנה, בשירת זלדה, שקרבתה וזיקתה אל מקורות היהדות אינן צריכות ראיה, מהופכת משמעותם של האוקינוס והיבשה, וכן מהופכת משמעותם של כל האביזרים הנלווים למטאפורות אלו, ואפילו משמעותו של מושג המוות הקשור בטביעה ובתהום. בקטע שצוטט לעיל נראים הדברים בבירור: האוקיינוס שייך לתחום הקודש, בעוד היבשה שייכת לתחום החולין. בניגוד למצב המקראי בו מתואר האדם כמייחל להגיע מן הים אל היבשה, כאן העברת הנפש מן הים אל היבשה היא בגדר הציפקכ בשיר הנדון מתוארת הכניסה לים אקווד .החרכ לע הב תישענה ,שפנה לש "הכלשה" רצונית, ודווקא הקפיצה לים – תנועה שמצטיירת במציאות כשכוונה כלפי מטה – יש בה התעלות. באופן פאראדוכסאלי מורגשת התעלות בכל התנועות והתמונות שהן בטבען כלפי מטה. הים, הן שקיעת השמש והן שקיעת האדם, ,העיקשההקשור במקורות ובטבע לתהום ולחושך, הנושאת בדרך כלל אופי שלילי, כל אלו הופכים בעולמה הפיוטי של זלדה לסמלים של התעלות :תישפנ |
|
תבש-תורנ קילדהל… |
|
תהליך השכנוע הפנימי , שגם הוא מופיע, תובחרההים נתפס אפוא על-ידי ה'אני' השרה מאספקט יחיד שלו: אספקט |
|
… .1מה מקנאה הייתי ביורדי-הים |
|
כמה יסודות נערכים כאן כדי ליצור את השכנוע הפנימי במהותו המיוחדת של האוקיינוס. ברור, שבקטע זה מתקשרים ניגודים רבים מאלו שמניתי בראשית דברי: הים והיבשה מתקשרים עם הפתיחות והסגירות ועם הקדושה והחולין. התקשרויות אלו משכנעות מפני שהן נקלטות בתודעת הקורא טפין טפין בגלל אופיו המדורג של הקטע. על אופי מדורג זה נעמוד אם נעקוב אחרי רישה ליעפמש הקימנידהההתפתחות התימטית והצלילית שלב אחרי שלב, דהיינו, נבחן את .תפטושה ותאירק תעב תחילה מופיע בקטע המשפט "מקנאה הייתי ביורדי-הים" היא, כמובן, עם "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה". (תהילים ק"ז .)24-23בשלב זה כבר רומאכ ,אוה הז רשק לבא ,ובש תיקלאה תוחכונהנוצר קשר אסוציאטיבי בין הים ובין אסוציאטיבי בלבד, ועדיין אינו מקבל חיזוק מן השיר עצמו. הרמיזה האסוציאטיבית תיהפך לגלויה יותר בשלב מאוחר, בשורה " :19רואים הם… את מעשי אלהים". "יזפחב יתרמא יכ" אוה הבושח היצאיצוסא ררועמה רחא קוספ המופיע שלוש פעמים בקטע (שורות ד, .)12,17האסוציאציה היא, כמובן, המשכו של הפסוק: אלא יולגה רושימב אל"כל האדם כוזב" (תהילים קט"ז .)11נוצר אפוא עימות בין הים ל'אני' : מחד גיסא: מעשי ה' ונפלאותיו – האל הכל יכול, חסר המעצורים יביטאיצוסאה רושימב והגבולות, ומאידך גיסא: האדם החפוז, שכולו אינו אלא כזב. בתודעתו האסוציאטיבית של הקורא מתחילה להתארגן ההכרה, שהים הוא מחוזו של האלוקים בעוד היבשה היא מחוזו של האדם. הצעד הבא ב"שכנוע הפנימי" – היינו בהתגברות על מערכת הקונוטציות של הים בתודעת הקורא, מתבצע בשורות ,12-4עם שילובו של המשפט "הרוח הרעננה של הים חודרת" במבנה ריתמי, צלילי ומטאפורי מיוחד, שעיקרו המחשת תהליך ההשתלבות של רוח הים עם בני-האדם. וכך מתרחשת התפתחות: מהרגשה אסוציאטיבית עמומה שהים הוא מחוז נפלאותיו של האלוקים בעוד האדם הוא סופי וכוזב מגלה לאט תודעת הקורא שרוח היום, היינו רוח אלוקים, תחדור אל חיי האדם. לאחר שהומחשה חדירתה של רוח הים אל מחוזו של האדם "מונח" עתה הים בתודעת הקורא תוהמ .תראופמו "תקחשמ" ,"תצנצנמ" ,"הננער"ו תינחור תוהמכ ,רתויב תויבויחה ויתויועמשמב זו סותרת את האסוציאציות המאיימות הקיימות בפסוקים המקוריים: |
|
"ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג. |
|
ואולם התגלות זו של .תוציחמ, ראיית עין בעין בלי תולגתהכאן המצב הפוך: הקיום בים הוא תוברעתהל וילא קועזל את האדם תצלאמההאל לבני האדם אינה התגלות זועמת ומאיימת, מידית ופתאומית ("יקם סערה לדממה" דם ,)29אלא מהות שקטה ומפוייסת, רעננה, החודרת בהדרגתיות ובחשאי אל כל מהותו של האדם. לכן מופיע רק בשלב זה הביטוי "מעשי אלהים", שעלה באסוציאציה כבר כשהוזכרו יורדי הים בשורה .1עתה הגיע תהליך השכנוע הפנימי אל כשם שהים אינו זר לאדם אלא עשוי להמצא בתוכו – :הקומע תימינפ תועממ תרצונו ,ומויס כך גם אלקים אינו זר לאדם ועשוי להמצא בתוכו. הקיטמיתה תבחרה ואולם, השגת האלקים תלויה באדם. בשאלה אם הוא גר בים או לחופו או במעמקי היבשה. |
|
ידבל יתבשישכ אוהה הלילב תממודה רצחב גליתי פתאום שאף ביתי בנוי על החוף… 15 ,םש |
|
קיימת איפוא האפשרות שגם האדם החופז-כוזב, השרוי בריבועה ובמסגרתה של חצר דוממת יכול לראות עצמו כגר לחוף האוקיינוס, אם הוא מביט השמימה, אולי ההתגלות אפשרית לא רק ליורדי הים הרואים עין בעין, אלא גם לאדם המסוגל להתגבר על הסח-הדעת, כפי שאומרת ה'אני' :רישה תליחתב – |
|
…יבלב יתטלחה ברע-ברע שידקהל ,דחא עגר דיחיו טק עגר .חרוזה הזה יפויל 12 ,םש |
|
ניתן אפוא למצוא את השבת בחול, את הקדושה בחולין ואת האמת בכזב. ניתן להוציא מתוק מעז בשם שניתן להוציא את הרחבות והרעננות מאימתו של האוקיינוס. נראה לי, שלא לחינם בוחרת תועמשמ תא הנוב איהזלדה את סמל האוקיינוס והים להשיג באמצעותם את האלהי הנרחב. הסמל על ידיעת הקורא בדבר נוראותיו של הים וממחישה בכך את יכלתה להפריד בין יראת .ותלודגל ארובה לכן משתמשת זלדה רבות בסמלים של שקיעה ושל תהום דווקא לתיאורים של התגלות והכנה שיש בה מסתורין של אש קפיצה לים נהדר" ,ליעל טטוצמכ ,איה תורנה תקלדה .המשנ תיילעל לבי". הנה כי כן, נוכל להבין עתה גם את עקוש תקרב תודשאב" תאז תובקעבו ,"העיקשה פשרו של השיר "שבת וחול". עניינו של השיר תיאור של רגשות ה'אני' כשהיא באה ביום ראשון הריבעמ הז דשח .תוחוקלה תחא לש הפסכ תבינגב ינוונחה ידי לע תדשחנו תונחל לוח לש – עוד צמד ניגודים שהאדם הוהה תדוקנ לא ןמזהממרחבי הים אל מלכודת החנות, ממרחבי נאבק על גישורם: |
|
…החנוני האפל שופך דומן של חשד וטבממ……………. …למק ירבע ,ידיתע חרפכ לבונ 33 ,םש |
| ואולם אותה יכולת למצוא את מרחבי האל גם במסגרת הצרה ביותר מביאה את ההתגלות: |
|
…ולפתע, בלב לבו של עורון, :לוק יתעמש לא תמות האמת עם החנוני… דערבו ,הציקה יתמשנ היא חשה שמלך-הכבוד נמצא עמה …הרוכעה תונחב שם, שם :ךכו (.ו.א – ינונחה לש) גאודה ובג ירוחאמ |
|
האמת תגבר אפוא על הכזב אם ידע האדם לדבוק באמת שלו. |
|
הרועכ לע הזירכמ לכימש הלוחכ הפסה |
|
פתיחת השיר דומה מבחינה תימטית לסיום השיר הקודם לו בקובץ, "בלילה ההוא". ב"בלילה ההוא" מגלה ה'אני' בשבתה בחצר הדוממת ש"אף ביתי בנוי על החוף , / שחיה אני על שפת הירח / והמזלות, / על שפת הזריחות והשקיעות". (שם, .)15ואולם ה"תגלית" שגם בחצר תאז תילגת לע רוזחהסגורה אפשר לגור על חוף האוקיינוס היא תגלית שבאשליה. הנסיון ל 'ינא'ה תמאבשעל-ידי הקדשת "רגע קט ויחיד" למראה השמיים המכוכבים נדון לכישלון, מבני כלואה "בית הכתלים של הבית, / בין כתלי הרחוב / בין הכתלים של העיר, / בין הכתלים של ההרים". (שם, שם). תהליך רוחני דומה נמצא גם ב"שכני הסנדלר". נדמה ל'אני' שהספה הכחולה, שלמעשה הינה מכוערת, מכניסה לבית את "רעננות הים הגלי". כשם שאפשר לרואת בחצר סגורה חוף אוקיינוס כך אפשר לראותו גם בבית המסוגר שבתוכו ספה כחולה. בשני המקרים נראה שההתגברות על צרות-החולין וההתקשרות אל רחבות-הקדושה תלויות באדם, ביכולתו לנתק את יסוד הקדושה, הרעננות והרחבות מיסוד החולין הקודר והצר. אשליה זו מתנפצת כשמתברר האופי הדיאלקטי של החפצים: |
|
בחנות סנדלרים קטנטנה |
|
מוטיב הספה בבית המסוגר חוזר כאן יחד עם פרטים טריוואליים אחרים הנתונים באותה סיטואציה: דחוקים במקום צר ביותר. הסנדלר, שבחנותו דחוקים החפצים נתפס על-ידי ה'אני' כאיש "שחום וגאה" האוהב את היופי "אהבה עזה" בעוד ה'אני' העוברת ליד חנותו מזילה דמעה ורואה עצמה "ככלי מלא בושה וכלימה". מדוע אפוא גאה הסנדלר וה'אני' השרה עלובה, הרי גם בביתה ספה כחולה שבה יסוד רעננות הים? השיר מפענח תמיהה זו: ה'אני' רואה בחפצים שבחנות "סמלים גלויים למאווייו" של הסנדלר:
|
|
זמרכ הפסה |
|
ההבדל בין מהותם של החפצים בחנות הסנדלרים לבין מהותם של החפצים בביתה המסוגר ,הילאירהמ תודוסי דירפהלשל ה'אני' הוא היוצר את ההבדל בין ה'אני' לסנדלר. ה'אני' מנסה ,ראפו תובחר אין בה ,רלדנסה תונחבש הפסה .וייוואמל םילמס ותונחב ביצמ רלדנסה וליאו רלדנסה ליבשב כוסף, כמיהה, צורך. לנופים וציפור – אמצ – חמצה .ראפהו תובחרה ןוזח איה ליבשב .וייוואמ תא אלא תואידיאה– מנקודת ראותה של ה'אני' – מסמלים החפצים לא את ה'אני' – הם מזכרת כישלון. הם מזכירים לה את "כל מה שרציתי לפעול / ולא פעלתי, / כל מה שרציתי לראות / ולא ראיתי, כל מה שרציתי לחיות / ולא חייתי…" (שם, שם) ולכן: |
|
ופעמים אעמוד שם .המילכו השוב אלמ ילככ תרעובה תידוסה ישפנ תא אראה באותו גבוב מגוחך. 18 ,םש |
|
הבושה והלימה הן נחלתו של מי שניסה להפריד את מהויות הקדושה ממהויות החולין. : בחנות סנדלרים קטנטנה טעומב קפתסמו ויתולבגמ תא עדויש ימ לש ותלחנ איה הוואגה ובסמלים למאוויים. כדי להשלים את המעגל האידיאי של שירי "פנאי" ולהגיע אל משמעותו המלאה של סמל האוקיינוס בשירת זלדה יש להתעכב על השיר "מהיכל להיכל". המוטיבים "אוקיינוס", "היכל", "שקיעה", אשר כפי שראינו לעיל, אחוזים זה בזה וקשורים לאותה מערכת מטאפיזית, מופיעים גם בשיר זה, המתאר זקן שליו בשקיעת ימיו: |
|
תאזכ העיקש תוארל יתיכז -שמשה תועיקש לכמ תראופמ התיה איהו :וילא יתננובתהו ינולח תא יתחתפ הזקן היפה צבע את תריסיו. טאל-טאל מתוך עונג אין-סופי, כנפרד בנשיקה מעולם-המעשים. 19 ,םש |
|
הזקן מתואר שם גם כ"עומד יחידי לפנת ערב" (שעת השקיעה), "רחבות של מלך היתה בעמידתו החופשית" (שם, .)20אורחים לא הוזמנו לביתו של הישיש, "חבל לבזבז את שעות האוקיינוס במלים עייפות" (שם, שם). השיר חוזר על האידיאה של ההפרדה: אפשר למצוא קדושה בצביעת תריסים, בעיון בספר, במבט עין של אשתך. ואכן, בשיר זה נראה שהקדושה אכן מושגת ממש על-ידי האדם, לא כאשלייה ולא כסמל. אך מופיע כאן פרט המבהיר את כל נושא ההפרדה בשירים הנדונים: הדירפ איהש ינפמצביעת התריסים יכולה להתקשר לעולם האין-סוף ("עונג אין-סוים") . ההפרדה האמיתית יכולה אפוא לבוא רק עם בוא ההינתקות בנשיקה מעולם המעשים המלאה מעולם החומר, על ספו של המוות. כל הינתקות אחרת, כל הפרדה אחרת של יסוד קדושה מיסוד חולין – אופיין רגעי ואשלייתי. כאן יכולים אנו להגיע למסקנות מרכבות יותר על מהות האוקיינוס ואביזריו בשירת זלדה. לא באופן שרירותי היא נוטלת את סמל האוקיינוס ומהפכת את משמעויות הלוואי שלו, ולא באופן תמייאמה ותועמשמ .ולש יאוולה תויועמשמ תא תכפהמו העיקשה למס תא תלטונ איה יתורירש של האוקיינוס נשארה, על אף התארים החיוביים שהוא מתואר בהם: אם האוקיינוס הוא מחוזו , בהינתקות מעולם המעשים, תוומב ,העיבטב קר אובת לאל תוברקתהה ירה ,לאה לש בהיפרד הנפש מן הגוף. אם האוקיינוס רחב כנצח – הרי המוות, לא החיים, הוא הנצחי. האיום קיים איפוא בעצם רחבותו של האוקיינוס. הכוון היורד של ההתעלות הוא אפוא כיוונו של המוות בנשיקה. השקיעה גם היא לא אבדה את מהותה הבסיסית – היא מסמלת את ההתקרבות למוות (כמו שקיעתו של הזקן ב"מהיכל להיכל") ודווקא משום כך היא מסמלת גם את ההתעלות ואת האור הגדול. הדבקות בסמלי האוקיינוס והשקיעה מסמלים אפוא את מהותו הטראגית של עולמה של זלדה: ההכרה המלאה בכך שהתעלותו האמיתי של האדם אל מדרגות הקדושה תבוא רק עם פרידתו מעולם המעשים. מסלול חייה של ה"אני' רצוף נסיונות הינתקות כאלו, נסיונות כושלים או מוצלחים-רגעית לגלות את האוקיינוס במציאות. ההצלחות תתוארנה בסמלי אוקיינוס וירידה (טביעה, שקיעה), אך מעבר להצלחות הרגעיות קיימת הידיעה החד-משמעית והכאובה שהפריצה הגדולה מן המיצר אל המרחב יכולה לבוא רק עם המוות. כך אנו יכולים למצוא שירים המתארים את ההתעלות שבהינתקות ה'אני' מעצמה, התעלות המעוצבת, כמובן, בסמלים של ירידה: |
|
ירושלים לכדה ,תישפחה ישפנ תא ,רואב יתעבט …ימש תא יתחכש דכל הדוס |
|
,תוקתניהב ,העיבטב ,בשכחת השם האישיהמעבר אל עולם הרזים מעולם המעשים כרוך שלום אחר: בפרידה מעולם המעשים. את עקבותיו של הצורך הזה בפרידה ניתן למצוא על כל צעד ושעל בשירי "פנאי". זהו הגשר היחיד שעליו אפשר לרגעים לעבור מעולם לעולם. אבל כיוון שלא תמיד מסוגלת ה'אני' להתגבר על כל הסובב והמגביל, לחרוג מן היבשה אל האוקיינוס, עומדת שירתה של זלדה תמיד בסימן הכמיהה ושברה, ונושא זה הולך ומתפתח בקבצים , שלרוב אינו מתקיים, כפי שמבטא זאת השיר היפה יאנת-לעהמאוחרים. ההתעלות היא "לו-היו". (שם, .)15 |
