רבי משה בן עזרא

משה בן עזרא, יהודה הלוי, ספרד :חתפמ תולימ

המאמר מתאר את דמותו וקורות חייו של המשורר ר' משה בן עזרא שחי בספרד :ריצקת
.יולה הדוהי 'ר לש רבח – הרומ היהו א"יה האמב             

המשפחה אבן עזרא הייתה מיוחסת מאד, ומסורת ישנה הייתה בידי קהל גראנטה או "רמון-
ספרד", כי ראשי המשפחה הזאת היו מיושבי ירושלים עיר הקודש, מבני יהודה ובנימין. אביו
של המשורר ר' משה, ר' יעקב אבן עזרא, ישב גם הוא בעיר גראנטה, שבה משל אז המלך
הערבי חבוס. ר' יעקב היה אחד מחשובי- הקהלה והיה גם עשיר גדול, והמלך חבוס מנה אותו
.וצראב דיקפו רשל
ר' יעקב הוליד ארבעה בנים: מר יצחק היה הגדול, ומשנהו מר משה, השלישי מר יהודה, והרביעי
מר יוסף. כל בניו של ר' יעקב היו עשירים וחכמים גדולים, בעלי מדות טובות ונדיבי-לב, וכל
רואיהם הכירום שהם "מזרע המלוכה ומן הפרתמים". אך הנכבד מכולם היה הבן השני ר' משה
בן עזרא, המכונה בלשון ערבית בשם אבו הרון. בימי עלומיו למד רבי משה בן עזרא בעיר מולדתו
גראנטה תורה וחכמה מפי אחיו הגדול ר' יצחק, שהיה לו לאב ומורה. אחר-כך בא ללמוד בישיבת
הרב הגדול ר' יצחק אבן גיאת, שהרביץ אז תורה וחכמה בעיר אליסאנה. ר' יצחק אבן גיאת היה
משורר ופייטן גדול, והיה בקי גם ב"חכמת יונית". הוא העמיד בחייו תלמידים גדולים ונפטר בשנת
ד"א תתמ"ט. ועליו אמר רבי משה בן עזרא:

ובעת ההיא בא המשורר הגדול ר ' יהודה הלוי ממדינת קשטיליה, שהייתה אז כבר בידי הנוצרים,
לספרד הערבית, לארץ הדרום, שהייתה אז מקום החכמה והמדע. ורבי יהודה הלוי עדיין היה אז
צעיר לימים, כי נולד בטוליטילא בערך ד"א תת"ם. מגמתו הייתה להשלים את נפשו בלמודים וגם
לשבת בין חכמים, משוררים וסופרים. ויהי כאשר שמע את שמע בני עזרא אשר בגראנטה, וביחוד
את שמעו של רבי משה בן עזרא, את חכמתו, עשרו ונדבת-לבו ואת ידיעתו הגדולה במליצה
ושיר, נכספה וגם כלתה נפשו לבוא עמו בברית אהבה וידידות, כדי שיאצל עליו מרוחו הכביר
דובכל רשיו ,יולה הדוהי יבר לע זא החלצ רישה חורו .הלודגה ותמכח רואמ תונהיל לכויש ידכו
רבי משה בן עזרא שיר קטן, ובו י"ז בתים מלאים חן ויופי. זה היה שירו הראשון, ששלח לר' משה
בן עזרא. והשיר מלא חן ויופי וגם כבוד ויקר לר' משה בן עזרא:

בעין שכלו ראה רבי משה בן עזרא את מטמון לבו של רבי יהודה הלוי והשתומם מאד על רוחב
:רמאו הז לש ותניב

ר' יהודה הלוי כרת ברית-ידידות גם עם אחיו של ר' משה בן עזרא. וזה האחרון משך חסדו
למשורר הצעיר, ועמד לימינו ותמך אותו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחכמתו. לפרקים
תכופים היו שני המשוררים שולחים זה לזה שירים מלאים אהבה וידידות. אבל פעם אחת הגיד
רבי משה בן עזרא לרבי יהודה הלוי דברי תוכחה. אז נפרד רבי יהודה הלוי ממנו והלך לו, ובחר
לידיד ורע באיש אחר ושמו. בן בטיכה, אך עד מהרה נחם רבי יהודה הלוי על התמורה הזאת,
:אלפנה ומתכמב רמאו

ימי הטובה וששון-החיים לא ארכו לרבי משה בן עזרא, כי נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו ואת
כל כספו והונו בזזו אנשי רשע, "ויעף העושר כאשר ידאה הנשר". או נשאר ר' משה בודד בעיר
מולדתו, ואין איש אתו לנחם את נפשו. אוהביו ורעיו הרבים בגדו בו, וביום רעה נהפכו לו לאויבים
ויצאו לדבר עליו רעות קבל עם ולנבל את שמו באמרי-שקר, והוא ישב בביתו דומם, סר וזעף, ולא
יכול להשיב למחרפיו את חרפתם אל חיקם, כי לא היה איש ריב ומדון מעולם, ולדעתו הסבל או
השתיקה בעת המריבה אות הוא על שורש טוב. אך בעת-צרה זו הרגיע את נפשו הנכאה בהשיבו
אל לבו, שאויביו מקנאים בו רק בשביל מעלות רוחו הרם, כי גם הכלבים חמדו מאז מאור-סהר
.וחבנ וילעו

אומלל היה רבי משה בן עזרא בעת ההיא. הוא לא הורגל ביסורים ומחסור ועל כן קשה היה לו
לשאתם. כל היום ישב בדד בחדרו ואין איש אתו, ובבדידותו זו מצא רעים וחברים רק ברעיונותיו
וספריו, כי רק בהם מצא נוחם לנפשו המדוכאה. אוהביו ורעיו הנאמנים ספו תמו. אחדים מהם
מתו ואחדים מהם עזבו את העיר גראנטה והלכו באשר הלכו, ובעיר "רמון-ספרד" המהוללה
נשארו רק אנשים פשוטים וגסים, שחכמת רבי משה בן עזרא ושיריו היקרים היו כאין וכאפס
בעיניהם. נקל לשער את מצב-רוחו בעת כזו. והוא הביע את כל רוחו ושפך את כל מר נפשו
:וז ותרישב

וכשבא רבי משה בן עזרא למדינת קשטיליה, שלח שיר-קינה לאחד מאוהביו בגראנטה, ובו ספר
את תלאותיו הרבות ופקד לשלום את ידידיו הנאמנים, ובפרט את בת-אחיו אהובת נפשו, אשר
בגללה הרחיק נדוד ובא בכור-עוני. עוד גם בשיר הזה אנו רואים את כל אהבתו היוקדת לחמדת-
לבו, – אהבה עזה כמות, שלא רפתה על ידי מרחק- המקום ומרוצת-הזמן. הוא אומר על אהובתו
:וז

פעם אחת אחר רבי יהודה הלוי את המועד ולא מהר להשיב לרבי משה בן עזרא על שירו. אז
יצא רבי משה בן עזרא לקונן ולהתלונן עליו בשירו המתחיל: "עיני-סלעים דמעו דמוע". בשיר
זה אמר, שהזמן יסר אותו בשבט הנדוד, והוא יושב עתה בין אנשים בוערים, שהם דומים בעיניו
כמעט לזאבי ערבות. על כן לבו מלא יגון וצער על גורלו המר. ואיך יכלו אוהביו הנאמנים לשכוח
אותו בעת-צרה כזאת, – אוהביו, אשר חשב אותם לאלופי הזמן וקוה, שבהם ימצא מרגוע לנפשו
בגלותו? אכן גם הם מנעו את חסדם ממנו! אז מהר רבי יהודה הלוי להשיב לו בשיר קטן, שבו
:רמאו ,רעוסה וחור תא עיגרהלו ועשפ לע וינפל לצנתהל הסנ

בשעה שהיה רבי משה בן עזרא נע ונד בגלות, נישאה בת אחיו אהובת-נפשו לאיש וילדה לו
בנות, ואחר כך ילדה בן ותקש בלדתה, ותצא נפשה ותמת בעיר קורדובה בחודש תשרי שנת
תתע"ה. והשמועה הרעה הזאת הגיעה לאזניו של רבי משה בן עזרא כשהיה בקשטיליה. הוא
היה כהלום-רעם, כי אהבתו אל אהובת-נעוריו לא רפתה אף מעט גם אחרי שהייתה לאיש אחר
ותקותו לשאת אותה נכזבה. אז נשא עליה קינה והספיד אותה מרחוק מספד-תמרורים. בקינה
זו יש נ"ה בתים והיא מתחלת במלות: "עין, אשר מהבכי נמקת". את הקינה הזאת שלח אל אחיו.
בה באו החרוזים האלה, המחרידים את הלב בעצמת תוגתם, העמוקה כתהום רבה:

בשנת תתפ"ב, בחדש שבט, מת אחיו הגדול ר' יצחק ערירי בלא בנים, ורבי משה בן עזרא קונן
עליו בגלותו את הקינה: "נטפי דמעות" וכו', שבו הוא מתנה את רוב חכמתו וצדקתו. גם נשא נהי
ומספד גדול, המתחיל: "עינות תהום המה" וכו', על מות הרב ר' ברוך בן יצחק אבן אלבליה, שמת
בסוף חודש אלול תתפ"ו בקורדובה בן מ"ט שנה. הוא היה אדם גדול בתורה וביראה, ונוסף על
תורתו וצדקתו ידע גם "חכמת יונית". בימים האלה שר רבי משה בן עזרא גם שיר קטן: "מי זה
דומה" וכו' לכבוד המדקדק, הפייטן והבלשן ר' אלעזר בן יעקב, שחבר ספר השלם בשרשים
ובמסורות, גם תרגם את הספר "כלילה ודמנה" של ההודים מלשון ערבית ללשון עברית.

ובאותם הימים התוכחו רבי משה בן עזרא ור' יהודה הלוי בשירים רבי-ערך על ענין גדול אחד,
שראוי לדבר עליו במקום היה ביתר פרטיות.

גם ר' יהודה הלוי היה, כר' משה בן עזרא, מימי נעוריו עד ימי זקנתו נע ונד בארץ מספרד. ועל
כן, כשנזדקן והיה כבן חמשים שנה, כלתה נפשו למצוא לו מקום מנוחה לעת זקנתו. ואז עלה על
דעתו לעזוב את ספרד וללכת לארץ ישראל, לחונן את עפרה של ארץ-האבות, אשר לה הקדיש
את מבחר שיריו, ולראות את העיר ירושלים, נחלת אבותיו מימי קדם. זאת הייתה משאת נפשו
והאידיאל שלו, כמו שהייתה גם האידיאל של ר"ש אבן גבירול. ואולם, מה שהשתוקק ר"ש אבן
גבירול לעשות ולא נסע לעשות, זאת רצה רבי יהודה הלוי לגשם במציאות. אבל בני ביתו ורבים
מידידיו הנאמנים דברו על לבו ובקשוהו, שלא יעזוב אותם. יש מהם, שיצאו גם להתל בו על
תשוקתו המשונה, ויש מהם, שאמרו לו דברי תוכחה על שהוא רוצה להשליך את נפשו מנגד
בשעת-חירום בארץ ישראל ולעת זקנתו, מפני שאחר מסע-הצלב הראשון בשנת ד"א תתנ"ו,
היו ירושלים וסביבותיה בידי הנוצרים ועמדה בידם מן שנת תתנ"ט עד תתקמ"ז, ולא היה רשות
לשום איש יהודי לבוא לירושלים. דוגמת כעסם של ידידי-רבי יהודה הלוי על תשוקתו של זה
לנסוע לא"י אנו מוצאים גם בספר "הכוזרי", שבו כועס מלך הכוזרים כשהוא שומע, שהחבר
ר' יצחק הסנגרי הסכים ללכת לירושלים, והוא אומר לו: "ומה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען,
והשכינה נעדרת מהם וכו', ולמה תכניס עצמך בסכנת המדברות והימים והאומות המתחלפות?"

וכששמע רבי משה בן עזרא את תשוקת רבי יהודה הלוי ללכת לארץ ישראל, שלח אליו שיר
תוכחה, ודבר על לבו, שלא ישים נפשו בכפו לילך לשם, כי ירושלים הייתה חשובה והישיבה
בא"י – אידיאל רק לשעתן, בשעה שעמד בית-המקדש על תלו ובני ישראל ישבו על אדמתם,
אבל עכשיו, שארץ-ישראל היא ביד זרים, אין לנו לבקש שלומה, והרי היא כאלו הייתה בידי
היבוסי וביד העורים והפסחים שנואי נפש דוד. ומה לנו ארץ חרבה ושוממה, שבה ישכנו ציים
ואוחים, כלומר אנשים פראים, רעים ואכזרים? באמת אבדה ארץ ישראל את קדושתה זה כבר,
ולא יתכן לאיש יהודי ללכת למקום סכנה ולרדוף אחר האידיאל הרחוק מאד, מאחר שאין לארץ
ישראל עכשיו שום מעלה יתרה על שאר הארצות.

ובטוב טעם ודעת השיב לו רבי יהודה הלוי על תוכחתו בשירו: "דבריך במור עבר רקוחים", ויצא
להוכיחו על פניו לאמר: אמנם דבריך לקוחים מהררי המור, ולך ולבית אבותיך חמודות, עד שאין
המה יכול להגיד שבחם, שהרי אבותיו של רבי משה בן עזרא היו מכמה דורות מגדולי המשרה
ומבני בניהם של יושבי ירושלים, ואיך ידבר בנם סרה על א"י ויבטל את האידיאל של עמו מכמה
שנים? – היש לנו בא"י נחלה רק המקדש? הלא שם נקברו האבות, ושם הר סיני והכרמל, ושם
עמדו כמאות כהני-כסא-ה' וכמאות המלכים המשוחים, ובתי-הנביאים השלוחים אל עם ה'. – היש
לנו במזרח או במערב מקום תקוה, שנהיה עליו בטוחים משוד, הרג ואבדן? הלא בכל מקום,
שישב היהודי, הוא בסכנה גדולה, וחייו תלויים לו מנגד, בחוץ לארץ כמו בא"י. וא"י הלא היא מקום
הנבואה; שם יקומו המתים מקברם, הנפשות תמצאנה שם מנוחה והגופות תעלוזנה שם. ואל
תשיא אותו "חכמת יונית", שהוא בקי בה, כי אין לה פרי כי אם פרחים, ופריה הוא – להאמין
בקדמות העולם, לכפור בתורה מן השמים ולומר, שהנבואה היא טבעית והיא יכולה לשרות גם
בשאר הארצות מחוץ לארץ ישראל. ורבי יהודה הלוי מזהיר את רבי משה בן עזרא: "ראה נא דודי
והבן, וסור ממוקשים ופחים!"

אבל אחר כל אלה עשו דברי רבי משה בן עזרא רושם על לבו של רבי יהודה הלוי ולא הלך לא"י
כל זמן שהיה ידידו רבי משה בן עזרא. כי אף על פי שהיה רבי משה בן עזרא בגלות, רחוק ממנו,
לא רצה רבי יהודה הלוי לעזוב אותו וללכת מעבר לים, כי היה רבי משה בן עזרא יקר בעיניו
מנעוריו ועד ימי שיבתו. וכאשר בא רבי יהודה הלוי בשנים ושערותיו התחילו מלבינות, שר שיר
גדול לכבוד רבי משה בן עזרא, המתחיל: "התמיר בזקונים הבחורות", ובו יצא בו לפאר ולהלל
:רמאו ,דאמ ותוא

את צרות רבי משה בן עזרא, שסבל בימי גלותו, אין לשער. הוא כמעט קץ בחייו מרוב תלאותיו, כי
קשה היה לו לנדוד בכל יום למקום אחר ולנסוע מסע אחר מסע מבלי למצוא מנוח לכף רגליו. הודו
נהפך למשחית, ומרוב כעס ומכאובים נדדה שנתו בלילות, והיה משולח ונעזב בלי אח ורע בארץ
מאפליה, ונחשב כאבן יקרה באשפה וכשושנה קטופה בין החוחים. כי נדח אל עם חסרי-תבונות
והלך שומם ונעצב על גורלו המר, כנורו נהפך לאבל ושיריו-לקול בוכים, ורק אנשים אחדים שוחרי
דעת ותושיה חמלו עליו ותמכו אותו בכספם, ועל ידם מצא את מחיתו בימי עניו ולחצו. בראש
התומכים האלה עמדו הנשיא ר' יצחק בן ברון, הרב ר' חננאל בן ישועה והגביר ר' אבון, וכדומה.
ורבי משה בן עזרא יצא להלל את חסדם בשיר, כי לדעתו ראוי לאדם להודות לרעהו על הטוב,
.ותוא למגש

והנה למן היום, שהלך רבי משה בן עזרא בגלות, שב לה' בכל לבו ובקש מה' לסלוח לו על חטאות
נעוריו, כאשר רדף עוד אחרי הבלי העולם, והתפלל, שהגלות המרה תהיה לו לכפרת עון. מטעם
זה נקרא רבי משה בן עזרא בשם "הסלח" או "הסלחן".

בזמנים שונים מימי חייו כתב רבי משה בן עזרא בלשון עברית את ספרו "תרשיש", שנתחבר
בדרך שיר על המלות השוות זו לזו במבטא, שיש להן הוראות שונות (מה שנקרא בלשון ערבית
בשם תג'ניס). ספר כזה חבר לפניו ר' יהודה בן בלעם.

בספר "תרשיש" יש עשרה שערים, ומספר חרוזיו אלף ומאתים ועשרה, כמנין תרשיש, והחרוזים
שבכל שער עולים במספרם למספר התיבות שבאחת מן האבנים היקרות, כמו לשם, אקדח, אודם
וכדומה. את הספר הזה הקדיש רבי משה בן עזרא לכבוד השר ויועץ-המלך, אברהם בן מאיר,
שנקרא בלשון ערבית בשם: אבן אסחק אבן מהאגר, ובראש ספרו שר לכבודו את השיר: "תנו ציץ
לשירות", גם חבר לכבודו את השיר: "טרם עצי עדן וכו', והגיד בו את גדלו וטובו ומעשיו היקרים.

וכשבא רבי משה בן עזרא בימים חבר ספר יקר בלשון ערבית ששמו: "אל מחאצרה ואל
ותוא רבחש ,רמוא אוה הז רפסל ותמדקהב ."הנורכזו המכחה בשומ" רמולכ ,"הרכאדמ
לבקשת תלמידו בן משפחה רמה ומגדולי היחס. בספר הזה, הנמצא עוד בכ"י, יש שמונה
פרקים, והם סובבים והולכים על חכמת המליצה והשיר. בו הוא מדבר גם על המקומות
הסתומים שבשירי המשוררים, ומבאר, שהשירה הייתה להערביים דבר טבעי, ומברר
את השאלה, אם נודעו לבני ישראל בשבתם על אדמתם שירים, שנכתבו על פי המשקל,
וגם את השאלה, מפני מה השתדלו בני גלות ספרד ביתר שאת בחבור השירים, ולבסוף
הוא מסדר כעין ספר-למוד של חכמת-השירה ומבאר כללים שונים, שעל פיהם יש לחבר
שירים על דרך שירי הערביים.

יש בספרו זה כמה דברים מלאי ענין וחפץ. ככה הוא מספר, למשל, שאחד מן המלומדים הערביים
בעיר מולדתו גראנטה שאל ממנו לפרש לו את עשרת הדברות בלשון ערבית, אך כשהתחיל רבי
משה בן עזרא לפרשם לו, ארכו הדברים להערבי ובקש ממנו לקצרם. אז בקש רבי משה בן עזרא
מן המלומד הערבי, שיפרש לו את פתיחת האלקוראן, כלומר ה"שורה" הראשונה ממנו, בלשון
רומית, כי ידע המלומד הערבי גם את הלשון הזו. אולם, כשהתחיל הערבי לתרגם את ה"שורה
הפותחת" לרומית, כבדה לשונו והשחית את יפי האלקוראן, ומזה הבין הערבי את כונתו של רבי
משה בן עזרא ועזב את מבוקשו.

עוד חבר רבי משה בן עזרא. ספר נכבד בפילוסופיה בלשון ערבית, ששמו: "כתאב אלחדיקה",
ובעברית הוא נקרא בשם: "ערוגת הבושם" ונתרגם ללשוננו עוד בזמן קדום, בהקדמתו לספר
זה מדבר רבי משה בן עזרא על אודות הסבה, שהניעה אותו לחבר ספר כזה. פעם אחת ישב
באסיפת אנשים חכמים ומשכילים בספרות, ונתגלגל הדבר על אודות השמוש במלות לשון-
הקודש על דרך ההעברה ועל דרך האמת, וכל אחד מן הנאספים דבר על זה לפי זכרונו והבנתו.
אולם ראש האסיפה ההיא בקש מן רבי משה בן עזרא, שיאסוף ויסדר את הענינים השייכים לענין
זה, עם כל היוצאים מן הכללים, בחבור אחד כדי שיוכלו המתעסקים בתורה ובנביאים למצוא בו
את הדוגמאות הנצרכות. וכן עשה רבי משה בן עזרא וחבר את ספרו "ערוגת הבושם".

בספרו זה מדבר רבי משה בן עזרא על הקראים והכופרים לאמר: "ואף כי פגשתי איזה מהם (מן
הקראים) והתבוננתי בחבוריהם, לא מצאתי אף לאחד מהם דעה טהורה, נקיה מטעות אבן נגף
וקשיות עורף, אמנם דעתם בעבודה ומרי הן דעות חלושות וסכלות וגם מחולקות זו מזו, כמו
שנפרדו בדעותיהם ברוב המצוות, מפני שאחזו בדברי מורם ענן, שאמר: "חפשו באוריתא ואל
תשענו על דעתי", והם כמו שנאמר: "מספר עריך היו אלהיך יהודה"; ואיזה מהם אמרו, שהעבודה
והמרי מגזרת השם כמו ההצלחה והצרות, וזאת היא דעת בעלי הקדר, וכתה מהם תסכל עוד
יותר באחזה בדעת המדבריים, כי מה שנקצב על דבר אי-אפשר לשנותו, כמו שהאש לא יתכן
שתעשה קרה ולא יתכן שהמים ישרפו. אולם אם השנוי בלתי-אפשר, הלא אין מקום לשכר ועונש,
מאחר שהכל בהכרח, וזאת דעת הכופרים חיוי אלבלכי ואבן סאקויה ודומיהם".

ומלבד הספרים האלה, שחבר על ענינים מופשטים, שר רבי משה בן עזרא בלשון עברית הרבה
שירי חול על ענינים שונים, גם חבר הרבה שירי קודש, תפלות, תחינות וסליחות, עד שכמעט לא
יספרו מרוב; ויש מהם, שנתקבלו בתוך תפלות ישראל, וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת
.ורצוי

וכשבא רבי משה בן עזרא בשנים והיה לבן ששים, שר על עצמו את השיר הזה:

רבים מחכמי ישראל הזכירו את רבי משה בן עזרא לאחר מותו בכבוד גדול, ובראשם הראב"ד
:ונושל הזו ,"המרה הנומאה" ורפסבו "הלבקה רפס"ב