תידוהי תוימויק יטבלו תוהז יטבל יריאמה תריציב

שני אספקטים – זה של צמיחה מתוך בית חרדי, ואחר כך, יניקת השפעות מתוך עולמה של
יהדות הטמיעה הונגרית, הם המהווים את המפתח להבנת גישתו של אביגדור המאירי לנושא
"עם ישראל וגורלו", על אף קו השבר המתבקש מצירוף שני העולמות ועימותם – הרי חוט השני
של יצירותיו הוא מה שניתן להגדיר כתחושת שייכות ללא ערעור:

בעוד מחזור השירים "חלומות של בית רבן" עומד בסימן הילדות בחיק הדת והמסורת, ללא לבטי
זהות – הרי מעגל יצירתו של המאירי שאינו מעוגן בעולם הילדות – מושתת רובו ככולו על לבטי
זהות ולבטי קיומיות יהודית. שאלת הזהות היהודית נידונה לראשונה על ידו ברומן "השגעון
הגדול", רומן זה, שרקעו מלחמת העולם הראשונה, הוא בעל יסוד אוטוביוגרפי מודגש. במרכזו
מוצב צעיר יהודי מתבולל, העושה דרכו מהתבוללות לציונות על רקע החוויות של מלחמת העולם
וייח רופיסב תונחתה רשאכ ,תואיצמ-יומד הדבמ לע תססובמה ,תיטמימ הריצי יהוז .הנושארה
של גיבור המרכז חופפות, במידה רבה, את העובדות והאירועים בחייו של הסופר. גיבור הרומן
הוא עיתונאי יהודי צעיר בווינה, כותב שירה, ובעל מסכת חיים קלילה ובלתי מחייבת, המתעורר
לפתע מאשליותיו בעקבות גידוף אנטישמי, המוטח בו במקום עבודתו. אירוע זה מוצג ברומן כמעין
"משבר דרייפוס", שהשפיע בשעתו על הרצל, אם כי התהליך אטי ביותר ומתרחש ברובו בשדות
הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

"מולדת – מה פירוש המילה?" מושמת השאלה בפי גיבור הספר (שם, עמ' ,)16והעלם היהודי
המתבולל מחפש זהותו כמתנדב בצבא האוסטרי-הונגרי. המאירי בונה את גיבורו בדמות קצין
יהודי, המצטיין ביושר הליכות, התמדה וצמידות למשימה.

לש תוגהנתה יכרד רואיתב הייוטיב לע האבו הלילעה זכרמב תבצומ "תידוהיה הוואגה" תלאש
הגיבור הראשי, וכן בעיצוב דמויות שוליים של יהודים מקרב "פשוטי העם". (נושא הגבורה
היהודית – עובר כמוטיב ברומן ההמשך "הגיהנום של מטה" שעניינו החיים בשבי הרוסי, וכן
במספר רב של סיפורים קצרים כגון: "קומץ אדמה", "העכביש", "שקר", "קשת ינקלה", "הנפח",
.(דועו "עוצפה ך"נתה"

המלחמה מובילה את הגיבור בעקיפין לפתרון השאלה – "מולדת מהי?", שהוצבה בראש הספר
"השגעון הגדול". פרק השיא בנושא זה, נקרא "מאדאם פומפאדור" (השם מוצג ככינוי סתרים
לטרומפלדור ולעניין הציוני), והוא, מוקדש להדיה של "הצהרת בלפור" בקרב החיילים היהודיים
בצבא האוסטרי-הונגרי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

המאירי מרבה לעגן את המבדה הסיפורי בעובדות היסטוריות ובמסמכים שונים, בחלק זה של
הרומן הוא משבץ קטעים ממאמרו של אחד ממנהיגי הציונות בהונגריה – י. פטאי, ממנו משתמע,
כי המלחמה הכשירה את עניין א"י והיהודים להיות "ראויים לסלונים". (אולם, יחד עם זאת מובע
.("שדח וטיג" לאכ י"א לא וסחייתי יכו ,"הנשיה הניגנמה" בוש הלעת המחלמה רחאל יכ ,ששחה

שאלת "חוש המולדת" מלווה את גיבור הרומן "בגיהנום של מטה", שהוא רומן המשך ל"שגעון
הגדול" ועיקרו – תיאור חוויות השבי הרוסי בשלהי מלחמת העולם הראשונה. גיבור המרכז של
הספר חש זרות וניכור בשמעו חיילים המוכנים לאבד נפשם לדעת בשל חרפת השבי, "לא
הבינותי אותם, סימן שנשמתם מזועזעת יותר משלי. סימן שאין בי כבר מאותו חוש מולדת
הידוע". ("בגיהנום של מטה", עמ' ,)14-15התמורה הציונית גוררת בעקבותיה בהכרח את
הופעת המושג "גלות", עיר מגוריו של הגיבור – ווינה – שוב אינה חזות הכל, והיעד הוא: ארץ
ישראל. לכאורה, ההתעוררות הלאומית והעליה לא"י מסוגלות לפתור את שאלת "הגלות", אולם
יצירת המאירי, ובמיוחד מעגלי שירתו שנכתבו בארץ לאחר עליתו מציגים את המעבר בתחושת
תחאה תבשוי חרזמ תורהנ לע" – "תומשנ יתש" רישב יוצמ וז השיגל ינייפוא יוטיב ,תוליפכו חתמ
/ ובעינה אל שלום משתקף בתום / ועל נהרות מערב יושבה השנייה / ותחלום חלום אדום".
.('ז 'מע ,"ריפסה תנבלב")

."חתורה יניסה" רודמב וסנוכש ,תוירישה ויתוריציב יריאמה לצא עיפומ – י"אל הילעה אשונ
בשירים הפותחים את המדור: "הודייה על החוף", "ארצי תורתי", "אלי אל סיני", ו"משיח"
גוברת הנטיה להעלאת תחושות אכסטטיות במעין אמירתיות ישירה – אכספר- סיוניטית.
בשירים אלו בולטת התפיסה הרומנטית, המצרפת יחדיו אלמנטים של שליחות לאומית
.תיטרפ היווהו

תחושת השייכות העמוקה לעם ישראל ולגורלו מלווה את התחיה הלאומית בהבעות של תחושת
:לשכ

המאירי עומד ביצירותיו בהרחבה על ניצני הופעתו של הטיפוס היהודי החדש בארץ ישראל –
אולם יחד עם זאת הוא מגלה חרדה להתפתחות היישוב היהודי לקראת הוויה לאומית חסרת
ייחוד. הוא חושש מהיווצרות מדינה יהודית שתהפך למדינה "ככל המדינות" – בית לעוול,
– עשרלו תועיבצל ,תוחישקל

המאירי, שעיקר גידולו באימפריה האוסטרו-הונגרית מרובת הלאומים, מגלה בכתביו
הפובליציסטיים נטיה להתרחק מהתפיסה הלאומית המקובלת "צרת האופק", ומרבה להתייחס
למושג האוטופיסטי – "שלום עולמי". בחוברת "על הדם", שנכתבה ופורסמה על ידו על רקע
תיטסיפוטוא תיחישמ ההימכ לע הדיעמה ותסיפת תא יריאמה גיצמ (–1936) "תוערואמה"
מעורפלת, המכילה בתוכה יסודות סוציאליסטיים. לפי תפיסתו יש "לשנות את השיטה" – "לפיה
רעב ההמונים והמלחמה" הם יסודות הסדר החברתי הקיים. שינוי השיטה ע"י חינוך – כגון
השימוש בנשק השביתה נידון, לדעתו, לכישלון. "הפקעת אמצעי הייצור – המכונה, המכרה וכד' –
מידי יחידי סגולה ומסירתם לידי הלאום עצמו. אמונת עמי – הארצות שבנו, האומרת שהרכוש
עצמו הוא אויבה של ההתקדמות הסוציאליסטית אמונה מוטעית היא, אלא שהרכוש צריך שיעמוד
לשרות האינטרסים הלאומיים והסוציאליסטיים, צריך שיחדל מהיות גורם לסבל ולמחסור ולרעב
הלאום, ואסור לו לרוכשו שהוא ינהיג את הפולוטיקה ויכוונה כרצון בעליו היחידים".

ובכן, אין הרכוש עצמו גורם למשבר כי אם בעליו. ("על הדם", עמן .)21יתר-על-כן מושג
"הכלכלה הלאומית" הוא בגדר תופעת ארעי בלבד, הדרך ל"שלום עולמי" נעוצה בין השאר
בוויתור על היצמדות לכלכלה לאומית מתבדלת בין עם לעם הוא במורשת התרבותית, ולא
.תוילכלכו תויטילופ תוסיפתב

,תונויצה תסיפת לע ,י"אב ידוהיה בושיה לש דוסי תולאשל ותשיג לע ועיפשה ולא תוחנה
האוטונומיה הלאומית של הישוב בא"י ושאלת היחסים עם הערבים. המאירי הטיף לפיתוחה
של התרבות העברית בא"י, ואילו את הכלכלה חייבים, לפי תפיסתו, להשתית על שיתוף יהודי-
ערבי. מאבקו של היישוב עם שכניו הערביים למען אוטונומיה לאומית נתפס על ידו, לעיתים,
כטירוף לאומי. לפי גישתו – יש לכפות על היישוב העברי תפיסה של סוציאליזם ממלכתי, וזאת
תוך הסתייגות ברורה מהדגם של "המהפכה הרוסית". שכן, המהפכה היא "מעין ניתוח, שבו,
נתברר תוך כדי עבודה, כי המכשירים הם גם חלקיו החיים של המנותח, והללו עושים כרצונם –
חתכו, עקרו וקרעו אלו את אלו בלי רחמים. אלו רחמים בניתוח, מהומה" (שם, שם).

לקומוניסטים היהודיים בא"י הוא מתייחס כאל מוקצה מחמת מיאוס, אולם הפועל העברי השיג
לדעתו, מה שלא השיג שום פועל בעולם – הכרה חברתית עליונה.

מבחינה פוליטית – המאירי מסתייג מדמוקרטיה המושתתת על "רצון העם", לפי תפיסתו טמונה
כאן טעות בסיסית – לעם אין רצון, ובמידה ורצונו בא לידי ביטוי הרי שאינו בר-הכרעה, ("על
הדם", עמ' .)24העם זקוק לחינוך ולהדרכה – מעין ילד מפונק, שהשליט חייב לחנכו ולהדריכו.

השליט חייב להיות מעין "דיקטטור חיובי", הרוצה בטובתו של העם על אף רצונו. ("על הדם",
עמ' ( .)24משה, לפי גישה זו הוא דגם של "דיקטטור חיובי"). במיוחד יש צורך בדיקטטורה אם
מדובר במלחמה, גדולה, סופית ומכרעת. המלחמה כשלעצמה היא כמובן תופעה שלילית – אבל
מי שמתנגד למלחמה בלי קשר עם צורות המשטר העומדות מאחוריה – טועה.

החוברת "מדינה עברית – או גלות יהודה", שהוציא המאירי עם פרסום "הספר הלבן" של – 1939
מציגה את הלאומיות היהודית בא"י כקריקטורה, האם מוכשרים אנו לשלטון? לשלטון פנימי? הוא
שואל עצמו ומעלה חששות באשר להשפעת "גלותיות" על "המדינה בדרך". בחוברת באה לידי
"תוירוטסיה תויוכז" גשומהמ גייתסמ אוה דחוימב ."הדוהי תולג" השדח העפות ינפמ דחפה יוטיב
– "אוי לו לאדם המסתמך על זכות אבות, ואוי לו לעם המופיע כיורש. זכויותנו ההיסטוריות הן
בהווה, השולח ומכה שרשיו בעתיד אנו קושרים פה את חוט ההיסטוריה. שנפסק, ויוצרים את
ההיסטוריה החדשה. לא בחרב ובקשת, כי אם באת ובמחרשה, בפטיש ובמחוגה. זכות היסטורית
גדולה מזו אין. לא כיבוש דוד, ששמוהו כיבוש, אלא כבישת כבישים ששמה "יצירה" ("המשיח
הלבן", חלק ב', עמ' .)349

במיוחד יוצא קצפו על "האנרכיה הלאומית", המולידה שנאה לכל מי שנתחנך בדרך שונה. כל
אזרח במדינה העתידה לקום אחינו הוא ללא הבדל דת וגזע. לפיכך, יש לדעתו, להוקיע את
התופעה של "סוציאליזם המזדווג עם הריאקציה הלאומית. והספרות הדתית" ("על הדם").

המאירי מבחין בין "יהדות טהורה", הקשורה בתחושה לאומית, במורשת תרבותית ובתמצית
הרעיונות של המוניתיאזם, לבין היהדות "הממוסדת", הקשורה ביצירות המאירי ובמיוחד בכתבו
הפובליציסטיים עם "תופעות גלותיות".

ימשר הלעמה ,"תיארפה הפוריאב עסמ" ורפסב טלוב תיסכודותרואה תודהיל ילילשה וסחי
מסע באירופה, ערב מלחמת העולם השניה. שנאה לוהטת לחוגים דתיים קיצוניים עולה מבין
דפי הספר, בפרק הנושא את השם "האופרטה הקדושה", מתאר המחבר חתונה בביתו של
הרבי ממונקץ. הפרק מגיע לשיאו בתיאור ציני של תהלוכת הנישואין, ובתיאורים המייחסים
לרב נאום בו הוא מאיים על הנשים בהכרתת פרי-בטן מכל אשה שלא תרים חלקה ותתרום
…הנותחל התמורת

יחס ביקורתי וציני לממסד ולנוהגים דתיים מופיע בכל סיפוריו, שרקעם היישוב היהודי החדש
בא"י. ברומן "תנובה", שעלילתו מתרחשת בימי המנדט בא"י, הוא מכנה את שומרי השבת
"קוזקים של הקב"ה" ובמיוחד יוצא קצפו על הפיכת "שופרו של המשיח לשופר שבת", "שומרי
צורות העם עם שופר שבת במקום הדת עצמה" ("תנובה", עמ' .)299

המאירי מתריע כנגד הזיווג של תנועות הפועלים עם מפלגות דתיות בא"י, ומכנה את הממסד
הדתי בארץ בשם "הכנסיה הצבאית", גישתו זו מוצאת לה ביטוי אף בשיריו, ובמיוחד במדור
"סיוט הר סיני" בספר "בלבנת הספיר" – השיר "צדיקי עם רב". ("בלבנת הספיר", עמ' רכ"ה),
מוקדש כולו לביקורת נושאי התפקידים בממסד הדתי. "צפיעי עם רב במסווה כהני-יה", בשיר
"היאוש והנוחם" הוא כותב '

האנטישמיות, שהמאירי נפגש בה במלחמת העולם הראשונה, נתנה אותותיה בפגיעות
אינדיבידואליות בפרט זה או אחר, שאיתרע מזלו להימנות על בני העם היהודי, הוא לא
היה עד לנסיונות לפגוע בקיבוץ יהודי שלם. לפיכך, אין המאירי מגלה, לפני מלחמת העולם
השניה, חששות לגורל עמו. אף ברשמי הסיור שלו "מאירופה הפראית" על סף מלחמת העולם
השניה, הוא אינו מנבא גורל אימים לעמו שלו. את גילויי "הפראות" הוא מקשר למסווה הלאומי –
– הפיה ומשש ,קוריו קד ,הנאת הלעב איה הסכמ התוורע תאש תוארפ סומלוב תזוחא הפוריא"
לאומיות" ("מסע באירופה הפראית", עמ' .)181הוא סבור כי במסווה זה כל העמים אוכלים איש
את רעהו, והיטלר "כובש לבבות במסד תחתון" – חסד השנאה, המלחמה והטרוף. (שם, עמ' .)70
אולם, למרות ההבחנות הברורות של ההידרדרות האירופית, ושל התמוטטות הסדרים – אין
בספר כל התרעה מפני גורלה של יהדות אירופה במצב מעין זה.

יתר-על-כן, יחסו של המאירי לדיקטטורה הוא יחס נלהב, וזאת למרות סלידתו מגלויי הדיקטטורה
,הריעצה תידוהיה היצנגילטניאה ברקב "הקזח די"ל ההימכ לע חוודמ אוה ורפסב .תיארלטיהה
.הינמרגבו הירטסואב שגפנ המע

והוא מצטט דברים מפיה של סטודנטית יהודיה:

המאירי, שיצירותיו אינן מעידות על תחושה של שואה קרובה, נזדעזע מהתרחשותה, ובניגוד
לרבים מבני דורו לא שמר על שתיקה, והגיב בשירה ובפרוזה כאחת. נושא השואה רווח בשיריו
שכונסו במדור "סיוט הר סיני", בספר "בלבנת הספיר". הסמל המרכזי בשירים אלו הוא הסמל
:הדקעה לש לבוקמה

בעקיפין מצביע המחקר באמצעות העלילה המבדית, על גילויי האנטישמיות הנאצית כעל חלק
אורגני מתופעות גזעניות שהתרחשו באירופה כולה, ואף אולי בסגירת שערי א"י בפני פליטיו
של היטלר בימים הקריטיים של ערב המלחמה וראשיתה.

הסופר מדגיש ביצירה את האדישות הרווחת לסבל האנושי (לאחר המלחמה מפיץ אחד מגיבורי
הספר את השמועה, כי במכון הנאצי הומצאה תרופת פלא לכל מחלות האדם, תרופה שהופקה
באמצעות ניסויים בחיות ניסוי אנושיות – ואיש באירופה אינו מזדעזע, להיפך האכזבה והיאוש
מופיעים דוקא לאחר שמסתבר, כי השמועה אינה נכונה).

בטפלו בשאלת הגזע מחד ובסבל האנושי מאידך, לא העלה המאירי, לאמיתו של דבר, את
"השאלה היהודית", אלא הירבה להעביר מסרים בשאלות "אנושיות כלליות". התייחסותו לבעית
העם היהודי וקורותיו בשואה – עיקרה ניסיון להתמודד עם שאלות דתיות – מקומו של האל,
מקומה של התפיסה הדתית בכלל, והתפיסה היהודית בפרט, בעולם שידע את הגיהנום הנאצי,
לשם כך הוא בונה, כאמור, דמות של רב יהודי, העובר את עינויי התופת של "המכון", ומגיע
אקווד תודבאתה לש השעמב תדה דגנ ותאחמ תא עיבמו ,ומע תא ריקפה לאה יכ ,הנקסמל
.רורחשה ירחא

הספר "המשיח הלבן" מוקדש לתיאורי זוועה, אלימות וטירוף, המועלים במעין ריאליזם
נאטורליסטי, תוך שימוש מרובה בסרקזם ובאירוניה. השאלה של משמעות הסבל נותרת
ביצירה שלפנינו ללא מענה – וזאת בניגוד לתפיסת הסבל כסימן היכר של "האדם העליון"
(כגון בסיפור "שקר", "מבחן סיפורי המאירי", עמ' ,)134או הראייה המסורתית המקובלת
של תפיסת הייסורים ככור מצרף לביאת המשיח – תפיסה הקיימת בשירים על נושא הילדות,
כגון במדור "חלב אמי השר" ("בלבנת הספיר", עמ' ט"ו).

גורל האימה של העם היהודי בימי היטלר, מעלה אצל המאירי מחדש את השאלה בדבר
סיבות האנטישמיות. בספר "המשיח הלבן", הוא מספק תשובה, שיש בה מסימניה של "אוטו
האנטישמיות": "הם אינם פוסקים לגרות, הכל בם מגרה, הצעקה, המחאה, הגניחה, היבוב,
ועל אחת כמה וכמה התחנונים שלהם". מכאן ייחוס האנטישמיות לתגובות אפשריות של הגויים
על תוכנות "גלותיות", ומכאן הפחד מפני המורשת "הגלותית" בעולמו של הישוב היהודי בא"י.

,יריאמה לש ותעדל ,הלוכי הרורב תימואל תוברת תלעב תינוליח-תידוהי הנידמ לש התורצוויה קר
לפתור את הבעיה. המאירי מגלה אמונה עמוקה בתקומתו המדינית של העם היהודי בציון, אבל
בד בבד מעלה חששות כבדים מפני "השפעות גלותיות" והעדר בשלות פוליטית.

לסיכום, המאירי הוא פריה המיוחד של יהדות הונגריה, שידעה אורתודוכסיה קיצונית מחד
והתבוללות קיצונית מאידך. דרכו אל הציונות מתאפיינת בתחושה של "הנאמנות הכפולה",
תוצאה של האווירה ההונגרית הלאומית ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא נוטה לראות
ביהדות לאום ולא דת, וחושש מהשתלטות "הגלות" על היישוב בארץ. מהפכנות מחד ודבקות
בערכי העבר היהודי מאידך, אינדיבידואליזם לוהט וערגה להתמזגות עם השאיפות והפעולות
של הקולקטיב הלאומי – כל אלו מאפיינים את גישתו של המאירי, כפי שהיא משתקפת בכתיבתו
ובאה לידי ביטוי בז'אנרים השונים בהם בחר ליצור. שכן, לפנינו חטיבה משמעותית אחת,
שבמרכזה, מוצב האדם היהודי (החילוני) של המחצית הראשונה של המאה העשרים על בעיותיו
.ויטבלו