תידיסחה הניגנה

כ׳ באב תשפ״ו · חסידות

(היתוניגנו תידיסחה תורפסה יפ לע)

אברהם צבי אידלזון

– ך ש מ ה –

גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב (ת"ק-תק"ע) היה מעריץ את הנגינה, ומזמר ועובר לפני התיבה.
ושלשה שירים מייחסים לו שהוא חברם, והם: "דעם רבין'ס דודעלע", "גוטען מארגען דיר",
"מאיר'קע מיין זון". שלשתם מיוסדים על חומר נגיני מקובל של בית הכנסת, כגון נוסח סליחות,
נוסח הלמוד, ונוסח קדיש לנעילה. מספרים שבראש-שנה קודם פתיחת שמונה עשרה היה מזמר
דברים אלה בניגון מיוחד:

"דרי מעלה עם דרי מטה יפחדון וירעדון מאימת שמך. דרי תהום עם דרי שאול ירעשון
וירגזון מאימת דינך. אבל צדיקים ממקום גן עדן ירננו ויזמרו לשמך. לכן אני לוי יצחק בן
שרה מברדיטשוב באתי לפניך בתפילתי". וזהו כעין מבוא לזמר גוטען מארגען".


במוסף ראש השנה בסוף "זכרונות", בהגיעו אל הפסוק "וזכרתי אני את בריתי אתך בימי נעוריך".
וגו', היה אומר בניגון נעים ויפה בזו הלשון:

פעם אחת, קודם ראש השנה, באה אלי אשה אחת בוכיה בדמעות שליש.
שאלתיה: "מה לך כי תבכי?"
."דאמ ילע באוכ ישאר" :יל הריזחה
אמרתי לה: "אל תבכי, אם תבכי יכאב ראשך עוד יותר".
החזירה לי: "איך לא אבכה? הנה ימים נוראים באים ויש לי בן יחיד ומתיראת אני שמא לא
יזכה בדין".
אמרתי לה: "כל אב מרחם על בנו, ובפרט על בן יקיר כזה, כמה שכתוב: הבן יקיר לי
אפרים" וגו'.


דברים מעין אלה היה ר' לוי יצחק נוהג לשלב בתוך התפילות, ובלשון ההמון דוקא, בזשארגון.
ובזה הכניס חידוש לחדש תפילות בלשון המדוברת, דבר שלא נשמע בקרב האשכנזים מאז
ומעולם, רק בין הספרדים באירופה ובטורקיה היה מנהג לזמר תפילות אחדות בתרגום ל"אלדינו".
שירי ר' לוי יצחק הנזכרים נדפסו כמה פעמים ומפורסמים. מכאן אנו למדים, שהצדיקים התירו
לעצמם להכניס אל תוך התפילה כל מיני ניגונים לשם התעוררות הכוונה. אולם בעל "תולדות
יעקב יוסף" סבר, שצריך לשמור על הנגינה המסורתית, והוא אומר, כי

"יש קבלה שלא לשנות גם הניגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה
."הליפתה


(תקל"ב-תקע"א) מעריך ויותר מכולם היה ר' נחמן מברסלאב, בן נכדתו של הבעל שם טוב

את הנגינה, ונותן להם מדרגה של רוח הקודש ונבואה בדרשותיו המרובות, ונזכיר כאן רק
מאמרים אחדים משלו:

"שאול… היה מעורב ברוח שטות ועצבות הרוח. וזה שמנגן ביד על הכלי הוא מקבל ומלקט
ביד את הרוח הטובה, רוח נבואה מתוך עצבות הרוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ
וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הנגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח
הטובה, רוח נבואה שהוא בידו מתוך עצבות הרוח"
"על ידי הנגינה אדם ניכר אם קבל וכששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו… לכך נקרא
המנגן חזן מלשון חזיון, היינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין, וכשהמנגן
הוא רשע אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים שבקליפה… החזנים הם בלי דעת, כי אין
להם כח עכשיו להמשיך הנגינה משרשה שבקדושה שהיא בחינת מוחין ודעת של מלכות
דקדושה… אבל לעתיד, כשתתעלה מלכות דקדושה… אזי תתעלה ותושלם הנגינה".
"דוד המלך היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינה מאדם כשר להעלותה אל
."השודקה

לנגינה יש כח להשפיע על גזר הדין.

"יפה כחה של נגינה להמתיק הדינים".


כן סבר גם ר' פנחס מקוריץ (ת"ף-תקנ"א) אמרו: "עולם הניגון סמוך לעולם התשובה". וכך היא
סברת המגיד מקוזניצא" "כל מנגן בפה או בכלי, הוא מונה וסופר כל חטאיו וכל מעשיו שעשה
בכל ימי חייו אחד אחד". כלומר הנגינה מביאה את האדם להתוודות על חטאיו, ווידוי מביא לידי
.הרפכ

הנגינה נוצרת על ידי הנקודות הטובות שבאדם: "… יחפש וילקט את הנקודות הטובות. ועל ידי
זה נעשין ניגונין… כי עיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מן הרע". אין לך חכמה, אמונה ודת
שאין לה נגינתה היא שבה מובעת רוחה:

"דע שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמר וניגון מיוחד… ואפילו חכמת האפיקורסות יש
לה ניגון וזמר… וממדרגה למדרגה, כי בחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה יש לה זמר
וניגון יותר עליון לפי בחינתה. וכן למעלה מעלה עד ראשית נקודת הנבואה, שהיא תחילת
…תוליצאה
ואמונה יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונת עכו"ם
בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד שמזמרים בו ועורכים בו בבית
תפילתם. כן להיפך בקדושה: כל אמונה יש לה זמר וניגון. ואותו הזמר המיוחד לאמונה
הנ"ל שהיא האמונה העליונה מכל מיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור א"ס
עצמו הסובב כל עלמין, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות והזמירות שבעולם
השייכים לכל חכמה ואמונה. וכל הזמירות והניגונים של כל החכמים נמשכין מזה הזמר
והניגון שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות".


,טילשה אוה קידצה קר וז האליע הניגנב

"שעל ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות".
וכן: … ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת אין מי שיזכה כי אם צדיק הדור… ועל כן
על ידי ניגון של הצדיק עולות ויוצאות כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסות".


דומה לכך היה ר' שלמה מראדומסק מאמין, "כי תפילתו עושה מחצה ושירתו עושה מחצה, וכי גם
במרומים מתעניינים בשירתו".

עיפשמו ולא רק כל חכמה ואמונה יש לה נגינה שלה, אלא גם כל שדה, כל צמח אומר שירה

על האדם ביצירת נגינתו,

"כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם… כי כל
עשב ועשב יש לו שירה שאומר… ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה… וגם הניגון
הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות היה אפשר שימשיכו
ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות… ועל ידי הניגון ניצול מזה. כי הניגון
הוא התבררות הרוח שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה".


כל ארץ מגדלת סוג מיוחד של ניגונים, מה שאנו קוראים נגינה עממית. "יעקב אבינו, אף שלא
יהיה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שספרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון של
ארץ ישראל, מזמרת הארץ… כי יעקב רצה לפעול עליו על ידי הניגון של ארץ ישראל, כי הניגון
נעשה מגידולי הארץ". נמצא שר' נחמן האמין, שבכח נגינת הארץ להשפיע על רגשות בני עם
.רכנ

כבר הבאנו לעיל, שצדיקים כר' ליב שרה'ס ור' אייזיק מקאליף היו שוקדים לאסוף נגינות חולין ושל
נכרים, אם הרגישו ניצוץ קדוש בהם, והיו מכניסים אותם אל תחת כנפי השכינה. ור' נחמן בא לידי
קיצוניות באמרו: "כשיש ח"ו איזו גזירה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם, אזי טוב לנגן הניגון של אותה
העכו"ם שמיצר להם ח"ו".

המנהג הזה היה נהוג כבר בימי האר"י, ור' ישראל נג'ארה יסד כמעט את כל שיריו על לחנים
וניגונים זרים, כי לפי דבריו "פי דוברי שקר ודובבים שירי עגבים יסכר ושירי אהבם לא יעלה על
לבם.. בראותם השירים, כי חזקה על כל איש לא שביק היתרא ואכיל איסורא". ופייטן מזרחי
:בתוכ בלחמ

"בכל ניגון חדש שיצא מגוים צריך ליסד לו דברים מפי סופרים ומפי ספרים דברי קדושה,
כדי להמשיך הניצוץ מסטרא אחרא לסטרא דקודשה".


בכח הנגינה הקדושה של התנ"ך להשפיע קדושה על הנפש, לפי דעת ר' נחמן,

"וזה בחינת קריאת התורה… בניגון ובטעמים… כדי להמשיך על עצמו קול הניגון הנ"ל
שנמשך על ידי התורה… והטעמים שהם בחינת ניגון גדולים מן הכל".
וכן הוא אומר: "… ועיקר ההתקשרות וההתחברות אור אותיות התורה על הספר… הוא
על ידי ניגון וזמרה להשם יתברך… וכמו שרואים בחוש שאפילו האדם הרחוק מאד מהשם
יתברך… על פי רוב על ידי ניגון נתעורר להשם יתברך ומזכיר את עצמו היכן הוא בעולם.
רק כששומעים הניגון ממנגנים רשעים או קלים המצויים עכשיו ביותר, אזי יוכל להזיק לו
ביותר… אבל כששומעים ניגונים וזמירות מאנשים כשרים באמת המכוונים את לבם באמת
להשם יתברך, או כשמנגן בעצמו איזה ניגון וכונותו לשמים, יכולים להתעורר על ידי זה
מאד להשם יתברך".


ר' נחמן מתפלל:

"… ואזכה שיזדכך קול רנתי כל כך, עד שעל ידי הניגון לבד שנשיר ונרנן לפניך, על ידי זה
תראה בצרותינו שיש לנו מכל לשון".
או: "ותזכנו לשמוע קול ניגון וזמרה בשמחה של מצוה ממנגן כשר וטוב, היודע לנגן על
הכנור ועל כלי שיר.. באופן שיתברר על ידי המנגן בכלי שיר רוח טובה, רוח נבואה, רוח
."הודחו החמש חור ,שדוקה
ושוב: "… יתגלה לנו שירים וזמירות וניגונים קדושים הנמשכים מראש אמונה, מהניגון
והשיר העליון, ממשה רבנו ע"ה, אשר כל השירות והניגונים שבעולם נמשכין ממנו".


ובהתאם להשקפתו המובאת לעיל, שנגינת רשעים מזיקה, הוא מתפלל:

"שמרנו והצילנו שלא נהיה נמשכים כלל אחרי ניגונים של יללה ועצבות שמזמרים הרשעים
ברוב העתים, שדרך העולם להמשך אחריהם מאד. רחם עלינו ושמרנו והצילנו מהם. כי
אתה יודע כמה וכמה קלקולים ופגעים הם גורמים על ידי הניגונים שלהם, וכמה הם
מזיקים לישראל הכשרים. היה בעזרנו ושמרנו בכל עת שנזכה להנצל מהם. זכנו לשמח
נפשנו תמיד בקדושה ובטהרה, בניגונים ובזמירות של שמחה הממשיכים את הלב אליך
ולעבודתך ותורתך ולצדיקים באמת. ועזרנו בכח הצדיקים האמתיים שנזכה להעלות כל
אלו הניגונים של הרשעים… ולהפכם לשמחה".


ר' נחמן מתפלל לשירת העתיד, המוזכר בזוהר, כמו שמובא לעיל:

"ויתעורר שיר חדש בעולם, שיר של נפלאות… אשרי שיזכה להציץ, לראות ולשמוע מחול
הצדיקים בעת שיתנגן לפניהם השיר הגדול והקדוש לעולמי עד".

עד כאן הבאנו את דעות אבות החסידות על הנגינה ועל ערכה לעבודה שבלב ומעמדה בעולם
הרוח. עתה נראה איך הוציאו את דעותיהם מעיון למעשה, מן הכח אל הפועל.

כבר ראינו שאבות החסידות היו בעצמם מזמרים ויש שהיו גם מחברים ניגונים. האגדה מספרת
על ר' אהרן מקארלין (תצ"ו-תקל"ב), כשהיה אומר בערב שבת בצהרים בניגון מיוחד לו את "שיר
השירים", היה עושה רעש בפמליה של מעלה, ונשתתקו כל העולמות העליונים, ומלאכי השרת
פסקו מלומר שירה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והיו מתקבצות שיירות, שיירות
להאזין ולהקשיב את ניגונו הקדוש, הנעים והמתוק, הנלקח מעולם הניגון. ר' אהרן זה חבר גם
זמר לשבת וזהו הזמר שחסידי קארלין מזמרים אותו מדי שבת בשבתו בניגון מיוחד, והוא "יה
אכסוף נועם שבת".

אולם על פי רוב היו הצדיקים ממנים להם משוררים וחזנים שנקראו "מנגני החצר". הזכרנו לעיל
שכבר להמגיד ממזיריטש היה חזן. ר' יצחק מאיר מגור (נפטר תקפ"ז) היה אומר: "אלמלי חנני ה'
בקול נגינה, כי אז הייתי יכול למסור לכם שירות חדשות בכל יום ויום… כי בכל יום נבראת שירה
."השדח

מנגני החצר היו מוכרחים להביע בזמרתם את תכונת הצדיק ונטית רוחו, אם לנגינה רכה וענוגה
או לנגינה חריפה ועליזה, אם לנגינה ממושכת או למהלכות ומארשים, אם להשתפכות הנפש
בקולות ממושכים ובסלסולים היוצאים מתוך זעזועי הנפש, או ברקודים. אם בנגינה במלים או
בלי מלים.

מספרים על ר' מנדיל מקוצץ (תקמ"ח-תרי"ט), שהיה אביר לב ושונא נגינה לירית בהשתפכות
הנפש, או נגינה בכיינית. ואם העיז מי שהוא לזמר על שלחנו נגינה מעין זו היה גוער בו ואומר:
הם רוצים שאבכה!
בימי ר' ליבלי (נכדו של ר' י צחק מאיר) מגור נתפתחה שיטת הבטול שנתבטאה בניגונים שטחיים
בלי סדר ושאיפה, כי אם גבובי קולות.
איגוסהש והיימופב אלגרמ .תודיסחה ידוסימ דחאל לופלפהו הרותה ויה רוגו קצוק ידיסחל"
ד"מודה במקצת" או "מיפך והזמה" הוא ספר מוסר יותר טוב מן "ראשית חכמה". אין פלא כי
המארש של הצבא יותר מוסרי הוא מן הגינה הרכה והקטנה, וכן כל ניגון, אם אך יש בו אריכות,
."תודחו לופלפ טעמ
לעומת זאת היו ניגוני בורקא ליריים, בדקות, אם גם מונוטוניות יותר מדי. כי צדיקי בורקא שנאו
את החדוד והפלפול, והיו דומים הניגונים לניגוני-עם.
ר' מנדל בר יצחק היה חורז חרוזים זשארגוניים וקבעם בנעימות. כמו כן היה ר' אברהם משה
בן ר' בונם מפשיסחא, שהיה גם בעל תפילה ומנגן מצוין. אומרים, שידע לנגן על פי חוקי הזמרה
ומנגן בכנור ועורך תיקון חצות בכל לילה ולילה בלוית כנורו ומזמר תהלים בניגונים קבועים. בעל
בכי גדול ובעל נפש מוסיקאלית. בקוצק אהבו ניגונים קצרים וסימטריים, אך לא הרכים.

על ר' דוד'ל מטאלנא (תקס"ח-תרמ"ב) בן ר' מוטילי בן ר' נחום מטרשנוביל מספר פ' מינקובסקי,
שהיה אוהב את הזמרה. במיטב כספו שלם לבעל תפילה מצוין בשעתו בנועם קולו, הירשלי
טולצינר, שיתפלל אצלו בימים הנוראים. גם החזיק חזן תמידי לצרכי ה"שלחנות", את יוסלי דעם
רבי'ס, שעליו היה מוטל לחבר לכל שבת ניגון חדש לאיזה פיוט מזמירות השבת. ואותו הניגון
נתקבל ונתפשט אחר כך כעין מסורה קדושה בין החסידים הטאלנאים, יען כי יוסילי זה היה, לפי
אמונת החסידים, בבחינת גולמו של הצדיק, שעל ידו נתגלגלה המנגינה הזאת מתוך השפעת
רבע רשאכ ,יאנלטה קידצה תריטפ ירחא יכ ,היאר אהו .הניגנה לכיה תורצואב טילשה ,קידצה
ולש תוניגנמהו הניכשה ונממ הקלתסנ ,יצנחוי 'ר קידצה לש תיקבירטסימחארה רצחל יליסוי
החדשות היו בלי טעם. ניסי בלזי היה בא אליו, אף על פי שהיה חב"די. גם מנגנים כלי זמר
כסטמפניו מברדיטשוב ופדהצור מזשיטומיר. ר' דוד'ל היה שמח ומלא חיים ושנא את הבכיינות.
כשזמר ניסי בלזי עם משורריו "ונתנה תוקף" ו"כי כשמך" שלו, מכיון שהגיע ל"אדם יסודו מעפר"
ולא נשארה עין אחת בלי דמע, פתח הצדיק ואמר לניסי: "אתה רוצה להביאני לידי בכי, די!"
והתחיל לדבר שיחה בטלה". הוא היה מזמר "אתקינו סעודתא" בקול דק מן הדק, בנעימה של
דבקות. בסעודה שלישית היה מזמר "בני היכלא". אמנם עצוב הוא ומתנגד לתכונתו הצוהלת של
הרב. על ר' דוד'ל זה נתחבר הזמר הידוע "דער רבי איז געווען אין וואסילקוב און היינט איז ער אין
טאלנא". כי מקודם היה ישוב בוואסילקוב ואחר כך עבר לטאלנא.

והיה מנגן אצל הרב. ר' ישראל מדוברובנה, מחסידי רש"ז מליאדי, היה מנגן גדול בכלי זמר

"על החתונה דזלאבין היה גם הוא מהמנגנים, ולאחר סעודת החופה… התחיל לנגן על
הכנור עד שפתח רבנו הדלת והכניסו לחדרו. והיה מנגן שם עד שהתחיל רבנו לומר דברי
חכמה… וכששמע המשרת שרבנו אומר דברי חכמה רץ אל האכסניות והקיץ את
החסידים… והם מהרו אל חדר הרב".

בנו ר' שלמה שו"ב דצאסניק היה גם כן מנגן גדול ובנגנו בכנור היה נמס לב השומע וניגוניו
מפורסמים בעולם.. ופעם אחת רקדו ביחד רבנו עם הרה"ק [לוי יצחק] מברדיטשוב והוא עמד
אצלם והיה מנגן". נכדו היה ר' ישראל יפה, ש"ץ בסלונים ואחר כך שלשים שנה בקאליש עד
תרנ"א. ואז עזב את משרתו ונסע לאמריקה. הוא היה מחבר ניגונים מהולל בחצרות הצדיקים
בגור וגם בקוצק, וניגוניו לא פסקו מעל שלחן ר' ליבלי מגור. מספרים עליו, שגם הוא היה מכניס
ניגונים זרים ולפעמים תרגילים לפסנתר.

מספרים עליו, זלמן מפולטוסק היה בעל תפילה מצוין בחצרות הצדיקים ואצל הצדיק מגור.

שהיה מתגנב אל תוך התיאטרון הגדול בווארשה להוציא משם ניגונים. בכל זאת בקוצק וגור היו
בודקים במנגן… ולא כל מנגן זכה לזמר על שלחן הצדיק. לעומת זאת היה ר' שלמה מראדומסק
הנ"ל מקרב מנגנים וחזנים ואף אלה שהיו חשודים כבר בעיני החסידים. החזן אליעזר מלודז
(נפטר בשנת תרמ"ח) ואבוש מאיר מקראקה היו הסוכנים הראשיים לניגוני ראדומסק. בקולו
הערב הרך ר' שלמה לבות כל שומעיו. על שלחנו נגנו גדולי תופשי הכנור אשר היו בין יהודי
פולין בימים ההם, כגון צדוק שטייהויר, יונטיל מלובלין והולאנד מפלוצק. לא חפצו לקבל שכר
וכולם דבקו בו. זלמן מפולטוסק הנ"ל היה בעל קול ערב ודק, יודע נגן בכנור ובחליל וקורא וכותב
תוי-נגינה. למדן מופלג, בעל קבלה והשכלה ומדקדק. נוסע לקוצק להתפלל לימים נוראים
ולשבועות. ובכל פעם קודם נסיעתו היה מלחין "היה עם פיפיות" וניגון ל"אקדמות". ניגוניו היו
מסודרים היטב, סימטריים והגיוניים.

אף על פי שבכל זמן היתה הנגינה רצויה וחביבה על צדיקי החסידים, בסעודות שבת ויום טוב
היתה חובה. וכך היתה דרכה של הנגינה בשעת הסעודה: יושב לו הרבי בראש השלחן ובני
ביתו ומקורביו על ידו ונכבדי חסידיו סביב השלחן. נותן הרבי אות לגבאי העומד על ידו והלה
מרמז למשורר, והאחרון מתחיל לזמרן ניגון חדש או ישן, מאותם הניגונים החביבים על הרבי.
פותח הוא לבדו לזמר, ומעט מעט מתחילים המסובים לעזרו. בתחילה בקול רפה, אולם עד
מהרה מתעוררים ומתלהבים, בפרט כשרואים שניגון זה פעל על הרבי להלהיבו ולהשפיע עליו
מרוח הקודש. הזמרה הולכת הלוך וחזק עד שהיא בוקעת רקיעים. עד אשר הרבי נותן אות,
סימן שרוח הקודש שרויה עליו, והוא רוצה לומר תורה, דברי חכמה בלשון החסידים, ואז הכל
נשתתקים בהרף עין.

כשהמנגן פותח בניגון חדש, יושבים המסובים ומאזינים יפה עד אשר תופסים אותו, ואז מתחילים
לחזור עליו ולשננו. וכששבים אלה אל ביתם מביאים אתם את הניגון החדש, ובשבת בפנות היום
בבית הכנסת או בסעודה השלישית מלמדים הם את הניגון לאנשי שלומם.

מכיון שהניגונים מתחדשים והולכים חדשים לבקרים, מובן שהישנים הולכים ומשתכחים על נקלה,
כי הלא תורה שבעל פה היו הניגונים מבלי היות מי שהוא בקרב החסידים שיכול היה להעלותם
על הכתב. ורק ניגונים ידועים, שנתקדשו משום שמחבריהם היו צדיקים מפורסמים, או שנתחבבו
מאד על הקהל, נמסרו מפה לפה ומדור לדור. והניגונים שנתקיימו, יסוד ניגוני עברי יש להם, כי
כל הניגונים השאולים מנגינת נכר, מעין אלו שהזכרנו לעיל, בין שלוקחו מתיאטרון, מנגינת הצבא,
מתרגילי פסנתר וכנור, ובין שלוקחו מתוך הנגינה הוואלאכית, האוקראינית והקוזאקית, חלפו
ונשתכחו מכלל הנגינה החסידית. ובתוך אוסף הניגונים, בערך כמאתים, שיש בידי, אפשר לחשב
רק כעשרה אחוזים שאולים ממקורות נגינה זרה, וגם הם הוספות ושנויים חלו בהם, ונוסף עליהם
נופך משל נגינה עברית.

נסינו לתת עד כאן תיאור מאופן שמוש הנגינה בקרב החסידים. עתה נשתדל לתת מושג מיסודות
.תויניגנ תומגוד תרזע ילב תושעל רשפאש המכ דע ,התוירוקממו תידיסחה הניגנה

לנגינה החסידית ישנן שתי צורות:
תומגוד .דיחי לוק ידי לע דימת תרשומה ,קיודמ לקשמ ילב ,(תיביטאטיציר) הלותירה הרוצה (א

יכולות לשמש "דעם רבינ'ס דודעלע", "גוטען מארגען" לר' לוי יצחק, "בני היכלא" ו"תיקון חצות"
לר' דוד'ל מטלאנא, וכיוצא בהם.
המושרת בקצב ובמשקל מדוייק ובדפיקת האצבעות או במחיאת כפים, או ,תילקשמה הרוצה (ב

ברקודים. בצורה זו רוב הניגונים קבועים והם מושרים על ידי כל הקהל.

מדברי ר' נחמן המובאים כאן נראה את עומק הבנתו בערך המשקל הריקודי לביטוי הנגינה וערך
שניהם להתלהבות הנפשית:

"מי שמנגן, מטבע הניגון שנמשך נפש השומע אחר הניגון ומתבטל בכלות הנפש אחר
תנועות הניגון כפי שכל תנועה ותנועה של הניגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר
ולעורר הנפש להמשיכה אחריה. מכל שכן מי שיוכל לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי
תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל אבר ואבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה
צריכין לנענע בראשו או לכפוף עצמו וכיוצא בשאר אברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה
בגופו וברגליו כפי תנועת הניגון מכוון ממש. ובפרט מי שמנגן ניגון עם דיבורים ושיר
שמסדר שיר ודיבורים עם תנועת הניגון, שהשיר והדיבורים שייכים בכוון גדול להניגון,
שמשקל השיר מכוון ממש כפי נעימות הניגון וגם הריקוד מכוון ממש כפי נעימת הניגון
ומשקל השיר, כי כולו אחד. כשזוכין לשמוע ניגון כזה עם שיר ודיבורים ועם ריקוד כזה…
אז מתבטלים ממש בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא. וזהו התענוג הגדול מכל
התענוגים ואין תענוג גדול מזה. ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג".


תלמידו ר' נתן מספר עליו:

"כך היה דרכו על פי רוב לרקוד על ידי ניגון של התעוררות ויראה, והניגון ידוע אצלנו. ומי
שלא ראה רקודין שלו לא ראה טוב מימיו. וכל מי שעמד שם בודאי היה לו הרהור תשובה
אמתי על כל פשעיו. וגודל ההתעוררות וההתלהבות של כל האנשים שעמדו שם בשעת
רקודין, אי אפשר לבאר ולצייר".


המשקלים והמדות שבנגינות הם השכיחים ביותר בנגינה. המפשטים מסודרים באופן הגיוני,
הדומה לכללי תורת הצורה אשר לנגינה הקלאסית, ולעתים רחוקות מאד נמצא צורת ניגון יוצאת
מן הכללים הרגילים. המדה הסינקופית היא חביבה מאד בנגינה החסידית, משום שהיא מביעה
עקביות ומדגישה רגש חזק. החזרה על חלקים של הניגון אופית היא, ואם הניגון ארוך ובצורת
"רונדו", אז חלק חוזר והולך, כעין "רפריין". גם אופי זה מצוי הרבה בניגנה העממית האירופית
ובפרט בנגינת הצבא והרקוד. המקוריות בצורה מתבטאת, ראשית – שלרוב הניגונים אין מלים,
ושנית – ההגיון והסימטריה שנגינה זו מצוינת בה, למרות היותה נובעת ממקור מסתורי.

הנגינה החסידית בנויה על אותם הסולמות אשר עליהם גם הנגינה העממית ונגינת בית הכנסת
בנויה. ואלה הם:
בספטימה קטנה וגדולה. כארבעים אחוז מכל הניגונים בנויים עליו, א) הסולם הרך (מינורי)

בשעה שחמשים אחוז מכל הנגינה העממית היהודית קבוע בו.
והוא: מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי-מי. מקור הסולם הזה הוא ב) הסולם של נוסח "אהבה רבה"

באסיה הקטנה והיה ידוע כבר ליונים כשבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים והוא היה הסולם
אשר החליל היה קבוע בו. הסולם הזה אינו בנמצא בנגינה הסלאבית ולא באוקראינית. בו קבועים
כשלשים אחוז מהניגונים החסידיים, כגון הניגון של רש"ז מליאדי וכיוצא בהם. הניגונים של שני
הסולמות הם מקוריים.
והוא: רי-מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי. והוא הסולם שעליו רוב הנגינה ג) הסולם הדורי האוקראיני,

האוקראינית והרבה מהנגינה הרומינית הוואלאכית קבוע. בנגינה החסידית אין יותר מעשרה
אחוזים בסולם הזה. ואין זאת אומרת שהניגונים הללו לוקחו מתוך הנגינות הנזכרות, שהרי הניגון
"גוטען מארגען" של ר' לוי יצחק בנוי עליו, והניגון הזה הוא, כמוזכר לעיל, מיוסד על נוסח נעילה,
שמקורו מגרמניה הדרומית מערבית, מהמאה הארבע עשרה בערך, והוא לקוח מתוך תנועות של
.תוחילסו הכיא ,רתסא תליגמ
בו קבועים ניגונים לרקודים, התולים על חיי החסידים. הניגונים הללו ד) הסולם החזק (מזורי).

חקויים הם מנגינה סלאבית, מנגינת הצבא ומכל הבא. צריך להדגיש, שכל מה שנדמה כהשאלה,
על פי האמת אינה אלא חקוי הצורה, המשקל והמדות. ואפילו אם ישנה השאלה היא נהפכת בפי
החסידים לחקוי מהניגון המקורי, על ידי הוספות טעם יהודי, כאמור.

הסולמות הם השלד אשר עליהם ירקם בשר וגידים – אלו הן התנועות, המצטרפות לנעימות
השודקה :תירוקמה תידוהיה הניגנה רוקממ בואש ובורב הזה יניגנה רמוחה .(תוידולימ)
והחילונית. על כל החומר הזה הטביעה החסידות את חותמה. כי בהשוותנו ניגון חסידי המיוסד
על מקור של נגינת בית כנסת, כעין זה של ר' לוי יצחק הנ"ל, או של הרב מליאדי, מיד נווכח,
לש ,שפנה תוכפתשה לש חור :רמוא הווה ?הביט המ תאזה חורהו .וב הכוסנ תרחא חורש
געגועים, סודיות והתלהבות, אשר כאש אצורה בניגונים.

יש סוג של ניגונים חסידים, שהם כמין נגע צרעת לה, ואלה הם הניגונים ההתוליים והסטיריים על
הצדיקים ועל הזיותיהם, והם קאריקאטורות לא רק מחיי החסידות, אלא גם מהנגינה החסידית
האמתית, כעין הדזשאז בפני הנגינה הקלאסית. לדאבון לב כל אדם מבין ישנם רבים אשר מרוב
שטחיותם חושבים את מעשי לעג אלה לנגינה חסידית אמתית.

הניגונים החסידיים נפוצו באירופה המרכזית, בגרמניה והולאנד כבר בסוף המאה השמונה עשרה
ונתחבבו על הקהל היהודי כל כך, עד אשר החזנים הגרמניים היו מוכרחים להכניס אותם אל
התפילה בבית הכנסת, כעדות כתבי יד של כמה חזנים מהעת ההיא, שבאו לידנו.

הנגינה החסידית נוצרה והיתה מושרה רק על ידי גברים, באופן שהיא נגינת גברים. אם יש יסוד
לדעה הסוברת, שיש גברות ונקבות בנגינה, כלומר טבע המין מוצאת בטוי בנגינה בשני פנים: אם
המלחין (קומפוזיטור) הוא גבר או אשה, או אפילו בין שהוא זכר או נקבה, יש שביצירותיו שליט
אחד משני אופי המינים. הנה ביחס לנגינה החסידית, כמדומה, שרק זכרות היא מבטאת, לא רק
בניגוני הרקוד, אלא גם בניגוני ההשתפכות. הרגש המובע הוא חזק, עמוק, תקיף. בניגוד לנגינה
העממית באידית המביעה רכות נוגה, געגועים חרישים, חן ויופי של האשה היהודית מדורות
.ורבעש



רמאמה תליחתל הרזח