תידיסחה הניגנה

מאמר זה מתאר את התיחסותם של מיסדי תנועת החסידות וממשיכה אל הנגינה. :ריצקת
הנגינה מהווה חלק חשוב בעבודת ה' כיון שמביאה את האדם להתעלות רוחנית.

הניגנ ,תודיסח :חתפמ תולימ

לפני קרוב למאתים שנה התחילה התנועה העממית הכבירה, התנועה החסידית, מיסודו של ר'
ישראל בעל שם טוב, להתחולל במזרח אירופה ותצרור בכנפיה מיליוני יהודים. במשך ימי גדולתה
והתפשטותה שנמשכו עד קרוב לימינו, הצליחה לחדור אל תוך מעמקי לב הנוהים אחריה ולשנות
את רחשי לבם, על פי יסודות השיטה הזאת, את השקפותיהם על העולם בכלל ועל האדם בפרט,
ואפילו את השגתם המוסרית. התנועה הזאת לא רק שהשפיעה על נגינת בית הכנסת, אלא
שיצרה יצירה חדשה, טיפוס חדש בנגינה העברית, שקוראים לה "הנגינה החסידית".

והגורם ליצירתה היתה לא רק תורת התנועה הזאת, אשר ככל תורה משפיעה ליצירה נגינית
חדשה, אלא בעיקר משום שהחסידות הקציבה לה לנגינה מקום חשוב מאד בתורתה, ותרים
אותה למדרגת אמצעי שעל ידו מגיעים לידי עיקר ויסוד החסידות: לידי שמחה והתדבקות לאין
.ףוס

אמנם, חשובה היתה הנגינה בישראל מאז ומעולם. אלא משחרב בית המקדש גזרו עליה משום
זכר לחורבן. גזרו על נגינה חילונית משום "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" והתירו לזמר
תפילות ותשבחות לקדוש ברוך הוא. בשעה שמיסדי אמונת האיסלאם אסרו על הנגינה אפילו
בתפילה, ובמשך זמן רב היתה אסורה, אך במשך הזמן, מרוב תשוקת הערבים לנגינה נעשתה
כהיתר למושלמים.

כידוע, אין החסידות יצירה חדשה, כעין יש מאין, אלא בנויה היא על יסודות הקבלה והסוד, על
פי הצורה שהטביע עליה האר"י, ואף הוא שאב ממקורות הקבלה בישראל שלפני זמנו. כי כלל
לנו, ששני הזרמים: המיסטיות והריאליות עוברים כחוטי השני בתוך תולדות ישראל. והנה גם
,עודי .הליפתה תונווכלו המשנה יולעל בושח יעצמאל הניגנה תא המש י"ראה לש הלבקה תטיש
שהאר"י בעצמו חבר שירים בארמית, ועורר גם את תלמידיו לעשות כמוהו. שיריו, ואחדים משירי
תלמידיו, נתפרסמו מאד, כגון:

אמנם זמן רב לפני האר"י וגוריו, היתה הנגינה חשובה מאד בספרות המיסטית והמוסרית. מובא
בספר חסידים:

השקפתו של הבעל שם טוב גרמה להתרשלות גדולה מצד החסידים בכמה מנהגים דתיים
מקובלים, קלי הערך, וגם בזלזול הנגינה המקובלה לתורה ולתפילות, שנחשבו לקבלה למשה
מסיני (כפי שבארתי בספרי "תולדות הנגינה העברית", כרך א' וב'). ולפיכך, בחרם שהוציאו
בקראקה על החסידים בשנת תקמ"ו נאמר בפירוש:

הבעל שם טוב בעצמו היה רגיל לעבור לפני התיבה ולהאריך בניגונים. אחריו אחזו במנהגו זה
רוב הצדיקים. אולם לממלא מקומו, ר' דוב המגיד ממזיריטש (בערך ת"ע-תקל"ג) היה ש"ץ מיוחד,
.ילופינאמ ביל הדוהי 'ר

רוב הגדולים, או כפי שקראו להם "צדיקים", הביעו את דעתם בנוגע לערך הנגינה, ומהם
שהשתדלו לחבר ניגונים או לאסוף ניגונים זרים ולתקנם על פי טעמם, כלומר, יש שהיו מלקטים
ניגונים נכרים ומכניסים אותם אל תחת כנפי השכינה. ויש לענין זה חשיבות גדולה לפי דעת
כמה צדיקים. כך מסופר על ר' ליב שרה'ס (ת"ץ-תקנ"א):

וכפעם בפעם התמלטו מבין שפתיו קולות רכים ונעימים מאד, כקולות היוצאים מבין מיתרי הכנור
בגעת בהם יד קלה וחרוצה. הקולות הלכו הלוך והתלכד…למילודיה הארמונית לוקחת לב, וחדרו
וירדו עמוק עמוק אל תוך הנפש, אל חדרי הנשמה ומלאו את רוח השומע אותם חרדת קודש… גם
ויבאש ,רפסמ ,בוד 'ר ,ונב .ויפמ הריש הקספ אל ללפתהל דמוע ברה היהשכ

ועל כן התייחסו החסידים החב"דים לנגינת הרב בתשומת לב מיוחדת, ובעלי הסוד שבין
החסידים, אלו שזכו לפי אמונתם להשיג שמץ מה מסוד הנגינה וממדרגתה הגבוהה, בנו שיטה
שלמה על יסוד נגינה אחת הנודעת בשם "נגינת הרב", שיטה שמקורה בהזדווגות הספירות.
לפי דעתם, ישנם ארבעה חלקים בניגון הזה, כנגד אבי"ע. ויש לפרש את הניגון באופן זה:
,לפש דמעמב הנותנ התויהל הרעצ תא העיבמ שפנה ."שפנה תוכפתשה" איבמ 'א קלח

.ארחא ארטסב ,תובצעב הסופת
.הכומנה התגרדממ תולעתהל שפנה תוצמאתה ,"תוררועתה" עיבמ 'ב קלח

,תוליצאה תומלועל תממורתמ שפנהשכ ,"תובהלתה" עיבמ 'ג קלח

מביע "דבקות" באין סוף והתפשטות הגשמיות. 'ד קלחו

,אחורב אחור ,האליע תוקבדתהב תאז הרמז תעשב יברה קבד" ד"בח ישנא תנומא יפל יכ
ובהתקשרות הנפש בחיי החיים עצמות אין סוף". הניגון הזה עבר בירושה לבניו ותלמידיו. נכדו
ר' מנחם מנדל מליובאוויץ היה רגיל לזמרו בכל עת מצוא כשהיה נתון בצרה, כי "כשמנגנין ניגון
שלו אז בעל הניגון בעצמו הוא שם… אחר כך התחיל לשורר בניגון הידוע של רבינו הגדול".
כאשר היה ר' מנדל הנזכר באספה בפטרבורג בשנת תר"ו, כעס עליו שר ההשכלה, משום
שהתנגד לתכנית הלמודים שהלה הציע בעד בתי ספר לילדי ישראל. וצווה "והובילו את רבינו
לחדר אחר בתור תפוס… התחיל להתפלל מנחה… בדביקות נפלאה ובניגון זקנו". כמו כן
מספרים על רי"ל מקאפוסט בן ר' מנדל "קרא קריאת שמע בקול ובניגון אדמו"ר הזקן… ובדפיקת
אגודל על האצבע" רש"ז מליאדי סבר, כי "הניגון כשהוא לעצמו הוא ענין התפעלות הלב, שהוא
רק המשכת הקול בלא דבור, שהקול הוא היוצא מן הלב בלבד קודם שמתחלק בדבור הפה".
"והשיר של נשמות בעלותם להשתאב מגופא דמלכא הוא בקול בלא דבור כלל". מלבד זה, כל
נגינה שיש לה טקסט קבוע יש לה בהכרח גם עת קבועה, עת לזמר אותה ועת לחדול מזמר,
בעוד שנגינה זו על פי יצירתה אינה תלויה לא במקום ולא בזמן. משום כך ניגוני החסידים הם
על פי רוב ניגונים בלי מלים. לזמר ניגונים בפה בלי מלים כלל הוא חידוש שחדשה החסידות, ואין
כדוגמתא בנגינת שום עם.