למועד חודש האביב

רש"י מפרש: 'אביב' – לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות. 'חודש האביב' – שהתבואה מתמלאת בו באביה" (שמות כ"ג, טו)

א"ע מפרש: זהו האביב – שעורה. ופירוש 'אביב' – כמו ביכור, כי הוא מגזרת 'אב' שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב (שמות ט', לא) כי השעורה אביב. והעד: שאמר בחג שבועות 'בכורי קציר חטים' (אבן עזרא, ביאורו לשמות י"ג, ד) וכן, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב, שהוא בכורי השעורים. והמרחק בין בכורי השעורים לבכורי חטים כמו שבעה שבועות תספר לך" (אבן עזרא, ביאורו לשמות כ"ג, טז)

רד"ק מפרש: "שבלת עם הקנה תקרא אביב, על שם הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד ענפים" ("ספר השרשים", שרש 'אבב')

שד"ל מתנגד לפירושים הקושרים את המונח אביב במילה אב, וטוען כי אין קשר בין השניים. הוא מפרש, כי השעורה בתחילת בישולה נקראת 'אביב', והחיטה בתחילת בישולה נקראת 'כרמל'. ופירוש הפסוק "בחדש האביב" – בחודש בו מתחיל בישול התבואה (ביאור שד"ל לשמות י"ג, ד)

פירושים אלה מתייחסים למלה 'אביב' במשמעותה המקורית: התחלת הבשלת השעורים. לפי פירוש זה "חודש האביב" פירושו החודש בו מתחילים השעורים להבשיל.

המונח 'אביב' במשמעות המצומצמת של 'תבואה' מופיע במקרא פעמיים בלבד: "כי השעורה אביב" (שמות ט', לא), ו"אביב קלוי באש". (ויקרא י', יד) לעומת אלה מופיע הביטוי "חודש האביב" שש פעמים – כולם בתורה, וכולם בהתייחסות לחודש יציאת מצרים.

המונח 'אביב' קיבל, אפוא, משמעות רחבה יותר מאשר משמעותו בפסוק "אביב קלוי". הביטוי "חדש האביב" משמעותו המילולית הוא 'החודש בו מתחילה השעורה להבשיל' – אבל במשמעות מושאלת פירושו 'החודש בו מתחילה תקופת האביב'. ואמנם, הפרשנות מתייחסת למונח חודש האביב גם במשמעות זו.

רמב"ן כותב: "שתשמור לעשות חג בתחילת האביב" (שמות ט', לא). במדרש סוד העיבור נאמר: "שמור את חודש האביב – הא אין אתה יוצא ידי חובתך עד שתעשה פסח בעונת האביב" ("תורה שלמה" ח"י-יא, שמות י"ב אות יט חי"ג א). וכן הדבר בדרשה המוזכרת בשני מקומות בתלמוד: "שמור את חדש האביב – שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן" (ראש השנה כ"א, ע"א, סנהדרין י"ג, ע"ב) וכך דברי רש"י (סנהדרין י"א, ע"ב) המפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל: "או דילמא על התקופה לחודה מעברין, ומפני שעיבורה מן התורה".

ועדיין צריכים אנו לפירוש המונח 'שמור' בפסוק "שמור את חדש האביב". מה משמעותה של שמירה זו? במכילתא מבאר:

לסיכום: הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב (במשמעותו המילולית או המושאלת).

ארכן של 12 ירחים ידוע: חודש ירח ארכו 29 ימים, 12 שעות, , ועוד 793/1080 של שעה, שהם 44 דקות ועוד 3.333 שניות. אורכם של 12 ירחים (=שנת לבנה), היא 354 ימים, 8 שעות, ועוד 876/1080 חלקי שעה (חלק = 1/1080 של שעה).

אורכה של שנת חמה גדול יותר. בהמשך נעמוד על האורך המדויק של שנת חמה, ונעמוד על המשמעות המעשית של אורך זה. בשלב זה די לנו אם נזכור את האורך המפורסם של שנת החמה: 365 ימים ו-6 שעות. מכאן ששנת חמה גדולה מ-12 חודשי לבנה ב-10 ימים, 21 שעות ועוד 204/1080 של שעה. יש להאריך את 12 חודשי הלבנה ב-11 ימים בקירוב, כדי לאזן את שנת החמה עם שנת הלבנה. אילו היה צריך להשלים יום אחד, ניתן היה לעבר את החודש ולהוסיף לשנה יום אחד, כדרך שעושה הלוח הנוצרי המוסיף בסוף השנה יום אחד (בחודש פברואר, הוא החודש האחרון של השנה הנוצרית בצורתה המקורית, וכדרך שעושה הלוח המוסלמי המוסיף את יום העיבור בחודש האחרון של השנה, בחודש דו-אלחיג'ה). כדי להשלים את שנת הירח יש להוסיף 11 יום, והדבר אינו אפשרי:

ההחלטה על עיבור שנה חייבת להיות באותה שנה שאותה מעברים. אין לעבר בשנה אחת את השנה שאחריה, ואף אין לעבר כמה שנים בבת אחת. רק בשעת דחק מותר לדון בעיבור השנה סמוך לראש השנה, ורק במקרה דחק אחר – כאשר היה רבי עקיבא בבית הסוהר – החליטו על עיבור שלוש שנים. וגם אז בית דין חזר ודן בכל עיבור בזמנו (סנהדרין י"ב, ע"א)

בפרק ל' נאמר "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני, כי לא יכלו לעשתו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלם" (שם ל', ג). יש כאן החלטה להעביר את הפסח לחודש השני, שלאחר ביצועה נאמר, כי "התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד" (שם ל', יח).

נחלקו תנאים בברייתא על מה התפלל חזקיהו, ועל מה צריך היה לכפר. רבי שמעון אומר "שאין מעברין אלא אדר, והוא עיבר ניסן בניסן" (סנהדרין י"ב, ע"ב). בהמשך הגמרא מובא הסבר אמוראי לטעותו: חזקיהו עיבר את השנה ביום 30 לחודש אדר, יום שהוא ראוי להיות ניסן. ואמר שמואל "אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן". הסבר זה של טעותו של חזקיהו שעיבר את ניסן ביום 30 של אדר מצוטט גם ברמב"ם (הלכות ביאת מקדש ד, יח) וכן באבן עזרא (בביאורו לשמות י"ב, ב). רד"ק (בביאורו לדה"ב ל, ב) אף מרחיק לכת, ושואל מניין לחז"ל שעיבר בחודש ניסן, אולי כל הדיון וההחלטה היו בחודש אדר.
בפירושים אלה יש קושי מסוים: הרי נאמר שחזקיהו החל את קידוש המקדש בחודש הראשון של השנה הראשונה למלכו. חודש זה הוא ניסן. לפני כן לא היה יכול לטפל בענייני המלוכה, כיוון שעדיין לא הומלך! אם תיפקד כמלך בחודש אדר, ואפילו ביום האחרון של חודש אדר, הרי שניסן הוא החודש הראשון של השנה השנייה למלכותו.

מכל מקום יש לפנינו תיאור של עיבור שנה שלא בזמנה: אם כדברי רבי שמעון שעיבר ניסן בניסן, ואם כדברי המשך הסוגיה שעיבר ביום 30 של חודש אדר.

תיאור של מקרה נוסף בו נערך העיבור שלא על פי נוהלי העיבור הקיימים מתואר בסנהדרין (יב, א). התיאור מפורסם, שכן הוא כולל מכתב שנכתב ברמזים להודיע על עיבור השנה:

תיאור נוסף של עיבור חודש תשרי ניתן להסיק מן הפסוק המתאר את חגי ירבעם בן נבט. "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה… בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחדש אשר בדא מלבו" (מ"א י"ב, לב-לג) רש"י מפרש שם: "דרש להם הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות". אברבנאל מוסיף ומסביר: "ואפשר שעשה טענה הרשעתו באמרו כי צווה ה' שיעשו החג אחרי אסיפת התבואות. והיה ירושלים וארץ יהודה יותר ממהרת התבואות, וארץ ישראל יותר מאחרת. ולכן היה ראוי שיעשו ישראל החג בחודש השמיני". בעקבות פרשנות זו של רש"י הציע הרב ראובן מרגליות פירוש מקורי ל'חודש אשר בדא מלבו': ירבעם עיבר את חודש אלול, ובכך דחה את החגים לחודש השמיני, הוא החודש אשר בדה ירבעם מלבו – שהרי אין אלול שני (ראובן מרגליות, "המקרא והמסורה", ירושלים תשכ"ד, עמוד נד-נו).

דברים דומים כותב רש"י במסכת סנהדרין (סנהדרין י"ג, ע"ב). גם שם מצטטת הגמרא את הדרשה "שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן", ורש"י מפרש:

יום התקופה לפי פירוש זה צריך לחול לא מוקדם מ-44 ימים לפני חג הפסח, ולא יאוחר מחג הפסח עצמו. בימים בהם עיבר בית הדין את השנה, תפקיד העיבור היה לתקן את נסיגתו של חג הפסח לכוון החורף, דבר שגרם לכך שפסח חל לפני תקופת ניסן.

אנו מעברים 7 שנים בכל 19 שנים. השנים המעוברות הן השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה. נחשב כיצד עיבור 7 שנים מבטל את ההפרש שבין 19 שנות חמה ל-19 שנות לבנה.

שיטת החישוב שאנו משתמשים בה למעשה קרויה על שם רב אדא, ולפי שיטה זו אורך שנת החמה הוא 365 ימים, 5 שעות, 55 דקות ו-25 שניות. לפי שיטה זו 19 שנות חמה שוות בדיוק ל-19 שנות לבנה ועוד 7 חודשי עיבור. בחשבונות הלוח שלנו אנו משתמשים למעשה בשיטת חישוב זו, שהרי אין אנו מתחשבים בעודף של שנות חמה על שנות הלבנה במחזורים של 19 שנה.

לפי שיטת רב אדא, שהיא בבסיס הלוח שלנו, אין כל תנועה של חג הפסח לא לכיוון החורף ולא לכיוון הקיץ. 19 שנות חמה מתאימות בדיוק לאורכם של 19 שנות לבנה כולל חודשי העיבור.

יש לזכור, כי למרות העובדה שחשבונות הלוח שלנו הם לפי חישוב התקופה של רב אדא, יש שתי הלכות הנהוגות לפי חשבונות התקופה של שמואל: ברכות החמה בכל 28 שנים מחושבת לפי אורך שנת חמה של 365.25 יום. כמו כן ברכת "ותן טל ומטר" בחו"ל נאמרת 60 יום אחרי תקופת טבת לפי שיטת שמואל (5 בדצמבר). יש כאן מעין כפילות: חשבונות התקופה הם חשבונו של שמואל, ואילו חישובי הלוח מתעלמים מתקופות שמואל, ופועלים לפי חשבון רב אדא, זהו "סוד העבור".

לצורך חשבונות חג הפסחא מנהלים הנוצרים מחזור של 19 שנות לבנה, ובהם 7 חודשי עיבור. סדר שנות העיבור אצל הנוצרים שונה מזה שבלוח שלנו, והוא גה"ח אדו"ט במקום גו"ח אדז"ט (אבן עזרא ב"ספר העיבור" דף ז', ע"ב נתן לשינוי סימן: "והיו – כלא היו"). כיוון שחשבון אורך שנת חמה אצל הנוצרים היה זהה לחשבון אורך שנת חמה לשיטת שמואל, ומפני שהיו שני הבדלים בשתי שנים במחזור שנות העיבור אילו שנים צריכות להיות מעוברות: החמישית או השישית, השש עשרה או השבע עשרה – גרר ההבדל ויכוחים בין יהודים ונוצרים בשנים אלה, כאשר הנוצרים ניסו לטעון כי הפסחא חל בתקופת ניסן ואילו חג הפסח בתקופת טבת, ועל כן חשבונם מתאים יותר לעונות השנה מחשבוננו.

הדים לויכוחים אלה מצויים בספר הכוזרי (רבי יהודה הלוי, "ספר הכוזרי" ד, כט בתרגום אבן שמואל). רבי יהודה הלוי מזכיר את הנוצרים האומרים שהיהודים איבדו את דתם המקורית, ומביאים ראיה לכך מן העובדה שחג הפסח חל אצל היהודים בתקופת החורף לפי חשבון התקופה המקובל אצלם.

תשובתו של רבי יהודה הלוי לנוצרים היא זו: נכון הדבר שלפי חשבון התקופה המפורסם פסח חל לעתים בחורף. חשבון זה הוא חשבונו של שמואל, והוא גם הלוח היוליאני שהנוצרים התנהגו באותם ימים על פיו. אבל האמת היא, כותב רבי יהודה הלוי, כי ליהודים יש חשבון אחר, חשבון ש"בצנעה", הלא הוא חשבון רב אדא, ולפי חשבון זה אין הפסח נסוג כלל לכיוון החורף. רבי יהודה הלוי מביא ראיה לדבריו את החשבונות של אלבתני, שחשבונותיו מדוייקים מאד. אלבתני היה תוכן ערבי שחי בסוף המאה התשיעית. ההוא חישב את אורך השנה, וכן חישב את רגע תקופת תשרי של שנת 883. חישוביו של אלבתני קרובים מאוד, כפי שנראה בלוח שלפנינו, לחשבון של אורך השנה הידוע היום.

התרשים הבא ידגים את כיוון התנועה של חג הפסח לפי כל שיטה:

אם ניקח את הלוח הגרגוריאני כנקודת התייחסות לחשבונות הלוח, הרי שתקופת ניסן מתחילה בתאריכים אלה:

שיטת שמואל – 8.4
שיטת רב אדא – 27.3
התקופה האמיתית – 21.3

פירושו של דבר הוא כי ט"ו בניסן אסור לו לחול לפני 8.4 לפי שמואל, לפני 27.3 לפי רב אדא, ולפני 21.3 לפי החישוב הידוע כיום.

נבדוק את הסטייה המצטברת של חג הפסח מתקופת האביב לפי כל אחת מן השיטות בקביעת אורך שנת החמה. אנו חוגגים את הפסח לפי חשבון הלוח שלנו הבנוי על שיטת רב אדא. נקבע את חשבון זה כנקודת התייחסות של סטיות החשבון לפי השיטות האחרות.

כיוון התנועה של הפסח היום שונה מה שהיה בתקופת התלמוד. עיבור השנה נועד לבטל את נסיגת הפסח לכיוון החורף בקצב של 11 ימים לשנה. לפי חשבון השנים של שמואל עדיין נסוג הפסח לכיוון החורף, בקצב של שעה וחצי בכל 19 שנים. סביב סטייה זו היו ויכוחים עם הנוצרים.

השאלה שעלינו לברר היא: כיצד נתייחס אנו לסטייה המצטברת של הלוח העברי מאורך שנת החמה הידוע לנו היום. אנו יודעים כי חג הפסח מתקדם לכיוון הקיץ, ואינו נסוג עוד לכיוון החורף כפי שחשבו. מכאן שהפסח אינו חורג מתקופת ניסן לכיוון תקופת טבת, אבל במרוצת השנים יחול בחודש אפריל, ואחר כך בחודש מאי, ויכנס לתקופת הקיץ.

באשר לשאלה הראשונה, א"א עקביהו כותב, כי חג הפסח חייב לחול "במשך חודש האביב, היינו לא קודם תקופת ניסן ולא מאוחר מחודש ימים אחריה (בהקדמה לספר "קורות חשבון העיבור" לצ"ה יפה, עמוד 18). בדומה לו כותב אלקינס (C. Elkin proceeding of the association of orthodox jewish scientists 6 (1980) pg 102 (, כי באופן איטואיטיבי אנו חשים כי הפסח צריך להתחיל בתוך חודש מן התקופה.

אשר לשאלה השנייה, רבי עובדיה דוד (בהערותיו להלכות קידוש החודש ט', ג) כותב על הסטייה של חשבון התקופה לפי שיטת שמואל: "ואם תאמר: יתחייב שתהיה התקופה אחר שנים רבות אייר, לפי שיתקבץ מכל מחזור שעה ותפ"ה (485) חלקים. נאמר: וכן הדין. אבל עד בוא מורה צדק ויודיענו מה יהא הדין בעת המאוחר". ברוח דומה כותב רבי ישראל הכהן מראדין (ביאור הלכה תכ"ז, א) לגבי עניין אחר: "ואין לנו לדאוג כל כך יותר, כי בוודאי בעת ההיא (שנת תשמ"ג!) וגם הרבה קודם יהיה גאולה ונקדש על פי הראיה".

רבי עובדיה אינו רואה פתרון חשבוני לבעיית הלוח, ורק "מורה צדק" יוכל לפתור את הבעיה. דברים דומים לאלה כותב מנדלבאום.

השאלה היא עד כמה יכול חג הפסח להתקדם לכיוון הקיץ, בלי שהדבר יסתור את הפסוק: "שמור את חדש האביב ועשית פסח". בדיוננו מצאנו שתי שיטות לגבי הזמן המאוחר ביותר בו יכול חג הפסח לחול: לפי רש"י למסכת ראש השנה וסנהדרין, התאריך המאוחר ביותר הוא 44 ימים אחרי התקופה: 30 יום ראשונים של תקופת ניסן צריכים לחול בחצי הראשון של ניסן, לפי דברי רמב"ן שהוזכרו למעלה צריך הפסח לחול בתחילת תקופת ניסן, וניתן לומר כי דברי רמב"ן דומים לדברי רש"י. לפי מדרש סוד העיבור, וכן לדברי רבנו חננאל שהובאו למעלה, צריך הפסח לחול בתקופת האביב, ולא קצבו באיזה חלק של תקופת האביב.

בכל מקרה הפירוש: "שמור את חדש האביב ועשית פסח" – במשמעות של שמור את שלושים הימים הראשונים של תקופת האביב, ועשה בם פסח – פירוש כזה אינו הפירוש של הפסוק, ולכן אין צורך לשנות את הלוח כדי להתאימו לפירוש זה. כיוון שהפסח מתקדם לכיוון הקיץ בקצב של 4.5 ימים לאלף שנים, שהרי הפסח יעבור את תקופת האביב בעוד כ-10,000 שנה, ועד אז יישמר הפסוק "שמור את חדש האביב ועשית פסח" גם במתכונת הלוח הקיים.