צעדת המוות בשואה

‫המכון ללימודי השואה‬
‫ע"ש ח‪ .‬אייבשיץ‬
‫רחוב התיכון ‪ ,39‬נווה‪-‬שאנן‪ ,‬ת‪.‬ד ‪ ,9288‬חיפה ‪31092‬‬
‫‪Gideonbe5@gmail.com‬‬
‫בס"ד‪ ,‬אדר תשס"ט‪ ,‬מרץ ‪2009‬‬

‫ביטאון פורום שמירת‬
‫זיכרון השואה‬
‫גיליון מספר ‪62‬‬

‫עורך‪ :‬גדעון רפאל בן מיכאל‬

‫צעדות המוות בשואה‬

‫צעדת מוות מדכאו לטלץ‪ ,‬מאי ‪ 1945‬צייר‪ :‬הלמוט בכרך‪-‬ברה {‪]1898-1969‬‬
‫עיפרון על נייר‪ .‬מתוך אוסף המוזיאון לאמנות "יד ושם"‪ .‬תרומת האמן "ליד ושם"‪]1[ .‬‬

‫תוכן העניינים‬

‫עמודים‬

‫• פתח דבר‪6-3 ……………………………………………………………………………..‬‬
‫• הרמן מניה‪ :‬צעדת המוות מבסרביה לטרנסיניסטריה‪26-7 ………………………..‬‬
‫• פפירבלט מרדכי‪ :‬צעדת המוות ממחנה הריכוז יאבוז'נו‪53-27 ……………………..‬‬
‫• פורת משה‪ :‬צעדת המוות מווינה למאוטהאוזן‪63-54 …………………………………‬‬
‫• בצ'ה מרדכי‪ :‬צעדת המוות ממחנה הריכוז בונצאלו‪66-64 …………………………..‬‬
‫• זילברברג טובה‪ :‬צעדת המוות ממחנה לייפציג‪71-67 ……………………………….‬‬
‫• שטייניץ צבי‪ :‬צעדת המוות ממחנה ההשמדה אושוויץ‪80-72 ……………………….‬‬
‫• פולק אורליה‪ :‬צעדת המוות ממחנה ההשמדה אושוויץ‪85-81 ………………………‬‬
‫• ארוך יחיאל מרטה‪ :‬צעדת המוות ממחנה ההשמדה אושוויץ‪88-86 ………………..‬‬
‫• ביבליוגרפיה ומראי מקומות………………………………‪90-89 …………………‬‬
‫מראי מקומות…………………………………………………………… ‪79-78‬‬

‫צעדת מוות של אסירי מחנה דכאו‪ ,‬סוף אפריל‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪]2[ .1945‬‬

‫‪-2-‬‬

‫פתח דבר‬
‫לחברי פורום שמירת זיכרון השואה‪ ,‬השלום והברכה!‬
‫מעת לעת כאשר עיינתי בעדויות ניצולים‪ ,‬הגעתי גם לתיאורי צעדות המוות‪ .‬תיאורי הסבל‬
‫הנוראיים והאכזריות היו קשים ומרים‪ .‬אנשים‪ ,‬שהצעידה הייתה קשה עבורם וגררו את‬
‫רגליהם בצעדות‪ ,‬נרצחו מיד‪ .‬התפעמתי מכך עמידתם של השורדים‪.‬‬
‫צעדות המוות נמשכו עד תבוסתה של גרמניה הנאצית‪ .‬עובדה מחרידה זו‪ ,‬מלמדת אותנו‬
‫שעד יום תבוסת גרמניה היו הגרמנים דבקים בהשמדתו של העם היהודי‪.‬‬
‫דניאל יוגה גולדהאגן קבע בספרו "תלייניו מרצון של היטלר ‪ -‬גרמנים רגילים והשואה"‪ ,‬כי‬
‫צעדות המוות הן הוכחה נוספת לשאיפתם החסלנית והרצחנית של הגרמנים לפתרון השאלה‬
‫היהודית‪ .‬הנה‪ ,‬עד הרגעים האחרונים למלחמה‪ ,‬כאשר ברור היה כי התבוסה בלתי נמנעת‪,‬‬
‫המשיכו שומרי המחנות ומלווי השיירות לרצוח את האסירים היהודים שתחת אחריותם‬
‫למרות שיכולים היו להניח להם ללכת ולהימלט על נפשם‪ .‬מסקנתו היא כי בחודשים ההם‬
‫ניסו הגרמנים לסיים את מה שהחלו בו בשנים הקודמות במחנות הריכוז וההשמדה‪ ,‬קרי‬
‫חיסולו המוחלט של העם היהודי [הוא מתייחס לצעדות המוות בשנת ‪]3[ .]1945‬‬
‫העובדות הללו‪ ,‬הניעו אותי להוציא לאור ביטאון מיוחד על צעדות המוות‪ .‬כמנהגי‪ ,‬אינני מביא‬
‫מאמרים אלא עדויות של ניצולים שבאמצעות תיאוריהם נוכל לחוש במקצת את מה שעבר על‬
‫האסירים במצעדי המוות‪.‬‬
‫לפי נתוני "יד ושם"‪ ,‬נרצחו או מתו לפי המשוער בצעדות המוות‪ ,‬מקיץ ‪ 1944‬עד סוף‬
‫המלחמה בין ‪ 250-200‬אלף אסירים של מחנות הריכוז הנאצים‪ .‬בין ‪ 25%‬לשליש ממספר‬
‫זה היו קורבנות יהודים‪.‬‬
‫הנתונים הללו לא כוללים את מספר הנרצחים בצעדות המוות מ‪1940-‬עד ‪.1944‬‬
‫חשוב להדגיש כי צעדות המוות הייתה תופעה מוכרת כבר משנת ‪.1940‬‬
‫צעדת המוות הראשונה המאורגנת בידי הס"ס התקיימה באמצע ינואר ‪ 1940‬בפולין‬
‫הכבושה‪ .‬ב‪ 14-‬בינואר הוצאו ממחנה שברחוב ליפובה )‪ (Lipowa‬בלובלין ‪ 800‬שבויי‬
‫מלחמה יהודים מהצבא הפולני‪ ,‬וימים מספר הוצעדו בליווי פלוגת ס"ס רוכבי סוסים‪ ,‬בקור עז‪,‬‬
‫לביאלה פודלסקה ‪ (Biala Podlaska),‬מרחק של כמאה ק"מ‪ .‬לאורך כול הדרך רצחו‬
‫הנאצים את השבויים‪ ,‬בקבוצות ויחידים‪ ,‬ורק כמה עשרות הגיעו ליעד הסופי‪.‬‬
‫[‪]4‬‬

‫ביולי‪-‬אוגוסט ‪ 1941‬הובלו רבבות מיהודי בסרביה ובוקובינה במסעות רגליים‬
‫לטרנסניסטריה‪ .‬אלפים רבים נורו בדרך בידי חיילים וז'נדרמים גרמנים ורומנים שליוו אותם‪.‬‬
‫רבבות רבות של יהודים הוצעדו גם בשלב חיסול הגטאות במזרח אירופה בשנים‬
‫‪ 1943-1942‬במיוחד מגטאות קטנים לגטאות גדולים יותר או למקומות איסוף אחרים‬
‫מרוחקים עשרות קילומטרים‪ ,‬ולרוב הועברו משם למחנות המוות‪ .‬בדרך נרצחו רבים בידי‬
‫המלווים הגרמנים ובידי שוטרי עזר אוקראינים‪ ,‬ליטאים ואחרים‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1944‬בעת המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח ונחיתת האמריקנים במערב‪,‬‬
‫התחיל שלב פינוי מחנות ריכוז‪ .‬הגרמנים התחילו אז בפינוי המחנות בארצות הבלטיות‬
‫ובמזרח פולין ומרכזה‪ .‬באותו זמן התחיל גם הפינוי ממחנה נצוילר‪-‬שטרוטהוף במערב‪ .‬פינוי‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-3-‬‬

‫המחנות התנהל אז בעיקר ברכבות‪ ,‬ובפינוי מחנה קיזרולד גם באוניות‪ .‬אך חלק מהאסירים‬
‫הוצא מהמחנות במסע רגלי‪ .‬זמן קצר אחר‪-‬כך החל גל עצום של צעדות מוות‪.‬‬
‫צעדת המוות הגדולה התחילה ב‪ 28-‬ביולי ‪ 1944‬עם פינוי המחנה שהוקם על חורבות גטו‬
‫ורשה ברחוב גנשה )‪ (Gęsia‬ושהשתייך לרשת מחנות מיידנק‪ .‬בעת הפינוי היו במחנה‬
‫ההוא כ‪ 4,400-‬אסירים יהודים מארצות שונות‪ ,‬רובם מיוון ומהונגריה‪ .‬כ‪ 3,600-‬מהם הוצעדו‬
‫במסע רגלי לעבר קוטנו ‪ (Kutno), 130‬ק"מ מורשה‪ .‬בדרך ירו הנאצים בכול מי שכוחם לא‬
‫עמד להם ושפיגרו אחרי האחרים‪ .‬הגרמנים לא סיפקו לאסירים אוכל ומנעו מהם כול‬
‫אפשרות להתעכב כדי לשתות מים‪ .‬במסע לקוטנו נרצחו כ‪ 1,000-‬אסירים‪ .‬כשהגיעו‬
‫הנותרים למקום הועמסו על רכבת משא‪ ,‬כ‪ 90-‬בקרון‪ .‬כמה מאות מתו בקרונות ופחות מ‪-‬‬
‫‪ 2,000‬הגיעו ב‪ 9-‬באוגוסט ‪ 1944‬למחנה דכאו‪.‬‬
‫קשה יותר וממושכת יותר הייתה צעדת המוות ממחנה בור ביוגוסלוויה‪ .‬כ‪ 4,000-‬אסירים‬
‫יהודים הוצאו באמצע ספטמבר ‪ 1944‬מן המחנה ההוא‪ ,‬ושמונה ימים עשו את דרכם לבלגרד‬
‫כמעט בלא אוכל‪ .‬משם המשיכו בדרכם במסע רגלי להונגריה‪ .‬רוב האסירים נרצחו בדרך ורק‬
‫כמה מאות ניצולים הוכנסו בהונגריה לרכבת והועברו למחנה אורנינבורג‪.‬‬
‫ב‪ 8-‬בנובמבר ‪ 1944‬התחילה צעדת המוות מבודפשט‪ ,‬וארכה חודש ימים‪ .‬יותר מ‪70,000-‬‬
‫יהודים‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וטף נשלחו במסע רגלי אל גבול אוסטריה בליווי אנשי המשמר‬
‫ההונגרים‪ .‬אלפים נורו למוות בדרך ואלפי אחרים מתו ברעב‪ ,‬בקור ובמחלות‪ .‬אלפי יהודים‬
‫ניצלו בידי דיפלומטים של מדינות ניטרליות‪ ,‬כגון ראול ולנברג וקרל לוץ‪ ,‬שהוציאו יהודים‬
‫משורות הצועדים‪ ,‬נתנו להם תעודות חסות וליוו אותם חזרה לבודפשט‪ .‬מגבול אוסטריה‬
‫המשיכו השיירות את דרכן בליווי משמר גרמני והגיעו למחנות ריכוז שונים‪ ,‬רובם לדכאו‬
‫ומאוטהאוזן‪.‬‬
‫בעקבות מתקפת הסובייטים המחודשת באמצע ינואר ‪ 1945‬התחיל פינוי מחנות ריכוז משאר‬
‫חלקיה של פולין‪ .‬צעדות המוות הגדולות בחודש ההוא יצאו בעיקר ממחנות אושויץ‬
‫שבדרום וממחנות שטוטהוף בצפון‪.‬‬
‫ב‪ 18-‬בינואר ‪ 1945‬החל הפינוי מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו‪ .‬כ‪ 66,000-‬אסירים‪,‬‬
‫רובם הגדול יהודים‪ ,‬גברים ונשים‪ ,‬הובלו במסע רגלי לתחנת הרכבת בוודז'סלב‬
‫;‪ (Wodzislaw‬לוסלאו ‪ Loslau).‬משם הועברו האסירים ברכבות משא למחנות שונים‪ ,‬רובם‬
‫לגרוס‪-‬רוזן‪ ,‬לבוכנולד‪ ,‬לדכאו ולמאוטהאוזן‪ .‬לפחות ‪ 15,000‬מביניהם נספו במסע ההוא‪.‬‬
‫ב‪ 21-‬בינואר ‪ 1945‬יצאו ממחנה בלכהמר כ‪ 4,000-‬אסירים‪ ,‬רובם יהודים‪ ,‬במסע רגלי וב‪2-‬‬
‫בפברואר הגיעו לגרוס‪-‬רוזן‪ .‬אחרי חמישה ימים בגרוס‪-‬רוזן הועברו האסירים ברכבת‬
‫לבוכנוולד‪ .‬בעת המסע הרגלי נרצחו לפחות כ‪ 800-‬אסירים‪ .‬אכזריות מיוחדת גילה מפקד‬
‫יחידות הליווי‪ ,‬אונטרשטורמפירר קליפ‪.‬‬
‫אכזרי והרה תוצאות במיוחד היה פינוי רשת מחנות שטוטהוף‪.‬‬
‫לפני הפינוי‪ ,‬באמצע ינואר ‪ ,1945‬היו במחנות ההם כ‪ 47,000-‬אסירים‪ ,‬בהם יותר‬
‫מ‪ 35,000-‬יהודים‪ ,‬רובם הגדול נשים‪ .‬ב‪ 20-‬בינואר ‪ 1945‬החל פינוי מחנה זראפן‬
‫)‪ (Seerappen‬המסונף לשטוטהוף‪ ,‬בפרוסיה המזרחית‪ .‬לדרך נשלחו כ‪ 1,400-‬אסירות‬
‫יהודיות וכמאה אסירים יהודים‪.‬‬
‫למחרת צורפו אליהם שיירות ממחנות‪-‬משנה אחרים באיזור‪ :‬יסאו )‪(Jesau‬‬
‫הייליגנבייל )‪ , (Heiligenbeil‬שיפנבי )‪ (Schippenbeil‬בסך‪-‬הכול יצאו מן המחנות ההם כ‪-‬‬
‫‪ 6,000‬נשים וכ‪ 1,000-‬גברים‪ ,‬כולם יהודים‪ .‬בעשרת ימי המסע הרגלי נרצחו כ‪ 700-‬אסירים‪.‬‬
‫ב‪ 31-‬בינואר ‪ 1945‬הגיעה השיירה לפלמניקן )‪ (Palmnicken‬על שפת הים הבלטי‪ .‬באותו‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-4-‬‬

‫יום הריצו הנאצים את כול האסירים הימה וקצרו בהם במכונות ירייה‪ .‬ידוע על ‪ 13‬ניצולים‬
‫בלבד מטבח ההמונים ההוא‪.‬‬
‫ב‪ 25-‬בינואר החל הפינוי הראשון מהמחנה הראשי שטוטהוף‪ .‬במחנה זה היו כלואים אז‬
‫כ‪ 25,000-‬אסירים‪ ,‬מחציתם אסירות יהודיות‪ .‬עוד כ‪ 20,000-‬אסירים היו במחנות‪-‬המשנה‬
‫של שטוטהוף ברחבי פומרניה‪ .‬רובם הוצאו לצעדות המוות‪ .‬המסלול העיקרי הוביל‬
‫משטוטהוף אל העיירה למבורק )‪ (Lebork‬שם התעכבה השיירה בשל כיתור האיזור בידי‬
‫הצבא האדום ‪,‬והאסירים ששרדו בחיים הוחזרו למחנה הראשי‪ .‬בין מחנות‪-‬המשנה הגדולים‬
‫באיזור פומרניה היו מחנה טורן ;‪ (Thorn‬פולנית טורון )‪ (Torun‬ומחנה ברומברג‬
‫)‪ (Bromberg‬פולנית בידגושץ )‪ (Bydgoszcz‬בשני המחנות היו כ‪ 6,000-‬אסירות יהודיות‪.‬‬
‫כ‪ 90%-‬מהן נרצחו בצעדות המוות בעת פינוי המחנות‪.‬‬
‫בתחילת פברואר ‪ 1945‬התחיל הפינוי מן המחנה הראשי גרוס‪-‬רוזן ומכמה מחנות‪-‬משנה ‪.‬‬
‫בסך‪-‬הכול הוצאו מהם כ‪ 40,000-‬אסירים‪ .‬אלפים נרצחו בדרך והשאר הועברו למחנות‬
‫דורה‪-‬מיטלבאו‪ ,‬פלוסנבירג ‪ (Flossenbürg),‬בוכנולד‪ ,‬מאוטהאוזן‪ ,‬דכאו‪ ,‬ברגן‪-‬בלזן‬
‫וזקסנהאוזן‪.‬‬
‫כ‪ 20,000-‬אסירים יהודים שהיו מועסקים בעבודות כפייה במחנות בהרי אוילנגבירגה‬
‫)‪ (Eulengebirge‬נרצחו כמעט כולם‪ .‬רובם המכריע נרצחו סמוך לפינוי או בעת צעדות‬
‫המוות בפברואר ‪.1945‬‬
‫בחודשים מרס‪-‬אפריל ‪ ,1945‬עם התקדמות הצבא האמריקני והצבא הבריטי במערב והצבא‬
‫האדום במזרח‪ ,‬פינו הגרמנים בזה אחר זה את מחנות הריכוז והריצו את אסיריהם ממקום‬
‫למקום בשטחים שעדיין היו בשליטתם‪.‬‬
‫באמצע מרס עדיין היו בידי גרמניה הנאצית‪ ,‬כ‪ 700,000-‬אסירי מחנות ריכוז‪ ,‬ביניהם‬
‫כ‪ 200,000-‬נשים‪ 40,000 .‬אנשי ס"ס עדיין עסקו בניהול מחנות הריכוז‪ ,‬בשמירה על‬
‫האסירים במחנות‪ ,‬ובליווי בצעדות המוות‪ .‬בחודשיים ההם‪ ,‬האחרונים לקיומו של הרייך‬
‫השלישי‪ ,‬הוצעדו לפחות כרבע מיליון אסירים ואסירות ‪,‬בצעדות המוות שלעיתים ארכו מספר‬
‫שבועות‪ .‬קבריהם של הנרצחים והנספים בדרכים היו מפוזרים בכול רחבי גרמניה המרכזית‬
‫ואוסטריה המערבית‪ .‬פינוי המחנות בשלב הסופי התנהל בדרך כלל כמסע משולב‪ .‬האסירים‬
‫עשו חלק מהדרך ברגל וחלק ברכבות‪ ,‬והמסע ברכבת היה לא פחות קשה ואכזרי מהמסע‬
‫הרגלי‪ .‬לאסירים הציק המחנק הבלתי נסבל בקרונות משא ‪,‬שאליהם הוכנסו בממוצע ‪70‬‬
‫נפש בקרון‪ .‬הציקו לאסירים גם הרעב וחוסר מים‪.‬‬
‫כמה נתונים על צעדות המוות הידועות ביותר בחודשים האחרונים למלחמה‪ :‬בסוף מרס‬
‫ובתחילת אפריל ‪ 1945‬החלה הוצאת המוני האסירים מבוכנולד‪ ,‬מהמחנה הראשי‬
‫וממחנות‪-‬המשנה‪ .‬האסירים הוצעדו למרחקים גדולים וסבלו אבידות גדולות ביותר‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בין השאר‪ ,‬בימים ‪ 3‬ו‪ 4-‬באפריל יצאו שיירות אסירים ממחנה נורדהאוזן )‪(Nordhausen‬‬
‫אל פלינטסבאן‪-‬אם‪-‬אין )‪ (Flintsbach-am-Inn‬מרחק ‪ 885‬ק"מ‪.‬‬
‫שיירות אחרות יצאו מאותו המקום לברגן‪-‬בלזן‪ ,‬מרחק ‪ 345‬ק"מ‪ .‬מאורדרוף )‪ (Ohrdruf‬יצאו‬
‫שיירות לדכאו‪ ,‬מרחק ‪ 395‬ק"מ‪.‬‬
‫ב‪ 4-‬באפריל יצאה שיירה מהאלברשטאט )‪ (Halberstadt‬לגיסן )‪ (Giessen‬מרחק ‪- 51‬ק"מ‪.‬‬
‫ב‪ 7-‬באפריל יצאה שיירה מאותו מקום לכיוון אפנדורף ‪ (Appendorf),‬מרחק ‪ 527‬ק"מ‪.‬‬
‫ב‪ 8-‬באפריל עוד שיירה לבורסטנדורף ‪ (Burstendorf),‬מרחק ‪ 262‬ק"מ‪.‬‬
‫ב‪ 6-‬באפריל יצאה מן המחנה הראשי של בוכנולד השיירה הראשונה ובה ‪ 3,100‬אסירים‬
‫יהודים‪ 1,400 .‬מהם נרצחו בדרך‪ .‬בימים ‪ 7-10‬באפריל הוצאו מן המחנה הראשי כ‪4,000-‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-5-‬‬

‫אסירים‪ ,‬מהם נרצחו בדרך ‪ .13,500‬במקום נשארו כ‪ 21,000-‬אסירים‪ ,‬אך ביניהם היו‬
‫יהודים מעטים בלבד‪ .‬ב‪ 13-‬באפריל פונה מחנה רמסדורף ‪ (Rehmsdorf),‬אחד ממחנות‪-‬‬
‫המשנה האחרונים של בוכנולד‪ .‬מבין ‪ 4,340‬אסירים יהודים שהוצאו מן המחנה‪ ,‬הגיעו‬
‫לטרזינשטט כ‪ 500-‬בלבד‪ .‬השאר נרצחו או מתו בדרך‪.‬‬
‫ב‪ 1-‬באפריל ‪ 1945‬החל פינוי מחנה דורה‪-‬מיטלבאו‪ ,‬שכוון בעיקרו אל ברגן‪-‬בלזן ‪.‬האסירים‬
‫הגיעו ליעדם לאחר מסע שארך כשבועיים‪ .‬סמוך לעיירה גארדלגן )‪ (Gardelegen‬הוכנסו‬
‫האסירים מאחד המשלוחים לגורן והוא הוצת על יושביו‪ .‬הצבא האמריקני שהגיע למחרת‬
‫למקום מצא מאות גוויות שרופות‪.‬‬
‫ב‪ 25-‬באפריל ‪ 1945‬החל הפינוי הסופי של המחנה הראשי בשטוטהוף‪ .‬היה זה המשך של‬
‫צעדות המוות מרשת מחנות שטוטהוף שהתקיימו בינואר‪ .‬באותה עת נותרו במחנה כ‪4,500-‬‬
‫אסירים‪ ,‬ביניהם ‪ 1,700‬יהודים‪ .‬מכיוון שהמחנה נמצא באיזור שכותר בידי הצבא האדום ‪,‬‬
‫הוצאו האסירים דרך הים‪ ,‬במעבורות‪ .‬אך עוד לפני‪-‬כן הוציאו הגרמנים מן המחנה כ‪200-‬‬
‫אסירות יהודיות‪ ,‬הריצו אותן אל חוף הים הבלטי ושם נורו כולן למוות‪ .‬אסירים שניסו‬
‫להסתתר בצריפים הוצאו מהם והצריפים הוצתו‪ .‬מבין כ‪ 4,000-‬אסירים שהוצאו בחמש‬
‫מעבורות‪ ,‬טובעו כ‪ 2,000-‬בים הפתוח או נורו למוות בידי הגרמנים בלב הים‪ .‬בסך‪-‬הכול‬
‫נספו כ‪ 26,000-‬אסירים בשתי תקופות הפינוי ובצעדות המוות ממחנות שטוטהוף‪.‬‬
‫בסוף אפריל‪ ,‬כשבועיים בלבד לפני כניעת גרמניה הנאצית‪ ,‬החלו צעדות המוות ממחנות‬
‫פלוסנבירג‪ ,‬זקסנהאוזן‪ ,‬נוינגמה‪ ,‬מאגדבורג‪ ,‬מאוטהאוזן‪ ,‬ממחנה רוונסבריק ‪,‬וממספר‬
‫מחנות‪-‬משנה של דכאו‪.‬‬
‫את הקורבנות במסעות של השבועיים האחרונים הללו יש להעריך ברבבות‪ .‬כך למשל‪ ,‬בקטע‬
‫אחד שבין גונסקירכן )‪ (Gunskirchen‬למאוטהאוזן שאורכו ‪ 60‬ק"מ בלבד‪ ,‬פזורים‬
‫קברותיהם של אלפי אסירים‪ ,‬ברובם הגדול יהודים מהונגריה‪ .‬במקום אחר‪ ,‬ליד העיירה‬
‫אייזנרץ )‪ (Eisenerz‬נתגלה אחרי המלחמה קבר‪-‬אחים ובו ‪ 3,500‬גוויות של משתתפי‬
‫צעדות המוות אל מחנה מאוטהאוזן‪.‬‬
‫המחנה האחרון ששמנו הוצאו האסירים לצעדות המוות היה רייכנאו )‪ (Reichenau‬שבהרי‬
‫הסודטים‪ .‬היה זה ב‪ 7-‬במאי ‪ ,1945‬יום כניעת גרמניה לבעלות‪-‬הברית המערביות‪.‬‬
‫****‬
‫גדעון רפאל בן מיכאל‬
‫עורך הביטאון‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-6-‬‬

‫הרמן מניה‬
‫צעדת המוות מבסרביה לטרנסניסטריה‬
‫מניה הרמן הינה שכנתי‪ .‬באחד הימים הביאה לביתי את הספר "ילדות גזולה" שכתבה‬
‫והוציאה אותו לאור‪ .‬מיד עם קבלתו קראתי אותו מתחילתו ועד סופו‪ .‬זהו מסמך עדות‬
‫מרתק וחשוב הכתוב ביד אומן‪ .‬מניה הצליחה לתאר בפירוט את תלאותיהם‬
‫של רבבות יהודים שהוגלו לאזור טרנסניסטריה‪ ,‬שלמעשה היה מחנה מוות‬
‫במרחב שטח גדול מאד‪[ .‬עיינו בביטאון על טרנסניסטריה שהוצאתי לאור]‬
‫את ספרה של מניה קראתי בעת תכנון הוצאת הביטאון על צעדות המוות‪.‬‬
‫קראתי עדויות רבות על צעדות מוות‪ .‬לאחר קריאת הספר ידעתי‪ ,‬שעלי לבחור‬
‫את עדותה המפורטת של ילדה בת ‪ 8‬שעברה את גיהינום צעדת המוות‪ ,‬שרדה את‬
‫מוראותיה של השואה והצליחה להקים משפחה בישראל‪.‬‬

‫הגירוש מביתנו‬
‫החיים יכולים להיות יפים ומאוד משונים‪ .‬הם מזמנים לבני האדם מצבים שונים ולעיתים‬
‫קריטיים‪ ,‬בהם ניתן לאבדם בשנייה אחת‪ .‬הכול ביד הגורל שמישהו כנראה מכוון אותו‪ .‬גם‬
‫למקריות יש תפקיד חשוב ואולי גם היא מנווטת על ידי הגורל‪ .‬מי יודע?‬
‫בקיץ ‪ 1941‬המלחמה הייתה בעיצומה והדיה נשמעו היטב במרחב‪ .‬ההפצצות הרעידו את‬
‫האדמה והחלונות‪ .‬בשלב זה הכול התרחש במרחק מה מעיירה שלנו – בריצ'ני שבסרביה‬
‫(היום – מולדובה)‪ ,‬בה התגוררו הוריי ובה נולדתי‪ .‬ה"בומים" ששמעתי הפחידו אותי מאוד‪,‬‬
‫בעיקר לנוכח העובדה שבזמן האחרון התלחשו הוריי עם קרובינו ובאי ביתנו ודיברו בסודי‬
‫סודות‪ .‬הזכירו את המילים "מלחמה" ו"פוגרום" וציינו שהמצב גרוע מאוד בייחוד עבור‬
‫היהודים‪ .‬גזירות שונות ומשוות נגזרו עליהם כדי להרע ולהציק והיהודים הפכו לטרף קל ללא‬
‫הגנה‪.‬‬
‫הייתי בת יחידה להוריי‪ ,‬כבת שמונה‪ ,‬מאוד תמימה‪ ,‬ביישנית ונחבאת אל הכלים‪ .‬שמעתי‬
‫שמשהו לא טוב קורה סביבי‪ ,‬אך לא הבנתי כמעט כלום‪ .‬אוצר המילים שלי אז היה דל מאוד‪,‬‬
‫אך כל העת הועשר במילים שאת משמעותן לא הבנתי‪ .‬דברים שאינם ברורים‪ ,‬בדרך כלל‬
‫מסקרנים‪ ,‬בייחוד את הילדים‪ .‬אם העזתי לשאול דבר מה‪ ,‬מייד השתיקו אותי ההורים בנימוק‬
‫שזה "לא נוגע לילדים קטנים והם לא צריכים לדעת"‪.‬‬
‫דבר נוסף שלא הבנתי‪ :‬מדוע אינני לומדת בבית ספר כמו כל הילדים בגילי? כל‪-‬כך אהבתי‬
‫ללמוד‪ ,‬אך אמי השאירה אותי בבית‪.‬‬
‫מחוסר עיסוק בלימודים‪ ,‬שיחקתי בחצר עם ילדי השכנים‪ .‬כאשר שמעתי "בומים" מפחידים‪,‬‬
‫רצתי מהר הביתה להיות קרובה לאמי‪ .‬אבא היה עסוק בחנות‪ ,‬שניהל לפרנסת המשפחה‪.‬‬
‫אני מהרהרת עתה וחושבת שאימא השאירה אותי בבית איתה בגל היחס ששרר כלפי‬
‫היהודים‪ .‬היא פחדה שיקרה לי דבר מה גרוע בגלל היותי ילדה יהודייה‪ .‬אולי בכלל לא קיבלו‬
‫יהודים לבית הספר?‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-7-‬‬

‫לילה אחד‪ ,‬נשמעו נקישות הולכות וגוברות בדלת‪ .‬התעוררתי בוכייה וחשבתי שחלמתי חלום‬
‫בלהות‪ .‬שמעתי את ההורים מתלחשים‪ .‬הם התלבטו אם לפתוח‪ .‬בעודם מתלחשים‪ ,‬נפרצה‬
‫הדלת וכמה ז'נדרמים רומנים‪ ,‬חמושים באלות פלשו פנימה‪ .‬אבא‪ ,‬שהיה אדם שקט‪ ,‬שקול‬
‫ונימוסי‪ ,‬נראה מבוהל‪ .‬הוא הדליק את העששית וראינו חיילים חמורי סבר‪ .‬הם צווחו‪ ,‬קיללו‬
‫וגידפו ופקדו עלינו‪ :‬ז'ידאנים פרזיטים‪ ,‬להתלבש מהר! קחו חפצים חיוניים ביותר‪ ,‬שאפשר‬
‫לסחוב בידיים וצאו מהר מהבית עליכם להגיע למבנה מסוים בפאתי העיר"‪ .‬אבא דיבר איתם‬
‫בשפה הרומנית‪ ,‬בה שלט היטב וביקש לתת לנו זמן כדי להתארגן‪ ,‬הם לא נענו לבקשתו‪,‬‬
‫האיצו בנו לא עזבו את המקום‪ ,‬עד שהאחרון מאיתנו יצא מן הבית‪ .‬הם שמרו עלינו כדי שלא‬
‫נברח ונכנסנו ללחץ‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬דמות דומיננטית‪ ,‬שידעה לנקוט בתחבולות כדי להשיג את שלה‪ ,‬נראתה הפעם‬
‫נפחדת‪ .‬אפופת חרדה ובידיים רועדות הלבישה אותי בכמה שכבות של בגדים‪ ,‬למרות שהיה‬
‫עדיין קיץ‪ .‬היא אספה מכל הבא ליד והכניסה לתיק גדול הניתן לנשיאה ביד‪ .‬בסל שהיה בבית‬
‫שמה צנצנת ריבה‪ ,‬לחם וכמה עוגיות‪ ,‬צידה לדרך‪.‬‬
‫אבא הכניס שמיכה גדולה וסדיר לתרמיל גדול‪ ,‬שנשא על הגב ובשתי ידיו החזיק תיקים עם‬
‫בגדים‪ .‬איש לא הסביר לנו למה מגרשים אותנו מהבית‪ ,‬לכמה זמן נעדר ומה היעד‪ .‬איש לא‬
‫חזה מה עומד לקרות‪ .‬כאשר כל היה מוכן‪ ,‬אבא נעל את הבית‪ ,‬שם את המפתחות בכיס‬
‫בתקווה שבקרוב נחזור‪.‬‬
‫ההורים הכירו את המקום המיועד להגיע אליו‪ .‬אימא‪ ,‬דברנית מטבעה‪ ,‬שאלה בנימה‬
‫פסימית‪" :‬מדוע עלינו להגיע דווקא לשם? האם זה המקום בו בחרו לחסל אותנו?" לאבא לא‬
‫הייתה תשובה‪ .‬הוא היה איש שקט‪ ,‬שקול ולרוב החריש‪ .‬אני רק הקשבתי ובוכייה שאלתי‬
‫מדי פעם‪" :‬מתי נשוב הביתה?" רדומה נשרכתי אחריהם ולא הבנתי מדוע עלינו ללכת דווקא‬
‫בלילה‪ ,‬בחושך‪ .‬מאחורינו הלכו השומרים ומדי פעם האיצו ודחפו את אבא עם האלות‪.‬‬
‫אף פעם לא פחדתי כמו ברגעים הללו‪ .‬לבי הקט הצטמק בתוכי ונכנעתי לגורל‪ .‬בלחישה‪ ,‬תוך‬
‫כדי הליכה‪ ,‬שוב שאלה אימא באי שקט מופגן‪" :‬מה יהיה אם סבתא אסתר שגרה בגפה? היא‬
‫אישה זקנה וחולנית‪ .‬האם גם אותה גירשו מהבית?" ו"מה עם אחותי לה‪ ,‬עם בעלה ושני‬
‫ילדיהם?" באופן טבעי‪ ,‬היא דאגה לכל המשפחה‪.‬‬
‫לאחר הליכה‪ ,‬שאת זמנה איני יכולה להעריך‪ ,‬תוך מטר גידופים של השומרים‪ ,‬שמדי פעם‬
‫זרזו עם מכות של קתות הרובים‪ ,‬הגענו לבית גדול‪ .‬הבית היה מוקף בחורשות ובצמחייה‬
‫מעובה‪ .‬בסמוך לבית נראו עוד מבנים די גדולים לפי המושגים שלי‪ ,‬ילדה בת שמונה‪,‬‬
‫שהכירה מעט מקומות בעיר מגוריי‪.‬‬
‫לפני הכניסה לבית הגדול‪ ,‬עמדו שני קלגסים והפרידו בין הגברים לבין הנשים והילדים‪.‬‬
‫הייתה זאת הפעם הראשונה שהפרידו בין הוריי‪ .‬מאז שנישאו תמיד היו ביחד‪ ,‬קשורים מאוד‬
‫אחד לשני‪ .‬בעצב רב נפרדנו מאבא שנלקח למקום אחר‪ ,‬לא ידוע‪ .‬אמי ואני הוכנסנו לחדר‬
‫מצחין שהיה מלא באמהות וילדים‪ .‬כמעט כולם בכו‪ .‬ההמולה הייתה גדולה והרעש החריש‬
‫אוזניים‪ .‬רצינו לשבת‪ ,‬אך לא יכולנו כי לא הכינו לנו כיסאות‪ .‬היינו אורחים לא כל‪-‬כך רצויים‪.‬‬
‫כולם ישבו על הרצפה הקרה והמטונפת בצפיפות נוראית‪.‬‬
‫אני‪ ,‬ילדה מפונקת‪ ,‬מייד מיררתי בבכי והכרזתי בקולי קולות‪" :‬אני פה לא יושבת!" אמי‪,‬‬
‫שהייתה מאוד מודאגת מכך שלקחו את אבא למקום לא מוכר‪ ,‬כעסה עלי וגערה בי‪" :‬תשתקי‬
‫ותשבי‪ ,‬כי עוד מעט לא יהיה לנו מקום אפילו לשבת ונצטרך לעמוד!" שני הז'נדרמים ששמרו‬
‫במקום צעקו וגידפו ללא הרף‪" :‬שיהיה שקט! אם לא תשתקו‪ ,‬נירה בכם!"‬
‫הם איימו והפחידו אותנו כל העת וככל שצעקו‪ ,‬הילדים הגבירו את הבכי‪ .‬נראה היה שהם‬
‫אינם מסוגלים להשתלט על ההמולה שקמה במקום‪ .‬היו ילדים שהסתננו החוצה ולא ידעו‬
‫פחד‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-8-‬‬

‫הייתי עייפה ומחוסר ברירה התיישבתי עם אימא על הרצפה‪ ,‬בציפייה להוראות נוספות‪ .‬אף‬
‫אחד לא הצליח להירדם במקום‪ .‬ישיבתנו לא ארכה זמן רב כשלפתע השחר הפציע‪ ,‬אור‬
‫הבוקר התפשט בחדר בו היינו כלואים ויום חדש עם ההפתעות משלו הגיע‪ .‬אימא אזרה‬
‫אומץ ואמרה לי בלחישה‪" :‬בואי נצא החוצה ונחפש את אבא"‪ .‬שמחתי מאוד כי כל‪-‬כך רציתי‬
‫לצאת מהחדר המחניק והמצחין‪ .‬הילדים החלו לעשות את צרכיהם במקום והצחנה הייתה‬
‫בלתי נסבלת‪.‬‬
‫אימא הבחינה בשומר שהתרחק מעט מן הדלת‪ ,‬אחזה בידי וחמקנו במהירות החוצה‪ .‬הלכנו‬
‫מפוחדות בשבילים בין הבתים כמו אסירות נמלטות‪ ,‬מבלי להוציא הגה מפינו‪ .‬חששנו פן‬
‫יבחינו בנו השומרים החמושים‪ ,‬שהסתובבו במקום‪ .‬לפתע‪ ,‬כמו באגדות‪ ,‬הבחנתי בראייתי‬
‫החדה‪ ,‬בדמות של אדם בורח וחייל עם קנה רובה שלוף רודף אחריו‪.‬‬
‫זה היה רגע מאוד דרמטי כי מבלי לחשוב הרבה ובאופן ספונטאני צעקתי בקולי קולות" אבא!‬
‫אבא! זה אבא!" גם אימא הבחינה בו וקראה‪" :‬יענק'לה‪ ,‬יענק'לה!" החייל שמע את צעקותיו‪,‬‬
‫היפנה את ראשו כלפינו ובאותה שנייה אבא חמק לאחד המבנים הסמוכים‪ .‬אני בטוחה‬
‫שברגע זה הצלתי את חייו של אבא‪.‬‬
‫החייל פנה לכיוון שלנו‪ ,‬אמא ואני זינקנו הצידה והסתתרנו בין הצמחייה הרבה‪ .‬החייל‪,‬‬
‫שאיבד את עקבותינו‪ ,‬היה אובד עצות ונראה כמו צייד שמנסה לצוד שני בעלי חיים בעת‬
‫ובעונה אחת‪ ,‬ושניהם נמלטים‪ .‬ישבנו בחורשה שקטות‪ ,‬רועדות מפחד בין הצמחים‪ ,‬עד‬
‫שראינו אותו מתרחק‪ ,‬מאוכזב‪ .‬הפעם הפסיד במערכה ואנחנו הרווחנו את אבא‪ .‬זאת הייתה‬
‫הפעם הראשונה שאבא כנראה ניצל בטרם יצאנו למסע ארוך ומייגע‪ ,‬בו נגדעו חייהם של‬
‫רבים‪ .‬בתקווה שאבא ניצל‪ ,‬חזרנו למבנה שממנו יצאנו‪ .‬אנדרלמוסיה גדולה שררה שם‪ ,‬כך‬
‫שיכולנו להסתנן לחדר מבלי שיבחינו בנו‪ .‬ישבנו בשקט והפחד כרסם בנו‪ .‬כל חייל שראינו‪,‬‬
‫חשבנו שזה אותו האחד שכמעט ירה באבא או בנו וכעת הוא מחפש אחרינו‪ .‬הרגשנו שחיינו‬
‫תלויים על בלימה‪ .‬אימא כמו דיברה אל עצמה‪" :‬האם עוד נזכה לראות את אבא חי?" במהלך‬
‫היום נודע לנו שהשומרים אכן ירו בכמה אנשים שניסו לברוח‪.‬‬
‫בחלוף זמן מה‪ ,‬השומרים פקדו עלינו לצאת מהחדר וללכת לשטח רחב ידיים המרוחק מהעיר‬
‫שנקרא‪" :‬די טולקה"‪ .‬זה היה אצטדיון‪ ,‬שבימים כתקנם היו שם אירועי ספורט שונים וקהל רב‬
‫היה מאכלס את המקום‪ .‬לאחר הליכה ממושכת הגענו למקום המיועד‪ .‬המוני אנשים התאספו‬
‫שם‪ ,‬מוכרים ולא מוכרים‪ .‬גם הם גורשו מבתיהם באותו לילה‪ .‬הגיעו גם מגורשים מהישובים‬
‫שבסביבה‪.‬‬
‫בין ההמון שסביבנו‪ ,‬שוב אני זאת שהבחנתי מרחוק באבא‪ ,‬שנראה מחפש ומאוד מבוהל‪ .‬גם‬
‫הוא הבחין בנו‪ .‬נפגשנו ומאוד שמחנו‪ ,‬התחבקנו והתנשקנו כאילו לא ראינו זה את זה זמן‬
‫ממושך‪ .‬אבא סיפר בהתלהבות שגם הוא‪ ,‬כמונו‪ ,‬יצא ממקום הכליאה של הגברים ורץ לחפש‬
‫אותנו‪ .‬תוך כדי החיפושים הבחין בו החייל ורדף אחריו‪ ,‬אך בגלל הצעקות שלי החייל היפנה‬
‫את מבטו וכך איבד את עקבותיו‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬כמובן‪ ,‬דאג מאוד לגורלנו ונרגע כשראה אותנו בריאות ושלמות‪.‬‬
‫ברגעים כאלה‪ ,‬דלות המילים מלתאר‪ .‬התרגשנו מאוד בעיקר בגלל שבמרחק מה הבחנו גם‬
‫בסבתא אסתר‪ ,‬שגורשה גם היא מביתה‪ .‬סבתא הייתה אישה זקנה‪ ,‬חולה ונשענה על מקל‪.‬‬
‫היא שמחה לראותנו‪ ,‬הצטרפה אלינו והפכנו למשפחה מאוחדת‪ ,‬שותפה לאותו גורל‪ .‬את‬
‫דודה לאה ומשפחתה לא פגשנו‪.‬‬
‫שוב ניתנה הוראה לצאת בשיירה למסע ייסורים רגלי‪ ,‬ארוך ומייגע‪ .‬זה היה מסע שבו‬
‫התרחשו אין סוף תלאות‪ .‬החלה השמדה שיטתית של המגורשים‪ .‬בוצעו מעשים ברוטלים‬
‫וברבריים של הז'נדרמים בסיועם של המקומיים והרוע השתקף במלוא עוצמתו‪ .‬השיירה‬
‫כללה קבוצת אנשים רדופה ומיוסרת‪ ,‬שחיו תחת איום המוות התמידי‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-9-‬‬

‫שיירת המוות במסע אל הבלתי נודע‬
‫מהמפקדה ציוו עלינו היהודים‪ ,‬ללכת בשיירה והזהירו אותנו מפני ניסיון בריחה‪ .‬איימו עלינו‬
‫שאם לא נציית‪ ,‬יירו בנו מייד ומאותו רגע החירות נשללה מאיתנו כליל‪ .‬הפכנו להיות אסירים‬
‫נרדפים‪ .‬פסיפס אנושי של נשים‪ ,‬גברים וטף‪ ,‬בריאים וחולים‪ ,‬מבוהלים ומדוכאים‪ ,‬יצא אל‬
‫הבלתי נודע ולדרך ארוכה‪ .‬נראה היה שכוונת הצוררים הייתה לגרום לכך שכמה שיותר‬
‫יהודים ימותו כדי שהשיירה תדלדל ויישארו רק אלה הכשרים לעבודה‪ ,‬אלה שיכולים להביא‬
‫תועלת בעתיד‪ .‬תוכניתם התגשמה בחלקה‪.‬‬
‫יצאנו לדרך והלכנו כמו עדר כבשים שנדון לשחיטה‪ .‬ה"רועים" שלנו נראו נסערים‪ ,‬עצבניים‬
‫וכועסים‪ .‬הם קיוו ש"הכבשים" ישבקו חיים במהרה‪ ,‬דבר שיחסוך מהם את המלאכה‪ .‬מלווי‬
‫השיירה‪ ,‬הז'נדרמים כרתו ברית עם השטן‪ ,‬לחסל כמה שיותר יהודים ולדלל את השיירה עד‬
‫כמה שניתן‪ .‬ידם הייתה קלה על ההדק‪ .‬הנכים שהתקשו ללכת וכאלה היו רבים‪ ,‬חוסלו מייד‪.‬‬
‫צריך היה להיפטר מהם כדי שלא יעכבו את השיירה במסעה הארוך‪ .‬כבר ביום הראשון הייתי‬
‫אחת מאלה שמאוד התקשו בהליכה‪ ,‬רגליי כאבו מאוד‪ ,‬חשתי שאיני מסוגלת להניע אותן‪.‬‬
‫לאחר הליכה של מספר קילומטרים‪ ,‬התיישבתי על האדמה באמצע השיירה ואמרתי להוריי‪:‬‬
‫"אני נשארת פה‪ ,‬אני לא מסוגלת ללכת יותר"‪.‬‬
‫האיומים לא הרתיעו אותי‪ .‬אחד החיילים עם קנה רובה שלוף התקרב אלי מייד כדי לחסל‬
‫אותי‪ .‬אבי ניסה לשכנע אותו שהוא ישא אותי על כתפיו ולא תהייה שום בעיה‪ .‬אמי כרעה‬
‫ברך‪ ,‬נישקה את רגלי הרשע ומצאה ערוץ אל לבו הקשוח‪ ,‬התחננה שלא יירה בי ואף בירכה‬
‫אותו שבתום המלחמה יגיע הביתה בשלום‪.‬‬
‫רק בזכות תחנוני הוריי הוא לא ירה בי וגזר דיני נדחה למועד אחר‪ .‬הצוררים הרומנים‪ ,‬בדרך‬
‫כלל שמו על הכוונת את אלה החלשים והמעכבים שהפכו לקורבנות‪ .‬הייתי אחת מאלה‬
‫שהפגינו באופן בולט חוסר יכולת להמשיך בהליכה המייגעת‪ .‬סבתי‪ ,‬נשענה על מקל‪,‬‬
‫ומהצעדים הראשונים כבר נאנחה והתנשפה ואמא הייתה צריכה לתמוך בה‪ .‬היא הראתה‬
‫סימני שבירה ורטנה כל הזמן‪.‬‬
‫נראיתי קטנה מכפי גילי וחלשה‪ .‬רוב הזמן סירבתי לאכול בבית‪ ,‬הייתי תמיד שבעה‪ .‬הדבר‬
‫גרם לקונפליקטים ביני לבין אמי‪ ,‬שניסתה לפטם אותי באוכל למרות רצוני‪ .‬אימא הייתה‬
‫עסוקה בחנות שניהלה עם אבי לפרנסתם‪ ,‬הייתה משאירה לי אוכל מבושל וביקשה‬
‫שהמטפלת שלי תשתדל להאכילני לאט ובסבלנות‪ .‬המטפלת ידעה שאני מסרבת לאכול אך‬
‫השתדלה במיוחד‪ .‬היא פתרה את הבעיה בקלות בכך שאכלה בתיאבון רב את כל האוכל וזה‬
‫שימח אותי ביותר‪ .‬כאשר אמי הייתה חוזרת הביתה מן החנות‪ ,‬סיפרתי לה שהייתי ילדה‬
‫טובה והלכתי יפה‪ .‬מחוסר תזונה מאוזנת‪ ,‬הייתי מאוד חלשה ורזה‪.‬‬
‫נאלצנו ללכת ברגל ואני הייתי חלשה מדי כדי לבצע משימה כזאת רצינית‪ .‬אימא הפצירה בי‬
‫ואמרה‪ ,‬שאין ברירה‪ ,‬חייבים ללכת כדי שלא יירו בי כפי שירו באחרים שהתקשו במשימה‪.‬‬
‫אך מה הועילו דבריה‪ ,‬כשהרגשתי חולשה והרעב החל להציק לי‪ .‬דווקא שם הרגשתי רעב‬
‫בניגוד לבית שבו תמיד חשתי שבעה‪ .‬כל העת שאלתי‪" :‬נו מתי כבר נגיע? לאן נגיע?" איש‬
‫לא ידע לענות‪ .‬בכיתי ולא יכולתי להשלים עם המצב‪.‬‬
‫איומי השומרים לא השפיעו עלי ולא היה לי איכפת שיירו בי‪ .‬אבי שהיה אדם מאוד סבלני‪,‬‬
‫נהג בי בהתחשבות והחל בדברי שכנוע‪" :‬את חייבת להתאמץ וללכת‪ ,‬אין לנו במה לנסוע וזה‬
‫לא זמן להתפנק"‪ .‬הוא היה צריך לדאוג לשלושתנו‪ ,‬כי גם אימא לא הפגינה גבורה ובקושי‬
‫גררה את רגליה‪ .‬התאמצתי והלכתי מספר שעות‪ .‬לפתע החל לרדת גשם דק‪ ,‬כזה שחודר‬
‫לעצמות‪ .‬הדרך התמלאה בבוץ‪ ,‬נעליי שקעו בו ואז הכרזתי סופית‪" :‬אני לא הולכת יותר!"‬
‫התיישבתי באמצע הדרך‪ ,‬כמו בפעם הקודמת‪ .‬אמי החלה לצבוט אותי ואבא היה אובד‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 01 -‬‬

‫עצות‪ .‬עיכבתי את השיירה‪ .‬חייל שהחזיק בידו רובה עם קנה שלוף התבונן בי מרחוק‪ .‬אבי‪,‬‬
‫שנוכח שהמצב הופך להיות קריטי‪ ,‬הרים אותי על כתפיו‪ ,‬הושיב אותי מעל לשק הגדול והחל‬
‫לפסוע עם כל המשא הכבד על גבו‪.‬‬
‫הפעם היה בי יתרון בכך שהייתי מאוד רזה‪ .‬אבא הפגין גבורה כלפי החייל הרשע בכך שהוא‬
‫מסוגל לשאת אותי‪ ,‬כפי שהבטיח‪ .‬סבתי נאחה והשתרכה אחרינו בקושי‪.‬‬
‫אמי התשתה ללכת ולא כל‪-‬כך הבנתי מדוע‪ ,‬היא הייתה צעירה ולא נשאה משא כבד‪ .‬אחר‬
‫כך התגלה לי הסוד הכמוס‪ ,‬שנשמר ממני‪ ,‬כדי שלא אגלהו‪ .‬סביבנו נשמעו מדי פעם יריות‪,‬‬
‫כנראה שחיסלו את אלה שכשלו בהליכה‪ .‬את הגוויות אספו לתוך עגלה וקברו אותן בקבר‬
‫אחים‪.‬‬
‫מדי פעם‪ ,‬כאשר אבי היה מתעייף מאוד‪ ,‬היה מתחנן בפניי‪ ,‬שארד ואנסה ללכת על רגליי‪.‬‬
‫למרות גילי הצעיר‪ ,‬ריחמתי עליו‪ ,‬עשיתי לו טובה והסכמתי ללכת זמן מה‪ ,‬עד שהתעייפתי‬
‫מאוד והוא שוב נשא אותי על כתפיו‪ .‬מדי פעם חנינו בצדי הדרך‪ ,‬לפי הוראות השומרים‪ .‬את‬
‫הצרכים עשינו היכן שהתאפשר‪ ,‬ללא כל בושה‪ .‬ניסיתי להתאפק‪ ,‬אך מחוסר ברירה נהגתי‬
‫כמו כולם וביקשתי מאימא שתסתיר אותי מעיני האנשים‪ .‬נהייתי מאוד רעבה וביקשתי‪:‬‬
‫"אימא‪ ,‬תני לי משהו לאכול"‪ .‬אימא הוציאה את צנצנת הריבה וחלקה לארבעתנו פרוסות לחם‬
‫מרוחות בריבה‪ .‬השתקנו את רעבוננו זמנית‪ .‬בעת החנייה‪ ,‬עשינו את צרכינו בצד הדרך לעיני‬
‫אנשי השיירה‪ .‬בהינתן הפקודה ללכת‪ ,‬קמנו בקושי מן האדמה הקרה‪ ,‬ושוב יצאנו לדרך‪.‬‬
‫ראיתי לנגד עיניי אנשים שהלכו ודעכו‪ ,‬אנשים נשכבו באמצע הדרך ולא קמו‪ .‬לקראת ערב‬
‫הגענו לשדה פתוח‪ ,‬עצום בגודלו ולצדו השתרע יער עבות‪ .‬נאמר לנו שזה המקום המיוחד‬
‫ללינת הלילה‪ .‬המקום נראה כמו "מלון עם הרבה כוכבים" שמשום מה לא נצנצו באותו לילה‪.‬‬
‫היה מאוד מעונן ומטר דק הומטר כל העת‪.‬‬
‫הגשם טפטף ללא הפסקה‪ ,‬השדה היה בוצי ורך והאוויר היה קר מאוד‪ .‬אבי פרש על האדמה‬
‫הבוצית את הסדין שנשא עמו בתוך התרמיל ונשכבנו עליו עייפים ורעבים‪ .‬הוא זינק לעיר‬
‫הסמוך‪ ,‬אסף כמה זרדים‪ ,‬ענפים ומקלות והדליק מדורה‪ ,‬כדי שנתחמם מעט‪.‬‬
‫מהשמיכה שהייתה בתרמיל‪ ,‬אילתר אוהל שכיסה אותנו כמו גג והגן עלינו מן הגשם המטריד‬
‫שהצליף בחוזקה‪ .‬מרחוק זה נראה בוודאי כמו פיקניק בחיק הטבע‪ .‬עייפים מאוד הצטופפנו‬
‫ארבעתנו מתחת לשמיכה וניסינו להתחמם מעט‪ .‬הרעב שוב הציק לנו ואימא דאגה שוב‬
‫לאספקה‪ ,‬שהלכה והתמעטה‪ .‬התחלנו לנמנם כשלפתע‪ ,‬השמיכה שהייתה רטובה ממי‬
‫הגשם‪ ,‬נפלה עלינו בכל כובדה‪" ,‬הארמון" שלנו התמוטט ואנחנו מתחתיו‪ .‬החלה סערה עזה‪,‬‬
‫הרוח נשבה בכל עוצמתה והקור העז חדר לעצמות‪ .‬מחוסר ברירה ישבנו רטובים כל הלילה‪,‬‬
‫בחושך ובגשם שוטף‪ .‬יתר האנשים‪ ,‬שהיו שותפים לגורלנו‪ ,‬ישבו גם הם על הבוץ הרך ללא‬
‫כיסוי בכלל‪ .‬אמי וסבתי בכו ואני הצטרפתי ל"מקהלה"‪ .‬היה זה לילה ראשון של עינויים‪,‬‬
‫שקשה לתארו במילים‪ .‬לא יכולנו לישון‪ .‬המדורה כבתה ואנו שהיינו רטובים עד לשד‬
‫עצמותינו‪ ,‬המתנו מתחת לשמיכה הרטובה לבוקר שיפציע‪ .‬עם שחר‪ ,‬שוב פקדו עלינו לצאת‬
‫לדרך‪ .‬עייפים‪ ,‬רצוצים‪ ,‬רעבים ורובים אספנו את חפצינו‪ .‬אבא היה צריך להחליט אם לסחוב‬
‫את השמיכה הרטובה או את בתו האהובה‪ .‬הוא בחר באפשרות השנייה‪ .‬בלב כבד השאיר‬
‫את השמיכה הרטובה במקום‪.‬‬
‫הוא העלה אותי שוב על כתפיו‪ .‬יצאנו ארבעתנו לדרך‪ .‬האנשים פסעו בקושי לאחר לילה של‬
‫ייסורים‪ ,‬בילוי מהגיהינום‪ .‬אנשי השיירה הלכו והתמעטו‪ ,‬רבים נותרו בצדי הדרך והמתינו‬
‫שיירו בהם‪ .‬כולם נחלשו מאוד וכך "זכינו" לחניות קצרות שהתרבו מפעם לפעם‪ .‬בעת החניות‬
‫הקצרות‪ ,‬אבי היה סוקר את המקום ואם היה רואה מטע עצים‪ ,‬היה "קופץ" לשם‪ ,‬קוטף כל‬
‫פרי שמצא גם אם לא היה בשל ואנחנו חיסלנו אותם בין רגע‪ .‬בזריזותו תמיד מצא דרך‬
‫לחפש דבר מה לאכול כדי שלא נגווע ברעב‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 00 -‬‬

‫אנשים רבים סביבנו היו מתיישבים ולא קמים‪ .‬ראינו מחזות קורעי לב‪ .‬צעירים‪ ,‬בייחוד ילדים‪,‬‬
‫גוססים ומתים מתשישות ומרעב‪ .‬ההליכה נמשכה ימים רבים‪ .‬בלילות לנו בדירי חזירים‪,‬‬
‫באורוות של סוסים ובלולים‪ .‬אלה שלא הזדרזו נותרו ללון בחוץ כי לא היה די מקום בתוך‬
‫המבנים‪ .‬סבתי נראתה באפיסת כוחות מוחלטת‪ ,‬היא ביקשה שהמוות יגאל אותה‪.‬‬
‫הוריי תמכו בה‪ .‬אימא החזיקה אותה מתחת לבית שחיה וגררה אותה‪ .‬כל העת רצתה‬
‫להתיישב‪ ,‬אך אבא ואימא התנגדו מחשש שיירו בה‪ .‬לאחר מספר ימים של הליכה מאומצת‪,‬‬
‫סבתי אסתר‪ ,‬שהלכה צמוד אלינו‪ ,‬נעלמה לפתע‪ .‬חיפשנו אותה בין האנשים שבשיירה‪ ,‬קראנו‬
‫בשמה אך לא ראינו ולא שמענו אותה בשיירה הלכו המוני אנשים‪ ,‬מי שם לב לאישה זקנה‬
‫וחולה? כנראה שהתרחקה מעט מאיתנו‪ ,‬כי כבר לא הייתה מסוגלת ללכת‪.‬‬
‫אולי התיישבה בצד הדרך לנוח מעט והקלגס גאל אותה מייסוריה‪ .‬בנוסף לסבל הפיזי‬
‫שהתנסינו בו‪ ,‬התווספו לנו צער רב ויגון קודר על היעלמותה של סבתי‪ .‬אמי לא חדלה‬
‫מלבכות ואמרה‪" :‬מה חבל שאמי אסתר לא זכתה להיקבר בקבר‪ ,‬כנהוג‪ .‬כנראה שגופתה‬
‫נזרקה יחד עם שאר הגופות‪ ,‬לקבר אחים"‪ .‬תא משפחתנו המאוחד‪ ,‬החל להתפרק‪ .‬נותרנו‬
‫רק שלושתנו‪ .‬גם אנו חווינו את השכול‪ ,‬כמו משפחות רבות שהלכו לצידנו‪.‬‬
‫הצטערנו שלא היינו לצידה של סבתא ברגעים האחרונים לחייה‪ .‬אובדנה הוסיף על צערנו‪.‬‬
‫היינו אבלים‪.‬‬

‫ציורה של מניה הרמן‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 02 -‬‬

‫מכתב לסבתי‬

‫סבתי היקרה‪ ,‬אסתר‬
‫דמותך המעונה והמיואשת נותרה חרוטה בזיכרוני‪ .‬גם את נועדת לסבול ולו רק חלק ממסע‬
‫המוות אותו חווינו ביחד‪ .‬בהיותך שייכת לעם היהודי‪ ,‬גורלך נחרץ באותם ימים‬
‫נוראים‪ ,‬למרות גילך המתקדם‪ .‬החיות בדמות אדם‪ ,‬לא הבחינו בין צעיר או מבוגר‪ ,‬בין בריא‬
‫לבין חולה‪ .‬כלפי כולם אותן גזרות‪ .‬לכולם אותו העונש לסבול‪ ,‬להתענות ולהסתלק מהעולם‬
‫הזה כמה שיותר מהר‪ .‬השנאה כלפי היהודים הייתה תהומית וניצלו כל הזדמנות להיפטר‬
‫מהם‪ .‬בייחוד מהזקנים‪ ,‬מהילדים ומהחולים‪ ,‬שהיו בלתי מועילים‪.‬‬
‫למרות שגרנו באותה עיירה‪ ,‬לא בילינו הרבה זמן ביחד‪ .‬את גרת בנפרד‪ ,‬היית עסוקה‬
‫בענייניך ואני הייתי ילדה מופנמת ושתקנית‪ .‬לא הייתה לנו שפה משותפת‪.‬‬
‫בכל זאת אהבתי אותך בדרכי ונהניתי תמיד לבוא אליך לביקור‪ ,‬עם הוריי‪ .‬אחרי שסבא ז"ל‬
‫נפטר‪ ,‬התגוררת בגפך‪ .‬היית כבר בגיל מתקדם והזקנה העיקה עליך‪ .‬המשכת לגור בביתך‪,‬‬
‫שם הרגשת טוב‪ .‬הוריי היו תמיד עסוקים ובקושי מצאו זמן לטפל‬
‫אפילו בי ובכל זאת הרבינו לבקרך‪.‬‬
‫כאשר הקלגסים גירשו אותנו מביתנו‪ ,‬לא עשו עמך חסד‪ .‬לא התחשבו במצבך וגם‬
‫את נאלצת לעזוב את ביתך המטופח ויצאת‪ ,‬נשענת על מקל‪ ,‬למסע הנדודים‬
‫שממנו לא שבת‪.‬‬
‫מה חבל שקצרו הידיים מלהושיע לך בסבלך‪ .‬הלכת מספר ימים בשיירה עימנו‪ ,‬עד שאפסו‬
‫כוחותיך והשלמת עם העובדה שצריך להגיע קץ לסבלך‪.‬‬
‫התרחקת מאיתנו‪ ,‬אולי כדי שלא נראה אותך ברגעים האחרונים של חייך‬
‫האומללים‪ .‬היעדרותך הפתאומית הכאיבה לנו מאוד ובעיקר לאימא‪ ,‬שמצבה היה קשה‬
‫ולא חדלה לבכות‪.‬‬
‫את כבר לא יכולה לקרוא את מכתבי ובכל זאת אני כותבת לך‪ .‬נשמתך נמצאת אי שם‬
‫ואני רוצה שתדעי שלא שכחתיך‪ .‬את קברך איני יכולה לפקוד‪ ,‬אך דמותך נמצאת‬
‫בביתי‪ ,‬תמיד מול עיניי בתוך תמונה ממוסגרת‪ ,‬יחד עם סבא‪ .‬את סבא הכרתי זמן קצר‬
‫בלבד לפני שהלך לעולמו‪ .‬את שמך נושאת בגאווה בתי האהובה אסתר‪ ,‬שתוותר‬
‫לחיים ארוכים‪.‬‬
‫לך ולסבתא‪ ,‬לשניכם יש מקום מכובד באילן היוחסין של המשפחה‪ .‬יהיה זכרכם ברוך‪.‬‬
‫נכדתך הזוכרת אותך לנצח‪,‬‬
‫מניה‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 03 -‬‬

‫התעלפתי מצמא‬
‫אמי פסעה ונאנחה‪ .‬הצער והאובדן של סבתי החלישו אותה עוד יותר‪ .‬גם אבי החל להראות‬
‫סימני חולשה‪ ,‬הוא חש עייפות והתקשה לשאת אותי על כתפיו‪ .‬התחשבתי בו ומדי פעם‬
‫ניסיתי ללכת על רגליי הכושלות‪ .‬רגליי היו פצועות ומעדתי מדי פעם וכשלא יכולתי להמשיך‬
‫ללכת‪ ,‬הייתי שוכבת על האדמה‪ .‬הריטואל היה קבוע‪ :‬כל פעם שנשכבתי‪ ,‬הגיע מלאך המוות‬
‫בצורת אדם‪ ,‬מוכן לירות ולקטוף אותי מעץ החיים‪ .‬אמי כהרגלה‪ ,‬כרעה ברך לרגלי השומר‬
‫ואבא שוב ושוב ביקש והתחנן שלא יירה בילדתו היחידה‪ .‬אמי בירכה את הרשע על שחנן‬
‫אותי כל פעם מחדש‪ .‬הפכתי למטרד של קבע ותמיד הייתי על הכוונת‪ .‬אבי‪ ,‬על‪-‬אף עייפותו‪,‬‬
‫העלה אותי בקושי רב על כתפיו ובזכותו ניצלתי מפעם לפעם‪.‬‬
‫אמי‪ ,‬למרות שכמעט לא אכלה‪ ,‬הלכה ושמנה ובטנה תפחה ואני לא הבנתי מדוע‪ .‬היא לא‬
‫יכלה לשאת אותי כמו אבא‪ .‬היא בקושי פסעה בעצמה‪ ,‬נאנחה ובכתה‪ .‬לא שאלתי שאלות‪,‬‬
‫למדתי שרצוי לשתוק‪.‬‬
‫באחד מימי הקיץ‪ ,‬החום היה מעיק במיוחד ותוך כדי הליכה חשתי מאוד צמאה‪ .‬לא שתיתי‬
‫כלום כל אותו יום‪ .‬מיררתי בבכי וצעקתי בכוחות אחרונים‪" :‬מים! תנו לי מים! אני צמאה‪ ,‬תנו‬
‫לי לשתות!" את הרעב כבר לא הרגשתי‪.‬‬
‫אבא הרגיע אותי ואמר‪" :‬תחזיקי מעמד‪ ,‬עוד מעט נעבור דרך הכפר הקרוב‪ ,‬אבקש מים‬
‫מהאיכרים ותיכף אביא לך"‪ .‬אך ראשי הסתחרר‪ ,‬כבר לא יכולתי יותר לשאת את הסבל‪ ,‬איש‬
‫לא הגיש לנו מים‪ .‬אימא התפללה חרישית‪ ,‬כהרגלה‪ .‬כנראה שהתייבשתי‪ ,‬התמוטטתי‪,‬‬
‫נפלתי והתעלפתי‪ .‬למרות הסכנה‪ ,‬אמי התיישבה ולקחה אותי בזרועותיה‪ .‬אבא הבחין‬
‫שמצבי קריטי‪ ,‬אך לא השלים עם העובדה שאיעלם מבמת חייו האומללים‪ .‬השיירה צעדה‬
‫בשלב זה בקרבת כפר מסוים שאת שמו לא ידענו‪ ,‬כפי שלא הכרנו גם את שמות הכפרים‬
‫האחרים שעברנו דרכם‪ .‬בראותו שאני עומדת לנפוח את נשמתי ומבלי לחשוב הרבה‪,‬‬
‫בפתאומיות‪ ,‬הוא ניתק את עצמו מהשיירה‪ ,‬סיכן את חייו‪ ,‬רץ לכיוון הכפר ונעלם מאיתנו‪.‬‬
‫נותרתי שכובה ומעולפת בזרועותיה של אמי‪ ,‬שהתיישבה במקום‪ .‬היא סיפרה שחיכתה‬
‫לשומר‪ ,‬שכבר הכירה‪ ,‬בתקווה שתשכנע אותו גם הפעם שלא יירה בי‪.‬‬
‫היא ישבה כך וכל השיירה חלפה מעל פנינו‪ .‬איש לא הציע עזרה‪ .‬במה היו יכולים לעזור? כל‬
‫אחד דאג לעצמו ולבני משפחתו‪ .‬עד היום אני חושבת בפליאה‪ ,‬מדוע לא ירה בנו השומר?‬
‫אולי הוא חשב שנפחתי את נשמתי? אולי הוא התחשב באבא‪ ,‬שדיבר רומנית רהוטה איתו‬
‫והיה עדיין בכוחותיו ועשוי היה להביא תועלת בהמשך הדרך? לאחר זמן מה חשבתי לפתע‬
‫ששפתיי רטובות ואני בולעת מעט מים‪ ,‬המשקה הצונן החזיר אותי לחיים‪.‬‬
‫היה נדמה לי שאני חולמת‪ ,‬אך זאת הייתה המציאות‪ .‬בקושי רב פקחתי מעט את עיניי‬
‫וראיתי את אבא רוכן מעליי עם בקבוק מים בידיו‪ .‬הוא שפך עלי מדי פעם מים וניסה‬
‫להשקותני‪ .‬שתיתי מעט מהטיפות‪ ,‬הנוזל החזיר אותי לחיים ולאט לאט התאוששתי‪ .‬בהיותי‬
‫עדיין מטושטשת‪ ,‬הבחנתי שוב במציאות העגומה אותה שכחתי בעת עלפוני‪ .‬המהירות שאבי‬
‫השיג את המים הפליאה גם את אמי‪ .‬הוא סיפר לה היכן השיג את המים והבקבוק וכיצד סיכן‬
‫את חייו‪ .‬העיקר שהציל את חיי ממש ברגע האחרון‪ .‬הייתי מטושטשת מכדי להבין את דבריו‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬צץ מאי שם החייל הרשע‪ ,‬ניגש אליו‪ ,‬לקח אותו הצידה והחל להכותו עם הכידון עד‬
‫זוב דם‪ .‬אבא שכב על האדמה והיה על סף עילפון‪ .‬ראיתי איך הוא מכה אותו ולבי הקט נחמץ‬
‫בקרבי‪ .‬אמי ניגשה אליו ועזרה לו לקום‪ .‬בקושי רב גייס את כוחותיו ושוב קם על רגליו‪ .‬הוא‬
‫היה אדם צעיר וכוחותיו עדיין עמו‪ .‬הייתי בערפול חושים וחששתי שהחייל יהרוג את אבי‪ ,‬אך‬
‫משום מה לא ירה בו‪.‬‬
‫מי אומר שלא קיימים ניסים? כל‪-‬כך ריחמתי עליו ברגעים אלה‪ .‬אלוהים שמר עלינו ושוב‬
‫נותרתי בחיים‪ .‬שלושתנו היינו רחוקים מהשיירה‪ .‬אבי בקושי רב החיש את צעדיו וכך פצוע‪,‬‬
‫זב דם‪ ,‬כואב ומושפל‪ ,‬העלה אותי על כתפיו והמשיך ללכת‪ .‬מאין שאב את כוחו ואומץ ליבו?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 04 -‬‬

‫רק אלוהים יודע‪ .‬אמי הוציאה בד מהתיק‪ ,‬ניגבה את דמו וקשרה הפצע מחשש שיאבד דם‬
‫רב‪.‬‬
‫היום‪ ,‬כאשר אני מהרהרת באותה התרחשות‪ ,‬אני שואלת את עצמי מה הסיבה שהרשע לא‬
‫ירה בו? כנראה שראו בו פוטנציאל לעבודה בעתיד‪ ,‬או אולי בזכות תפילותיה של אמי?‬
‫אספתי את כוחי הדל שעוד נשאר בי ומדי פעם המשכתי ללכת על רגליי הקטנות‪ ,‬העייפות‬
‫והפצועות‪.‬‬
‫שמחתי שהמושיע שלי‪ ,‬אבא האהוב‪ ,‬נותר בחיים אותם סיכן למעני‪ .‬הבטתי עליו ולא יכולתי‬
‫לראותו בסבלו‪ .‬תמיד הצטייר בעיניי כגיבור בלתי מנוצח והנה‪ ,‬ראיתיו בשיא חולשתו‪ ,‬מעוות‬
‫צורה‪ .‬במאבקו לחיים התגבר על כאביו‪ ,‬כמו גם בעבר‪ .‬השגנו את השיירה והמשכנו ללכת‬
‫לקראת האבדון‪ .‬סבל רב וייסורים נוספים עוד נכונו לנו בהמשך הדרך‪ .‬במצבו המיוחד‪ ,‬אבא‬
‫הפגין את חוסנו וגבורתו הגופנית והנפשית‪ .‬ברור היה לכולם‪ ,‬שבצעדות המוות הללו נספו‬
‫רוב היהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה‪ .‬לאותו האירוע‪ ,‬הבלתי נשכח‪ ,‬ישנן השלכות על‬
‫חיי עד היום‪ .‬אני משתדלת לשאת עיתי בקבוק מים בכל יציאה מהבית‪ .‬מה חבל שאחרי‬
‫השחרור לא שאלתי את אבי שאלות רבות שהיום אין לי תשובות עליהן‪ .‬הוא זכר את כל‬
‫האירועים ולכל שאלה הייתה לו תשובה מנומקת‪ .‬אחרי שהשתקמנו‪ ,‬הדחקתי את המוראות‬
‫הללו ולא רציתי להיזכר בהם‪ .‬אבא דווקא נהנה לדבר ולספר בהתלהבות‪ ,‬בעיקר על האופן‬
‫שבו ניסה להציל את חיי‪ .‬הוא הצטער מאוד כשלא היו אוזניים קשובות בסביבה‪ .‬אנשים לא‬
‫האמינו שדברים כאלה עלולים להתרחש במציאות‪.‬‬

‫הרעב הנוראי‬
‫בעידן הנוכחי "דיאטה" הוא מושג מאוד אופנתי‪ .‬יש מזון בשפע‪ ,‬הגוון רב‪ ,‬אנשים אוהבים‬
‫לאכול‪ ,‬אך שואפים להיות רזים‪ .‬יש מודעות לכך שרזה הוא יפה ובעיקר בריא‪ .‬השמנים‬
‫במאבק מתמיד עם המזון שהם אוכלים וסופרים קלוריות‪ .‬יש החשים אשמים על שהם‬
‫אוכלים יותר מדי וכדי לרזות יש עצות והמלצות למכביר‪.‬‬
‫אני מודעת לחשיבות השמירה על הבריאות‪ ,‬מושפעת מהסביבה‪ ,‬משתדלת לשמור על הקיים‬
‫ואיני מפריזה באוכל‪ .‬בודקת אחוזי שומן במזון ואיני עוברת את מכסת הקלוריות הרצויה‪.‬‬
‫מסיבות בריאותיות‪ ,‬עלי ל התנזר ממאכלים רבים ולפעמים זה מרגיז‪ .‬אינני מעזה לפצות את‬
‫עצמי על הרעב שחוויתי בימים ההם‪ .‬לעיתים‪ ,‬אני מהרהרת בפרדוקס הקיים בעידן שלנו;‬
‫דווקא עכשיו בארצנו‪ ,‬כשיש שפע של אוכל ומכל טוב ואני יכולה לאכול כרצוני‪ ,‬עלי להתנזר‬
‫מהמטעמים הטובים ביותר‪ ,‬שקורצים לי‪.‬‬
‫לעיתים קשה לעמוד בפיתוי ומפצה את עצמי על הרעב שחוויתי שם‪ .‬אז‪ ,‬כאשר כה רעבתי‬
‫לאוכל‪ ,‬לא תיארתי לי שיגיעו ימים שבהם מזון מפתה יעמוד לרשותי ומתוך משמעת עצמית‬
‫אסרב לגעת בו‪ .‬אני מביטה לעיתים על הכיבוד העשיר שמוגש באירועים ואומרת לעצמי‪ :‬אילו‬
‫יכולתי רק לטעום מהעוגה שאת טעמה שכחתי בימים ההם הרחוקים‪.‬‬
‫הנושא מעלה אצלי את הזיכרונות מאותם ימים נוראים‪ ,‬ממחנות הריכוז‪ ,‬שם רעבנו ימים‬
‫ולילות ואנשים רבים גוועו ברעב‪ .‬מוות מרעב הוא מוות נוראי ובייסורים קשים‪.‬‬
‫אין מילים לתאר את התחושה של רעב בלתי פוסק‪ .‬הגוף מאבד את כוחותיו כאילו אוכל את‬
‫עצמו ובד בבד מתנפח‪ .‬האדם מתענה‪ ,‬חש ריקנות‪ ,‬מתייבש‪ ,‬גוסס‪ ,‬המערכות קורסות עד‬
‫איבוד ההכרה‪ .‬הייתי קרובה למצב הזה‪ ,‬חשבתי היטב את תופעת הרעב‪ ,‬אך בזכות הוריי‬
‫ניצחתי‪ .‬המסע בצעדת המוות "בקונווי" נמשך עוד ימים ושבועות רבים‪ .‬לא סופק לנו מזון‬
‫משום מקור‪ .‬מי שעוד נותרו לו חפצים להחליפם‪ ,‬השיג מעט מזון מהאיכרות שעמדו בצידי‬
‫הדרך‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 05 -‬‬

‫תמורת פרוסת לחם‪ ,‬קליפות תפוחי אדמה או כל דבר אחר שניתן היה להשתיק בו את הרעב‬
‫המציק‪ ,‬אנשים מסרו את החפצים האחרונים שעוד נותרו להם‪ .‬אמי הייתה מומחית במכירת‬
‫פרטי הלבוש בזכות זה שידעה את שפת המקומיים‪ ,‬אך כל החפצים נמכרו ולא היה עוד במה‬
‫לסחור כשהלכנו בשדות או במטעים‪ ,‬אבא היה רץ ואוסף את הפירות הלא בשלים שנשרו‬
‫מהעצים או אפילו את אלה הרקובים ואכלנו אותם בתיאבון רב‪ ,‬מבלי לברור או לרחוץ‪ .‬מה‬
‫שקסם לנו ביותר היה הסלק שהוציא מהאדמה‪ .‬זה המתיק לנו מעט את החיים‪ .‬נגסנו ממנו‬
‫למרות שהיה קשה כאבן‪ .‬לפעמים אבא זיהה גידולים של תפוחי אדמה‪ ,‬היה חופר בידיו‬
‫ומוציא מהאדמה‪ .‬כאשר הרעב גבר‪ ,‬אכלנו אותם בלתי מבושלים‪ .‬הקיבה עיכלה הכול‪ ,‬אך גם‬
‫נתנה את אותותיה וכאבי בטן פקדו אותנו תדיר‪ .‬העדפנו כאבים על רעב‪.‬‬
‫ביום בהיר אחד‪ ,‬בעת החנייה בצד הדרך‪ ,‬ראיתי מספר ילדים רצים בטירוף לשדה הפתוח‬
‫ומלקטים שיבולים שנשרו בעת הקציר והיו מפוזרות בשפע על האדמה‪ .‬השומרים הבחינו‬
‫בהם‪ ,‬אך לתדהמתי לא הגיבו והתנהגו כאילו אינם רואים אותם‪ .‬גם לקלגס היה לפעמים לב‬
‫של אדם‪ .‬למרות שרצו שנמות כמר שיותר מהר‪ ,‬הם הבינו שעלינו להזין את הגוף‪.‬‬
‫מבלי לשאול את הוריי‪ ,‬רצתי גם אני לשדה הפתוח‪ ,‬קשרתי את שולי שמלתי בצורה של‬
‫סלסלה והתחלתי ללקט שיבולים לתוך שמלתי עד שהתמלאה‪ .‬אספתי די הרבה שיבולים‬
‫ורצתי שמחה ומאושר להראות להוריי את השלל‪ ,‬את ההישג הנכבד שלי‪ .‬הוכחתי להם שגם‬
‫אני מסוגלת להיות שותפה בהשגת מזון‪ ,‬שלמענו כה נאבקנו מדי יום‪ .‬אימא הייתה מאוד‬
‫גאה בי‪ ,‬שיבחה ועודדה אותי‪ .‬סיפרה לשכנים שבסביבה‪ ,‬שיש לה ילדה מאוד נבונה וחרוצה‪.‬‬
‫חשתי סיפוק רב מכך שלא הייתי רק מטרד‪ ,‬אלא גם שותפה למאמץ בהשגת אוכל‪ .‬זכור לי‬
‫שבאותו לילה נותרנו ללון "בבית מלון" בשדה הפתוח‪ ,‬כי לא היה מקום לאכסן אותנו במבנים‬
‫כלשהם‪ .‬כנראה שהיו מקרים שהאיכרים סירבו לתת ליהודים להיכנס לכפרם וכבר התרגלנו‬
‫ל"פיקניקים" סביב המדורה‪ ,‬שאבא הבעיר‪ .‬באותו לילה אבא סייר בסביבה‪ ,‬מצא ענפים‬
‫וקופסאות שימורים ריקות‪.‬‬
‫אימא הכניסה את השיבולים שליקטתי לקופסאות השימורים‪ ,‬הוסיפה מעט מים ובישלה את‬
‫"המעדן" במדורה‪ .‬היינו כה רעבים וחיכינו בכיליון עיניים שהשיבולים יתבשלו יתרככו‪ ,‬אך הן‬
‫נותרו קשות גם לאחר בישול ממושך‪ .‬העייפות גברה ורצינו לנמנם מעט‪ .‬הסבלנות פקעה‬
‫והרעב ניכר בנו והציק ומחוסר ברירה הוחלט שנאכל את השיבולים הקשות‪ ,‬כדי להשתיק את‬
‫הרעב‪ .‬בלענו אותן מבלי ללעוס כי הן לא היו ניתנו ללעיסה‪.‬‬
‫התחלנו לנמנם‪ ,‬חשתי שהקיבה מקרקרת‪ ,‬הבטן מתנפחת וכאילו נקרעת מכאבים‪ .‬מחוסר‬
‫עיכול של המזון היו לשלושתנו כאבי בטן עזים ולא יכולנו לישון‪ .‬כל הרווח ממעשי הטוב יצא‬
‫בהפסד‪ .‬אמא הקיאה וגם אני חשתי בחילה‪ .‬כל הלילה התפתלנו מכאבים וידענו מה הסיבה‪.‬‬
‫חשבתי שהצלחתי להיות מועילה‪ ,‬אך השמחה שלי התמוססה‪ .‬חשתי שעשיתי מעשה‬
‫שהעלה את האגו שלי‪ ,‬אך לדאבוני גרמתי לתוצאה לא רצויה‪ ,‬דבר שמאוד הציק לי‪ .‬הייתי‬
‫מאוכזבת מעצמי ובכיתי כל אותו לילה‪.‬‬
‫השכם בבוקר שוב יצאנו לדרך עם כאבי בטן עזים‪ ,‬אחרי לילה ללא שינה‪ .‬כבר לא הרגשנו‬
‫רעב‪ ,‬רק בחילה‪ .‬תחושת הכישלון גברה אצלי על הרעב‪ .‬הוריי לא האשימו אותי‪ ,‬אך אני‬
‫חשתי ייסורי מצפון‪ .‬הכוונה הייתה טובה אך הנסיבות הכשילו‪ .‬על אף הכאבים העזים‬
‫המשכנו ללכת ותמוה בעיניי היה איך הצלחנו לעמוד בקצב‪.‬‬
‫את כל הכעס שהיה לי פירקתי בבכי בלתי פוסק ובהרגשת אכזבה מרה והאשמתי את עצמי‬
‫על כך שבגללי כואבת לנו הבטן‪.‬‬
‫הוריי ניסו להרגיעני באומרם‪" :‬את לא אשמה‪ ,‬לא היה לנו מספיק זמן לבשל את השיבולים‪,‬‬
‫הן קשות ויש לבשלם זמן רב"‪ .‬אימא הייתה מבטיחה‪" :‬עוד קצת סבלנות ילדתי‪ ,‬כאשר נגיע‬
‫ליעד כלשהו‪ ,‬יכבדו אותנו שם באוכל בשפע"‪ .‬האמנתי לה‪ ,‬אך היכן היה היעד הסופי‪ ,‬איש לא‬
‫ידע‪ .‬מדי יום המשכנו ללכת מבוקר השכם עד ערב‪ .‬הפכתי להיות ילדה נודניקית ויום יום‬
‫שאלתי כמו בפזמון חוזר‪" :‬מתי נגיע כבר?" האמנתי לאמי שבסוף הדרך מחכים לנו במקום‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 06 -‬‬

‫עם שפע של מזון כמו לאורחים מכובדים‪ .‬לא הבנתי עד כמה עלוב היה מצבנו ולאן מובילים‬
‫אותנו כמו עדר‪ .‬כל‪-‬כך הרבה דברים לא הבנתי וכבר לא שאלתי‪ ,‬כי ידעתי שלא יהיו תשובות‪.‬‬

‫צירי לידה בנתיב בלתי ידוע‬
‫זמנים עוברים ומשתנים ואנו זורמים איתם קדימה‪ ,‬מסתגלים למנהגים חדשים‪ ,‬לשינויים‪,‬‬
‫לקידמה‪ ,‬אך אין שוכחים את העבר‪ ,‬שהותיר באנשים רבים פצע שאינו מגליד לגמרי‪.‬‬
‫השריטות ניכרות עדיין‪ ,‬מהוות עדות למה שהתרחש בעבר‪ .‬בעידן שלנו שבו הטכנולוגיה‬
‫מתקדמת מאוד‪ ,‬שיטות הלימוד שונו ולטוב מתרגלים מהר‪ .‬היום ילדים קטנים לומדים בין‬
‫היתר כיצד באים תינוקות לעולם בצורה גלויה ביותר‪ ,‬במלל‪ ,‬בתמונה ובסרט‪ .‬הילדים‬
‫סקרנים‪ ,‬שואלים שאלות וההורים משיבים ללא היסוס‪ .‬בטלוויזיה אפשר לראות את תהליך‬
‫הלידה ללא כחל ושרק‪.‬‬
‫אני זוכרת שפעם‪ ,‬נושא הלידה היה פחות מדובר בנוכחות הילדים‪ .‬הכול התרחש בצנעה‬
‫ובמסתוריות‪.‬‬
‫בהיותי ילדה קטנה‪ ,‬הסתקרנתי לדעת את סוד הבריאה‪ .‬שאלתי את אמי‪" :‬איך באים תינוקות‬
‫לעולם?" היא תמיד השתיקה אותי‪" :‬ילדים לא צריכים לדעת ושלא תשאלי שוב"‪ .‬הנושא היה‬
‫אז בגדר טאבו במשפחה‪ ,‬סוד כמוס‪ .‬המבוגרים דיברו על‪-‬כך בהסתודדות פן ישמעו הילדים‪.‬‬
‫הערכים והמנהגים היו שונים לגמרי מהזמנים שלנו‪.‬‬
‫היום‪ ,‬כאשר הזמנים שונים לגמרי‪ ,‬מי מוסמך לקבוע‪ ,‬מה עדיף ומה רצוי בהתנהגות עם‬
‫ילדים‪.‬‬
‫האם רצוי לנהוג בגלוי כפי שנהוג היום‪ ,‬או בסודיות מוחלטת‪ ,‬כפי שהיה נהוג בזמנים עברו?‬
‫נשים בהריון זוכות היום לטיפול רפואי מסור ועוברות בדיקות שונות בהתמדה‪ .‬יש מודעות‬
‫לתזונה נכונה‪ ,‬לפעילות גופנית מתאימה ומנוחה הדרושים לאישה ההרה‪ .‬לא לכך זכתה אמי‬
‫ז"ל‪ ,‬שבעת הגירוש מהבית הייתה כבר בהריון מתקדם‪ .‬היא לא זכתה למזון הדרוש ולא‬
‫למנוחה‪ .‬הלכה בשיירה במשך כל היום והמאמץ ניכר בה‪ .‬צירי לידה‪ ,‬תקפוה בזמן לא‬
‫מתאים ובמקום לא מוכר‪ .‬לנו‪ ,‬יהודי בסרביה‪ ,‬לעומת האחרים‪ ,‬היה ביש מזל‪ ,‬כי הובלנו‬
‫כמעט כל הדרך הארוכה והמייגעת ברגל‪ ,‬תחת שמירה קפדנית של הז'נדרמים הרומנים‬
‫החמושים‪ .‬אמי‪ ,‬למרות שהייתה אישה צעירה ובריאה‪ ,‬התקשתה מאוד בהליכה הממושכת‪,‬‬
‫חשה עייפות ונאנחה לאורך כל הדרך‪.‬‬
‫כפי שכבר סיפרתי‪ ,‬הבחנתי שלמרות הרעב‪ ,‬ממנו סבלנו‪ ,‬היא הלכה ושמנה‪ ,‬הבטן תפחה‬
‫והיא שידרה מצוקה גדולה‪ .‬משיחת המבוגרים הבנתי שהבטן מתנפחת בגלל רעב ממושך‪.‬‬
‫גם אנחנו רעבנו ולמה הבטן של אבי לא התנפחה? גם הוא סבל מרעב‪ .‬למה הבטן שלי כאילו‬
‫לא קיימת‪ ,‬נדבקת לגב? בימים הטרופים האלה הייתי מסוגלת לחשוב ולהתעמק בנושא‪.‬‬
‫מבחינה מנטאלית כנראה שהמשכתי להתפתח‪ ,‬אך פיזית נראיתי צעירה מכפי גילי‪ .‬רציתי‬
‫מאוד להקל על אמי‪ ,‬אך איך יכולתי? לא הבנתי מה קורה לה‪ .‬לא שאלתי‪ ,‬כי ידעתי שלא‬
‫תשיב לי‪.‬‬
‫כשאב היה משיג דבר מה לאכול‪ ,‬היא העדיפה לתת לי את המנה שלה והמשיכה לרעוב‪.‬‬
‫הוריי לא סיפרו לי שאמי הייתה בהריון מתקדם ומה משמעות הדבר‪ .‬המצב בו היינו נתונים‬
‫הכביד עליה מאוד‪ ,‬שמתי לב לכך‪ ,‬אך לא ידעתי מה הסיבה‪ .‬התפלאתי שהיא אף פעם לא‬
‫הציעה לשאת אותי על כתפיה‪ ,‬כמו אבא‪ .‬היא הרי כל‪-‬כך אהבה אותי‪ ,‬היית המוכנה להקריב‬
‫את חייה‪ ,‬ובלבד שאשאר בחיים‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬כאשר השיירה זחלה לאיטה בשלג שהציף את כל הסביבה ובקור המקפיא‪,‬‬
‫ראיתי שאמי בקושי משרכת את רגליה‪ .‬באפיסת כוחות היא התיישבה על השלג הקר‪ ,‬שירד‬
‫בכל עוזו בכמויות אדירות והחלה להפיק קולות של כאב עז‪ .‬היא איבדה את השליטה על‬
‫________________________________‬
‫ ‪- 07‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫עצמה‪ .‬טענה‪ ,‬שיש לה כאבי בטן חזקים ואינה מסוגלת להמשיך ללכת בשיירה‪ .‬הורתה‬
‫לאבא‪" :‬תמשיכו ללכת בלעדיי ותשמור על הילדה שלנו‪ .‬על תתעכבו בגללי‪ .‬עוד מעט יבוא‬
‫החייל הרשע ויגאל אותי מכל הסבל"‪ .‬היא תקפה בצירי לידה ואבא ידע מה משמעות הדבר‪.‬‬
‫הצעקות שלה היו קורעות לב‪ .‬לבי הקט נצבט‪ ,‬לא יכולתי לעזור לה במאום‪.‬‬
‫נזכרנו שיום לפני כן‪ ,‬כאשר חנינו ללינת לילה‪ ,‬אנשים התלחשו ביניהם כך שאימא לא תשמע‬
‫וסיפרו שאישה שהלכה בשיירה‪ ,‬תפסוה צירי לידה קשים‪ .‬האישה כרעה ללדת ומייד התקרב‬
‫אליה החייל הרשע וירה בה ללא היסוס‪ .‬לאחר האירוע התפשט כתם אדום של דם על השלג‬
‫הלבן והאישה נותרה במקום עד שהעמיסו אותה על עגלת המתים‪ ,‬שהתלוותה לשיירה‪.‬‬
‫אבא סירב בכל תוקף להיפרד כך מאימא ולהמשיך ללכת בשיירה‪ .‬אני פרצתי בבכי מר‪" .‬איך‬
‫נשאיר את אימא‪ ,‬שתמות כך?" שאלתי את אבא‪ .‬ידעתי מה זה אנשים מתים‪ ,‬ראיתי אותם‬
‫כל יום סביבי‪ .‬בדמיוני ראיתי את אמי מתה במקום והדבר מאוד חרה לי‪ .‬אימא כנראה שמעה‬
‫את הסיפור שסיפרו אתמול הנשים מהשיירה וזה השפיע עליה קשות‪ .‬היא שיערה שסופה‬
‫יהיה דומה ליולדת מאתמול והשלימה עם המצב‪.‬‬
‫אבא התעקש להישאר איתה‪ ,‬יהיה מה שיהיה‪ .‬שלושתנו היינו בבעיה רצינית‪ .‬היה ידוע שמי‬
‫שאינו מסוגל ללכת‪ ,‬גורלו נחרץ‪ ,‬יריית כדור מסיימת את חייו‪ .‬מעת לעת נשמעו יריות וגוויות‬
‫רבות נותרו במקום‪ ,‬עד שאספו אותן בעגלות והן הושלכו לקבר אחים‪ .‬שנינו סירבנו להשאיר‬
‫את אימא לבד בייסוריה‪ ,‬התעכבנו שלושתנו במקום‪ ,‬כאשר היא צווחת מכאבים‪ .‬כל השיירה‬
‫כבר חלפה על פנינו‪ .‬האנשים הביטו עליה ברחמנות‪ ,‬אך איש לא היה מסוגל לעזור במצבה‬
‫הנתון וכולם ניחשו מה יהיה סופה‪ .‬הם בעמם בקושי פסעו על רגליהם‪ .‬כדי להרגיע את הבכי‬
‫שלי‪ ,‬אמר לי אבא‪" :‬עוד מעט אימא תלד תינוק‪ ,‬אח שכל‪-‬כך רצית"‪.‬‬
‫הייתי בת יחידה להוריי ותמיד רציתי אח או אחות‪ ,‬שיהיה לי עם מי לשחק ולא ידעתי אם‬
‫לשמוח או להמשיך לבכות‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬כמו במטה קסם‪ ,‬במין צירוף מקרים משונה‪ ,‬עוד לפני שהתקרב החייל החמוש כדי‬
‫לחסל את אמי‪ ,‬הגיעה בדהירה עגלה רתומה לסוס ועצרה בדיוק לידנו‪ .‬במקומות דרכם‬
‫עברנו‪ ,‬ראינו תדיר עגלות חולפות של איכרים ואף פעם לא עצרו כדי להסיע יהודים‪,‬‬
‫שהשנאה כלפיהם הלכה וגברה‪ .‬הפעם‪ ,‬האיכר עצר לידינו עם העגלה וראה שלאמי הכורעת‬
‫ללדת יש צירי לידה‪ .‬הוא התעכב מעט ובנחרצות דיבר בקצרה עם החייל השומר שהיה‬
‫בסביבה‪ .‬הוא הורה לאמי לעלות על העגלה‪ .‬התפלאתי‪ ,‬כי תמיד ראיתי סביבי רק אנשים‬
‫רעים‪ ,‬ולפתע מופיע כזה מלאך‪ ,‬שרוצה לעשות טובה‪ .‬זה הי המוזר ומקרה נדיר ביותר‪.‬‬
‫כנראה שהיו שם גם אנשים טובים‪ ,‬הומאניים ומתחשבים‪.‬‬
‫היום‪ ,‬במחשבה שנייה‪ ,‬אני מנחשת שהמניע של האיכר היה אינטרסנטי‪ .‬כנראה שהיה חשוך‬
‫ילדים ומצא הזדמנות לצרף ילד למשפחה‪.‬‬
‫אמי‪ ,‬על‪-‬אף סבלה הרב‪ ,‬ביקשה והתחננה בפניו שגם אבא ואני נצטרף אליו‪ .‬למזלנו הגדול‪,‬‬
‫היא ידעה לדבר רוסית ומצאה שפה משותפת עמו‪ .‬הוא היסס מעט והורה גם לנו לעלות על‬
‫העגלה‪ .‬הייתי ילדה תמימה ולא הבנתי מדוע זכינו מהאיכר במעשה כה נעלה‪ .‬התיישבנו על‬
‫העגלה כמו אנשים מכובדים‪ ,‬נסענו במהירות רבה מאוד כשברקע צעקותיה של אמי‪.‬‬
‫שאר היהודים מהשיירה עקבו אחרינו בפליאה רבה ונופפו לנו בידיים‪ .‬הדרך אל הכפר‬
‫הסמוך נראתה ארוכה מאוד‪ .‬היה חשש שאמי תלד בעגלה‪ .‬כעבור זמן מה הגענו אל ביתו‬
‫של האיכר‪ .‬הוא הכניס אותנו לבקתה שליד ביתו והלך לבשר לאשתו את הבשורה‪ .‬מייד‬
‫הופיעה אישה עם שמיכה וסדין בידיה‪ ,‬נכנסה לבקתה‪ ,‬הורתה לאמי לשכב על הסדין‬
‫שפרשה על הרצפה הקרה וכיסתה אותה בשמיכה נוספת‪ .‬אבי ואני התיישבנו על רצפת‬
‫הבטון‪ .‬אמי צווחה מכאב‪ ,‬בכוחות שעוד נותרו לה והאיכרה טיפלה בה‪ ,‬עד ששמענו בכי של‬
‫תינוק‪ .‬נולד עוד יהודי אל עולמנו האכזר‪ .‬היא הראתה לנו את התינוק עטוף בסמרטוט‪ .‬ראינו‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 08 -‬‬

‫אותה מחזיקה את התינוק‪ ,‬את אחי היקר‪ ,‬על זרועותיה‪ .‬הוא צוות בקולי קולות שלפתע‬
‫השתתק‪ .‬האיכרה הכריזה מייד‪" :‬התינוק מת!" האישה לקחה אותו והסתלקה מהמקום‪.‬‬
‫בסכנת חיים‪ ,‬בכאב אדיר ובסבל נוראי‪ ,‬יצא לאוויר העולם יצור חי‪ ,‬שהיה כל‪-‬כך רצוי ויד‬
‫זדונית לקחה אותו מאיתנו‪ .‬התרגשתי מאוד ורוב הזמן בכיתי‪ .‬לבי הקט נקרע מרוב צער על‬
‫סבל אמי ועל מות התינוק כביכול‪ .‬הייתי י לדה ביישנית מאוד ובעל כורחי הייתי נוכחת בלידת‬
‫התינוק יחד עם אבא‪ ,‬שהי הנבוך מ אוד‪ .‬אני‪ ,‬שאף פעם לא דיברו איתי בעניינים אלה‪ ,‬דווקא‬
‫אני נועדתי להיות עדה לבריאה‪ .‬ממש קוריוז לגביי‪ .‬בתום האירוע הגישו לאימא כוס מים ולנו‬
‫דבר מה לאכול‪.‬‬
‫אמי הייתה מאוד חלשה‪ ,‬נשכבה על הקש שהיה באורווה‪ .‬היא בכתה מאוד ולחשה‪" :‬נולד לנו‬
‫תינוק והוא איננו‪ ,‬אולי זה לטובה עבורו שהאישה לקחה אותו‪ .‬כי במילא היה מת מקור‬
‫ומרעב"‪ .‬היא הייתה מודעת למצבנו הקשה‪ .‬מי היה מסוגל לשאת תינוק על הזרועות? מאוד‬
‫כאב לשלושתנו‪ ,‬אך השלמנו עם המציאות‪ .‬אמי לא האמינה שהתינוק מת למרות שכל‬
‫התהליך התרחש באופן טבעי‪ ,‬ללא רופא‪ ,‬ללא מיילדת מקצועית וללא תרופות‪ .‬האיכר הורה‬
‫לנו לעלות שוב על העגלה‪ ,‬והסיע אותנו למפגש עם אנשי השיירה‪ ,‬שחנו באחת האורוות‬
‫בכפר הסמוך‪.‬‬
‫את האיכרה עם התינוק לא ראינו יותר‪ .‬האנשים שסביבנו שמעו את הסיפור שלנו ובירכו‬
‫אותנו‪" :‬מזל שאתם נותרתם בחיים"‪ .‬אולי עשו עמנו חסד בזה שלקחו את התינוק‪ ,‬רוב‬
‫הסיכויים שהוא לא היה שורד‪ .‬מי יכול היה לשאתו? אמי הייתה כה חלשה ואבי היה צריך‬
‫לשאת אותי על כתפיו הרפויות כי כבר לא יכולתי לעמוד על רגליי הפצועות והכואבות‪.‬‬
‫חנינו באותה אורווה כמה ימים‪.‬‬
‫ציורה של מניה הרמן‬
‫"למזלנו" לא רצו לקבל את‬
‫היהודים בשום מקום‪ .‬אמי‬
‫הספיקה לנוח‪ ,‬לאחר הלידה‬
‫מבלי להתאמץ בהליכה ברגל‪.‬‬
‫ריחמנו עליה מאוד על‪-‬כך‬
‫שנסחבה עם בטן גדולה כל‬
‫הדרך ובסוף לקחו לה את‬
‫התינוק‪ .‬אבי‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬דאג‬
‫להשאיר מעט מזון עבורנו‪.‬‬
‫בגלל היותו צעיר ובריא‪ ,‬גייסו‬
‫אותו בדרך כלל לאסוף את‬
‫המתים ולכרות קברי אחים‪.‬‬
‫לפי דבריו‪ ,‬העבודה הייתה‬
‫מאוד קשה כי האדמה הייתה‬
‫קפואה והיה קשה לחפור בה‪.‬‬
‫הייתי באפיסת כוחות‪ ,‬אבי נשא אותי על זרועותיו‬
‫הוא ועוד כמה גברים התאמצו‬
‫ועשו את המלאכה ותמורת זה קיבלו חצי כיכר לחם ועוד מוצרי מזון‪ .‬כך אמי יכלה להתחזק‬
‫מעט ולאסוף כוחות לקראת המשך ההליכה ברגל‪.‬‬
‫עד עצם היום אינני חדלה מלחשוב מה עלה בגורלו של התינוק שאת קולו שמענו‪ .‬אולי הוא‬
‫חי באיזה שהוא מקום מבלי לדעת שאישה יהודייה ילדה אותו? אולי בכל זאת יש לי אח‬
‫באיזה שהוא מקום בעולם? לא ידענו מה שם הכפר בו הוא נולד‪ .‬נותרתי בת יחידה להורים‬
‫שבהמשך נאבקו עם מלאך המוות כדי להצילנו ויכלו לו‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 09 -‬‬

‫מכתב לאחי‬

‫אחי היקר‪ ,‬אי שם‬
‫אני אחותך מניה‪ .‬איני יודעת מה שמך‪ .‬כותבת אני אליך מכתב בתקווה שאולי אתה חי וקיים‬
‫אי‪-‬שם‪ ,‬באחד הכפרים שבאוקראינה‪ .‬אמנו ז"ל‪ ,‬שהגורל זימן לה לשאת אותך בבטנה בתנאים‬
‫בלתי אנושיים‪ ,‬עברה סבל הקשה לתיאור‪ .‬כל זאת בגלל שייכותה לעם היהודי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1941‬בעת המלחמה הנוראה‪ ,‬הקלגסים גירשו אותנו מביתנו‪ ,‬ובאותה עת היה נטוע‬
‫ברחמה זיק מהחיים שלך‪ .‬ההורים שלנו ואני נאלצנו ללכת ברגל ימים שלמים במשך מספר‬
‫חודשים‪ ,‬ליעד בלתי ידוע‪ .‬ההליכה התישה אותנו מאוד‪ .‬אבא‪ ,‬באפיסת כוחות נשאה אותך‪,‬‬
‫פרי אהבתה‪ ,‬בבטנה‪ .‬אבא נאלץ לשאת אותי על כתפיו הרפויות‪ ,‬כי לא הייתי מסוגלת ללכת על‬
‫רגליי החלשות והפצועות‪ .‬הייתי כמו שק עצמות‪ ,‬ובקושי נשמתי‪ .‬מלאך המוות ריחף כל הזמן מעל‬
‫ראשנו ולמזלנו הגדול הוא לא טרף אותנו‪.‬‬
‫אמי הצליחה להביאך לאוויר העולם על רצפת צריף קר‪ ,‬טחוב ומלוכלך של אחד האיכרים‬
‫בסביבה שבה היינו‪ .‬אני אפילו לא יודעת את שם המקום‪.‬‬
‫אחי היקר והנעלם‪ ,‬אשתו של האיכר חטפה אותך מאיתנו‪ .‬שמענו את הצרחות שלך ולפתע‬
‫השתתקת‪ .‬האיכרה אמרה לנו שאתה מת‪ .‬לא האמנו לה ואני לא מאמינה לכך עד עצם היום‬
‫הזה‪.‬‬
‫הייתי ילדה ביישנית‪ ,‬נחבאת אל הכלים‪ ,‬חדורת סבל וייסורים ובעל כורחי הייתי נוכחת באותם‬
‫הרגעים שבהם הבלחת לאוויר העולם‪ ,‬שהיה אכזרי‪ ,‬מכוער ובלתי נסבל עבורנו‪ ,‬היהודים‪ .‬שמעתי‬
‫את צלילי קולך התינוקי‪ .‬היית כמו שמש‪ ,‬שזורחת פתאום ביום סגרירי ומושלג ומאירה את‬
‫העולם‪.‬‬
‫מהר מאוד שקעה "השמש" בין ענני הזעם השחורים של החיים המעונים‪ .‬הותרת מאחוריך שובל‬
‫של חושך והחמרת את העצב הרב ששקענו בו‪ .‬אבדת לנו אז לנצח נצחים‪ .‬איך ניתן לאתר את‬
‫עקבותיך? עלי לציין‪ ,‬שכאשר האיכרה הראתה לי ולאבא את דמותך המצומק אך היפה‪ ,‬הייתי‬
‫במבוכה רבה‪ .‬עדיין לא ידעתי כיצד באים תינוקות לעולם‪.‬‬
‫אחי‪ ,‬דמותך נחקקה בזיכרוני ומדי פעם אני מהרהרת‪ :‬האם אתה בין החיים‪ :‬היכן אתה‬
‫נמצא ובאיזה מקום? האם אי פעם תתגלה בפניי? אי הוודאות עדיין מכרסמת בתוכי‪ .‬כל‪-‬כך‬
‫רציתי שיהיו לי אח או אחות‪ ,‬שיהיה לי עם מי לשחק‪ ,‬עם מי לדבר בשפת הילדים‪.‬‬
‫למרות הצעיר הרב על כך שנעלמת לנו ואיבדנו אותך‪ ,‬התנחמנו בכך‪ ,‬שנמנעו ממך אותם חיים‬
‫עלובים ומעונים שחווינו בעת השואה הנוראה‪ .‬אולי‪ ,‬אם נשארת בחיים‪ ,‬והספק הוא רב‪ ,‬אולי‬
‫זכית לגדול אצל אותה משפחת איכרים שבה נולדת‪ ,‬אולי לא יספרו לך שאתה יהודי‪.‬‬
‫לסיום‪ ,‬אני רוצה לספר לך‪ ,‬שלאחר שנים כה רבות‪ ,‬אני כל‪-‬כך מתגעגעת אליך ועדיין מקווה‬
‫שהגורל יפגיש בינינו‪ .‬אם לא ניפגש בעולם הזה‪ ,‬אז אולי בעולם הבא‪ .‬אני מאמינה במקריות‬
‫שהיא חזקה יותר מכל הגיון ומכל דמיון‪ .‬אני כבר בגיל מתקדם ולא נותר לי עוד הרבה זמן‬
‫לחכות‪.‬‬
‫אחי היקר‪ ,‬דמותך התינוקית‪ ,‬עיניך התכולות והבוכיות‪ ,‬תישארנה חקוקות בזיכרוני לעד‪.‬‬
‫אוהב ולא אשכח אותך לנצח‪.‬‬
‫אחותך מניה‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 21 -‬‬

‫מחלת הטיפוס הקטלנית‬
‫המשכנו לנדוד בדרכים והסוף לא נראה באופק‪ .‬בכל מקום שהגענו אליו‪ ,‬לא רצו לקבל אותנו‪.‬‬
‫אבי סיפר שלפי השמועות‪ ,‬השלטונות היו אובדי עצות בשל כך שלא מצאו מקום לאכסן את‬
‫הגולים היהודים‪ .‬לאורך מסלול ההליכה שלנו‪ ,‬נראו איכרות נושאות דליים מלאים במזון‪ .‬הן‬
‫הגיעו כדי להחליף מזון תמורת דברי ערך או חפצים שונים‪.‬‬
‫היינו כל‪-‬כך רעבים וכל אחד מאיתנו היה מוכן לתת כל חפץ תמורת פת לחם‪ ,‬תפוח אדמה או‬
‫כל מזון אחר‪ ,‬שישתיק את הרעב לפעמים כה האיצו בנו וקרה שאנשים נתנו לאיכרות את‬
‫חפציהם ולא הספיקו לקבל מהן את המזון שהובטח להם‪ .‬גם אמי הורידה מעליה את‬
‫חולצתה ומסרה אתה לאיכרה‪.‬‬
‫היא קיבלה תמורתה מוצרי מזון חיוניים כמו פרוסת לחם‪ ,‬תפוחי אדמה וממליגה קרה‪ ,‬אותם‬
‫בלענו בתיאבון רב‪ .‬בצעדת המוות הממושכת הזו‪ ,‬אלה שעדיין שרדו נראו‪ ,‬כמו שלדים‬
‫מהלכים‪ .‬כולם סבלו מעייפות‪ ,‬מחוסר מזון וממחלות שפקדו אותנו ללא הרף‪ .‬לא היה מי‬
‫שיטפל בחולים‪.‬‬
‫הרשויות היו מעוניינות שימותו מה שיותר יהודים‪ ,‬עד חיסול המוחלט‪ .‬אני זוכרת כאילו קרה‬
‫זה אתמול‪ ,‬שהגענו לאחת האורוות למנוחת לילה באחד הכפרים‪ .‬הקור הקוריאני היה עז‪,‬‬
‫הבגדים שלבשנו כבר התבלו ולא חיממו‪.‬‬
‫הרעב הציק מאוד והמגיפות קטלו את האנשים‪ .‬מלאך המוות התהלך בינינו וקטן ללא שובע‪.‬‬
‫אמי הייתה מאוד חלשה לאחר לידת התינוק שנלקח ממנה‪ .‬חשתי רע מאוד‪ ,‬כנראה‬
‫שנדבקתי במחלת הטיפוס‪ ,‬ששררה אז בין האנשים וקטלה כמעט את כל אלה שחלו בה‪.‬‬
‫כאבו לי הראש והבטן וקדחתי מחום‪ .‬בלילה שכבתי על הקש שהיה מפוזר באחת האורוות‬
‫ואמי ישבה לידי והבחינה שמצבי קריטי‪ .‬חומי עלה מאוד‪ ,‬התקשיתי לדבר ומדי פעם איבדתי‬
‫את ההכרה‪ ,‬לא הרגשתי את הרעב שקודם לכן הציק לי כל‪-‬כך‪ .‬לא היה רופא בנמצא ובכל‬
‫זאת הדיאגנוזה הייתה ידועה לכולם‪" ,‬טיפוס הבטן"‪ .‬אבי הבחין במצבי ולא יכול היה לעזור‬
‫במאום‪.‬‬
‫במעורפל שמעתי את אמי אומרת לו שמצבי קשה מאוד‪ .‬הקור היה עז‪ .‬רעדתי‪ .‬באותו רגע‬
‫אבא הוריד את המעיל החם שלבש יום ולילה‪ ,‬כיסה אותי ונותר רק בחולצה וסוודר‪ .‬החום‬
‫הפנימי שלו חימם לי את הלב‪ .‬שהינו במקום זמן מה וזה היה לטובתי‪.‬‬
‫לא יכולתי לעמוד על רגליי‪ ,‬הייתי חולה מאוד‪ .‬אבא גוייס לתפקיד חשוב; לאסוף את המתים‬
‫שמספרם הלך וגדל בכל העת‪ .‬הוא גם נאלץ לחפור בורות כדי לקבור אותם‪ .‬כל פעם היה‬
‫נכנס לאורווה ובודק אם אני עדיין נושמת‪ .‬כנראה שבעיניו הייתי מועמדת להילקח יחד עם‬
‫שאר הגופות‪ ,‬לקבורת אחים‪ .‬אמי במצבה הקשה‪ ,‬בקושי עמדה על רגליה‪ ,‬יצאה החוצה‪,‬‬
‫הביאה מעט שלג ושמה לי תחבושות קרות על ראשי הקודח‪.‬‬
‫זאת הייתה התרופה היחידה שיכלה לספק אותי‪.‬‬
‫אני זוכרת שהייתי כל‪-‬כך חולה‪ ,‬שלא יכולתי להוציא הגה מפי‪ .‬אבי המסור השיג לי מעט מים‬
‫וניסה להשקותני אך לא יכולתי לבלוע‪ .‬איבדתי כל תחושה‪ .‬אמי התמידה בתחבושות הקרות‪,‬‬
‫שספגו את החום הגבוה בו לקיתי‪.‬‬
‫מה שנותר לה זה להתפלל ובכך התמידה‪ .‬אמונתה הייתה חזקה‪ .‬שבתי להכרה לאחר דקות‬
‫ספורות‪ .‬שמעתי כל העת שדיברו על המחלה האיומה‪" :‬הטיפוס הקוטל"‪ .‬לידי‪ ,‬כל פעם‬
‫מישהו אחר מת מהמחלה כי לא היה מי שיטפל במסירות כזאת כמו שהוריי עשו זאת‬
‫באהבה גדולה‪.‬‬
‫בזכותם שרדתי ולמרות חולשתי הרבה‪ ,‬גברתי על המחלה הקשה‪ .‬לאמי היה תפקיד נוסף‪,‬‬
‫לגרש את החולדות הענקיות‪ ,‬שהתנפלו על המתים וניקרו להם את העיניים והאוזניים‪ .‬הן‬
‫התרוצצו סביבי‪ ,‬כי חשו כנראה שאני מועמדת‪ .‬למזלנו נותרנו באותו מקום עוד מספר ימים‬
‫ולאט לאט התאוששתי‪ ,‬ללא כל תרופה‪ .‬אהבת האם והאב היו כנראה התרופות החזקות‬
‫ביותר‪ .‬אבי‪ ,‬הודות לחריצותו‪ ,‬קיבל דבר מה לאכול ונתן את המזון הדל לאמי ולי וזה מה‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 20 -‬‬

‫שהציל אותנו ממוות ומרעב‪ .‬אבא גם מצא פטנט לחמם את השלג שנערם ואת המים שתינו‬
‫בצימאון רב‪.‬‬
‫מצבי היה עדיין קשה וסירבתי לאכול ולשתות‪" .‬זה סימן לא טוב"‪ ,‬אמרה אמא‪" .‬היא טרם‬
‫התאוששה מהמחלה‪ ,‬אך טוב שהיא גברה עליה"‪ ,‬אמר אבא‪ .‬מרוב חולשה הרביתי לשכב‬
‫ולנמנם‪.‬‬
‫אמי שרתה אותי בנאמנות ובסבלנות‪ .‬המעיל של אבא חימם את גופי הקודח והרועד‪ .‬למזלנו‬
‫הוריי לא נדבקו ממני במחלה‪ .‬גופם כנראה חושל‪ .‬לאחר מספר ימים‪ ,‬קיבלנו הוראה לצאת‬
‫לדרך‪ .‬אמי גייסה את כוחותיה האחרונים ופסעה בקושי רב‪ .‬אבא העלה אותי על כתפיו ושוב‬
‫נשא את שק העצמות‪ .‬כובד גופי הלך ופחת מיום ליום והכביד פחות‪ .‬הייתי שלד שעדיין‬
‫נשם‪ .‬גם כוחותיו של אבי הלכו ופחתו‪ .‬כך המשכנו ללכת עד לחנייה הבאה‪.‬‬
‫"בתי המלון" שהציעו לנו בהמשך היו כבר מוכרים‪ :‬דירי חזירים‪ ,‬רפתות ואורוות סוסים‪ .‬מי‬
‫שלא הספקי להיכנס במהירות ולתפוס מקום בפנים‪ ,‬היה נשאר ללון בחוץ ליד הקיר‪ .‬רבים‬
‫היו קופאים עד הבוקר‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬כאשר מזג האוויר היה גרוע במיוחד‪ ,‬החלה סופת שלגים והקור היה מקפיא‬
‫עצמות‪ .‬הגענו לאיזו עיר לא מוכרת‪ ,‬כל השיירה נעמדה ליד מבנה רב קומות והשומרים הורו‬
‫לנו להיכנס לחדר המדרגות‪ .‬האנשים היו תשושים ועייפים‪ ,‬אך נדחפו כדי להיכנס מהר‬
‫למבנה ולהתחמם מעט‪ .‬גם אנחנו הצלחנו להיכנס והתיישבנו על המדרגות‪ ,‬מרוצים שלא‬
‫נשארנו בחוץ‪ .‬טרם התאוששתי מהמחלה‪ ,‬ישבתי ורעדתי מקור כשלפתע חשתי מן חמימות‬
‫נעימה‪ .‬לא הבנתי מי חימום לנו את ה"מלון?" רק בהישמע הצעקות‪" :‬תפסיקו להשתין שם!"‬
‫הבנתי ממה נובעת החמימות‪ .‬איש לא התרגש מהצעקות‪.‬‬
‫כולם עשו את צרכיהם במקום‪ ,‬כי לא הייתה שום אפשרות לרדת או לעלות במדרגות מבלי‬
‫לדרוך על האנשים‪ .‬הצחנה הורגשה היטב וגרמה לבחילה והיו שגם הקיאו במקום‪.‬‬
‫התחממתי מעט מהשתן שנזל מעלי ללא הפסקה וכבר לא רעדתי מקור‪ .‬כך העברנו את כל‬
‫הלילה‪ ,‬במקלחת חמימה ו"ריחנית" ובצעקות‪.‬‬
‫השכם בבוקר‪ ,‬שוב פקדו עלינו לצאת לדרך‪ .‬הבגדים הרטובים קפאו עלינו והפיצו צחנה‬
‫מגעילה‪ .‬כך נאלצנו ללכת מבלי לדעת עד מתי‪ ,‬מה היעד והיכן תהייה התחנה הסופית לסבל‬
‫שלנו‪ .‬עד היום השכל הישר לא נותן לי מענה לחידה‪ ,‬איך לא קפאנו מהקור העז‪ .‬מדי פעם‬
‫אני נזכרת ושואלת את עצמי‪ :‬מאין שאבנו את הכוחות לשרוד את המצבים הללו? האם‬
‫הצרות באמת מחזקות את הגוף? איך יכולתי להבריא מהמחלה הקשה‪ ,‬ללא תנאים‬
‫סניטאריים מינימאליים‪ ,‬ללא השגחה רפואית וללא תרופות להקלת הסבל? האם יש מי שיכול‬
‫להשיב לשאלות האלה?‬
‫קשה לי להאמין שעברתי את כל הזוועות הללו‪ .‬עד היום בבוא החורף‪ ,‬שיחסית נוח בארצנו‪,‬‬
‫אני סובלת מאוד מהקור ומשליכה זאת על האירועים שעברו עלי בילדותי‪ .‬תמיד מתלבשת‬
‫יותר מהמקובל‪ ,‬פן יהיה לי קר ומרבה להצטנן מכל משב רוח‪ ,‬למרות שלא ניתן להשוות את‬
‫החורף הישראלי עם הקור העז באוקראינה‪.‬‬
‫כנראה שמי שנועד לחיות‪ ,‬שורד בכל מצב ובעיקר כשיש תמיכה נפשית‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 22 -‬‬

‫מחלת ה"טיפוס"‬
‫מחלת הטיפוס תקעה בקרבנות חץ‪,‬‬
‫לרובם הביאה את הקץ‪.‬‬
‫כוחי תש‬
‫מצבי נואש‬
‫שמעתי כפזמון חוזר‬
‫"טיפוס‪ ,‬מגפה‪ ,‬יש להיזהר"‪.‬‬
‫הקלגס הרים והגביה הטון‬
‫"תניחו אותה בצד הדרך לישון‬
‫המשיכו ללכת‪ ,‬בלעדיה‬
‫מבלי לעכב את השיירה בטרדותיה"‬
‫כאשר התעוררתי מעלפוני‬
‫מצאתי את עצמי‬
‫על כתפיו של אבי‬
‫שבכוחותיו האחרונים נשא אותי‪.‬‬
‫אמי בקושי גררה רגליה‬
‫פסעה והתפללה לשלומי‪,‬‬
‫שניהם הלכו מותשים‬
‫התקווה סיפקה כוחות מחודשים‪.‬‬
‫בהיותי למוות נדונה‪,‬‬
‫זכיתי לחנינה‪.‬‬

‫המעבר מבסרביה לטרנסניסטריה ‪ -‬חציית נהר הדנייסטר‬
‫בעת הנדודים בדרכים‪ ,‬בשיירת המוות בשטח בסרביה‪ ,‬הובלו היהודים קדימה ושוב לאחור‬
‫לאותם מקומות שכבר היו‪ .‬הרומנים שאפו להעביר את היהודים לטרנסניסטריה‪ ,‬אך‬
‫הגרמנים התנגדו בתחילה‪ .‬כאשר התקבל האישור‪ ,‬החליטו הז'נדרמים‪ ,‬שעל שארית‬
‫הפליטה – השיירה שלנו‪ ,‬לחצות את נהר הדנייסטר ולעבור לשטח אוקראינה‪ ,‬ליד העיר‬
‫אוטקי‪.‬‬
‫המבצע היה קשה והיו שם אבידות רבות‪ .‬בערב סתווי גשום מאוד‪ ,‬מלווה ברוחות חזקות‬
‫שהצליפו לנו בפנים בחוזקה‪ ,‬הובלנו חבולים ובאפיסת כוחות לעיר אוטקי‪ .‬על שפת הנהר‬
‫היה עלינו לחכות למעבורת – דוברה‪ ,‬כדי להעבירנו לצד השני של הנהר הגועש‪.‬‬
‫במעמד זה גם השמיים בכו בראותם מהמרום את היהודים המסכנים בסבלם‪ .‬הומטר גשם‬
‫זלעפות‪ .‬היה זה גיהינום עלי אדמות ובמקום נספו אנשים רבים‪ .‬בגדת נהר הדנייסטר נערם‬
‫בוץ טובעני בגלל הגשם שירד ללא הפסקה‪ .‬השומרים פקדו עלינו לחכות לבואה של‬
‫המעבורת‪ ,‬אשר תעביר אותנו לצד השני של הנהר‪.‬‬
‫רעבים‪ ,‬תשושים ורטובים‪ ,‬התיישבנו במקום על הבוץ הטובעני והקר והמתנו‪ .‬הלילה ירד‪,‬‬
‫היה חושך מוחלט ונשמעו צעקות קורעות לב‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 23 -‬‬

‫רבים קיפחו את חייהם שם‪ ,‬היו שהתיישבו ולא קמו עוד‪ .‬החיילים שחשו גם הם מוטרדים‬
‫מהמסע המייגע היו עצבניים וכעוסים‪ ,‬היכו את האנשים ללא הבחנה ובכך פרקו את זעמם‪.‬‬
‫ההמתנה במקום ארכה זמן רב‪ .‬ישבנו כמו נידונים למוות והמתנו לקץ‪ .‬היינו חסרי אונים‬
‫ומעונים‪.‬‬
‫כאשר בסופו של דבר הגיעה המעבורת‪ ,‬נאמר לנו שלא כולם יעלו עליה ומי שלא יספיק‬
‫לעלות‪ ,‬ימתין בסבלנות לסיבוב הבא‪ .‬ברקע נשמעה יללת הרוח הקרה והמטר העז לא פסק‪.‬‬
‫במאמץ רב קמנו מהמקום‪ ,‬כי הבוץ דבק בנו והכביד עלינו‪ .‬הרגליים שקעו עמוק בבוץ‬
‫הטובעני ומהשמיים ניתך גשם זלעפות‪ .‬מזג האוויר נעה כל פעם סוער יותר ואני‪ ,‬רטובה עד‬
‫לשד עצמותיי‪ ,‬חשבתי בצינה שהרעידה את גופי הקט‪.‬‬
‫התקרבנו לנהר הגועש והמפחיד שיום לפני כן עלה על גדותיו וכולם החלו להידחף‪ ,‬כי רצו‬
‫להספיק לעלות למעבורת ולהסתלק מהמקום הזוועתי‪.‬‬
‫נשים עם ילדים על זרועותיהן‪ ,‬מעדו ונפלו למים הקרים והקוצפים‪ .‬קרוביהם שידעו לשחות‪,‬‬
‫ניסו למשות אותם‪ ,‬אך הקלגסים ירו בהם‪ .‬גופות החלו לצוף על פני הנהר‪ .‬שרר חושך‬
‫במקום‪ ,‬המשפחות הופרדו ואנשים לא מצאו את יקיריהם‪ .‬נשמעו צעקות וקריאות של שמות‬
‫בתוך האנדרלמוסיה הגדולה שקמה במקום‪ .‬אבא החזיק ביד אחת אותי וביד השנייה את‬
‫אימא וכך הצלחנו לעלות על הדוברה‪ .‬על הרצפה היו קרשים רטובים ורבים החליקו ממנה‬
‫למים‪ .‬עלו יותר מדי אנשים והייתה סכנת טביעה לכולנו‪.‬‬
‫השומרים חמורי הסבר‪ ,‬קיללו אותנו ולא יכלו להשתלט על כל ההמולה‪ .‬צעקותיהם לא הועילו‬
‫והם כעסו מאוד‪ .‬כדי להפחיד את האנשים‪ ,‬החלו לירות ללא הבחנה והזעקות פסקו‪ .‬מיד‬
‫פעם אנשים ובייחוד ילדים החליקו לתוך המים‪ .‬השומרים התייחסו בשאט נפש ובאגרסיביות‬
‫מופגנת‪ .‬כצפוי‪ ,‬אני ברגליי הכושלות‪ ,‬החלקתי על הקרשים‪ ,‬אך אבא תפס אותי ברגע‬
‫האחרון והציל אותי מטביעה‪ .‬אימא החזיקה אותי בידה בחוזקה פן אחליק שוב‪.‬‬
‫כאשר המעבורת התרוקנה מעט מהאנשים "המיותרים" שנפלו לנהר‪ ,‬היא יצאה לדרך‪ .‬היא‬
‫הייתה רעועה‪ ,‬מתנדנדת מצד לצד‪ ,‬הגלים כאילו הרקידו אותה ובקושי פילסה את דרכה‬
‫במים העכורים והסוערים‪ .‬עמדנו צפופים מבלי לזוז‪ ,‬אימא התפללה כמנהגה‪ ,‬אבא היה דרוך‬
‫והשרה בי ביטחון‪ .‬כבר לא בכיתי‪ .‬למדתי שהבכי לא עוזר וצריך להסתגל למצבים השונים‪.‬‬
‫השתוקקנו להגיע לצד השני בשלום‪ .‬אנשים החלו להקיא את מעט האוכל שהצליחו להכניס‬
‫לבטן באותו יום‪ .‬הריחות הגעילו והצפיפות חנקה‪ .‬הבכי של אלה שאיבדו את יקיריהם היה‬
‫קורע לב‪.‬‬
‫השייט נמשך כמו נצח ובסופו של דבר הגענו לצד השני של הדנייסטר‪ .‬שם‪ ,‬בירידה לחוף‪,‬‬
‫שוב היו כאלה שמעדו ונפלו למים‪ .‬הנהר התמלא בגופות צפות ובאנשים שביקשו עזרה ורק‬
‫היריות של הצלפים גאלו אותם מסבלם‪ .‬היו שם מחזות איומים‪ ,‬אנשים שאיבדו את יקיריהם‬
‫נראו כמו שברי כלי‪.‬‬
‫משם היה עלינו שוב להתארגן וללכת ברגל בדרך קשה מאוד‪ ,‬בעלייה תלולה ומסוכנת עד‬
‫לעיר מוגילייב‪ .‬רבים כשלו בטיפוס ונותרו בשולי הדרך‪ .‬הטור של היהודים המסכנים השתרך‬
‫ואף השומרים התקשו בהליכה והתנשפו‪ .‬הגענו לעיר בלילה וחנינו באחד הבתים הפרוצים‬
‫שהיה ללא דלתות וללא חלונות‪ .‬היו כאלה שלא הספיקו להיכנס לבית ונותרו בחוץ‪ .‬היינו‬
‫רטובים עד לשד עצמותינו והרוח הקרה עשתה בנו שמות‪ .‬אמא הודתה לאלוהים על כך‬
‫שעברנו בשום את הנהר ועל שהגענו בשלום למקום הזה‪.‬‬
‫הייתה סברה שסבלנו הגיע לקיצו‪ ,‬שזאת התחנה האחרונה שלנו וזיק של תקווה בצבץ מעיני‬
‫השורדים‪ .‬התבדינו‪ .‬המצב הלך והחמיר‪ .‬הקלגסים המטירו בנו מכות וקללות וההרג ביהודים‬
‫לא פסק‪ .‬מהצפיפות ששררה במקום ומהרוח הנושבת על הבגדים הרטובים שעלינו‪ ,‬חלו‬
‫רבים ולא התאוששו‪ ,‬נפחו את נשמתם‪ .‬חנינו במקום הזה מספר ימים והחלה הדאגה לאוכל‬
‫מינימאלי כדי שלא נגווע‪ .‬המראות האלה אינם משים מעיניי‪ ,‬איך אפשר לשכוח? כל פעם‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 24 -‬‬

‫שאני מביטה בים‪ ,‬אני נזכרת באותן גוויות שצפו על פני המים‪ ,‬ובאוזניי מהדהדות יריות‬
‫החיילים והצעקות שנשמעו שם‪.‬‬
‫אני נזכרת‪ ,‬שבעת עלייתי ארצה באונייה "טרנסילבניה"‪ ,‬חששתי לצאת החוצה ולהביט במי‬
‫הים כמו אנשים אחרים שעשו זאת‪ .‬עד היום יש לי רתיעה מכניסה למי הים‪ .‬כנראה שהאירוע‬
‫נחקק בתת ההכרה ונותר כמזכרת‪.‬‬
‫באחד הימים הגיעה הוראה להסתדר בשורות ושוב המשכנו לנדוד בדרכים‪ .‬חנינו במקומות‬
‫שונים ובטרנסניסטריה היו אותם המראות של איכרים‪ ,‬שהופיעו עם דליי אוכל כדי להחליף‬
‫איתנו בחפצים תמורת מרכולתם‪ .‬לדאבוננו נגמרו לנו כל החפצים‪.‬‬
‫בתחנות התגוררנו באותם מבנים שכבר הורגלנו אליהם‪ .‬היה חשוב לנו שתהייה קורת גג ולא‬
‫נקפא מקור‪ .‬כל בוקר החל המחדש הדאגה הקיומית היומיומית להשיג דבר מה לאכול‪ ,‬לא‬
‫לגווע ברעב‪ .‬היו שמועות‪ ,‬שהחיילים הרומנים והגרמנים עשו תחרות‪ ,‬מי יהרוג יותר יהודים‪.‬‬
‫בתחנות שבהן חנינו הייתה קיימת תנועה מוזרה ולא מובנת של חיילים‪ .‬הייתי ילדה תמימה‪.‬‬
‫לא הבנתי את פשר הדבר‪ .‬מיד פעם‪ ,‬בחסות החשיכה‪ ,‬היו נכנסים חיילים ופוקדים על נשים‬
‫מסוימות לצאת החוצה‪ .‬אם סירבו ירו בהן‪ .‬הן ניסו להתחמק בתואנות שונות‪ ,‬אך דבר לא‬
‫עזר‪ .‬הן יצאו בוכיות ולאחר זמן רב שבו עם ראש מורכן‪ ,‬במבט מושפל ובוכיות‪.‬‬
‫שמעתי אחת הנשים אומרת לרעותה‪" :‬אני משערת מה עבר עליך‪ ,‬אך טוב שחזרת בחיים"‪.‬‬
‫היו מקרים שקלגסים חיסלו את הקורבנות שלהם‪ .‬אמי הייתה אישה מאוד יפה‪ ,‬אך במצבה‬
‫הנתון נראתה גרוע מאוד‪ .‬למרות זאת‪ ,‬עם כניסת החיילים היא נכנסה ללחץ‪ ,‬פרעה את‬
‫שערותיה וקשרה סמרטוט סביב ראשה כדי שתיראה זקנה‪ .‬היה לי קשה להביט בה‪ .‬החיילים‬
‫בחרו בצעירות ויפות‪ .‬היא הצליחה במשימה ולא נבחרה‪ .‬כמובן שלא הבנתי את התופעה‬
‫שחזרה על עצמה במקומות רבים בהם שהינו‪.‬‬

‫להיזכר‬
‫להיזכר – מצמרר‬
‫להרהר ‪ -‬מסחרר‬
‫להתרגש – מהמתרחש‬
‫להתפעל ‪ -‬ו‪…‬‬
‫איך ניתן היה לחוות‬
‫כאלה זוועות‬
‫ולשרוד?‬

‫הנסיעה ברכבת‬
‫מאז שגורשנו מביתנו בשנת ‪ 1941‬ליעד בלתי ידוע‪ ,‬הלכנו ברגל קילומטרים רבים במשך‬
‫מספר חודשים‪ .‬רוב המגורשים לא החזיקו מעמד עד סוף התלאות הללו ונפחו את נשמתם‬
‫בדרך‪ .‬הוריי ואני‪" ,‬הגיבורים"‪ ,‬גררנו את רגלינו זמן רב כשאני רכובה רוב הזמן על כתפיו של‬
‫אבי‪ .‬לכל מקום שהגענו‪ ,‬האיכרים סירבו לקבל אותנו‪ ,‬היהודים המסכנים והשנואים‪.‬‬
‫טולטלנו ממקום למקום מבלי למצוא מקום להתנחל בו‪ .‬החורף היה קשה‪ ,‬סופות השלג לא‬
‫פסקו וכיסו הכול בלבן‪ .‬הרגליים שקעו בבוץ העמוק ולא ניתן היה להמשיך בהליכה‪ .‬כנראה‬
‫שגם השומרים התקשו להובילנו והביעו תרעומת‪ .‬קומץ היהודים שעוד נותר בחיים‪ ,‬הגיע‬
‫לאפיסת כוחות פיזית ונפשית‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 25 -‬‬

‫להפתעתנו‪ ,‬הובלנו הפעם לתחנת רכבת שבה עמדו קרונות משא ריקים‪ .‬דחסו אותנו לתוך‬
‫קרונות המשא כמו חיות וסגרו עלינו את הדלתות מבחוץ‪ .‬נותרנו בתוך קרונות אטומים‪ ,‬עם‬
‫חלון קטן בגובה שלא ניתן להגיע אליו‪ .‬האוויר היה דחוס וחשנו מחנק‪ .‬האנשים ביטאו את‬
‫חששם‪ ,‬שכאן יהיה סופנו ואיש לא הצטער‪ ,‬כי הגיעו מים עד נפש והסבל היה בלתי נסבל‪.‬‬
‫ישבנו על הרצפה הקרה והמזוהמת ורק חום גופנו חימם את האוויר הקר‪.‬‬
‫נמנמנו בישיבה כי לא היה מקום לשכב‪ .‬היו שעשו את צרכיהם במקום ישיבתם והתפלשו‬
‫בהפרשות‪ .‬הצחנה הייתה נוראית‪ .‬אנשים התמוטטו‪ ,‬רבים גססו ומתו‪ ,‬הקרון היה זרוע‬
‫בגוויות וכולם הפכו לאדישים למתרחש‪ .‬כאשר פינו את הגופות‪ ,‬התפנה מקום לאלה שעוד‬
‫חיו ואפשר היה "להתפנק" ולשכב‪.‬‬
‫אני‪ ,‬בסבלי הרב כבר לא אמרתי כלום‪ .‬בלית ברירה הסתגלתי למצב ואף ושמחתי שאיני‬
‫צריכה עוד ללכת ברגל או להיות למעמסה לאבי‪ ,‬שגם כוחו תש‪ .‬בדרך היו תחנות שבהן‬
‫עצרה הרכבת לזמן רב יחסית‪ .‬הדלתות נפתחו ונכנס מעט אוויר צח‪.‬‬
‫אלה שעוד היו מסוגלים ללכת‪ ,‬ירדו מן הרכבת ויצאו לשאוף אוויר‪ .‬אני העדפתי להישאר‬
‫במקום‪ ,‬רגליי כבר לא נשאו אותי‪ .‬גם אמי שכבה ואף לא יכלה ליישר את רגליה‪ .‬הגברים‬
‫שעדיין תיפקדו‪ ,‬אספו את המתים והשליכו אותם לקבר אחים שחפרו בקרבת מקום‪.‬‬
‫אבא שכבר הכיר היטב את המלאכה‪ ,‬השקיע מאמצים רבים כדי לחפור באדמה הקפואה‬
‫ותמורת עבודתו‪ ,‬היה מקבל פת לחם שחילק אותה עימנו‪ .‬לא שבענו‪ ,‬אך לא גווענו ברעב כמו‬
‫האחרים‪ .‬למזלנו הוא עדיין החזיק מעמד ולא התחמק מעבודה והשומרים העריכו כנראה את‬
‫חריצותו‪ .‬החיילים החמושים נהגו ביהודים כמו בחיות‪ ,‬התייחסו אלינו בגועל‪ ,‬בלעג‪ ,‬בקללות‬
‫ובבוז‪.‬‬
‫לא נחשבנו בעיניהם לבני אדם‪ .‬בתחנות‪ ,‬אבי "הגיבור" שעוד נותר בו צלם אנוש‪ ,‬היה רץ‬
‫לחפש מים‪ .‬היה מביא מים בכלי מטונף ובכך הרווינו את צימאוננו‪ .‬הוא היה אציל נפש‪ ,‬עזר‬
‫לאלה שלא יכלו לזוז ממקומם וגססו והשקה אותם במים‪ .‬הם פקחו את עיניהם ובירכו אותו‪:‬‬
‫"שתהייה בריא‪ ,‬שתזכה לצאת מהגיהינום הזה"‪ .‬אולי בזכות מעשיו הטובים‪ ,‬אלוקים נתן לו‬
‫כוח להמשיך ולתפקד‪ .‬גופו היה מחושל ובמשך כל המסע החזיק מעמד ולא חלה‪.‬‬
‫בכל תחנה היו נכנסים הז'נדרמים לקרון ויורקים בסלידה‪ .‬הם ציוו לנקות את הזוהמה ונסו‬
‫במהירות מהמקום‪ ,‬פן ידבקו במחלות‪ .‬אבא היה בין אלה שבהכנעה ביצעו את המשימה‪ .‬כך‬
‫נסענו כמה ימים ולילות‪ ,‬גמאנו מרחקים עצומים‪ ,‬שחסכו לנו הליכה קשה‪ .‬הגענו לתחנה‬
‫מסוימת‪ ,‬הדלתות נפתחו והשומרים ציוו עלינו לרדת מהרכבת‪ .‬נאמר לנו שזאת התחנה‬
‫האחרונה ושעלינו להגיע בהליכה למחנה ריכוז הנמצא בכפר הסמוך‪ .‬על‪-‬אף היותנו תשושים‪,‬‬
‫היה עלינו ללכת מספר קילומטרים ברגל‪ .‬אמי בקושי רב עמדה על רגליה ונגררה אחרינו‪.‬‬
‫רגליה כמו דבקו לגופה והתאמצה ליישר אותן‪.‬‬
‫עד היום‪ ,‬כאשר אני רואה רכבת בנסיעתה‪ ,‬אני מצמררת ויש בי מין תחושת מועקה‪ .‬אני‬
‫נזכרת בזוועות שחוויתי ולא מסוגלת לשכוח אותן‪.‬‬
‫שקשוק הגלגלים וצפירות הקטר הפכו אז לפזמון חוזר‪ ,‬שמהדהד באוזניי עד היום‪ .‬מאז‬
‫עלייתי ארצה‪ ,‬לא נסעתי ברכבת וכשמכריי שואלים‪" :‬מדוע את מסרבת לנסוע ברכבת ולקצר‬
‫את זמן הנסיעה?" אני מתחמקת מלהשיב ולפרט‪ .‬האסוציאציות השליליות מהעבר הרחוק‬
‫אינן נמוגות‪ .‬אותה נסיעה ברכבת מאז‪ ,‬הותירה בי את אותותיה עד עצם היום הזה‪ .‬כל‬
‫צפירה של קטר הרכבת שאני שומעת לפעמים‪ ,‬גורמת לי צביטה בלב‪.‬‬
‫גם אחרי למעלה משישים שנה‪ ,‬זיכרונות הילדות העשוקה חרוטים היטב והותירו שריטות‪.‬‬
‫[‪]5‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 26 -‬‬

‫פפירבלט מרדכי‬
‫צעדת המוות ממחנה יאבוז'נו‬
‫מרדכי פפירבלט היה נער בעת מלחמת העולם השנייה‪ .‬היה נער בכור בין חמשת‬
‫אחיו ואחיותיו ונצטווה ע"י ההורים לעזוב את גטו וורשה על מנת להציל את חייו‪.‬‬
‫הוא קפץ מעל חומת הגטו והגיע לאזור כפרי‪.‬‬
‫חודשים הסתובב ללא זהות בין כפרים פולנים עוינים עד שנתפס ע"י הגרמנים‪.‬‬
‫ביולי ‪ 1942‬הועבר למחנה ההשמדה אושוויץ ומשם הועבר למחנה יאבוז'נו‪ ,‬שהיה אחד‬
‫ממחנות הלוויין‪-‬העבודה של אושוויץ‪ .‬במחנה זה האסירים עבדו במכרות שהיו בקרבת‬
‫המחנה‪ .‬הוא שרד את כל התלאות הקשים במחנה‪.‬‬
‫בינואר ‪ 1945‬נלקח לצעדת מוות ממחנה יאבוז'נו לכוון גרמניה‪.‬‬
‫במהלך צעדת המוות הצליח לברוח‪.‬‬
‫אחרי נדודים של שבועיים הצליח לחזור לעיר הולדתו ראדום‪ ,‬פולין‪ .‬שם נוכח לדעת‬
‫שהוא יחידי מכל משפחתו הענפה‪ .‬בסוף אותה שנה‪ ,‬אחרי טלטולי דרך והברחות‬
‫גבולות שהיו כרוכים בסכנת נפשות במשך שישה חודשים‪,‬‬
‫הגיע בינואר ‪ 1946‬לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬

‫יום העבודה האחרון‬
‫יום העבודה – האחרון בשטח המפעל – נסתיים עד מהרה מסדר הערב נערך חת‪-‬שתיים‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך החלה הצעידה לכיוון המחנה‪ .‬כנראה שדבר אי‪-‬שובנו יותר לכאן נודע לרוב‬
‫האסירים‪ .‬כמו שנאמר‪" :‬עוף השמיים יוליך את הקול"‪ .‬אלה שלא ידעו את הבשורה התחלשו‬
‫תוך כדי הליכה עם ה'ידענים'‪ .‬פניהם הביעו דאגה בשל משמעות הדבר‪ .‬גם חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪.‬‬
‫שליוונו נראו כממתיקי סוד‪ ,‬בין צעקותיהם‪" :‬ליישר שורות ולהקפיד על הצעידה"‪.‬‬
‫בעוברנו בשער המחנה לא הבחנו בשום שינוי חיצוני‪ ,‬שיעיד במשהו על הפסקת עבודות‬
‫החוץ‪ .‬בן רגע הופצה החדשה המרעישה בין האסירים שהועסקו בפנים‪ .‬לאחר שנפגשתי עם‬
‫מספר חברים לשם החלפת ידיעות‪ ,‬נודע לי שמשמרת הלילה של כורי הפחם לא יוצאת‬
‫לעבודה‪ ,‬ואף הם היו מופתעים מהמצב‪ ,‬שקרה לראשונה במחנה‪.‬‬
‫המתיחות בין האסירים גדלה מרגע לרגע‪ ,‬לאחר שמיפקד הערב נסתיים‪ ,‬ובו לא נאמר שום‬
‫דבר בקשר להפסקת העבודה‪ .‬ההתלחשויות והניחושים גרמו לפחד נסתר‪ ,‬שהחל כובש‬
‫ועוטה את הכול‪ .‬מצב הרוח ירד פלאם‪ .‬מנת הלחם והמרק חולקו כבכל ערב‪ .‬עוד מעט‬
‫ויישמע הצלצול המודיע על התכנסות הלילה בצריפים‪.‬‬
‫ניסיתי לבקר אצל כמה מידידיי שבבלוקים האחרים ולשוחח על המצב‪ .‬אולם עצלות תקפה‬
‫אותי והצמידה אותי לצריף‪ .‬בלית ברירה התפשטתי ועליתי על משכבי‪ .‬על שינה לא היה מה‬
‫לחשוב באותו לילה‪ .‬כבכל פעם בהיותי מודאג (ומתי לא הייתי מודאג?‪ )…‬החלו במוחי‬
‫להתרוצץ מחשבות שונות ומשונות‪ ,‬שלא נתנו לי לעצום עין‪ .‬במצב כזה שכבתי ער וכולי‬
‫תפוס בהרהורים‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 27 -‬‬

‫'השכמה' בלילה‬
‫לא עברה שעה קלה ואת האוויר קרע צלצול חד‪ .‬התעוררתי חיש מהר כמו מתוך חלום ואיבוד‬
‫עשתונות‪ .‬לרגע קט דימיתי שכבר האיר השחר וזהו קול ההשכמה המצלצל להעירני‪ ,‬אך מייד‬
‫התאוששתי‪ ,‬כשאני מנסה להיזכר שאך לפני זמן קצר היה צלצול ההשכבה‪ .‬ובכן‪ ,‬מה פשר‬
‫הדבר?‬
‫האסירים שכבר נרדמו והתעוררו בבהלה החלו לשאול זה את זה מה קרה‪ .‬מהומה לא קטנה‬
‫פרצה באגף שלי‪ ,‬כמו באגפים האחרים‪ .‬התרגזות מהולה בפחד תקפה את כולם‪ .‬אי אפשר‬
‫היה להידבר עם אף אחד‪ .‬תוך כדי הבהלה ואי הסדר נכנס זקן הצריף‪ ,‬נעמד במעבר והודיע‬
‫בקול נרגש‪" :‬על כולם להתלבש מהר מאוד ולצאת החוצה"‪.‬‬
‫קשה לתאר את מה שהתרחש באותו רגע בליבי‪ .‬ניסיתי להרגיע את עצמי בדברים שונים‪,‬‬
‫אך ללא הועיל‪ .‬האימה מפני הבלתי נודע גברה על הכול‪ .‬הידיים כאילו שותקו ולא היו‬
‫מסוגלות לבצע את הקל ביותר‪ .‬בקושי רב העליתי על עצמי את הבגדים‪ ,‬נעלתי את נעלי‬
‫העור וברגליים כושלות עזבתי את הצריף‪.‬‬
‫בחוץ הייתה מהומה לא פחות קטנה מאשר בפנים‪ .‬אסירים התרוצצו אנה ואנה כשמעיניהם‬
‫ניבט פחד מוות‪ .‬רבים הסתובבו חצי רדומים כשלגופם רק כותונת ונעל אחת‪ ,‬על‪-‬אף הקור‬
‫העז של ליל חורף זה‪ .‬זקן הבלוק הופיע בינתיים והחל להשתלט על אי הסדר‪ .‬בקושי רב‬
‫הצליח להעמידנו ליד הצריף עשרה‪-‬עשרה בשורה‪ ,‬כמו למיפקד‪.‬‬
‫רק לאחר שניצבתי דום במסדר והסתכלתי מסביב נעצרה נשימתי‪ .‬על גגות הצריפים‬
‫הגובלים עם הגדר החיצונית‪ ,‬ישבו חיילי ס‪.‬ס‪ .‬תת‪-‬מקלע דרוך בידיהם ואצבע על ההדק‪.‬‬
‫בינתיים ניתכו מכות רצח על אלה שלא הספיקו לצאת מן הבלוקים‪ ,‬וקול הזעקות נישא בחלל‬
‫האוויר‪.‬‬
‫לפתע נשמעו צעדים נוקשים‪ .‬הפניתי את ראשי‪ ,‬למרות האיסור החמור‪ ,‬לכיוון ההוא‪ ,‬ומבטי‬
‫נפל על קבוצת אנשי ס‪.‬ס‪ .‬שנראתה מתקרבת לעברנו‪ .‬על‪-‬פי רוב לא הופיעו החיילים במחנה‬
‫בשעות הלילה אחרי סיום מסדר הערב‪ ,‬לכן עוררה צעידתם בשעה זו הפתעה רבה מהולה‬
‫בחרדה‪ .‬כשהתקרבו יותר‪ ,‬הבחנתי שכולם חבושים כובעי פלדה לראשם‪ ,‬כמו לקראת יציאה‬
‫לקרב‪ .‬בחגורם היו תקועים אגרופי שריון (‪ – )PANZERFAUST‬מין רימון ענק בעל ידית‬
‫ארוכה ובידיהם תת‪-‬מקלעים מכודנים‪.‬‬
‫מייד החלו הללו לצרוח בכל כוחם ולתת פקודות‪" :‬על כל האסירים להסתדר מייד‪ .‬עוד מעט‬
‫יתקיים מסדר כללי"‪ .‬כל זקני הבלוק ועוזריהם ניגשו במרץ למלא את הפקודה ותוך דקות‬
‫מספר נעמד המחנה כולו איש‪-‬איש ליד צריפו‪ .‬ראשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬עברו ללא הרף לידינו וספרו את‬
‫האסירים שליד כל בלוק‪ .‬לאט‪-‬לאט שככה המהומה והלכה‪ ,‬עד שהס הושלך בכל יאבוז'נו‪.‬‬
‫השעה הייתה בין תשע לעשר‪ .‬אל המחנה התפרצו קבוצות גדולות נוספות של חיילי ס‪.‬ס‪ ,.‬גם‬
‫אלה לבושים כמו לקראת מלחמה‪ .‬הם תפסו עמדות שונות מסביב לצריפים‪ ,‬כשמבטם זורה‬
‫אימה בליבי‪.‬‬

‫מסדר לילה פתאומי‬
‫במצב זה‪ ,‬כשאני רועד כולי מפחד ומקור גם יחד‪ ,‬עמדתי בשורה‪ ,‬שיניי נוקשות זו בזו‪ .‬הרוח‬
‫הקרירה היבבנית והמקפיאה שנשבה מן החורש הסמוך הפרה במקצת את הדומייה‪,‬‬
‫שהשתררה מסביב ואיפשרה להאזין לרשרוש צמרות האורן שמעבר לגדר המחנה‪ .‬יכולתי‬
‫לשמוע את הלמות ליבי‪ .‬המוח נלחם בדעות שונות שהתרוצצו בו‪ ,‬אחת רעה מחברתה‪ .‬לא‬
‫היה לי כל ספק בדבר‪ ,‬שאכן זוממים הגרמנים להשמידנו כעת‪ ,‬בכיסוי הלילה המסתיר את‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 28 -‬‬

‫הכול‪ ,‬עד שיאיר השחר והסוף לכל! אולם האם יש איזה מוצא מסבך אומלל זה? שאלתי את‬
‫עצמי בדאגה‪.‬‬
‫הרגעים המעטים שבהם נאלצנו לעמוד דום‪ ,‬תוך שקט מוחלט מסביב‪ ,‬נדמו לנצח‪" .‬יקרה מה‬
‫שיקרה"‪ ,‬נשמעו לחישות בין האסירים היהודים‪ .‬הרגליים הקפואות למחצה מעמידה ללא ניע‪,‬‬
‫ניסו מדי פעם להקיש זו בזו‪ ,‬לחמם במקצת את הגוף‪ ,‬שדמה יותר לשלד מאשר לאדם חי‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף קרע את הדממה קול פוקד‪ .‬אחד מראשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ציווה על כל האסירים להקשיב‪.‬‬
‫הפקודה הועברה מייד על ידי פקודיו‪" :‬על כולם לחזור תיכף ומייד לצריפים‪ ,‬לקחת את כל‬
‫השמיכות שברשותם‪ ,‬לקפלן יפה ולחזור ולהתייצב במיפקד"‪.‬‬
‫למרות שפקודה זו הייתה בלתי צפויה ולא היה לה קשר עם חיסול‪ ,‬כמו שליבי ניבא אך לפני‬
‫רגע‪ ,‬בכל זאת לא נרגעתי עדיין‪ .‬חזרתי לצריף‪ ,‬לקחתי את שתי שמיכותיי‪ ,‬קיפלתי אותן‪,‬‬
‫וחיש מהר חזרתי למקומי בשורה הראשונה‪.‬‬
‫לפי ההיגיון הפשוט אפשר היה לחשוב שמתכוננים אנו ליציאה לדרך‪ ,‬אחרת למה צריכים‬
‫שמיכות? תוך כדי הסתכלות לעומק המחנה‪ ,‬הבחנתי גם במכונות ירייה הניצבות על הגגות‪,‬‬
‫מאויישות על ידי חיילים שאצבעותיהם על ההדק‪ ,‬מוכנים לירי‪ .‬בכל זאת לא רציתי להאמין‬
‫שאכן הכול ייגמר בלילה זה‪ .‬כל מאמציי הבלתי אנושיים במשך כשלוש שנים עומדים‬
‫להסתיים עכשיו?‬
‫כאשר האסירים חזרו‪ ,‬מצוידים בשמיכות‪ ,‬והם החלו להסתדר שוב בשורות‪ ,‬נראתה מרחוק‬
‫קבוצת עובדי המחסן‪ ,‬כשהם מחלקים שמיכות‪ .‬רבים קפצו על המציאה והצטיידו בנוספות‪.‬‬
‫אני הסתפקתי בשתיים משלי ולא ביקשתי יותר‪ .‬כמו‪-‬כן‪ ,‬החלו לחלק לחם‪ .‬אולם בשלב זה‬
‫קמה מהומה‪ ,‬אשר נסתיימה בהתערבות ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬וגרמה לפציעת אסירים רבים‪ .‬התוצאה‬
‫הייתה‪ ,‬שמספר אנשים הצליחו אומנם לתפוס כמה כיכרות לחם‪ ,‬שממילא לא היו מספיקות‬
‫עבורנו‪ .‬אני‪ ,‬יחד עם הרוב‪ ,‬נשארנו ללא לחם‪ .‬לו רציתי יכולתי לארגן לי כיכר לחם ללא קושי‬
‫מיוחד‪ ,‬אך ראשי נתון היה באותו רגע למשהו אחר לגמרי‪ :‬לא מן הנמנע הוא שכל זה אינו‬
‫אלא עוד הצגה מצד הגרמנים‪ ,‬המנסים להסוות את מה שעומד להתרחש עימנו‪ ,‬כדי שביתר‬
‫קלות יוכלו לבצע את זממם‪.‬‬
‫במצב כזה רציתי להיות ככל האפשר חופשי מחפצים‪ ,‬המכבידים על האסיר‪ ,‬במקרה שעליו‬
‫לפעול‪ .‬גם שתי השמיכות היו מיותרות לדעתי‪ ,‬אולם הייתה זו פקודה ולא יכולתי להפר אותה‬
‫בגלוי‪ .‬וכך‪ ,‬בעומדי מלא מתח‪ ,‬תוך כדי הרהורים נוגים האם ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬יוציאונו מבלי להשמידנו‬
‫במקום‪ ,‬נשמעה לפתע פקודה‪" :‬היכון!" אשר חישמלה אותי‪ .‬אחריה נמסר לנו‪" :‬להסתדר‬
‫חמישה‪-‬חמישה בשורה‪ .‬כל בלוק לחוד‪ ,‬עם הפנים לכיוון שער המחנה"‪ ,‬משמע ליציאה‪.‬‬

‫עוזבים את יאבוז'נו‬
‫"צריף מספר ‪ ,1‬קדימה צעד!" רעם קולו של אחד הקצינים‪ ,‬שהחריד את האוויר בחשכת‬
‫הלילה‪ .‬גוש אפל‪ ,‬צפוף החל לנוע באיטיות לעבר השער‪ .‬אחריו בלוק מספר ‪ 2‬וכך הלאה לפי‬
‫סדר המספרים‪ .‬כאשר הגוש של הבלוק שלי – הרביעי במספר – התקרב ליציאה מן המחנה‪,‬‬
‫הבחנתי מרחוק‪ ,‬מעברו השני של המחנה‪ ,‬בדליקה שהתבלטה בחשכת הליל‪ .‬לאחר‬
‫שעברתי את השער‪ ,‬תוך ספירה מדוקדקת של הגרמנים‪ ,‬ראיתי שליד המיפקדה שורפים‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬את כל התיקים‪ .‬היו אלה הרישומים והסטטיסטיקה שניהלו כל השנים‪ .‬בצורה זאת‬
‫השמידו את כל הקשור לניהול פנקסי כוח אדם‪ ,‬שלא יפלו חס וחלילה לידי הרוסים‪,‬‬
‫המתקרבים והולכים לכיווננו‪.‬‬
‫היה זה תאריך היסטורי‪ .‬אומנם ידעתי שחייב לבוא קץ לכל זה‪ ,‬אך ברגע הופעתו נדהמתי‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בלילה של ה‪ 17-‬בינואר ‪ ,1945‬עזבתי יחד עם כולם‪ ,‬את שער המחנה יאבוז'נו לכיוון‬
‫בלתי ידוע‪ .‬מאחוריי ומלפניי צועדים המוני אסירים רצוצים ושבורים‪ ,‬כשבליבם סימן שאלה‬
‫גדול‪ :‬לאן?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 29 -‬‬

‫קשה מאוד לתאר בפרוטרוט לילה חשוך זה‪ ,‬כאשר אני‪ ,‬מבוהל מהקימה הפתאומית‪ ,‬נפחד‬
‫מהצעידה האיטית אל כיוון לא‪-‬ידוע‪ ,‬בתוך שורות אין סופיות‪ .‬בידי שתי השמיכות הבלויות‪,‬‬
‫ששימשו לי אמצעי חימום זה זמן רב‪ ,‬מאז בואי לבלוק ‪ 4‬ובליבי חלל ריק – חלל‪ ,‬אשר רק‬
‫הפחד הנסתר ממלא אותו עד אפס מקום‪ .‬כפי שצפיתי‪ ,‬שתי השמיכות – אחרים לקחו יותר‬
‫– הכבידו מאוד על ההליכה ומנעו מהידיים להתחכך זו בזו כדי להתחמם קצת‪.‬‬

‫שקשוק של נעלי‪-‬עץ‬
‫צעדיי ההולכים נשמעו היטב למרחקים‪ .‬היו אלה הדי נקישות סוליות העץ של נעלי הצועדים‬
‫באדמה הקפואה והנוקשה‪ .‬צעד אחרי צעד התקדם הטור האפור והארוך ליד גדר התיל של‬
‫המחנה העזוב‪ .‬בפנים‪ ,‬מעברו השני‪ ,‬יכולתי לראות קבוצת חיילי ס‪.‬ס‪ .‬שעסקה בחיפוש קפדני‬
‫אחרי אסירים‪ ,‬שמא מישהו חפץ להישאר ולהסתתר בתוך הצריפים‪ ,‬במקום להשתתף בטיול‬
‫הלילה‪ ,‬שאת סופו מי ישורנו‪…‬‬
‫בהתחלה התקדמנו לאט‪ ,‬בצד ימין של המחנה‪ .‬עברנו את חורשת האורנים‪ ,‬שהייתה‬
‫מרוחקת מטרים ספורים מהגדר‪ .‬זו אותה חורשה – כך סופר לי – שדרכה ברח אסיר רוסי‬
‫בליל אמש‪ ,‬עת כבה החשמל בזמן ההפצה‪ ,‬חוטי התיל היו לא מחושמלים‪ ,‬כי הזרם נפסק‪,‬‬
‫והוא ניצל זאת לטובתו‪ .‬חורשה זאת הזכירה לי מקרה אחר‪ 26 :‬האסירים שניסו לפני זמן‬
‫להגיע אליה‪ ,‬דרך מנהרה שחפרו מצריף מספר ‪ .2‬הם כל‪-‬כך עמלו בביצוע משימתם‪ ,‬אך‬
‫אחד מהקבוצה בגד בהם וכולם הועלו על הגרדום‪.‬‬
‫נזכרתי איך חלמתי תמיד – בהיותי עדיין במחנה – לטייל ב ין עצים אלה‪ ,‬לשאוף אוויר צח‬
‫בצל הענפים הצעירים ולהתבשם בריחם המשכר‪ ,‬והנה נתגשם חלומי‪ ,‬אולם בצורה שונה‬
‫ומשונה‪ .‬הנה צועד אני אין אונים בתוך ים של ראשים‪ ,‬אוקיינוס של צללי אדם המומים‪,‬‬
‫בחורשה‪ ,‬שלובן השלג מבליט עוד יותר את ירקותה‪ ,‬וכל מאוויינו‪ :‬קצת מנוחה אחרי יום של‬
‫עמל מפרך‪ .‬אך במקומה ‪ -‬מוצעדים אנו כצאן לטבח‪ ,‬בליל חושך זה‪ ,‬תחת משמר כבד‪ ,‬אל‬
‫הבלתי נודע‪ .‬הלב מתפלץ‪ ,‬עת חושב אני על הצפוי לי מחר‪ ,‬ואולי גם מחרתיים‪….‬‬

‫בכביש קרקוב‪-‬קטוביץ‬
‫לאחר דקות מספר יצאנו לכביש הראשי קרקוב‪-‬קטוביץ‪ .‬אם בחורשה הייתה ההליכה קשה‪,‬‬
‫מפאת השלג הנערם‪ ,‬שהיה נדבק לנעליים‪ ,‬הרי על הכביש היא קשתה שבעתיים‪ .‬האספלט‬
‫החלקלק וסוליות העץ לא היוו זיווג מוצלח‪ .‬מדי רגעים מספר היה מישהו מחליק ומעכב את‬
‫התנועה של הצועדים‪ .‬הדבר היה מעורר את חמת חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬שליוונו‪ ,‬ומעלה את רוגזם‪,‬‬
‫והם ביטאו זאת במכות עלינו‪.‬‬
‫לקושי ההליכה נוספו שתי השמיכות‪ .‬מובן שלא היו לנו כפפות‪ ,‬וכך ידיי הגלויות הופקרו לקור‬
‫העז‪ ,‬שהלך וגבר באותו ליל חורף אומלל‪ .‬אומנם העברתי מדי פעם את השמיכות מיד אחת‬
‫לשנייה‪ ,‬אך בפתרון זה לא היה כדי לספק חימום מה לאצבעות הגלויות‪ .‬מצבי היה עדיין טוב‬
‫יותר מאלה שנשאו עימם מטען כבד יותר‪ .‬רוב חבריי לגורל סחבו שלוש וארבע שמיכות‪,‬‬
‫מבלי שאף אחד מאיתנו ידע‪ ,‬אם תתאפשר לנו לינת לילה איפשהו‪ .‬מאחר והייתי נעול בנעלי‬
‫עור שפר גורלי‪ .‬אומנם מידתן הייתה גדולה ממידת רגליי‪ ,‬אך נוחות היו יותר בדריכה מנעלי‬
‫עץ‪ ,‬שסולייתן נדבקת לשלג‪ ,‬שיצר גבשושיות חלקלקות‪.‬‬
‫תוך כדי צעידה בקור‪ ,‬שגבר והלך לקראת חצות הלילה‪ ,‬כאשר תנוכי האוזניים וקצה האף‬
‫התחילו לדגדג‪ ,‬סימן שעומדים הם לקפוא! היה צריך לשמור גם על הוראות החיילים‬
‫המלווים‪ :‬שמירה על יישור השורה וכיסוי העורף‪ ,‬כשעיני ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬בולשות אחרי כל חריגה‬
‫מפקודות אלה‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 31 -‬‬

‫למרות העייפות שתקפה אותי‪ ,‬מוחי לא חדל לחשוב‪ .‬התעמקתי לפתע בשאלה אחת כאובה‪:‬‬
‫מה עלה בגורלם של החולים שנמצאו בבלוק המרפאה‪ ,‬בזמן האחרון‪ ,‬במחנה יאבוז'נו‪ ,‬בעת‬
‫שעזבנו אותו? בזמן רגיל היה 'הטיפול' שניתן בו דומה לזה של אושוויץ או בבירקנאו‪ ,‬דהיינו‪:‬‬
‫חוסר טיפול מוחלט! ובכל זאת‪ ,‬מספר לא קטן של אסירים פנו בלית ברירה אליו‪ ,‬בקוותם‬
‫לקבל עזרה רפואית‪ .‬והתוצאה‪ :‬במשלוח הבא היו מועברים ישר לחיסול במשרפות‪ .‬חשבתי‬
‫שאולי הפעם הם לא הספיקו לחסלם וכך נשארו בחיים? ולמה לא חיליתי גם אני במקום‬
‫לצאת למסע קשה זה? אך תשובה לכל שאלותיי לא קיבלתי באותו רגע‪.‬‬
‫רק אחרי השחרור‪ ,‬כאשר נפגשתי עם אחד השרידים שניצלו ממחנה יאבוז'נו‪ ,‬נודעו לי מפיו‬
‫פרטים אלה‪:‬‬
‫הוא היה אחד מבין עשרות החולים ומעט המתחלים ששכבו בבלוק 'בית‪-‬החולים'‪ .‬אומנם‪,‬‬
‫ליבם ניבא להם רעות‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬בחרו להישאר בבלוק‪ ,‬בהפקירם את חייהם לגורל הבלתי‬
‫צפוי‪ .‬וזה סיפורו המזעזע‪:‬‬

‫חיסולו של 'בית החולים'‬
‫לאחר שאחרון הבלוקים עזב את שטח המחנה ואסיריו צעדו לקול פקודות ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬בטוחים‬
‫היו החולים שאכן נעזבו לנפשם‪ .‬בחיל ורעדה ניגשו כמה מהם לחלונות כדי להסתכל ולספר‬
‫לאחרים מה נעשה בחוץ‪ .‬אולם קולות הגרמנים‪ ,‬שחיפשו אחר מסתתרים‪ ,‬החזירום למציאות‬
‫המרה‪ ,‬ובלבבות נרגשים חיכו לבאות‪.‬‬
‫הדקות נמשכו כנצח‪ .‬קולות ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬במחנה טרם נדמו‪ .‬רעש שהלך והתקרב לצריפם החרידם‬
‫במיטותיהם‪ .‬למרות עייפותם ותשישותם החליטו להישאר ערניים ולעקוב אחרי מעשיהם של‬
‫הגרמנים‪ .‬בעוד הם מקשיבים לקולות‪ ,‬שהפכו יותר ויותר ברורים‪ ,‬הבחינו אחדים מהם‬
‫בחפצים מוזרים הנסחבים על ידי החיילים לכיוון צריפם‪ ,‬ששימש כעין מרפאה‪ .‬טרם הספיקו‬
‫להתאושש מתדהמתם‪ ,‬והנה ניצב חייל ס‪.‬ס‪ .‬ליד הדלת ולא נתן לאיש לצאת‪.‬‬
‫המתיחות בפנים גברה והלכה מרגע לרגע‪ .‬היו כאלה שניסו לפרוץ ולקפוץ דרך החלונות‪,‬‬
‫אולם המקלעים המכודנים של השומרים ואגרופי השריון בחגורותיהם שמו לאל את כל‬
‫מאמציהם‪ .‬בלית ברירה עמדו מצטופפים בפנים הצריף‪ ,‬זה ליד זה וחיכו לגזר דינם‪.‬‬
‫בינתיים לא עמדו הגרמנים בחיבוק ידיים‪ .‬הם הכינו מוקשי שעון מסביב למבנה‪ .‬לאחר‬
‫שסיימו את מלאכתם השטנית‪ ,‬נשמעה התפוצצות עזה‪ ,‬שהחרידה את כל הסביבה‪ .‬הבלוק‬
‫על כל תושביו נהרס עד היסוד‪ .‬כדי להיות בטוחים בעבודתם לא הסתלקו מייד‪ .‬הם המתינו‬
‫מעט‪ ,‬וכאשר נשמעו למרחוק קולות הנפגעים‪ ,‬זרקו לתוך עיי המפולת מספר רימונים וכן ירו‬
‫הרבה כדורים על כל דבר שנע‪ .‬רק לאחר מכן עזבו את המקום‪ .‬מכל הבלוק הזה‪ ,‬שסימל‬
‫פעם מרפאה‪ ,‬נשארה ערימה של חומרי בניין ובתוכם גופות מרוטשים של החולים"‪ ,‬סיים הוא‬
‫את הטרגדיה של אותו לילה‪.‬‬
‫חברי‪ ,‬שסיפר לי כל זאת היה בן הנפגעים קל‪ .‬הוא לא זע ולא נע עד אשר הסתלקו הגרמנים‪.‬‬
‫לאחר שהתאושש קמעא זחל החוצה נדהם ומזועזע‪ ,‬ועזר לבודדים‪ ,‬שנשארו בחיים כמוהו‪,‬‬
‫להיחלץ מהמפולת‪ .‬הם חיפשו קצת מזון ומצאוהו בצריפים העזובים‪ ,‬ורק אחרי ימים מספר‬
‫זכו לקבל את פני הצבא האדום‪ ,‬שנכנס אל תוך שער המחנה יאבוז'נו‪.‬‬
‫אני‪ ,‬שלא יכולתי באותו רגע לדעת או לנחש את הנעשה בין כותלי בית‪-‬החולים במחנה‪,‬‬
‫קינאתי בנשארים שם‪" .‬יקרה להם מה שיקרה"‪ ,‬אמרתי לעצמי‪" ,‬העיקר שאינם צריכים לצעוד‬
‫כמוני בליל כפור זה"‪.‬‬
‫הקור שהלך וגבר מרגע לרגע חדר עמוק אל תוך עצמו‪ .‬גם הרעב החל להציק‪ .‬הרגליים‬
‫בוססו בשלג המלבין והמסנוור את העיניים‪ ,‬עד שהחלו לכאוב מרוב הסתכלות בו‪ .‬עברנו‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 30 -‬‬

‫כפרים דוממים שתושביהם שקועים היו בשינה עמוקה‪ .‬ודאי לא עלה על דעתם‪ ,‬שסמוך להם‬
‫מוצעדים המוני אסירים אל הבלתי ידוע‪.‬‬
‫עם דמדומי השחר העולה גבר הקור‪ .‬רוח צולפת החלה נושבת בקלילות והקפיאה את הדם‬
‫בעורקים‪ .‬הנשימה נעשתה כבדה והעיניים כאילו ביקשו להיעצם לזמן מה – לרגע קטן‪ ,‬לקצת‬
‫לטיפה‪" .‬אח‪ ,‬כמה הייתי נותן בעד מנוחה קלה"‪ ,‬נשמעו לחישות מפי ההולכים לידי‪.‬‬
‫הדיבור בשורות היה בחזקת סכנת חיים‪ .‬נאסר עלינו לשוחח לחלוטין‪ .‬השומרים הקפידו‬
‫מאוד על מילוי פקודה זו‪ .‬לא אחד ולא שניים מבין האסירים‪ ,‬ספגו מוכח רצח בעוברם על‬
‫הוראה זו‪.‬‬

‫התעלפויות של אסירים‬
‫עם התגבר הקור‪ ,‬החלו המקרים הראשונים של ההתעלפויות‪ .‬פה ושם יכולתי לראות אסירים‬
‫צונחים אין אונים‪ ,‬כשנפילתם מלווה באנחת כאב שהחרידה את השורות הדוממות‪.‬‬
‫אני‪ ,‬שההליכה אצלי הייתה חלק מהעבודה‪ ,‬לא התקשיתי במיוחד‪ .‬גם התנהגות ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ביום‬
‫הראשון לא הצביעה על ההתאכזרות שתבוא בהמשך‪ .‬בשלב זה כאשר אחד מן האסירים‬
‫מעדה רגלו‪ ,‬או שמתוך חולשה צנח ארצה‪ ,‬היו הגרמנים מצווים על ההולכים לצידו להרימו‬
‫ולתמוך בו‪ .‬ציווי זה הוסיף מעט ביטחון בפי האסירים האופטימיסטים‪ ,‬שטענו‪ :‬אנו מועברים‬
‫למחנה אחר ושם נמשיך לעבוד‪ .‬הגרמנים אינם רוצים לסטות מהקו שלהם‪ .‬לעומתם טענו‬
‫חבריהם הפסימיסטים‪ :‬הכול בלוף אחד גדול‪ .‬לגרמנים אין צורך יותר בעובדים‪ ,‬אלא רק‬
‫בחיסולנו הגמור‪ .‬לדאבוננו‪ ,‬אלה האחרונים צדקו‪ ,‬כפי שיתברר להלן בפרקים הבאים‪.‬‬
‫כאשר הפציע השחר התחלתי להרגיש עייפות רבה‪ .‬הקור גבר מרגע לרגע ורגליי כאילו‬
‫נסחבו בכוח‪ ,‬במקום ללכת לבד‪ .‬את אצבעותיי כמעט ולא הרגשתי‪ .‬הן היו מכופפות מחמת‬
‫החזקת השמיכות‪ ,‬מתחת לבית השחי‪ .‬הפנים התעבו והשיניים נקשו זו בזו‪ .‬לצידי צעד חברי‬
‫הטוב פנחס נוסל‪ ,‬שיחד עבדנו זמן רב ביאבוזו'נו בנשיאת פחם‪ ,‬בניקוי הדוודים ועוד‬
‫התעסקויות‪ .‬מזמן לזמן עודדנו זה את זה‪ .‬ביד אחת אחזנו זה בזה‪ ,‬לבל נחליק חס וחלילה‪,‬‬
‫וכך הוקל לנו‪ .‬מגע יד של חבר קרוב הוסיפה הרבה למורל באותן שעות גורליות‪.‬‬
‫שוב עברנו כפרים שלווים‪ .‬איכרים ואיכרות מיהרו לעבודתם היומיומית‪ ,‬מי לרפת ומי‬
‫לאורווה‪ .‬הבתים הכפריים‪ ,‬מכוסי רעפים אדומים‪ ,‬נראו כה מושכים וקוסמים‪ ,‬ומחצית מחיי‬
‫הייתי נותן תמורת האפשרות להיכנס אליהם ולהתחמם מהכפור הנורא‪ .‬פה ושם נראה ראש‬
‫אדם מציץ בעד לחלון‪ ,‬ששמשותיו מכוסות שכבת כפור‪ .‬אולם בהיתקלו במבטי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שהיו‬
‫חמושים מכף רגל ועד ראש‪ ,‬נסוג אינסטינקטיבית אחורה‪ .‬מארובות מספר היתמר עשן דליל‪,‬‬
‫שהעיד על זמן הכנת ארוחת הבוקר‪ .‬באותה שעה נזכרתי איך סובבתי בכפרים לפני כשלוש‬
‫שנים‪ ,‬בחפשי עבודה אצל האיכרים בסביבת הכפר יבלונוב‪ ,‬אך לשמע קולו המאיץ של‬
‫החייל‪ ,‬נותקו בבת אחת מחשבותיי והרהוריי והוחזרתי לפתע למציאות העגומה‪ .‬כמה טוב‬
‫היה‪ ,‬אך לפני דקות מספר‪ ,‬להינתק מכל זה‪ ,‬שנעשה אתי עכשיו‪ ,‬אולם חלומות לחוד‬
‫ומציאות לחוד!‬
‫לאט‪-‬לאט חלפו שעות הבוקר‪ ,‬מזון או מנוחה כלשהי לא ניתנו לנו כלל‪ .‬מובן‪ ,‬שחולשה תקפה‬
‫את רוב הצועדים‪ .‬אומנם היו אחדים מבינינו שהצטיידו בקצת לחם‪ ,‬אמש‪ ,‬לפני היציאה‬
‫מהמחנה‪ ,‬אך לבקש מהם נגיסה היה אבסורד‪ .‬אסירי המחנה‪ ,‬רובם ככולם‪ ,‬לא התחלקו עם‬
‫חבריהם בפת ללחם‪ ,‬פרט למקרים בודדים ויוצאים מהכלל‪ .‬חלקם טענו שאין ביכולתם להגיע‬
‫ללחם הטמון אי‪-‬שם במעמקי הלבוש‪…‬‬
‫לעת הצהריים הגענו לעיירה מסוימת‪ .‬הרחובות נראו נקיים‪ ,‬כיאה למקום מגורים בשלזיה‪.‬‬
‫בצידי המדרכות נעצרו אזרחים‪ ,‬כשהם מתבוננים בנו בפליאה‪ .‬ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬אומנם ניסו לפזר את‬
‫המתבוננים‪,‬אך מאמצם היה לשווא‪ .‬לבסוף ויתרו להם ואנחנו המשכנו בדרכנו‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 32 -‬‬

‫יהודי המזרח האחרונים‬
‫באחד הרחובות שמתי לב לתופעה מעניינת‪ .‬נזדמן לי להבחין באישה בגיל השלושים‪ ,‬כשהיא‬
‫מסתכלת בנו דרך חלון דירתה ועל פניה חיוכים‪ ,‬משמע‪ ,‬מחזה זה מצא חן בעיניה‪ .‬גם מקרים‬
‫דומים שנתקלתי בהם בדרך העידו כאלף עדים על אופיים של התושבים המקומיים‪ ,‬שהרגישו‬
‫עצמם כאדונים של העולם‪ .‬למשל‪ :‬שני גברים התבוננו בנו בצורה מעניינת וסקרנית במשך‬
‫רגעים מספר‪ .‬לבסוף נענע אחד בראשו ובהצביעו עלינו אמר לחברו חגיגית‪" :‬אלה הם סוף‪-‬‬
‫סוף יהודי המזרח האחרונים"‪.‬‬
‫בשומעי 'חוות דעת' זו יוצאת מפי אחד האזרחים של אותה עיירה‪ ,‬רתחתי מכעס ודמי עלה‬
‫בקרבי‪" .‬לא די שעוברות עלינו צרות צרורות כאלה‪ ,‬שלא כתובות אפילו בתורה‪ ,‬מוסיף הלה‬
‫מלח על פצעינו"‪ .‬לו רק ניתן לי לנקום בו באותו רגע הייתי ודאי משסעו כדג במקום‪.‬‬
‫כאשר הטור האינסופי שלנו המשיך לצעוד את דרכו‪ ,‬הצלחתי לקרוא על אחד השלטים של‬
‫חנות את שם העיירה‪( LAURA-HUTTA :‬לאורה‪-‬הוטה)‪ .‬כאן שוב הקביל את פנינו קהל‬
‫מסתכלים סקרנים‪ ,‬שלא הוסיף הרבה על מצב רוחנו הירוד‪ .‬כבר לא הייתי מעוניין לשמוע‬
‫שום מבינות עלינו מפי האזרחים‪ .‬לבסוף פנינו לכיוון רחוב אחר‪ ,‬משם לסמטה אחת‪ ,‬והוכנסנו‬
‫לחצר גדולה‪.‬‬
‫המקום דמה לבית חרושת‪ .‬עזובה שררה בכל השטח מסביב‪ .‬נראה שלא מזמן נטשוהו‪.‬‬
‫החומה הגבוהה הבנויה לבנים אדומות שהקיפה את החצר‪ ,‬הזכירה לי שוב את המחנה‪ .‬היא‬
‫נתנה ל‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬אפשרות לשלוט עלינו היטב‪ .‬לאחר שניתנה פקודה לעצור במקום‪ ,‬הטלתי את‬
‫גופי הרצוץ על אדמת החצר‪ .‬כיסיתי את רגליי הקפואות למחצה בשתי השמיכות והקלה‬
‫הורגשה בי‪ .‬תוך זמן קצר נתמלא המקום גופות אדם יגעות הפזורות בכל השטח‪ .‬בלי דמיון‬
‫רב יכולתי לשוות שלפניי שדה קטל‪.‬‬
‫אחדים מבין האסירים אשר לא רצו לנוח וכל ישותם הייתה מופנית קודם לכל 'לארגן' משהו‪,‬‬
‫נאלצו עד מהרה לעזוב את תוכניותיהם ולהשתטח על הארץ ולהפסיק להתרוצץ‪ .‬פחד ה‪-‬‬
‫ס‪.‬ס‪ .‬מניסיון בריחה היה כה רב‪ ,‬והיה קשה להבינו‪ .‬בראותם אסיר עומד‪ ,‬אפילו מחוסר מקום‬
‫ישיבה‪ ,‬נתמלאו מייד כעס‪ .‬פרצופיהם נתעוותו עד להחריד‪ ,‬עד שהלה לא התיישב על הארץ‪.‬‬

‫'מנוחה' בלאורה‪-‬הוטה‬
‫נראה שהמנוחה הייתה מיועדת לא לנו‪ .‬לאחר שהגרמנים נתכנסו באחד מאגפי בית החרושת‬
‫העזוב כדי לפוש מן הדרך‪ ,‬סעדו את ליבם במאכל ובמשקה של מטבח השדה הנגרר‬
‫אחריהם‪ ,‬בעוד שאנחנו שרועים על הארץ הקפואה‪ .‬מדי פעם התחלפו השומרים‪ ,‬כדי להיטיב‬
‫את ליבם החלש‪ ,‬ואנו רק יכולים להריח את ריחו הנעים של הקפה המהביל והריחני‪ ,‬הנישא‬
‫אלינו ומגרה את אפינו‪.‬‬
‫המנוחה המפסקת הגיעה לקיצה עם סיום סעודת ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬רעבים וצמאים‪ ,‬רצוצים ומיואשים‬
‫שמענו את הפקודה‪( !AUFF :‬לקום!)‪ .‬התייצבנו עד מהרה בשורות והחלה הספירה‪ .‬לאחר‬
‫שהמספר הכללי התאים‪ ,‬זזנו ללא שהיות מרובות‪ ,‬כשמאחורינו נשארת החצר – תחנתנו‬
‫הראשונה של 'מנוחה'‪ ,‬בדרך אל ההמשך הבלתי ידוע‪.‬‬
‫רגלינו עדיין דרכו בשטח פולין שלפני המלחמה‪ .‬כעת היה האזור כולו מסופח לרייך השלישי‪.‬‬
‫השלטים שבצידי הדרך נתנו לי אפשרות לעקוב אחרי 'טיולנו' זה‪ .‬בתום הליכה מאומצת –‬
‫"הרי נחתם מספיק"‪ ,‬לפי דברי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ – .‬של שעות מספר התקרבנו לעיר הגבול ביטום‪,‬‬
‫פולין‪-‬גרמניה של פעם‪ .‬הסביבה הייתה עשירה במפעלי תעשייה רבים‪ ,‬ויותר מהם במחנות‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 33 -‬‬

‫הסגר לרוב‪ ,‬שעתה עמדו עזובים מאין יושב‪ .‬מחשבה עצובה חלפה במוחי המיוגע‪ :‬מה קרה‬
‫לכל האסירים שהיו כאן קודם?‬
‫אולם לא היה זמן להרהורים אלה‪ .‬בכוח ההתמדה נאלצתי לצעוד הלאה‪ .‬שוב נתקלנו‬
‫בארובות כבויות של התעשייה הכבדה שנרתמה למכונה הנאצית‪ .‬בשלזיה העילית והתחתית‬
‫ניתן לגרמנים לנצל כוח אדם זול‪ ,‬במטרה לכבוש את העולם‪ .‬אולם לכל דבר בא הקץ‪ .‬עכשיו‬
‫הכול כאן דומם ומושבת‪ .‬לא עוד רעש מכונות‪ ,‬יללת הסירנות המודיעות על התחת או סיום‬
‫יום עבודה‪ .‬ביום בהיר אחד נפסק שלטון הטרור שלהם והם נאלצים לסגת מאזור זה‪,‬‬
‫בסחבם אותנו עימם – "רק כדי להצילנו מידי הבולשביקים"‪ ,‬כפי שטענו הגרמנים המלווים‬
‫שלנו‪.‬‬
‫ידענו כל הזמן שבעלות הברית הפציצו אזור זה בלי הפסק‪ .‬אך נראה שלא כל המפעלים‬
‫נהרסו‪ .‬עדיין עמדו על תילם בתי חרושת רבים ובמצב טוב‪.‬‬
‫עם ערוב היום‪ ,‬עייף עד מוות‪ ,‬עשיתי לי סיכום קטן‪ :‬אנחנו צועדים כבר כיממה‪ .‬התאריך הוא‪:‬‬
‫יום חמישי‪ .18.1.45 ,‬מי יודע כמה עלינו עוד ללכת‪ ,‬והעיקר – לאן פנינו מועדות? לפתע חל‬
‫מפנה לרעה ביחס הגרמנים אלינו‪ .‬אם עד עכשיו איפשרו לנו להרים אסיר נופל או מחליק ולא‬
‫הפריעו בזה‪ ,‬הרי מעכשיו נשתנתה התמונה עד לבלתי היכר‪ .‬כאשר רק הבחינו באסיר צונח‬
‫ארצה‪ ,‬קפץ אליו אחד השומרים ובכוח הנשק מנע מחבריו לבוא לעזרתו‪ .‬הוא סחבו הצידה‪,‬‬
‫לבל יפריע לשיירה לעשות את דרכה – והרגו בירייה‪.‬‬
‫בראותי מחזה טרגי זה‪ ,‬שהתרחש לידי ממש‪ ,‬אחזני פחד נורא וכולי רעדתי מאימה‪ .‬אם עד‬
‫עכשיו היה בי עדיין שמץ של תקווה‪ ,‬שאכן מועברים אנו למקום עבודה אחר‪ ,‬מרוחק מקווי‬
‫החזית הרוסית‪ ,‬הרי עכשיו לא היה לי כל ספק שמטרה אחת לפניהם‪ :‬השמדה בפועל‪ .‬כדור‬
‫הדומדום שריסק את מוחו של החבר שלי‪ ,‬שנפל לידי בשורה זעק‪" :‬עד עכשיו הייתה‬
‫הסוואה‪ ,‬מרגע זה – הרג!"‬
‫ואכן‪ ,‬לא טעיתי בהשערתי הנוראה‪ .‬קולות היריות תכפו ובאו זה אחר זה‪ .‬פעם מלפנים ופעם‬
‫מאחור‪ .‬פחדם של הצועדים לבש צורה אימתנית‪ .‬בכוחות אל‪-‬אנושיים השתדל כל אחד‬
‫להיאחז ולו בכנף הבגד של ההולך לידו‪ .‬החשוב הוא‪ ,‬לבל תימוט רגלו בכביש החלקלק‬
‫כדמדומי הערב‪.‬‬
‫לאחר ותק של ארבעה מחנות ריכוז‪ ,‬יכולתי לדעת שמספר האסירים במחנה מוכרח תמיד‬
‫להתאים לסך הכול הכללי‪ .‬אם קרה אסון‪ ,‬כגון‪ :‬אסיר שנרצח בידי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬או התמוטט סתם‬
‫בעבודה או בכל מקום אחר‪ ,‬היו האסירים בפלוגתו חייבים לסחבו על כתפיהם ולהביאו‬
‫למחנה‪ .‬קרו גם מקרים לא מעטים שאסיר טבע או טובע במזיד על ידי הקאפו או החייל‪.‬‬
‫אולם שום דו"ח על המקרה לא יכול היה לבוא במקום גופות המתים‪ .‬מוכרחים היו למצוא‬
‫אותם ולהביאם למחנה! ואפילו שהעניין ייקח לילה שלם‪ .‬והנה כאן‪ ,‬פתאום‪ ,‬שינו הגרמנים‬
‫את נוהלם והחלו "מוותרים" סתם ככה על גופות הירויים והקפואים‪ .‬משמע – סימן רע‬
‫בהחלט צפוי לנו מעתה‪.‬‬

‫מותו של פנחס נוסל‬
‫אני וחברי פנחס נוסל הלכנו ביחד באותו טור‪ .‬שנינו החזקנו מעמד יחד כל הזמן‪ ,‬עוד‬
‫מנשיאת הפחם אצל הקאפו האנס‪ .‬והנה לפתע מעדה רגלו‪ ,‬בגלל השלג שהצטבר ונדבק‬
‫לסוליית העץ של נעלו‪ .‬הלה התמוטט לאחור‪ .‬ללא שהיות התכופפתי בניסיון להרימו מן‬
‫הכביש‪ ,‬אך קת של "שמייסר" בידי חייל ס‪.‬ס‪ .‬שהוטחה בגבי מנעה ממני לבוא לעזרת החבר‪.‬‬
‫כדור "דומדום" של כלי נשקו שמה לאל את רצון החיים החזק שפעפע בבחור זה‪ .‬הדבר‬
‫השפיע עלי בצורה קיצונית מאוד‪ .‬עצוב המשכתי ללכת‪ ,‬ורק שאלה אחת לא נתנה לי מנוח‪:‬‬
‫למה?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 34 -‬‬

‫לפתע ניתנה פקודה חדשה‪" :‬על כל הצועדים לרדת מן הכביש"‪ .‬הדבר הזה גבל ממש‬
‫באכזריות‪ .‬אם עד עכשיו המשכנו לצעוד על בסיס איתן‪ ,‬אומנם חלק‪ ,‬עכשיו היה עלינו לרדת‬
‫אל שולי הכביש ולצעוד בתעלה‪ .‬הכול נעשה כדי לפנות את הדרך לנסיגת הצבא הגרמני‪,‬‬
‫שברח בבהלה מן הצבא האדום המזנב אחריו‪ .‬כל צעד שלי היה בבחינת סיכון‪ ,‬כי לא ידעתי‬
‫את עומקה של התעלה שהפרידה בין הכביש והשדות‪ .‬רק ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬עם הרכב שלהם המשיכו‬
‫להתנהל על הכביש‪.‬‬
‫עם רדת הלילה התקרבנו לתחומי העיר‪ .‬שבור ורצוץ‪ ,‬עייף עד מוות וקפוא למחצה‪ ,‬סחבתי‪-‬‬
‫גררתי את רגליי שהיו כבר מיובלות‪ ,‬בגלל גודלן מעל למידתי של נעליי‪ .‬מרוב פחד אבד לי‬
‫התיאבון ולא הרגשתי רעב‪ .‬רק תפילה אחת הייתה בפי‪ ,‬שתינתן לי קצת מנוחה ותו לא!‬
‫בתוך תחומי העיר ביטום‪ ,‬פסקו אומנם היריות‪ ,‬אולם החלה צרה אחרת‪ ,‬חדשה לגמרי‪.‬‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬החלו לחטוף אסירים מתוך השורות כדי שיסחבו את הקורבנות שנפלו במבואות‬
‫העיר‪ .‬הגרמנים לא רצו 'ללכלך' את הרחובות‪ .‬מכיוון שמספר הקורבנות היה גדול‪ ,‬גם‬
‫החטיפות היו רבות‪ .‬היו גם גרמנים שהתעייפו לסחוב את מטענם האישי ובחרו באסירים‬
‫הקיצוניים שהלכו בצידי הטור לשאת את מזוודותיהם‪ .‬כאשר האסירים ראו זאת‪ ,‬קמה מייד‬
‫בהלה‪ .‬הקיצונים החלו להתערב עם האמצעים‪ ,‬כדי לא להיות מטרה לחטיפה‪ .‬כאשר הבחינו‬
‫הגרמנים בשיטה שנהגו האסירים‪ ,‬הם יצאו מכליהם‪ ,‬וכדי להגדיל את המבוכה הרעיפו ברד‬
‫של מכות על המסכנים‪ ,‬שניסו לגונן על עצמם בכל הכוחות שעדיין נשארו להם‪ .‬קתות‬
‫המקלעים פעלו את שלהן‪ ,‬ולאחר מאמץ עז שקטו הרוחות‪.‬‬
‫התמונה של אותו לילה לא תמוש מנגד עיניי זמן רב‪ ,‬לנצח! שיירה ארוכה אין‪-‬סופית של‬
‫ראשי אדם‪ ,‬חצי רדומים‪ ,‬מתפתלת לה לאורך רחובותיה של העיר ביטום‪ .‬מסביב‪ ,‬עד היכן‬
‫שהעין הגיעה אליו‪ ,‬הכול היה שרוי באפלה גמורה‪ ,‬מפחד ההפצצות של מטוסי בעלות‬
‫הברית‪ .‬צלליות ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שנתמשכו לצידנו לאורך הטור‪ ,‬בלטו מאוד מול השלג שכיסה את‬
‫הכול‪ .‬דמיתי אותם לשלדי מתים‪ ,‬אולם קני המקלעים אשר בלטו מעל גביהם ושכמיהם העידו‬
‫על תפקיד 'המתים' הללו וכלי המשחית שבידיהם‪…‬‬
‫לא רחוק מן השיירה שבה צעדתי‪ ,‬כשרגליי מבוססות בתעלה המלאה בשלג ובשיירי פסולת‬
‫של ענפים ומה לא‪ ,‬הבחנתי בשני אסירים שנשאו מוט ארוך שגופת מת מחוברת אליו‪ .‬ידיו‬
‫ורגליו של הקורבן נגררו לאורך הדרך עד אשר תושלך הגופה עם עוברנו את העיר‪.‬‬
‫כשהרגשתי שעומדים להחליף את הסבלים‪ ,‬העלמתי את עצמי בינות לאסירים‪ ,‬באמצע‪ ,‬עד‬
‫יעבור זעם‪ .‬הרגשתי שאם אצטרך להיות גם סבל‪ ,‬אתמוטט במקום‪.‬‬

‫כדור שלג במקום אוכל‬
‫לאחר שהשיירה נתארכה יתר על המידה‪ ,‬מכיוון שהראשונים הלכו בקצב יותר מהר‬
‫והאחרונים‪ ,‬שנאלצו לפסוח על גופות ההרוגים והרמוסים‪ ,‬פיגרו במקצת‪ ,‬ניתנה פקודת‬
‫"עצור" להתחברות הטור‪ .‬כבמקל קסמים צנח ההמון ארצה‪ ,‬עד שכולם הפכו כמעט לגוש‬
‫אחד‪ .‬אסיר דבק באסיר‪ ,‬גם מעייפות וגם מצורך להתחמם קמעא‪ .‬לפתע הרגשתי ברע וראשי‬
‫כאילו הסתחרר עלי‪ .‬חולשה תקפה אותי ולא ידעתי אם מרעב או מחוסר אונים‪ .‬הושטתי את‬
‫ידי‪ ,‬אספתי קצת שלג לבן מצידי הכביש‪ ,‬לשתי ממנו כעין גולה והכנסתיה לפי‪ .‬מייד הרגשתי‬
‫כעין הקלה וערנות‪ ,‬והתאוששתי מעט‪.‬‬
‫כמחצית השעה ארכה ההפסקה‪ .‬היא באה כאילו מן השמיים‪ ,‬ברגע הנחוץ ביותר‪ .‬לפקודת‬
‫"אאוף!" (לקום!) התרוממתי בקושי‪ ,‬התיישרתי איכשהו והסבל החל מחדש‪ .‬נדמה לי‬
‫שעייפותי גברה‪ ,‬אך לא היה זמן לחשוב‪ .‬הצעידה חייבת הייתה להימשך ויהי מה! הפעם‪,‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 35 -‬‬

‫משום מה צעדתי ליד אסירים אחרים‪ .‬הקודמים התחלפו יחד עם ההמון ועקבותיהם אבדו‬
‫במערבולת האדם‪ .‬תוך כדי הצעידה חלפו עברו דמויות שונות‪ ,‬מהן מוכרות לי ובלתי מוכרות‪.‬‬
‫הנה עבר לידי ה'בלוק‪-‬אלטסטר' פאול‪ ,‬המכונה 'מקס העיוור'‪ ,‬כשהוא סוחב עדיין איתו את‬
‫שתי השמיכות מסוג מיוחד‪ ,‬צמר טהור‪ .‬המסכן‪ ,‬חבל היה לו לנטוש אותן‪ ,‬כי היו מובחרות‪,‬‬
‫אך כאמור הכבידו על הליכתו‪ .‬אני‪ ,‬את שמיכותיי זרקתי מזמן‪ ,‬כך שהייתי חופשי יותר‬
‫בתנועה ומנעתי את קפיאת האצבעות‪ .‬הנה חולפים לפניי האחים צכלר‪ ,‬כשהמבוגר בהם‪,‬‬
‫אדי‪ ,‬סוחב בקושי את רגליו הארוכות ופניו החיוורים מסתמנים באורם החלש של הכוכבים‪.‬‬
‫אחיו נגרר אחריו‪.‬‬
‫אך לא ניתן לי לעקוב הרבה אחרי הצועדים מסביבי‪ ,‬כי מייד עם עוזבנו את תחומי העיר‪ ,‬החל‬
‫מרוץ המוות מחדש‪ .‬הראשונים שהורצו על ידי ה‪-‬ס‪.‬ס‪" – .‬כדי להתרחק מה שיותר מהרוסים‪,‬‬
‫הרוצים לפגוע באסירים"‪ ,‬כפי שטענו החיילים – התקדמו יתר על המידה‪ ,‬עד כדי סכנת‬
‫קריעת השיירה לשני מחנות‪ .‬גם היריות בכל המפגרים‪ ,‬המחליקים וכדומה‪ ,‬נתחדשו ופחדן‬
‫המית את לב כל היתר‪ .‬במטרה להשיג את המתקדמים‪ ,‬פקדו החיילים על האחרונים לרוץ‪,‬‬
‫ואגב כך החלו לירות במתקשים להשיג את השיירה‪ .‬ההרג היה רב‪ .‬צעקות האסירים שנורו‬
‫ופצפוץ הראשים בכדורי ה"דומדום" החרישו את האוויר‪.‬‬
‫לאחר מאמץ על‪-‬אנושי‪ ,‬תוך ריצה מבוהלת‪ ,‬הצלחתי בכל זאת להתאחד עם אלה שהקדימוני‪.‬‬
‫מפחד המוות ששלט סביבנו החלה מלחמה בין המפגרים‪ .‬אלה היו בטוחים שאם לא ישתלבו‬
‫בשיירה יירו‪ ,‬לכן דחפו זה את זה תוך כדי התקדמות‪ .‬לא אחד נפל קורבן לרמיסת רגלי‬
‫האסירים‪ ,‬ששעטו קדימה בשארית כוחם‪ .‬הכביש נתמלא על הגופות שמילאו גם את‬
‫התעלות‪ ,‬כאשר הכביש הפנוי היה נחוץ לגרמנים לנסיגה‪.‬‬
‫כך עברו עלי שעות הלילה‪ ,‬לקראת יום שישי‪ .‬בכוחות מאומצים השתדלתי להתקדם‪ ,‬ובאותו‬
‫זמן לא להיתפס על ידי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬בעבירה שאין עימי השמיכות‪ ,‬לאחר שזרקתין אי‪-‬שם‪ .‬מדי‬
‫פעם‪ ,‬כאשר הרגשתי שחולשה תוקפת אותי ואני עומד להתעלף‪ ,‬התכופפתי‪ ,‬נטלתי שוב‬
‫קצת שלג ושמתיו בפי‪ .‬ההתאוששות באה מייד‪ .‬אולם לא כך סברו החיילים‪ .‬כאשר ראו‬
‫שאסיר לוקח קמצוץ שלג מן האדמה‪ ,‬נטפלו אליו בטענה‪" :‬אינך עובד‪ ,‬אז אסור לך לאכול!"‬
‫ולא אחת הגשימו אזהרה זו במטח יריות‪ .‬אני‪ ,‬שנמוך הייתי‪ ,‬לא התקשיתי להתכופף ולעבור‬
‫על חוק אכזרי זה למרות הכול‪ ,‬מבלי להיתפס כלל‪.‬‬
‫שעות הלילה נמשכו כנצח‪ .‬ככל שהתפללתי בליבי שיאיר כבר השחר‪ ,‬כך איחר הוא להופיע‪.‬‬
‫עד היום לא אדע מניין שאבתי את שארית הכוח‪ ,‬להמשיך ולצעוד באותו לילה מר ונמהר‪ .‬לא‬
‫רחוק ממני נתפס אחד ששמיכותיו נעלמו‪ ,‬וללא שהיות מרובות הרג אותו החייל‪ .‬בראותי‬
‫מקרה זה כל כך קרוב אלי‪ ,‬כמעט ופרחה נשמתי ממני‪ .‬הצטופפתי יותר לעבר אלה שעדיין‬
‫סחבו עימם את השמיכות ואיכשהו לא נתגליתי לעיני אותו חייל ס‪.‬ס‪ .‬שכל כך איכפת היה לו‬
‫הדבר‪ .‬תוך כדי צעידה‪ ,‬חטפתי‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬מספר שניות של נמנום קל‪ .‬אולם הפחד העירני‬
‫על‪-‬אף עייפותי הרבה‪.‬‬

‫כדור נוזל מהאף? שוברים‪…‬‬
‫סוף‪-‬סוף עלה השחר והאיר לנו קצת את האופק‪ .‬הקור העז‪ ,‬הגובר בדרך כלל לפנות בוקר‪,‬‬
‫הלך והתעצם עם כל רגע שחלף‪ .‬מועקה כבדה נחה על ליבי‪ .‬אצבעותיי‪ ,‬שכל הזמן ניסיתי‬
‫לחממן בכל צור האפשרית‪ ,‬סירבו הפעם להתנגד לקיפאונן‪ .‬גם קלסתר פניי נתעוות מחמת‬
‫הכפור‪ ,‬ולא יכולתי להוציא הגה מהפה‪ .‬הנזלת מאפי לא ניתנה לניגוב‪ ,‬אלא פשוט צריך היה‬
‫לשבור אותה‪ ,‬כי קפאה במקומה‪ …‬גם בשלב זה קולות ירי החיסול לא נדמו‪ ,‬והדילוגים מעל‬
‫גופות ההרוגים לאורך הצעידה לא פחתו במאומה‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 36 -‬‬

‫שמש חורפית‪ ,‬חלשה בהתחלה‪ ,‬עלתה אי‪-‬שם מאחורי שורת העצים‪ .‬מספר אסירים שביקשו‬
‫לצאת לרגע מן השורה‪ ,‬לעשות צרכיהם‪ ,‬נענו ברצון‪ ,‬אך כשהתרחקו קמעא מן השורה‪,‬‬
‫לעשות צרכיהם‪ ,‬נענו ברצון‪ ,‬אך כשהתרחקו קמעא לעבר השדה‪ ,‬מייד נשמע קולו העמום של‬
‫כדור ה"דומדום"‪ .‬קשה לי לדעת עד היום‪ ,‬האם רצו באמת לעשות את צרכיהם‪ ,‬או פשוט‪:‬‬
‫לגמור עם הכול ודי!‬
‫אומנם קרני החמה חיממו מעט‪ ,‬כאם חורגת‪ ,‬את גופי הלאה‪ ,‬אבל רגליי היו כה כבדות‪ ,‬כאילו‬
‫אבנים נמצאות בנעליי‪ .‬קרני הפז המנצנצות‪ ,‬שהסתתנו מבינות הענפים של החורש הקרוב‪,‬‬
‫לאורך נתיב המוות שלנו‪ ,‬העניקו חמימות‪-‬מה בעצמות היבשות‪ .‬ברם‪ ,‬החולשה הכללית לא‬
‫נתפוגגה למרות זאת‪ .‬הרעב‪ ,‬שהלילה כאילו השתיקו קמעא‪ ,‬חזר עם בוקר ביתר שאת‬
‫והזכיר לי שלא אכלתי מאומה זה היום השני‪.‬‬

‫עוברים את גלייביץ‬
‫מרחוק החלו להתבלט גדרות תיל‪ ,‬שנמשכו לאורך קילומטרים‪ .‬מפי אסיר שהלך לידי והכיר‬
‫מקום זה היטב‪ ,‬נודע לי שאלה הם מחנות גלייביץ (‪ )GLEIWITZ‬המרובים בשטח שלזיה‬
‫הגרמנית‪ .‬כעת עמדו הם ריקים ועזובים מכל‪ .‬נראה שתושביהם נטשום תמול שלשום‪,‬‬
‫בהתאם לתוכנית הפינוי הגדולה של השלטונות הגרמניים‪.‬‬
‫ושוב חלפנו על פני עיירות וכפרים לרוב‪ ,‬שסביבה זאת נתברכה בהם‪ .‬מעט מתושביהם שהו‬
‫עדיין במקום אך ברוב המקומות ניכרה עזובה רבה‪ .‬במפעלי תעשייה רבים ובבתי חרושת‬
‫ענק השערים היו פרוצים לרוח‪ ,‬כולם נטושים מעובדיהם‪ .‬סימני ההפצצות של בעלות הברית‬
‫היו ניכרים בכל‪ .‬אלפי עובדי כפייה שהועסקו בהם‪ ,‬כדי להעשיר ולהגביר את מכונת המלחמה‬
‫הנאצית‪ ,‬נאלצו לברוח כגנבים בלילה עם התקדמות הצבא האדום‪ .‬והנה גם עברנו גשרים‬
‫וגשרונים‪ ,‬אשר טרם הופצצו‪ ,‬אך הוצאו מכלל שימוש בידי הצבא הגרמני הנסוג‪ .‬השילוט‬
‫בצידי הדרכים היה כה רב שקשה לי היום לזכור את כל המקומות שכף רגלי דרכה עליהם‪.‬‬
‫מוחי החלש לא היה מסוגל לקלוט את הכול‪ ,‬כי השלג הלבן סנוור את עיניי מלקרוא‪.‬‬
‫בתחומי העיירות‪ ,‬היו הגרמנים אוספים את הנחשלים לתוך עגלה גדולה שמצאו באיזה מקום‬
‫והיו זורקים את המסכנים זה על גבי זה‪ ,‬כשקולות אלה שעדיין היו בחיים בקעו החוצה‬
‫והחרישו את אוזנינו‪ .‬לשם גרירתה הם רתמו מספר אסירים‪ .‬לאחר שהתרחקנו מהשטח‬
‫המיושב היו חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬מצווים על הגוררים לזרוק את "המטען" לשדה ומחסלים אותו‬
‫במקום‪ .‬מרוב תשישות הפכה ההליכה לזחילה‪ .‬מדי פעם יצא לי לחלוף על פני אסירים‬
‫שונים‪ ,‬בלתי מוכרים ומוכרים יותר‪ .‬לפי הפקודה היה עלינו לצעוד חמישה‪-‬חמישה בשורה‪,‬‬
‫אך מכיוון שאלה שנפלו בדרך‪ ,‬מכל מיני סיבות‪ ,‬דלדלו את השיירה‪ ,‬היה צריך למלא את‬
‫"החורים הריקים" שנוצרו‪.‬‬
‫אחד מאלה שצעדתי עימו בשורה‪ ,‬סיפר לי שהוא מהסביבה שבה עברנו‪ .‬הוא היה יהודי‬
‫גרמני‪ ,‬בן שלושים לפי גילו‪ ,‬שפניו החיוורים ולחייו הנפולות שיוו לו מראה של גיל עמידה‬
‫לפחות‪ .‬ממנו נודעו לי פרטים אלה‪:‬‬
‫כבר שעות שהוא נלחם עם עצמו ומתלבט‪ ,‬אם להסתלק מהשיירה כי אזור זה מוכר לו היטב‬
‫או להמשיך ויהי מה‪ .‬הסברתי לו שעד עכשיו כל הניסיונות של הסתלקות מאן‪-‬דהוא עלו‬
‫בתוהו והסתיימו בכישלון מוחלט‪.‬‬
‫הוספתי גם‪ ,‬שהאסירים שכוחותיהם עזבום זה מזמן ונעולים נעלי עץ כבדות‪ ,‬לא הצליחו‬
‫להתרחק מהטור אלא מטרים ספורים לכל היותר לפני שהשיגתם ידם הזדונית של ה‪-‬ס‪.‬ס‪,.‬‬
‫מחוסר ברירה שמע הלה בקולי והמשיך ללכת הלאה‪ ,‬באומרו‪" :‬מה שיהיה עם כולם‪ ,‬יקרה‬
‫גם איתי"‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 37 -‬‬

‫אולם ניסיונות שונים לברוח לא פסקו‪ ,‬גם אחרי שידעו מה צפוי להם‪ .‬לא הייתה דרך‬
‫להשתמט ממצעד המוות‪.‬‬

‫אופלן‪-‬ברסלאו‬
‫בצומת דרכים אחת יכולתי לקרוא על גבי ציון דרך אחד‪ ,‬שאנו נמצאים במרחק של למעלה‬
‫ממאה ק"מ מהעיר אופלן (‪ .)OPPELN‬שלט אחר הראה לכיוון ברסלאו (‪ ,)BRESLAU‬אך‬
‫את המרחק אליה לא הצלחתי לקרוא‪ .‬במקום זה עשינו פנייה זווית חדה ועלינו על כביש רחב‬
‫במידה רבה‪ .‬ממש אוטוסטראדה‪ .‬שלטי הדרך בגרמנית היו עכשיו מרובים יותר‪ .‬היהודי‬
‫הגרמני שהלך לצידי‪ ,‬זה שנולד בסביבה זו‪ ,‬החל לקרוא לי את כל שמותיהם של הישובים‪.‬‬
‫או לם כמותם המרובה בלבלה את מוחי ולא יכולתי לזכור אלא רק את החשובים שבהם‪.‬‬
‫במקום מסוים הצביע הלה על בית קברות יהודי עתיק‪ ,‬וכאשר קרבנו אליו יותר‪ ,‬הבחנתי‬
‫באלפי מצבות אבן שהיו פזורות על גבעה רמה וגדר אבן מקיפה אותו‪ .‬משום מה לא נגעו‬
‫הגרמנים בבית קברות יהודי זה‪.‬‬
‫היום נטה לערוב ורגליי עדיין בוססו בשלג‪ ,‬שהפך לעיסה‪ ,‬אחרי שאלפי רגליים דשדשו בו‬
‫לפניי‪ .‬במקום אחד כאשר הכביש נטה לעלות‪ ,‬מפאת גובה הקרקע‪ ,‬ניתן לי לראות את‬
‫השיירה שמאחוריי‪ ,‬כשהיא מתפתלת כנחש עקלתון ענק‪ .‬חריקת השלג מתחת לרגליים‬
‫דמתה למין גניחות‪ ,‬כאילו יצאו מליבות הצועדים‪ .‬העלייה שהיית הממש אפסית‪ ,‬הקשתה‬
‫עתה גם על ראשוני הצועדים מבין האסירים‪ .‬לגבינו גם מאמץ קל זה התיש את יתרת כוחנו‪,‬‬
‫והרגשתי שעוד מעט לא אוכל לעמוד בזה והצטרך להימנות עם אלה הצועדים בסוף‪.‬‬
‫לא פעם נתקלה רגלי בגופת אסיר המשתרעת על הכביש הקפוא‪ .‬עיניי‪ ,‬שמחמת לובן השלג‬
‫שמסביב כאילו נעצמו‪ ,‬לא תמיד הבחינו בקורבן המוטל על הדרך‪ ,‬וממש ברגע האחרון‬
‫נמנעתי להחליק ולהפוך לגופה הבאה‪ ,‬מבין האסירים‪.‬‬
‫לפי חשבוני‪ ,‬עד כמה שמוחי פעל באותו זמן‪ ,‬הגיע ליל שבת‪ .‬הלב התפלץ מכאב ומפחד גם‬
‫יחד בחושבי על מצבי‪ .‬זהו ליל שבת ראשון בדרך‪ .‬הלילה השני ללא מנוחה וללא שינה‬
‫ויומיים ללא אוכל‪ .‬מה יהיה הלאה? כמה זמן אוכל עוד להחזיק מעמד? הראש כבד עד‬
‫להעיק והרגליים? – כמה נעשו כבדות אף הן‪ .‬מזמן סירבו להמשיך במלאכתן ולצעוד קדימה‪.‬‬
‫אולם איזה כוח פנימי סוחב אותן‪ .‬וראה זה פלא‪ ,‬הן מושכות בכל זאת ועל‪-‬אף הכול! מה גדול‬
‫כוח החיות שבי‪ .‬באותו רגע חשבתי בליבי שרגליים אלו הן בטח הפלא השמיני בעולם‪…‬‬

‫עוברים את פנסקרצ'ה‬
‫לעת ערב הגענו לעיירה ששמה המשונה היה פנסקרצ'ה‪ .‬שבורים ורצוצים המשכנו דרכנו‪.‬‬
‫שוב נראו בחלונות הבתים פרצופים מסוקרנים של תושבי המקום‪ ,‬כשהם מציצים ועוקבים‬
‫אחרי השיירה המוזרה הנשרכת לאורך רחובותיה‪ .‬לפי פקודה בלחש שנמסרה על ידי רץ על‬
‫אופנוע לפטרולים שליוונו‪ ,‬הבינותי שמשהו עומד להתרחש‪ .‬אם ביום הראשון לצעידתנו עורר‬
‫בי כל רחש או לחש אצל ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬פחד – הרי עכשיו הייתי לגמרי שקט‪ ,‬אם אפשר להתבטא‬
‫כך‪ .‬לאחר כל מה שעבר עלי עד עכשיו‪ ,‬שוב לא היה איכפת לי מה יקרה‪ .‬רק בקשה אחת‬
‫הייתה בפי‪ :‬שלפני הכול תינתן לנו קצת מנוחה ואחר‪-‬כך יבוא מה שיבוא!‬
‫ואכן‪ ,‬התרחש משהו בלתי צפוי שהדהים את כולנו‪ .‬בתחנת רכבת מקומית נעצרנו ליד אחד‬
‫ממחסני הענק‪ .‬המתיחות בשורה גברה והלכה מרגע לרגע‪ .‬ברור היה לי שמשהו חשוב עומד‬
‫להתרחש עכשיו ואולי זה אפילו הסוף המר‪ …‬הלב ניבא רעות כרגיל‪ ,‬אולם רצון החיים פיכה‬
‫בתוכי על‪-‬אף הכול‪ .‬האוזניים היו מוכנות לקלוט כל אוושה שתישמע בסביבה הקרובה‪ .‬לאחר‬
‫שהקצינים המלווים התכנסו באחת הפינות והוחלט מה שהוחלט‪ ,‬ניתנה פקודה לכל האסירים‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 38 -‬‬

‫להיכנס לתוך מחסן ענק אחד‪ .‬האסירים היו אומנם עייפים וקרובים יותר למוות מאשר לחיים‪,‬‬
‫אולם אך שמעו פקודה זו והנה נתעוררו לפתע פתאום והחלו להידחק בהמוניהם אל תוך‬
‫המבנה‪.‬‬

‫הדחיפה למחסן‬
‫מכיוון שרק דלת אחת נפערה לכניסה‪ ,‬מובן שהדוחק היה עצום וחיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬עוד הוסיפו‬
‫לבהלה‪ ,‬כאשר החלו ממטירים חבטות על אלה מבין האנשים שטרם הצליחו להידחק פנימה‪.‬‬
‫לא ידעתי‪ ,‬כמו רבים אחרים‪ ,‬מה כוונתם של הגרמנים בהוראה פתאומית זו‪ .‬האם למען‬
‫מנוחתנו הואילו בטובם לאפשר לנו לנצל את המחסן או חס וחלילה לרכזנו יחד ולסיים את‬
‫הכול בבת אחת?‬
‫לכן לא הייתי מבין הראשונים שנדחפו פנימה‪ .‬חיכיתי קצת כדי למצוא זמן ולחשוב מה‬
‫לעשות‪ .‬אבל כאשר קתות ה"שמייסרים" החלו לפעול על גבינו‪ ,‬לא הייתה לנו ברירה אלא‬
‫לפעול כמו כולם‪ .‬בפנים המחסן היה חושך‪ .‬פס אור חלש מהיום שנטה לערוב חדר מאי‪-‬שם‪,‬‬
‫אך לא היה מסוגל להאיר את השטח הפנימי‪ .‬רבים מן האסירים הנדחפים נפלו והתמוטטו‬
‫מייד בהיכנסם‪ ,‬ויצרו גוש אדם שמנע מן האחרים להמשיך ולבוא‪ .‬הם חסמו את המעבר‬
‫לבאים אחריהם ואילצום על ידי כך לדרוך על השרועים‪ .‬מרגע לרגע גברה המהומה‪ ,‬וקולות‬
‫הפצועים והנחבלים הוסיפו על הפחד שאחז את כולנו‪.‬‬
‫במאמץ על‪-‬אנושי הצלחתי לעבור את המכשול החי של הנרמסים‪ .‬ללא שהיות מרובות צנחתי‬
‫אין‪-‬אונים על רצפת האבן הקפואה‪ .‬מחשבות שונות ומשונות חלפו אז במוחי היגע אודות‬
‫המתרחש סביבי‪.‬‬
‫מיאבוז'נו יצאנו כששת אלפים איש‪ .‬בדרך נפלו ונורו ודאי מחציתם‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬שלמחסן זה‬
‫נדחסו כשלושת אלפים הנותרים‪ ,‬והנה ניתנת עכשיו הזדמנות נוחה מאוד לגרמנים להיפטר‬
‫מעודף אסירים זה בצור הקלה‪ .‬אז למה מחכים ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬וקציניהם ומאריכים את סבלנו?‬
‫כאשר הדקות הגורליות נמשכו ושום דבר לא קרה‪ ,‬גבר פחדי עד כדי כך‪ ,‬שלמרות עייפותי‬
‫המרובה לא הצלחתי לעצום עין‪ .‬מכונס ישבתי לי על איזו שמיכה כשראשי נתון בין שתי ידיי‬
‫התומכות בו‪ .‬ניסיתי להרגיע את עצמי בכל שארית כוחותיי ולישון קצת ואפילו לכמה דקות‪.‬‬
‫ידעתי שעלי לאגור כוח אם נמשיך לצעוד‪ .‬אך האימה גברה על השכנוע‪ ,‬ובלית ברירה‬
‫השלמתי עם הכול‪.‬‬

‫שוד הלחם‬
‫לא עברה שעה מאז הוכנסנו למחסן החשוך הזה ומהומה רבתי קמה בפנים‪ .‬כידוע‪ ,‬מורכב‬
‫היה עדר אנשים זה מלאומים שונים‪ ,‬עד קרוב לעשרים במספר‪ ,‬וביניהם אלפי אוקראינים‪,‬‬
‫אשר התלבטו באכזריותם ובפראיותם בכל מחנה ומחנה‪ .‬אלה רגילים היו להתנפל על‬
‫קורבנם לגזול את פת לחמו ממנו‪ ,‬גם אם השכיל להסתירה אי‪-‬שם‪ ,‬ולבסוף כאשר המסכן‬
‫ניסה להתנגד – חנקוהו במקום‪ .‬גם כאן‪ ,‬ביודעם שמספר אסירים הצליחו לארגן להם לחם‬
‫בשעה שעזבנו את המחנה‪ ,‬החלו להשתולל ולהתפרע בחפשם אחרי היקר מפז‪ .‬הם גרמו‬
‫לכך שהעירו את הרדומים‪ ,‬הפכום מצד אל צד וניסו למצוא את מבוקשם‪ .‬המסכנים שישנו‬
‫שנת ישרים‪ ,‬התעוררו לקול הצעקות שבקעו ממקומות שונים בתוככי המבנה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬היה זה ליל בלהות במלוא מובן המילה‪ .‬אי אלה בריונים החלו קופצים על גופות‬
‫האסירים בדרסם בנעלי העץ הקשות כל מי ששכב בדרכם‪ .‬ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ששמרו עלינו בחוץ‪ ,‬לא‬
‫התערבו בהשתוללות זו‪ .‬אלה ידעו היטב את לב האוקראינים (כי גם בין ה‪-‬ס‪.‬ס‪' .‬שלנו' נמצאו‬
‫מאותו לאום)‪ ,‬הם סמכו עליהם כי כל רע לא יאונה לגרמנים עצמם‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 39 -‬‬

‫ההשתוללות הגיעה לשיאה עת החלו פרשיות החנק‪ .‬אצל מאן‪-‬דהוא מצאו חתיכת לחם‪.‬‬
‫שמעתי את קולו של המסכן כשהוא זועק מרה‪" :‬זה שלי!" אולם לא לזמן רב ניתן לו לצעוק‪.‬‬
‫קול חרחור עמום העיד על סיומו של המתחנן הנשדד‪ ,‬בהגינו על פרוסת לחמו האחרונה‪.‬‬
‫לפי חישוביי‪ ,‬כל העניין איתנו צריך היה להיגמר חת‪-‬שתיים‪ ,‬בצורה "פשוטה" מאוד‪ :‬הטלת‬
‫מספר אגרופי שריון ("‪ ,)"PANZERFAUST‬לתוך המחסן וחסל סדר האסירים‪ .‬או אז יוכלו‬
‫הגרמנים להסתלק בנחת‪ ,‬מפני הצבא האדום המזנב אחריהם‪ .‬אך דא עקא‪ :‬כשהאדם מחכה‬
‫למוות מהיר – מאחר הוא להופיע‪ .‬נראה שה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬לא אבו לגמול לנו את החסד האחרון הזה‪.‬‬
‫הרי סיסמתם הייתה מאז ומתמיד להוציא את הנשמה מאת האסירים‪ ,‬אבל לאט‪-‬לאט‪ .‬וכך‪,‬‬
‫נמשכו המהומות בתוככי המחסן הדחוס עד אור הבוקר‪ .‬עם חדירת קרני האור הראשונות‬
‫שככה הבלהה סוף‪-‬סוף‪.‬‬

‫יום שבת ‪64.1.1.02‬‬
‫בהיותי מסוגר בתוך המחסן הצפוף בין גושי אדם חי למחצה‪ ,‬המשיכו להטרידני מחשבותיי‬
‫המדאיגות‪ :‬מה יהיה גורלנו? מה בכל זאת יקרה עכשיו? שאלות גורליות אלה חזרו ונשנו זו‬
‫הפעם האלף‪ ,‬מאז יציאתנו לדרך‪ .‬הכניסה לתוך המחסן‪ ,‬שאמש דמתה למעבר לגן עדן‪,‬‬
‫בגלל דלדול כוחי‪ ,‬נעשתה עתה לבלתי נשוא‪ .‬הסירחון והעיפוש מילאו את חלל האוויר‪ ,‬אם‬
‫עדיין נשאר שם דבר שנקרא אוויר‪ .‬מרגע לרגע הרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי ואני עומד על‬
‫סף החנק‪ .‬ניסיתי לחזק את עצמי בכל מיני מחשבות‪ ,‬שעיקרן – שהנה מוכרח לבוא קץ לכל‬
‫זה ובטח אוכל להתגבר‪ .‬רעיון זה אומנם הוסיף לי מרץ מה למספר שניות‪ ,‬אך מייד סתר‬
‫אותו רעיון אחר והפך אותו לשלילי ביותר‪…‬‬
‫בקול חריקה צורמני נפתח לפתע השער הראשי של המחסן‪ ,‬וראשו של איש ס‪.‬ס‪ .‬הציץ‬
‫פנימה‪ .‬הוא נסוג מייד לאחור בשאפו זרם אוויר מעופש אשר התפרץ החוצה‪ .‬בידיו הסתיר‬
‫את פניו המעוותים כאילו נכווה ברותחין‪ .‬לקול פקודתו החלו לזרום החוצה האסירים‪ .‬האור‬
‫הפתאומי סנוור את עיניי ונדרש לי זמן מה עד אשר הסתגלתי אליו‪ .‬על כולנו היה לנהור‬
‫במהירות המקסימאלית לעבר המגרש הקרוב שעל יד המחסן ולהסתדר בחמישיות‪.‬‬
‫אבל לא כולם יכלו להתייצב למסדר‪ .‬התברר‪ ,‬שבתוך המחסן נשארו לא מעט אסירים‪ .‬חלקם‬
‫נדרסו בשעת הזרימה פנימה‪ ,‬ואחרים נחנקו בלילה החרדה‪ ,‬עת ניסו לגונן על פת לחמם‬
‫מפני האוקראינים בחשכת הליל‪ .‬רק לאור היום יכולתי לראות את השינוי לרעה שחל בפני‬
‫חבריי למסע‪ .‬האסירים נראו שפופים ומבטם – אימה! העיניים היו נפולות מנדודי שינה‬
‫ותשישות‪ .‬מכיוון שבאותו זמן לא הייתה ברשותי מראה‪ ,‬יכולתי להבין שגם אני נראה ככה‪.‬‬
‫לחש עבר פתאום בין האסירים שניצבו הכן בשורות‪ :‬מחלקים דייסה‪ .‬בתחילה לא האמנתי‬
‫למשמע אוזניי‪ .‬הייתכן הדבר? אך לאחר שריח התבשיל חדר לאפי הכמעט קפוא‪ ,‬האמנתי‬
‫שאכן נקבל דייסה‪ .‬אך מכיוון שלא הייתי בין העומדים בראשית הטור‪ ,‬פקפקתי אם אומנם‬
‫יגיע תורי לקבל משהו‪ .‬משום מה‪ ,‬החלוקה נתמשכה ורוגזי היה רב‪.‬‬
‫האסירים בשורות התגודדו בלי הפסק בעצבנות מובנת‪ .‬הדוד המהביל שעמד בשולי המגרש‬
‫ליד המחסן‪ ,‬הפיץ את ניחוחו וגירה את התיאבון עד לשיגעון ממש‪ .‬חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬שרצו לסיים‬
‫את החלוקה במהירות הבזק ולזוז מהמקום‪ ,‬נכנסנו לאיבוד חושים והחלו בהכאות פראיות‪.‬‬
‫מי שרק ניסו להתקדם לעבר הדוד הגואל ויצאו מהשורה שלא לפי תורם‪ ,‬נתקבלו במטר‬
‫חבטות של קתות המקלעים‪ .‬הפצועים זעקו עד לב השמיים‪ ,‬משתי סיבות‪ :‬ראשית‪ ,‬מהכאבים‬
‫שגרמו להם המכים‪ ,‬ושנית‪ :‬הפסידו את מנת המזון שכה ציפו לה‪ .‬המגרש בקרבת הדוד‬
‫האדים מדם החבוטים‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 41 -‬‬

‫חלוקת 'המרק'‬
‫לאחר מספר רגעים מלאי מתח וציפייה עלה בידי להגיע למטרה‪ ,‬כשאני נדחף מכל צד על ידי‬
‫העומדים סביבי‪ .‬מכיוון שכלים לא היו איתנו‪ ,‬מצאו הגרמנים אי אלו פחיות חלודות‪ ,‬בהן יצקו‬
‫כפות נוזלים בצבע לא מזוהה‪ .‬בלי להסתכל על הצד ההיגייני של הכלי‪ ,‬הריקותיו אל תוך פי‪,‬‬
‫בלגימה רבת‪-‬אנפין ולא ידעתי כי בא אל קרבי‪…‬‬
‫תהליך החלוקה נמשך ובוצע במהירות הבזק‪ .‬לא אחד מבין האסירים פספס את המרק‬
‫ובמקום לתוך פיו נשפך ה"נקטר" על האדמה‪ ,‬מרוב הדוחק ששרר באזור הדוד‪.‬‬
‫לאחר שסיימתי את קבלת ה"ארוחה"‪ ,‬נדחפתי אל תוך המון אסירים‪ ,‬שנדחקו בכוח קתות‬
‫הנשק של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬לעברו השני של המגרש‪ .‬שם התייצבתי מחדש בשורות שיצרו‬
‫"הונדרטשפט"‪( ,‬מאה אסירים בכל קבוצה)‪ .‬על‪-‬אף השעה הדוחקת וקולות הארטילריה‬
‫הרוסית שנשמעו מרחוק‪ ,‬לא ויתרו הגרמנים על טקס ספירת האסירים‪ .‬הם העמידונו בשורות‬
‫ישרות‪ ,‬ספרו אותנו פעם ועוד פעם‪ ,‬כל לפי הסדר הגרמני‪…‬‬
‫בתוך הקלחת הכללית של חלוקת ה"דייסה" מצד אחד‪ ,‬וספירת האסירים מצד שני‪ ,‬נשמע‬
‫לפתע זמזום מעומעם‪ ,‬אשר הלך וקרב מרגע לרגע‪ .‬בתחילה לא שמתי לב לדבר‪ .‬אך כאשר‬
‫הזמזום הזכיר לי רעש של מטוסים‪ ,‬עורר בי הדבר פחד וסקרנות גם יחד‪ .‬בטרם הספקתי‬
‫לשאול חבר שעמד לידי לפשר הדבר‪ ,‬ולהקת אווירונים כיסתה את השמיים‪.‬‬
‫המהומה והמבוכה היו גדולות‪ .‬באין אפשרות של מציאת מחסה‪ ,‬מפאת איסור עזיבת‬
‫השורות‪ ,‬השתטחו האסירים על הארץ‪ ,‬כשהשלג הנרמס שהפך לבוץ חום משמש להם‬
‫מרבד‪.‬‬

‫הפצצה עלינו‬
‫מטר של פצצות הוטל עלינו מן השמיים‪ ,‬וקולן של ההתפוצצויות החריש את הסביבה‪ .‬לאחר‬
‫מילוי משימתם‪ ,‬הסתלקו להם המפציצים‪ ,‬בהשאירם על המגרש רחב הידיים הרוגים‬
‫ופצועים לרוב‪.‬‬
‫הגרמנים‪ ,‬שבשעת הפצצה כאילו נבלעו אל תוך האדמה‪ ,‬הופיעו מייד לאחר מכן‪ ,‬ובקולות‬
‫אימה החלו להשליט סדר מחדש בתוך ההמון המבוהל‪ .‬מובן שחלוקת המרק הופסקה מייד‪,‬‬
‫והנשאר נחטף על ידי הקרובים לדוד‪ ,‬לפי שיטת כל דאלים גבר‪ ,…‬על‪-‬אף מכוח הרצח של‬
‫חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שדחפום בכוח להסתדר‪.‬‬
‫חיש מהר התייצבו האסירים מחדש‪ .‬לקול פקודת אחד הקצינים‪ ,‬זזה השיירה בצעדים‬
‫פזיזים‪ ,‬כשעל המגרש נותרים ההרוגים והפצועים‪ .‬את מספרם קשה היה לי למנות בגלל‬
‫הבהלה והפחד שטרם פגו ממני‪.‬‬
‫מתוך השורות הוצאו לפתע ארבעה אסירים ונלקחו על ידי אחדים מאנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬לשם‬
‫"טיפול" בנפגעים שעל המגרש‪ .‬היה זה ה"רוטנפירר" לאוזמן‪" ,‬מיודעי" משכבר הימים‪,‬‬
‫שנרתם לפעולה זו‪ .‬בהמשך הדרך לא ראיתי עוד את ארבעת האסירים שנלקחו לקבור את‬
‫הקורבנות‪ .‬נראה שגם אלה חוסלו על ידי מעסיקיהם בגמר עבודתם‪ .‬יותר מאוחר נודע לי‪,‬‬
‫שגם אנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬לא חזרו אלינו נראו מתרחקים ומסתתרים בעצמם מפני הצבא האדום‬
‫הנמצא בעקבותינו‪ .‬זאת מסר אסיר שהיה בסוף השיירה וראה את הכול‪.‬‬
‫אותו יום שבת היה ארוך יותר‪ ,‬לפי דעתי‪ ,‬מכל יום אחר‪ .‬מה כבר לא עברנו בשעות‬
‫האחרונות של אותו יום אומלל? וזה עדיין לא הסתיים‪ .‬מצעד המוות החל מחדש וביתר עוז‪.‬‬
‫הגרמנים‪ ,‬שנוכחו לדעת שהרוסים כבר גילו את עקבותיהם החישו את צעדנו באכזריות‪ ,‬וקול‬
‫היריות נשמע לסירוגין לאורך השיירה המתנהלת בכבדות‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 40 -‬‬

‫מלבד הרעב המציק שעוררו בי "המים המאוררים" בצורת דייסה‪ ,‬שחולקה על המגרש‪ ,‬החלו‬
‫להציק לי גם הרגליים‪ ,‬אחרי שהן נחו קמעא במחסן הענק‪ .‬אם כי ביקשתי אתמול והתפללתי‬
‫לקצת מנוחה‪ ,‬הרי לא התכוונתי ודאי לסגנון מנוחה כזה של ישיבה מכורבלת כל הלילה‪ ,‬על‬
‫רצפת אבן באווירה מעופשת ומסריחה‪ ,‬כאשר האוקראינים זורעים פחד ואימה‪ ,‬כשהם‬
‫חונקים את מי שמתנגד להישדד על ידם‪ .‬עכשיו חזר כאב הרגליים ביתר שאת והציק לי עד‬
‫מאוד‪.‬‬

‫"היתרי היציאה"‬
‫הבקשות ליציאה מן השורות הלכו ורבו שוב‪ .‬קשה היה לקבוע אם התכוונו אלה באמת לשם‬
‫עשיית צרכים‪ ,‬או האם ביקשו בדרך זו להיפטר אחת ולתמיד מסבל יתר ולסיים את החיים‬
‫העלובים בצורה פשוטה ומהירה‪ .‬אם כי רעיון הבריחה לא סר מנגד עיניי אף לרגע אחד‪ ,‬הרי‬
‫ידעתי היטב שניסיונות כגון אלה יכולים להסתיים אך ורק במוות בטוח‪ .‬אומנם‪ ,‬אסירים אלה‬
‫שביקשו "היתר יציאה" עשו זאת כאשר חלפנו ליד יערות מושלגים‪ ,‬אך ידעתי שהם לא‬
‫ירחיקו לכת וכדור "דומדום" ישיגם במהרה‪ .‬לכן‪ ,‬רעיון ההסתלקות כרגע לא עלה על דעתי‬
‫כלל וכלל‪ .‬חיכיתי להזדמנות ראשונה כדי לנצל שעת כושר‪ ,‬אם תהייה בהמשך הדרך‪.‬‬
‫ההליכה לא ארכה זמן רב‪ .‬מבוהלים מן ההפצצה החלו חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬בהשתוללות חדשה‬
‫שדמתה למחול שדים‪ .‬זה התבטא ב"הרקדת האסירים" בצורה שטרם התנסיתי דוגמתה‪.‬‬
‫הריצה הבלתי סדירה לצידי הכביש‪ ,‬לאורך תעלות מלאות שלג ובוץ‪ ,‬יצרה "חורים" בטור‬
‫הענק בין האסירים הנחלשים יותר‪ .‬אלה ניסו בכל כוחם להשיג את קודמיהם לבל יפלו קורבן‬
‫לתעלולי הגרמנים‪ ,‬שכל הזמן חיפשו על מי לשפוך את זעמם בגלל ההפצצה‪.‬‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שליוו את האסירים בראש הטור‪ ,‬ציוו עליהם לרוץ כך שהאחרונים נשתרכו בקושי רב‬
‫ונוצרו "איים" מבודדים בינינו‪ .‬החיילים‪ ,‬שנעו על הכביש בין ברגל ובין במכוניות‪ ,‬ניצלו‬
‫הזדמנות זאת והחלו לחסל‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬את המסכנים המבודדים‪ .‬קולות הירי של מקלעי‬
‫ה"שמייסר" ומכונות הירייה נתנו להבין שמלאכתם נעשית בנאמנות נאצית מובהקת‪ .‬עדות‬
‫לכך ניתנה בדמות הנותרים לאורך דרך הייסורים‪ .‬עצם המחשבה להיוותר בין הנחשלים‬
‫הוציאני מדעתי‪ .‬אינני יודע עד עצם היום הזה מהיכן שאבתי כוח להתקדם‪.‬‬

‫מפגש עם חברים‬
‫תוך כדי ריצה מהובלת זו‪ ,‬נזדמן לי לא עם להיפגש עם חברים משכבר הימים‪ .‬פניהם של‬
‫אלה דמו כפני מתים‪ .‬החיוורון שפשט במראם שיווה להם צורת שלדים‪ .‬העיניים שכאילו יצאו‬
‫מחוריהן העידו בהם שהם על סף כיליון‪ .‬לא הייתי צריך הרבה לדמיין שגם אני נראה כך‬
‫בעיניהם‪ .‬מדי פעם אחזתי בידי אחד ממכריי‪ ,‬בתקווה קלושה שאולי כך יקל עלינו להתקדם‪,‬‬
‫אולם בגלל ענפים ופסולת אחרת‪ ,‬שמילאו את התעלה ליד הכביש שבה צעדנו‪ ,‬הכביד הדבר‬
‫עלינו‪ .‬נאלצנו‪ ,‬לבסוף‪ ,‬לוותר על עזרה הדדית זו‪ ,‬ולהמשיך כל אחד לחוד‪.‬‬
‫על‪-‬אף האיסור של תמיכה אחד בשני‪ ,‬נאלצתי בכל זאת מדי פעם לעבור עליו‪ .‬מקרה כזה‬
‫אירע עת נתקלתי בחבר שעימו עבדתי זמן‪-‬מה בקומנדו אחד‪ .‬שמו פרח מזיכרוני‪ ,‬ורק את‬
‫דמותו זוכר אני היטב‪ .‬הושטתי לו את ידי וכך רצנו יחד כברת דרך‪ ,‬כשאחד תומך בשני לבל‬
‫תמעד רגלו‪.‬‬
‫כך עברנו מרחק לא רב‪ ,‬כשאנו שמים לב כל הזמן שעינו של איש ס‪.‬ס‪ .‬לא מבחינה בנו‪.‬‬
‫התעייפנו מאוד‪ ,‬אולם המשכנו‪ ,‬כאשר כפות ידינו נתונות זו בזו‪ .‬אילו נתפסנו על ידי גרמני‪,‬‬
‫עלול הדבר לעלות לנו ביוקר‪ .‬אך האם יכולנו לוותר על חברותינו דווקא ברגעים גורליים‬
‫אלה?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 42 -‬‬

‫דווקא חבר זה‪ ,‬שתמיד נראה לי כגבה‪-‬קומה‪ ,‬עכשיו כאשר רצנו צמודים זה לזה נשתוחחה‬
‫קומתו‪ ,‬ולולא קולו ‪ -‬הייתי מדמה שלפני מישהו אחר לגמרי‪ .‬הריצה התנהלה אומנם בכבדות‬
‫במקודם‪ ,‬אך הרגשת הביטחון מקרבה זו נסכה בי קצת מרץ‪ ,‬ודי היה לי בזה באותה שעה‪.‬‬

‫תת‪-‬מקלע נחת על גבי‬
‫אך לשמחתנו זו בא קץ מהיר‪ ,‬כפי שחששנו כל הזמן מראש‪ :‬חייל ס‪.‬ס‪ .‬אחד‪ ,‬אדום פנים‪,‬‬
‫בעל עיני חיית טרף‪ ,‬הבחין בנו‪ .‬בצעדים פזיזים התקרב לעברנו‪ .‬ברגע האחרון ממש תפסתי‬
‫את העניין‪ ,‬על כל גודל הסכנה שבו‪ .‬הוצאתי את כף היד מידו במהירות הבזק והסברתי לו‬
‫שעליו להסתלק חיש מהר‪ .‬בטרם הספקתי להתערב בין הרצים שלידי וכבר נחת על גבי קת‬
‫התת‪-‬מקלע‪ .‬מעוצמת הכאב‪ ,‬הוצאתי שאגה איומה ובה בשעה המשכתי לרוץ ללא הפסק‬
‫בכיוון אחד וחברי לכיוון אחר‪ .‬בינתיים‪ ,‬החייל הסתבך בגופת אסיר שהשתרעה בשלב‬
‫המתמוסס‪ .‬הוא הפסיק את מרוצו אחרינו‪ ,‬וירה במישהו מספר כדורי "דומדום" כדי להירגע‪.‬‬
‫בהמשך הדרך הקפדתי מאוד שלא אתקל בפרצופו של אותו גרמני‪ .‬ודאי ירצה למצוא אותנו‬
‫ולנקום על הצלחתנו להימלט מטרפו‪ .‬התנחמתי בזה שהוא רדף אחרינו מאחור‪ ,‬ואפילו היה‬
‫זה מלפנים קשה היה לו מאוד להבחין בינינו‪ ,‬הרי כולנו דמינו למתים מתנועעים שעדיין איך‬
‫שהוא נעים‪ ,‬קרי‪" :‬מוזלמנים" בלשון אושוויץ‪.‬‬
‫הריצה הלא‪-‬מובנת לבשה ממדים נוראיים‪ .‬הגרמנים‪ ,‬שרוח הנקמה על אובדן מקור הפרנסה‬
‫הקל במחנה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬הוציאום מכליהם‪ ,‬המציאו מדי פעם שיטות שונות ומשונות‪ ,‬כדי‬
‫לספק את יצריהם המטורפים‪ .‬לפעמים היו הורגים אסירים בדרך "רגילה"‪ ,‬כלומר בירייה‪,‬‬
‫ופעמים היו הולמים בקת המקלע בראשו של האסיר הקפוא למחצה מאחור‪ .‬מהלומה אחת‬
‫כזו די היה בה‪ ,‬שהקורבן יקרוס תחתיו כאילן ברוח‪ .‬מראות אימה אלה ייבשו את שארית‬
‫הלשד האחרונה שעדיין נותרה בגופי‪ .‬במילה אחת‪ :‬המוות ריחף מעל כולנו כגואל ומושיע‪.‬‬
‫רץ הייתי בשולי הכביש כעיוור ממש‪ ,‬מרוב סנוור השלג‪ .‬מעוצמת הקור וחולשת הגוף‪,‬‬
‫התקשיתי להרים ראש ולהסתכל קדימה‪ .‬גופי שחוח היה ועיניי נתונות בשלג הבוצי‪ ,‬מרוב‬
‫דריסות הקבקבים‪ ,‬לבל תיכשלנה רגליי בגופות הרמוסים‪ ,‬שאי‪-‬פה אי‪-‬שם מילאו את מסלול‬
‫דרכנו‪ .‬זה זמן רב שאבד לי כושר ההתמצאות‪ ,‬שרגיל הייתי לו עד כה‪ .‬לא עוד חשק ורצון של‬
‫קריאת שלטי הדרכים על כיוון צעידתו וחסל סדר התעניינות מפי חברים על מקום הימצאנו‪.‬‬
‫מיואש מכל הסובב אותי‪ ,‬שירכתי את רגליי הכושלות אל האין סוף‪ ,‬כאשר קתות המקלעים‬
‫וצריחות חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬הפראיות משמשות לי מורה דרך‪.‬‬
‫כרגיל בימי ינואר‪ ,‬ירד ערב חורפי מוקדם‪ ,‬והופיע כעין ערפל סמיך‪ .‬הלילה פשט את שלטונו‬
‫על היקום‪ .‬פחד אחזני לקראת הופעתו‪ .‬זה לי הלילה הרביעי שאנו בדרך אל הבלתי ידוע‪.‬‬
‫לפתע תקפה אתי חולשה ונדמה היה לי שאני עומד לפני התעלפות‪ .‬בכוח על אנושי‬
‫התכופפתי‪ ,‬הדבר עלה לי במאמץ רב‪ ,‬כי גופי היה מתוח מקור‪ .‬שוב חפנתי מעט שלג‪,‬‬
‫גלגלתיו לתוך קיבתי ולרגע חשבתי כאילו סכין חדה חותכת את פנימיותי‪ .‬אולם לאחריה באה‬
‫הקלה‪ .‬גם שפתיי הבקועות מקור‪ ,‬שנרטבו אגב כך מהשלג הנמס‪ ,‬הקלו על הרגשתי‪ .‬לבסוף‬
‫התאוששתי במקצת‪ ,‬המשכתי לרוץ‪ ,‬כשאני משתדל להימצא לא בין האחרונים‪ ,‬עד כמה‬
‫שאפשר‪ ,‬באמצע‪.‬‬
‫לפתע קלטו אוזניי זמזום משונה‪ ,‬ידעתי שאנו נמצאים לא רחוק מן החזית ויש ודאי סיבה‬
‫לכך‪ .‬אולי תתחולל שוב הפצצה? הפעם‪ ,‬חשבתי‪ ,‬לא יוכלו הגרמנים לתפוס מחסה כמו בפעם‬
‫הקודמת‪ .‬כולנו גלויים בשדה הפתוח‪ ,‬ואין אפשרות כלל וכלל שלא להבחין בטור אינסופי‬
‫הנמשך לו לאורך הכביש‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 43 -‬‬

‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬בשומעם את הזמזום הפתאומי‪ ,‬התרגזו יותר ויותר והחלו שוב להחיש את צעידתנו‪.‬‬
‫נראה שרעש זה העבירם על דעתם‪ ,‬וביתר שאת חידשו את מטחי הירי על המסכנים‬
‫הנחשלים‪ .‬על רקע השמיים האפלים‪ ,‬נראו בבירור רשפי האש מקני המקלעים‪ .‬כמו משחק‬
‫זיקוקין‪ ,‬וצווחות הנורים מילאו את האוויר הקר של הלילה‪.‬‬

‫מסך אש מ"קטיושות"‬
‫רק כעבור זמן נודע לי פשר הזמזום של אותו לילה‪ .‬היו אלה מסכי אש שנורו ממשגרי רקטות‬
‫בשם "קטיושות" שהופעלו על ידי הצבא האדום‪ .‬מפאת הלילה החשוך‪ ,‬קשה היה לאמוד את‬
‫המרחק שלהם‪.‬‬
‫מכיוון שלא באה הפצצה‪ ,‬גברה השתוממותי עוד יותר‪ .‬ברגע הראשון לא יכולתי להוציא הגה‬
‫מהפה כדי לשאול מישהו מההולכים לידי‪ ,‬אולי הוא יוכל להסביר לי‪ .‬ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬בהבחינם במסך‬
‫האש שהופיע באופק הרחוק‪ ,‬נתנו פקודה להתרחק קצת מהכביש ולפנות לכיוון שמאל‪ .‬הכול‬
‫ניתן בדחיפות ובבהילות‪ .‬לגרמנים הנעולים במגפיים לא הייתה זו בעיה קשה‪ ,‬אך לנו – מכת‬
‫מוות‪ .‬אם על הכביש‪ ,‬או בשוליו‪ ,‬המסלול היה כבר רמוס‪ ,‬הרי עם ירידתנו לשדה‪ ,‬היה צריך‬
‫לבוסס שוב בשלג הנערם והגבוה‪ .‬הראשונים שירדו – ה"נחשונים" בצעדה – עליהם הוטל‬
‫'לסלול' לנו את התוואי והם שנפלו קורבן‪ .‬נתגלו מחזות אימה שטרם הייתי עד להם‪ :‬הם‬
‫שקעו בבורות שמתחת לשלג או בתעלות שבין חלקות השדה‪ ,‬ונעלמו שם עד כי לא נודע כי‬
‫באו אל קרבה‪ ,‬והרצים אחריהם לא הבחינו בהם בכלל‪.‬‬
‫היה זה מוצאי שבת ראשון לצאתנו מאיבוז'נו‪ .‬נראה שסאת הסבל טרם נתמלאה‪ .‬פה‬
‫בשדות‪-‬תהום אלה נוכחתי לדעת‪ ,‬שנכונה האמירה הידועה‪" :‬אין גבול לסבל אנוש"‪.‬‬
‫הגרמנים‪ ,‬ברצותם להימנע משקיעה בשלג כמונו‪ ,‬בחרו להם שיטה חדשה‪ :‬רצים היו בתוך‬
‫השורות‪ ,‬בתוואי שאנו יצרנו‪ ,‬ומאיצים בנו עוד ועוד להתקדם במהירות שעלתה על שארית‬
‫כוחנו‪ .‬פה ושם הבחנתי איך אסיר אשר שקע בשלג העכור‪ ,‬מנסה לחלץ את נעלו במאמץ אל‪-‬‬
‫אנושי‪ .‬אך הנה הופיע לידו חייל ס‪.‬ס‪ .‬וביריית ה"שמייסר" שם קץ לניסיונו הנואש‪ .‬ואסיר אחר‪,‬‬
‫שכנראה ויתר על הכול‪ ,‬התחיל להתרחק לכיוון השדה‪ ,‬אולם לאחר צעדים ספורים נכשל‬
‫ניסיונו כי יד זדונית של גרמני שמה לאל את רצונו‪ :‬במכת הקת של המקלע הפילו ארצה‪,‬‬
‫כשדמו הזורם מאדים את השלג הבוצי והרמוס‪.‬‬

‫מחלקים ומחליקים‬
‫אפשר להגיד שהייתי בר‪-‬מזל‪ :‬היו לי נעליים עם סוליות עור‪ .‬אך אליה וקוץ בה‪ :‬מידתן‪,‬‬
‫כנזכר‪ ,‬גדולה הייתה ממידת כפות רגליי‪ .‬כאשר נצטווינו לרדת ולפנות שמאלה מהכביש‪,‬‬
‫התחלתי "לשחות" בהן‪ .‬עם כל דריסת נעל חשבתי שאני מאבד אותן והן שוקעות בשלג‬
‫הבוצי‪ ,‬אך כוח נסתר ורצון חיים שמעל להבנתי‪ ,‬הוליכוני בדרך חתחתים זו באותו לילה מר‬
‫ונמהר ולא נתנו לי לשקוע במדמה‪ .‬מחזות זוועה של החלקה נתחוללו שוב ושוב והפכו לחיזיון‬
‫רגיל‪ .‬גורל הראשונים היה‪ ,‬כמובן‪ ,‬גרוע פי שבעה מאשר הבאים אחריהם ובזה התנחמתי‬
‫מדי פעם‪ ,‬שאינני צריך להיות "הסולל" את המסלול‪ .‬הכי גרוע הייתה דרכם של האחרונים‪.‬‬
‫רוב החיילים נצמדו אליהם‪ ,‬זירזום וליוום בחבטות ובקללות למיניהם‪ ,‬בהקפידם מאוד‬
‫שמישהו לא ינסה לברוח ולהסתלק מן השורה‪.‬‬
‫השורות של האסירים המשרכים את דרכם הלכו ונתמעטו משעה לשעה‪ .‬אך מספר החיילים‬
‫שליוונו נשאר לדאבוני ללא שינוי‪ .‬וכך‪ ,‬הפיקוח הרודני וההתעמרות בנו נעשו קשים וחמורים‬
‫יותר מרגע לרגע‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 44 -‬‬

‫תוך כדי ריצה‪ ,‬או הליכה מהירה‪ ,‬ניסיתי להפנות את ראשי אחורה מדי פעם לראות אם לא‬
‫נותקתי מייתר האסירים שרצו אחריי‪ .‬עין אחת הביטה לכיוון התקדמותי‪ ,‬והשנייה – לעבר‬
‫חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ששרצו מסביבנו‪ .‬העיקר‪ :‬לא להיתקל בהם‪ ,‬עד כמה שהדבר נתון היה בידי‪.‬‬
‫עם רדת הלילה‪ ,‬נראה באופק יער עבות‪ .‬הוא התבלט על רקע הלובן שמסביב‪ .‬רק צמרות‬
‫העצים מכוסות השלג דימו לו מראה הוד‪ .‬עם התקרבנו אליו‪ ,‬ניבא הלב רעות‪ .‬מי יודע מה‬
‫צפוי לנו בין עציו הדוממים בחשכת הליל? בקריאות הרצה המעוררות אימה‪ ,‬חדרנו ליער‪-‬עד‬
‫זה‪ .‬שעטות רגלינו הפרו את השקט ששרר בו‪ .‬התוואי שראשוני האסירים סימנו בו‪ ,‬מנע‬
‫מאיתנו‪ ,‬הממשיכים‪ ,‬מלהתנגש בעציו העבותים בעלי הצמרות הסבוכות‪ .‬כדי לא "לאבד"‬
‫מישהו מן האסירים‪ ,‬התרחקו קצת הגרמנים ולא נצמדו כמקודם‪ ,‬כדי לשמור ביתר יעילות‬
‫עלינו‪ .‬ניצלתי רגעים אלה לטובתי‪ .‬שוב חפנתי מעט שלג בכף ידי והושטתי את ה"גלולה"‪,‬‬
‫המשיבה את רוחי‪ ,‬לפי‪ .‬מדי פעם הגיעו לאפי ריחות שונים של מזון ומשקה שחולק ל‪-‬ס‪.‬ס‪.‬‬
‫על ידי אחראי המטבח שלהם‪ .‬כל זה הוסע ברכב על הכביש לאורך מסלול דרכנו‪.‬‬
‫כאשר עברה שעה קלה ושום אירוע חריג לא אירע איתנו‪ ,‬התחלתי לתמוה בדבר‪" .‬וכי יש עוד‬
‫מקום מתאים יותר להיפטר מאיתנו אחת ולתמיד מאשר ביער זה?" שאלתי את עצמי‬
‫בתמיהה‪ .‬אולם מענה להתנהגותם הבלתי צפויה של הגרמנים‪ ,‬תוך שימוש מתמיד בשיטות‬
‫הסוואה שונות ומשונות‪ ,‬לא מצאתי‪ .‬ובאין מוצא‪ ,‬המשכתי בריצת הלילה אל האין‪-‬סוף‪.‬‬

‫מטחי ירי ביער עבות‬
‫לפתע גבר המתח בשורות‪ .‬חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שכאילו התרגלו כבר לקצב הדרבון בנו‪ ,‬החליטו‬
‫פתאום שאין זה כנראה מספיק מהר ולא עונה על תוכניותיהם הזדוניות‪ .‬במשנה מרץ החלו‬
‫להחיש את צעדת המוות‪ .‬אם כבר התרגלתי איכשהו לקצב המטורף‪ ,‬נאלצתי עתה להגביר‬
‫את מאמצי הגוף לרצונם של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שוב הדהדו מטחי יריות בין עצי היער‪ ,‬והדם נישא‬
‫למרחוק‪ .‬צמרות האורנים התמירים כאילו נתחלחלו למשמע הרעש‪ ,‬שהעירן מתרדמת‬
‫החורף‪ .‬הם הפילו את השלג התחוח מעל ענפיהן‪ ,‬וכעין גשם קפוא נחת על ראשינו‪ .‬אם‬
‫בכביש השפיעו עלינו לרעה קולות הירי והפחד אכל את הלב‪ ,‬הרי אין הדבר דומה בתוך יער‪.‬‬
‫הד היריות שבין העצים פעל פעולה הרסנית ופגע שבעתיים בעצבינו‪ .‬רוב האסירים‬
‫שנתבלבלו לגמרי‪ ,‬המשיכו לרוץ כאילו רדפם איזה שד‪ .‬הם היו נתונים כאילו מתחת לסף‬
‫ההכרה‪ ,‬ולא יכלו להבחין בעץ או שיח שנתקלו בהם בדרך ריצתם ועלו עליהם‪ .‬לאחר המכה‬
‫הפתאומית שספגו‪ ,‬נתעוררו כאילו מתוך תרדמה וניסו להתאחד עם חבריהם בשורה‬
‫ולהמשיך‪ ,‬אך יד זדונית של חייל ס‪.‬ס‪ .‬מנעה מהם את הדבר‪ .‬משיכת הדק אחת שמה קץ‬
‫לניסיונם וניתקה את פיל חייהם‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬נתון בין החים והמוות באותו לילה מר ונמהר‪ ,‬חדלתי כאילו לתפקד‪ .‬אולם איזה כוח‬
‫מסתורי‪ ,‬שאת פשרו לא יכולתי להבין אמר‪" :‬תמשיך"‪ .‬מצד אחד גירה אותי רצון להפסיק את‬
‫המרוץ‪ ,‬להשתטח על קרקע העיר המושלג ולנוח‪ .‬פשוט לשכב ולנוח באין מפריע לעולמים‬
‫וחסל כל העינויים‪ ,‬מאידך גיסא הריצני כוח נסתר שלחש לי מדי פעם‪" :‬קום! התגבר‪ ,‬עוד‬
‫קצת ועוד קצת‪ ,‬ותבוא אל המנוחה ואל הנחלה‪ .‬תמיד אמרת שאחרי לילה חשוך חייב להופיע‬
‫יום של אור"‪ .‬אולם הרצון השני‪ ,‬האופטימי‪ ,‬כביכול‪ ,‬היה כה חלש ובלתי משכנע שכמעט‬
‫ונסחפתי בזה הראשון‪ .‬רק מקרה הוא ולא יותר‪ ,‬או אולי פשוט נס‪ ,‬שלא נכנעתי והמשכתי‬
‫על‪-‬אף הכול‪.‬‬
‫לפי חשבוני המשוער העמקנו לחדור ביער כבר מרחק רב‪ .‬הריצה שהפכה לאוטומטית‪,‬‬
‫כתוצאה מדרבון אינסופי של מלווינו‪ ,‬אומנם בלבלה את חושינו‪ ,‬אך סבור הייתי שעברנו‬
‫קילומטרים רבים‪ ,‬שכאילו נבלעו ברעש הקבקבים‪ .‬הידלדלות השורות ניכרה היטב‪ ,‬בעת‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 45 -‬‬

‫שעלינו על מסלול גבוה יותר והצלחתי להעיף מבט לאחור‪ .‬הד היריות פה ושם לא פסק אף‬
‫לרגע והאוזניים הסתגלו כבר לאט לרעש הקטלני‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף הגענו לקצה היער ועלינו על כביש שחצה אותו‪ .‬סבור הייתי שמעכשיו תוקל עלינו‬
‫הריצה‪ ,‬נמשיך בדרך המלך ויבוא הקץ ליער הארור‪ ,‬אולם טעות מרה טעיתי‪ .‬לאחר שחצינו‬
‫את הכביש‪ ,‬הגענו לחלקו השני של יער העבות הזה‪ .‬נראה שאין לו סוף ושוב ניאלץ לעבור‬
‫אותו‪ .‬מצב‪-‬רוחי‪ ,‬שלפני דקה השתפר‪ ,‬חזר לעגמומיותו הקודמת‪.‬‬

‫הכפר בפאתי יער‬
‫לא הרחק מן הדרך נתבלטו מספר בקתות‪ ,‬שהעידו על מגורי אדם‪ .‬לאחר שהתקרבנו יותר‪,‬‬
‫הבחנתי בכפר טיפוסי‪ ,‬שבתיו בנויים קורות עצים עבות שקצותיהן שלובות זו בזו‪ .‬גגות‬
‫הרעפים האדומים שיוו לו מראה מעניין על רקע לובן השלג שכיסה את הסביבה כולה‪.‬‬
‫נפש חיה לא נראתה בכפר הקטן הזה‪ .‬לא יכולתי לדעת אם זה בגלל השעה המאוחרת‪ ,‬או‬
‫שתושביהן פונו ממנו‪ ,‬מחמת החזית המתקרבת‪ .‬מבלי להאט את הריצה המטורפת והבלתי‬
‫נלאית‪ ,‬חלפנו ביעף בין בקתות הכפר השלו‪ ,‬כאילו שד רדף אחרינו‪ .‬מדי פעם חטפתי מבט‬
‫לאחור והסתכלתי לעבר הבתים השלווים‪ ,‬שכה קסמו לי באותו לילה‪ .‬חלמתי בהקיץ על‬
‫מנוחה נכונה בין קירותיהם החמים‪ ,‬לאחר המרוץ שעדיין לא נגמר‪.‬‬
‫הרבה לילות זוועה עברתי על בשרי במשך שנות המלחמה הזאת‪ .‬מן הלילות שוורשה‬
‫הופצצה והופגזה באחד בספטמבר ‪ ,1939‬ועד לילות אושוויץ‪ ,‬בז'ז'ינקי‪ ,‬בירקנאו ויבוז'נו –‬
‫ארבעת מחנות הריכוז שבהם שהיתי עד עתה‪ .‬אולם לא היה כל דמיון בהשוואה למה שעבר‬
‫עלי בלילה ארור זה‪ .‬רדוף כמו בצייד‪ ,‬כשהכלבים נוהים אחרי טרף קל לבעליו‪ ,‬רצתי מבוהל‪,‬‬
‫מבועת‪ ,‬מבלי לדעת לאן ומתי זה יסתיים‪ .‬באותו מוצאי שבת‪ ,20.1.45 ,‬מלמלו שפתיי‬
‫תפילה חרישית‪ .‬בכל תפילה שידעתי בעל פה‪ ,‬הבעתי בלחש בקשה ליושב שמיים‪ .‬למרות‬
‫כל מה שקרה עמי והמחשבות הרעות על כי נגמר הכול ואין לצפות לנסים‪ ,‬לא פסקתי‬
‫בתחנונים מעומק הלב‪ ,‬לבקש כוח לעבור את הלילה‪ ,‬כדי לראות עוד את אור היום שיפציע‬
‫למחרת‪ .‬רצון החיים היה כה חזק בקרבי שבהיזכרי בו‪ ,‬נתן לי מייד דחיפה להמשיך עוד‬
‫טיפה ועוד טיפה‪ .‬רצון זה נתן לי אפשרות להחזיק מעמד בדי‪-‬עמל ולא להיכנע‪.‬‬

‫למרות הקור הזיעה ניגרת‬
‫סוף‪-‬סוף נראה מרחוק קצהו של היער‪ .‬מישור רחב ידיים העיד על סיומו של מסלול‬
‫החתחתים‪ .‬דשדשנו בשלג הרמוס‪ ,‬אבל מהירות התקדמותנו לא הואטה כלל‪ .‬להפך‪ ,‬היא‬
‫הוגברה עכשיו ביתר שאת ובתוספת של אכזריות‪ .‬אומנם עליתי עתה שוב על הכביש‬
‫הנוקשה‪ ,‬שהצעידה עליו קלה יותר‪ ,‬אך שארית הכוח שעדיין פעפעה בתוכי – נגמרה והלכה‪.‬‬
‫זאת הייתה הרגשתי עם עלותנו על דרך המלך‪ .‬זעה קרה כיסתה את גופי מדי פעם מהמאמץ‬
‫העל‪-‬אנושי‪ ,‬ונאלץ הייתי לעיתים תכופות לנגב את מצחי ואת פניי בשרוולי הנוקשה‪ ,‬לבל‬
‫תסתיר הזיעה הניגרת את עיניי‪ ,‬כדי למצוא את הדרך‪ .‬אם כי הקור ודאי הגיע לעשרים וכמה‬
‫מעלות מתחת לאפס‪ ,‬הרי כל כולי הייתי רטוב מזיעה‪ .‬רגליי‪ ,‬שעשו כנראה את המאמץ הכי‬
‫קשה‪ ,‬סחבו בכוח עליון את נעליי הכבדות‪ ,‬המלאות בוץ מהשלג הנמס‪ .‬שתי השמיכות‬
‫ששמרתי עליהן זמן לא רב‪ ,‬חסרו לי עכשיו כדי להתכסות קצת ולמצוא בהן מחסה‪ .‬אומנם‪,‬‬
‫ברגע שזנחתי אותן אי‪-‬שם ביער‪ ,‬כי לא יכולתי לסחוב אותן‪ ,‬שוחררו ידיי והוקלה קמעא‬
‫המשך הריצה המבוהלת‪ ,‬אך כל הזמן חששתי לבל יגלו חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬את הדבר‪ .‬הייתה זו‬
‫עבירת חבלה שאחת דינה‪ :‬מוות‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 46 -‬‬

‫בראותי שגם אצל יתר האסירים נתמעטו השמיכות תוך כדי ריצתם בחשכת הליל‪ ,‬סברתי‬
‫שלא תהייה הקפדה יתירה מצד הגרמנים לגבי נשיאתן‪ ,‬והוקל לי קצת‪" .‬הרי קשה יהיה‬
‫להעניש כה רבים"‪ ,‬אמרתי לעצמי‪.‬‬
‫אם חשבתי קודם שבעוזבנו את יער‪-‬העבות תוקל עליי הריצה‪ ,‬הרי שטעות מרה הייתה‬
‫בחישוביי‪ .‬נראה שה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬קיבלו ידיעות נוספות על התקדמות הצבא האדום‪ ,‬ומעוניינים היו‬
‫להתרחק מהם ככל האפשר‪ .‬דרכנו התנהלה בכבדות‪ ,‬אך הגרמנים לא חדלו מלהריץ אותנו‬
‫על שמאל ועל ימין‪ .‬שוב ושוב התערבו בין האסירים והנחיתו בקתות המקלעים מכות רצח‪.‬‬
‫כל חבטה על ראשו או גבו של אסיר‪ ,‬החלש בלאו‪-‬הכי‪ ,‬הפילוהו ארצה‪ ,‬ויריית חסד סיימה את‬
‫שארית חייו המדולדלים‪.‬‬

‫פקודת עצור!‬
‫לפתע קלטה אוזני קריאה עמומה שבאה מראש הטור‪ .‬בתחילה חשבתי שאך דמיון‪-‬שווא הוא‬
‫זה‪ .‬אולם כאשר הקול חזר ונשנה פעמים מספר‪ ,‬ובכל פעם ביתר בהירות‪ ,‬יכולתי כבר לתפוס‬
‫ולהבין את תוכנו‪" :‬שריטלאופן"‪ ,‬שמשמעו – לצעוד רגיל‪ .‬ואומנם מקץ רגעים מספר הגיעה‬
‫הפקודה עד לשורותינו‪ .‬בהקלת מה יכולתי עכשיו לשאוף קצת אוויר באורח רגיל‪ ,‬אחרי שעות‬
‫רבות של מרוץ מטורף‪ .‬היה זה עבורי מעבר מכמעט אפיסת כוח לצעידה אפשרית‪ .‬הטור‬
‫הארוך שנמשך עד אין סוף‪ ,‬החל עתה לקבל צורה מסודרת פחות או יותר‪ .‬הרווחים שנוצרו‬
‫תוך כדי הריצה התמעטו והלכו‪ ,‬עד שהטור כולו התאחד ויצר גוש ארוך אחד‪ .‬לבסוף נשמעה‬
‫פקודה שנייה‪" :‬האלט!" – עצור! וכל הכבודה נעצרה במקום‪.‬‬
‫אם כי ההוראה הזו באה במפתיע והביאה עימה קהל הרבה לכולנו‪ ,‬בכל זאת ליבי לא נתן לי‬
‫להאמין שאכן דורשי שלומנו נעשו פתאום הגרמנים‪ ,‬לאחר המרוץ חסר הטעם שהריצונו‪,‬‬
‫והכול כדי לאפשר לנו מנוחה כלשהי‪ ,‬בשדה הפתוח ובחשכת הלילה הארור של ינואר‬
‫החורפי‪.‬‬
‫לאחר שנעצרנו‪ ,‬התחלתי לתהות סביבי על מקומנו שנבחר למנוחה‪ .‬הבחנתי שבמרחק מה‬
‫מאיתנו‪ ,‬משתרע כפר לאורך הכביש‪ .‬מראה הבתים השלווים עם האווירה החמימה‪ ,‬שוודאי‬
‫נמצאת בפנים‪ ,‬החלה להטרידני‪ :‬האם באמת נזכה לשעת נופש‪ ,‬או חס וחלילה מתכוננים‬
‫הגרמנים לסיים את המשחק כולו כאן בשדה הפתוח?‬

‫השורות מדלדלות והולכות‬
‫כך או כך‪ ,‬ברירה לא הייתה לי‪ ,‬אלא לחכות עם כולם לבאות‪ .‬בלב רועד עמדתי‪ ,‬כשאני מנסה‬
‫להתעטף במעילי המפוספס הבלוי‪ ,‬שנעשה קשה כאבן מחמת הכפור‪ .‬שוב הסתכלתי בגוש‬
‫האדם שנתמשך לאורך הדרך‪ .‬כמה נתדלדלו שורותיו מאז‪.‬‬
‫מיאבוז'נו יצאנו כ‪ 6-‬אלפים איש ועכשיו נותרו לא רבים מהם‪ .‬קשה היה לקבוע את המספר‬
‫המדויק‪ ,‬אולם לפי אומדן חטוף‪ ,‬מנה הוא לא יותר מאשר כשליש מהאסירים‪ .‬אך הגרוע מכול‬
‫היה כאשר הבחנתי שגם הרכבו השתנה ביותר‪ .‬עם עוזבנו את המחנה‪ ,‬היו מרבית האסירים‬
‫יהודים‪ .‬כעת התהפך הגלגל‪ :‬בשורות נראו יותר בני לאומים אחרים‪ ,‬ביניהם הפולנים‪,‬‬
‫שמרביתם הועסקו בתפקידי ניהול ושירותים במחנה‪ .‬הם תמיד נראו בריאים וחזקים יותר‬
‫מאיתנו‪ .‬גם העבודה הקלה והחבילות שקיבלו מן הבית וכמובן מיעוט מכות הרצח מן‬
‫האחראים‪ ,‬איפשרו להם להחזיק מעמד בעת מצעד המוות‪.‬‬
‫מחשבותיי השונות לא נתנו לי מנוח מאותם הרגעים‪ ,‬עת עמדתי קפוא למחצה במקום‬
‫עוצרנו‪ .‬בקוצר רוח חיכיתי לעומד להתרחש‪" .‬הרי לא עצרנו כך סתם"‪ .‬אמרתי לעצמי‪ .‬אומנם‪,‬‬
‫כל דקה של הפסקת הריצה נתנה מנוח לרגליים הכושלות‪ ,‬אך ברגע שעוצרים הציק דבר‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 47 -‬‬

‫שכאילו נשכח‪ :‬הרעב‪ .‬כל זמן שעסוק הייתי במרוץ‪ ,‬התפללתי שרק תינתן לי הפסקה ואוכל‬
‫לנוח קמעא וגם לנשום‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬כשזכיתי לזה‪ ,‬הופיע במלוא תביעתו התובע הישן‪:‬‬
‫הרעב! הוא פקד אותי בעוצמה שכזאת שחשבתי‪" :‬הנה אני גווע במקום!" ניסיתי להרגיע את‬
‫עצמי בהרהורים על דא ועל הא‪ ,‬אך הוא בשלו‪ .‬ובאמת‪ ,‬הרי לא יכולתי להכחיש שזה היום‬
‫הרביעי לא בא אוכל לפי‪ ,‬להוציא מספר כפיות הדייסה "המימית" שקיבלתי ליד המחסן‬
‫בפרנסקרצ'ה‪ ,‬שטעמה עורר בי בחילה‪ ,‬על‪-‬אף רעבוני הגדול‪.‬‬

‫הרעב תוקף אותי שוב!‬
‫וכך‪ ,‬שקוע במחשבה אודות אוכל שלא הופיע‪ ,‬והציפייה הדרוכה למה שעומד להתרחש‪ ,‬חלפו‬
‫להן השניות באיטיות מכאיבה ומרגיזה‪ .‬הקור שהלך וגבר לפת אותי בחוזקה והקפיא את דמי‬
‫בעורקיי‪ .‬לאחר הריצה הייתי מיוזע כהוגן והרגשתי עכשיו רע מאוד‪ .‬ניסיתי לחכך רגל ברגל‪,‬‬
‫אולם מחוסר כוח וגמישות לא הצלחתי לבצע תרגיל פשוט זה‪ ,‬לכאורה‪ .‬בניגוד לאיסור של‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ניסיתי לשפשף את גבי בגבו של חבר‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬הקור האכזרי פעל את שלו‪.‬‬
‫בכי מרעיד לב נשמע לפתע אי פעם אי שם בין השורות‪ .‬הייתה זו תגובה של מספר אסירים‬
‫שהרגישו בהתקרב קצתם כשהם עומדים אין אונים‪.‬‬
‫הלילה שלט בחוזה‪ .‬אי‪-‬אלה כוכבים נראו בשמיים הרחוקים‪ ,‬כשהם נוצצים קלות‪ .‬נדמה היה‬
‫שהם רואים אותנו ומשתתפים בצערנו‪ .‬תנועת השומרים שלצדי הדרך גדלה מרגע לרגע‪.‬‬
‫מעצבנותם הורגש שמשהו עומד להתרחש‪ .‬לפתע נשמעה צריחה‪-‬פקודה בקול עז‪ ,‬שבאה‬
‫מראש הטור‪ ,‬שעל כל האסירים להשתטח במקום‪.‬‬

‫הפקודה‪ :‬להשתטח!‬
‫ברגע הראשון נראה לי הדבר חשוד מאוד‪ .‬האם זה סימן לסיום הפרשה כולה? האם הגיע‬
‫הרגע שבה חרדנו ממנו? לחישות מלוות בהבעת אימה נשמעו מסביב‪ ,‬אולם מכולן לא יכולתי‬
‫להבין כלום‪ .‬פשוט הכול נשארו מבולבלים לגמרי‪ .‬באותו זמן החלו חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬להשכיב את‬
‫ההמון המתלבט‪ ,‬כשהם משתמשים בכוח גס ונעזרים בקתות הנשק‪ .‬שוב החלה מהומה‬
‫רבתי מלווה בשפיכות דמים ופציעת אלה שלא ביצעו את הפקודה במהירות הבזק‪.‬‬
‫לא הייתה לי כל ברירה‪ .‬צנחתי ארצה כמו עץ שזה עתה כרתוהו‪ ,‬כמו כולם‪ .‬אלה הבודדים‬
‫שעדיין שמרו על שמיכותיהם‪ ,‬נהנו עכשיו מעקשנותם שלא לזנוח אותן‪ .‬אולם לי‪ ,‬כמו הרוב‪,‬‬
‫לא היה כל מוצא אחר אלא למלא אחרי פקודת הגרמנים‪ .‬השתטחתי על השלג שהפך‬
‫לממוסמס‪ ,‬כעין דייסה חומה‪ ,‬בוצית‪ .‬בעין אחת עקבתי אחרי אלה ששכבו קרובים אליי‬
‫והתחלשנו חרש‪-‬חרש‪ .‬לבסוף הודיעו ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬שמותר גם לישון‪ ,‬כי זאת מנוחה ממש‪ .‬קשה‬
‫לתאר מצבנו‪ :‬לשכב בשדה פתוח בתוך קהל עייף עד מוות‪ ,‬שרק לפני דקות מספר חלם על‬
‫אפשרות של עצירת המצעד כדי לפוש קמעא – אולם בתנאים אלה?‬
‫את רגליי הקפואות למחצה הפקרתי להשגחת השמיים‪ .‬התכרבלתי איך שהוא במעילי‬
‫המרופט‪ ,‬השענתי את ראשי על רגל חבר‪ ,‬כמו שהרבה עשו‪ ,‬ומוחי החל לפעול‪" :‬מה יהיה?‬
‫האם כדאי לישון קצת‪ ,‬לאגור כוח להמשך הדרך? או אולי לא יהיה בכל המשך לצעידה?"‬
‫הפחד היה ללא נשוא‪ .‬התלבטתי עם עצמי רגעים מספר‪ ,‬אך נראה שהעייפות גברה עלי‪ .‬תוך‬
‫זמן קצר ביותר‪ ,‬נפלה עליי תרדמה ושקעתי בשינה עמוקה‪.‬‬
‫לא אדע אם מישהו נתנסה אי פעם בחייו בשינה מסוג זו‪ .‬האם חשב מישהו מהאסירים‬
‫התשושים עד בלי די‪ ,‬לאחר מה שעבר עליהם בימים האחרונים‪ ,‬על כל התוצאות שעלולות‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 48 -‬‬

‫לנבוע משינה כזאת‪ ,‬בשדה פתוח‪ ,‬בקור של קרוב לשלושים מעלות מתחת לאפס? בטוח אני‬
‫שהמחשבה הייתה זהה‪ :‬הם שמו נפשם בכפם – ונרדמו‪.‬‬

‫"לגלח את אמיל ציך"‬
‫כמה זמן הספקתי לישון לא ידעתי‪ .‬לפתע התעוררתי‪ ,‬ובתנועה מהירה התיישבתי בעמל רב‪,‬‬
‫כשאני מנסה להיזכר איפה אני נמצא‪ .‬בהסתכלי סביבי‪ ,‬לקול נחירות בהשמיעו הישנים‪,‬‬
‫נתחוור לי לאט‪-‬לאט מקום הימצאי‪ .‬אולם "למה אני התעוררתי פתאום?" שאלתי את עצמי‪,‬‬
‫כשאני מנסה לשפשף את עיניי הרדומות‪ .‬בחושך ששרר מסביב נזכרתי שנקראתי באופן‬
‫דחוף ל"קומנדו‪-‬פיהרר" אמיל ציך כדי לגלח אותו‪ .‬בקושי רב עלה בידיי להתרומם על רגליי‬
‫ולנסות לצאת מתוך סבך ערימת בני האדם שהקיפוני‪ .‬בהתאמצות יתר נדחקתי בכל כוחי‪,‬‬
‫כשגופי קופא למחצה‪ .‬רוח צוננת נשבה מסביב והגבירה את עוצמת הקור‪ .‬פניי היו כה‬
‫נוקשות שלא יכולתי להניע את לסתותיי‪ .‬ידיי ורגליי היו כאבן קרה‪.‬‬
‫לא רציתי להתמהמה יתר על המידה‪ .‬בצעדים נמרצים‪ ,‬גם כדי להתחמם קמעא‪ ,‬החילותי‬
‫לעזוב את כל ריכוז האסירים ולהתקרב אל עבר חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שהיו עסוקים בשמירה עלינו‪.‬‬
‫אלה התחלפו מדי פעם‪ ,‬כאשר המוחלפים נכנסים לבתי הכפר הסמוך שמעבר לכביש‪ ,‬וחוזר‬
‫חלילה‪ .‬שם‪ ,‬באחד הבתים‪ ,‬קבעו את המטה שלהם‪ .‬לכיוון זה הפניתי את צעדיי‪ ,‬על‪-‬מנת‬
‫לגלח את המפקד שלי מה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬שהיה אחראי על האסירים במפעל החשמל ביאבוז'נו‪.‬‬
‫שמירת ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬עלינו באותו 'ליל מנוחה' לא הייתה הדוקה‪ .‬האסירים העייפים עד מוות היו‬
‫שרועים מקובצים כמו פגרים לצדי הכביש‪ .‬השלג שנמס מתחת לגופותיהם של הישנים‪ ,‬חדר‬
‫זה מזמן לתוך בגדיהם הבלים והקפיא את ישותם‪ .‬השקט מסביב‪ ,‬מלווה בפחד נסתר‪,‬‬
‫השרה עליי מצב רוח מדכא‪ ,‬ורק קולות הנחירה הרעשניים החדגוניים הפרו את שלוות‬
‫הלילה מסביב‪ ,‬והחזירוני למציאות העגומה שבה הייתי נתון עם יתר האסירים‪.‬‬
‫כאשר אך צעדתי צעדים נוספים לעבר חייל ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬הראשון‪ ,‬בתוך שרשרת השמירה‬
‫ההיקפית‪ ,‬כדי לפנות אליו שירשה לי לבצע את המשימה‪ ,‬ראיתיו שעון אל עץ שבצדי הדרך‪,‬‬
‫מחזיק בידו תת‪-‬מקלע ואצבעו על ההדק‪ ,‬מוכן לירי בכל רגע שתידרש‪ .‬בראותו אותי מתקרב‬
‫אליו‪ ,‬קפץ ממקומו כאילו הכישו נחש‪ ,‬פתע עליי זוג עיניים תמהות ובקול תקיף שאל לרצוני‪.‬‬
‫"הר פוסטן"‪ ,‬אמרתי לו‪ ,‬כשאני מנסה לבטא את המילים ביתר בהירות‪ ,‬מחמת הקור שהקפיא‬
‫לא מעט את לסתותיי והיקשה את דיבורי‪" ,‬הקומנדו‪-‬פיהרר ציך ציווני להתייצב בפניו מיד כדי‬
‫לגלחו"‪ ,‬סיימתי את הסברי‪ ,‬בהתכונני להמשיך בדרכי ללא הפרעה‪.‬‬
‫החייל‪ ,‬בשומעו את דבריי‪ ,‬קפץ כאילו נכווה ברותחין‪ .‬מוחו הגרמני לא יכול היה לתפוס את‬
‫פשר המילים‪" .‬חזור על דבריך‪ ,‬יהודי ארור"‪ ,‬סינן מבין שיניו בכעס‪ ,‬כשהוא מנסה להירגע‪,‬‬
‫"ויותר ברור!"‬
‫חזרתי על הודעה מילה במילה‪ ,‬כשאני משתדל לבטאה ברור ככל האפשר ובקול רם‪ ,‬כך‬
‫שהיא נשמעה למרחוק ועוררה ודאי השתוממות אצל השומרים שעמדו בקרבת מקום‪ ,‬על‬
‫משמרתם‪ ,‬מתלחשים ביניהם‪ ,‬בניסיון לתפוס את פשר ההפרעה בחשכת הלילה‪.‬‬
‫"נראה מייד ונברר" הוסיף החייל שאליו פניתי‪ ,‬כאשר סיימתי להסביר בירור את מטרת בואי‬
‫בפעם השנייה‪ .‬ברמיזת אצבע קרא לאחד השומרים שניצב לא הרחק ממנו‪ .‬הלה הגיע מייד‪,‬‬
‫ולאחר התייעצות מהירה עימו‪ ,‬ביקש ממנו לשים עליי עין‪ ,‬ופנה לעבר הבית‪ ,‬שם התרכזו‬
‫הקצינים‪ ,‬במטרה להיוודע אם נכונים דבריי‪.‬‬
‫כאשר נשארתי עם חברו המחליף‪ ,‬הכריחנו לחזור ולספר לו את כל העניין מההתחלה‪ .‬לשמע‬
‫סיפורי פרץ בצחוק קולני‪ ,‬שהדיו הגיעו אף ליתר השומרים שניצבו במרחק מאיתנו‪" .‬מה‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 49 -‬‬

‫אמרת?" שח הוא‪ ,‬ובקשוי התגבר לבל יפרוץ בצחוק קולני חדש‪" :‬אתה רוצה להגיד לי‬
‫שהקומנדו‪-‬פיהרר אציל ציך נזקק לגילוח באמצע הלילה‪ ,‬ודווקא על ידי יהודי מזוהם כמוך?"‬

‫חבטה בקת ומספר בעיטות‬
‫לא עברו רגעים מספר וחייל ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬חזר מהבית‪ ,‬שם התרכזו הקצינים למנוחת לילה‪ .‬ארשת‬
‫פניו לא העידה על משהו חיובי‪ ,‬להפך‪ ,‬היא בישרה על צרות‪ .‬כשהוא כולו רותח מכעס‪,‬‬
‫התקרב במהירות לכיווני‪ ,‬וראשית מעשיו היה לכבדני במנה בקת מקלעו על גבי‪ .‬את המכה‬
‫הזו הרגשתי היטב בכל עצמותיי‪ .‬לאחר‪-‬מכן פנה לחברו‪ ,‬שהחליפו בשמירה‪ ,‬והסביר לו שאכן‬
‫הוא ביקר בבקתה‪ ,‬אך כולם‪ ,‬לרבות אמיל ציך‪ ,‬ה"קומנדו‪-‬פיהרר"‪ ,‬נתונים בתרדמה עמוקה‪.‬‬
‫לפתע הסתובב אליי וסינן מבין שיניו‪" :‬אתה רצית לברוח‪ ,‬יהודי ארור"‪ ,‬צעק לעברי "אולם יש‬
‫לך מזל‪ .‬אינני רוצה להפריע את שנת הקצינים בדממת הליל‪ ,‬אחרת הייתי מרוצץ את‬
‫גולגולתך חד‪-‬שתיים בכדור "דומדום"‪ .‬לבסוף‪ ,‬כתוספת לחבטת הקת ולדברי התוכחה‪ ,‬הכניס‬
‫לי מספר בעיטות הגונות באחוריי‪ ,‬כשהן מלוות בצעקה‪" :‬האו‪-‬אפ!" שמשמעה – הסתלק!‬
‫כחץ מקשת הסתלקתי כל עוד רוחי בי‪ .‬מאוד חרה לי על אשר לא ניתן לי לבצע את פקודת‬
‫הקצין אמיל ציך לגלחו‪ .‬עוצמת הכאב הייתה די חזקה והתפשטה מן הגב אל יתר איבריי‪.‬‬
‫בקושי הצלחתי למצוא את דרכי חזרה לעבר חבריי למסע‪ ,‬שהיו שרועים בשדה הפתוח‬
‫והמקפיא‪ ,‬כמו פגרי מתים שלאחר קרב קשה‪ .‬חיפשתי מקום פנוי בין הגופות הנוחרות בכל‬
‫גווני הקשת המוסיקאלית‪ .‬לבסוף צנחתי אין אונים חיש מהר‪ ,‬בניסיון להיטמע בין השכובים‪.‬‬
‫פחדתי מאוד שהחייל ימשיך מאוחר יותר לחפשני ולהענישני הוגן עם אור ראשון‪.‬‬
‫השענתי את ראשי הקודח והדואב על גופה מכורבלת‪ ,‬ספק חיה עדיין‪ ,‬ספק מתה כבר‪ ,‬ורק‬
‫אז התחלתי לחשוב על מה שעבר עליי ברגעים האחרונים‪.‬‬

‫התעוררות והנה חלום‬
‫לפתע‪ ,‬תוך כדי התעמקות‪ ,‬נעשה לי רע‪ .‬זיעה קרה כיסתה אותי והתחלתי לרעוד כולי‪ .‬לאט‪-‬‬
‫לאט החל מוחי לפעול והתחוור לי שהיה זה פשוט חלום ותו לא! ואכן רק המכה החזקה‬
‫בקת‪-‬המקלע החזירתני למציאות והיא סייעה לחשוף את כל הנסתר ממני‪ ,‬אך לפני שעה‬
‫קלה‪.‬‬
‫נראה שההשגחה העליונה פעלה כאן במודע‪ .‬באותו לילה נתקיימה ההבטחה‪" :‬לא ינום ולא‬
‫ישן שומר ישראל"‪ .‬אילולא העירני החלום לגשת ולגלח את המפקד ציך בחשכת הלילה‪ ,‬מי‬
‫יודע אם לא הייתי עכשיו שרוע קפוא כמו ההמון חבריי למסע על האדמה הארורה הזאת‪ ,‬עוד‬
‫קורבן שווא למסע האימתני בין יתר הנספים‪.‬‬
‫למרות העייפות המרובה שנצטברה בקרבי‪ ,‬לאחר כל מה שעברתי בדקות האחרונות‪ ,‬לא‬
‫יכולתי לעצום עין‪ .‬ראשית‪ ,‬פחדתי מאותו גרמני שאולי התחשק לו לסיים את מה שלא גמר‬
‫איתי בלילה‪ .‬ושנית‪ ,‬סימפוניית הנחירות אמנם נמשכה‪ ,‬אולם בפחות תעוזה‪ .‬פה ושם יכולת‬
‫עדיין להאזין לצפירות ולאנחות משונות שהעידו על בעליהן שעודם בחיים‪ .‬אך במקומות רבים‬
‫נדם זה מזמן קולם‪ ,‬דבר שהעיד כאלף עדים שהקור והכפור פעלו וניתקו את פתיל חייהם של‬
‫הנרדמים לנצח‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 51 -‬‬

‫יום ראשון‪61.1.1.02 :‬‬
‫באופק המרוחק נראה פס חיוור שעלה והתרומם אל‪-‬על‪ .‬יום חדש הפציע ופשט בסביבה‪.‬‬
‫כעת ניתן לי להביט ולראות‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬היכן אנו נמצאים‪ .‬צלילי הבקתות של הכפר‬
‫הקרוב שבו השתכנו הקצינים החלו להתלבט‪ .‬האם יביא יום חדש זה הפתעות טובות‪ ,‬אז‬
‫חס‪-‬וחלילה רעות? הלב‪ ,‬שתמיד נסך בי אופטימיות ועזר לי לעבור תקופות רעות לא פעם‬
‫אחת‪ ,‬לא רצה להאמין שאכן המוות אורב לי בהמשך היום‪ .‬אולם הצצה חטופה אחת על‬
‫חבריי לצעדת‪-‬המוות – כשהם שרועים ומפוזרים בקרבת הכביש – הספיקה לכבות את‬
‫הגחלת האחרונה של תקווה שטרם כבתה‪.‬‬
‫מרחוק‪ ,‬בבקתה הקרובה‪ ,‬נשמע רעש קל‪ .‬הקצינים ודאי כבר נעורו והתחילו לתכנן לנו את‬
‫המשך גורלנו‪ .‬שוב התחלפו השומרים ומלבי נגולה אבן כבדה‪ .‬אותו חייל ס‪.‬ס‪ .‬הוחלף‬
‫למנוחה וודאי ישכח ממני‪.‬‬

‫אסירים קפואים‬
‫מכיוון שלא ישנתי מאז החלום הנורא‪ ,‬לא הייתי קפוא כל‪-‬כך כמו אלה האחרים‪ .‬לידיי החלו‬
‫להתעורר מספר אסירים‪ ,‬ובאין יכולת להניע את גפיהם הם התייפחו כמו ילדים‪ ,‬והמראה‬
‫היה טרגי ממש‪ .‬השתדלתי להרגיעם עד כמה שאפשר‪ .‬ידעתי שנגד קפיאה טוב להשתמש‬
‫בשלג‪ .‬לכן אספתי קצת שלג בירכתי הכביש‪ ,‬שם לא שכבו האסירים‪ ,‬נתתיו לבוכים‪ ,‬והם‬
‫החלו לשפשף את גפיהם‪ .‬ואמנן לאחר מאמץ הצליחו להתרומם מעל רבצם‪ .‬לחברים‬
‫הקרובים סיפרתי מה שעבר עליי באותו לילה‪ ,‬אך הם מיאנו להאמין לסיפור‪ .‬רק לאחר‬
‫שהראיתי להם את סימני המכות שכיבדני השומר ניאותו להאמין לדברי‪ .‬לבסוף אמר לי אחד‬
‫מהם‪" :‬מי יודע אם לא היה יותר טוב להירדם ולא לקום כלל"‪.‬‬
‫חששותיי על מספר רק של אסירים שקפאו מקור התבררו‪ ,‬לדאבוני‪ ,‬כנכונות‪ .‬הם היו רבים‬
‫מספור ולא עזרו שפשופי שלג‪ .‬גופותיהם הנוקשות דמו לשלדי לימוד במוסד רואי‪ .‬מעיניהם‬
‫המזוגגות ניבט פחד מוזר‪ ,‬אך עליי הוא כבר לא יכול היה להשפיע בכלום‪ .‬במה לא נתנסיתי‬
‫בזמן האחרון?‬

‫לקום! ולהתייצב!‬
‫לא הספקתי לתהות על מה שעולל הכפור בלילה שעבר והנה ניתנה פקודה מאחד הקצינים‪,‬‬
‫לקום מהר ולהתייצב בשורות בחמישיות‪ .‬ערימת הגופות שעדיין נשמה החלה להתנועע‪,‬‬
‫כאילו מישהו ניער אותה לפתע‪ .‬לא אשכח לעולם תמונת זוועה זאת – איך מתוך רבצם‬
‫התרוממו במין התפתלות האסירים העייפים‪ .‬הם נידמו כמוקיונים בקרקס שלא מן העולם‬
‫הזה‪ .‬למרות 'המנוחה'‪ ,‬הרגשתי שאני זקוק לפוש מחדש‪ .‬לא אחד מאלה שקמו לקול‬
‫הפקודה והתייצבו בקושי‪ ,‬צנחו לבסוף חזרה ארצה‪ .‬שבורים וגם רצוצים היינו והרגליים‬
‫התקשו לשאת את משא הגוף‪ ,‬שנתלש והלך משעה לשעה‪ .‬התפללתי בלבי שאוכל להחזיק‬
‫מעמד ולא אצטרך להצטרף לאלה שהתמוטטו ונפלו כמו קמה קצורה בשדה‪.‬‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬בראותם שפעולת הקימה מתמשכת והולכת‪ ,‬ניגשו לעבודה בשיטותיהם המנוסות‪:‬‬
‫קודם כל לא לעזור! מי שניסה לסייע לחברו כובד במכות רצח‪ .‬אחר‪-‬כך החלו למיין את‬
‫האסירים‪ ,‬קרי‪ :‬סלקציה‪ .‬את המסוגלים לעמוד לחוד ואת הנחשלים והנכשלים לחוד‪ .‬המהומה‬
‫הייתה גדולה והזעקות – עד לב השמים‪ .‬הבחנתי באסירים מספר שביכרו להישאר במקומם‬
‫ולא להמשיך‪ :‬פשוט‪ ,‬הם לא מצאו עוז וכוח להתרומם‪ .‬בעיניים פקוחות ומבט של ייאוש גמור‬
‫המתינו לגזר‪-‬דינם שלא איחר להופיע‪ .‬הגרמנים‪ ,‬שאצה להם הדרך‪ ,‬הסתערו בחמת‪-‬זעם על‬
‫המסכנים שהיו שרועים לאורך הכביש‪ .‬היריות כוונו אליהם‪ ,‬מבלי להבחין בין הקפואים לבין‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 50 -‬‬

‫אלה שלא יכלו לאגור כוח ולקום‪ .‬כדורי ה'דומדום' זרעו מוות וחיסלו מספר רק של אסירים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬השורות הלכו ונתמעטו מרגע לרגע‪ .‬קול צחוקם של חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬בעת ביצוע רצח זה‪,‬‬
‫הקפיא את דמי‪ ,‬והשפיע עליי בצורה חמורה‪" .‬זוהי התעמלות הבוקר שלנו"‪ ,‬אמר אחד‬
‫הגרמנים לחברו בזמן שירה ללא רחם בקורבנותיו‪.‬‬
‫הרגיז אותי במיוחד הכיתוב בגרמנית שעל אבזם חגורותיהם של חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪'Got ist mit :.‬‬
‫'‪( uns‬אלוהים עמנו‪)…‬‬

‫לאחר חיסול 'הקפואים'‬
‫לא חסר היה הרבה שיחסלו גם את הייתר – הכשרים עדיין לצעוד הלאה‪ .‬גם כשפסקו קולות‬
‫הירי לא נרגעתי – וכי דבר גדול הוא להמשיך ולסיים את כל העניין ולגמור אחת ולתמיד את‬
‫כולנו? הרי היינו חסרי אונים לחלוטין ונתונים בידיים אכזריות‪ ,‬אז מי מונע בעדם מלבצע את‬
‫זממם? אולם נראה שחישובם היה אחר‪ .‬לאחר שנדמו הקולות של המקלעים והמהומה‬
‫שככה‪ ,‬נשמעה פקודת "קדימה צעד!" והשיירה זזה ממקומה‪ ,‬בהשאירה מאחוריה מאות‬
‫חברים למסע האומלל‪ ,‬קפואים וירויים כאחד‪.‬‬
‫עם התחלת הצעידה מחדש התעוררתי קצת מקיפאוני‪ .‬עודדתי את עצמי שעדיין אני חי וזה‬
‫העיקר‪ .‬עם כל צעד החל הדם שוב לזרום בעורקיי‪ ,‬ותקווה חדשה ניצתה בליבי‪ :‬אולי‪ ,‬אולי‬
‫בכל זאת עוד אזכה לשרוד ואוכל לספר את הכול בשמחה‪ .‬אולם מחשבת‪-‬עידוד זאת באה‬
‫לקיצה תוך זמן קצר‪ .‬לאחר כברת דרך נזכרו ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬שאנו צועדים לא מספיק מהר‪ ,‬ובקולות‬
‫תרועה מלוות בחבטות של המקלעים החלו מאיצים בנו לרוץ מחדש‪.‬‬
‫שוב חזרו ונישנו תמונות האימה של הימים הקודמים‪ :‬מעידות‪ ,‬החלקות וסתם נפילות מחוסר‬
‫שיווי משקל‪ ,‬וכדי להרבות בנפגעים מנעו מלהגיש עזרה‪ .‬לא פעם נאלץ הייתי להסתכל ימינה‬
‫ושמאלה לפני שעלה בדעתי לעזור לנופל‪ ,‬פן אפול בידיו הרצחניות של חייל ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫גם הם התעייפו לא מעט‪ ,‬אך לא אבו להרפות מהמרוץ‪ .‬שוב ושוב דחקו בנו למהר ולהתקדם‪,‬‬
‫בהגדילם את מספר הקורבנות‪ .‬דם החפים מפשע סימן את הדרך הארוכה מן המחנה‬
‫יאבוז'נו ועד לכאן‪.‬‬

‫נטפלים גם ל'בריאים'‬
‫בד‪-‬בבד עם החשת הצעידה והמשך הריצה הלא‪-‬נורמאלית‪ ,‬שבוצעו במין סרקזם גרמני‪ ,‬גבר‬
‫תאבונם של חיילי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ – .‬מי יעלה על מי במילוי תפקידו‪ .‬נלהבים מחיסולם של האסירים‬
‫לאחר 'ליל המנוחה' בשלג‪ ,‬החלו מכלים את זעמם גם באלה שצעדו נכון‪ .‬הם נטפלו לכל מי‬
‫שלא מצא חן בעיניהם‪ ,‬עד להפלתו‪ .‬ברגע שנפל חיסלוהו מיד‪ .‬נטול‪-‬כוח‪ ,‬כשעיניי זולגות‬
‫דמעות שקפאו עד מהרה‪ ,‬השכחתי לרוץ בהרגישי שנפשי הולכת וכלה מרגע לרגע‪ .‬בכוחות‬
‫על‪-‬אנושיים נלחמתי עם הייאוש שעמד לאפוף אותי‪ .‬כה צר היה לי להתמוטט לאחר כל מה‬
‫שעברתי עד כה‪ .‬בשארית כוחותיי השתדלתי לא לפגר‪ ,‬להמשיך ויהי‪-‬מה‪ .‬לא ליצור פער ביני‬
‫ובין אלה שהקדימוני‪ ,‬ולא להימצא בין הנחשלים מאחור!‬
‫שמש בוקר עלתה‪ ,‬לאחר שערפל אפרפר פינה לה מקום‪ .‬הקור באותו בוקר גבר והלך עם‬
‫זריחת החמה‪ .‬קרניה המוזהבות לא יכלו להיטיב עם מצבי הרעוע‪ .‬מרוב התאמצות נתכסתה‬
‫גופי בזיעה דביקה שנצמדה לעורי‪ .‬קור וחום נתערבבו ביחד והכבידו מאוד על התקדמותי‪.‬‬
‫המעיל הבלה שהחזיק איכשהו מעמד ולא נטשני כל הדרך‪ ,‬נפתח לפתע מלמעלה‪ ,‬וגרם לי‬
‫צרות צרורות‪ .‬ניסיתי לכפתרו‪ ,‬אולם אצבעותיי הקפואות למחצה מיאנו לבצע פעולה פשוטה‬
‫זו‪ .‬הקור שחדר בין כנפי המעיל היכה בחוזקה על חלק גופי התחתון‪ ,‬שבצבץ מתוך הכותונת‬
‫הכמעט פתוחה‪ .‬נתון הייתי לרחמי‪-‬אל‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 52 -‬‬

‫מרחוק נראו בתיה של עיירה או עיר גרמנית‪ .‬המבנים הראשונים החלו להתבלט יותר ויותר‪.‬‬
‫שוב עלינו על כביש שהיה די חלקלק וגרם לקורבנות נוספים‪ .‬מי שיכול היה לרוץ ולא למעוד‪,‬‬
‫מחמת החלקה‪ ,‬נפל אחורנית מסחרור וגרם לתקלות לממשיכים אחריו‪ .‬זריזותם של חיילי‬
‫ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬הייתה ניכרת‪ :‬כדור 'דומדום' חיסל את המתמוטט בן‪-‬רגע‪.‬‬
‫בראותי שכוחותיי הולכים ואוזלים‪ ,‬ועוד מעט ואצנח גם אני חיפשתי מישהו כדי להחזיק עימו‬
‫ידיים‪ .‬ידעתי שאמצעי עזר זה אסור עלינו‪ ,‬אך היה זה הרע במיעוטו‪ .‬מוטב לקבל מכה מאשר‬
‫להשתרע על הכביש‪ .‬לידיי רץ בחור ממושקף כבן שלושים‪ .‬ראיתי בו הזדמנות נאותה להקל‬
‫קמעא על שנינו‪ ,‬והסכמנו להמשיך בצוותא‪ .‬כשכפות ידינו שלובות זו בזו עשינו את הדרך‬
‫ביחד‪ .‬כמובן שלא שכחנו להזכיר זה לה‪ ,‬שעלינו להיזהר מעינו הרעה של חייל ס‪.‬ס‪ .‬לבל‬
‫יתפסנו‪ .‬כשרק התקרב אלינו גרמני כזה‪ ,‬מיד הרפינו לרגע קט את כפות ידינו‪ ,‬כאילו אנו‬
‫רצים לחוד‪.‬‬
‫התברר לי שחברי לריצה הוא יליד פולין‪ .‬פניו היו כה חיוורות‪ ,‬למרות המאמץ הגופני‪ ,‬כאילו‬
‫נפל לתוך בור סיד‪ .‬בבבואתו ראיתי את עצמי‪ .‬הוא נראה כבחור‪-‬ישיבה‪ .‬בדיבורו הורגשה‬
‫עדינות‪ .‬בדרך נס ממש החזיקו משקפיו מעמד עדיין ולא צנחו עד עתה‪ ,‬כי בגלל קוצר‪-‬‬
‫הראייה שלו לא היה מסוגל להתקדם‪ ,‬וודאי היה מוטל כבר מזמן אי‪-‬שם בדרך‪.‬‬

‫פסח ימניק‬
‫רצנו יחד דרך רחובות שוממים‪ .‬נפש חיה לא נראתה בסביבה‪ .‬העיר הבלתי מוכרת לי הייתה‬
‫די גדולה‪ ,‬כי נראה בה בתי מידות לרוב‪ .‬בגלל קושי לשוחח מחמת הקור שהקפיא את הפנים‪,‬‬
‫לא דיברנו מלבד מלים בודדות‪ ,‬ובהם מסר לי את שמו‪ :‬פסח ימניק‪.‬‬
‫הייתה כבר שעת בוקר כאשר השיירה‪ ,‬שהמשיכה להתקדם בצעדי ריצה ועדיין החזיקה‬
‫מעמד‪ ,‬קיבלה פקודה‪" :‬השמאל!" בתחילה חשבתי שהכביש נמשך לאותו כיוון‪ ,‬אולם כאשר‬
‫התקרבתי יותר למקום הבחנתי במחנה מתויל לא גדול‪ .‬כל השיירה‪ ,‬או יותר נכון מה שנשאר‬
‫ממנה‪ ,‬הוכנסה לתוכו‪ ,‬כשה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬מנצחים בכל כוחם על התפקיד בליווי דחיפות וצעקות‪.‬‬
‫שוב פקד אותי פחד נסתר‪ .‬מה שוב מכינים לנו הגרמנים? מה עומדים לעולל לנו עכשיו?‬
‫האם תהיה זו מנוחה כלשהי‪ ,‬או אולי יחסלו אותנו חס וחלילה? בלב שבור ומחשבות רעות‬
‫עברתי את שער המחנה‪ .‬רעיון הבריחה שדגר במוחי כל זמן הצעדה לבש פה כיוון שלילי‪.‬‬
‫בשטח סגור יש לשכוח ממחשבה של הסתלקות‪ .‬למרות שהראשונים כבר היו בתחומו ממגע‬
‫ידיהם של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬נדחפו אלה על אלה מבלי יכולת להבחין בצועדים מלפנים‪ .‬מרב בהלה‬
‫נרמסו מספר אסירים‪.‬‬

‫מחנה בלכהמר‬
‫המחנה‪ ,‬ששמו נודע לי אחר‪-‬כך – בלכהמר (‪ – )BLECHHAMMER‬היה לא גדול מאלה‬
‫שהכרתי‪ ,‬ושימש ציון‪-‬דרך במסע האימים שלי‪ .‬לאחר פקודה מאת קצין אחד‪ ,‬נכנסתי לאחד‬
‫הצריפים שעמדו פרוצים‪ .‬נראה שאסיריו עזבוהו לא מזמן‪ ,‬כי במחנה שרר אי‪-‬סדר‪ ,‬דבר‬
‫שנגד את ההוראות החמורות של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬מייד צנחתי על אחד הדרגשים‪ .‬המקום דמה יותר‬
‫לאורווה מאשר למגורים‪ ,‬אפילו לאסירים‪ .‬את החבר החדש‪ ,‬פסח ימניק‪ ,‬איבדתי תוך כדי‬
‫ריצה בפנים המחנה‪ .‬מאוד הצטערתי‪ ,‬בגלל הבהלה נמנע ממני לקשור קשר עם מישהו‬
‫שמצא חן בעיניי‪ .‬לאחר שהשטחתי על משכבי‪ ,‬עייף‪ ,‬לא יכולתי לאזור כוח ולהתחיל לחפשו‪.‬‬
‫בינתיים השתדלתי לנוח ככל האפשר לקראת העומד להתרחש‪" .‬לאחר שאפוש קמעא"‪,‬‬
‫[‪]6‬‬
‫אמרתי לעצמי‪" ,‬אתחיל לתהות אחריו"‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 53 -‬‬

‫פורת משה‬
‫צעדת המוות מווינה למאוטהאוזן‬
‫משה פורת נולד ב‪ 1931-‬בהונגריה‪ .‬בן ‪ 9‬היה כשפרצה מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫בן ‪ 13‬היה כאשר נכנסו הגרמנים להונגריה‪ .‬עבר את איימי השואה‪ ,‬קוצצו פאות ילדי‬
‫המשפחה‪ ,‬אביו נרצח‪ ,‬המשפחה עברה טלטולים קשים כאשר נאלצו לנדוד ממקום‬
‫למקום ‪ ,‬צעדו בצעדת מוות‪ ,‬אמו בת ה‪ 44-‬נשארה עם ‪ 5‬ילדים מגיל ‪ 7‬עד ‪.17‬‬
‫משה "חגג" את הבר‪-‬מצווה שלו במרתף של בית חרושת ללבנים בדברצן ששימש‬
‫כתחנת – ריכוז של יהודי האזור לפני הישלחם למחנה ההשמדה אושוויץ‪.‬‬
‫משה הגיע עם אמו ואחיו למחנה עבודה בווינה‬
‫ומשם הלך במצעד המוות למחנה מאוטהאוזן‪.‬‬
‫לאחר שהצליח להינצל מן התופת‪ ,‬היטלטל באירופה כ‪ 3-‬שנים‪.‬‬
‫בגיל ‪ 17‬עלה לארץ‪-‬ישראל‪ .‬עבר שנת הכשרה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים‪,‬‬
‫אח"כ הצטרף לקבוצת שלוחות שבעמק בית‪-‬שאן והתגייס לצה"ל‪.‬‬

‫דני מוברח מבית החולים‬
‫והימים בין פורים לפסח‪ .‬הצבא הרוסי מתקרב לווינה; תותחיו מפגיזים ומרעישים את‬
‫פרבריה המזרחיים של העיר‪ ,‬והשחרור היה ממש שאלה של ימים‪ .‬הציפיות הגדולות‬
‫והתקוות הנראות כמטחווי תותח מאיתנו מילאו את ליבות כולנו שמחה אצורה ואושר סמוי –‬
‫אך שהותו של דני בבית החולים עוררה חרדה רבה בליבותינו לגורלו ועתידו‪ .‬מה עוד שזה‬
‫ימים מספר הושבת המחנה בהאקן‪-‬גאסה‪ ,‬כמו במחנות כפייה אחרים בסביבה‪ :‬אין יוצא ואין‬
‫בא‪ .‬גם לא יוצאים לעבודה! שמועות רדפו שמועות כי עומדים לפנות את כל עובדי הכפייה‬
‫מערבה‪ ,‬כדי למנוע שחרורנו על ידי הצבא הרוסי‪.‬‬
‫אמנו היקרה נתמלאה דאגה נוראה‪ .‬מרוב חששותיה כמעט ומרטה את שערותיה‪ .‬את‬
‫זעקותיה לגורלו של דני הקטן שלנו בלמה בידיה הגרומות‪ …‬היא בכתה‪ ,‬התחננה‪ ,‬פנתה‬
‫לכל מי שיכלה וביקשה כי יאפשרו לה לבקר את בנה בבית החולים‪ .‬כאשר אושרה לה‬
‫היציאה לבית החולים – אזרה אומץ בלתי ניתן להסבר‪ ,‬הוציאה אותו מתוך מיטת חוליו‪,‬‬
‫הכתיפה אותו על כתפיה החלשות והגניבה אותו אל מחוץ לבית החולים‪" .‬הביתה"‪ ,‬להאקן‬
‫גאסה‪ .‬היה סיכון רב בהוצאתו של ילד רך מבית החולים‪ ,‬ימים אחדים לאחר ניתוח תוספתן‪.‬‬
‫אלא שאימא הייתה בתחושה חריפה כי אנו עלולים לאבד את דני‪.‬‬
‫הרוסים כבר עמדו בשערי העיר‪ .‬אנדרלמוסיה הולכת ומשתלטת בכל‪ .‬כבר ימים אחדים שלא‬
‫מוציאים אותנו לעבודה‪ .‬החרדה לעתיד הקרוב ממלאת כל נפש וגוף‪ .‬אולי ירצה השם ונצליח‬
‫להינצל?‬
‫אולי ישכחו על קיומנו ויניחו אותנו לנפשנו?‬
‫והנה יום אחד‪ ,‬הימים ימי מרס אחרונים‪ ,‬בחול המועד פסח – מוציאים אותנו מבניין‬
‫ה"קנאבן שולה"‪ ,‬מאיצים בנו בצורה שלא נהגו בנו חודשים רבים‪ .‬איש‪-‬איש לוקח את‬
‫תרמילו‪ ,‬בו שארית ה"רכוש" אשר צבר בעשרות חודשי ה"שבע" – ואנחנו כבר בחוץ‪ ,‬עומדים‬
‫לצעוד אל הבלתי נודע‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 54 -‬‬

‫אסירים בצעדת מוות שיצאה מדכאו לכיוון וולפרטסהאוזן‪.‬‬
‫צולם בחשאי בידי תושבים מקומיים‪ .‬גרמניה‪ ,‬אפריל ‪1945‬‬

‫מצעד המוות‬
‫אנחנו בדרך‪ ,‬בקרב שיירה ארוכה של הולכי רגל‪ .‬שיירות‪-‬שיירות נעות בדרכיה של אוסטריה‪,‬‬
‫בכיוון הכללי‪ :‬ממזרח למערב‪ .‬כל הדרכים המובילות מהמטרופולין‪ ,‬מווינה‪ ,‬מוליכות לעבר‬
‫הגיהינום‪ ,‬למקום שקוראים לו מאוטהאוזן‪ .‬שיירות של אלפי יהודים מעונים‪ ,‬עייפים ויגעים‪,‬‬
‫אלפים רבים‪ ,‬רבבות של יהודים – כמעט כולם נשים וילדים‪ .‬זה חודשים רבים שלא ראינו‬
‫דמותו של אבא יהודי‪ .‬רק נשים‪ ,‬ילדות וילדים‪ .‬לא רק אצלנו‪ ,‬במשפחתנו‪ ,‬נעדרו הגברים –‬
‫אבא ואחינו הגדול‪ ,‬שבח‪ ,‬בן השמונה‪-‬עשרה‪ .‬בשיירתנו‪ ,‬אשר מנתה מאות רבות – או אולי‬
‫אלפים אחדים‪ ,‬מי יכול היה למנות את כולם – היו גברים בודדים; כל השאר‪ ,‬כאמור‪ ,‬היו‬
‫נשים וילדים בלבד‪.‬‬
‫כל חיינו בתקופה האחרונה‪ ,‬כל אשר אירע והתרחש בחיינו ה"וינאיים" – כל זה קרה‬
‫במסגרות מקופחות כאלו‪ ,‬מסגרות קטועות‪ ,‬פלגי משפחות אשר הסבל‪ ,‬העינויים ואימת‬
‫העתיד הקרוב מרחפת כל הזמן מעל לראשינו‪.‬‬
‫במרס עבר קו החזית המזרחי בהונגריה‪ .‬באפריל התקרב הצבא הרוסי לגבול האוסטרי‬
‫וחוסר הוודאות לעתיד הקרוב העלה חרדות מבוקר עד ערב‪ .‬בחסות קציני אס‪.‬אס‪ .‬ואנשי‬
‫משמר קשישים הוחל בפינוי המחנות אשר על גבול הונגריה לעבר תחום הרייך‪ .‬עד מהרה‬
‫החל הפינוי גם מאזור וינה‪ ,‬ששכנה לא הרחק מהגבול ההונגרי‪ .‬התהלכה שמועה עקשנית‪,‬‬
‫שהודלפה מחוגי השלטון הגרמניים‪ ,‬כי מסתמנת מגמה להשתמש ביהודים הנמצאים עדיין‬
‫במחנות הכפייה במזרח אוסטריה‪ ,‬כקלף מיקוח במשא ומתן עם ארצות המערב המנצחות‪:‬‬
‫שחרור יהודים תמורת תנאי כניעה נוחים יותר‪ .‬אלא שבמציאות היו פני הדברים שונים‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫גל הפינויים העיקרי החל בסוף חודש מרס‪ .‬חלק מהמפונים הועבר ברכבות לעבר מחנה‬
‫הריכוז הגדול במאוטהאוזן‪ ,‬אשר ליד שפך האנס אל הדנובה‪ ,‬לא הרחק מהעיר לינץ‪ .‬כיוון‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 55 -‬‬

‫שהרכבות לא הספיקו להעביר את כל המפונים‪ ,‬הן בשל תקלות שנבעו מתנאי המלחמה –‬
‫הפצצות – והן בשל צרכי האספקה ליחידות הצבא‪ ,‬החליטו הגרמנים להעביר רבבות עובדי‬
‫כפייה בשיירות רגליות‪ ,‬מצעדי עינויים המלווים מעשי רצח והתעללות‪ .‬אלפים רבים כשלו‬
‫ונפלו בדרכים‪ .‬במסע הזה אסור היה להזדחל‪ .‬מי שלא היה בכוחו לגרור עצמו בתוך‬
‫השיירה‪ ,‬או אם חלילה כשל מעייפות ומאפיסת כוחות – אחת הייתה דתו‪ :‬ליפול במקום‬
‫מיריית אקדח של חייל גרמני‪.‬‬
‫על כל צעד ושעל ארב לנו המוות‪.‬‬
‫השיירות סתמו את דרכי אוסטריה‪ .‬התעבורה בכבישי הרוחב מווינה למאוטהאוזן נשתבשה‪.‬‬
‫זכות קדימה הייתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לחיילי הצבא הגרמני הנסוג וליחידות האספקה והתחמושת של‬
‫צבאות הרייך‪ .‬כל אימת שהגיעו מכוניות צבא – נצטווינו לפנות את הדרך‪ ,‬לרדת מייד‬
‫מהכביש אל צידי הדרך‪ ,‬במהירות רבה ביותר‪ .‬לא פעם אירע ששומרינו לא הספיקו להזהיר‬
‫אותנו בעוד מועד – והתוצאה הייתה בלתי נמנעת‪ :‬אנשים נדרסו תחת גלגלי המכוניות‪ .‬חוש‬
‫הזהירות של ילדים ונשים נתקהה מקוצר רוח ומיגיעה קשה‪ ,‬מעייפות ומאפיסת כוחות‪.‬‬
‫אירועים נוראיים כאלה שפקדו אותנו מפעם לפעם חזרו וזעזעו אותנו שוב ושוב‪ ,‬אך הלחץ בו‬
‫היינו נתונים – להמשיך ולהמשיך‪ ,‬לא לעכב את השיירה‪ ,‬מחמת הגורל הצפוי למפגר‬
‫ולמפריע – גברו על זעזועי הנפש והחרדות‪.‬‬
‫היינו הולכים בשעות היום ונעצרים למנוחת לילה‪ .‬זמן ההליכה ומשכה לא היו קבועים‪.‬‬
‫מלווינו‪ ,‬קציני אס‪.‬אס‪ .‬ואנשי משמר‪ ,‬פעלו לפי הנחיות שקיבלו מגבוה‪ .‬מדוע הלכנו ביום‬
‫מסוים מרחקים גדולים וביום אחר פחות‪ ,‬או מדוע היו החניות יום אחד פחות מאשר בימים‬
‫אחרים – לא ידענו וההחלטות נעלמו מבינתנו‪ .‬ברור היה שהגרמנים משתדלים בכל מחיר‬
‫להימנע מליפול בידי הרוסים‪ ,‬גם אנחנו וגם הם‪ .‬ואכן‪ ,‬במשך שלושת השבועות בהם הלכנו‬
‫במסע מוות רגלי זה נמצאנו בטווח תותחים מיחידות החלוץ הרוסיות‪ ,‬שהלכו ונשפו בעורפנו‪.‬‬
‫רעמי התותחים הרוסיים היו לנו במוסיקת רקע של תשועה וגאולה מחד‪ ,‬ומאידך – פחדי‬
‫מוות וסיוטי אימים בחנותנו בלילות‪.‬‬
‫צרה צרורה גרמו לנו מטוסי ה"שטוקה" הגרמניים‪ ,‬אשר יומם ולילה ניסו לשבש את‬
‫התקדמות הרוסים‪ ,‬תוך שהם נוסקים וצוללים באיום מורט עצבים‪ .‬בשל המרחקים הקצרים‬
‫בין הרוסים המתקדמים לבין היהודים בשיירות המוות‪ ,‬היו מטוסי ה"שוטקה" צוללים גם‬
‫לעבר שיירותינו ומפליאים מכותיהם בנשים ובילדים‪ .‬הפחד ניבט בכל עין‪ ,‬שיחק את רצון‬
‫החיים ושיגע את עייפי הדרכים‪ .‬צליפת תותחיהם של המטוסים הללו תבעה קורבנות רבים‬
‫והייתה לעניין עיקרי בשיחם‪-‬ושיגם של האומללים‪.‬‬
‫החולשה המצטברת של ההולכים במצעד המוות החלה לתת אותותיה‪ .‬מיום ליום הלכו‬
‫ונתרבו בקצות השיירה יריות החיסול של חיל המשמר במאסף‪ …‬כל ירייה – חלל נוסף‪.‬‬
‫ואנחנו הולכים והולכים ונפשנו קצרה ותפילה על שתפינו‪ :‬תו תיעצר השיירה לרגע‪ ,‬לשהות‬
‫מה‪ ,‬כדי שנוכל להשיב מעט את נפשנו הלאה‪.‬‬
‫חניות הלילה נקבעו בעיקר באסמים או בגרנות שבפאתי הכפרים; יש שאתר החניה נקבע‬
‫שלא במקום מגודר ומסוכך‪ ,‬אלא סתם בשדה לצידי הדרכים‪ ,‬תוך התרחקות מעטה מן‬
‫הכביש‪ .‬אם נתמזל מזלנו ומצאנו סככה גדולה להצטופף ולהסתופף בה – שפר חלקנו‪ .‬יום‬
‫"טוב" היה כאשר בחניית לילה כזו חיכו לנו עם מעט מזון‪ ,‬אשר נחטף על ידי החלכאים‪,‬‬
‫למרות העייפות הנוראה‪ .‬אך לא כל יום היה לנו "יום טוב" כזה‪ .‬בימים שכאלה היינו בצרה‬
‫צרורה‪ .‬היינו מנסים את מזלנו‪ ,‬תוך שאנו מחפשים בסביבה קצת מזון‪ ,‬ולא תמיד בהצלחה‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 56 -‬‬

‫משפחה קטנה במרוץ עם המוות‬
‫רגע קשה‪ ,‬מחריד – מהאיומים ביותר שעברו עלי בימי חלדי – עבר עלי במסע אימים זה‪,‬‬
‫אשר הכינוי "מצעד מוות איום ונורא" אינו מוגזם כלל וכלל‪ .‬אני אומר וכותב "רגע"‪ ,‬כמושג של‬
‫זמן קצר‪ ,‬אך האירוע באותה שעה נמשך כנצח – אף כי לאמיתו של דבר לא היה זה אלא‬
‫מעשה נורא שנמשך ‪ 20‬או ‪ 30‬שניות בלבד!‬
‫אנו נעים בשיירה‪ .‬אימא צועדת לפנינו‪ ,‬כאשר אחינו דני‪ ,‬בן השמונה‪ ,‬נישא על כתפיהן של‬
‫אימא ושל אחותנו פנינה‪ ,‬בתורנות‪ .‬וצריך לזכור שאימא כבר הייתה מותשת מכל אשר עבר‬
‫עלינו ואילו פנינה עדיין לא מלאו לה שש‪-‬עשרה‪ .‬לא אחת ניסו מלווינו‪ ,‬אנשי אס‪.‬אס‪,.‬‬
‫הגרמנים או האוסטריים‪ ,‬להתנכל לחייו של דני‪ ,‬להפילו מעל גבה של אימא או מעל כתפיה‬
‫של פנינה – תוך כדי הליכה מייגעת‪ ,‬ולפעמים אף תוך ריצה של ממש – אך אנו לא יכולנו‪,‬‬
‫ולא רצינו בשום אופן ובשום מחיר שבעולם‪ ,‬לוותר על דני‪ ,‬שעדיין לא החלים מניתוח‬
‫התוספתן‪ .‬כמעט את כל חפצינו השלכנו בצידי הדרכים‪ ,‬אך את דני שלנו‪ ,‬אחינו הקטון‪,‬‬
‫אימצנו אלינו ונשאנו אותו עלינו לאורך כל הדרך‪.‬‬
‫אשר‪ ,‬הגדול מדני‪ ,‬היה אז כבן ‪ ,12‬גם הוא כחוש מרעב‪ ,‬מתלאות ומעמל הדרך‪ ,‬אך גם‬
‫מעבודת הפרך בה עשה במשך עשרת החודשים בווינה – אחינו זה השתרך ונגרר לצידה של‬
‫אימא‪ .‬ומסביבה של אימא – ה"גיבורים" שבמשפחה‪ :‬אחותנו פנינה‪ ,‬בת השש‪-‬עשרה‪ ,‬ואנוכי‪,‬‬
‫זה שלפני עשרה חודשים חגג את בר המצוות שלו‪ .‬אנחנו ה"גיבורים"‪ ,‬היינו ה"מפרנסים" של‬
‫המשפחה והדואגים לה‪.‬‬
‫זהו תיאור הנפשות הפועלות של אותו אירוע‪ .‬הזמן‪ :‬שעות אחר הצהריים‪ .‬הערב כבר מחכה‬
‫לבוא ולתת מזור קל לעייפותנו‪ .‬הצבא הרוסי במרחק קטן ביותר מאחורינו‪ ,‬אולי קילומטר‬
‫אחד ואולי פחות מכך‪ .‬מלווינו נצטוו באיסור חמור שלא לאפשר לנו ליפול בידי הרוסים‪ .‬על‪-‬כן‬
‫החליטו להריץ אותנו מהר מערבה‪ .‬במשך כשעתיים רצנו‪ .‬כן; השיירה כולה – נשים וילדים –‬
‫רצו ורצו – אולי ‪ 20‬קילומטרים‪ .‬דומה כי ריצה כזאת לא נראתה מאז ומעולם‪ .‬מימין ומשמאל‬
‫לשיירה – חיילים‪,‬אנשי משמר‪ ,‬פרשים על סוסים מעלי קצף; אחרים משמיעים קולות נפץ‬
‫מאופנועיהם וכולם מאיצים בנו‪ ,‬מזרזים אותנו ברעש ובצעקות למר יותר! מהר! מהר!‪ …‬אין‬
‫בהם טיפה של רחמנות‪ .‬מי שנעצר – נורה מייד‪.‬‬
‫אנו רצים בשארית כוחותינו הדלים‪ …‬אימא גוררת את רגליה‪ ,‬נושמת ונושפת‪ ,‬ועל כתפיה‬
‫רכוב דני הקטן‪ .‬על ידה השמאלית היא נושאת את תרמיל המזון‪ ,‬ואילו ידה הימנית של אימא‬
‫לופתת את ידו השמאלית של אשר‪ .‬ומאחוריהם‪ ,‬צמודים עד כמה שאפשר‪ ,‬אני ואחותי‪…‬‬
‫וכולנו רצים ורצים‪ ,‬משתדלים לשמור על קצב אחיד‪.‬‬
‫תוך כדי ריצה אני קולט את מבטו של אחד הקלגסים‪ .‬אני חש כאילו עינו צרה בנו‪ ,‬במשפחה‬
‫הקטנה שעדיין מחזיקה מעמד‪ .‬לאחר שנים רבות אני עדיין רואה את מבטי השנאה והקנאה‬
‫שלו‪ .‬מדי שנה בשנה‪ ,‬כאשר אנחנו קוראים בפרשת התוכחה‪" :‬גוי עז פנים‪ ,‬אשר לא ישא‬
‫פנים לזקן ונער לא יחון" – שוב ושוב עולה לעיניי דמות הרשע של הקלגס‪.‬‬
‫גם על כתפי אחותי תלוי תרמיל ובו נכסי המשפחה‪ ,‬שהצלחנו לשמור עד כה‪ :‬הכתובה של‬
‫אימא ותעודת הנישואין של ההורים‪ ,‬מסמכים של בני המשפחה – תעודות בית ספר‪ ,‬תמונות‬
‫משפחתיות‪ ,‬התפילין שלי‪ ,‬סידור התפילה ועוד חפצים קטנים בעלי ערך רגשי‪ .‬ידה הימנית‬
‫של פנינה מחזיקה בתיק אריג מלאכותי – עשוי מסיבי נייר‪ ,‬נייר ממש – ובו שארית הבגדים‬
‫של המשפחה‪ .‬ידה השמאלית אוחזת בידו הימנית של אחיה‪ ,‬כלומר שלי‪ ,‬אחיזה חזקה‬
‫ואיתנה עד כדי נעיצת קצות אצבעותיה וציפורניה לתוך ידי הקטנה‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 57 -‬‬

‫בידי השמאלית נמצא חזק‪-‬חזק נכס יקר ביותר לעת כזו‪ 3-2 :‬חצאי כיכרות לחם‪ ,‬צנצנת ריבה‬
‫ושקית איטריות מבושלות‪ .‬הו! האיטריות והריבה שימשו כ"מנות ברזל"; כי הם לא התקלקלו‬
‫ובכל שעה קשה‪,‬בימים שלא קיבלנו דבר למאכל‪ ,‬יכולנו להכניס משהו לקיבותינו הקטנות‬
‫והמצומקות‪.‬‬
‫הקלגס שוב מעיף עלינו מבטו ו‪ – …‬אז מגיע הרגע הנורא‪.‬‬
‫בום! קת רובהו נוחת על גב אחותי‪ ,‬היא נופלת קדימה‪" ,‬מועפת" בתנופה ארצה‪ ,‬התרמיל‬
‫שעל גבה מועף גם הוא מעל לראשה‪ ,‬קדימה לפניה‪ ,‬אחיזתה בידי נותקה‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‬
‫נגררתי אחריה ונפלתי ארצה‪ .‬ידי השמאלית‪ ,‬אשר החזיקה חזק‪-‬חזק את מלאי האוכל לשעת‬
‫חירום נתרופפה ומתוכה נגשר התיק‪ .‬תוך ניסיון התרומם ולקום חשתי במכת הרובה על‬
‫ראשי‪ .‬או‪-‬אז איבדתי לגמרי את אחיזת ידה של אחותי‪ .‬חשתי סחרחורת קלה למשך חלקיק‬
‫השנייה‪ .‬נפלתי ארצה‪ ,‬ידי הימנית מחפשת את יד אחותי לבל תאבד לי‪ ,‬לבל תמעד "סופית"‬
‫ולחלוטין‪ .‬ניסיתי להתרומם ו‪ …‬שוב מכת הרובה בראשי‪ .‬מעדתי ונפלתי שוב‪ ,‬אך אחותי‬
‫הייתה עדיין לידי‪ .‬ניסיתי שוב לקום כדי לגונן עליה – אך בפעם השלישית חזרה הפרשה‬
‫כולה‪ :‬מכת רובה שלישית‪ …‬תוך הרף עין הגעתי למסקנה כי אם אינני רוצה להישאר כאן‬
‫לנצח‪ ,‬ואם אין אני רוצה להשאיר כאן את אחותי‪ ,‬את אחותי היחידה‪ ,‬הרי אני חייב להיות‬
‫חזק ולהמשיך בריצה בתוך השיירה‪ ,‬יחד עם כולם‪…‬‬
‫כאילו רוח חדשה נשבה בי‪ .‬חשתי עצמי כמו שמשון הגיבור‪ ,‬אשר ברגע הקריטי בחייו לפת‬
‫את שני עמודי התווך של מקדש דגון והתפלל‪" :‬חזקני בא אך הפעם הזה האלוקים!‬
‫ואנקמה‪"…‬‬
‫ואכן‪ ,‬כאילו רוח נעלמה ממעל אחזה בידי הקטנה וכיוונה אותה ברגע משבר זה לתוך ידה של‬
‫אחותי בשנייה אחת קצרה‪ ,‬אך יחידה במינה בחיי אנוש עלי אדמות‪ .‬ואנחנו קמנו ונתעודד‪…‬‬
‫ושוב רצנו ורצנו‪…‬‬
‫הרבה יריות מוות נשמעו באותה שעת בין ערביים של ריצת מעונים בדרך הייסורים‪.‬‬

‫שני ילדים יהודים מול מאות קציני אס‪.‬אס‬
‫זה השבוע השני מאז שולחנו בחופזה מווינה‪ ,‬וכבר נראה לנו מחנה עבודת הכפייה בהאקן‪-‬‬
‫גאסה כאילו היה "גן עדן"‪ …‬האומנם כה קצר הוא הזיכרון שלנו? רק לפני שנה אחת היינו‬
‫עדיין משפחה מאושרת‪ .‬אבא איננו איתנו‪ ,‬גם אחינו שבח נלקח מאיתנו – ואנחנו מתגעגעים‬
‫לימי המחנה בלעדיהם‪ ,‬רק שיהיה גג מעל לראשינו‪ ,‬מיטה להניח עליה גופנו בעת ליל ומזון‬
‫בטוח וקבוע יום‪-‬יום‪ .‬האומנם לזה אנחנו מתגעגעים?‪….‬‬
‫כבר מספר ימים שלא קיבלנו אוכל ממלווי השיירה‪ .‬אף פעם אינך יודע אם ומתי תקבל אוכל‪.‬‬
‫לפני שלושה ימים ניתן לנו מעט לחם ועוד איזו דייסה ולא עוד‪ .‬הדאגה לקיומנו הפיסי‬
‫העסיקה אותנו מאוד‪ .‬וכך‪ ,‬בברכתן של האמהות היינו יוצאים לשוטט בסביבות מקום החנייה‬
‫– אולי נצליח לעורר את רחמי הכפריים‪ .‬התארגנתי‪ ,‬יחד עם בת דודתי הינדו‪ ,‬למבצע‬
‫"שנור"‪ .‬מצאנו דרך להתחמק מן השיירה‪ ,‬ולהביא אוכל למשפחותינו‪ .‬מהיכן יימצא לנו?‬
‫הדבר לא היה פשוט כל‪-‬כך‪ ,‬אף שברור היה כי קץ המלחמה נראה כבר באופק‪ ,‬ולא ייתכן‬
‫שאפילו אדם פשוט לא יחוש בזה כשהוא רואה את נסיגתו המהירה של הצבא הגרמני‪ .‬והנה‪,‬‬
‫לאכזבתנו המרה‪ ,‬הרי למרות התקרב קץ המלחמה – האנטישמיות עדיין מפעפעת‪ .‬השנאה‬
‫ליהודים ולנושאי הטלאי הצהוב על החזה וסרט צהוב על הזרוע השמאלית – אינה פוסקת‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אנחנו‪ ,‬שני ילדים רזים‪ ,‬דלי גוף וכחושי מראה‪ ,‬מנסים לבקש טרף לביתנו – אלא‬
‫שמרבית הדלתות נטרקות בפנינו‪ .‬נעילת הדלת מלווה לא אחת בגידוף גרמני אופייני‪:‬‬
‫"פרפלוכטה יודה‪ ,‬ראוס!" (יהודי מקולל‪ ,‬החוצה!")‪.‬‬
‫וכך זה חוזר – פעם אחר פעם‪ .‬מרבית בקשותינו מאת הכפריים מושבות ריקם‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‬
‫לא נואשנו‪ ,‬כי לא יכולנו להשלים עם מציאות של רעב‪ .‬מוכרחים היינו להמשיך ולחפש‪ ,‬על‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 58 -‬‬

‫אף האכזבות – ולדאוג לאוכל‪ ,‬להיום ולמחר‪ ,‬למחר הבלתי ידוע‪ .‬הצלחותינו היו מעטות‪,‬‬
‫השגנו שאריות מזון‪ ,‬בעיקר לחם‪.‬‬
‫אחד המקרים הבלתי נשכחים בפרשת חיפושי המזון קרה לנו‪ ,‬לי ולבת‪-‬דודתי‪ ,‬כאשר כבר‬
‫היינו בפרברי העיר אמשטטן‪ ,‬יותר ממאה קילומטרים מערבה לווינה‪ ,‬מקום שבסביבתו בא‬
‫הקץ לצעדת המוות‪ ,‬שנדמה היה כי אין לה סוף‪ ,‬מקום שלא הרחק ממנו הועמסנו על רכבות‬
‫עד למאוטהאוזן‪.‬‬
‫בשעות אחר הצהריים הגיעה שיירתנו הארוכה‪ ,‬שעדיין היו בה מאות נשים וילדים‪ ,‬אל‬
‫סביבת אמשטטן‪ .‬מימיננו‪ ,‬מצפון לנו‪ ,‬השתרע אזור הררי‪ .‬במשך הימים הרבים של ההליכה‬
‫רכשנו ניסיון רב בשיטת ה"שנור"‪ .‬ידענו שאין אנחנו הראשונים המחפשים כאן אוכל‪ .‬רבים‬
‫כבר "גילחו" את האזור בטרם הגיענו הנה‪ .‬המוח היהודי הקטן שלנו אמר כי צריך להתרחק‬
‫מהכביש – וככל שנרחיק ממנו יגדל הסיכוי‪ ,‬וייתכן שתושבי הכפרים הרחוקים מנתיבי‬
‫השיירות פחות "עייפים" ממחפשי המזון ופחות עצבניים‪ .‬קיימת אפשרות שהם יקלו בפתיחת‬
‫יד ויאותו לעזור לנו‪.‬‬
‫קל לומר‪" :‬לסטות מהנתיב"‪" ,‬להתרחק מהכביש" – אך איך עושים את זה? האם היינו‬
‫חופשיים? ואיך אפשר להסתלק מן השמירה של שומרינו אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ ?.‬האם צריך לבקש‬
‫מהם רשות להסתלק מן השיירה?‪ …‬אינני מדבר כאן על ניסיונות בריחה‪ .‬וכי ניתן להעלות על‬
‫הדעת שנשים וילדים‪ ,‬משפחות מלוכדות‪ ,‬ינסו לברוח? ומה עוד באזור גרמני‪-‬אוסטרי‪ ,‬לא‬
‫מוכר לנו‪ .‬ואנחנו – עייפים‪ ,‬טרודים ומרודים‪ ,‬מחפשים מעט מזון ואפשרות לנוח מעט‪ ,‬לנוח‪,‬‬
‫לנוח‪ .‬והנה‪ ,‬לא אחת העלימו מלווינו את עיניהם ממעשינו במקומות החנייה ואף לא מנעו‬
‫בעדנו מלהתרחק לשעה קלה‪ .‬כנראה שמאותן סיבות שלא ניסינו לברוח – ואולי דווקא‬
‫מהסיבות הנ"ל – לא חששו מהתרחקותם של ה ילדים‪.‬‬
‫שנינו‪ ,‬אני והינדו‪ ,‬שמנו פנינו צפונה לעבר ההרים‪ .‬במרחק לא גדול מ איתנו נראה הרכס‬
‫הראשון נמוך יחסית‪ ,‬וסברנו שלא יהיה קשה להגיע אליו‪ .‬אלא שהרכס לא היה קרוב כל‪-‬כך‬
‫והמעלה קשה מעט לטיפוס‪ .‬מחזיקים יד ביד‪ ,‬מטפסים שני ילדים יהודים שעדיין לא מלאו‬
‫להם ארבע‪-‬עשרה‪ ,‬מתייגעים לאחר יום הליכה‪ ,‬כאשר בלבם תפילה למרום כי יימצא להם‬
‫מישהו שיואיל בטובות לרחם על המסכנים ויצייד אותם במזון מספיק לימים הבאים‪.‬‬
‫אנחנו מטפסים ומטפסים‪ …‬הנה‪ ,‬סוף‪-‬סוף‪ ,‬הגענו אל הרכס‪ …‬אנחנו נושאים מבטינו אל מה‬
‫שמעבר לרכס‪ .‬עדיין נושמים בכבדות מרוב המאמץ שעשינו‪…‬‬
‫‪ …‬נשימתנו נעתקה‪ ,‬וכמעט שפרחה‪ :‬לפנינו נתגלה מחנה גדול‪ ,‬מחנה של ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬הכרנו‬
‫זאת לפי הדגל עם גולגולת המוות‪ …‬וכבר אנחנו רואים את אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ … .‬ברור היה לנו‬
‫שנתגלינו לפניהם‪ ,‬בדיוק כפי שהם נגלו לעינינו‪ .‬אין ספק כי נתקפנו פחד שלא ניתן לתיאור‪,‬‬
‫אבל מסתבר שהיינו כבר בעלי ניסיון בהפתעות‪ .‬ואולי זה היה בשל גילנו הרך‪ .‬שנינו‪ ,‬אני‬
‫והינדו‪ ,‬ידינו עדיין מחזיקות זו בזו‪ ,‬וכאילו נדברנו בינינו הגענו להחלטה מהירה‪ :‬במצב זה אין‬
‫נסיגה! מכאן אין חזרה! כל היסוס‪ ,‬כל גילוי חולשה‪ ,‬אחד סופם‪ :‬מוות‪ .‬ברור היה שנתגלינו‪.‬‬
‫נדמה היה לנו שכאילו הושלך הס מסביב‪ .‬התדהמה הייתה הדדית‪ :‬לפנינו נתגלו מאות קציני‬
‫אס‪.‬אס‪ .‬בכירים‪ ,‬שהפסיקו לפתע את עיסוקיהם והיפנו את מבטיהם לעבר שני ילדים שלא‬
‫היה כלל ספק שהם יהודים‪ .‬מסתבר שהללו נדהמו והופתעו מהעזתם של שני יהודים קטנים‬
‫להיכנס לתוך "מרכז העצבים" של השמדת היהודים‪ .‬לא היה מקום לשום טעות‪ :‬שנינו נשאנו‬
‫את "הטלאי הצהוב"‪ .‬וראו נא – מי ניצב נגד מי‪…‬‬
‫במשך הימים הרבים בהם הלכנו במצעד המוות‪ ,‬למדנו להכיר את דרגותיהם של שומרינו‬
‫קציני ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬והנה אנחנו‪ ,‬שני "שמנדריקים" יהודים אוחזים יד ביד‪ ,‬מוצאים את עצמנו‬
‫ניצבים מול מפקד המחנה של קציני ה‪-‬אס‪.‬אס‪.‬‬
‫מי האיש שיוכל לתאר רגע דרמטי כזה?! חיש בכוחו של אדם בעלמא הדין לחוש את אשר‬
‫חשנו אנחנו בשניות אלה?!‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 59 -‬‬

‫תמונת מצב‪ :‬שני ילדים יהודים תוקעים מבטיהם אל תוך עיניו של אנטישמי רב טבחים‪,‬‬
‫קצין אס‪.‬אס‪ .‬רם דרג‪ .‬אף אחד אינו מסיר את מבטיו מאלה שעומדים מולו‪ …‬שניות ארוכות‬
‫של דומיה‪ .‬ופתאום אני שומע את עצמי פונה אל מפקד המחנה ואומר לו בקול ברור‪,‬‬
‫בגרמנית‪:‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬תן לנו משהו לאכול‪ .‬אנו רעבים"‪.‬‬
‫את הדממה ניתן היה "לחתוך בסכין"‪ ,‬דממה של מאות קציני אס‪.‬אס‪ .‬שחיי אלפים ורבבות‬
‫נתונים בידיהם‪ .‬אין פוצה פה ומצפצף‪ …‬עברו שניות אחדות‪ .‬הקצין שממולנו הסיר לפתע את‬
‫עיניו מעינינו‪ ,‬פנה אחורה ונכנס לתוך הבניין‪.‬‬
‫אינני יודע אם הייתי באותה שעה בהכרה מלאה‪ ,‬בשפיות דעת מוחלטת‪ .‬רק אחת אזכור‪:‬‬
‫הייתי דרוך ומלא פחדי מוות – מה יקרה כעת? לאן הוא הלך? מה הוא יעשה לנו? מה יביא‬
‫משם – כלב‪ ,‬לשסות בנו ולטרפנו? ואולי רימון‪ ,‬לזרוק עלינו ולרסק את בשרנו? ואולי אקדח‪,‬‬
‫כדי לפצח בירייה את גולגולותינו הקטנות? ואולי‪ ,‬פשוט שוט‪ ,‬כמו השוטים המוכרים של חיות‬
‫טרף אלה‪ ,‬כדי להכותנו עד מוות‪ ,‬עד צאת נשמותינו המסכנות? ברור היה לנו שאנחנו היינו‬
‫בידיו‪ ,‬ועימו מאות מרצחים אכזריים הנתונים למשמעתו ושיעשו את כל מוצא פיו!‪…‬‬
‫חלפו עוד שניות אחדות‪ .‬מפקד המחנה חזר ובידו חבילה קטנה‪ .‬הוא צועד הישר אלינו‬
‫ומושיט את החבילה לעברנו‪ .‬ידי הימנית עדיין אחוזת חזק‪-‬חזק בידה של הינדו‪ ,‬בת דודתי –‬
‫שכמעט ושכחתי ממנה ברגעי ההתרגשות‪ .‬הושטתי את ידי השמאלית לעברו ובפשטות‬
‫לקחתי מידו את החבילה‪.‬‬
‫הפלטתי משהו ילדותי שצלצל כמו "תודה"‪ .‬פשוט לא היה בי עוד כוח ל הודות לו‪ .‬הפחד‬
‫הנורא‪ ,‬אשר שיתק אותנו‪ ,‬ניטרל את התנהגותנו כליל‪ .‬ברור לי שפחדנו להסתובב וללכת‪,‬‬
‫שמא יירו בנו בגבנו‪ .‬לפי מיטב זיכרוני נסוגונו כשפנינו לעבר המחנה‪ ,‬כמו שיהודי נוהג ביסום‬
‫תפילת העמידה‪ ,‬כשהוא אומר "עושה שלום במרומיו"‪ ,‬שאז הוא צועד לאחוריו בלי שישנה‬
‫את מצב גופו ופניו‪ .‬בהגיענו שוב לרכס הגבעה‪ ,‬הסתובבנו והתחלנו לרדת במדרון‪ ,‬בלי‬
‫לפצות פה‪ .‬יד אחת מחזיקה בידה של הינדו והשנייה לופתת בחוזקה את החבילה הקשורה‬
‫בסרט‪ .‬רק בהגיענו למחצית המדרון‪ ,‬העזנו להעיף מבט אחד לעיניו של השני‪ .‬פרצנו בצחוק‬
‫היסטרי והתיישבנו באמצע המדרון; רצינו להתפרק מהמתח‪ ,‬להירגע מהאירוע שפקד אותנו‬
‫לפני רגעים אחדים‪ …‬כמובן – פתחנו את החבילה‪…‬‬
‫בעצם‪ ,‬מה זה חשוב בשעה כזו לדעת מה מכילה החבילה? אבל‪ ,‬הרי אנחנו היינו עדיין‬
‫ילדים‪ .‬והסקרנות היא תכונה אנושית‪ …‬ובכן‪ ,‬החבילה הייתה ארוזה יפה‪ ,‬קשורה בסרט‬
‫צבעוני‪ .‬אולי קיבל אותה זה לא כבר מאשתו; ואולי מידידתו או מפילגשו‪ .‬לא העמקנו יותר‬
‫מדי במחשבות כאלה‪ .‬בחבילה היו מעט עוגות וממתקים‪ ,‬ונדמה לי שגם ממחטה ועניבה‪…‬‬
‫פעמים רבות העסיקה אותי הקושיה שלא נתיישבה לי עד היום‪ :‬איך זה שרשע מרושע כזה‪,‬‬
‫קצין אס‪.‬אס‪ .‬רם מעלה‪ ,‬שאין ספק כי היה שונא יהודים צמא דם‪ ,‬אם הגיע לדרגתו בחיל‬
‫הרצח הזה – מה הביא אותו לעשות מעשה של חסד עם שני ילדים יהודים?‬
‫ייתכן – הייתי מנסה לתרץ לעצמי את הקושיה – ייתכן מאוד שבשעה זו‪ ,‬לקראת סוף‬
‫המלחמה‪ ,‬כבר פקדו אותו מחשבות על העתיד‪.‬‬
‫אולי ידע בר כי שאיפות הגדלות הנאצית מתנפצות לרסיסים‪ .‬ואולי בשעה כזו‪ ,‬בראותו לפתע‬
‫שני ילדים רכים‪ ,‬לא חשב במונח של השמדת יהודים‪ ,‬ורחמיו נכמרו על שני ילדים שעיניהם‬
‫חדרו לפתע את לב האבן‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 61 -‬‬

‫יומו האחרון של מצעד המוות‬
‫זה כבר השבוע השלישי שאנחנו ממשיכים בצעידה המתמדת‪ .‬השיירה שלנו נדלדלה מאוד‪.‬‬
‫מתוך כשש מאות איש לא נותרו יותר מארבע מאות – נשים וילדים‪ .‬רבים‪-‬רבים כשלו בצידי‬
‫הדרכים‪ .‬העייפות היכתה בנו עד מוות‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ .‬והרעב – זה היו בו שני איפיונים‪:‬‬
‫מחד‪ ,‬הביא לייאוש‪ ,‬לאובדן תקווה‪ ,‬לחוסר תחושה‪ .‬אך‪ ,‬מאידך – הרעב דירבן להשיג מזון‪,‬‬
‫הוא עורר את רצון החים‪ ,‬את השאיפה להתגבר על כל המכשולים הנוראיים והבלתי אנושיים‬
‫יום‪-‬יום ושעה שעה‪ .‬הרצון לחיות נתן בנו כוח על טבעי‪ :‬להחזיק מעמד! לא להתייאש!‬
‫דלה שפת אנוש מלתאר את תעצומות הנפש וכוח החיים מצד אחד‪ ,‬ואת מחזות האימים‬
‫בקרב אנשים חסרי דמות וחסרי צלם אנוש‪ .‬אנשים נעו כצללים; דמויות שלא מהעולם הזה‪.‬‬
‫גם מלווינו‪ ,‬קלגסים האכזרים‪ ,‬חשו את תלאות הדרך‪ .‬הם ראו אותנו במצבנו הקשה‬
‫ובחולשה שהשתלטה עלינו‪ .‬לא אחת ראינו את השיבוש והשינוי שחל בהתנהגותם‪ ,‬בשל‬
‫ה"בלבול" שמצבנו גרם להם‪ .‬מצד אחד הם היו מופקדים עלינו לבצע את מצוות מפקדיהם‪,‬‬
‫להצעידנו קדימה‪ ,‬לעבר מאוטהאוזן‪ .‬האמת ניתנה להיאמר שאנחנו‪ ,‬ברובנו‪ ,‬לא ידענו את‬
‫המקום אליו אנחנו מיועדים להגיע‪ .‬גם אלה שידעו – ידעו כי זהו מחנה עבודה‪ …‬אך שומרינו‪,‬‬
‫שידעו את מטרת צעידתנו‪ ,‬חזקה הייתה עליהם למלא עד תום את הפקודה להביאנו – חיים‬
‫או מתים‪ ,‬בכל מחיר‪ ,‬יהיה אשר יהיה – למאוטהאוזן‪ .‬פקודה זו הייתה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מלווה ברעמי‬
‫התותחים של הצבא האדום המסתער ומתקדם‪ ,‬מצפון וממזרח‪ ,‬מהונגריה ומפולין‪ .‬והנה עוד‬
‫מעט והם עומדים לסגור עלינו ועליהם‪ .‬ידיעת המצב הגבירה את קצב ההליכה וגרמה להם‬
‫להאיץ ולזרז אותנו‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬כאשר הם נתונים במצב של נסיגה ובריחה מפחד האויב הרוסי המנצח וכובש‪ ,‬כאשר‬
‫גם צבאות הברית במערב ובדרום מתקדמים ומנצחים – מן הנמנע להיות אדישים לנעשה‬
‫בקרב האנשים שתחת פיקודם‪ .‬גם בקרבם הם‪ ,‬חיילים מכופתרים‪ ,‬נוקשים‪ ,‬בעלי שליטה‬
‫בלתי מוגבלת עלינו‪ ,‬מתחיל כירסום בביטחון העצמי שלה והם מתחילים להתרשל במילוי‬
‫תפקידם‪ .‬לא אחת הצלחנו להבחין בהתנהגותם ובשיג‪-‬ושיח שביניהם לבין עצמי בראיה‬
‫מציאותית‪ .‬גם אנחנו‪ ,‬הנשים והילדים‪ ,‬היינו לזרא בעיניהם‪ .‬נדמה היה שהם כאילו מתפללים‬
‫שיקרה משהו שישחררם מנטל קשה זה‪ ,‬כלומר‪ :‬מאיתנו‪.‬‬
‫סימנים להתפתחות זו יכולנו להבחין בשעות ערב‪ ,‬בהגיענו לחניית לילה‪ ,‬לאחר יום של מסע‬
‫מפרך‪ .‬לקראת בוא השיירה למקום לינה‪ ,‬למרות העייפות הנוראה של מסעד מפרך‪ .‬לקראת‬
‫בוא השיירה למקום לינה‪ ,‬למרות העייפות הנוראה והבלתי ניתנת לתיאור‪ ,‬ואולי בגללה‪,‬‬
‫ניסינו ליצור עם שומרינו קשר בצורה כלשהי‪ ,‬כדי לשדר להם כי אין ביכולתנו להמשיך‬
‫בהליכה‪ .‬אף כי קשה היה לבסס את הנחתנו‪ ,‬הרי מדי פעם בפעם נדמה היה לנו כי הם היו‬
‫מוכנים להקל מעט מעלינו ולאפשר לנו מנוחה ממושכת יותר‪ ,‬ואולי אפילו‪ ..‬לנטוש אותנו‬
‫במקום בו אנו נמצאים‪ ,‬ובכך להיפטר מצרה צרורה של נשים יהודיות וילדיהן‪.‬‬
‫באחד הערבים‪ ,‬כאשר הוכנסנו לחניית לילה בדיר או ברפת נטושה‪ ,‬מקום שהיה מגודר‬
‫בקורות עץ‪ ,‬נרמז לנו על ידי קצין ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬הממונה על קבוצת המשמר‪ ,‬כי ייתכן שבא קץ‬
‫לסבלנו‪ ,‬וכי המסע הרגלי מסתיים‪" .‬מחר בבוקר תעלו על הרכבת‪ .‬תיסעו בקרונות למקום‬
‫טוב‪"…‬‬
‫הופתענו‪ .‬השמחה של הרגע הראשון הפכה עד מהרה לבהלה‪ .‬נדהמנו והוחרדנו‪ .‬אימה‬
‫תקפה את כולם‪ .‬הידיעה נפלה עלינו בצורה מהממת‪ .‬מחד – כבר אין בנו אף לא טיפת כוח‬
‫להמשיך ללכת‪ .‬ועל‪-‬כן כל מוצא‪ ,‬שימנע את המשך הסבל‪ ,‬מתקבל כביאת הגאולה‪ .‬אולם‬
‫לשמע המונח "תיסעו בקרונות" הזדעזענו‪ ,‬הוצאנו משלוותנו והחרדה הקיפה את המחנה‬
‫כולו‪ ,‬מי פחות ומי יותר‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 60 -‬‬

‫אי האיכפתיות‪ ,‬שהייתה מנת חלקם של רבים מאיתנו‪ ,‬ילדים כמבוגרים‪ ,‬החליפה את מקומה‬
‫לדריכות מפחידה‪ .‬המועקה ואובדן היכולת לחשוב על המחר‪ ,‬פינתה את מקומה לערנות‬
‫מחודשת‪ ,‬בלתי ניתנת להסברה‪.‬‬
‫משפחות‪-‬משפחות‪ ,‬מקוטעות ולוקות בחסר ככל שתהיינה‪ ,‬התכנסו להתייעצויות‪ .‬צצו‬
‫מנהיגים בלתי מוכתרים והחלו התייעצויות והסתודדויות לבחינת המצב‪ .‬החושים ניתחדדו‪,‬‬
‫וכל ההתרחשויות שעברו עלינו בשבועיים הנוראיים כאילו גזו וחלפו‪ ,‬נעלמו כלא היו‪ .‬בכל‬
‫קבוצה וקבוצה נמצאו פסימיסטים ואופטימיסטים‪ .‬אלה אמרו‪ :‬ברוך שפטרנו מעונשו של‬
‫המצב הנוכחי הנורא‪ ,‬מצב של אפיסת כוחות מוחלטת; וכל התפתחות שתפסיק את המסע‬
‫הזה היא לטובה‪ ,‬גם אם פירושו של דבר לנסוע בקרונות רכבת‪ .‬אחרים סברו כי עצם הנסיעה‬
‫ברכבת טומנת בחובה סכנה מוחשית‪ ,‬סכנת מוות בעתיד הקרוב‪ ,‬כאשר המלחמה עלולה‬
‫להסתיים בקרוב‪ .‬הימצאותנו בקרונות הינה מלכודת‪ ,‬כאשר אנו כלואים בלי לדעת לאן‬
‫מובילים אותנו‪ .‬לעומת זאת ההימצאות בחוץ‪ ,‬באזור פתוח‪ ,‬למרות כל הסבל והקשיים‬
‫האיומים שבמצב זה – נראתה פחות מסוכנת; וצריך לזכור שגם אז עדיין לא ידענו על‬
‫ההשמדה השיטתית של מיליוני היהודים במחנות ההשמדה!‬
‫אזור אמשטטן כבר היה מאחורינו‪ .‬מאז צעדנו כבר כמה וכמה ימים של סבל ורעב‪ .‬הדאגה‬
‫מפני המחר‪ ,‬מפני האפשרות שיכניסו אותנו לתוך קרונות‪ ,‬העסיקה אותנו עד להחריד; אך‬
‫העייפות המוחלטת ואפיסת הכוחות הכריעו אותנו‪ .‬הלילה עבר על מרביתנו בשינה עמוקה‪,‬‬
‫שינה טרופה‪.‬‬
‫הגיע גם יום‪-‬המחרת‪ .‬בוקר משונה ובלתי ניתן להגדרה‪ .‬שוב כונסנו לשיירה והוצעדנו מרחק‬
‫קצר עד לתחנת הרכבת‪ .‬עם מעט מטלטלינו הועלינו אל תוך קרונות בקר מלוכלכים‪ .‬נדחסנו‬
‫פנימה בצפיפות נוראה‪ ,‬ללא אפשרות ישיבה של ממש‪ .‬כבר היינו מורגלים בטלטולים של‬
‫קרונות בקר כאשר הועברנו מהאידונאנאש בדרכי הייסורים עד לווינה‪ .‬כל אחד ניסה למצוא‬
‫לעצמו "מקום טוב"‪ ,‬שלפי מושגי המובלים בקרונות בקר פירוש של דבר‪ :‬מקום קרוב לאשנב‬
‫או לסדקים שבין קרשי הדפנות‪ …‬מיקום כזה נתן יותר אוויר לנשימה ואיפשר מעקב אחר כיוון‬
‫הנסיעה‪ ,‬דבר שהיה חיוני לקביעת עמדה מציאותית‪.‬‬
‫מעט מאוד נשאר בזיכרוני מאותה נסיעה‪ .‬נראה שהיא לא נמשכה יותר מיום או יומיים‪ .‬אבל‬
‫ברור היה לנו שזהו היום האחרון של מצעד המוות‪.‬‬
‫הרכבת עצרה‪ .‬חריקת הקרונות‪ ,‬קרונות הבקר‪ ,‬התערבבה במהומה של צעקות שהגיעו‬
‫לאוזנינו מבחוץ‪ .‬היו אלה קולות צעקה בגרמנית‪.‬‬
‫הגענו לתחנת הרכבת של מאוטהאוזן‪ .‬אומנם שמענו כבר את שמו של המקום הזה‪ ,‬אך עד‬
‫כמה ששמענו היה זה מקום שאליו נשלחים אנשים לעבודה – מחנה עבודה‪…‬‬
‫הייתה זו תחנת רכבת זעירה של העיירה מאוטהאוזן‪ .‬הפריקה התנהלה על הרציף היחיד‬
‫ולעיני האזרחים הנוכחים במחנה – היו אזרחים שנקלעו במקרה למקום זה‪ ,‬והן תושבי‬
‫האזור‪ .‬את פנינו קיבלה קבוצה של אנשי אס‪.‬אס‪ .‬עם כלבים‪ .‬הקרונות נפתחו והמטען האנושי‬
‫נפרק תוך מהומה של מכות והתעללויות‪ .‬עד‪-‬כה ועד‪-‬כה וכבר סודרנו בחמישיות‪ .‬אלה שלא‬
‫יכלו לרדת מהקרון – וזה כלל הן את אלה שנפחו נשמתם בדרך והן את אלה שכוחם לא עמד‬
‫להם להמשיך בצעדה וכשלו ברדתם – אלה נלקחו היישר אל החפירה שהוכנה לצורך זה‬
‫בקרבת בית הקברות של העיירה‪.‬‬
‫הדרך מתחנת הרכבת אל המחנה‪ ,‬מרחק של ‪ 5-4‬קילומטרים‪ ,‬עברה ברחובה הראשי של‬
‫העיירה‪ .‬לאחר זמן שמענו סיפורים ועדויות על יחסם האדיש והלא אכפתי של תושבי העיירה‬
‫מאוטהאוזן להתעללויות שנעשו לנגד עיניהם בתחנת הרכבת וברחובות העיירה‪ .‬ילדי העיירה‬
‫היו נוהגים להשליך אבנים על האסירים‪ ,‬תוך די לגלוג וצחוק‪" :‬בקרוב תעלו דרך הארובה‬
‫במעלה ההר לשמיים"‪ …‬האמת ניתנה להיאמר כי באותה שעת ערב שהגענו לתחנת‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 62 -‬‬

‫מאוטהאוזן‪ ,‬לא היו שם אזרחים רבים‪ ,‬אך אנחנו לא הרגשנו בשום יחס מיוחד‪ .‬ייתכן שסוף‬
‫המלחמה הקרב ריכך מעט את יחס האזרחים‪.‬‬
‫מתחנת הרכבת‪ ,‬בקצה העיירה‪ ,‬ועד למחנה מאוטהאוזן‪ ,‬נמשכה הדרך במעלה גבעה‬
‫תלולה‪ .‬תשושים מן המסע נאלצנו לטפס במעלה הדרך‪ ,‬בעוד החיילים מאיצים בנו בקתות‬
‫הרובים ומשסים בנו את כלביהם‪ .‬מי שפיגר – ספג מכות‪ ,‬תופעה די מוכרת מן העבר‬
‫הקרוב‪ ..‬לאחר שעה של הליכה מואצת הגענו אל היעד‪ .‬הייתה כבר שעת ערב‪ .‬מראה‬
‫המצודה המוקפת חומת שחם ומוארת באור זרקורים‪ ,‬וכן מראה השערים הענקיים והכבדים‪,‬‬
‫קיבלו את פנינו באווירה קודרת‪ .‬לא היה מי שלא נתקף פחד ומורא‪ .‬הכניסה דרך השערים‬
‫הראשיים לוותה במכות‪.‬‬
‫[‪]7‬‬
‫שעריו הכבדים של מחנה הריכוז מאוטהאוזן נסגרו מאחורינו‪.‬‬

‫אוסטריה‪ .‬יהודים הונגרים‪ .‬קורבנות צעדת המוות מבודפשט‪ .‬נובמבר ‪]2[ .1944‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 63 -‬‬

‫בצ'ה אהרון‬
‫צעדת המוות ממחנה הריכוז בונצאלו‬
‫בצ'ה אהרון יליד ‪ 24.12.1943‬נולד בקילצה‪ ,‬פולין‪ .‬את ילדותו עבר בעיר סוסנוביץ‪.‬‬
‫עם פרוץ המלחמה בשנת ‪ 1939‬נלקח ע"י הגרמנים לעבודה במפעל למוצרי עץ עבור‬
‫הצבא הגרמני‪ .‬לאחר חיסול הגיטו הועבר יחד עם המפעל למחנה בונצאלו‪ ,‬שהיה תת‬
‫מחנה של מחנה גרוס‪-‬רוזן בשלזיה תחתית‪ .‬בינואר ‪ 1945‬הועבר בצעדת מוות למחנה‬
‫דורה ומשם למחנה אלריך ומשם ברכבת למחנה ברגן‪-‬בלזן‪.‬‬
‫אני מביא את עדותו כפי שניתנה ב"יד ושם"‪.‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫לשם הגעת ביוני ‪ ,43‬ועד מתי היית שם?‬
‫עד הראשון לינואר ‪.45‬‬
‫ומה קרה אז?‬
‫אז נשמעו כבר היריות של התותחים הסובייטים‪ ,‬ולקחו את כולם והתחלנו ללכת‪.‬‬
‫אתם ידעתם משהו על מה שקורה במלחמה‪ ,‬שהרוסים מתקרבים?‬
‫אני ידעתי‪ ,‬כי מי שעבד איתי היה קצין צרפתי והם שמעו את הרדיו החופשי‪ ,‬וממנו‬
‫שאבתי את כל הידיעות על מה שקורה בסטלינגרד וכל זה‪ ,‬ואני הייתי מקור לאספקת‬
‫ידיעות על‪-‬ידי הקשרים שהיו לי עם השבויים האחרים‪.‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫שם התחילו הצעדות?‬
‫התחלנו לצעוד והגענו לדורה (‪ .)Dora‬זה גם היה מחנה של אותו איזור גדול‪ .‬שהינו‬
‫שם לילה‪ ,‬ואחר כך המשכנו ברגל עד שהגענו לאלריש (‪ )Ellrich‬שזה היה מחנה נוראי‬
‫עם הרבה קניבלים‪.‬‬
‫באותו אזור?‬
‫לא‪ ,‬הלאה הלאה‪ ,‬הלכנו עד להרצ'קבר (שם בגרמנית)‪ .‬הלכנו יותר מחודשיים ברגל‪.‬‬
‫כל יום שלושים – ארבעים ק"מ מהבוקר עד הערב‪ ,‬הלכנו לתוך גרמניה ובאלריש‬
‫הייתי איזה חודש‪ ,‬וזה היה מחנה נוראי‪ .‬זה היה מחנה שעבדו במחצבות והיו שם‬
‫הרבה מאוד רוסים ואוקראינים‪ ,‬והיה ריח נוראי כי הקרמטוריום היחידי לא הספיק‪,‬‬
‫ועשו בור ושמו גוויות ושמו עצים ושפכו זפת‪ ,‬ושוב בור ושוב זפת והדליקו את זה‪,‬‬
‫והריח הזה שיגע‪ .‬והיו שם אוסף של פושעים גרמניים עם כל מיני צרות‪ ,‬והיו הרבה‬
‫רוסים‪ .‬והרוסים עמדו ויכולת למצוא כל בוקר שחתכו למי שעוד נשאר קצת חתיכת‬
‫ישבן ואכלו את זה‪ ,‬זה היה מחנה שהיה ידוע בקניבלים‪ ,‬זה היה מחנה נוראי‪ ,‬ושם‬
‫הייתי איזה חודש‪.‬‬
‫מה אתם עשיתם שם?‬
‫עבדנו‪ .‬שלחו אותנו לעבוד במחצבה‪ .‬אבל היינו שם תקופה קצרה ועד שהתארגנו ועד‬
‫שיצאנו עבדנו שבוע וזהו‪ ,‬והעמיסו אותנו על רכבת‪.‬‬
‫לא היית שם חודש?‬
‫כן‪ ,‬הייתי שם חודש ימים אבל במחנה זה לא בוער‪ ,‬ועד שכל אחד התארגן וקיבל פינה‬
‫והיינו שניים במיטה ועד שקיבלנו משהו לאכול‪ ,‬והוציאו אותנו קצת לעבודה וכבר ארגנו‬
‫להמשך‪ ,‬וההמשך היה לברגן‪-‬בלזן (‪.)Bergen-Belsen‬‬
‫אתה מתאר שהיו שם כל כך הרבה מתים‪ ,‬ממה הם מתו?‬
‫הכל מתת תזונה‪ ,‬כי עוד טיפוס לא היה שם‪ ,‬מחלות כאלה לא היו שם‪ ,‬רק שלשולים‬
‫היו שם ומתו מתת תזונה פשוט‪.‬‬
‫לכם הספיק האוכל?‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 64 -‬‬

‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫לאף אחד לא הספיק האוכל‪.‬‬
‫אבל אתה מתאר את המוות בעיקר אצל הרוסים?‬
‫לא רק אצל הרוסים‪ ,‬גם אצל היהודים‪.‬‬
‫אבל תופעות קניבליזם?‬
‫קניבליזם היה אצל הרוסים‪ .‬היו שם הרבה רוסים והרבה אוקראינים‪ .‬אבל מחוסר אוכל‬
‫כולם מתו‪ .‬לא היה פטנט מיוחד למוות של רעב ליהודים‪ ,‬כולם מתו‪ .‬להפך‪ ,‬היהודים‬
‫חלק גדול לא איבד את צלם האדם ולא הגיעו לקניבליזם‪ ,‬אבל הרוסים הגיעו‬
‫לקניבליזם‪.‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫מה הייתה העבודה במחצבות שהייתם צריכים לעשות?‬
‫דפקנו עם מכושים והוצאנו חצץ‪ ,‬וזאת הייתה עבודה קשה‪ ,‬אבל זה לא השפיע ואני‬
‫אפילו לא זוכר את זה‪ ,‬ואני לא יודע אפילו אם הייתי שם שבוע בעבודה או אפילו‬
‫פחות‪.‬‬
‫זה היה בחורף ‪?45‬‬
‫זה היה במרץ ‪.45‬‬
‫איך התמודדתם עם הקור הגדול שהיה אז בחורף?‬
‫איך שהוא חיינו‪ ,‬לא היה קור כזה‪ .‬אני זוכר שבדרך‪ ,‬היות והיינו מכוסים בכינים והיו לי‬
‫מלא שערות פה והכינים אכלו אותנו‪ ,‬אז בפברואר ישנו כל לילה באיזה אסם אחר‪,‬‬
‫והיה שם נחל קפוא‪ ,‬ופתחנו אותו ולחבר שלי היה תער והוא גילה אותי ואני גילחתי‬
‫אותו והתרחצנו במים הקרים האלה והיה לנו יותר קל כי לא היו לנו כינים‪.‬‬
‫איפה הייתם ישנים בכל הצעדות האלה?‬
‫באסמים‪ .‬מאיפה באו הכינים? כי משלוח קודם ישן באותו האסם‪ ,‬ולמחרת בא עוד‬
‫משלוח‪ ,‬וזה היה הכול על אותו עסק‪ .‬הלכו שם מאות אלפי אנשים והכול היה מטונף‬
‫עם כינים‪ .‬ברגע שהגעהו לדורה עוד לפני אלריש‪ ,‬ולקחו לנו את הבגדים ונתנו לנו‬
‫להתרחץ ונתנו לנו בגדים נקיים‪ .‬נגמרו הכינים‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫מי היו המלווים שלכם?‬
‫הכול אס‪.‬אס‪.‬‬
‫איך הייתה מתנהלת הצעדה‪ ,‬אתה יכול להיזכר?‬
‫פשוט הלכנו ודחפנו כמה עגלות ששם היה הציוד לאכול‪ ,‬חפשנו והלכנו‪.‬‬
‫כולם הצליחו ללכת?‬
‫מי שלא הצליח מת בדרך‪ .‬היה גם מקרה אחד שהחלטתי עם עוד כמה חברים שאנחנו‬
‫נישאר בתוך האסם הזה‪ ,‬ונכנסנו לתוך הקש ופתאום אני ראיתי שהרבה אנשים‬
‫מהמשלוח הזה שלנו נכנסים‪ ,‬ואני אמרתי לחברים שלי‪ :‬אני לא נשאר‪ ,‬זה יותר מדי‬
‫ופה תהייה קטסטרופה‪.‬‬
‫ברגע שיצאתי‪ ,‬נער של בעל האסם הזה אמר לאס‪.‬אס שנשארו שם אנשים‪ ,‬וחלק‬
‫נהרגו בתוך הקש‪ ,‬וחלק הוציאו ואני לא אשכח את התמונה ההיא‪ ,‬ירו בהם איזה‬
‫חמישה‪-‬עשר איש‪ ,‬אחד היה שמו ליפשיץ משאנוב‪ ,‬יהודי במשקפיים עם קרחת‪ ,‬והוא‬
‫התחנן‪ :‬יש לי אישה וילדים‪ ,‬אל תהרגו אותי‪ .‬וירו בהם והרגו אותם‪ .‬ואני יצאתי בנס‬
‫שתי דקות לפני זה‪ ,‬והייתי מהראשונים שהחלטתי להישאר‪ ,‬כי חשבתי שברגע שהם‬
‫יעברו אנחנו נסתדר‪ ,‬זה היה קרוב ליער וחשבתי שנסתדר‪ .‬אבל ראיתי שנשארו שם‬
‫הרבה‪ ,‬כי ראו כמה חבר'ה צעירים שנעלמו שם ורצו לעשות אותו דבר‪ ,‬והיה לי מספיק‬
‫או מזל או שכל לברוח‪ ,‬וכעבור שתי דקות מכונת ירייה חיסלה‪ ,‬ומי שברח החוצה תפסו‬
‫אותו וירו בו‪ ,‬לא עשו פה הרבה חוכמות‪.‬‬
‫ת‪ :‬כן‪.‬‬
‫הלכתם ככה חודשיים בצורה כזאת?‬
‫איזה עוד מקומות עברתם‪ ,‬אתה זוכר?‬
‫עברנו עשרות עיירות וערים‪ ,‬זה מארש של חודשיים‪.‬‬
‫ושמרתם כל פעם על אותה קבוצה שיצאתם מהמחנה?‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 65 -‬‬

‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬

‫כן‪ .‬כל הקבוצה הזאת זה היה מחנה מסוים‪ ,‬אלה לא היו רק יהודים‪ ,‬היו שם גם לא‬
‫יהודים‪ .‬את אלה שהיו במחנה אלה שהצעידו היה משמר של האס‪.‬אס‪ ,.‬והיו הרבה‬
‫זקנים של הצבא שלקחו אותם בשביל משמר כזה‪ ,‬והם ליוו אותנו והלכנו‪ .‬פה ושם‬
‫מישהו נשאר באסם כזה‪ ,‬כי לא ספרו כל בוקר אז אפשר היה לקבור את האנשים‬
‫והסתלקו‪.‬‬
‫לאן הגעתם בסוף? ת‪ :‬בסוף הגענו לאלריש‪.‬‬
‫ומשם?‬
‫ומשם כעבור חודש או שלושה שבועות העמיסו אותנו על רכבת‪ ,‬ונתנו לכל אחד כיכר‬
‫לחם וחבילת מרגרינה‪ .‬ואני ראיתי עם מי שאני עומד בתור עם כל הרוסים‪ ,‬וראיתי מה‬
‫שהם עושים ואמרתי‪ :‬אני עושה אותו דבר‪ .‬הם חתכו את הלחם של שני הקילו ומרחו‬
‫את המרגרינה וגמרו‪ ,‬ועד שנכנסו לרכבת לא היה לחם ולא הייתה מרגרינה‪ ,‬ועשיתי‬
‫אותו דבר והיינו חברים‪.‬‬
‫בלילה נרצחו לא מעט אסירים והיינו מאוד צפופים‪ ,‬כי רצו לקחת לו את הלחם והוא לא‬
‫נתן‪ ,‬ונתנו לו זבנג בראש והרגו אותו ולקחו את הלחם‪ .‬לי לא היה מה לקחת כי עשיתי‬
‫בדיוק כמוהם‪ ,‬והסתפקתי בזה‪ .‬ובדרך עוד כמה מהחברים שלי אמרו שם לואך מייסטר‬
‫שיש להם חבר והתיידדו‪ ,‬והם הצליחו לנסוע עם בית הזונות של דורה‪.‬‬
‫הובילו גם את הזונות‪ ,‬כי בדורה היו זונות שכל הקאפוס וכל אלה קיבלו תלושים ללכת‬
‫לבית הזונות‪ .‬והן היו שם איזה עשר זונות ושלושה – ארבעה בחורים שהצליחו להיכנס‬
‫לאותו קרון‪ ,‬כי בקרון כזה של אותם השניים‪-‬עשר איש היו מאה איש‪ ,‬והיו אחד על‬
‫השני‪ ,‬ובמקום של המזוודות שכבו בני אדם‪ ,‬וזה היה משהו נוראי‪ .‬והגוי הזה הזקן‬
‫העביר אותי לשם‪ ,‬ושם היו לי קצת מים ושם היה לי תפוח אדמה ושם החזקתי מעמד‬
‫עד שהגענו לברגן‪-‬בלזן‪.‬‬
‫בקרון של הזונות?‬
‫כן‪ .‬וכל הדרך הרכבת הייתה מלאה במתים עד שהגיעו לברגן‪-‬בלזן‪ ,‬כאלה שלא החזיקו‬
‫מעמד‪ ,‬וכשהגיעו הוציאו אותם ברמפה בברגן‪-‬בלזן‪.‬‬
‫לא הבנתי בדיוק מה הסיבה שהצלחת לעבור קרון של הזונות אלה?‬
‫היו שם שלושה – ארבעה חברים שלי שאיך שהוא נכנסנו ביחד איתם‪ .‬כי בהתחלה‬
‫שלחו את כולם לתוך קרון והם כנראה נשארו אחרונים או דחפו אותם לקרון של הזונות‬
‫והם נשארו שם‪.‬‬
‫הרוסים?‬
‫לא‪ ,‬יהודים‪ .‬והשומר שם היה פולקס שטורמר‪ ,‬אחד מאנשי הצבא בני שישים‪ ,‬והם‬
‫התיידדו איתו כי אלה לא היו אנשי אס‪ .‬אס‪ .‬והם אמרו לו‪ :‬יש לנו שם חבר‪ ,‬כי ראו אותי‬
‫כי פה ושם נעצרו לשתות מים או לעשות את הצרכים‪ ,‬והוציאו מהקרון כמה אנשים‪,‬‬
‫וראו אותי והוא בא ולקח אותי ונשארתי שם‪ .‬ואס‪.‬אס שראו שאני הולך איתו לא נגע‬
‫בי‪ .‬ושם ישבתי כמו בן אדם‪ ,‬והיו להם עוד כמה תפוחי אדמה שלקחו לדרך‪ ,‬והייתי‬
‫יחסית בתנאים יותר אנושיים‪.‬‬
‫כמה זמן ארכה הנסיעה הזאת?‬
‫הנסיעה הזאת ארכה איזה שבוע ימים‪ ,‬כי אנחנו עברנו את המבורג והמבורג הופצצה‬
‫בלילה בצורה נוראית‪.‬‬
‫ומתי בערך הגעתם לברגן‪-‬בלזן?‬
‫אני חושב שהגענו לברגן‪-‬בלזן שבוע לפני השחרור בשביעי או בשמיני לאפריל‪ .‬ובברגן‪-‬‬
‫בלזן הכניסו אותנו לבניינים של הצבא הגרמני‪ ,‬פינו את הקסרקטין‪ ,‬ובקסרקטין הזה‬
‫בשטח כמו שהיה מקובל באירופה‪ ,‬שמו בתוך האדמה תפוחי אדמה וכיסו אותם עם‬
‫קש כדי שלא יקפאו‪ ,‬והיה שם גם סלק בהמות‪ .‬ואני הצעתי לחברים‪ ,‬היינו איזה עשרה‬
‫איש צעירים בתוך שני חדרים כאלה‪ ,‬והצעתי להם‪ :‬בואו נמלא את הארון עם הסלק‬
‫הזה‪ ,‬ועד לשחרור נוכל להתקיים מזה‪ .‬שמעו בקולי‪ ,‬לקחנו ומילאנו‪ ,‬לא יצאנו‪ ,‬כי כולם‬
‫התחילו לחפש אוכל כי לא היה כלום‪.‬‬
‫[‪]8‬‬
‫כולם באו חופשי לחפש שם בחוץ?‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 66 -‬‬

‫זילברברג טובה‬
‫צעדת המוות ממחנה לייפציג‬
‫זילברברג טובה עברה את אימי השואה בהיותה ילדה‪ .‬היא נולדה וגדלה באוטבוצק‬
‫שבפולין‪ .‬בשואה איבדה את הוריה ואחיה היא לבדה שרדה מתופת השואה‪.‬‬
‫טובה הינה אוד מוצל מאש‪ ,‬שהצליחה להקים משפחה לאחר השואה‪.‬‬
‫עם כניסת הגרמנים לפולין עברה מסכת של תלאות קשות‪ .‬הייתה ברכבת שיועדה‬
‫למיידנק‪ ,‬התגלגלה לוורשה ומשם הגיעה למחנה סקרזיסקו ומשם הועברה למחנה‬
‫לייפציג שבגרמניה‪ ,‬שם נאלצה לעבוד למען המאמץ המלחמתי של הגרמנים‪.‬‬
‫היא עבדה בשימון של תרמילי פגזים גדולים מנחושת‪.‬‬
‫ממחנה לייפציג יצאה לצעדת המוות‪.‬‬

‫מצעד שמועות מעודדות אבל‪…‬‬
‫הגרמנים המופקדים עלינו‪ ,‬החלו להיות עצבניים ולחוצים‪ .‬שכן המלחמה התקרבה לאזור‬
‫לייפציג‪ ,‬ואנו חשנו זאת היטב על בשרינו‪ .‬במטבח הצמצם מלאי המזון ואנו היהודיות‪ ,‬שתמיד‬
‫הופלינו לרעה‪ ,‬התחלנו לסבול עתה רעב ממש‪.‬‬
‫מנת הלחם הוקטנה‪ ,‬וניתנה לנו בערב‪ ,‬לאחר העבודה המפרכת‪ .‬השתדלנו להתאפק ולא‬
‫לאכלה בבת אחת‪ .‬היינו מחלקות אותה לפיסות קטנטנות ושומרות עליהן כעל אוצר יקר‪.‬‬
‫יומנו היה מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬בספל קפה‪ .‬הקפה היה מורכב ממים צבועים‬
‫בטעם חשוד‪ ,‬שאפילו בתנאים של אז היה קשה לשתותם‪ .‬זו הייתה "ארוחת הבוקר" שלנו‪.‬‬
‫מאושרת הייתה מי שהצליחה לשמור פיסת לחם קטנה מהערב הקודם‪.‬‬
‫אולם הרעב‪ ,‬והמצב הקשה לא הביא אותנו לשכוח את קיומם של תאריכים חשובים בלוח‪,‬‬
‫תאריכים שהאירו אלינו מפלנטה אחרת‪ .‬ידענו שחג הפסח של שנת ‪ 1945‬קרב ובא‪ ,‬גמרתי‬
‫אומר להינזר מאכילת חמץ בפסח‪.‬‬
‫לא שיתפתי אף אחד בהחלטתי‪ ,‬הייתה זו יוזמתי הפרטית וסודי האישי‪.‬‬
‫ "שמעי"‪ ,‬פניתי לאחת הגויות‪ ,‬שהייתה לה גישה למטבח‪" ,‬יש לי הצעה עבורך"‪.‬‬‫ "כן? איזו הצעה?" הביטה בי האסירה בחשדנות‪.‬‬‫ "שום דבר אסור או מסוכן"‪ ,‬מיהרתי להרגיעה‪" .‬אני מציעה לך לקבל ממני את פרוסות‬‫הלחם שלי במהלך שמונת הימים הבאים‪ ,‬תמורת זאת תתני לי אורז בלתי מבושל"‪.‬‬
‫ "אם את רוצה"‪ ,‬משכה האישה בכתפיה‪" ,‬אני אינני מתנגדת"‪.‬‬‫קיבלתי ממנה שקית עם אורז‪ ,‬ובכל יום "בישלתי" כ‪ 2-‬כפות אורז בקופסה‪ ,‬בה יצקתי הרבה‬
‫מים‪ .‬האורז התבשל על הרדיאטור כשהייתי בעבודה‪.‬‬
‫הלחם שמכרתי לגויה‪ ,‬לא הגיע אלי כלל‪ ,‬אלא עבר מהממונה ישר אל הגויה שעימה סחרתי‪.‬‬
‫במשך כל ימי הפסח התנזרתי מהלחם‪ .‬אך חשתי התרוממות רוח ולא הרגשתי רעב יותר‬
‫מכל יום אחר‪.‬‬
‫**‬
‫הפסח עבר‪ ,‬והשמועות בדבר תבוסותיהם של הגרמנים בחזית התרבו והתחזקו‪ .‬לכולם היה‬
‫ברור שמצבם של הגרמנים מתדרדר והולך‪ .‬ערב אחד התחלחלנו כששמענו רעם עמום‬
‫שהלך והתגבר‪" :‬פצצות!" זרק מישהו‪" .‬בנות הברית מפציצות את לייפציג"‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 67 -‬‬

‫שמחה התחילה מחלחלת בקרבנו‪ .‬הרגשתי פתאום שוויון זכויות‪" :‬הנה‪ ,‬מכים גם אותם!‬
‫הפצצות הרי‪ ,‬אינן יודעות מהי הפליה‪ "…‬במקום לתפוס מחסה‪ ,‬התחלתי לרוץ לעבר השער‪,‬‬
‫כשאני סוחבת אחריי את פולה‪ .‬חשבתי שהשמירה על המחנה נתדלדלה מאוד‪" .‬זהו‪,‬‬
‫בורחים!" החלטתי בפזיזות‪" .‬פולה" קראתי בהתרגשות‪" ,‬בואי‪ ,‬זו ההזדמנות שלנו‪ ,‬השומרים‬
‫ודאי הסתלקו!" פולה בהתה בי‪ ,‬ואחר כך הסתכלה סביב‪" .‬בעצם‪ ,‬את צודקת"‪ ,‬אמרה‬
‫לאיטה‪" .‬בואי נברח‪ ,‬עכשיו!" אמרתי בלהיטות‪.‬‬
‫היא נסחפה אחרי הדחף שלי והתחלנו להסתלק‪ ,‬אך אז שמענו צעקות‪" :‬חזורנה מייד!" צעק‬
‫השומר הגרמני שישב על עמדה גבוהה בחומה‪" :‬חזורנה‪ ,‬ולא – אירה!" במידה פחותה‬
‫בהרבה של זריזות חזרנו אל המחנה‪ .‬ההפגזות עדיין לא חדלו‪ .‬הן חזרו ונישנו ואנו‪ ,‬ראינו‬
‫מטוסים עוברים מעל המחנה‪ ,‬וקולות נפץ מחרישי אוזניים נשמעו‪ .‬בעיניים קרועות‬
‫מהתרגשות ראינו עשן סמיך מיתמר מעלה‪.‬‬
‫עתה נפסקה העבודה ואנו הושארנו במחנה‪ .‬הדבר גרם להגברת המתח‪ ,‬שכן אמונים על‬
‫ניסיון מר‪ ,‬ידענו שמצב כזה אינו מבשר טוב‪ .‬חששנו שהגרמנים ידאגו לחסל אותנו לפני‬
‫מפלתם הסופית‪ ,‬אך אוששנו את עצמנו‪" :‬טוב שאנו נמצאות עם גויות‪ ,‬הם לא יחסלו אותנו‬
‫כך‪ ,‬לעיניהן"‪ .‬ידענו שאנו משלות את עצמנו‪ ,‬אבל הם אומנם לא ידעו מה לעשות‪ .‬הנהלת‬
‫המחנה היית הנרגזת‪ ,‬והכול המתינו לפקודות‪.‬‬
‫ "השמעת!" לחשה אחת האסירות בלילה‪" :‬ארה"ב‪ ,‬רוסיה‪ ,‬אנגליה וצרפת מלחמים יחד נגד‬‫גרמניה"‪.‬‬
‫איוושת התרגשות ושמחה חלפה בבלוק המלא‪ ,‬אבל השמחה הייתה מהולה בהרבה חשש‪.‬‬
‫לא ידענו איזה פתרון ימציאו הגרמנים למצב הבלתי נוח להם ופחדנו שפתרון זה יהיה קשה‬
‫– או הרסני – לנו‪.‬‬
‫המציאות הוכיחה שדאגותינו היו מוצדקות‪ .‬יום אחד הודיעו במחנה‪" :‬עוזבים את המחנה! מי‬
‫שמרגיש את עצמו חלש‪ ,‬יכול להישאר"‪.‬‬
‫ "להישאר‪ …‬בוודאי!" אמרתי לפולה בלגלוג‪" .‬כאילו אין אנו יודעים מה יעלה בסופם של‬‫הנשארים"‪.‬‬
‫וכך החל מצעד המוות הנורא‪.‬‬

‫"מצעד המוות"‬
‫ "להסתדר בחמישיות!" צווחו הגרמנים בפקודה‪ .‬כל אחת מאיתנו השתדלה לתפוס עמדה‬‫בסמוך לנפש קרובה‪ .‬אני עמדתי עם פולה‪ ,‬בלימקה‪ ,‬ליבצ'ה ורוזה‪.‬‬
‫הצעדה החלה‪…‬‬
‫המחזה הזה של אלפי בני אדם תשושים וחסרי כוח יוצאים לדרך‪ ,‬אל יעד מפחיד ובלתי‬
‫ידוע‪ ,‬עורר בנו זיכרונות מרים ונוגים‪ .‬היכן יסתיים "המצעד" הזה‪ ,‬הפעם???" חשבתי‬
‫ונרעדתי‪.‬‬
‫מהר מאוד נוכחנו לדעת שזו צעדת מוות‪ .‬שורות ארוכות‪-‬ארוכות של בני אדם עייפים‬
‫וסחוטים יצאו לדרך‪ .‬מלבד בנות מחנה לייפציג‪ ,‬שמנו לב‪ ,‬שנוספו עוד יהודיות רבות אחרות‪.‬‬
‫הונגריות וצ'כיות למשל‪ ,‬שהגיעו ממחנה רבנסבריק הסמוך‪ ,‬וממחנות אחרים‪.‬‬
‫זו הפעם הראשונה שראיתי יהודיות הונגריות יחד איתנו‪ ,‬על פניהן ניכר היה שהן "טריות"‬
‫בסבל ובתלאות (שכן הונגריה נכבשה רק בשנה האחרונה של המלחמה) הקבקבים שלרגלנו‬
‫נקשו בקצב‪ ,‬והקימו קול שאון‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 68 -‬‬

‫צעדנו בשורות ישרות‪ ,‬מסודרות‪ .‬הגרמנים לא התירו שום חריגה מן השורה‪ .‬אנשי אס‪.‬אס‪.‬‬
‫חמושים ברובים‪ ,‬הקיפו אותנו מצדדינו ומאחורינו‪ ,‬וידם הייתה קלה מאוד ללחוץ על ההדק‪.‬‬
‫לא צריך היה לעבור "עבירה" חמורה בכדי להיענש‪ .‬כל מי שהתכופפה – לקטוף עשב‪ ,‬להרים‬
‫משהו‪ ,‬כל מי שניסתה להתיישב לרגע‪ ,‬ואפילו מי שחרגה רק קצת מן השורה הישרה – גזרה‬
‫על עצמה את הדין‪.‬‬
‫כל כמה דקות נשמעה ירייה ואנו ידענו‪ ,‬הנה עוד גופה נשארת מוטלת בצד השביל‪ …‬עוד‬
‫אחת מאיתנו הגיעה לסוף הדרך‪…‬‬
‫כל ירייה הרעידה אותי‪" :‬מי מאיתנו נפלה עכשיו?" צמרמורת עזה הייתה חולפת בי‪" :‬ואולי‬
‫אני הבאה בתור?"‬
‫השורות הלכו ונידלדלו מיום ליום‪ .‬מכל אלפי הבנות שיצאו למצעד נותרו לבסוף רק כרבע‬
‫מאיתנו‪ .‬הגרמנים שמרו היטב לבל נימלט‪ ,‬ולבל נפריע חלילה את מנוחתם של הכפריים‬
‫הגרמנים שבסביבה‪.‬‬
‫הלכנו‪ ,‬הלכנו והלכנו‪.‬‬
‫ימים שלמים‪ ,‬ארוכים‪ ,‬משעת בוקר מוקדמת ועד שעות הלילה המאוחרות‪ ,‬צעדנו במצעד‬
‫כמעט בלתי פוסק‪ .‬מסביבנו – יערות מלבלבים‪ ,‬גינות פורחות‪ ,‬כפרים שלווים‪ ,‬חיים רגועים‪.‬‬
‫עולם כמנהגו נוהג‪.‬‬
‫לעיתים צעדנו סמוך לבתים ממש‪ ,‬ובעברנו צצו ראשים בחלונות‪ ,‬מתבוננים בנו כבתופעה‬
‫משונה‪ .‬כאומרים‪" :‬הצגה כזו טרם ראינו"‪.‬‬
‫הלכנו ללא יעד מוגדר‪ ,‬ללא מטרה‪ .‬הבחנו שאנו צועדים במעגל‪ ,‬סחור‪-‬סחור‪ ,‬חוזרים כל פעם‬
‫לאותו מקום‪ .‬ניכר היה ששומרינו לא ידעו מה לעשות בנו כיוון שלא קיבלו הכוונה מגבוה‪.‬‬
‫מידי פעם ליוותה אותנו שריקת מפציצי בנות הברית שיצאו לגיחות קרביות‪ .‬היו מטוסים‬
‫שהנמיכו טוס והיו כה קרובים עד שהצלחנו לזהות את שייכותם‪" :‬זה מטוס אמריקני‪ ,‬הוא‬
‫אנגלי‪ ,‬או רוסי"‪ .‬הסדר הקפדני היה משתבש לרגעים ספורים‪ .‬אך מהר מאוד התעשתו‬
‫הגרמנים‪ ,‬ושבו לפקד עלינו כמקודם‪.‬‬
‫מרחב המחיה של הגרמנים הלך ונצטמצם‪ ,‬בנות הברית כיתרו אותם‪ .‬אנו‪ ,‬במצעד הנורא‪,‬‬
‫שמנו לב שמעגל המקומות בהם אנו סובבות הולך וקטן‪ ,‬והבנו‪ ,‬שהכיתור של בנות הברית‬
‫הולך ומתהדק‪.‬‬
‫שומרינו הגרמנים‪ ,‬הממושמעים ומתוכנתים‪ ,‬לא חיסלו אותנו‪ ,‬כנראה בגלל התרופפות הקשר‬
‫עם מפקדיהם‪ ,‬ולכן המשיכו להוליכנו עוד ועוד‪.‬‬
‫לאחר שעות ארוכות של הליכה מייגעת‪ ,‬היו הגרמנים בוחרים מקום מתאים ומכריזים על‬
‫מנוחה‪ .‬היה זה בדרך כלל ביער או בחורשה‪ ,‬הרחק מריכוזי האוכלוסייה הגרמנית‪ .‬בהפסקה‬
‫זו היו מחלקים לנו מעט לחם יבש ומעופש‪ ,‬שהי הצרור בשקים על עגלה שהתלוותה למצעד‬
‫שלנו‪ .‬לעיתים גם היו מחלקים לנו מעט אורז בלתי מבושל‪.‬‬
‫היינו צונחות מותשות ורדומות על האדמה הקשה‪ ,‬ואני הייתי מתלבטת מה עדיף – לבשל‬
‫את האורז באמצעות זרדים יבשים או לישון מעט‪ .‬לבסוף הייתי זונחת את האורז‪ ,‬קוטפת לי‬
‫מעט עשבים ירוקים‪ ,‬ולועסת אותם‪ .‬כך עשו מרבית חברותיי למסע‪.‬‬
‫לא הספקנו לחשוב על עצמנו ומצבנו‪ ,‬כי תרדמה עמוקה הייתה נופלת עלינו מייד‪ .‬כעבור‬
‫שעות ספורות העירו אותנו הגרמנים בגסות‪ .‬הייתי פוקחת עיניים עייפות ואדומות‪:‬‬
‫"היכן אני נמצאת? האם השחרור הגיע כבר? האם חופשייה אני לנפשי?"‬
‫אך צריחות הנאצים‪" :‬לקום! להסתדר בשורות!" החזירונו מהר למציאות‪ .‬אכן‪ ,‬הסיוט עדין לא‬
‫נגמר‪ .‬אין פנאי להתמהמה‪ .‬מי שנותרה לשכב או לשבת עוד רגעים ספורים‪ ,‬נותרה כך‬
‫לעולמים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בגוף תשוש וחלוש‪ ,‬התחלנו עוד יום של צעדה בלתי פוסקת ללא תכלית‪.‬‬
‫"עוד רגע קט" הייתי מרגיעה את עצמי‪" .‬עוד רגע קט והמלחמה תסתיים‪ ,‬בנות הברית כבר‬
‫כמעט כאן‪ ,‬אך‪ …‬האם אנו נזכה להגיע אל היום המאושר הזה? האם לא יגיע קיצנו דקות‬
‫ספורות קודם לכן?"‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 69 -‬‬

‫שבועיים וחצי של הליכה כבר מאחורינו‪ .‬בקושי רב אנו נגררות‪ ,‬תומכות אחת בחברתה‪,‬‬
‫משתדלות בכל כוחנו לשמור על החמישייה שלנו לבל תתפרק‪ .‬אך הדבר נעשה קשה מיום‬
‫ליום‪ ,‬חשתי‪ ,‬כי כוחותיי הולכים ואוזלים‪.‬‬
‫באחד הימים חשכו עיניי לפתע‪ ,‬הרגשתי שאני עומדת ליפול‪ .‬אינני יכולה להמשיך עוד‪.‬‬
‫"הנה"‪ ,‬חלפה במוחי מחשבת ייאוש‪" ,‬המלחמה נושמת כבר את נשימותיה האחרונות‪ ,‬אך‪,‬‬
‫האם אלו נשימותיי האחרונות גם כן?"‬
‫ "אני הולכת לשבת"‪ ,‬אמרתי לפולה‪.‬‬‫ "חלילה!" צעקה עלי פולה‪ ,‬ושתי חברותיי הוסיפו גם הן‪" :‬עכשיו? על סף השחרור את רוצה‬‫למות?"‬
‫ "לא‪ ,‬אינני רוצה למות"‪ ,‬פלטתי‪" .‬אבל"‪…‬‬‫התנודדתי על עמדי‪ ,‬כמעט נופלת‪ .‬חברותיי תפסו אותי והחזיקו בי‪" .‬מה איתך? החזיקי‬
‫מעמד‪ ,‬קץ המלחמה מתקרב בצעדי ענק!" אמרה פולה בשכנוע‪.‬‬
‫המילים המעודדות הפיחו בי רוח חדשה‪.‬‬
‫"לא! לא אניח לעצמי ליפול עתה‪ .‬אאמץ את שארית כוחותיי‪ ,‬עוד זמן קצר ביותר והשחרור‬
‫בעז"ה‪ ,‬יגיע"‪.‬‬
‫במשך השנים האחרונות הייתי מסורה לפולה ללא כל פניות‪ ,‬אך בלי מחשבה קניתי לי ידידת‬
‫נפש שהצילה את חיי בשעת צרה‪.‬‬

‫השחרור‬
‫כוחות בנות הברית הלכו והתקרבו‪ .‬הרוסים התקדמו מכיוון אחד‪ .‬האמריקאים מן הצד‬
‫שכנגד‪ ,‬והבריטים גם הם היו בקרבת מקום‪.‬‬
‫אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬שפסעו לצידנו‪ ,‬החלו לחוש כבתוך מלכודת‪ ,‬הם הגיעו למסקנה שאין להם‬
‫לאן להוליך אותנו‪ .‬ואז‪ ,‬באחד המקומות‪ ,‬הכריזו על מנוחה‪.‬‬
‫"כולם ייכנסו לאסם"‪ ,‬הורו לנו‪.‬‬
‫ "הקשיבו"‪ ,‬אמר לנו אחד מהגרמנים בטרם נכנסנו‪ .‬הוא דיבר באיטיות‪ ,‬שפתו נשמעה לי‬‫כמעט כיידיש‪.‬‬
‫"לא כדאי לכם לצאת מן האסם‪ .‬הכפריים השכנים אינם ידידותיים לכם‪ ..‬לא טוב יהיה לזה‬
‫שיצא"‪ .‬לפי נימת דבריו‪ ,‬הרגשנו שהשחרור אומנם מתקרב‪.‬‬
‫חולקנו לקבוצות ובצורה מסודרת הוכנסנו לאסם‪ .‬שומרינו לא הצטרפו אלינו ונשארו בחוץ‪ .‬זו‬
‫הייתה באמת מנוחה‪ ,‬לאחר ימים רבים ששוטטנו בחוץ ללא קורת גג מעל לראשינו‪ ,‬חשופים‬
‫לתהפוכות מזג האוויר‪ .‬לא פעם ישנו‪ ,‬כשגשם דק מטפטף עלינו במשך הלילה‪.‬‬
‫עתה ישבנו מוגנים‪ ,‬חושבים כמה "נעים"‪ ,‬כמה מפתיע לשמוע את טיפות הגשם הנוקשות‬
‫בחוץ‪.‬‬
‫ "שימו לב"‪ ,‬העירה מישהי‪" :‬השמירה עלינו ממש מצומצמת"‪.‬‬‫ישבנו‪ ,‬אכלנו גרעיני תבואה שמצאנו מפוזרים באסם‪ ,‬ונרדמנו‪.‬‬
‫כעבור כשעתיים העירו אותנו‪" :‬לקום! ממשיכים ללכת!" נוכחנו לראות‪ ,‬שבמקום נותרו רק‬
‫שומרים ספורים‪" .‬עד כאן!" אמרנו זו לזו‪" .‬הפיקוד הגרמני מתפורר והולך‪ ,‬ניכר עליהם שהם‬
‫מהססים‪ ,‬לא נלך עוד!" לא קמנו ממקומנו‪.‬‬
‫הם לא הגיבו בדרכם הרגילה אלא אספו את הקבוצה הקטנה שהחליטה להמשיך בדרך‪ ,‬נעלו‬
‫עלינו את האסם ויצאו‪.‬‬
‫ישבנו בתחושה של אי ודאות‪ .‬לא ידענו מה צפוי לנו בשעות הקרובות‪ .‬אולי יבואו הגרמנים‬
‫ויחסלו אותנו‪ ..‬אך אולי לא‪ .‬שהרי בכל זאת אנו מצויים בקרב אוכלוסייה אזרחית רגילה‪.‬‬
‫"מעניין מה קרה לקבוצה שיצאה"‪ ,‬חשבנו‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 71 -‬‬

‫הזמן עבר עלינו כך‪ ,‬בתהיות‪ ,‬אך לא נקטנו שום יוזמה‪ .‬ולפתע‪ ,‬כעבור שעות אחדות‪ ,‬חלה‬
‫תזוזה כל שהיא באוויר‪ .‬שמענו צעקות וקולות נרגשים‪ ,‬אך לא באותו טון אליו הסכנו‪ .‬ישבנו‬
‫והמתנו בציפייה ובחרדה‪ .‬לא היה עלינו לחכות זמן ממושך‪ .‬דלת האסם נפתחה‪ ,‬ואור ואוויר‬
‫חדרו פנימה‪.‬‬
‫"המלחמה נסתיימה!" צעק מישהו‪.‬‬
‫"מה?!" הוכינו בהלם‪ .‬לא על נקלה עיכלנו את המידע הזה‪ .‬האומנם? שוחררנו?? האם‬
‫יכולים אנו לקום וללכת? החלטנו להעמיד את החדשות הללו במבחן מציאותי‪ ,‬וכמה מאיתנו‬
‫יצאו על מנת להביא אוכל מן הכפר‪.‬‬
‫ "אינני מאמינה"‪ ,‬לחשתי בפחד‪" .‬אני פוחדת שהן לא תחזורנה"‪ .‬ואולם‪ ,‬בלתי יאומן אכן‬‫אירע‪ .‬כעבור זמן מה חזרו היוצאות עם המזון‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא הרגשתי כלל בטוחה‪ .‬לא ניתן היה למחות את הפחד התהומי בו חיינו זמן כה‬
‫רב תוך שעות מעטות‪ ,‬ואכן‪ ,‬טרם הגיעה הישועה וארבו לנו עדיין סכנות רבות‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫המלחמה אומנם נסתיימה וחיילי בנות הברית הגיעו לכאן‪ .‬ראינו אותם במו עינינו‪ ,‬חולפים‬
‫בכביש‪ ,‬רכובים על אופנועים‪ .‬לאט‪-‬לאט התחלנו להאמין שהמצב אכן נשתנה‪.‬‬
‫יצאנו לחפש אוכל‪ ,‬אך רבות מן הדלתות נשארו נעולות בפנינו‪ .‬במשקים רבים מצאנו תפוחי‬
‫אדמה שהוכנו להאבסת בהמות וגם מהם לקחנו בחשש ובאי ביטחון‪ .‬בבית אחד נענו‬
‫לנקישתי ההססנית וחתיכת לחם הועברה אלי דרך סדק צר‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬היינו באוויר החופשי‪ .‬רק מי שידע טעם של שלילת חופש יכול להבין מהי משמעות‬
‫הדבר להיות רשאים לנשום בחופשיות‪ ,‬להיות מסוגלים להתבונן בצמחים שבצידי הדרך‪,‬‬
‫לשאת את הגוף – החלש‪ ,‬המותש אומנם‪ ,‬אך החוזר לאט ובהדרגה להיות גופנו שלנו ולא‬
‫רק מכשיר בידי השטן הגרמני‪ …‬חופש‪ ,‬פירושו‪ ,‬שמותר לנו להתכופף ולקטוף גבעול בלי‬
‫שמישהו יירה בנו וימשיך באדישות הלאה‪…‬‬
‫אבל‪ ,‬כפי שקרה‪ ,‬החופש מצא אותנו לא מוכנים‪ ,‬וחסרי אונים‪ .‬כיוון שחזרנו לדרגת בני אדם‪,‬‬
‫הוטל עלינו לחשוב על עצמנו כעל בני אדם‪ ,‬להחליט החלטות שכל אדם זכאי להן‪ ,‬לרצות‬
‫לפעול‪ ,‬לחשוב ולחייך – שאפשר לעשות דברים מהם הוכרחנו להיזהר‪ .‬שהרי בזמן‬
‫[‪]9‬‬
‫המלחמה‪ ,‬היה עלינו רק להישמע לפקודות ולהחזיק מעמד‪ ,‬ולהתקיים‪.‬‬

‫‪ Germany, Naumburg‬גופות יהודים שנרצחו ביער לאחר צעדת מוות‪.29/04/1945 ,‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 70 -‬‬

‫שטייניץ צבי‬
‫צעדת המוות ממחנה ההשמדה אושוויץ‬
‫צבי [הלמוט] שטייניץ היה נער בתקופת השואה‪ .‬ביום הולדתו ה‪ 15-‬נרצחו הוריו ואחיו‬
‫והוא עבר לבדו את מסלול הייסורים בגטו ובמחנות‪ ,‬למרות שאיבד במחנות את נעוריו‬
‫וכל עולמו לא איבד צלם אנוש‪.‬‬
‫צבי הגיע גם למחנה ההשמדה אושוויץ ובינואר ‪ 1945‬יצא לדרך האימים‬
‫של צעדת המוות‪.‬‬

‫הסוף מתקרב‪ ,‬אבל איזה סוף?‬
‫האידיליה שלנו לא נמשכה זמן רב‪ .‬השמועות על פינוי קרוב הלכו וגברו‪ .‬ברור היה שהחזית‬
‫מתקדמת לעברנו‪ ,‬והיה בכך משהו טוב וגם רע‪ .‬מי ידע בעצם מה רצוי בשבילינו‪ ,‬מה תכנן‬
‫השד הנאצי‪ ,‬היכן עדיף לגמור איתנו‪ .‬השמועות זרעו אי‪-‬שקט‪ ,‬פינוי פירושו נדידה אל הבלתי‬
‫נודע‪.‬‬
‫סיפרו שהרוסים קרובים אלינו‪ ,‬אך מבחינתנו היינו רחוקים מהם שנות אור‪ .‬הגרמנים יכלו‬
‫להרוג אותנו כאן לפני בואם או בגרמניה‪ ,‬אז יהיה עלינו לנדוד מערבה‪ .‬הם רצחו כל‪-‬כך‬
‫הרבה יהודים‪ ,‬זה יהיה גם גורלו של מי שנשאר בחיים‪ ,‬השאלה היא רק היכן‪ .‬מפי הנקה‬
‫ויונגדורף שמענו שאם ייאלצו לעזוב‪ ,‬יועבר המפעל לגרמניה‪ .‬לא ידענו עד לאן התקדמו‬
‫בעלות הברית במערב אירופה‪ .‬פעם או פעמיים ראינו כמה מטוסים טסים בגובה רב מעל‬
‫אושוויץ ושמענו אש נ"ט ונפילת פצצות אחרות במרחק רב מאיתנו‪ .‬ניתן להבין שהיו אלה‬
‫מטוסים אנגליים‪ ,‬אמריקאיים או רוסיים‪ .‬רצינו לראות להקי מטוסים מפציצים את המשרפות‪,‬‬
‫כל‪-‬כך פיללנו שיבואו ויכו בגרמנים‪ ,‬אך מתנה זו איחרה ליפול עלינו משמיים וגם על הקרקע‬
‫לא זכינו לה‪ .‬הרוסים היו ה קרובים והשחרור נראה רחוק מתמיד‪ .‬קשה לתאר את עצב‬
‫הנורא‪.‬‬
‫התחלנו לחוש ברוח אחרת הנושבת ממערב‪ .‬תוספת המזון‪ ,‬שהגיעה בדרך כלל במועדים‬
‫קבועים‪ ,‬התאחרה ולבסוף הופסקה כליל‪ .‬מהצוות הגרמני נרמז שאחדים מהם עומדים‬
‫לעזוב בקרוב‪ .‬אווירת הפינוי נעשתה מוחשית‪.‬‬
‫ימי סוף דצמבר ‪ .1944‬אווירת זמניות וחוסר ודאות‪ .‬המנהלים רמזו שמתכננים להקים‬
‫מפעל חלופי בגרמניה‪ ,‬אך במציאות של הימים ההם לא ניתן עוד לשפוט היכן עובר הגבול‬
‫בין הרצון לדמיון‪ .‬באיזו מידה האמינו מנהלי "סימנס" שניתן להעביר את הציוד ואותנו‬
‫לגרמניה‪ ,‬על כך למדנו בהמשך‪ .‬גורלנו היה נתון בידי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬וספק אם יגלו אנשי‬
‫"סימנס" לאן נישלח ואם יעשו מאמץ לחפש אותנו‪ .‬דבריהם נאמרו לא כהבטחה אלא יותר‬
‫כהצהרת כוונות‪ .‬גם אם רובנו הטלנו ספק באפשרות של מימוש תוכניתם‪ ,‬כולנו העדפנו‬
‫לדבוק בתקווה‪.‬‬
‫אחדים ממנהלי המחלקות נעלמו לכמה ימים‪ ,‬וכאשר שבו לא סיפרו לנו לאן ולשם מה נסעו‪,‬‬
‫אך היינו בטוחים שנסיעתם הייתה קשורה לפינוי‪ .‬הם נמנעו משיחות ככל שיכלו‪ ,‬גם הנקה‬
‫ויונגדורף מיעטו לצאת ממשרדם לאולם‪ ,‬חשנו שהם עסוקים בדברים אחרים‪ .‬ברור היה‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 72 -‬‬

‫לכולנו שההכרעה קרובה מאוד‪ .‬קצב נסיעת הצבא הגרמני אומנם נשמר בסוד‪ ,‬אך כאשר‬
‫עזבו חלק מהעובדים הזוטרים‪ ,‬הבנו שעלינו לספור את הימים‪.‬‬
‫ינואר ‪ .1945‬חורף‪ .‬שלג רב נערם בשטח‪ ,‬השמיים אפורים ומכוסים בעננים כבדים‪ ,‬הכול‬
‫אפור למעלה וגם למטה‪ ,‬אצלנו‪ .‬חשנו ששוב אנו עומדים לפני סכנות ותלאות‪ .‬כוונות‬
‫הגרמנים לא נסתתרו מעינינו‪ ,‬אם לא מחזירים אותנו למחנה‪ ,‬יש רק ברירה אחת‪ ,‬הנאצים‬
‫לא יניחו לרוסים לשחרר אותנו ולכן יובילו אותנו מערבה‪ .‬מה עוד הם מסוגלים להמציא על‬
‫מנת הרוג בנו‪ .‬אילו הספיקו היו מחסלים את כולנו באושוויץ‪.‬‬
‫כיצד מתנהג ופועל נאצי מושפל המתקפל ונאלץ לברוח‪ ,‬כשתחת מרותו נותרו אסיריו‬
‫היהודים שלחייהם אין ערך בעיניו ואצבעו קלה על ההדק – בליל מצעד המוות לגלייביץ‬
‫קיבלנו את התשובה‪.‬‬
‫לא היה הגיוני‪ ,‬לפחות לא ימים ספורים לפני שיצאנו לדרך‪ ,‬לצפות לכך שהצבא האדום‬
‫ישחרר אותנו‪ .‬את רעמי התותחים טרם שמענו‪ ,‬לא ידענו היכן ובאיזה מרחק מאושוויץ עברה‬
‫החזית‪ ,‬אך אין לי ספק שהיו בינינו אנשים שרקמו תוכניות בריחה‪ .‬היו שניסו את מזלם‬
‫וברחו בשעת מצעדנו לעבר גלייביץ‪ .‬חלקם ניצלו וחלקם נבהלו‪ ,‬התייאשו וחזרו אל שורותינו‪.‬‬
‫אחרים נתפסו בידי אזרחים גרמנים ונמסרו ל‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬כולנו היינו לבושים בבגדי אסירים‪,‬‬
‫בקלות היה ניתן לזהות את הבורחים‪.‬‬
‫שנים לאחר השחרור פגשתי אישה שברחה מהמצעד‪ .‬למזלה‪ ,‬לא הספיקו להחליף לה‬
‫ולחברותיה את בגדיהן האזרחיים כשהגיעו לאושוויץ‪ .‬היא הסתתרה זמן מה ואחר‪-‬כך פנתה‬
‫לאיכר גרמני וביקשה ממנו עבודה‪ .‬האיש אומנם חשד‪ ,‬אבל הצעירות‪ ,‬שלחלקן היה שיער‬
‫בהיר וארוך‪ ,‬הציגו את עצמן כנוצריות פולניות‪ .‬לאחרוני הבאים לאושוויץ לא גילחו את‬
‫השיער‪ ,‬עובדה שעזרה מאוד לבורחות‪ .‬שבוע חלף עד שכבש הצבא הרוסי את אזור גלייביץ‬
‫שבו מצאו הבנות מקלט‪ .‬הן לקחו סיכון גדול והיו באמת אמיצות וזהירות מאוד‪ .‬שבוע ימים‬
‫תחת עינו החשדנית של האיכר הגרמני היה זמן ארוך מאוד‪ ,‬ותושבי האזור ידעו על מסע‬
‫האסירים וחשדו בכל אדם זר שהופיע‪ .‬ובנוסף לכך‪ ,‬אנשי אס‪.‬אס‪ .‬רבים שרצו בשטח בלוויית‬
‫כלבים‪ ,‬בחיפוש אחר אסירים נמלטים‪.‬‬
‫כולנו קלטנו שמצבה הצבאי של גרמניה גרוע‪ .‬עברו למעלה מחמש שנים מאז פרוץ המלחמה‬
‫ואנו עדיין בחיים‪ .‬על כולם עבור שנות סבל וייסורים אינסופיים‪ .‬לרובנו אבדה המשפחה וכל‬
‫הרכוש‪ .‬עד כה הצלחנו לשרוד‪ ,‬ועתה‪ ,‬כשנראים באופק ניצני המפלה‪ ,‬חובה על כל אחד‬
‫לשמור על חייו‪ .‬זה לא זמן להרים ידיים‪ ,‬זה הזמן להילחם על חיינו ולבחון כל אפשרות‬
‫לשרוד‪.‬‬
‫בריחה מבוברק לא הייתה מעשית‪ ,‬כל האזור היה מגודר ושמור היטב בידי מאות ואולי אלפי‬
‫אנשי אס‪.‬אס‪ ,.‬וניסיון בריחה פירושו מוות בטוח‪ .‬לא לשם כך סבלנו שנים כה רבות‪ ,‬רצינו‬
‫לחיות‪.‬‬
‫ימי ינואר עברו לאיטם במריטת עצבים‪ .‬הכינו לנו צידה לדרך והדריכו אותנו מה לקחת‪ .‬לחם‬
‫ומרגרינה היו בשפע‪ ,‬בדקו את מצב הבגדים והנעליים והחליפו במידת הצורך‪ .‬הציעו לנו‬
‫לקחת שתי שמיכות כי בחוץ היה קר מאוד‪ ,‬במיוחד בלילה‪ .‬הכול כבר היה מוכן לדרך‪ ,‬לא‬
‫היה ראש לעבודה‪ ,‬הצוות הגרמני עמד לעזוב‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 73 -‬‬

‫יוצאים לדרך האימים‪ ,‬צעדת המוות‬
‫‪ 17‬בינואר ‪ .1945‬כולם בכוננות‪ .‬חילקו לנו מרגרינה ולחם‪ ,‬שלוש או ארבע כיכרות לכל‬
‫אדם‪ .‬בדקו שוב ושוב את עטיפות הרגליים ושרכו היטב את הנעליים כדי להקל על ההליכה‪.‬‬
‫לא התנסיתי בהליכה למרחקים בנעליים שלנו‪ ,‬שהיו עשויות מבד וסוליותיהן מעץ‪ ,‬כבדות‬
‫ולא נוחות‪.‬‬
‫קיפלנו שתי שמיכות ובדקנו את הדרך הנוחה לכרוך אותן סביב הצוואר כדי שלא יכבידו על‬
‫ההליכה‪ ,‬וכיצד לשאת את הלחם‪ .‬שתייה אין‪ ,‬אבל יש שלג כתחליף‪ .‬קדחת ההליכה אחזה‬
‫בכולם‪ ,‬ידענו שהיום עוזבים‪ ,‬לא ידענו לאן‪.‬‬
‫מזג האוויר היה נוח יחסית‪ ,‬לא ירד שלג ולא נשבו רוחות מקפיאות‪ .‬לא היה אפשר לצפות‬
‫מראש את הקשיים העצומים‪ .‬יצאנו כמדומני אחר הצהריים עם צידה טובה לדרך‪ ,‬עם אמונה‬
‫שנצליח לעמוד במאמץ‪ ,‬אף שלא ידענו מה אורך המסלול ולאן הוא מוביל‪ .‬על פנינו עברו‬
‫קבוצות אסירים שפונו לפנינו מאושוויץ רבתי והיו בדרכם לאותו כיוון‪ .‬הם נראו סחוטים למדי‪.‬‬
‫השומרים שלנו עמדו הכן וציודם האישי על גבי עגלות‪ .‬אנשים זקנים מקומם בבית‪ ,‬לא‬
‫בשיירה הצועדת בתנאים קשים‪ ,‬הם נראו במצב עגום‪ ,‬אך לא ריחמתי עליהם‪.‬‬
‫צעדנו על כביש צר שעבר ליד המחנה‪ .‬צמיגי המכוניות הידקו את שכבת השלג‪ ,‬לכן לא‬
‫נתקלנו בקשיים מיוחדים‪ .‬בהמשך השתנתה התמונה‪ ,‬על פי מצב השלג נראה שבקטע זה‬
‫תנועת כלי הרכב הייתה דלילה‪ .‬שלג רך נערם על הכביש ונדבק לסוליות העץ‪ ,‬וזו הייתה‬
‫צרה גדולה‪ .‬מהר מאוד התברר גם שלגרמנים אצה הדרך‪ ,‬דרבנו אותנו להגביר את קצב‬
‫ההליכה‪ .‬זו לא הייתה הליכה אלא צעידה מהירה‪.‬‬
‫נעלי העץ לא נועדו לכך‪ ,‬ודאי שלא בשלג‪ .‬הוא נדבק ללא הרף לסוליות בשכבה עבה‪,‬‬
‫שגרמה לחוסר יציבות‪ ,‬מעדתי כל הזמן כי כף הרגל התכופפה עם כל צעד‪ .‬השלג שנדבק‬
‫לסוליה הישרה יצר עליה גבנונים שהתקשו כאבן ולא אפשרו צעידה יציבה בקצב שנדרש‪,‬‬
‫היה צריך לעצור כל כמה רגעים כדי להסירם‪ .‬נדרש מאמץ גופני מתמיד כדי לשמור על שיווי‬
‫המשקל‪ ,‬וגבנוני השלג הוסיפו למשקל הנעליים‪ .‬מהר מאוד השתלטה עייפות על הגוף‬
‫ונזקקנו למנוחה באופן דחוף‪ .‬הזהירו אותנו מראש אם נצעד מהר‪ ,‬וצעדנו מהר כי אילצו‬
‫אותנו‪ ,‬הגוף יתאמץ מדי ויתעייף‪ .‬הזהירו גם שלא נתיישב על השלג‪ .‬כשאדם מגיע לאפיסת‬
‫כוחות‪ ,‬כפי שקרה לרבים‪ ,‬הגוף מתאבן ובדרך כלל לא מצלילים לקום‪ .‬נרדמים וקופאים‬
‫למוות‪ .‬אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬שליוו אותנו ירו בדם קר בכל מי שיבש או שכב‪.‬‬
‫לפני צאתנו היינו כולנו במצב גופני תקין‪ ,‬בריאים ושלמים‪ ,‬מלבד אותו בחור שרגלו נשברה‬
‫והייתה עדיין נתונה בגבס‪ .‬הוא הצליח להגיע לגלייביץ בתמיכת אביו ולא רק בדרך נס אלא‬
‫מתוך רצון אדיר לחיות‪.‬‬

‫אפיסת כוחות‬
‫זרם גדול של אסירים נע לאותו כיוון‪ ,‬ופתאום מצאתי את עצמי מוקף באנשים שאינני מכיר‪,‬‬
‫איבדתי את קבוצת סימנס‪ .‬די הפחיד אותי ללכת במנותק מחבריי‪ .‬הגברתי את קצב הליכתי‪,‬‬
‫אך הצורך לנער בכל פעם את השלג עיכב אותי שוב ושוב‪ .‬ניסיתי להסיר את השלג תוך כדי‬
‫הליכה‪ ,‬אלא שהוא נדבק כל‪-‬כך חזק שנאלצתי לעצור‪ .‬גבנוני השלג וניסיוני לשמור על יציבות‬
‫דרשו מאמץ בלתי רגיל ולא תמיד הצלחתי בכך‪ ,‬מדי פעם איבדתי את שיווי המשקל‪ .‬ככל‬
‫שניסיתי לדחות את ניקוי השלג ולהמשיך בצעידה‪ ,‬עלה משקל הנעליים‪.‬‬
‫עייפות השתלטה על גופי‪ .‬קשה היה לי להרים את רגליי‪ ,‬רציתי לנוח‪ ,‬אבל פחדתי להתיישב‬
‫בצד הדרך‪ .‬חשתי שעלי להשתחרר מהמטען שלי וזרקתי בלב כבד כיכר לחם אחת‪ ,‬לאחר‪-‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 74 -‬‬

‫מכן את השנייה וזמן מה אחר‪-‬כך גם את השלישית‪ .‬אך לא היה די בכך כדי לשחרר אותי‬
‫מתחושת הכובד הנוראה‪ ,‬גופי משך אותי אל הקרקע‪ .‬לבסוף השלכתי גם את המרגרינה‪.‬‬
‫נותרו לי שמיכות בלבד‪ .‬הייתי מיואש ממצבי‪ ,‬פתאום קיבלתי התכווצות שרירים ברגליים‪.‬‬
‫כאב חזק פילח את רגלי הימנית והתחלתי לצלוע‪ .‬הייתי חייב מנוחה‪ .‬עיניי תרו אחר ערימת‬
‫שלג גבוהה שעליה אוכל לשבת כמה רגעים‪ .‬הגעתי לאפיסת כוחות‪ .‬העייפות והכאב גברו‬
‫על תחושת הסכנה‪ ,‬לא יכולתי יותר‪ .‬לא הייתי היחיד שחיפש מקום לשבת‪ ,‬מדי פעם נתקלתי‬
‫באנשים שישבו או שכבו‪ ,‬אדישים לגורלם‪ .‬הם רק רצו לעצום עיניים ולנוח‪.‬‬
‫מאחורינו נשמעו יריות שנועדו לאלה שלא קמו‪ .‬לא מצאתי מקום מתאים לשבת‪ ,‬ובינתיים‬
‫הלך מצבי והדרדר‪ ,‬כמעט ולא שלטתי יותר בגופי‪ .‬המוח לא היה מסוגל לחשוב בהיגיון‪,‬‬
‫ביקשתי רק לשבת לנוח‪ .‬בכוחות אחרונים סחבתי את עצמי צעד ועוד צעד‪ ,‬והנה מצאתי את‬
‫מבוקשי‪ .‬התיישבתי‪ .‬לא היה לי איכפת מהסכנות‪ ,‬לא הייתי מסוגל יותר‪ .‬ידעתי שאסור לי‬
‫לשבת‪ ,‬אלא קמתי‪ .‬סקרתי את הכביש‪ ,‬שמא מתקרבים אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪ .‬הצמאים לקורבנות‪.‬‬
‫הם לא היו האוייב היחיד‪ ,‬עצם ישיבתי על השלג במצבי‪ ,‬כולי רטוב מזיעה בליל כפור‪ ,‬הייתה‬
‫סכנת נפשות‪ .‬מודע לסכנה‪ ,‬עשיתי תנועות ידיים ורגליים כדי לשמור על חום גופי‪ .‬אני חושב‬
‫שבאותה שעה הייתי באחד הרגעים הקריטיים ביותר בחיי‪ ,‬לא רק מבחינה גופנית אלא גם‬
‫נפשית‪ .‬נדמה שאבד לי לרגעים אחדים כוח הרצון להילחם על חיי‪ ,‬הייתי בסחרור חושים‪.‬‬

‫זריקת עידוד משמחה וזליג‬
‫כמה מוזר‪ ,‬שעות אחדות קודם לכן עזבתי את בוברק‪ .‬נושא עמי ארבע כיכרות לחם ומלאי‬
‫של מרגרינה ומצבי הגופני טוב למדי במושגים של אז‪ ,‬והנה אני מתקשה להתמודד עם‬
‫המאמץ הגופני הנדרש ממני‪ .‬אין עם מי להסיר את השלג שנצמד לסוליות‪ ,‬וככל שאני‬
‫מתעכב להסירו‪ ,‬אני מאבד את חבריי לעבודה ומוצא את עצמי מוקף נחילי אנשים‪ ,‬אסירי‬
‫אושוויץ העושים את דרכם לכיוון בלתי ידוע‪ ,‬וחש אבוד בין המוני הזרים הנעים במהירות‬
‫מערבה‪.‬‬
‫הלילה היה קר‪ .‬בכל עצירה חשתי משב רוח מקפיא חודר דרך בגדיי‪ .‬לא הייתה זו רק‬
‫ההליכה המהירה אלא גם התלאות שנתלוו אליה‪ ,‬שהביאו אותי לאפיסת כוחות וגרמו‬
‫להתכווצות שרירים ברגליי‪ .‬חשתי שאם לא אשב לרגעים אחדים‪ ,‬אפול על הכביש בין רגלי‬
‫האנשים‪ .‬ידעתי שאיש לא יוכל לעזור לי‪ ,‬כולם סבלו כמוני וסחבו את עצמם בכוחות‬
‫האחרונים‪.‬‬
‫ישבתי על ערימת השלג הקטנה זמן לא רב עד שניגשו אלי שמחה וזליג והרימו אותי על‬
‫רגליי בלי לשאול הרבה‪ .‬לא התנגדתי‪ .‬הם אחזו בי משמאל ומימין והתחלנו ללכת לאט‪.‬‬
‫סיפרתי להם על התכווצות השרירים‪ ,‬על הכאב ועל העייפות שהשתלטה עלי והניעה אותי‬
‫לשבת‪ .‬הפגישה איתה עודדה אותי והגברתי את קצב ההליכה‪ .‬ניסיתי לשחרר את רגליי‬
‫מהכיווץ וזה השתפר‪ ,‬אלא שהכאב לא חלף‪ .‬צלעתי‪ ,‬אבל הוספתי ללכת‪ ,‬ולבסוף המשכתי‬
‫לבד‪ ,‬משום שלא יכולתי להתאים את עצמי לקצב הליכתם‪ .‬האמנתי שאוכל להתגבר ללא‬
‫עזרתם‪.‬‬
‫צעדנו אל תוך הלילה‪ ,‬אינני יודע כמה שעות‪ ,‬המסע נראה אינסופי‪ .‬בדרך סיפרו שמובילים‬
‫אותנו לרכבת‪ ,‬אך לא היה ברור מדוע צריך ללכת מרחק כה רב בקצב מסחרר‪ ,‬האם חסרים‬
‫פסי רכבת באושוויץ? או שמא הקדימו הרוסים את הגרמנים וכבר לא יכלו לחסל אותנו שם‪,‬‬
‫לכן נתנו לנו לצעוד ולמות בדרך‪ .‬לא לחינם נקראה צעדה זו צעדת המוות‪ ,‬מי שיצליח להגיע‬
‫לרכבת‪ ,‬יעלה‪.‬‬
‫בשלב מסוים ראינו שלט עם השם גלייביץ‪ ,‬עיירת גבול גרמנית בשלזיה העילית‪ .‬האם זהו‬
‫היעד שלנו?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 75 -‬‬

‫שמועות אינן מסיימות את הייסורים‪ .‬הליכתי הייתה איטית וכך מצאתי את עצמי ממשיך‬
‫בחברת מעטים‪ ,‬מרבית האנשים כנראה כבר עברו ואפשר שחלקם בנתיבים אחרים‪ .‬ידעתי‬
‫שגלייביץ הייתה בעבר עיר גבול בין גרמניה ופולניה‪ ,‬לכן שימשה צומת דרכים גם לרכבות‪.‬‬
‫אולי כאן יסתיים המסע הרגלי‪.‬‬

‫שינה על הקרח‬
‫כשקרבנו אל העיר‪ ,‬כיוונו אותנו למחנה צריפים קטן מוקף בגדר‪ ,‬שלא היה יכול להכיל את כל‬
‫הצועדים ממחנות אושוויץ‪ .‬מאות התגודדו בין הצריפים ולא יכלו להיכנס‪ ,‬שכן כולם התמלאו‬
‫עד אפס מקום והדלתות ננעלו‪ .‬המאחרים נותרו בחוץ‪.‬‬
‫לילה‪ ,‬ינואר ‪ ,1945‬קר‪ .‬מה עושים כשהגוף מת לשכב לנוח ולישון‪ .‬בשטח לא נראה איש‬
‫שיכוון את האנשים למקום מוגן‪ ,‬כל אחד נאלץ לדאוג לעצמו‪ .‬הגרמנים היו אדישים‪ ,‬כמה‬
‫שפחות יהודים ייוותרו בחיים לאחר צעידה זו‪ ,‬הרי זה משובח‪.‬‬
‫האנשים התחילו להתארגן‪ ,‬מי בהליכה ומי בשכיבה על שכבת הקרח‪ .‬המקום הנוח ביותר‬
‫היה המעבר בין הצריפים‪ ,‬כי הצריף עצר את הרוח המקפיאה‪.‬מצאתי לי מקום בצמוד לקיר‬
‫של אחד הצריפים‪ .‬למזלי הרב שמרתי על השמיכות‪ .‬החלטתי לעטוף את עצמי מכף רגל ועד‬
‫מעל הראש ולשכב על הקרח‪ .‬לא ידעתי אם אעבור את הלילה‪ ,‬אם השמיכות יגנו עלי‪ ,‬אך לא‬
‫הייתי מסוגל בשום אופן להתהלך או לעמוד במקום‪.‬‬
‫לא כולם היו בני מזל כמוני‪ ,‬עם שתי שמיכות צמר‪ .‬לקחתי סיכון ונשכבתי‪ ,‬מכורבל היטב‪ .‬לא‬
‫חשתי את הקרח הקשה תחת גופי‪ .‬כמה טוב היה ברגעים אלה למתוח את הגוף ובעיקר את‬
‫רגליי הכואבות‪ .‬העייפות הכריעה אותי תוך שניות‪ .‬הספקתי עוד להעיף מבט אל שמי הלילה‬
‫וראיתי את הכוכבים מנצנצים‪ .‬לילה בהיר היה בין ‪ 17‬ל‪ 18-‬בינואר ‪ .1945‬לכוכבים‪ ,‬כמו‬
‫לשמש‪ ,‬לא היו בשורות עבורנו‪ .‬רק דבר אחד היה חשוב עתה‪ ,‬לעבור את הלילה ולקום עם‬
‫זריחת השמש בריא ושלם‪.‬‬
‫שקעתי בתרדמה עמוקה והתעוררתי עם בוקר מקולות האנשים שהסתובבו בקרבתי‪.‬‬
‫בתחילה לא ממש הבנתי היכן אני נמצא‪ ,‬אבל חיש מהר התעשתי וקודם כול בדקתי שלא‬
‫קפאו רגליי‪ ,‬ידיי ואוזניי‪ .‬ידיי היו בסדר‪ ,‬גם רגליי ואוזניי‪ ,‬כל גופי היה חם‪ ,‬השמיכות הצילו‬
‫אותי‪ ,‬לא קפאתי‪ .‬למדתי שיעור חשוב ביותר לעתיד לבוא‪ .‬לא יכולתי כמובן לדעת אם היה‬
‫זה הלילה האחרון בחוץ‪ .‬אך בכל מקרה‪ ,‬על השמיכות היה עלי לשמור בכל מחיר‪ .‬ומסקנה‬
‫נוספת‪ :‬להצטייד לקראת המסע הבא בנעלי עור‪ ,‬נעלי עץ הן מלכודת מוות‪.‬‬
‫התקשיתי לקום ממשכבי‪ ,‬להשתחרר מלפיתת השמיכות‪ .‬תחילה היה עלי להניע את רגליי‬
‫וידיי כדי לשחררן‪ .‬הייתי צמא‪ .‬מים לא היו בסביבה הקרובה וכלי האוכל שלי אבדו בדרך‪.‬‬
‫מצאתי מעט שלג נקי והרטבתי את שפתיי היבשות‪ .‬לא פגשתי בסביבתי איש מחבורת‬
‫סימנס‪ .‬פירוש הדבר שכולם או רובם מצאו מקום באחד הצריפים‪ .‬אספתי את השמיכות‬
‫ויצאתי לחפש את חבריי לעבודה‪.‬‬

‫איחוד מחדש עם הקבוצה‬
‫הצצתי בחלונות‪ .‬באחד מהם גיליתי פנים מוכרים‪ .‬דפקתי בחלון‪ ,‬וכשראו אותי פתחו לי את‬
‫הדלת‪ .‬קבלת הפנים הייתה קולנית‪ ,‬אמרו שחיפשו אותי אתמול ולא מצאו‪ ,‬וכולם שמחו‬
‫שהופעתי‪ .‬הייתי נרגש מקבלת הפנים ומעצם העובדה שנמצא לי מקום בצריף הצפוף‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 76 -‬‬

‫הופתעתי למצוא במקום את כל בנות סימנס‪ .‬מבין הבחורים לא כולם הגיעו‪ ,‬בין הנעדרים היו‬
‫שני הבלגים‪ ,‬אחד האנשים ידע על כוונתם לברוח‪.‬‬
‫בצריף היה די קריר‪ ,‬חימום לא פעיל‪ .‬למרות הצפיפות הרבה התכסו האנשים בשמיכות‪ .‬כל‬
‫הדרגשים היו עמוסים לעייפה ורק על הרצפה מצאתי מקום לשבת‪ ,‬אבל הייתי מאושר להיות‬
‫בפנים‪ .‬האנשים סיפרו על חוויותיהם בדרך לגלייביץ ולכל אחד היה סיפור שונה‪.‬‬
‫לא ידענו עדיין מה מצפה לנו בעשרים וארבע השעות הקרובות‪ ,‬אך קשה היה לעכל את‬
‫השינוי התהומי שחל במצבנו תוך חצי יממה בלבד‪ .‬המאמץ הרצחני שנדרש מכולנו השאיר‬
‫את אותותיו‪ ,‬היינו צמאים ורעבים‪ .‬שמתי לב שלאחדים נשארו לחם ומרגרינה ולא הבנתי איך‬
‫עשו זאת‪ .‬לי לא נותר אלא לחלום על פרוסת לחם ולהתבונן באוכלים‪ .‬מובן שלא גיליתי לאיש‬
‫שמרוב ייאוש זרקתי כיכר אחר כיכר כי לא יכולתי לשאת את משקלן‪ ,‬ולא נתתי את דעתי על‬
‫כך שאני משליך אוצר יקר‪.‬‬
‫עדיין חשתי ברגלי הפגועה‪ .‬כל תנועה גרמה לכאב והשתדלתי לשמור על מנוחתה‪ .‬הכאב‬
‫גבר כשקמתי לצאת לשירותים‪ .‬במקום הזה היה אפשר רק לחלום על עזרה ראשונה או על‬
‫כדור משכך כאבים‪.‬‬
‫במשך היום הצטרפו אלינו כמה חברים מהקבוצה וביניהם שני הבלגים‪ .‬כולם התקבלו‬
‫בקריאות שמחה רמות‪ ,‬במיוחד שני הצעירים הללו שנתחבבו מאוד על החבר'ה‪ .‬התברר‬
‫שהם באמת ניסו לברוח‪ ,‬אך כשגילו את גודל הסיכון והקושי‪ ,‬ויתרו והחליטו לחזור‪ .‬צריך‬
‫לקחת בחשבון שכולנו לבשנו בגדי אסירים וכל בורח ניתן לזיהוי מיידי‪.‬‬
‫השהייה בצריף נמשכה שעות ארוכות ומורטות עצבים‪ ,‬בלי שתייה ובלתי פרוסת לחם‬
‫שתרגיע מעט את רעבוני‪ .‬כמה השתנה מצבי תוך שעות ספורות‪ ,‬אתמול עדיין הייתי‬
‫בבוברק‪ ,‬יצאתי עם ארבע כיכרות לחם וכמה חבילות מרגרינה‪ ,‬ועתה אין בידי דבר ואני‬
‫משווע לפרוסת לחם‪ .‬קשה שלא להרהר באותו לילה מזוויע עת יצאנו לדרך ובמה שקרה לי‬
‫עד שהגעתי לגלייביץ‪.‬‬

‫רגעים של השלמה עם הגורל‬
‫תיארתי בפרק הקודם כיצד העייפות הגופנית והנפשית עמדה להכריע אותי ברגע של אובדן‬
‫השליטה וחוש ההישרדות‪ .‬נדמה שלא היטבתי להסביר מה אירע לי באותם רגעים גורליים‪.‬‬
‫הייתי מוכן להפקיר את עצמי בשלג ולחשוף את עצמי לכיתות הירי של אנשי ה‪-‬אס‪.‬אס‪.‬‬
‫שתרו אחר אנשים במצבי‪ .‬רבים נטשו את נתיב הייסורים ונשכבו באפיסת כוחות בשלג‬
‫שממנו לא קמו‪ .‬הייתי מותש ומיואש‪ ,‬חשתי שרגלי לא מסוגלות לשאת אותי‪ ,‬היה נדמה לי‬
‫שגופי שוקל טונות‪ ,‬לכן השלכתי כל פריט שבו אחזתי‪ ,‬בתקווה שיוקל לי‪ .‬הלחם הפריע לי‬
‫להסיר את השלג שנדבק לסוליות‪ .‬לא היה בידי כלי כלשהו שבעזרתו היה ניתן להסירו‪ .‬כל‬
‫כמה רגעים חשתי שאני מתהלך על עקבים גבוהים‪ .‬זה היה נורא‪ .‬לא פעם התכופפה כף‬
‫רגלי בעוצמה כזאת‪ ,‬שחששתי שקרסולי יישבר‪ ,‬בפרט ברגל ימין‪ .‬כל פעם נאלצתי להניח‬
‫בצד הדרך את השמיכות שבתוכן שמרתי את הלחם‪ ,‬על מנת להסיר את גבנוני השלג‬
‫בעזרת עקב הנעל‪.‬‬
‫צעידה זו דמתה להליכה בשטח חלק בלי אחיזה יציבה בקרקע‪ .‬בנוסף למאמץ לעמוד בקצב‪,‬‬
‫היה עלי לשמור על שיווי המשקל‪ ,‬לבל אמעד ואפול‪ .‬לבסוף קיבלתי התכווצות שרירים‬
‫שגרמה לכאבים חזקים בעיקר ברגל ימין‪ ,‬והתחלתי לצלוע‪ .‬משקל גופי הלך והכביד‪ ,‬הכאבים‬
‫ברגל הציקו‪ ,‬הגעתי אל סף יכולתי‪ .‬באותם רגעים שום דבר לא העסיק את מוחי פרט לאחד‪,‬‬
‫היכן אוכל לשבת‪ .‬אילו היו לי נעלי עור רגילות‪ ,‬הייתי עושה את כל הדרך בלי להסתבך‪ ,‬אך‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 77 -‬‬

‫נעלי העץ עם תוספת השלג היו כה כבדות‪ ,‬עד שקשה היה לצעוד בהן‪ .‬כל נעל שקלה כמה‬
‫קילוגרמים‪ ,‬וכשאתה עייף ומותש הן כבדות עוד יותר‪.‬‬
‫מבחינה גופנית‪ ,‬צעדה זו הייתה אחד המבחנים הקשים אחרי פלאשוב‪ ,‬גם אם לא עמד‬
‫מאחוריי איש אס‪.‬אס‪ .‬כמו שם‪ .‬הייתה לי תחושה חזקה של סוף הדרך‪ ,‬של שבירת כל‬
‫המערכות והכלים שעזרו לי עד כה להתמודד במצבים קריטיים‪ .‬הייתי כסמרטוט שנסחט עד‬
‫תום ועמד להיקרע לחתיכות‪ .‬אינני יודע כמה אלפי קורבנות מקרב אסירי אושוויץ נפלו‬
‫במצעד המוות‪.‬‬
‫בהיותי בצריף החלטתי שאם רק אוכל‪ ,‬אדאג להמשיך בנעליים אחרות‪ .‬נעלי עץ אינן בנויות‬
‫להליכה ממושכת‪ ,‬בוודאי לא בשלג‪ ,‬הן מלכודת מוות‪ .‬וכך עשיתי מאוחר יותר‪ ,‬בזכסנהאוזן‪,‬‬
‫כשהודיעו שאנו יוצאים לדרך – הדבר הראשון עשיתי היה לרוץ למחסן הבגדים‪ ,‬להשליך את‬
‫נעלי העץ ולחפש נעלי עור‪ .‬מרבית האסירים הצטיידו בראש וראשונה במזון‪ ,‬לאחר שנפרץ‬
‫מחסן מצרכי המזון‪ ,‬ואני פניתי למחסן הבגדים‪ ,‬למדתי לקח‪.‬‬
‫עתה הייתי בצריף‪ .‬אוכל ושתייה לא קיבלנו‪ ,‬שתינו שלג‪ ,‬שטעמו אומנם אינו כמו מים‪ ,‬אבל‬
‫במצוקה גם זה מרגיע את הצימאון‪ .‬לא כל כך הבנו מה גרם לגרמנים לעשות את המרחק‬
‫מאושוויץ לגלייביץ בחיפזון במשך הלילה‪ .‬אילו היו הרוסים ממש בעקבותיהם‪ ,‬לא היו‬
‫מחזיקים אותו בגלייביץ‪ .‬האם לקחו בחשבון שרבים לא יעמדו במאמץ וכך ילך ויקטן מספר‬
‫האסירים שייוותרו בחיים? קשה להבין אותם‪ ,‬הרי לא הצעידו אותנו מסיבות הומאניות‪ ,‬כדי‬
‫לתת לנו גג מעל הראש‪ .‬סביר מאוד שלא היו מעוניינים לחשוף עשרות אלפי אסירים לאור‬
‫היום לעיני התושבים הגרמנים או למטוסי בעלות הברית‪ ,‬העלולים לגלות שמפנים את‬
‫מחנות אושוויץ‪.‬‬
‫מאוחר יותר נודע לנו שהכינו עבורנו כמה וכמה רכבות‪ ,‬שהובילו את אסירי אושוויץ למחנות‬
‫ריכוז שונים ברחבי גרמניה‪.‬‬

‫מצעד כח הרצון‪ ,‬לא כצאן לטבח‬
‫בינתיים‪ ,‬למרות מצוקת הרעב הייתי מרוצה שעברתי את סיוט הלילה בשלום‪ .‬אומנם‬
‫חששתי שאם ניאלץ להמשיך בהליכה אתקשה להתמודד‪ ,‬משום שרגלי הימנית כאבה עם כל‬
‫צעד וצלעתי‪ .‬המצב הדאיג למדי‪.‬‬
‫על אף קשיי המצעד‪ ,‬הגיעו לגלייביץ בשלום כמעט כל אנשי סימנס‪ ,‬הנשים והגברים‪ ,‬כולל‬
‫הבחור עם הרגל השבורה‪ .‬הוא ואביו‪ ,‬שתמך בו‪ ,‬היו ממש גיבורים‪ .‬בעצם כולנו גברנו עד כה‬
‫על תלאות רבות‪ ,‬נתקלנו בכל כך הרבה רשע‪ ,‬כיצד עשינו זאת‪ ,‬שאלה שקשה לענות עליה‪.‬‬
‫דבר אחד בטוח‪ ,‬לרוח צעירה יש משקל עצום במלחמת ההישרדות‪ ,‬לא מקרה הוא שמרבית‬
‫הניצולים היו מתחת לשנות העשרים ועד לשנות השלושים‪ .‬כולנו לחמנו בחזית חשופי חזה‪,‬‬
‫הנשק הסודי שלנו היה בתוכנו‪ ,‬כוח הרצון להתמודד על חיינו‪ .‬איש לא הלך כצאן לטבח‪ ,‬כפי‬
‫שטענו רבים בישוב לאחר עלייתם ארצה של ניצולי השואה‪.‬‬
‫בישראל לא הבינו ולא היו מסוגלים להבין מה עבר על הניצולים ועל המיליונים שנספו‪,‬‬
‫כיצד התמודדו על זכותם לחיות ומה היה גודל סבלם עד שנרצחו‪ .‬רוב ניצולי השואה‬
‫שמרו על רוח האדם‪ ,‬על צלם אנוש‪ ,‬לתכונה זו הנאצים לא יכלו‪ .‬את כל זה לא יבין אדם‬
‫שלא היה שם‪ ,‬שלא חש על גופו את האימה הנאצית‪ ,‬את הסדיזם שגילו בני העם‬
‫הגרמני‪.‬‬
‫מצעד המוות בינואר ‪ 1945‬פתח שלב נוסף בדרך הארוכה אל החופש‪ .‬היה זה נתיב רצוף‬
‫ייסורים‪ ,‬תלאות וסבל בל ישוער‪ ,‬שבמהלכו לא פעם אפסה תקוותי לשרוד‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 78 -‬‬

‫כולנו היינו עדיין בצריף‪ .‬היה קר‪ ,‬אבל היו לי שמיכות‪ .‬הייתי רעב מאוד‪ ,‬לא היה לי לחם ולא‬
‫העזתי לבקש מאלה ששמרו על מטענם היקר‪ .‬הם לא היו חייבים להתחלק עם האחרים‪ ,‬לא‬
‫ידענו כמה זמן נשהה שם ומתי נקבל פרוסת לחם ומעט משקה חם‪.‬‬

‫רכבת המוות‬
‫לאחר יומיים הודיעו לנו לצאת מהצריף עם כל החפצים שברשותנו‪ .‬ברור היה שאנו עומדים‬
‫לעזוב את המקום‪ ,‬אך לא היה ידוע אם ברגל או ברכבת‪ .‬המתח עלה‪ .‬הפחד מפני הלא נודע‬
‫תפס את מקומה של תחושת הרעב‪ .‬דרוכים ומודאגים פנינו לכיוון שהורו לנו אנשי‬
‫ה‪-‬אס‪.‬אס‪ ,.‬אל שער צר למדי‪ ,‬שרק אדם יחיד היה יכול לעבור דרכו‪ .‬שני חיילי אס‪.‬אס‪ .‬עמדו‬
‫בפתח ובחנו את העוברים‪ .‬מדי פעם עצרו אדם והורו לו לעבור למקום אחר‪ ,‬לא להמשיך עם‬
‫הזרם שהלך קדימה‪ .‬מעמד זה נראה חשוד‪ ,‬נדף ממנו ריח של סלקציה‪ ,‬היה אפשר להבחין‬
‫למי לא נתנו להמשיך‪ .‬אני צלעתי די חזק‪ ,‬כדי לעבור את השער בשלום היה עלי להתאמץ‪,‬‬
‫ללכת זקוף ולא לגלות שום חולשה‪.‬‬
‫כך עשיתי‪ .‬מצאתי עצמי ממשיך בדרך עם כולם בלב הולם‪ ,‬במאמץ לשמור על הליכה זקופה‬
‫ולהסתיר את צליעתי‪.‬‬
‫לא האמנו למראה עינינו‪ .‬גילינו לתדהמתנו שהנאצים העלו את האנשים לקרונות משא‬
‫פתוחים‪ .‬נסיעה מהירה בקרונות כאלה פירושה קפיאה איטית ובטוחה‪ .‬אלא שהיה זה רק‬
‫חלק מהמזימה שהכינו לנו‪ .‬לפני העלייה לקרונות‪ ,‬חילקו פרוסת לחם‪ ,‬אלא שבשעה שקיבלנו‬
‫את הפרוסה העלובה‪ ,‬מצבנו היה כה עגום ומפחיד‪ ,‬שתחושת הרעב שלי נעלמה כליל‪ .‬ראיתי‬
‫את האנשים מטפסים מעל דפנות הקרונות הפתוחים ופלג גופם העליון חשוף לרוח‪ ,‬לשלג‬
‫ולגשם‪.‬‬
‫שאלות רבות העסיקו אותנו; לאן מועדות פנינו‪ ,‬כמה ימים ולילות נהייה בדרך‪ ,‬האם‬
‫השמיכות יוכלו להגן עלינו‪ .‬לא היינו מודעים לכמות המחרידה של אנשים שיידחסו לקרון‪.‬‬
‫אילצו אותנו לעמוד בצפיפות בלתי נסבלת‪ .‬על ישיבה היה אפשר רק לחלום‪ .‬האחרונים‬
‫שנצטוו לעלות יכלו להיכנס רק בדורכם על גבם של אלה שכבר היו בפנים‪.‬‬
‫קשה לתאר את התוהו ובוהו והערבוביה שהשתררה‪ .‬אנשים חששו להיפגע מנעלי העץ של‬
‫הנדחסים פנימה‪ ,‬שלא הייתה להם שום דרך אלא לדרוך על העומדים‪ ,‬וכל אדם שנוסף רק‬
‫הגביר את הצפיפות‪ .‬צעקות רמות‪ ,‬קריאות כאב וקללות נשמעו מכל עבר‪ .‬הנאצים הנבזים‬
‫הצליחו לגרום לרבים מאיתנו לאב דאת העשתונות‪ .‬גם אחרי שמילאו את משימתם והפכו כל‬
‫קרו לכלוב ואותנו לחיות כלואות‪ ,‬קשה היה להירגע‪ ,‬משום שכל אחד דרך על רגלי השני‪.‬‬
‫זאת הייתה רק ההתחלה‪ .‬רק הספקנו לנוח ולהתאושש ממצעד המוות‪ ,‬והנה אנו עומדים‬
‫בפני מצב חדש שאי שלא העלה על דעתו‪ .‬ברור היה שניאלץ לעמוד במשך כל הנסיעה‪.‬‬
‫הלילה היה לפנינו‪ ,‬כיצד נעביר אותו בעמידה? כיצד נוכל עמוד דבוקים זה לזה ולאל כל‬
‫יכולת להניע באופן חופשי את הידיים או להשעין את הגוף למנוחה קצרה? בתנאים אלה לא‬
‫היה לנו כל סיכוי להתארגן לישיבה במשמרות‪ .‬אומנם רובנו היינו אנשי סימנס שהכירו זה‬
‫את זה‪ ,‬אך לא היה די ברצוננו הטוב‪ .‬העייפות גברה על כולם‪ .‬רבים התקשו להחזיק מעמד‬
‫במשך שעות‪ ,‬רגליהם לא יכלו לשאת את גופם ותנוחתם עוד הגבירה את הצפיפות‪ .‬המתח‬
‫הגיע לשחקים‪ .‬אנשים דחפו איש את רעהו כדי לשחרר את הלחץ מגופם‪ ,‬המצב היה מעבר‬
‫לייאוש‪.‬‬
‫התקשיתי לטפס על דופן הקרון כדי להיכנס לתוכו‪ .‬רגלי כאבה מאוד‪ ,‬וכדי להגיע לקצה‬
‫נאלצתי להשתמש בשתי רגליי כדי להיאחז בגוף בולט כלשהו ולעלות‪ ,‬משימה כמעט בלתי‬
‫אפשרית‪ .‬לא היה כל סיכוי להיעזר במישהו כשכולם שרויים במתח‪ ,‬ברגעים כאלה כל אחד‬
‫דואג רק לעצמו‪ .‬במאמץ על אנושי הצלחתי סוף‪-‬סוף לעבור על פני הדופן ולקפוץ פנימה‪.‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 79 -‬‬

‫השתדלתי לא ליפול על הרגל הפגועה‪ .‬ראיתי שהקרון עדיין לא מלא עד אפס מקום‪ ,‬אך היינו‬
‫כבר רבים מדי‪ ,‬וראיתי שהגרמנים ממשיכים לדחוק באנשים נוספים לעלות‪ .‬תחושתי אמרה‬
‫לי שרצוי למצוא מקום צמוד לדופן‪ ,‬אלא שזה לא עלה בידי‪ ,‬היה מסוכן לעמוד שם כיוון‬
‫שאנשים הוסיפו להיכנס‪ .‬הדופן השנייה כבר נתפסה‪ ,‬כך שמצאתי את עצמי מוקף באנשים‬
‫מכל הצדדים‪.‬‬
‫כשחדלו להוסיף אנשים לקרון‪ ,‬עמדנו כולנו צמודים איש אל רעהו‪ .‬כל תנועה קטנה ביד או‬
‫ברגל גרמה לחיכוך‪ ,‬וזה לא היה פשוט‪ ,‬רק אם עמד בקרבתך חבר טוב‪ ,‬יכולת לפחות לנסות‬
‫לתאם עמו שינוי בתנוחת הגוף‪ .‬בעמידה כזו במשך שעות הגוף מתאבן‪ .‬כל פעם נרדמה יד‬
‫זו או השנייה‪ ,‬רגל שמאל או ימין‪ ,‬ואתה חייב לשחרר אותן בעזרת תנועות רצופות‪ .‬אנשים‬
‫אחדים התחילו להתרומם על קצות האצבעות‪ ,‬האפשרות היחידה למנוע את התאבנות‬
‫הגוף‪ .‬האם נצליח לעבור כך את הלילה?‬
‫בעיה נוספת היוו השמיכות‪ ,‬שמדי פעם גלשו מהכתפיים‪ ,‬ולאחר מכן הכובע – כיצד‬
‫מבטיחים שלא יעוף מהראש בנסיעה בקרון הפרוץ לכל רוח‪ ,‬כיצד חוזרים ומחזקים את‬
‫אחיזתו על הראש המגולח והחלק‪ .‬את פרוסת הלחם שלי נידבתי לחבר‪ .‬לא חשתי רעב‬
‫למרות שיום שלם לא בא דבר אל פי‪ .‬דאגתי בראש ובראשונה לרגל שלי ולכאבים שהציקו‪.‬‬
‫האווירה הייתה קשה‪ .‬איש לא השלה את עצמו לגבי תוצאות המסע הזה‪ .‬בליבו ידע כל אחד‬
‫שרבים לא יחזיקו מעמד‪ .‬היו ניסיונות להתארגן כך שאיש ישעין את עצמו על גב חברו כדי‬
‫לשחרר ולו מעט את הלחץ על כפות הרגליים‪ .‬כשעומדים שעות במקום‪ ,‬הגוף לא רק נהפך‬
‫לבול עץ‪ ,‬אלא גם מוסיף כאילו למשקלו‪ ,‬משקל שהוא מעבר ליכולת הרגליים לשאת‪ .‬מלאך‬
‫המוות חגג ואסף מכל קרון קורבנות שנשברו ונפחו את נשתם‪.‬‬
‫עד כמה שזה נשמע אכזרי‪ ,‬למדתי להכיר את היתרונות שהפיקו הנותרים ממות חבריהם‪.‬‬
‫במותם הם פינו מקום למנוחה ולשינה‪ .‬המסכנים מתו מאפיסת כוחות‪ ,‬אולי גם מהתמוטטות‬
‫עצבים‪ .‬אנחות והתפרצויות היסטריות נשמעו מקרונות רבים‪ ,‬הסבל פתח פצעים עמוקים‪,‬‬
‫שבר את רוחם‪ ,‬את נפשם ואת לבם‪ .‬הם לא רצו לחיות‪ ,‬לא נותר להם עוד כוח להילחם‪.‬‬
‫הבכי והאנחות גברו ככל שחלפו השעות‪ .‬האם הוקל להם שעה שבכו? ייתכן‪ .‬האם הוקל‬
‫להם כשנאנחו? כולנו היינו דחוסים באותה סירה תחת עיניהם הפקוחות של אנשי ה‪-‬‬
‫אס‪.‬אס‪ ,.‬היינו מטען שטופל גרוע מבהמות המובלות לשחיטה‪ .‬לא ידענו לאן מובילים אותנו‬
‫וכמה זמן נימצא בכלובים הנעולים‪ .‬גם אם יועילו לתת לנו פרוסת לחם ומעט שתייה‪ ,‬לא‬
‫תהייה אפשרות לחלק אותם‪ .‬אין סיכוי להרים יד‪ .‬עלובי חיים במלוא מובן המילה‪ .‬מה‬
‫שהבדיל בינינו לבין החיה הייתה הידיעה שאנו בני אנוש‪ ,‬שיכולנו עדיין לחוש‪ ,‬לחשוב על מה‬
‫שהיה ועל מה שלא ישוב עוד לעולם‪.‬‬
‫נוכחתי לדעת שכאשר הנפש נשברת‪ ,‬הגוף הולך בעקבותיה‪ .‬במצעד המוות לגלייביץ נפשי‬
‫כמעט נכנעה‪ .‬לא אעמיד פני גיבור‪ ,‬בכיתי גם אני בשקט‪ ,‬לבל ישמע אותי איש‪ ,‬בכיתי משום‬
‫שרגלי כאבה והתקשיתי לעמוד במקום‪ ,‬נזקקתי נואשות למנוחה‪ ,‬לשינה ולו גם קצרה‪.‬‬
‫למזלי‪ ,‬לא אכלתי ולא שתיתי אלא מעט שלג‪ .‬אוי לאלה שנזקקו לשירותים‪ ,‬אי אפשר לשער‬
‫את גודל ההשפלה שנאלצו לעבור‪ .‬זה היה המצב‪ ,‬זאת הייתה המציאות שלנו בשעה‬
‫שהמתנו לתזוזת הרכבת‪ .‬האמנו שככל שנגיע מהר יותר‪ ,‬יוקל לנו‪ .‬האמנו גם שאנו עשויים‬
‫להינצל‪ .‬בכל צרה נולדות גם תקוות‪ ,‬אחרת אין סיכוי ל שרוד‪ .‬אמונה הייתה הדבר האחרון‬
‫והיחיד שלא יכלו לקחת ממני‪ ,‬רציתי להאמין שזאת לא הנסיעה האחרונה ולא התחנה‬
‫[‪]10‬‬
‫האחרונה‪ ,‬עד כמה שזה נשמע מטורף‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 81 -‬‬

‫פולק אורליה‬
‫צעדת המוות ממחנה ההשמדה אושוויץ‬
‫אורליה פולק נלקחה באפריל ‪ 1942‬למחנה ההשמדה אושוויץ‪ .‬בחודש יולי אותה שנה‪,‬‬
‫כשכבר הגיעה אל קצה גבול כוחותיה‪ ,‬הצליחה בזכות ידיעתה את השפה הגרמנית על‬
‫בוריה להתקבל כפקידה במחלקה הפוליטת במיפקדת האס‪.‬אס באושוויץ‪-‬בירקנאו‪.‬‬
‫בכך הייתה לנושאת סוד‪ ,‬אסירה שראתה את תהליך ההשמדה ואת תיעודו לכל פרטיו‪.‬‬
‫את עדותה כתבה בשפה הגרמנית ובזכותה של טובה ינאי שתירגמה וערכה את ספרה‬
‫"שלוש שנות גירוש"‪ ,‬זכתה עדותה לצאת לאור‪.‬‬
‫אנו מביאים קטע מעדותה הקשור לצעדת המוות בעת פינוי אושוויץ‪.‬‬

‫פינוי מחנה אושוויץ‬
‫החיים נמשכו‪ ,‬גם האזעקות היום יומיות‪ .‬חג המולד הגיע ואיתו שנת ‪ 1945‬החדשה‪.‬‬
‫הגרמנים כבר דיברו בגלוי על פינוי המחנה; עמדו תכופות לפני מפה גדולה של האזור‬
‫(דרום‪-‬מערב פולניה) התלויה על קיר משרדי‪ ,‬מצביעים על המקומות הכבושים על ידי‬
‫הרוסים‪ .‬משיחותיהם הסתבר שהחזית הולכת ומתקרבת לאושוויץ‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬האסירות‪ ,‬לא ידענו מה יעלה בגורלנו‪ ,‬ובחרדה רבה ציפינו לבאות‪ .‬פשטה שמועה לפיה‬
‫נעזוב בקרוב את אושוויץ ונצא ברגל לדרך ארוכה למדי‪ .‬דאגנו מאוד‪ .‬החורף הקשה היה‬
‫בשיאו‪ ,‬שלג וכפור כיסו כל פיסת אדמה‪ .‬הפקידות נעלו נעליים קלות‪ ,‬כלל לא מתאימות‬
‫להליכה ממושכת‪ .‬אם יצעדו על כבישים מושלגים‪ ,‬לאיזה מרחק יגיעו בנעליים כאלה?‬
‫חיפשנו פתרונות‪ .‬לי היה דודן במחסן הבגדים של מחנה הגברים; שלחתי לו הודעה וביקשתי‬
‫ממנו להשיג לי מגפיים או זוג נעליים חזקות‪.‬‬
‫ב‪ 17-‬בינואר נאמר לנו במחלקה שלמחרת בבוקר עלינו להשכים‪ ,‬כי העבודה תתחיל מוקדם‬
‫מן הרגיל‪ .‬ב‪ 18-‬בינואר בבוקר כאשר הגענו לעבודה‪ ,‬חנתה לפני הבניין משאית שחורה‪,‬‬
‫אחת מאלה ששימשו להובלות לקרמטוריום‪ .‬מנהל המחלקה הראה לנו אילו תיקים לארוז‬
‫ולהעמיס על הרכב‪ .‬הייתה שמועה שאנו נלך למחנה בשם גרוס‪-‬רוזן והתיקים שלנו יועברו‬
‫לשם‪ ,‬אבל התיקים שארזנו היו כולם של אסירים שנשלחו לאושוויץ על ידי הגסטאפו‬
‫והמשטרה הפלילית‪ ,‬כלומר תיקים של אסירים אריים בלבד‪.‬‬
‫"ומה עם התיקים שלנו?" התלחשו הנשים‪" .‬אם הם נשארים באושוויץ‪ ,‬מה יהיה איתנו? יתנו‬
‫לנו לצאת בכלל?"‬
‫העמסת הרכב הייתה הפעולה האחרונה שבוצעה על ידי צוות הפקידות של המחלקה‬
‫הפוליטית‪ .‬הקומנדו שוחרר‪ ,‬פוטר מכל תפקידיו וחדל להתקיים‪ .‬אז נכנסתי בפעם האחרונה‬
‫למשרד ההעברות‪ .‬מצאתי בו את הבוס שלי עומד לפני המפה הגדולה‪ ,‬שקוע במחשבות‪.‬‬
‫שאלתי אותו אם הוא יצטרף למסע‪ .‬הוא השיב שהוא יישאר לפי שעה במחנה‪ ,‬ואחרי סיום‬
‫תפקידיו יצטרף ליחידת השדה שלו‪ .‬שאלתי אותו מה יקרה עם המסמכים ודברי הדפוס‬
‫הרבים הנמצאים בארונות‪ ,‬מה יקר העם התיקים שנותרו על המדפים‪" .‬אחרי עזיבתכם‬
‫אשפוך בנזין על כולם ואעלה אותם באש"‪ ,‬השיב האיש‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 80 -‬‬

‫ביקשתי ממנו‪ ,‬כטובה אחרונה‪ ,‬לסדר לי ליווי למחנה הגברים‪ .‬סיפרתי לו בגלוי על הדודן‬
‫המארגן לי נעליים המתאימות לדרך‪ .‬הוא קרא לזקיף ונתן לו הוראות‪ .‬ארבע בנות ניצלו את‬
‫ההזדמנות והצטרפו אלינו בתקווה שגם הן תמצאנה משהו שימושי‪ .‬עברנו דרך השער‬
‫שמעלו הכתובת "העבודה משחררת"; שומריו התעלמו מאיתנו והגענו בלי בעיות למחסן‬
‫הבגדים‪ .‬דודני נתן לי זוג נעלי גברים גבוהות וזוג מכנסי צמר‪ ,‬אותם לבשתי מייד‪ .‬הנעליים‬
‫היו כבדות והתקשיתי לנוע בהן‪ ,‬אך לא נותר זמן להחלפה; הזקיף דרש מאיתנו להזדרז‪ ,‬כי‬
‫לטובה צורפה גם חובה‪ :‬ללכת לדירתו של אוקי ולעזור באריזת חפציו‪.‬‬
‫בחוץ ראינו שהכול מתכוננים לדרך – מאות אסירים מתרוצצים באופן חופשי ואיש לא שם לב‬
‫למעשיהם‪ .‬המחנה היה בשלבים אחרונים של התפרקות‪.‬‬
‫כשהגענו לדירתו של אוקי‪ ,‬רוב חפציו כבר היו ארוזים בארגזים גדולים‪ .‬בחדר האוכל עמד‬
‫בקבוק ליקר על השולחן‪ ,‬בקבוק ליקר פתוח ועל ידו צלחת עם לחם‪ .‬כאשר נשארנו לבדנו‬
‫בחדר שתו הבנות מהליקר‪ ,‬ישר מהבקבוק‪ ,‬לקחו פרוסות לחם ודחפו אותן לתוך כיסיהן‪ .‬אני‬
‫רק התבוננתי בהן‪ ,‬לא תפסתי כל‪-‬כך מהר את המתרחש לנגד עיניי‪.‬‬
‫לא נותרה לנו עבודה רבה‪ .‬ארזנו כלי חרס אחדים וכאשר סיימנו נפרד מאיתנו אוקי ופנה‬
‫אלינו בזו הלשון‪:‬‬
‫"אתן יוצאות עכשיו לדרך ארוכה‪ .‬עכשיו חורף וקר מאוד‪ .‬אני יכול לתת לכן רק את העצה‬
‫הזאת‪ :‬התלבשנה היטב ובמקום לסחוב שטויות‪ ,‬קחו איתכן רק מזון‪ .‬ועוד דבר‪ :‬אם יקרה‬
‫משהו לאחת מחברותיכן‪ ,‬אל תעצורנה‪ .‬תמיד צריך להמשיך ללכת ואסור להסתכל אחורה!"‬
‫כשחזרנו באותו בוקר לבלוק הוא נראה כמו כוורת דבורים‪ .‬כל האסירות עסקו בהכנות‬
‫קדחתניות למסע‪ :‬חתכו שמיכות כדי לתפור מהם ילקוטי גב‪ ,‬וארזו שמיכות חמות בצורה‬
‫צבאית‪ ,‬כך שאפשר לחברן לילקוטי הגב‪ .‬בגלל כל האנדרלמוסיה הזאת‪ ,‬לא קיבלתי את‬
‫ארוחת הצהריים שלי‪ .‬הבנות היו פרועות לגמרי‪ ,‬מי שהגיעה קודם לסיר נלחמה לחטוף כמה‬
‫שיותר‪ ,‬והמהססות כמוני נדחפו הצידה‪ .‬עידן הסדר והמשמעת נסתיים כנראה‪.‬‬
‫חברות החליטו להישאר כל הזמן ביחד‪ ,‬והתארגנו בקבוצות‪ .‬הייתה לי חברה טובה‬
‫מסלובקיה והסכמנו לצאת לדרך ביחד למרות המחלוקת שפרצה בינינו בגלל הנעליים‪ .‬היא‬
‫טענה שלא דאגתי לה‪ ,‬שהייתי צריכה לארגן גם לה זוג‪ .‬למזלי השיגה זוג ערדליים‪ ,‬שמה‬
‫אותם על גבי הנעליים ונרגעה‪ .‬אכן‪ ,‬הגיע הזמן להתכונן‪ .‬ברגע האחרון השגנו שני כיכרות‬
‫לחם ושתי חפיסות מרגרינה‪ .‬לי היה קצת סוכר‪ .‬בנוסף לילקוט הייתה לכל אחת שמיכה‬
‫מגולגלת‪ .‬תפרתי תיק לתלייה על הכתף‪ ,‬שם היה הסוכר‪ ,‬סיר קטן וכף‪ .‬ביד אחת אחזתי‬
‫שקית קטנה עם לחם ועם מרגרינה‪.‬‬
‫כך‪ ,‬מצוידות‪ ,‬עמדנו ב‪ 18-‬בינואר ‪ 1945‬בשעה ‪ 6‬בערב בחצרו של בלוק אחד במחנה‬
‫אושוויץ‪ ,‬מוכנות לצעדה‪ .‬לידנו‪ ,‬בחצרו של בלוק מספר ‪ 10‬המגודר בו התגוררו שפני הניסיון‬
‫של הגרמנים‪ ,‬עמדו האסירות האומללות‪ ,‬מוכנות גם הן‪ .‬נאמר‪ ,‬שנשות בירקנאו תצטרפנה‬
‫אלינו בדרך‪ .‬השומרים שלנו‪ ,‬כולם אנשים מוכרים לנו‪ ,‬נעלמו ובמקומם הופיעו פרצופים זרים‬
‫לגמרי‪ ,‬גברים לבושים במעילי אס‪ .‬אס ארוכים‪ ,‬ובידיהם תת מקלעים‪ .‬יצאנו מהחצר‬
‫והצטרפנו לטור שהתחלתו לא נראתה כלל‪ .‬ממרחק נשמעו פקודות קולניות; הן הלכו‬
‫והתקרבו‪ ,‬עד שהגיעו גם אלינו‪" :‬קדימה‪ ,‬לזוז!" ובכך התחילו הנדודים שלנו‪ ,‬הידועים עד‬
‫היום בשם "מצעד המוות"‪.‬‬
‫החלק הקדמי של הטור יצא מזמן‪ ,‬ואנו עדיין התקדמנו אט‪-‬אט לאורך רחוב הקסרקטין‪,‬‬
‫הרחוב בעיר אושוויץ שסביבו נבנה המחנה‪.‬‬
‫אין לי מילים לתיאור רגשותינו בערב מכריע זה‪ .‬בפעם האחרונה התבוננו בשער מחנה‬
‫הגברים ובכתובתו הפרדוקסאלית‪" :‬העבודה משחררת"; בגדר התיל הטעונה זרם חשמלי‪,‬‬
‫שמאחוריה חיכינו לשווא לחופש במשך שלוש שנים‪ .‬כעת צעדנו‪ ,‬בלי חדווה‪ ,‬לקראת גורל‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 82 -‬‬

‫בלתי ידוע‪ .‬בכאב לב זכרנו את אלה אשר נפחו את נשמתם במקום ארור זה‪ ,‬ולעולם לא‬
‫יראו עוד אור יום‪ .‬כן‪ ,‬יצאנו מאושוויץ‪ ,‬אבל את היקר לנו ביותר השארנו מאחורינו‪.‬‬

‫מצעד המוות‬
‫יצאנו לכביש‪ ,‬הלילה ירד‪ ,‬חושך עטף את הטור הצועד‪ .‬אור קלוש של ירח מסתתר‪ ,‬ולובן של‬
‫משטחים מושלגים איפשרו את בחינת הסביבה הקרובה‪ ,‬ורמזו על הריסות או על קצהו של‬
‫כפר שרוי בתרדמה‪ .‬עברנו את נחל הסולה‪ .‬עברנו על יד רייסקו ומחנות משנה אחרים; שם‬
‫הצטרפו אלינו קבוצות נוספות של אסירות‪ .‬מעבר לכביש עמדו אסירים ממתינים לפקודה‬
‫להצטרף לטור הגברים‪ .‬הנשים קראו לעברם‪ ,‬שאלו אם נמצא ביניהם מישהו מעיר זו או‬
‫אחרת‪ ,‬והם קראו לעברנו‪" ,‬החזיקו מעמד!"‬
‫המשכנו לצעוד‪ .‬תחילה נשמעו קולות מכל צד‪ ,‬הבנות לא פסקו לפטפט; חברתי אמרה לי‬
‫שמוטב לדבר מה שפחות ולשמור על הריאות‪ .‬את הקור ניתן היה לסבול‪ ,‬אבל אחרי כמה‬
‫שעות התעייפו הנשים‪ ,‬בעיקר הפקידות שבמשך יותר משנתיים לא צעדו למרחקים‪ ,‬לא עבדו‬
‫עבודה גופנית ואיבדו את הכושר‪" .‬מתי ננוח?" שאלו את השומרים‪ .‬אלה השיבו שאין מנוחה‪,‬‬
‫אין הפסקה‪ ,‬חייבים להמשיך וללכת‪.‬‬
‫רוח קרה החלה נושבת‪ .‬חברתי ואני כיסינו את ראשינו בשמיכה‪ ,‬שילבנו זרועות וכך המשכנו‪.‬‬
‫במשך שעות צעדנו לאורך יער מכוסה שלג – כל הזמן חששתי שיובילו אותנו לתוכו ויחסלו‬
‫אותנו ביריות‪ .‬לא קרה מאומה‪ .‬למפוני אושוויץ חיכה סבל גרוע וממושך יותר‪.‬‬
‫הקרקע מתחת רגלינו הייתה מכוסה בשלג קפוא‪ ,‬זה עתה נמעך לרסיסים‪ .‬נעליים חצאיות‬
‫נתמלאו חיש מהר חתיכות קרח‪ ,‬הקרח נמס בהן והרגליים התחילו להתנפח‪ .‬על אף הנעליים‬
‫הגבוהות החדשות‪ ,‬הרגשתי שרגליי רטובות‪ .‬לא היה זמן לבדוק‪ .‬מי שהתעכב דקה‪ ,‬נאלץ‬
‫למהר מאוד כדי להדביק את השורה שהתקדמה‪ .‬בחושך נשמעו קריאות‪ .‬נשים חיפשו קרובי‬
‫משפחה או את החברות שלהן‪ .‬השורות הישרות וקצב ההליכה לא נשמרו עוד‪ ,‬כל אחת‬
‫הלכה כמיטב יכולתה; העיקר היה להחזיק מעמד בקצב ההליכה של הקבוצה ולהתקדם יחד‬
‫איתה‪.‬‬
‫וכבר פקד אותנו האסון הראשון‪ .‬זה הי הנורא לראות צעירה מתמוטטת‪ ,‬נשארת שכובה על‬
‫הקרקע‪ ,‬למרות שחברותיה רוצות להרימה‪ ,‬היא צועקת‪" ,‬אני לא יכולה עוד ללכת‪ ,‬לא אזוז‬
‫מכאן"‪ .‬רבות שרדו רק מפני שחברותיהן תמכו בהן וסחבו אותן במשך שעות‪ .‬שקיות עם לחם‬
‫הופלו כדי להקל על ההליכה; עד מהרה נראו שמיכות וכיכרות לחם שלמות בשולי הכביש‪.‬‬
‫האסירות החלשות לא היו מסוגלות לשאת כל משא‪ ,‬בקושי נשאו את גופן‪ .‬שוב שאלנו את‬
‫השומרים אם אפשר לנוח קצת‪ ,‬רק חמש דקות! הם השיבו שהלילה חייבים לעבור ‪30‬‬
‫קילומטר‪ .‬איזו בשורה‪.‬‬
‫"האם הוציאו אותנו מאושוויץ כדי שנתפגר בדרך?" יללו האסירות‪.‬‬
‫לסירוגין הרגשתי סחרחורת‪ ,‬ואז נזכרתי בסוכר‪ .‬תוך כדי הליכה חיטטתי בתיק הקטן‬
‫והוצאתי לי כף סוכר‪ .‬גם לתוך פיה של חברתי דחפתי כף מלאה‪ .‬אומרים שסוכר מכיל‬
‫קלוריות רבות; הרגשתנו באמת השתפרה‪ .‬העובדה היא‪ ,‬שרק עכשיו נתברר כמה נחלש‬
‫גופנו עקב התזונה הלקויה והמחלות‪ ,‬בעיקר הדיזנטריה וטיפוס הבהרות שכולנו עברנו‪.‬‬
‫אותו לילה הצלחנו שלוש פעמים לשכנע את השומרים לאפשר לנו לנוח; כל פעם הוקצבו לכך‬
‫חמש דקות‪ .‬במשך מנוחה קצרה זו‪ ,‬לא חשבה אף אחת על אוכל – הנשים נפלו בשלג כמו‬
‫עצים כרותים‪ ,‬הפכו לשורות ארוכות של נקודות כהות בשלג לצדי הכביש‪ .‬רק יישרנו את‬
‫רגלינו העייפות וכבר נשמעה הקריאה לקום ולהמשיך ללכת‪.‬‬
‫ממרחק נשמע רעש דומה לרעמים‪ ,‬אך הוא לא פסק; היה זה רעש של תותחים יורים‪ .‬החזית‬
‫מתקרבת‪ ,‬סברו הנשים‪ .‬הייתכן שהיא תדביק אותנו?‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 83 -‬‬

‫אנשי הליווי היו כולם גרמנים אתניים‪ ,‬דיברנו איתם בשפות שונות‪ .‬ורק עם עלות השחר שמנו‬
‫לב שמתחת למעילים הם לובשים מכנסיים אזרחיים‪ .‬באור השחר נתגלו גם מראות אחרים‪:‬‬
‫דמויות שוכבות ללא ניע לצידי הדרך‪ ,‬לרוב גברים‪ .‬חברתי אמרה לי לא להסתכל לשם‪ ,‬אבל‬
‫אני הסתכלתי וראיתי את פניהם החיוורים והעייפים כל‪-‬כך‪ .‬אלה היו אסירים חלשים מכדי‬
‫לקום ממקום נפילתם‪ ,‬ולשומר האחרון של הטור ניתנה פקודה לירות בהם‪ .‬שמענו את‬
‫היריות וידענו שעוד מישהו השיב את נשמתו לבוראו והגיע למנוחה‪ ,‬אז נזכרתי במילים‬
‫האחרונות של אוקי‪ :‬להתקדם כל הזמן ולא להסתכל אחורה‪ .‬הוא כבר ידע שרבים מאיתנו לא‬
‫יחזיקו מעמד במסע הארוך הזה‪.‬‬
‫בבוקר הגענו לישוב בו היינו אמורות לנוח‪ .‬אלפי נשים עמדו על הכביש‪ ,‬מחכות לסידור‬
‫כלשהו – מבצע לא פשוט‪ ,‬כי בישוב אחד לא היה מקום לכולן; לקח שעתיים עד שאוכסנו‬
‫באסמים של הכפרים הסמוכים‪ .‬סוף‪-‬סוף קורת גג! התיישבתי על ערימת קש וראשית כל‬
‫חלצתי את הנעליים כדי לבדוק את מצבן‪ .‬דחפתי קש לתוכן כי היו רטובות והנחתי אותן‬
‫מתחת לראש‪ .‬את הגרביים לא יכולתי לתלות לייבוש‪ ,‬כי ידעתי שרק אעצום עין והן ייעלמו‪.‬‬
‫על האסם הזה שמרו רק מבחוץ‪ …‬האסאסניקים שלנו הדליקו מדורה לפניו; הבנות הציצו‬
‫החוצה דרך החריצים בין הקרשים וראו אותם אוכלים אוכל חם‪ .‬אנחנו‪ ,‬עייפות עד מוות‪,‬‬
‫נרדמנו‪.‬‬
‫עברו רק שעות אחדות וכבר שמענו את השומרים דופקים על דלת האסם וצועקים‪ ,‬לקום! מי‬
‫שחשבה שתקבל ביום זה משהו לאכול‪ ,‬טעתה טעות מרה‪ .‬אכלנו מהמלאי‪ :‬לחם ומרגרינה‪,‬‬
‫שניהם קפואים וקשים כאבן‪.‬‬
‫בשעות אחר הצהריים התחיל השלב השני של המסע‪ ,‬והמשכנו ללכת מערבה‪ .‬עד שעות‬
‫הערב הראשונות זה עוד הלך איך שהוא‪ ,‬כי הגוף התחזק בזמן השינה; אך התעייפנו מהר‪,‬‬
‫הרעב והצמא הציקו לכולנו‪ .‬לעיתים עברנו דרך כפרים‪ .‬התושבים הפולנים העמידו לפני‬
‫בתיהם דליי מים‪ ,‬וכשראו את מצבנו‪ ,‬יצאו הנשים ובידיהן צלחות מלאות מאכלים חמים‬
‫שהורידו משולחנן‪ .‬לרבות היו דמעות בעיניים; נדמה לי שהיו נותנות לנו את פרוסת הלחם‬
‫האחרונה שלהן‪ .‬אסירות אחדות הצליחו ללגום מעט מים טרם שגורשו על ידי השומרים‪.‬‬
‫שמנו לב שהאזרחים הפולנים פחדו מאוד מחיילי האס‪ .‬אס‪.‬‬
‫לא נעצרתי; אחרי עיכוב קל ביותר לא הייתי מסוגלת לרוץ ולהשיג את הקבוצה שלי‪.‬‬
‫הסתפקתי בכף סוכר‪ ,‬והוא נתן לי כוח לנדוד הלאה עוד כמה שעות‪.‬‬
‫בלילה זה שוב הסתכם המרחק שעברנו בשלושים קילומטר‪ ,‬והפעם נראו הרבה יותר דמויות‬
‫מוטלות לצידי הדרכים‪ .‬כולם גיבורים אלמונים‪ ,‬מתים‪ ,‬קפואים בשלג‪ .‬היריות נשמעו לעיתים‬
‫תכופות יותר; נותרה רק השאלה אם לכולנו מחכה אותו הסוף ומי הבא בתור‪.‬‬
‫כך עברו שלושה לילות‪ .‬בשעות היום נתנו לנו לנוח‪ ,‬אך אוכל לא קיבלנו‪ .‬הנשים לא יכלו‬
‫לסבול את הצמא הנורא; מילאו מיכלים בשלג ובלעו אותו בגושים‪ .‬גם אני אכלתי שלג‪ .‬תמיד‬
‫הסתפקתי בכמות קטנה‪ ,‬כי חששתי מהצטננות‪.‬‬
‫ביום הרביעי בבוקר הגענו לעיר הפולנית לוסלאו‪ .‬עברנו ברחוב הראשי‪ ,‬ראינו אוכלוסייה‬
‫אזרחית וחנויות פתוחות‪ .‬אסירה פולניה ארית עברה ליד ביתה עסק שלה; מרוב פחד מפני‬
‫השומר‪ ,‬לא העזה אפילו להסתכל לכיוון ההוא‪ .‬בלוסלאו שהינו יום שלם‪ .‬נאמר שלא נמשיך‬
‫ברגל‪ ,‬אלא ברכבת‪ .‬וכך היה‪ .‬בערב הרביעי של המסע הובלנו לתחנת הרכבת‪ ,‬שם עמדו‬
‫רכבות משא עם קרונות פתוחים‪ .‬אכן‪ ,‬הגיע קץ לנדודים; חשבנו שניסע ישר לגרוס‪-‬רוזן‪,‬‬
‫למחנה עליו דובר באושוויץ‪.‬‬
‫בקושי הצלחנו לטפס על הקרונות הגבוהים‪ ,‬למעלה ממאה אסירות בכל קרון‪ .‬הזריזות תפסו‬
‫מייד את המקומות ליד דפנות הקרון‪ ,‬היתר ישבו על הרצפה השחורה‪ ,‬המכוסה כולה בלכלוך‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 84 -‬‬

‫ובאבק פחם‪( .‬השומר שלנו הביא לעצמו צרור קש עליו התיישב)‪ .‬בצפיפות שנוצרה‪ ,‬נותר‬
‫לכל אחת מעט מקום לישיבה על הרצפה‪ ,‬לא כל שכן בערב‪ ,‬כשרצינו למתוח את גפינו‬
‫העייפים‪ .‬נשמעו קללות‪ ,‬התפתחו מריבות ואף תגרות; כל אחת רצתה לנוח‪ ,‬וזה לא הלך‪.‬‬
‫בטרם נרדמתי הרגשתי את הנעלים הכבדות של שכנתי מונחות על חזי‪.‬‬
‫באמצע הלילה התעוררנו לצפירות אזעקה‪ .‬השומר קפץ מהקרון והסתתר תחתיו; הנשים‬
‫נשארו בקרון הפתוח ומעליו רק הכוכבים‪ .‬פתאום נשמעו קולות נפץ ומייד הבזיק אור גדול‪.‬‬
‫נבהלנו עד מאוד‪ ,‬אך לא נותן אלא לשכב על רצפת הקרון ולכסות את הראש בשמיכה –‬
‫הגנתנו היחידה‪.‬‬
‫למחרת הגענו לעיר ורוסלאב‪ .‬חוץ מפירורים לא נשאר לנו דבר מהמלאי‪ ,‬ואז חולקו מעט‬
‫לחם ומרגרינה‪ .‬ביקשנו מהשומר להביא לנו לפחות מעט מים חמים מהקטר‪ ,‬והוא הביא את‬
‫מבוקשנו בקערה שלו‪ ,‬הלך וחזר מספר פעמים‪ .‬המים לא היו נקיים במיוחד‪ ,‬אבל בנות המזל‬
‫ששתו מהם‪ ,‬שתו אותם בחשק רב‪.‬‬
‫התחנה הייתה עמוסה מאוד‪ ,‬הקרון שלנו עמד בין שתי רכבות‪ .‬אחת הייתה רכבת צבאית;‬
‫החיילים ניגשו לחלונות והתבוננו בנו בתדהמה‪ ,‬אך כשביקשנו מהם אוכל‪ ,‬לא זרקו לנו אפילו‬
‫פירור‪ .‬בצידו השני של הקרון עמדה רכבת של הצלב האדום‪ .‬אחת הבנות קפצה מהקרון‪,‬‬
‫ניגשה לאחות גרמניה וביקשה מעט מים חמים‪ .‬האחות השיבה‪" :‬בשביל יהודים אין מים‬
‫חמים!" הצעירה חזרה משם כולה ממורמרת וקראה בלעג‪" ,‬הנה לכם מוסד בינלאומי‬
‫המתיימר לפעול למען האנושות!" כאילו לא היה ידוע שגרמניה הנאצית מכירה בחלק מסוים‬
‫של האנושות בלבד‪ ,‬ושהצלב האדום הגרמני קיים רק עבור ארים‪.‬‬
‫עוד סצנה מעניינת נשארה בזיכרוני מברסלאו‪ .‬עמדתי על יד אסירה שסיפרה לי יום קודם לכן‬
‫שהיא בת תערובת‪ ,‬ואחותה‪ ,‬הנשואה לנוצרי‪ ,‬מתגוררת בברסלאו‪ .‬עכשיו ביקשה רשות‬
‫ללכת לשירותים‪ .‬ראינו אותה קופצת מהקרון‪ ,‬זוחלת מתחתיו ויוצאת בצידו השני‪ .‬בתחנת‬
‫הרכבת היו המוני אנשים‪ ,‬רובם אזרחים מפונים מזירות קרב‪ ,‬והבחורה נעלמה ביניהם‪.‬‬
‫שאלנו את השומר מה יעשה עם אחת האסירות תברח; הוא השיב שזה לא ישנה דבר‪,‬‬
‫יישארו עוד מספיק מאיתנו‪ .‬האיש היה אחד השומרים שהחליפו‪ ,‬אי‪-‬שם בדרך‪ ,‬את‬
‫האסאסניקים של אושוויץ‪ .‬השומרים החדשים לא נשאו נשק‪ ,‬והשומר לשנו היה אחד מאלה‬
‫שנעלמו עוד טרם שחצינו את גבול פולין‪-‬גרמניה‪.‬‬
‫הרכבת נסעה לעבר ברלין ונעצרה כל רגע בגלל התקפות האוויר התכופות על האזור; כך‬
‫לקח כמעט יומיים להגיע לעיר פירסטנברג‪ .‬שם הורו לנו לרדת‪ .‬הופעתנו שינתה את המראה‬
‫של תחנת הרכבת באופן דרסטי‪ ,‬השארנו אותה במצב נורא‪ :‬לכלוך ושמיכות מטונפות כיסו‬
‫את הרציפים‪ ,‬גופות רבות שכבו פזורות על הקרקע‪ .‬אכן‪ ,‬גם בקטע האחרון של המסע מתו‬
‫אסירות‪ ,‬חלקן מרעב ומאובדן כוחות‪ ,‬חלקן נחנקו בצפיפות ששררה בקרונות הסגורים‪.‬‬
‫בחוץ חיכו לנו משגיחות במדים‪ ,‬במדי האס‪ .‬אס‪ .‬המוכרים‪ .‬הטור שהעמידו כבר לא נראה אין‬
‫סופי; שורותינו התדלדלו מאוד‪ .‬אסירות רבות מאוד לא עמדו בייסורי פינוי אושוויץ‪.‬‬
‫[‪]11‬‬
‫נאמר לנו שבקרבת המקום נמצא מחנה הריכוז רוונסבריק‪.‬‬
‫‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 85 -‬‬

‫אוברהייד‪ ,‬צ'כיה‪ 4 ,‬במאי ‪ – 1945‬צעדת מוות של נשים‪ ,‬שנמשכה ‪ 109‬ימים‪.‬‬
‫האסירות הוצעדו כ־‪ 800‬קילומטרים במזג אוויר קשה‪.‬‬
‫‪ 149‬האסירות שנותרו בחיים צולמו יום לפני סיומה של הצעדה‪]2[.‬‬

‫ארוך יחיאל מרטה‬
‫צעדת המוות ממחנה השהשמדה אושוויץ‬
‫ארוך יחיאל מרטה‪ ,‬הינה ילידת סלוניקי אשר ביוון‪ .‬בשנת ‪ 1941‬כאשר הגרמנים כבשו‬
‫את סלוניקי הייתה בת ‪ 13‬בלבד‪ .‬עברה את כל תלאות השואה ביוון עד ששולחה‬
‫למחנה ההשמדה אושוויץ‪ .‬גם כאן עברה תלאות ועינויים קשים‪ .‬אחרי שהות של ארבעה‬
‫חודשים באושוויץ‪ ,‬התחילה צעדת המוות כפי שמתוארת בעדותה שניתנה ל"יד ושם"‪.‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫מה קרה אחרי ארבעה חודשים שאת ב‪?Auschwitz-‬‬
‫אחרי ארבעה חודשים התחיל הכי‪-‬הכי קשה‪ ,‬הכי קשה‪ ,‬לקחו אותנו ברגל‬
‫מ‪ Auschwitz-‬עד תחנת הרכבת שמגיעה לגרמניה‪ ,‬ימים ולילות‪ ,‬לא יודעת כמה‪,‬‬
‫שבוע‪ ,‬שבועיים‪ ,‬לא יודעת כמה הלכנו ברגל‪ ,‬זה היה הסבל הכי גדול‪.‬‬
‫איזה עונה‪ ,‬היה חורף‪ ,‬איזו עונה הייתה?‬
‫הייתה עונה כמו אביב‪ ,‬ולקחו אותנו ברגל‪ ,‬הולכים‪ ,‬הולכים‪ ,‬בלי סוף‪.‬‬
‫קיבלתם אוכל לדרך?‬
‫שום אוכל לא קיבלנו‪ ,‬ידיים ריקות‪ ,‬הלכנו ברגל‪ ,‬והיה נהייה לילה‪ ,‬היו מחפשים באיזה‬
‫אורווה לשים אותנו‪ ,‬איפה שחזירים ישנים‪.‬‬
‫אתם פוגשים אזרחים בדרך‪ ,‬אזרחים פולנים‪ ,‬אזרחים גרמנים?‬
‫שום דבר‪ ,‬הכל יבש היה‪ ,‬דרכים כאלה‪ ,‬ואולי איזה שבועיים‪ ,‬אני לא יכולה להגיד‬
‫בדיוק‪ ,‬שאני הרבה לא זוכרת‪.‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 86 -‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫אתן רק בנות צועדות או גם גברים?‬
‫גברים לחוד‪ ,‬אנחנו לא היינו עם גברים‪ ,‬היה מחנה של גברים‪…‬‬
‫אבל כשאתן הולכות‪ ,‬כשאתן צועדות‪.‬‬
‫רק לבד‪ ,‬רק הבנות והשומרים‪.‬‬
‫כמה בנות צעדתן ככה‪ ,‬בערך?‬
‫לא יודעת איך להגיד לך‪ ,‬בלוק שלם שהיה לנו‪ ,‬לקחנו אותנו‪ ,‬בלוק שלם‪.‬‬
‫מה זה בלוק שלם?‬
‫היו לנו כמה בנות‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬מאה בנות‪ ,‬יותר‪.‬‬
‫וכמה שומרים שומרים עליכן?‬
‫שומר אחד קדימה‪ ,‬אחד אחורה ואחד מכל צד‪ ,‬זה ארבעה‪.‬‬
‫ארבעה שומרים בסך הכול‪ ,‬מאה בנות בערך‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬לא רק אנחנו‪ ,‬אספו‪ ,…‬רק משלנו‪ ,‬אספו‪ ,‬אספו גם‪.‬‬
‫היו בנות שניסו לברוח בדרך?‬
‫איפה‪ ,‬למי היה כוח לברוח? אני אומרת לך‪ ,‬שהיינו ב‪ Auschwitz-‬היה לנו קצת כוח‪,‬‬
‫אבל אחר‪-‬כך‪ ,‬כשהלכנו בלי אוכל‪ ,‬בלי אוכל‪ ,‬לא היה לנו כוח‪.‬‬
‫מישהו עוזר לך ללכת בדרך?‬
‫לא‪ ,‬לא‪.‬‬
‫מה קורה למישהי‪ ,‬שאין לה כוח ללכת?‬
‫אנחנו אחד עם השני‪ ,‬מחזיקים אחד את השני והולכים‪ .‬תשמעי‪ ,‬אני קיבלתי פעם‬
‫נשיכה מכלב‪ ,‬אני שכחתי להגיד לך‪ ,‬וזה היה גם ב‪ ,Birkenau-‬היינו עובדים עוד‬
‫ב‪ Rauskommando-‬שהייתי חולה עם הטיפוס‪ ,‬אז בהליכה‪ ,‬ללכת לעבוד היה לי‬
‫עוד‪ ,‬ואני הייתי חולה עם חום‪ ,‬והיה לי קשה לעלות את העליות האלה‪ ,‬נשארתי‬
‫אחרונה‪ ,‬זרק לי את הכלב‪ ,‬נתן לי נשיכה‪ ,‬שעד היום יש לי את הסימן‪ ,‬ואני לא הוצאתי‬
‫מהפה הגה‪ ,‬כאילו שזה לא אני‪ ,‬כלב בא‪ ,‬הוא נשך‪ ,‬הוא נשך‪ ,‬יש לי פה עוד השן פה‪,‬‬
‫פה הוא נשך לי‪ ,‬כאילו לא אני‪ ,‬הבנות שאלו‪ ,‬אם לא כאב לי‪ ,‬כאב לי‪ ,‬מה אני אעשה‪,‬‬
‫מה אני אצעק? אם אני אצעק‪ ,‬הוא ירביץ לי יותר‪ ,‬לא צועקת‪ ,‬לא צעקתי‪ ,‬בגלל‬
‫שנשארתי אחרוה‪ ,‬אחר‪-‬כך‪ ,‬כשהם עשו הפסקה‪ ,‬היו עומדים‪ ,‬אז אני התחלתי על‬
‫ארבע לעלות את העלייה ולהגיע אליהם‪ ,‬ואחר‪-‬כך‪ ,‬כשהיו עומדים לעשות הפסקה‪ ,‬אני‬
‫הייתי הולכת‪ ,‬שאני לא אשאר עוד פעם אחרונה‪ ,‬הייתי הולכת קדימה‪-‬קדימה‪ ,‬וזה מה‬
‫שקרה‪ ,‬קיבלתי גם את הנשיכה‪ ,‬ואני לא הוצאתי כלום מהפה‪ ,‬נהיינו אטיות‪ ,‬היינו‬
‫רואים ערמות של גופות מתים‪.‬‬
‫בבוקר כשהיינו יוצאים לעבודה‪ ,‬ערמות‪ ,‬לא רוצה להגזים כמו שתי מטר גובה אחד עם‬
‫השני‪ ,‬אחד על השני‪ ,‬יש לי ספר מה שמראים את כל זה‪ ,‬ולא היה מדגדג‪ ,‬לא היה‬
‫מדגדג‪ ,‬כשהיינו חוזרים מן ‪ …‬קומנדו‪ ,‬כשעוד היינו ב‪ Birkenau -‬בדרך שהיינו באים‪,‬‬
‫היינו מריחים את הריחות של הבשר‪ ,‬אז היינו אומרים‪" :‬אה‪ ,‬כבר היה טרנספורט‬
‫היום‪ ,‬בנות‪ ,‬טרנספורט עבר שרפו אותם"‪ .‬ריח של בשר חרוך‪ ,‬מאמי‪ ,‬הבשר נשרף‪,‬‬
‫את מריחה את הריח‪ ,‬והיה כואב לנו הלב‪ ,‬אבל התרגלנו‪ .‬התרגלנו להיות כאלה קשים‪,‬‬
‫אבן קשה‪ ,‬לא היה איכפת לי כלום‪ ,‬רק סבל וסבל וסבל‪ ,‬נורא ואיום‪.‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫כשאתם צועדות מ‪ Auschwitz-‬גם יש כלבים בדרך‪ ,‬הגרמנים עם כלבים?‬
‫תמיד עם הכלבים‪ ,‬תמיד עם הכלבים‪.‬‬
‫זאת אומרת שמי שנעצרת ושחלשה מידיי‪ ,‬משסים בה את הכלב?‬
‫תשמעי‪ ,‬אני אומרת שב‪ Auschwitz-‬היינו כולנו יותר חזקות‪ ,‬ויותר בריאות‪ ,‬קיבלנו‬
‫קצת בשר בגוף‪ ,‬היו תנאים טובים‪ ,‬אז כבר לא היה צורך‪ ,‬גם כולם כבר היה להם כוח‪,‬‬
‫ומהבלוק עד העבודה היה יותר קרוב‪ ,‬לא היה הרבה דרך‪.‬‬
‫אני מדברת על הצעדה כבר שמוציאים אותכם מ‪ , Auschwitz-‬הצעדה עד ‪Bergen‬‬
‫‪ Belsen‬גם כן יש לשומרים כלבים?‬
‫בטח‪ ,‬בטח‪.‬‬
‫את אומרת שאתן צועדות ככה שבועיים בערך‪ ,‬לאן אתן מגיעות אחרי שבועיים?‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 87 -‬‬

‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬

‫ש‪:‬‬
‫ת‪:‬‬
‫ש‪:‬‬

‫אנחנו צועדות את השבועיים האלה‪ ,‬לפני שהגענו‪ ,‬כבר היה גרמניה‪ ,‬לפני שהגענו‬
‫לתחנת הרכבת‪ ,‬עשינו הפסקה באיזה תיאטרון גרמני ענק עם כל הדגלים‪ ,‬והתכרבלנו‬
‫ככה במדרגות‪ ,‬לא הוצאנו שבועיים נעליים מהרגל‪ ,‬אם תוציאו את הנעל‪ ,‬לא תוכלי‬
‫להחזיר אותה‪ ,‬רטוב מהשלג‪ ,‬מהקור‪ ,‬אי אפשר להוציא‪ ,‬לא נעליים‪ ,‬לא החלפנו כלום‪,‬‬
‫ככה היינו שבועיים‪ ,‬אז ישנו במקום הזה‪ ,‬ומשמה זה היה לא הרבה ללכת בשביל‬
‫תחנת הרכבת‪.‬‬
‫את יודעת אולי איפה הייתה תחנת הרכבת?‬
‫בגרמניה‪ ,‬אבל לא יודעת בדיוק איפה‪ ,‬לא יודעת דיוק איפה‪ ,‬ומשמה שמו אותנו‬
‫בתחנת הרכבת‪ ,‬יותר צפוף ממה ששמים סרדינים בקופסא‪ ,‬כולנו היינו עומדות‪ ,‬מלא‬
‫ככה‪ ,‬לא היה גג פתוח‪ ,‬והרגליים‪ ,‬את לא יודעת‪ ,‬אם זה רגל שלך או רגל של מישהי‬
‫אחרת‪ ,‬מרוב שהיינו דבוקים‪ .‬אני זוכרת שאחת מהבנות קצת השתגעה שמה‪,‬‬
‫התחילה לדבר כל מיני שטויות‪ ,‬ולקחת מים‪ ,‬היינו צריכים לקחת מהשלג‪ ,‬אין מים‪ ,‬אין‬
‫כלום‪ ,‬סרדינים‪-‬סרדינים‪ ,‬את לא יודעת‪ ,‬איפה הרגל שלך‪ ,‬איפה הרגל שלה‪ ,‬הביאו‬
‫אותנו שמה‪ ,‬הורידו אותנו‪ ,‬והביאו אותנו לבלוק‪.‬‬
‫לאן‪ ,‬ל‪? Bergen Beisen-‬‬
‫כן‪.‬‬
‫מה את רואה‪ ,‬כשאת מגיעה ל‪? Bergen Belsen-‬‬
‫[‪]12‬‬

‫צעדת מוות של אסירי מחנה דכאו‪ ,‬סוף אפריל‪1945 ,‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 88 -‬‬

‫ביבליוגרפיה‬
‫בירנבאום הלינה‪ :‬החיים כתקווה‪ ,‬הוצאת המחברת‪ ,‬תשס"ד‪.2004-‬‬
‫הרמן מניה‪ :‬ילדות גזולה‪ ,‬הוצאת המחברת‪ ,‬תשס"ח‪.2008-‬‬
‫וירצברג בני‪ :‬מגיא ההריגה לשער הגיא‪ ,‬מסדה‪ ,‬תשכ"ז‪.1967-‬‬
‫זילברברג טובה‪ :‬אימא בקשתך נתקבלה!!‪ ,‬הוצאת המחברת‪ ,‬תשנ"ב‪.1992-‬‬
‫לזר‪-‬ליטאי חיים‪ :‬חורבן ומרד‪ ,‬משואות‪ ,‬תש"י‪.1950-‬‬
‫לנצמן אברהם‪ :‬שרידי זקסנהאוזן מספרים‪ ,‬הוצאת עמותת הניצולים‪ ,‬תשס"ה‪.2005-‬‬
‫פולק אורליה‪ :‬שלוש שנות גירוש‪ ,‬קיבוץ דליה‪ ,‬תשנ"ח‪.1988-‬‬
‫פורת משה‪ :‬באמונה בחסד וברחמים‪ ,‬מורשת וקיבוץ שלוחות‪ ,‬תשמ"ח‪.1987-‬‬
‫פפירבלט מרדכי‪ :‬מבריח הקרפיונים‪ 900 ,‬יום במחנות אושוויץ‪ ,‬יומן אישי‪,‬‬
‫משרד הבטחון‪ ,‬תשנ"ט‪.1999-‬‬
‫שטייניץ צבי‪:‬מקום אליו לא שבתי מעולם‪,‬הוצאת בבל‪ ,‬תשס"ג‪.2003-‬‬
‫שילנסקי דב‪ :‬חשכה לאור היום‪ ,‬יד ושם‪ ,‬תשס"ו‪.2006-‬‬
‫ארוך יחיאל מרטה‪ :‬עדותה ביד ושם‪ ,‬תיק ‪O.3/12898‬‬
‫בצ'ה אהרון‪ :‬עדותו ביד ושם‪ ,‬תיק ‪O.3/6704‬‬

‫מאמרים‬
‫‪.‬‬
‫באואר יהודה‪ :‬צעדות‪-‬המוות ‪ -‬ינואר‪-‬מאי ‪ ,1945‬יהדות זמננו א‪,221-199 ,‬‬
‫תשמ"ד‪.1984-‬‬
‫בלטמן דניאל‪ :‬צעדות המוות‪ :‬רוצחים וקורבנות‪ ,‬בשביל הזיכרון‪ ,23 ,‬עמ' ‪,22-16‬‬
‫תשנ"ז‪.1997-‬‬
‫בלטמן דניאל‪ :‬צעדות המוות (ינואר‪-‬מאי ‪ :)1945‬מי אחראי למה?‪ ,‬יד ושם‪ :‬קובץ‬
‫מחקרים ‪ 28 ,‬עמ' ‪ ,160-127‬תש"ס‪1999/2000-‬‬
‫הורביץ אריאל‪ :‬מצעד המוות של יהודי חלם והרוביישוב לעבר הנהר בוג בדצמבר ‪1939‬‬
‫ילקוט מורשת‪,‬עמ'‪ ,68-51 ,‬תשנ"ט‪1999 -‬‬
‫לפין אלאונורה‪ :‬צעדות המוות של יהודים הונגרים דרך אוסטריה באביב ‪ ,1945‬יד ושם‪,‬‬
‫קובץ מחקרים‪ ,28 ,‬עמ' ‪ ,192-161‬תשנ"ט‪.2000/1999-‬‬
‫סצ’לצקי אנדז’י‪ :‬מצעדי המוות מאושוויץ‪ ,‬ילקוט מורשת ‪ ,74‬עמ' ‪,158-141‬‬
‫תשס"ב‪. 2002 -‬‬
‫פישר רחל‪ :‬צעדות המוות‪ ,‬בשביל הזיכרון ‪ ,23‬עמ' ‪ ,32-23‬תשנ"ז‪.1997-‬‬
‫קרקובסקי שמואל‪ :‬במיצעד המוות‪ ,‬ילקוט מורשת‪ ,‬נ"ו‪ ,‬עמ' ‪ ,153-140‬תשנ"ד‪.1994-‬‬
‫קרקובסקי שמואל‪ :‬צעדות המוות בתוך אנציקלופדיה של השואה {עורך‪ :‬ישראל גוטמן}‪,‬‬
‫כרך ד‪ ,‬עמ' ‪ ,1050-1046‬יד ושם וספריית הפועלים‪ ,‬תש"ן‪.1990-‬‬

‫מראי מקומות‬
‫‪ .1‬מתוך אתר האינטרנט של "יד ושם"‪:‬‬
‫‪http://www1.yadvashem.org/shemot/art03.html‬‬
‫‪ .2‬מקור התמונה‪ :‬ארכיון התמונות של "יד ושם"‪.‬‬
‫‪ .3‬בלטמן צבי‪ :‬צעדות המוות רוצחים וקורבנות‪ ,‬בשביל הזיכרון ‪ ,23‬עמ' ‪22-16.‬‬
‫‪.4‬הדברים המובאים להלן הם מאתר מט"ח‪ .‬הדברים נכתבו ע"י בית הספר להוראת השואה‬
‫ב"יד ושם" באתר‪http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8392 :‬‬
‫‪ .5‬הרמן מניה‪ :‬ילדות גזולה‪ ,‬עמ' ‪ ,41-5‬הוצאת המחברת‪ ,‬תשס"ח‪.2008-‬‬
‫‪ .6‬פפירבלט מרדכי‪ :‬מבריח הקרפיונים‪ 900 ,‬יום במחנות אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.413-373‬‬
‫‪ .7‬פורת משה‪ :‬באמונה בחסד וברחמים‪ ,‬עמ' ‪96-83.‬‬
‫‪ .8‬בצ'ה אהרון‪ :‬עדותו ביד ושם‪ ,‬תיק ‪O.3/6704‬‬
‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 89 -‬‬

‫‪ .9‬זילברג טובה‪ :‬אימא בקשתך נתקבלה!!‪ ,‬עמ' ‪250-241.‬‬
‫‪ .10‬שטייניץ צבי‪:‬מקום אליו לא שבתי מעולם‪,‬עמ' ‪354-336.‬‬
‫‪ .11‬פולק אורליה‪ :‬שלוש שנות גירוש‪ ,‬עמ' ‪94-87.‬‬
‫‪ .12‬ארוך יחיאל מרטה‪ :‬עדותה ביד ושם‪ ,‬תיק ‪O3/12898‬‬

‫________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬צעדות המוות בשואה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 91 -‬‬