ויליאם בלייק והאלהת האדם(*) - דעת

כל הלוקח בידו אחד מספרי שיריו של ויליאם בליק או מעיין בקובץ הציורים שלו, יתרשם מיד מעצמת ההשפעה של התנ"ך. ירושלים עתידה להיבנות באנגליה, ובאנגליה יגיע חזון הנביאים למימושו המלא. למשורר הנבחר שהוא גם נביא – דהיינו, בליק עצמו – יהיה חלק מכריע במלחמת קודש זו, שתיערך בתוך נפשו של המשורר פנימה, אבל מהלכיה ישפיעו על כל העולמות:

I will not cease from mental fight

Nor shall my sword sleep in my hand

Till we have built Jerusalem.

In Englands green and pleasant land

(לא אחדל ממאבק רוחני,

אף לא תדע חרבי תנומה

עדי נבנה ירושלים

באדמת אנגליה הנעימה⁽¹⁾).

שיר מפורסם זה משמש מבוא לשיר "נבואי" גדול ששמו "מילטון", המחולק לשני ספרים שנחרטו על יותר מארבעים לוחות מצוירים, מעשה ידי המשורר האמן עצמו. אין זה מקרה שבמרכז השיר הזה ניצב קודמו הגדול של בליק, הלא הוא המשורר ג'ון מילטון. את היסוד התנ"כי שבשירתו ירש בליק במידה רבה ממילטון, שכתב במאה השבע-עשרה את האפוס הדתי על גירוש האדם מגן עדן⁽²⁾. רישומו של שיר גדול זה ניכר בכל כתביו של בליק. מילטון גם הוא ראה את עצמו כנביא, שנבחר להביא בשורה של גאולה לעמו ולארצו. בפרק אוטוביוגרפי שכתב בשנת 1642, מדמה מילטון את עצמו לישעיהו הנביא ששפתותיו נכוו באש שנלקחה מעל המזבח⁽³⁾. בליק מפתיע אותנו עוד יותר, ובאחד משיריו המוזרים – 2Heaven and Hell 179The Marriage of – הוא מספר כיצד היה רגיל לסעוד את סעודת הצוהריים יחד עם ישעיהו ויחזקאל, והיה משוחח אתם על אמנות השיר!⁽⁴⁾ בנקודה זו הוא כאילו ממשיך ומשלים את המסורת הרוחנית והפיוטית של מילטון, שאחד מעיקריה הצמדת הייעוד והתפקיד של אנגליה ומשורריה לאלה שנועדו לעם ישראל בימי קדם.

ב"מילטון" חוגג בליק למעשה את הזדהותו עם דרכו הפיוטית של קודמו – וזהו נושא השיר. איחודם של השניים מתחולל בצורה מוחשית ומפתיעה כאשר באחד מן השיאים הדרמטיים של האפוס קם מילטון לתחייה, ויורד "כמו כוכב נופל" לתוך גנו של בליק בכפר פלפהם, שם הוא מתחבר עם בליק דרך רגלו השמאלית! (לוח מס' 15).

על אף כל זאת, דרכו של בליק שונה מאוד מזו של מילטון בזמנו. בליק מבקש לשים את הדגש על העצמה הפיוטית של התנ"ך. על נושא זה הוא מדבר עם ישעיהו ויחזקאל, דהיינו, על "רוח השירה" (Poetic Geniuns) שהנביאים גילו בנבואתם, שהיא לדעתו הערך העליון של כתבי-הקודש. יש לו ביקורת חריפה על מילטון על שהקדיש חלק כה מרכזי לתוכנם המעשי וה"הלכתי" של כתבי-הקודש, בזמן שבמלאכת השיר, בצורה ובסגנון, נהג לזנוח את הדגם העברי ולאמץ את הדגם הרומי והיווני. לדעתו של בליק יש לגנות את "הכתבים המסולפים והגנובים של הומרוס, אובידיוס, אפלטון וקיקרו", שאין להשוותם בשום אופן "לשגב האמיתי שבתנ"ך"⁽⁵⁾. הסגנון המרומם של הנביאים והמשוררים העבריים עורר אצלו התלהבות בלתי-מסויגת. והוא ניסה לחדש סגנון זה בשיריו הנבואיים גם במישור הפרוסודי – על ידי משהו מעין חרוז חופשי, שביסודו מבנה התקבולת – סוג של פרוסודיה שאומץ לאחר מכן גם על ידי האמריקני וולט ויטמן.

בעיני בליק, רוח הקודש היא בראש ובראשונה רוח הדמיון. נדמה שהרעיון הזה הובע בראשונה על ידי ברוך שפינוזה. כידוע, שפינוזה הרחיב את העיקרון הפרשני המסורתי, לפיו "דיברה תורה כלשון בני אדם" (עיקרון שהיה לאבן-פינה במשנתו הפילוסופית של הרמב"ם), והוציאו מהקשרו. שפינוזה טען (ואחריו תומס פיין ורבים אחרים בתקופת ההשכלה האירופית), שאין לחפש אמיתות פילוסופיות בכתבי הקודש; אין בהם משום "דעת עליון", ולמעשה לא ניתנה לנביאים חכמה או בינה מיוחדות (כמו שהרמב"ם היה סבור). חכמה, אפילו במובן של דעת האלוהים, היא הסגולה של הפילוסופים. מה מייחד אפוא את הנביאים? תשובתו של שפינוזה היא שלנביאים מנה גדושה של כוח הדמיון (potevtia ⁽vividius imaginendi ⁽⁶) . אין להניח ששפינוזה בא להעלות בכך את הנביא לדרגה עליונה; הוא בא רק להסביר את השפעתם החזקה של כתבי-הקודש על קוראיהם, ובמיוחד על קוראים לא-משכילים.

בא בליק ומקבל את האפיון הזה. כוחם של הנביאים יסודו בדמיון האנושי. אבל הדמיון הוא העיקר: אין למעלה הימנו; הוא ראשון והוא אחרון. אין חכמה ובינה אחרת מלבד האמת שהדמיון מספק לנו. המשורר השואב את מילות השיר האמיתי ממעינותיו הפנימיים קובע בזאת את מעמדו כנביא. אפשר לשאול: ומה עם המסר? ובליק היה עונה שזהו המסר; השיר והישועה חד הם:

"אינני מכיר נצרות אחרת ולא בשורה אחרת מלבד החירות הניתנת לגוף ולנפש לעסוק במלאכת הקודש של פעולת הדמיון"⁽⁷⁾.

מילטון, בזמנו, עוד האמין בצורך לפעול בתחום ההיסטורי והפוליטי כדי לממש שם את דבר הישועה. במשך חמש-עשרה שנים נטש את העיסוק בשירה והתמסר למאבק הפוליטי לצד הפוריטנים, שבמלחמתם ראה מלחמת קודש. בחלק מאותה תקופה אף כיהן כמזכירו של קרומוול לצורך ניהול ההתכתבות שלו בלטינית. פירוש הדבר שלמשורר התחייבויות שאת מקורן יש אולי לחפש בזירה הפנימית של השיר, אבל הן דורשות מימוש, הוצאה לפועל, בעולם המעשי. דברי השיר אינם מסתיימים ומתגשמים בשיר עצמו. בתחילת דרכו שם גם בליק את הדגש על ההתרחשויות הגדולות של זמנו, תוך הזדהות עם המהפכות בצרפת ובאמריקה. הוא ראה בהן את האתגר הגדול למשורר בעל השראה נבואית, ומבחינה זו ראה את עצמו כממשיך המלחמה ההרואית של מילטון למען שחרור האנושות מהעריצות בתחום הפוליטי והדתי. הדמות המיתולוגית העומדת במרכז עולמו הדמיוני של בליק בשלב מוקדם זה של נבואתו היא אורק (Orc) – כוח המסמל את רוח המהפכה האלימה. הוא דומה קצת לפרומתאוס במיתולוגיה היוונית, המביא לבני האדם את האש ומסמל גם את הצורך ואת האפשרות לפרוץ דרכים חדשות. אבל החל משנת 1797 בערך, חלק שינוי מהותי. מעתה מפנים בליק את היסוד המהפכני.

מעתה, המשורר הוא זה שבונה את ירושלים, הוא עושה זאת לא על ידי השפעתו על העולם שמחוץ לשיר, אלא על ידי עצם פעולת הדמיון. יש כאן בעצם תהליך מאגי. האירוע הדמיוני "מפעיל" אירוע דומה במישור ההיסטורי, ללא קשר סיבתי ביניהם. המלחמה איננה עוד אירוע של דם ואש, כמו בקרבות שהתנהלו באמריקה ובצרפת. אין כאן דיאלוג, דו-שיח, עם ההיסטוריה. מדובר ב- mental fight, דהיינו, בקרב בין ישויות וכוחות דמיוניים, המתנהל כולו בתוך נפשו של המשורר פנימה. בעקבות שינוי זה יחול שינוי גם במיתולוגיה. אחרי 1797 בולטת דמות אחרת. לא אורק, אלא לוס (Los) יהיה מעתה הכוח המוביל בעולמו הפיוטי של בליק.

וכפי שפוסטר דימון קובע בפשטות, ⁽Los is Poetry"⁽⁸", הוא גם ישו, גם אלוהי העולם הזה, והוא גם מזוהה לעתים קרובות עם בליק עצמו.

מכאן אחד היסודות הדיאלקטיים בעולמו של בליק. הוא מזדהה באופן קיצוני עם המורשת העברית, ומסתייג ממנה באופן לא פחות קיצוני. ספרי התנ"ך – השיח הנשגב של הנביאים, מזמורי תהלים, שיר-השירים, מהווים נורמה של רוח השיר האמיתי בכלל (poetic genuins). לדידו אין למעלה הימנו. אבל מכאן אין להסיק מסקנה של זיקה להשקפת העולם הנובעת מדברי הנביאים – מערכת היחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אדרבא, מתברר שהשקפת עולם זו רחוקה מהיות נורמטיבית בשביל בליק. אין לו עניין במוסר הנביאים, בעשרת הדברות, ב"צדק צדק תרדוף". האמונה באל המצווה, אל היהודים, המטיל עלינו חובות ואיסורים, היא לדעת בליק אמונת שקר. אצל בליק אנחנו קרובים לשורשיה של האנטישמיות המודרנית שמקורה בהשכלה האירופית של וולטייר והולבך⁽⁹⁾, אותה אנטישמיות אידיאולוגית המכוונת נגד היהדות עצמה, החל ממה שמסופר על אברהם אבינו ועד סיפור כיבוש הארץ על ידי יהושע. בליק טען, כמעט כמו אויבי ישראל בימינו, שהדימוי של אבותינו המתקבל במקרא הוא דימוי של עם רשע ואכזרי⁽¹⁰⁾. כתבי הקודש אינם מחייבים כמערכת חוקים ומשפטים, ואין בהם משום סמכות מוסרית ודתית. כל זה, האמין בליק, אינו אלא המורשת הפוריטנית. והפוריטניות היא אויבת השיר, אויבת האהבה והחירות, גורם שהוא מכנה בשיר אחר – The Synagogue of Satan in dark Sanhedrim – "בית הכנסת של השטן בסנהדרין חשוך" (ארדמן, עמ' 359). כבר בשיר קצר מהקובץ "שירי הניסיון' (songs ofExperience) משנת 1794 הוא מביע עמדה חריפה נגד כל דת מאורגנת וממוסדת:

I went to the Garden of Love

And saw what I never had seen:

A chapel was built in the midst,

Where I used to play on the green.

And the gates of this chapel were shut,

and "Thou shalt not" writ on the door,

So I turn'd to the Garden of Love,

That so many sweet flowers bore,

And I saw it filled with graves,

And tombstones where flowers should be:

And Priests in black gowns, were walking their rounds,

And binding with briars, my joys and desires.

(הלכתי לגן האהבה,

שם ראיתי דבר לא נראה:

בית-תפילה שם נבנה באמצע,

אי נהגתי שחק בדשאה.

ושערי זה הבית סגורים,

ו"לא" על הדלת נכתב;

אז פניתי על גן האהבה

שרבים וענוגים הם פרחיו;

וראיתי כי מלא הוא קברים,

ומצבות בו במקום פרחים;

כוהנים בשחורים סובבים שם ועוברים

קושרים שמחותי ותאוותי בחוחים)⁽¹¹⁾ .

זה גם כיוון טענותיו של בליק נגד מילטון. מילטון בנה את האפוס שלו מסביב לנושא של Man's first disobedience – דהיינו, אי-הציות הראשון של האדם. מילטון דגל בזמנו בחופש הדעות, חופש פוליטי וחברתי, אבל לדעתו אין להפריד בין החופש הזה לבין קבלת עול מצוות – זה תלוי בזה, בחינת "חירות על הלוחות". כאן הצד ה"עברי" של מילטון! ובעיני בליק ה"עבריות" הזאת היא הצד האפל של מילטון ושל השפעתו על ההיסטוריה הרוחנית של אנגליה! אם השיר האפי של בליק מביא לפנינו את איחודם (פשוטו כמשמעו) של בליק ומילטון בהתחברותם יחד עד שהיו לאיש אחד, הוא גם מספר על תהליך ההיטהרות שמילטון חייב לעבור כדי לסלק ממנו את הרוע השטני שמקורו בהר סיני! בשלב האחרון של ההיטהרות, בלוח מס' 42, מילטון כאילו יתחסל לגמרי, תיגזר עליו כליה (annihilation).

אפשר לומר שכאן מתחולל שינוי ערכים מכריע לא רק בתודעתו של בליק אלא בנפשו של האדם המערבי בכלל. זהו הרגע המוחלט והסופי של תהליך החילון, כאשר גם כתבי-הקודש יתרוקנו מכל תוכן דתי-טרנסצנדנטלי. אבל ראה זה פרדוקס! הצד השני של אותו מטבע הוא העלאת מלאכת השיר ופעולת הדמיון בכלל לדרגה של ערכים קדושים. זוהי עמדה רומנטית טיפוסית; גם ג'ון קיטס יטען מספר שנים לאחר מכן: "איני בטוח בשום דבר מלבד קדושת הרגש ואמיתות הדמיון"⁽¹²⁾. למעשה, בליק כותב "בייבל" חדש "שעל העולם לקבלו, בין אם ירצה, בין אם לא ירצה!" אותותיו של שינוי כפול זה ניכרים בתרבות ובספרות המערבית עד היום הזה, לרבות הספרות העברית של תקופת ההשכלה והתרבות החילונית שהתפתחה לאחר מכן במדינת ישראל.

את המצב החדש ניתן לנסח בשני אופנים: אפשר לומר ש"כולם קדושים" – דהיינו, כל המשוררים הם כעין נביאים ומשום כך אין תחום מיוחד להתגלות. או לחלופין, אפשר לומר שאין התורה אלא לשון בני-אדם, מיתוס, פרי הדמיון, ומשום כך היא איננה מחייבת, אין מצוה ואין מצווה. בליק מכנה את האל של המאמינים, האל בשמים, כ- noboddady – שפירושו: "אבא'לה-אף-אחד". בליק מקדים כאן את ניטשה. שמונים שנה לפניו הוא מודיע כבר על מות האל. קיים רק האל שבתוך האדם, המתיר את כל האיסורים ומעניק לו חירות מוחלטת ללא צורך בלוחות.

לחילון מרחיק לכת זה נותן בליק גושפנקה נוצרית. במיתולוגיה שלו Urizen הוא אחת מצורות השטן, הוא האל היהודי המבקש להטיל עלינו חובות, ובזה להגביל את החופש שלנו. שם אחר שלו הוא Elohim. אמנם הוא ברא את העולם, אבל כפי שסברו הגנוסטיקאים, ישו בא להחליף אותו, לשים קץ לשליטתו ולבטל את תורת היהודים. אחד משיריו האחרונים של בליק נקרא The Everlasting Gospel, דהיינו, הבשורה הנצחית. זוהי הבשורה של בליק, הבאה במקום האוונגליון המסורתי המצוי בברית החדשה. תמצית של "הבשורה הנצחית" הזאת היא במלים:

Thou art a man, God is no more:

Thy own humanity learn to adore.

("אתה הינך אדם, האל איננו יותר מזה [ומשמעו גם: "האל איננו עוד"],

את אנושותך למד להעריץ").

כאן עיקר אמנותו "הנוצרית" של בליק (שהושפעה על ידי הפילוסוף האקסצנטרי עמנואל סודנבורג). האל היה לאדם, שפירושו האמיתי: האדם היה לאל. הדמות המקיפה והכל-כוללת בעולם המיתי שבנה בליק הוא Albion, המסמל את ה- Divine Humanity, דהיינו, אדם-אל. הוא קושר אותו עם הדמות של אדם-קדמון בקבלה היהודית⁽¹³⁾. אבל מובן שעקרונית מדובר כאן בניסוח אנטי-יהודי קיצוני של תורת ה- incarnation (ההתגשמות) הנוצרית אשר לפיה האדם (ישו) היה לאל, והאל היהודי איננו קיים עוד.

אולי מבוא קצר זה על יחסו של בליק לתנ"ך ולדמות האלוהות שבתנ"ך, יאפשרו לנו להבין היטב את אחת הסדרות המפורסמות והחשובות שבציוריו. כוונתי לסדרת האיורים שלו לספר איוב. בליק הוציא מתחת ידו מספר עצום של ציורים על נושאים תנ"כיים, אולי יותר מכל צייר לפניו או אחריו. סדרה זו היא אחד השיאים של יצירתו בכלל. הוא חזר עליה מספר פעמים, בטכניקות שונות, החל מ-1805 עד לעיבודה הסופי בצורה של תחריטים ב-1825. מעריציו של בליק רואים בה, ובצדק, דוגמה של הנשגב (Sublime) במיטבו. בליק מצטרף בזה למסורת ביקורתית של המאה השמונה-עשרה. אדמונד ברק (Burke) ואחרים ראו בספר איוב מודל ה"נשגב", אשר אפיוניו הם עצמה, אפלה ואימה⁽¹⁴⁾. סידרת האיורים של בליק של ממחישה זאת, ומבחינה זו ספר איוב משמש לבליק מקור השראה יחיד במינו.

אין זה אומר דבר באשר לתוכנו האידיאי של הספר, וכאן החידוש של בליק לעומת קודמיו. הוא שולל את המסר של איוב מן היסוד, ולא רק שולל אותו אלא ממש מהפך אותו. הנחת היסוד של ספר איוב היא צדקתו של איוב, וצדקתו מתבטאת בזה שהוא "איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע". הוא מקפיד על קיום מצוות האלוהים, בין שמדובר בקרבנות שהוא מביא כדי לכפר על בניו – שמא הם חטאו, ובין שמדובר בהימנעותו ממעשים רעים, כגון ניאוף, גזל, רצח, עבודה זרה, עושק וכדומה. בשבועה הגדולה שהוא נשבע בפרק ל"א ("ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה"), הוא סוקר את החטאים העיקריים שאדם עלול להיכשל בהם, ושהוא לא נכשל בהם. ההישג הגדול של איוב הוא בכך שאינו חוטא אפילו בשפתיו, וההישג השני – שהוא אינו נותן לרעים או לשטן "לשבור" אותו. הוא עומד בצדקתו – "עד אגוע לא-אסיר תומתי ממני, בצדקתי החזקתי ולא ארפה" (כ"ז, ה-ו). ועל זה יזכה לבסוף לשבח והוקרה מצד האל.

אבל בליק אינו מקבל הערכה זו. צדיקות זו אינה אלא הצד האפל של איוב. זהו ה- "Selfhood", כלומר, האנוכיות שלו. קיום המצוות, קבלת איסורים והגבלות – כל זה מהווה לדידו סטייה מהערכים האמיתיים. ישו בא לשחרר אותנו מכל מערכת הצווים הזאת. במקום איסורים, הוא יבשר חירות דתית ומוסרית, שפירושה המעשי יהיה אהבה חופשית, ביטול הקנאה המעוותת את היחסים בין המינים, ביטול הכנסיות ובתי-המשפט, שכן כל זה יסודו באנוכיות ובפחד. על פי התורה הזאת יעצב בליק מחדש את סיפורו של איוב. הווי אומר שהוא איננו מפרש את הטקסט של איוב, אלא כותב 'בייבל' חדש משלו, ההופך את הכיוון של ה'בייבל' היהודי (ואף הנוצרי). במהלך הסדרה ישליך איוב מעליו את צרות-העין התנ"כית; ישועתו תבוא עם ביטול ה"אנוכיות" הדתית הזאת. ואז לא יצטרך לשום אלוה מלבד האדם עצמו.

מכאן והלאה נעקוב אחר תפיסתו של ויליאם בליק, לפי הציורים המלווים את "איוב" שלו.

ציור 1 (ציור לאיוב מס' I)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

כאן אנו רואים את איוב ומשפחתו, לפני בוא הצרות, בתנוחה של תפילה ודבקות באל. הפסוק המובא מתחת לציור אומר: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוהים וסר מרע". ממבט ראשון היינו אומרים שלפנינו חיזיון של אושר פסטורלי: בחלק הקדמי אנו אף רואים עדר כבשים על הדשא. אפשר לומר שהציור תואם את האווירה של תהלים כג: "ה' רועי לא אחסר; בנאות דשא ירביצני". אבל מבט שני יגלה לנו פרט משונה. כלי המוסיקה המיועדים, מן הסתם, ללוות את עבודת ה' של משפחת יראים זו תלויים על עץ האלון שמאחוריהם, כאילו הציור בא לפרש לא את מזמור כג כי אם את מזמור קלז, המדבר על הגולים מירושלים הבוכים "על נהרות בבל" שם נאמר: "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו". מעניין הדבר שכמעט באותו זמן שבליק צייר תמונה זו לראשונה, הוא גם פרסם איור למזמור קלז ⁽¹⁵⁾. כדאי לציין שלגולים בתמונה זו, היושבים על הארץ ואזיקים על ידיהם, ניתנו אותם הפרצופים שניתנו כאן לאיוב ובני משפחתו! והכינורות, כמובן, תלויים על עץ כמו בתמונה שלפנינו. מה באה ההקבלה המוזרה הזאת ללמדנו? ברור שהחיזיון "על נהרות בבל" מביע את ההיפך משלוה פסטורלית. כולו אומר גלות וניכור. ובכן מה בינו לבין המראה של משפחת איוב הנהנית מעושר חומרי ורוחני כאחד?

המפתח נמצא בפרט נוסף שמודגש בתמונה "על נהרות בבל". כוונתי לדמויות ה"תוללים", שוביהם הבבליים של הגולים, ובראשם מלך בבל עצמו, בעל פרצוף של עריץ, המתנשא מעל הגולים ומביט בהם בעיניים אכזריות. אין דמויות כאלה בציור שלפנינו. במקום זה יש כאמור מראה של שלווה פסטורלית. אבל אין זה אלא מראה, כי הזיקה הברורה בין שתי התמונות באה ללמדנו, שגם יראתם של איוב ומשפחתו אינה אלא פחד מפני העריץ. גם הם, כביכול, נמצאים בשלב זה באזיקים! במקום לדבוק בחיי הרוח האמיתיים, המסומלים על ידי כלי המוסיקה – קרי חיי הדמיון והאמנות – הם משועבדים לאל המצווה והאוסר, הוא אשר (כדברי השיר המובא לעיל) "קושר שמחותי ותאוותי בחוחים". מצב זה יתבהר עוד יותר בתמונות הבאות בסדרה.

ציור 2 (איור לאיוב, מס XI)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

הפסוק העיקרי המובא ככותרת לתמונה שלפנינו אומר "וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני" (ז, יד). האל משתטח מעל איוב באופן שהם יוצרים שני קווים אופקיים מקבילים. יש לשים לב שפניו של איוב משקפים בדיוק את פני האלוהים. משמע שהאל אינו אלא הקרנה של איוב. הציור כולו אומר פחד ואימה, שהם שני צדדים של אותו מטבע – הפחד של איוב והאימה של האל. לגבי בליק זהו המאפיין את האל התנ"כי; הוא מטיל אימה – כמו הכוח היוצר (Demiurgus) של הגנוסטיקאים, הוא מקור הרע בעולם. רגלו הימנית מראה שהוא מפריס פרסה – הסמל של השטן, ובידו הימנית הוא מצביע על לוחות-הברית.

בלוח הקודם של הסדרה (מס' IX), מציג בליק ציור מקביל, והוא חזיון הלילה של אליפז התימני אשר עליו נאמר: "פחד קראני ורעדה, ורב עצמותי הפחיד" (ד' יד). בליק מדגיש, על ידי הדמיון הרב בין שתי התמונות, שגם איוב וגם אליפז בשלב זה עובדים את ה' מפחד. הוא מתעלם (בוודאי בכוונה) מההבדל הבולט בין השניים, המקבל אישרור בדברי ה' בפרק מב, ז ("כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב"). הרי אם איוב סובל גם הוא מחלומות רעים ומפחידים, הוא צועק, שלא כמו אליפז, נגד הפחדה זו ונגד יחס משפיל זה של האל כלפיו. "הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר", הוא שואל. ובלי להיכנע הוא עומד על שלו: "חדל ממני כי הבל ימי…" בהמשך נאומיו הוא תובע את עלבונו ודורש בתוקף שהאל יזמין אותו למשפט (ט, לא-לה; יג, ג-כג). שלא כמו הרעים – יש לו ריב עם האל. אין זכר לעימות כזה אצל בליק. אדרבא, פני האדם כפני האל; האחד הוא בבואה של השני. ומכאן שגם אין אפשרות של דו-שיח אמיתי ביניהם, אותו דו-שיח אמיץ של איוב העומד על שלו מול האלוהים. בתמונה שלפנינו הוא פשוט מטה את פניו ממראה האל המבעית והמפחיד, וכאילו משתתק.

ציור 3 (איור לאיוב מס' XIII)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

כאן מתחילה התנערותו של איוב ממידות הדין והחושך. הפסוק המשמש ככותרת מובא מפרק לח: "ויען ה' את איוב מן הסערה…" לפי פשט המקור האל מדבר כשליט וכבורא ועומד על המרחק שבין האדם לאלוהים. זאת המגמה המפורשת של השאלות הרטוריות שבנאום: "איפה היית ביוסדי ארץ?" לאמור, קיים מרחק תהומי בין האדם לבורא העולם. אצל בליק זה יוצא אחרת. בתרגום האנגלי שבידו מצא ש"סערה" הובנה כמערבולת (whirlwind). מכאן הצורה העיגולית של הקומפוזיציה.

איוב והאלוהים כרוכים יחד בעיגול ולהם שוב אותו פרצוף. אבל עכשיו חל שינוי ביחסם זה לזה. לא עוד אימה, אלא הרמוניה שוררת ביניהם. רק הרעים המתכופפים לפני איוב מוטלים בפחד. איוב אינו מפחד עוד. האל השתנה גם הוא. מראה פניו אומר חסד ואהבה ותנוחת ידיו מזכירה את ישו הצלוב. פירוש הדבר שאלוהי העברים, אל הלוחות והאיסורים, התחלף. והאל שבא במקומו יתאחד עם האדם עד שלא יהיה הבדל או מרחק ביניהם.

ציור 4 (לאיוב מס' XIV)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

בציור זה, על הפסוק "ברן-יחד כוכבי בוקר ויריעו כל-בני אלהים" (לח, ז). איוב כאילו יושב בסתר עליון. האל הצלוב מופיע כאן בדמות ה"דמיון האלוהי" (the Divine Imagination), שפניו הם בבואה מדויקת של פני איוב. לא רק מחווה של צליבה יש כאן, אלא האל נושא את ידיו הפשוטות בברכה על כל העולמות. הסמלים העיקריים הם של אור. בצדו הימני, אפולו אל השמש במיתולוגיה היוונית, בצדו השמאלי דיאנה, אלת הירח. בפינות למעלה המזלות כימה וכסיל הנזכרים בפרק לח. בשולי התחריט, משני הצדדים, תיאור ששת ימי הבריאה, אף כי ביום השישי נשמטה משום-מה בריאתה האדם. ואפשר שיש בתחריט שישי זה – בתיאור האריה היוצא למרעה יחד עם הצאן והבקר – מעין רמז לחזון אחרית הימים על-פי ישעיהו י"א, ו-ז.

ציור 5 (איור לאיוב מס' XX)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

כאן איוב בעצמו מצטייר בדמותו של ישו הצלוב. האלוהים אינו מופיע יותר, כמו שנאמר ב"בשורה הנצחית", "הינך אדם; האל איננו עוד" (לעיל). מראות האלוהים בסיפור איוב הפכו לנושא של אמנות, לכעין אגדות בציורים שעל הקירות. איוב הוא הצייר המציג כאן את פרי דמיונו. הצייר שחרט את התחריטים שאנו דנים בהם (בליק), מתאחד כאן עם איוב שמתאחד עם ישו! אין כבר אחדות, יש רק אחדות רוחנית כוללת, המנהלת כעין מונולוג עם עצמה.

ציור 6 (איור לאיוב מס XXI)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

כאן, בציור המקביל לראשון בסדרה, כלי הנגינה הורדו מן העץ וניתנו בידי איוב ובניו. שלוש בנותיו של איוב מייצגות כאן את שלוש האמנויות. הבת האמצעית מחזיקה במגילה שממנה היא קוראת, שמשמעה אמנות השיר. הבת השנייה אוחזת בנבל, וולבת השלישית ספר פתוח המסמל את אמנות הציור. כאן הגאולה השלמה נוסח בליק, וסימנה השמש הזורחת במזרח (לעומת שקיעתה במערב שבציור 1). גם הכנסייה הגותית שבציור הראשון נעלמה. האדם מגיע כאן למעמד אלוהי בזכות סגולותיו האמנותיות.

"הנמר", 1794

(The Tyger", Songs of Experience)

חוץ מסדרה זו ישנו שיר מפורסם של בליק, אשר לדעת חוקרים רבים השראתו באה מספר איוב – והוא "שיר הנמר" מתוך "שירי הניסיון". כזכור, במענה של ה' מן הסערה (איוב לח-מא) נזכרים בעלי-חיים שונים: סוס המלחמה מלא ההוד, בהמות ולוויתן האימתניים

ציור 7 (איור לאיוב מס' XV)

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בהגדלה

בשיר מקביל לאיור זה של איוב, בליק מביא כאן את הנמר כדוגמה עליונה של הנשגבות. הנמר אינו נזכר בספר איוב, אבל כבר בשיר אחר קשר בליק בין הנמר והלוויתן של איוב (ראה "נישואי העדן והשאול", לוח מס' 18 עמ' 27-26). עצמתו, יופיו ואימתנותו של הנמר באים, לידי ביטוי בשורה של שאלות הדומות לאלה שאיוב נשאל מן הסערה. כגון: "אם זרוע כאל לך, ובקול כמהו תרעם?" (מ', ט). ובהמשך:

"תמשוך לוויתן בחכה, ובחבל תשקיע לשנו?

התשים אגמן באפו, ובחור תקב לחיו?…

שים עליו כפיך, זכר מלחמה אל-תסף!" (מ', כה, כו, לב).

שאלות אלה נועדו להדגיש שלאדם אין יכולת אפילו לתפוס מעשה יצירה מהסוג הזה. איוב יכול רק לתמוה ולהתפעל. המשורר בשירו של בליק מתפעל גם הוא, ומבטא את התפעלותו בשאלות דומות לאלה שבספר איוב:

What the hand dare seize the fire?

And what shoulder and what art

Could twist the sinews of thy heart?

(אי היד אש זו תעז לתפוס?

אי כתף, אי גאון-מלאכה,

ללפות יוכלו שרירי לבך?⁽¹⁶⁾ )

מדובר כאן בעצמת בורא עולם הכל-יכול, המושל בכוח הזרוע. בורא זה שמו Urizen. עצמתו מעוררת לא רק אימה, אלא גם פליאה והשתוממות. כפי שציינו לעיל, הוא מזוהה עם השטן. ועם כל ההוד של אוריזן כסמל הנשגב, אין להשלים בסופו של דבר עם כוחו וגבורתו. השאלה הנוקבת הנשאלת בהקשר זה היא זו המסיימת את הבית שלפני אחרון: ?the lamb make theeDid he who made ("יוצר השה, הגם אותך ברא?"). נביא עברי היה נותן בלי ספק תשובה חיובית (השווה ישעיהו מה, ז). אבל אין זה בטוח כלל שבליק חושב שבורא הנמר הוא גם בורא השה. קתלין רין סבורה שבליק מבין שהתשובה חייבת להיות כאן שלילית. בדומה לגנוסטיקאים, הוא יוצא מההנחה, שמלבד בורא הרע ישנו גם בורא טוב שעתיד לתפוס ממנו את השלטון⁽¹⁷⁾.

זוהי משמעות אחת של השאלות הנשאלות לגבי הנמר בשיר זה. אבל מבחינה אחרת אין הן דומות לשאלות המופנות לאיוב "מן הסערה". במהלך השיר מתחולל שינוי ערכים מוחלט, עד שבסופו אין אנו עוסקים כלל בזהות הבורא שאמר והיה העולם, או במהות מעשה בראשית, כפי שמסופר עליו בספרי הקודש, אלא במעמד העליון של האמן היוצר בכוח דמיונו. האדם – קרי המשורר ויליאם בליק – הוא היוצר את הנמר, הוא ורק הוא symmetryDare frame thy fearful ("יעז לעצב שלמותך הנוראה"). ביטוי זה, כמו ביטויים אחרים בשיר, מעביר את הקורא מתחום הפיזיקה והזאולוגיה אל תחום מלאכת הדמיון והאמנות. הדובר שבשיר שואל:

And what Shoulder and what art

Chould twist the sinews of thy heart?

("אי כתף, אי גאון-מלאכה, ללפות יוכלו שרירי לבך?") האמן, גאון המלאכה, הוא, אם כן, הבורא האמיתי של הנמר! והראיה, שבעצם השיר הזה בליק כאילו יצר בדמיונו ובכוח העט והחרט שלו את צורת הנמר האימתני.

מכאן גם שהתשובה המתבקשת לשאלה "יוצר השה, הגם אותך ברא?" אינה בסופו של דבר התשובה הגנוסטית, אלא תשובה אפילו מדהימה יותר. גם השה וגם הנמר הם פרי דמיונו של האמן היוצר! הוא ורק הוא מסוגל לאחד את כל העולמות, להביא אותם לידי הרמוניה. העין והזרוע הנצחיות ("immortal hand and eye") המעזות לעצב דמויות כאלה של עצמה או של יופי הן של האדם בעל הדמיון היצירתי. הוא אינו אלא האל/אדם – ה- Divine Humanity. לו הכוח, העוז והגבורה.

דבר אחד ברור. התנ"ך הינו גורם מכריע בדמיונו של בליק, אבל כפי שבליק בעצמו מעיד בשיר אחר, קיים הבדל תהומי בין החזון שלו לבין זה של היהודים:

Both read the Bible day and night,

But thou redst black were i read white. (The Everlasting Gospel)

(שנינו ליל ויום בתנ"ך קוראים,

אלא אני קורא לבן, אתם שחורים).