תידוהיה תרוסמהו תילארשיה תונמאה
ד"ר גדעון עפרת
מחניים, גיליון ,11סיון תשנ"ה
בהוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
בהוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
|
המאמר מציב את האמנות הישראלית בין שני קטבים: קוטב יהודי מסורתי לעומת :תיצמת קוטב פגאני-אלילי, ודרכם מנסה להגדיר את הדינמיקה של האמנות הישראלית. ;דורמנ ;בויא ;קחצי תדיקע ;תילארשי תונמא ;תונמא :חתפמ תולימ |
|
מלבד קומץ זעום שמרביתו חוזרים בתשובה, האמנות הישראלית נוצרה ונוצרת בידי אמנים חילוניים. אין זה מפתיע, שבעשרות השנים האחרונות אף ניתן להכליל אודות רוב גדול במיוחד של אמנים נטולי זיקה ביוגרפית ישירה או עקיפה (בית אבא) לשמירת מסורת יהודית. מקרה הרמן שטרוק ( ,)1876-1944צייר החובש כיפה ומבקש אחר הברית בין אמנות לאמונה, מהווה חריג נדיר למדי במחוזותינו. הדיבר השני שמתוך עשרת הדיברות שומר על תוקפו, .רבתסמ ואף על פי כן, החלל האמוני, כדרכו של כל חלל, קורא למילויו, קל וחומר בתחומי האמנות, אשר על פי מהותה מעונינת בטרנסצדנטלי. סיפורה של מסה זו הוא סיפור הנסיון האמנותי- ישראלי למלא את החלל, לעתים מתוך ההכרה בחלל הריק, ואולי גם מתוך חרדת החלל הריק. כך או .טושפ אל רופיס ,תרחא |
 רישום של זאב רבן לשער הספר "ירושלים הבנויה" מאת בוריס שץ |
|
האמנות היהודית החדשה נולדה במחצית המאה ה- 19מתוך רחם ההשכלה היהודית. מורדי ,(יאפוריא זכרמ יטסילאיר רויצ ,בור יפ לע) "ולופא לספ" רחא וכשמנ "רדח"ה ישרופו הבישיה בהעדיפם את המאייסטר הפולני, הגרמני או הצרפתי על פני הרב היהודי. פרדסי האמנות המערבית המירו את הפרד"ס הישן, ורבים היו במציצים. |
 דגם "בצלאל", צבע דפוס על בד, אוסף מוזיאון ישראל |
|
על ברכי מרידה זו, ולו בעקיפין, גם נולדה האמנות הארצישראלית. מיקשות נחושת, תבליטי שנהב, תצריבי כסף וכו' שנוצרו ב"בצלאל" ( )1929 – 1906עיצבו ארון קודש, כסא אליהו, כוסות קידוש, חנוכיות, צלחות פסח וכיו"ב. אמנות יהודית? כן, אך כזו שנוכרה מההקשר הפולחני. שכן, גם אם חלק ניכר מפועלי "בצלאל" היו שומרי מסורת, הכוחות האומנותיים המובילים את המחלוקת ואת המוסד בכללותו (בוריס ש"ץ, זאב רבן, מאיר גור אריה, שמואל בן דוד ואחרים) ניגשו ליהדות כאל "תרבות" יותר מאשר כאל אמונה. בעבורם, עולם היהדות שימש "מערת אוצר", עתירת מיכמנים של פאר (קישוטי תורה, איורי ספרי קודש וכו'; את כל אלה אספו בשקיקה בבית הנכות הצמוד), אשר הם מצווים להעמיקה ולהרבות בה חדרים. |
 פרופ' בוריס שץ – דיוקן עצמי, שמן על בד, ירושלים .1930 |
|
ספק גם אם צרכניה של היצירה ה"בצלאלית" הוציאוה אי פעם מחוץ ל"ויטרינה" שבחדר האורחים… כשניסח בוריס ש"ץ ב- 1928ב"ילקוט בצלאל" את רעיון "החדר היהודי", לפיו ייוחד בכל בית יהודי בתפוצות חדר לחפצי חן (קודש וחול) יהודיים, נגד עיניו הוא ראה לא רק תחבולה מסחרית, וגם תדחיימ תיתדה תוהזה היפל ,תינויצ תימואל החסונ – לכל לעמ – אלא ,"יתוברת" טקא קר אל את הלאום. משהו נוסח סיפורו של חילוני וליברל וינאי מפורסם, תיאודור הרצל, "המנורה" ( ,)1898 בו יהודי מתבולל זוכה מחדש בזהותו בזכות חנוכיה שרכש. ונזכור, בהתאם, ש"בצלאל" נוסד בגרמניה ונוהל מגרמניה (עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה) בידי יהודים ציוניים שהקפידו להימנע, ברובם, ממצוות הדת. במקביל, נזכיר את החיכוכים המרים שנתגלעו בין "בצלאל" לבין החוגים החרדיים בירושלים (שיאם ב- :1909העיתון החרדי "מוריה" יצא בהתקפת זעם נגד "בצלאל" והוקיע "אל עמוד הקלון!" את תלמידי המוסד, שנראו מהלכים חבוקים סמוך לכותל המערבי בליל .(באב העשת |
 פסלו של בוריס שץ : מתתיהו החשמונאי קורא "מי לה' אלי", ירושלים 1894 |
|
אין ספק, שהמרידה המודרניסטית של שנות העשרים הרחיקה את האמנות הארצישראלית קתנתהל העיבתה התלע התע .יתולגה הנויבצבש וזל חטבלו ,תידוהיה תרוסמל התקיזמ מה"גלותיות" (נחום גוטמן ב"בין חולות ותכול שמים": "…לא רצינו לצייר רק יהודים קודרים בבתי כנסת או ליד הכותל המערבי…") ה"עבריות", שזוהתה במפורש בציורי ראובן רובין (וכתשובה ליהודים חרדיים עבדקניים שצייר שמואל הירשנברג, ועודנו בפולין, בציורים כמו ,ימלסומ דגסמל ,יברעה רפכל טבמה תא התנפה ,(דועו "תולג" ,"קידצה תייוולה" ,"תבש גנוע" לקבר הערבי (עד אז, נופי הארץ זוהו בעיקר עם "מקומות קדושים", שמרביתם קברים יהודיים – קברי אבות, אמהות, רבנים, צדיקים ומלכים – אף כי חזותם מוסלמית), ומעל לכל לפלאח הערבי ר' ישמעאל כהן גדול ור' שמעון בן גמליאל, הרוגי .תינשוחהו הנשדה ותגוזלו רועה ההכו קצומה המלכות הראשונים, עוצבו בידי אברהם מלניקוב ב- 1925בסיגנון תבליטים אשוריים אליליים לחלוטין. המזרח הקדום השתלט על המסורת היהודית. אצל נחום גוטמן של 1928 – 1926 תמצאו מיסטיקה ומאגיה של רועה עזים ערבי ושל פלאחית שמנמנה, המאופיינת בשיגובים מיתולוגיים מהמטבח האשורי-מצרי הקדום. לא עוד המאגיה של הרב נוסח "הדיבוק" או "הגולם". באותה עת, פרדסי יפו קסמו לנחום גוטמן יותר מבית כנסת. ומעניין, זמן קצר בלבד קודם לכן, ב- ,1923עדיין נתון היה גוטמן הצעיר לגותיקה יהודית מסוגפת ("גלותית"), עת יצר בגרמניה את סידרת תחריטי "איוב". את תנועת המטוטלת הזו בין שני הקטבים נשוב ונאתר לאורך דברינו להלן. |
 גרבנשריה לאומש לש רויצ .תולג |
|
עולי העליה השלישית, הנאחזים בדיוניסיות ניטשיאנית ומתקוממים נגד בית ההורים ומסורתם, בקשו לעצב תרבות של "יהודי חדש", המוגדר במונחי עבודת אדמה, כוח גוף והסתגלות לאוריינט, וחלילה לא במונחי טלית ותפילין. החסידים השחיפים המרקדים בהר-מירון, שצייר ראובן ב- 1924 כבר נתפסו כאקזוטיקה רחוקה, אף כי קסומה, עולם אחר, שכנגדו נערץ החלוץ הגיגנטי, השרירי והשזוף, הצומח מאדמה לשמים ונושא פירות כאטלס עברי ("הפירות הראשונים", .)1923אם מקיים חלוץ זה זיקה מיתית כלשהי, הרי שלמיתוס הנוצרי קדימות על פני השאר (וראו זוגתו החלוצה, המעוצבת כמאדונה). וכשצייר ראובן באותה שנה יהודי שומר-מצוות בעל זקן אדמדם, הוא חצה את בגדיו לשחור וכחול, כמו שסע את היהודי בין דתיות (החלוק) לחילוניות (בגדי-העבודה). ושוב, תופעת המטוטלת בין אישור היהדות לבין שלילתה: ראובן הגיע ארצה ב- 1922כ"אמן דתי": יכולתם לאתר בציוריו הרומניים מהשנים 1922-1918הרבה "נביאים" אחוזי אקסטזה. אלה, נדגיש, אוחדו עם ישו ומאריה על בסיס המכנה -המשותף של הכמיהה האומנותית לטרנסצדנטלי, אך לבטח חיללו טאבו יהודי ידוע. בתשתית "דתיותו" של ראובן רובין, החילוני הצעיר מצ'רנוביץ, שכן אידיאליזם סימבוליסטי של אמן-"גיבור" הנוסק אל גבהי המיתוס בנסיקה של חיפוש האמת האבסולוטית וחוסר כל פשרות. וכשהוא פוסח בין 1924-1923על שני הסעיפים – "אמנות משיחית" ,רויצה-תמדקב תבצינ הידרפס הידוהי :1924 ,"תבש ברע" ורויצ ואר) "תיחרזמ-תיצולח תונמא" וא בידיה שתי חלות שאפה לשבת; מימינה חסיד צפתי שגופו הדק מיתמר לשחקים; משמאלה פלאח ערבי כהה, הכורע על האדמה וחולב עז) – הוא בוחר במפורש באופציה השניה. בחיתוך-עץ שלו, "קידוש לבנה" (שמתוך סידרת "מבקשי-אלוקים", – )1923חסיד יהודי מימין נענה בזוג צעיר המתחבק בעירום מצד שמאל. ארוס, אדמה, מיתוס המזרח – זו בחירתו של ראובן המתחדש. מכאן ואילך, כפריי הגליל, דייגי יפו, מחמרי ירושלים ונשות המזרח – הם שיאכלסו את בדיו. יהודי עם ספר תורה? כליזמרים? אתרוג ולולב? ראובן ישוב אליהם לא לפני שנות השלושים, וגם אז עדיין כפולקלור. |
 פרדסים ביפו, תמונת שמן של נחום גוטמן ,1926מתמונות שנות העשרים :תידוהיה תרוסמל התקיזמ תילארשיצראה תונמאה תא הקיחרהש "לא רצינו לצייר רק יהודים קודרים בבתי כנסת או ליד הכותל המערבי". |
|
"פולקלור" היא מילת-מפתח. היא תסביר כיצד זה שיהודים חרדיים, בפיאות ובשטריימלים, עם או בלי לולבי-סוכות, מככבים מאז שנות העשרים בציורי פנחס ליטבינוסבקי לצד ערבים עם תרבוש וערביות עם חמור. אלה גם אלה הווי אקזוטי מקומי. מסורת יהודית הפכה יותר ויותר לאקזוטיקה המוצגת לעיני "הזר" המתבונן בה בפליאה. אמן כליטבינובסקי, עשוי להתמסר יותר למזרח הלא- ויתונשב ,חטבל – רסמתהל יושעש הדימב הב ,(דועו "רגסמו תויברע" ,"רומחו היברע) ידוהי האחרונות – לדיוקנאות רבנים ולכתיבת-ציור משפטים מתוך "הזוהר". המטוטלת פועלת. משהשתחרר אמן ישראלי מקסמי הפולקלור, יוסף זריצקי לדוגמא, לא יימצא כל זכר לדימוי יהודי ביצירתו. ואם ייאמר על ציורי צפת שלו (אקווארלים, )1924שרוח המיסטיקה הקבלית שורה עליהם, לא תהייה זאת אלא פראזה. |
 "שבת", חיתוך עץ מאת יעקב שטיינהרט. |
|
בספרות הארצישראלית שמאז שנות העשרים ועד ראשית הארבעים חזרה ברית בין אנשי האדמה, החלוצים הצעירים, לבין אנשי ה"שמים", הם הקשישים שומרי-המסורת. היתה זו ברית מחודשת בין בנים להורים, בין מגשימי ה"כאן" לפליטי ה"שם", ולעתים אף בין העמק לבין ירושלים ("אהלים ברוח" לנחום בן-ארי, 1940בקירוב). במחזות כמו "אדמה" לש' שלום ( )1942מתחברים חלוצים לישיש מסתורי ונשגב באחדות של אדמה ושמים; ב"האדמה הזאת" לאהרון אשמן ( )1940מתחברים החלוצים עם ר' יואל; ב"הבית" לז' אנכי ( )1931מתחברים החלוצים עם ר' נחמן ור' שאול, ועוד. .תודהיהו תוירבעה תירב |
 "ינומכ שיא חרבי אל" חיתוך עץ מאת יוסף בודקו, .1928 |
|
אלא, שהציור הארצישראלי הגיב לדואליות זו באורח שונה: חריג היה מקרהו של הרמן שטרוק המצייר בצבעי-שמן, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה לחיפה ( ,)1923יהודי חרדי, מונומנטלי וארוך- זקן, הצועד קוממיות על אדמת-הארץ, כלומר על הר הכרמל. על פי רוב, הציור הארצישראלי נמנע מלהעלות ארצה את האב הישיש, שומר-המסורת: ציורי הקרן-קיימת לישראל, שצוירו מאז 1902 בידי א' רנצנהופר (בגרמניה), ייצגו את החלוץ העברי הצעיר תמוך אמנם באביו הישיש, אלא ש"בת ציון" המלאכית, החולפת ביעף בשדה, נותנת ברכתה לבן ומורה לו את הדרך. גם א"מ ליליין (ועדיין בגרמניה, )1903הושיב את היהודי הקשיש והחרדי כלוא בסבך קוצים, בעוד החלוץ הצעיר חורש אלי האופק הציוני הרחוק. סביב 1935עדיין הדפיס יוסף בודקו חיתוך-עץ קטן ובו מוארות פני חלוץ צעיר באור-יקרות, בעור פני אביו הישיש מוחשכות בצללי-הרקע. שלא כזיווגים קודמים שזיווג בודקו בין אבות ובנים ("לא יברח איש כמוני", .)1930 |
 מנוחה, בדרך, ציור מאת ראובן |
|
תולגה ישנאמ ,רוד לא רודמ דיפלה תא ריבעהלו דירפהל תילארשיצראה תונמאה התטנ וליאכ והמסורת היהודית אל צעירי ההגשמה ההתיישבותית בארץ-ישראל. |
 מציוריו הארצישראליים של א.מ. ליליאן |
|
מה נאמר, אפוא, על תפנימי בתי-כנסת (יותר מכולם, בית-כנסת "האר"י" שבצפת) המרבים לככב לפתע בציור הארצישראלי של שנות השלושים והארבעים? כלום חזרה אמנותנו בתשובה? לא בדיוק: נכון, שה"עבריות" המזרחית המוצקה והמונומנטלית של שנות העשרים ("אפנדי ירושלמי" שפיסל אברהם מלניקוב סביב 1925בסגנון פרעוני מובהק) – הפכה מאוסה ואף הומרה בגעגועים ל"יהדות" ול"שם" (האירופי), ברם מימוש הגעגוע (תוך שהייה עקרונית ארוכה בפאריס, בגלות) הקירטסיה ,תויגרט ,שגר לש תוילטנמכ ספתנ "ידוהיה"הסתמך על פרשנות חדשה ליהדות: ואקסטטיות. המודל האקספרסיוניסטי-יהודי של חיים סוטין הביא רבים מהמקורבים לאסכולה התעקפה ('זרו'ז רמדול ,יאסיראפה רקבמה לש וגשומ) "תורוצה דוהי"ב תוהזל סיראפ לש תידוהיה של צורה מהריאליזם אל העיוות הרגשי-סמלי. מכאן, צבעוניות עזה, מכחול דשן וסוער, תפנימים כהים ודחוסי מבע, אוירה אינטימית ומלנכולית – אלה ייצגו ביטוי חזותי "יהודי", שאינו נזקק אפילו לדג המת ולפרה המעופפת של שאגאל, שלא לדבר על דימוי היהודי המניח תפילין, או תמונת בית קברות יהודי. תפנים בית-הכנסת בציורי קסטל, פרנקל, עובדיהו, שמי ועוד – אינו כי אם ביותה של נשמה יהודית שפרשה כנפיים וריחפה הרחק מכל הקשרים יהודיים אנתרופולוגיים. ותמונות העיירה היהודית הפולנית של יעקב שטיינהרדט ויוסף בודקו שמאז ,1918על כל ההוי הדתי המסוגף והפאתטי המיוצג בהן? אקזוטיקה "אוסט-יודנית" הנחשפת בימי מלחמת-העולם הראשונה לעיני אומנים צעירים היושבים בברלין (גם אם נולדו בפולניה)? או, שמא מעוויתותיה ?תילארשיה תונמאה לש תוגירחה תוידוהיה מכיוון הפוך, אין ספק שהפיסול ה"כנעני", שיצא לדרכו מאז 1939ובראשו "נימרוד" הלא-נימול |
 1939 רגיצנד קחצי לש ולספ ,דורמינ |
|
לא, הפאגאניות איננה פרק היסטורי חולף בתרבותנו. הפיסול הישראלי, לדוגמא, יעמוד לאורך עשרות בשנים בסימן השניות של האבן והברזל. פסלי האבן, שמאז "האריה" (האשורי בסיגנונו) של אברהם מלניקוב בתל חי ( )1934-1926והפיסול ה"כנעני" של שנות הארבעים, דרך אנדרטאות- האבן של שנות החמישים ועד לפסלי הבזלת ההיוליים שנוצרו בגליל בשנות השמונים – כולם טעונים בארכאיזם, במקומיות מזרח-תיכונית, בפאגאניות, בסוד אטימותה הנוקשה של האבן ובכוחניותה .המדאה לש תיתימה |
 נימרוד, ציור מאת א.מ. ליליאן |
|
לעומתם, פסלי הברזל המרותך, שראשיתם הישראלית ב- ,1957ענו לאבן הקדומה בלוחות ,המדיקב תויאכראל ונע לזרבה ילספ ,הלאכש רותב .תויגולונכט תויצורטסנוק לש הדלפ-תורוקבו ונע ,היצטיברג-הדהו תוממורתהה תמגמב המדאה חוכל ונע ,תויברעמב תוינוכית חרזמל ונע לאניגמה של האבן הקשה בפתיחה וחשיפה של השלד הפיסולי, ולפאגאניות ענו בחילון (ראו זיהוי לזרבב לוסיפה תוקיז לש קמועל הקידבש ,אלא .("ינוליח לוסיפ"כ ימש לאיחי לש לזרבה-ילספ ל"מעל ומעבר" המיתי תוכיח הידברות שכיחה למדי של פסלי ברזל עם "הסנה הבוער" (דנציגר, ,)1958עם עקידת-יצחק (מנשה קדישמן, ,)1985עם "רקווייאם" (נוצרי) (יעקב דורצ'ין, ,)1990 עם הצליבה (יגאל תומרקין, שנות השישים ואילך), ועוד. במלים אחרות, על פי רוב, זיקה למיתוסים יהודיים-נוצריים. מסתבר, אכן, ששני אבות-העורקים של הפיסול הישראלי, האבן והברזל (אשר ידעו גם זיווגים, דם רב ניגר על מזבחות ה"כנענים" בשירה ובפיסול הישראליים של שנות הארבעים-חמישים. פה |
 ילד יהודי, מאת אבל פן |
|
דרגנבאה לש ותבושת ,הינפ לע .אופא ,הטושפ הנניא תילארשיה תונמאה לש "התודהי" תלאש הישראלי לשאלת היהדות היתה נחרצת בשליליותה. עם הפנים אל הקידמה האמנותית המערבית ואל אתגר השפה האוניברסלית – היהדות איימה להגביל את מרחבי האמן. הדיאלוג של הצייר הישראלי היה בעיקרו עם אור ישראלי, עם רגישותו ההומנית ועם חירות הבעתו, שלכאורה סתרה המאבק התרבותי ההיסטורי בין מגמת יוסף זריצקי (המגמה ה"חילונית": צורות, .תרוסמ ילבכ צבעים, מוזיקליות חזותית מופשטת) לבין מגמת מרדכי ארדון (סמליות קבלית ו/או מידרשית, המבקשת לשגב את ההיסטוריה אל עבר נופים קוסמיים-מיסטיים) הסתיימה בנצחונו של זריצקי ובבידוד ארדון ומחנהו. סמלי הספירות ועץ-החיים, המרחפים בשמימיו הליליים של ארדון לצד גווילים קרועים מ"תהילים" ועוד (וראו חזון אחרית-הימים מ"ישעיהו" בויטראז' הענק של הספרייה הלאומית בירושלים, – )1986הוקצו לשולי עולם האמנות הישראלי. בשוליים אלה תמצאו מתגודדים לא מעט "יהודים": נרות-השבת, הדג ותרנגול-הכפרה שצייר נפתלי בזם; ציורים ופסלים של אברהם אופק בנושאי יעקב ויצחק התנ"כיים; ציורים של שרגא ווייל בנושאי העקידה ויוסף, ציוריהם של שמואל .דועו רעש סחנפ ,הנוב |
 אבל פן: אנשי סדום, מתוך "התנ"ך בתמונות", הדפס-אבן אוסף אתיאל פן, ירושלים |
|
לפיכך, תפתיע מרכזיותו של צייר ירושלמי, חבר "אופקים חדשים", אריה ארוך, שניסח את שפתו המופשטת תוך התייחסות ישירה למקורות אומנותיים יהודיים-עממיים, מפיזמונים ועד ספרי-קודש. קשריו הישירים של ארוך ל"הגדות של פסח" (בעיקר, ל"הגדת סאראייבו", אך לא רק), לאיורים לסיפורי-יוסף (מאוקראינה, ראשית המאה ה- ,)19לדימויי בית-כנסת, סוכה, מלאכים וכו' – הוו בסיס עמוק למעשי ההצרנה, סיגנון, השטחה, סינתיזה, ובקיצור – הפשטה. וכך, ציורו המופשט של ארוך – מהמשפיעים ביותר על הציור הישראלי הצעיר – נושא בחובו גרעין תרבותי יהודי. הצוללנים שבין צופי האומנות הישראלית ידלו גם לא מעט "אידישקייט" מופנם, מעובד ומוצפן (ו…צליבות) בציוריו של צבי מאירוביץ, אמן ההפשטה החיפאי. המתקשים בצלילות-עומק יצביעו בצדק על תבליטי ה"גווילים" (עם פסוודו כתב-עברי קדום) שיצק משה קסטל בבזלת טחונה. במונחי הדיאלקטיקה, המומלצת לאורך מאמר זה, המציב בקוטב הפאגאני של "אופקים חדשים" את ההפשטה הארכיאולוגיסטית-שמית של אהרן כהנא, על זיקותיה לתנ"כיות קדומה (ציורי עקידה, אברהם ושלושת המלאכים, דבורה הנביאה, ועוד) ול"עבריות". המתעקשים יצליחו לאתר עוד שותפים לקוטב זה של ההפשטה הישראלית. |
 שבת בקיבוץ, מאת יוחנן סימון |
|
את היהדות נאתר, אפוא, לא בהכרח ברובדיה החיצוניים של האמנות הישראלית, לא בשופר, לא באריות מכונפים וגם לא בריחופים שאגאליים. שאגאל ומאנה כ"ץ, אלופי הדימויים היהודיים, חביבים על אספנים יהודיים-אמריקאים אמידים, אך לא על האבנגרד הישראלי, אשר ייאות להכיר, לכל היותר, בערכיו הצורניים הטהורים של שאגאל המוקדם, ה"רוסי". גם נודה על האמת: לא מעט קיטש נולד מהמאוויים לספק יהדות פסוודו-שאגאלית ברובד החיצון (גלריות התיירים שלנו גדושות בנסיונות-סרק שכאלה). ברם, הנודד באורחותיה של אמנות ישראל, מדחיקת היהדות, ייתבע לענות על שאלה כגון: כיצד זה שמוטיב יהודי מרכזי כעקידת-יצחק הופנם אל הציור והפיסול הישראליים והפך סמל חוזר ונישנה למלחמות, לרדיפות ולשאר אסונות לאומיים?
|
 "שיר תהילה לכנען" מאת משה קסטל עשוי בזלת, 1965 |
|
בהתאם לשני מחזורי-דם אלה, בדיקה היסטורית מדוקדקת תפתיע כשתידלה ממחנה "אופקים חדשים" – אותו גוף אומנותי המזוהה כענן האמנות החילונית שלפני המחנה – כמות בלתי מבוטלת של ציורים בנושאים תנ"כיים: "חזון העצמות היבשות" של אבשלום עוקשי, "הסנה הבוער" של מאירוביץ, "דוד ושאול" של אברהם נתון, ועוד (וכבר הוזכרו ציוריהם התנ"כיים של אריה ארוך, משה קסטל ואהרון כהנא – כולם אנשי "אופקים חדשים"). האם זיקה תנ"כית שוללת חילוניות? ודאי שלא. אלא אם כן, משמשים התכנים התנ"כיים הנדונים כאמצעי לטרנסצדנטליזציה, דהיינו כחומר ארכיטיפי הניחן בסגולות שיגוב. |
 מזבח, פסל של יגאל תומרקין |
|
דור צברי צעיר, שכבש את במות-האמנות התל אביביות בסוף שנות השישים, נשא בחובו את התסביך האנטי-יהודי של הצבר. בין כל מעשי הקונדס והרצינות האומנותיים של חבורת "עשר פלוס" ( )1970-1965תאתרו התקנטרויות בהרבה מוסכמות, אבל לא תערוכה ורק מינימום עבודות המהינות לטפל ביהדות. ב- 1978יצר רפי לביא ציורי צבע וקולאז' על דיקט, בהם הודבקו צילומי צבע של אישים פוליטיים עכשוויים (וילי ברנדט או יצחק נבון) מול רפרודוקציות של ציור וחיתוכי-עץ בנושא עינויי יהודים בתקופת האינקויזיציה. כמקובל ביצירות לביא, חוויית היצירה היא חוויית ריקונה מאיקונוגרפיות ותכנים של החומרים המודבקים, מרביתם בנלים במתכוון, לטובת הותרתם כצורות וכמקבצים חזותיים. במילים אחרות, התוכן היהודי בבחינת נתון בנלי נוסף, העובר הזרה, ריחוק והצרנה. זרות גמורה, אלא אם כן עצם הסירוב הוא צורה של יחס. ברמות עמוקות יותר, הקשורות להפשטה הישראלית שמאז שנות החמישים, ניתקל שוב ושוב
:הבר הדימב .תחא הנועבו תעב התוא השבכו תילארשיה תונמאהמ הקלוס תודהיה ,רמול הצור מרכזיותו של גרשוני באמנות הישראלית העניקה לגיטימציה לחומרים היהודיים. עבודתו של
באותה עת כבר ניתן היה לראות את האמנות הישראלית כזו המרקדת על שתי חתונות של דתיות ב- 1993הציג אודי אלוני, אמן תל אביבי, תערוכת-יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. |
 "האריה השואג", פסלו של אברהם מלניקוב בתל-חי |
|
מספר שנים קודם לכן, יצר ארנון בן דוד עבודה בשם "אמנות יהודית", ובה התקין תת-מקלע "עוזי" לע תספדומה ,"תידוהי תונמא" תרתוכה .יטסילמינימ-ירטמואיג טקיד הנבימב (קיטסלפ יושע) היצירה, הטעינה את ההפשטה הרציונלית בתוכן אנתרופולוגי אמוציונלי ויצרה מתח פרדוקסלי בין שתי מערכות סותרות (כך, גם בהדפסת האות ה"א על רשתית מינימליסטית, בעבודה אחרת של בן-דוד, בה עומתה הצורניות הטהורה עם התוכן המטאפיזי האבסולוטי, המיוצג בשם האלוקים). |
 1930 ,לטסק השמ לש רויצ ,אשדה לע הדועס |
|
למעשה, הפך בן-דוד את האובייקט שלו כולו לאיקון, בו מתפקד ה"עוזי" כתחליף אמוני אירוני (וכתיזכורת לברית ישראלית מסוימת בין חוגים דתיים לחוגים לאומניים). כך או אחרת, לא מתוך אמפטיה ל"אמנות יהודית" נוצרה העבודה, כי אם מתוך עמדה ביקורתית כנגד זהות ישראלית כוחנית שאמונתה בתת-המקלע. למותר לציין, שהעמדה חילונית רדיקלית. בסידרת עבודות, הנושאות את שם ה', הציע בן-דוד קוביות דיקט קטנות וחלולות ובהן מנוסרת האות ה"א, כמו ביטאה ריקנות הקוביה (והיותה חפץ של משחק ילדים) את תפיסתו האל-אמונית של האמן. תנועת המטוטלת של התרבות בין תאיזם לאתאזים. השאלה עודנה מציקה: מה להם לחילוניים הללו לבקש בשדות המסורת היהודית, ולו בדרך |
 פסלו של בוריס שץ "משה" מוצב כשהוא פונה לירושלים ומפנה גבו ל"אריה" של מלניקוב |
|
ב- 1986החל אברהם אופק משלים את ציורי הקיר הגדולים שלו בשערי אוניברסיטת חיפה. המסע הרוחני הגדול של "החלום ושברו", כשם העבודה, החל בעקידה, המשיך בפגישה מחודשת עם חיים יוסף ברנר הלובש טלית-קטן ("עינו האחת אמונית, השניה כופרת", הגדיר אופק, וכמו אישר את עקרון החילול הנ"ל) והסתיים ב"שיעור לאמנות". כאן, בפרק הסיום, השאיר אברהם אופק לדורות את צוואתו הרוחנית: השיעור מתייחס לשני מוצגים בעת ובעונה אחת: לציורו של שאגאל, "יהודי מניח תפילין" (הציור תלוי ברקע), ולפסלו של יצחק דנציגר (המוצב על השולחן) – יהדות ו"כנעניות" כשני מחזורי הדם הגדולים של התרבות הישראלית. שניהם יחד, ."דורמינ" כתהליך דיאלקטי מתמיד המפרה את עצמו בניגודיו. במשעול דיאלקטי זה צועד גם מחבר המאמר, כאשר הציב בתל-חי, ספטמבר ,1994את פסלו של בוריס ש"ץ, "משה" ( ,)1918בטווח-עין מפסל "האריה" של אברהם מלניקוב. "משה" מוצב כשהוא פונה לירושלים ומפנה גבו ל"אריה", השואג שאגתו כלפי החרמון והגולן. מסר הרוח של משה רבנו עונה למסר הגוף והאומץ של "האריה". לוחות-הברית שבידי משה עונים תשובתם היהודית לפאגאניזם האשורי של "האריה". משה והאריה, נימרוד והתפילין, בתנועה מתמדת .לארשיב תוברתו תונמא לש תדמתמה התעונת ,הקיזו קחר לש |
