העיטור והאיור בכתבי היד היהודיים

;הבותכ ;ך"נת ;חספ לש הדגה ;היפרגורקימ ;די יבתכ ;תידוהי תונמא :חתפמ תולימ

למרות העדרם של כתבי יד יהודיים מעוטרים לפני שלהי המאה התשיעית, העלו חוקרים רבים את
ההשערה על קיומם, כנראה משנת 200לספירה לערך.

מהמאה השלישית לספירה מתוארים מחזות מסיפורי התנ"ך על כל קירות בית הכנסת של דורא

התיאור הנרחב והמפורט, שבו מוקדש רצף מחזות לאותו סיפור, לעתים תוך .הירוסבש ,סופורא
מיזוג של כמה מעמדים לתמונה מורכבת אחת, מצביע על כך שהמקור לציורים היה כנראה כתב יד.
בין הציורים דמויות, פרטים ומחזות שאינם נזכרים במקרא ואשר מוצאם מהמדרש והאגדה היהודיים
– ביניהם גרסאות שונות של ה"תרגומים", מדרש רבא, פרקי דר' אליעזר, האגדות השכיחות במשנה
.דועו דומלתבו

שכיחותם של תיאורים כאלה בציורי דורא מצביעה על כך שהדגם שלהם היה יהודי. מכאן שכתב היד
שיכול היה להוות להם דגם, ואשר אבד, היה כנראה יהודי. דמויות ומחזות שמקורם במדרש היהודי,
החוזרים ומופיעים בכתבי יד יהודיים בכל התקופות, מצויים גם באיורי התנ"ך שבכתבי היד הנוצריים
המוקדמים מימין לשמאל, כדרך הקריאה והציור השכיחים בכתבי יד עבריים, בהתאם לקריאה
העברית או הארמית, לעומת הקריאה משמאל לימין בכתב הלועזי, כמו בציוריו, מעידה אף היא
על אפשרות קיומו של כתב יד יהודי ששימש כארכיטיפוס, אשר ממנו העתיקו האומנים הנוצריים
בראשית יצירתם, ואשר השפיע כנראה כך גם על האיקונוגרפיה (מסורת העיצוב התכני של התמונה)
.תירצונה תונמאב ך"נתה ירויצ לש

אבות הכנסייה הכירו אמנם חלק רב מהספרות היהודית של האגדה והמדרש, ויכלו כך להשפיע על
מסורת התיאור. עם זאת, קשה להבין את ההדגשה על אלה בתיאורי תנ"ך נוצריים. לעומת זאת,
ביהדות מהווים המדרשים והפרשנויות חלק אורגני של התורה שבעל פה, והם נלמדו ושוננו על ידי
כל יהודי ואף נקראו בתדירות בבתי הכנסת. יותר ויותר חוקרים מדגישים היום את המקורות היהודיים
בהתפתחות האיקונוגרפית של ציורי תנ"ך נוצריים.

ראוי עם זאת לציין, שמאחר שלא נמצא אף כתב יד יהודי מאויר מוקדם, רבים החוקרים השוללים כל
.ומויק לש תורשפא

כתבי היד המוקדמים ששרדו ואשר מקורם במזרח, כוללים, כאמור, עיטור שטיח, גיאומטרי, ובו
שימוש בעיטורי אותיות וכתב, כמו גם במיקרוגרפיה, וכן תשלובות של שריגים, עלווה ופרחים, בדומה
כתבי יד המאוירים בדמויות אדם וחיה שכיחים באמנות היהודית החללאמנות האיסלאם בתקופה זו.

מאמצע המאה השלוש עשרה ולהם פריחה גדולה במאות הארבע עשרה והחמש עשרה. המוקדמים
שבהם מעידים על מסורת קודמת, ואינם נראים כיצירות ראשוניות.

סופדה תאצמהל דע ,תירצונה הפוריאב המוד החירפל הליבקמ תודהיב דיה יבתכ תונמא תחירפ

םירפסה .וז תונמא לש התעיקשל האיבהש ספדומה רפסה תצופתו הרשע שמחה האמה עצמאב
המאוירים תופסים אז את מקומם של כתבי היד. למרות המצאת הדפוס נמשכים בעולם היהודי
הכתיבה והאיור ביד בסוגים מסוימים של היצירה, ובמאות השבע עשרה והשמונה עשרה אנו רואים
פריחה מחודשת, אם כי מוגבלת יותר.

אמנות הציור בכתבי יד אצל היהודים התפתחה בכמה מרכזים חשובים. הציורים שמוצאם מארצות

בארצות האיסלאם בכל האיסלאם, מאופיינים, כאמור, בעיטוריהם המופשטים ובדפי השטיח שלהם.
התקופות, כמו גם בביזנטיון בתקופת האיקונוקלזם נמנעו היהודים, בעקבות בני המקום, מתיאור
דמויות אדם, אולם בארץ כמו פרס בה היה שכיח ציור דמויות גם אצל המוסלמים, ישנם גם כתבי
יד יהודיים מאוירים מהמאה השבע עשרה.
אלה אינם כתובים עברית אלא פרסית – יהודית, באותיות עבריות.

ודרש הינמרגמ כתבי היד האשכנזים מצפון צרפת ובעיקר מגרמניה מהווים אסכולה חשובה נפרדת.
כתבי היד המאוירים הפיגורטיביים המוקדמים ביותר, שהמוקדם ביניהם הינו הפרשנות של רש"י
בגרמניה במאות השלוש עשרה והארבע עשרה, במשך למעלה ממאה שנה, ישנה .1233 -מ ך"נתל

תופעה מוזרה ואניגמטית של ציור דמויות אדם ולהם ראשי צפורים או חיות. כך, למשל, בהגדת
הצפורים או במחזור לייפציג. לעתים מוסתרים פניהם, או שהם חסרים כל תווי פנים. בתיאורים יש
חוסר של עקביות ושיטתיות, כשלעתים רק חלק מהדמויות מאופיינות בצורה החריגה. יש המייחסים
תופעה זו להחמרה של הרבנים, שכמה מהם התנגדו לאיורם של כתבי יד ולקישוטם של בתי כנסת,
מחשש הטיית תשומת הלב והריכוז בעת התפילה. נראה לנו שאין הציורים הנזכרים מתאימים לגישה
זו, מאחר ואין הם מונעים את תשומת לבו של הקורא.


אחרים ניסו לראות בראשי החיות והצפרים אטריבוט של צדיקים, אך תיאורן של דמויות שליליות
בדרך דומה אינה מאפשרת הנחה זו. חוקרים שונים אחרים ניסו להסביר את התופעה בדרכים שונות
שאף אחת מהן אינה עונה על הבעיה, ונראה לנו שבמצב המחקר הנוכחי קשה לפתור את התעלומה.

איטליה מהווה אף היא מרכז חשוב, שקלט מלבד הקהילה המקומית גם יהודים מספרד ואשכנז,
המביאים עימם את מסורתם הציורית. האמנות היהודית באיטליה מושפעת מאוד מעולם התרבות

דיה יבתכש דועב והאמנות של הרנסנס, ושכיחים בה דימויים השאולים מן העולם הקלאסי.
היהודיים המוקדמים מאופיינים בסגנונם השטוח, בהתאם למסורת ימי הביניים, הרי במאה החמש
עשרה אנו רואים, בהתאם לשינויי הסגנון בארצות מושבם של האמנים, התפתחות של מסירת נפח
ועומק ופרספקטיבה עם ריאליזם, כשתיאורי נוף מהווים לעתים רקע למחזות. האמנות היהודית
רקיעב היוטיב תא תאצומ איהשכ ,הרשע הנומשהו הרשע עבשה תואמב בוש תחרופ הילטיאב
ביצירת הכתובות העשירות והמפוארות האופייניות לארץ זו, כמו גם לכמה קהילות ספרדיות אחרות,
.הינמרגבו דנלוהב ומכ

במרכז אירופה, בבוהמיה ובמורביה ובצפון גרמניה אנו עדים במאה השמונה עשרה לפריחתה של
אסכולה המתרכזת באיורי ההגדה, ובספרי תפילה וברכות. בתקופות אלו ממשיכים לאייר מגילות
אסתר בכל התפוצות. עשירי הקהילה בכל מקום נהגו להזמין כתבי יד לצורכיהם.

מחזות ליתורגיים שונים, כמו תיאורם של מנהגי התפילה, מנהגי הפסח, הטקסים השונים, כגון
לעתים מובאיםהמילה, עריכת החופה ועוד, והבקיאות בפרטיהם, מעידים על כך שהאמן היה יהודי.

בין הציורים מחזות המאיירים מילולית את המטאפורה הלשונית של הטקסט. כך למשל באיור של הבן
שאינו יודע לשאול, שהכתוב אומר עליו "את פתח לו", מתואר לעתים אדם הפותח בשתי ידיו את פי
הבן. במקום אחר, באיור לפסוק "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו", מתוארת
בהגדת סינסיטי דמותו של איש המהלך בשדה וספר בידו. במגילת אסתר הופך האמן את אלות
הגורל הקלאסיות להאנשות, המייצגות את הפור שהופל ואת חג הפורים שהינו חג הגורל וזכר
להיפוך גורלם של היהודים בעת ההיא. חידודי לשון כאלה ומטפורות ציוריות שמקורן בלשון העברית

עם זאת, ראוי לציין כי כמה מכתבי היד הוזמנו על-ידי יכלו להיווצר אך ורק על-ידי אמנים יהודים.
פטרונים יהודים גם בסדנאות של אמנים שאינם יהודים.

העיטורים כוללים לעתים תיאורי נוף ואף ארכיטקטורה. מלבד המבנים המהווים רקע לאילוסטרציה
לסיפור, שכיחים אף עיטורים ארכיטקטוניים וביניהם בעיקר ציורי קשתות הנתמכות בעמודים, כעין
השער, המופיעים הן בשער כתב היד אולם גם בדפים אחרים, והם מהווים מסגרת לכתוב ואף לאיור.

קישוט נוסף שהוא ייחודי לכתבי היד היהודיים הינו עיטור מלות הפתיחה שמקביל לעיטור האיניציאל
בכתב היד הלועזי. מאחר ובעברית אין מקום לאות ראשית גדולה כבלועזית, הרי עיטור האיניציאל

החיתפה תולמ דבלמ השכיח באותיות לטיניות הפך בכתב היד העברי לעיטור של מילה שלמה.
מופיעים עיטורים כאלה גם לעיתים לשם הדגשה של מילים מיוחדות, כמו "פסח", "מצה", ו"מרור", או
למשל העיטור החוזר של המילה "אילו" בפיוט הנודע דיינו, בהגדה של פסח, וכן מילים אחרות. מילות
הפתיחה תופסות לעיתים חלק גדול מהדף ואף את כולו.

דפי פתיחה מיוחדים משמשים כשער לספרים שונים, כמו למשל בספרי חומש ומגילות. בין ציורי
השוליים, בנוסף לעיטורים ולדמויות גרוטסקיות, מופיעים לעתים ציורי הווי ללא קשר לכתוב, בדומה

למן הרנסנס והלאה, בעיקר באיטליה, אולם גם בשאר לציורי השוליים באירופה באותה תקופה.
חלקי אירופה, מצויים גם פוטים עירומים ומלאכים.

בנוסף לעיטורים שמטרתם קישוטית בעיקר, רבים הם הציורים הסיפוריים שנושאיהם שונים. הם
נחלקים לאיורי שוליים, שמהווים אילוסטרציה של הטקסט ומתייחסים אליו ואחרים שנראים כפרי
דמיונו של האמן, ולמיניאטורות המצוירות על גבי הדף כולו, ומפוזרות לעתים בין דפי הספר.


מקום מיוחד יש לאלו בהגדות הספרדיות, שבהן בראשית הספר או בסופו מצויה סדרה של דפים
מאוירים שלמים, וביניהם מחזות מסיפורי התנ"ך. ציורי התנ"ך באמנות היהודית הם רבים ומגוונים
ואינם מופיעים אך ורק בספרי תנ"ך. הם שכיחים בספרים ליתורגיים שונים, בסידורים, ספרי תפילה,
ובעיקר במחזורים ובהגדה של פסח. אזכורים מהתנ"ך ישנם בתפילות ובפיוטים. אולם לא תמיד
מהווים הציורים לכאורה אילוסטרציה לטקסט. משמעותם היא לעתים אלגורית, כמו תיאור העקדה
שבא לבטא את הברית שבין האל לעמו, באמצעות הברית שנכרתה עם אברהם. כך מופיעים גם
מחזות מסיפורי בראשית המצויים בהגדות של פסח, אשר הושאלו כנראה מסדרה שמקורה, סביר
להניח, בספר תנ"ך. שכיחים התיאורים שבהם באה לביטוי חזותי התקווה לבניית בית המקדש בבוא
המשיח, על ידי תיאור המקדש או תיאורו של אליהו מבשר המשיח. רבים הם גם המחזות האחרים
בנושאים שונים ומגוונים, דתיים, ליתורגיים ואף מההווי היום יומי.

המאיירים לא נמנעים אף מתיאורי האנשות של מושגים מופשטים – מידות טובות, עונות השנה,
עבודות החודש וסימני הזודיאק. בחלקן אלו הן אף האנשות שמקורן בדימויים פגניים או נוצריים אשר

גם דמויות עיטוריות השאולות מהעולם הקלאסי כמו קנטאורים, קיבלו משמעות חילונית ואף יהודית.
מדוזות, פוטים וכד' אינן נעדרות, וזאת כמובן בעיקר למן הרנסנס, ובעיקר באיטליה, אך גם מחוצה
.הל

ספר התנ"ך היה במקורו כנראה הספר המאויר ביותר, מאחר ואיוריו נפוצו והושאלו לספרים רבים

ספרי תנ"ך מאוירים רבים שרדו, ברובם כוללים רק כמה מספרי המקרא. ההגדה של פסח .םירחא
היא מבין הנפוצים שבכתבי היד שנשתמרו. מרבית ההגדות מהוות חלק מסידורי התפילות או שהן
כלולות באסופות של כתבי- יד שונים. ההגדה היא לרוב המשופעת ביותר בציורים, גם כשהיא נכללת
באסופות של כתבי-יד שונים, ובעיקר כשנעשתה כתב-יד נפרד לשימוש ביתי, אולי גם מאחר ונועדה
לקריאה במשפחה, גם לנשים ולילדים.

ניתן לחלק את ההגדות של ימי הביניים בעיקר להגדות ספרדיות, אשכנזיות ואיטלקיות. ההגדה
כוללת עיטורים הקשורים קשר ישיר לטקסט, והם מתארים את ההכנות לחג, את טקסי החג ומנהגי
הסדר; דמויות ומחזות הנזכרים בטקסט הכתוב כמו ארבעת הבנים, רבן גמליאל ורבני בני-ברק ,
וכמובן את סיפור יציאת מצרים. בחלק מההגדות נוספו, כאמור, איורים מהתנ"ך, שאין להם כל קשר
לסיפור ההגדה, מבריאת העולם ועד מותו של משה, ומקורם כנראה מספר תנ"ך מאויר. בין איורי
ההגדה שכיחים גם ציורים בעלי משמעות משיחית, שכוללים בין השאר גם את תיאורו של בית
בעוד בהגדות האשכנזיות באים כל הציורים כעיטורי שוליים מסביב לטקסט, .תונביהל דיתעה שדקמה

הרי בהגדות הספרדיות מרוכזת סדרה של ציורים על דף שלם בראשיתה או בסופה של ההגדה, ורק
ציורי שוליים מעטים מופיעים בה.

המחזור הינו ספר נוסף שבו שפע ציורים ועיטורים , וזאת בעיקר באשכנז. כמה מהם שימשו כנראה

ציורים שונים במחזור בבית הכנסת, מאחר והם כוללים קטעים משירת החזן, ואף מחמת גודלם.
באים לאייר את פיוטי החגים, כמו גם את דפי הפתיחה לפרשות השבוע. כאיור לפרשת שקלים
במחזור של ורמס, או בזה של לייפציג מתואר, למשל, איש המחזיק במאזנים ושוקל את השקלים
עבור המקדש, עם רמז אולי לשקילת הנשמות ביום הדין. ציורי תנ"ך מופיעים בפרקים המוקדשים
לחגים השונים. כך בא סיפור רות לעטר את פרקי המגילה הנקראים בחג השבועות ; משפט שלמה
מעטר את שיר השירים ; העקדה מייצגת את ראש השנה ובריתו של יצחק את יום כיפור. פיוטי חנוכה
מלווים לעתים בתיאורים של המעונים על קידוש השם ובמחזות מספר יהודית. סמלי הזודיאק מלווים
בדרך-כלל את תפילת הטל. גם כאן מופיעים תיאורים משיחיים, כמו סעודת הצדיקים בגן-עדן בתנ"ך
של האמברוזינה או באסופת לונדון.

הבו ,(1391) א"נקה תנשמ הירטסואבש סמרקמ איה הדרשש רתויב תמדקומה תריואמה הבותכה
מתוארים החתן העונד את הטבעת לכלתו שלראשה כתר. אולם, עד המאה השבע-עשרה שרדו

ירטמואיג רוטיעב קר תוטשוקמ לארשי תוליהקב תובותכה תיברמ .תוטעומ תוריואמ תובותכ
ובפרחים, כשהכתב מצוי לעתים קרובות בתוך מבנה של שער. הפריחה הגדולה של כתובות
משופעות בציורים הינה באיטליה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ומשם עברו לקהילות
הספרדיות בארצות אחרות. הן כוללות שפע של עיטורים פיגורטיביים. מביניהם שכיחים בעיקר סימני
המזלות, שנים-עשר השבטים, תיאור ירושלים ומחזות מהתנ"ך, לעתים בהתייחסות לשמות החתן
והכלה. יש ומופיעות אף דמויות החתן והכלה. כן שכיחות דמויות אלגוריות והאנשות, של ארבע
העונות ולעתים אף של ארבעת החושים, ובעיקר של המידות הטובות, ואפילו של האהבה בדמותה
של ונוס, וכן אף קופידונים ומלאכים רבים.

חשיבותם של כתבי היד העבריים היא בנוסף על כך גם כיוון שהם מהווים מקור לא אכזב, וכמעט
יחיד, לידע על חיי היהודים בימי הביניים ומאוחר יותר. אנו למדים מהם על העולם היהודי, על חיי
הדת, טקסיה ומנהגיה בתקופות השונות, על המנהגים בחול, בשבת ובחג, בבית ובבית הכנסת.

מהתמונות ניתן לעמוד על מבנה בית הכנסת וריהוטו בעדות השונות, ועל תשמישי קדושה רבים ,
שחלק מהם נשתמרו רק מתקופות מאוחרות יותר וציוריהם מהווים עדות לצורתם. אנו יכולים לראות
את מהלך החיים של היהודי, מלידתו, מילתו וחתונתו ועד מותו וקבורתו, חיי המשפחה שלו, עבודות
האשה וחינוך הילדים. הבית היהודי, ריהוטו וחפציו, מנהגי היום-יום, העבודות השונות שבהן עסקו
היהודים ותלבושותיהם בארצות השונות, כל אלה משתקפים ומתוארים בחיות ובפירוט רב בכתבי
.דיה

אמנות כתבי היד העבריים מהווה רק חלק מהיצירה הגדולה של האמנות היהודית וחשיבותה, בין
השאר, היא בהופעתה בימי הביניים , בתקופה שממנה לא שרדו יצירות רבות אחרות. ההשפעות
הרבות של אמנות המקום והתקופה שעיצבו את סגנונה ולעתים את האיקונוגרפיה שלה, מעידים על
שפע כתבי היד ששרדו, למרות רגישותם ופגיעותם, השתלבותם של היהודים בתרבות הסביבה.

בעיקר לאור הרדיפות והנדודים, והאיורים הרבים בהם מעידים על פריחה תרבותית, על כוח יצירה,
דמיון פורה ומסורת תרבותית יהודית ייחודית.