אומנות כנען והוראתה (ניתוח שתי יצירות)

תוקיתע תונמא תוריצי חותינ :ריצקת

אמנות עתיקה, כנען :חתפמ תולימ

הארכיאולוגיה של ארץ ישראל ושל שכנותיה סיפקה לנו בשנים האחרונות שפע של חומר
על החיים בכנען הקדומה. כתבות שנתגלו משמשות לנו עדות ישירה על חיי הרוח של אותם
הפותחים לפנינו את עולם המיתולוגיהתירגוא תוחולהימים. ודי אם נזכיר רק שתי דוגמאות:
– לוח שנמצא זה לא מכבר במגידו (מקורו מן התקופהשמגלג תולילעמ עטקו של בני כנען;
הכנענית המאוחרת), הרומז על השראה מסופוטאמית בספרות הכנענית, ובעקיפין בכמה מן
.תויארקמה תורוסמה

בין הספרות המשמשת ביטוי המפורש ביותר של עולמו הרוחני של עם – מזה, ובין חפצי שימוש
המשמשים עדות ממשית על החיים הללו מזה – עומדת האמנות הפלאסטית, שמבחינה
דידקטית נודע לה יתרון, שהיא פונה במישרין אל לבו של הלומד. בעוד אשר כתובת עתיקה
מצריכה תרגום – לא רק משפה לשפה אלא מעולם מושגים אחד למשנהו – מאפשרת היצירה
האומנותית גישה ישירה יותר (כמובן, בתנאי שהתלמיד רכש לעצמו את הכלים להבנת יסודות
.(ללכב המודקה תונמאה

בהוראת ההיסטוריה המקראית, עד לכיבוש הארץ, ניתן לשלב את האמנות הפלסטית בחומר
הנלמד. הכרת הגילויים התרבותיים האלה חשובה ביותר להכרת העם שלא השאיר אלא
.ומצע לע תורחא תוטעומ תויודע

בני כנען לא היו רק שכנים לבני ישראל אלא הם הורישו גם לעמנו ערכי ציביליזציה רבים.
מפתיע הדבר באיזו מידה קבלו בני ישראל מסורות טכניות ואומנותיות מידי יושבי הארץ.
המשכיות זו של אמנות ארץ ישראל תהא מובנת יפה, אם נראה בתקופת הכיבוש וכן
בתקופת המלוכה כתקופות של קיום ביחד. היו אלו תקופות של חדירה הדדית והשפעה
הדדית בין עמים קרובים זה לזה. אין פירושו של דבר, שתמיד שררו בין העמים הללו
יחסים אידיליים. אך דוקא התופעות בתחום האמנות מראות בעליל, כי תרומת התרבות
הכנענית היתה חיונית להתפתחות עולמם הרוחני של בני ישראל.

על כן מן ההכרח שנלמד את האמנות הכנענית על גילוייה השונים – פיסול, גילוף וקדרות –
ונשלבנה בהוראת התנ"ך (תורה, יהושע ושופטים). יהיה בכך גם מעין הכנה ללימוד אמנות
.רתוי רחואמ בלשב יוול דומילכ גהנויש ,המצע תילארשיה

הכרת האמנות הכנענית עשויה להמחיש לנו את ידיעותינו בדבר תושבי הארץ הקדומים
וההשפעות ההדדיות בינם לין עם ישראל, ידיעות שאנו שואבים אותן ממקורות אחרים
ובעיקר מן המקרא. ההשפעה מורגשת גם באמנות הישראלית הקדומה, הזהה במידה
רבה עם התפתחותה של אמנות כנען.

הכרת עם קדום כעם הכנעני, שהשאיר אחריו אך מעט תעודות בכתב, תלויה בהערכה נכונה
של תרבותו החומרית. היצירה האופיינית ביותר של כל עם מתגלה במעשי האמנות שלו. בשלב
הראשון – בגישתו האומנותית להתקנת כלי שימוש, ואחר כך – ביצירת חפצים הקרובים יותר
לאמנות "צרופה". כאלה היו שלבי ההתפתחות האמנותית גם ביצירתו האומנותית של העם
.ינענכה

כנען הייתה ארץ מעבר, מכל הבחינות, ועובדה יסודית זו הטביעה את חותמה גם על אומנותה.
ידוע לנו, כי כבר בתקופה הטרום-היסטורית נתקיימו יחסי גומלין בין שני העמקים של הנהרות
הגדולים: מצרים וארם נהריים. אין פלא, אפוא, שכל השטח הנרחב, שהשתרע ביניהם, היה
מושפע מן הסגנונות של שתי הארצות הללו, וכן אין להתפלא, שנוצרה תרבות מעורבת מיסודותיהן
של שתי התרבויות הללו. בתחילה זרמה ההשפעה התרבותית מערבה, מארם נהריים למצרים.
יש לזכור, כי הקשר בין שתי הארצות הגדולות הללו לא היה ישיר אלא דרך אזור "הסהר הפורה",
המשתרע בקשת מן המפרץ הפרסי, דרך ארם נהריים הצפונית, סוריה וארץ ישראל, בואכה
מצרים, מכאן מסתבר הצביון הסורי, הנודע למעשי אמנות רבים בארץ ישראל הקדומה, וכן
השפעתה של אסיה הקטנה, – שחלה או בדרך הכיבוש הצבאי או בדרך המסחר.

בכל ההתפתחויות האלו נודעה חשיבות מרובה לפניקיה. עם זה של יורדי ים החזיק בחופי
ארץ ישראל. וידועים יחסיו הקרובים עם שבטי ישראל בימי השופטים, והמשא ומתן המסחרי
והדיפלומטי, שניהלו עם מלכי ישראל. אין לראות בפניקים יסוד עצמאי: הם שימשו מעין
הגשר ליסודות חוץ שחדרו לארץ ישראל. הפניקים קיימו קשרים הדוקים ביותר עם מצרים
(העיר גבל שימשה כמושבת מסחר מצרית). לכן מובן, שבבואם לארץ ישראל הביאו עימהם
הפניקים יסודות של אמנות מצרית. נוסף על כך הביאו עימהם, ממסעותיהם הרבים, יסודות
חשובים מן האמנות של ארצות הים, ובעיקר של האיים האיגיאיים.

באמנות הכנענית בולטת שאיפה של מיזוג בין התועלתיות והאסתטיות. ביחוד במוצרי
הקדרות הקדומים מורגשת השתלבותם של שני הגורמים הללו. אין לראות בכך תוצאה
של איזה אינסטינקט אסתטי, לפי שאין ליחס חשיבות להשערה הטענת, כי כלים הותקנו
בידי נשים. האמנות התפתחה מתוך צרכים שימושיים, אלא שהמושג "תועלתיות" לגבי
התקופה הטרום-הגיונית טעון הסברה מיוחדת. דוגמה מוחשית עשויה להבהיר מושג
זה. לפי כל הסימנים יש להניח, כי בתקופה קדומה מאוד חיזקו בחבלים את כלי החרס
הפריכים (שצורפו בטמפרטורה נמוכה). אך גם בתקופה מאוחרת יותר, עם שיכלול
הטכניקה, לא רצו הקדרים לוותר על החבל, אף על פי ששוב לא היה בו צורך ממשי.
וכך נוצר קישוט החבל: רצועת חומר,שהודבקה על דופן הכלי, שראו בה תועלת מאגית
לחיזוק הכלי. במרוצת הדורות, משנשתכח מקורו של קישוט זה, התנוון הקישוט, ששרידיו
האחרונים נראים לנו בצורת טביעת ציפורן או בצורות אחרות, שיש בהן משום רמז קל
."לבח"ל

מסורות של טכניקות המשתנות לאט מזה ויחוס תכונות מאגיות מזה – מהווים את יסודות
האסתטיקה של כלי השימוש ומעשי האמנות הראשונים. אפילו פסילים וחפצים אחרים,
הנראים כמוצגים של אמנות צרופה, אינם אלא חפצים שימושיים לצורכי פולחן, ומבחינה
זו הם אינם פחות תועלתיים מסתם כד או פגיון. הנחה זו נכונה גם לגבי האומנויות הגדולות
של מצרים וארם נהריים. אכן, אמנות ארץ ישראל, שהייתה אמנות של ארץ פריפריה ומעבר,
לא התרוממה מעולם לרמה של אמנות גדולה, ובהשוואה עם שתי האומנויות הנ"ל לא היתה
אמנות כנען אלא אמנות כפרית, המושפעת על ידיד תרבויות חוץ, ויש בה בין השאר גם
סימנים של חיקוי עקר לאומנויות הגדולות. להגברת רושם זה פעלה גם העובדה, שתנאי
השמירה על חפצי אמנות בארץ ישראל הם גרועים למדי; מוצרי עץ, למשל, לא נשתמרו
כאן אלא באקלים המיוחד של מדבר יהודה, – בניגוד למצרים, בה נמצאו תבליטי עץ ופסלי
עץ לרוב.

והנה בגלל העובדה שארץ ישראל היא ארץ מעבר, בה נתחוללו מאורעות היסטוריים רבים
הקשורים בארצות זרות ובתרבויות זרות, – לא ניתן להתייחס אל אמנות כנען כאל תופעה
כוללת. לכן, כדי להמחיש בפועל את צדדיה המיוחדים של אמנות זו, בחרנו לנו שתי יצירות
שונות (כלי חרס מלכיש ותשבץ שנהב ממגידו), שקורצו מחומרים שונים למטרות שונות.

   



(הלעמלמ הארמ) דכה ותוא שיכלמ רייוצמ דכ                     

גובהו של הכד – 35ס"מ, צבע רקעו – חום בהיר וצבעי קישוטיו – שחור ואדום.

הכד נמצא בחפירות לכיש (תל-אל-דובייר), בדרך הבאה, לפני חפירת התל עצמו ניקו החופרים
שטח מתאים לעירום השפך מן החפירה העיקרית. והנה נתגלה בחפירה זו, שמטרתה היתה
טכנית בעיקרה, אחד הגילויים החשובים ביותר של כל החפירה כולה: נחשף שם חפיר ותעלת
מגן), ששימש חלק ממערכת הביצורים מימי החיקסוס. חפיר זה הוזנח אחרי גירוש החיקסוס
מארץ ישראל (ומלכיש), והתמלא בעפר שנשתפך ממורד התל. כשהגיע השפך לגובה של מטר
אחד, בערך, ניבנה עליו מקדש קטן (בפינה הצפונית מערבית של העיר). היה זה במאה ה- 15
לפני הספירה, וכנראה שהמקדש ניבנה לרגל כיבושה מחדש של הארץ על ידי תחותמס השלישי.
במשך הזמן הנרס המקדש, ניבנה מחדש סמוך ל- ,1400שוב נהרס בשנת ,1325הוקם מחדש
ונחרב סופית בשנת ,1225בערך. במקדש זה הידוע בשם מקדש החפיר א', נמצא הכד שלפנינו.

הכד משתייך לתקופת הברונזה המאוחרת, שלב א ,1כלומר, לתקופת המעבר בין תקופת
הברונזה התיכונה ותקופת הברונזה המאוחרת. לכד זה מקבילים הממצאים של שכבה ט',
תמסרופמ הלבקה .הנוכיתה הזנורבה תפוקת לש הנורחא הבכשכ תבשחנה ,ודיגמב הפשחנש
יותר היא השכבה שנחשפה בתל-אל-עג'ול בבית עגלים, על יד עזה). לכדים מטיפוס זה ניתן
השם המשותף "קראמיקה של תל-אל-עג'ול".

הקראמיקה, נחשבת כביטוי הקדום והמובהק ביותר של האמנות הכנענית, להוציא חפצי אבן
ושן קדומים מאוד, שלהתפתחותם לא היה המשך דומה לזה של הקדרות. הקראמיקה היא
אפוא אמנות ארצישראלית. יתכן, כי בתקופות מסויימות היו נפוצים כאן גם חפצי אמנות
מחומר, העשויים להתפורר בתנאים האקלימיים של הארץ. מכל מקום, מיעוט הפסלים
מחומר קשה וכן רמתם הטכנית הנמוכה – נותנים תוקף להשערה, כי האמנות הפלאסטית
מצאה בארץ ישראל את ביטויה העיקרי והחיוני בקדרות.

אמנות כלי החרס נותנת ליורה אפשרות של הבעה בצורתו: על ידי יצירת יחס מסוים בין הכלי
ובין החלל סביבו, בין הכלי ובין הקרקע עליו הוא ניצב (כל כלי מבטא ניצחון על חוקיי הכובד).
ועל ידי יצירת חלל חדש בין דפנותיו. אך מובן מאליו, שאין פתרון בעיות הצורה של הכלי בא
לו לאמן אך ורק מתוך השראה פנימית. באופן כללי, הרי יצירתו של האמן היא תולדה של
צרכים ממשיים, המושפעת מן המסורת של אמנות הקדרות שקדמה ליצירתו ובשלב ראשוני –
של כלי קיבול טבעיים, כמו קליפות פרי ועורות בעלי חיים). כן ניכרת על אמנות המזרח
הקדום וארץ ישראל השפעותיהם של תרבויות אחרות, שחדרו לכאן בדרכי המסחר, ההגירה
והכיבוש. כיוון השפעה מסוג זה הוא בדרך כלל מתחום התרבות הגבוהה אל תחום התרבות
הנמוכה יותר; אך קיים גם תהליך הפוך. דוגמה: חלק לא מבוטל של חפצי אמנות ועדיים של
ימינו – מקורם (המעשי או הרוחני) בעמים פרימיטיביים.

גם בכד שלנו ניכר היסוד הפרימיטיבי הזה: הקווים הקצרים שעל גבי השפה הם חיקוי
לתפרים של כלי עור. כן מסתמן יפה בכד שלפנינו העיקרון של תנועה על גבי רקע אין סופי
אשר גרונבגן פראנקפורט תיארה אותה תיאור מעמיק בספרה. החומר המיוחד של הכלי
תאז .סרחה לש "גפוס"ה עקרה לע תומדה תעפוה ידי לע ,הזה דחוימה עקרה תא רצוי
ועוד: כלי החרס העגול דורש מן המסתכל פעילות מסוימת: עליו לסובב את כלי, ולכן מעורר
הכלי יחס פעיל. שכן, כל זמן שעומד הכלי במקומו – הוא מסתיר חלק מקישוטו, והצופה
יודע דבר זה, עד שהוא נעשה חלק מחוויתו; הוא חש, כי ביצירה זו טמון רב גוניות של
ממדים – וזהו סוד חיוניותו של כלי החרס.

ריבוי הצורות ההנדסיות הוא אופייני לקדרות מסוג זה. בצד כלים בעלי ציורים "נטורליסטיים"
אנו מוצאים כדים הנושאים גדם הנדסי בלבד. חילופים אלה, בין המופשט והמוחשי, מעידים
עדות חשובה על התפתחותה של החברה ועל דרך המחשבה האנושית. כבר באמנות
המערות של תקופת האבן הקדומה, אנו מוצאים בכמה אתרים מעבר זה מן הנטורליסטי
(הפונה אל העולם החיצוני, במטרה להשפיע עליה באורח מאגי) אל המופשט, ההנדסי
(השם הדגש באישיותו של האמן). בעולם האיגאי מציינת הופעתו של הקישוט ההנדסי
הרוצה תטלבהו המימתה תיטסילרוטנה השיגה לש התחנזה .לזרבה תפוקת תישאר תא
הקונבנציונלית – משקפת אל נכון בציור את קיומה של קונבנציה חברתית. ברם, יש להתייחס
בהסתייגות רבה לכל אינטרפרטציה רחבה מעין זו, שכן מעטים הם עדיין הנתונים שבידינו
.קפס לש לצ אלל רבדה תא חיכוהל

   



"סגנון "2מתל אל-עג'ול             "סגנון "1מאל אל-עג'ול

ב"קרמיקה של תל-אל-עג'ול" מבחינים בשני סגנונות. בסגנון הראשון בולט היסוד המופשט:
הציפורים עשויות ברישום קו פשוט; הגוף "ממולא" בנקודות נקודות, או בקווים קצרים
ורחבים; נקודה פשוטה משמשת כעין והמקור הוא המשך הראש, בכיוון למטה. הסגנון
השני מפותח יותר: הגוף ממולא באופן רצוף (או לפחות באופן חלקי); ציור העין מסובך
יותר; צורות הדגים והציפורים מעידים על מינים שונים. בסגנון זה מופיעות סטיות מסוימות
מן הטבע; כגון: התעבות המקור באמצעו ולא בהתחלתו, קרוב לראש; או שהמקור מופיע
נמוך מידי ביחס לראש. במונוגראפיה שלו על קראמיקה מסגנון זה טוען הורטלי, שלפנינו
כאן מקרה, אולי מקרה ראשון, של סגנון פרי אישיותו של אמן מסוים, והוא מציע לקרוא לו
"הצייר מת-אל-עג'ול". הוא משווה את הצייר הזה עם הציירים שציירו, בסגנון מוגדר, את
הכדים המפוארים ביוון הקלאסית. אלברייט רואה ביצירות אלה תוצרת של בית מלאכה
.דחא

את הנחתו של הורטלי יש בידינו לבדוק במידת מה על סמך החומר שהוא עצמו אסף.
נמצאו גם במגידו, כאמור, ציורים דומים, אך כאלה מצויים גם סימנים פרימיטיביים.
בהופעת סגנון מפותח יותר בדרום רואה הורטלי סימן לכך, כי הצייר ישב תחילה במגידו,
ואחר עבר לעג'ול. גם במיליה שבקפריסין נתגלו כדים מאותו סגנון. לדעתו של הורטלי,
הגיעו כדים אלה מסחורת ייצוא מתל-אל-עג'ול. חשיבות יתרה הוא מייחס לעובדה, שכל
הכדים ממין זה נמצאו בחלק האי הקרוב לארץ ישראל. יש להעיר, שגם כאן שונה צורתו
של הכד מן הצורות שנתגלו בעג'ול או במגידו. בקפריסין שכיח הכד בעל הצוואר הארוך,
ועל כן מופיעים הציורים על הצוואר ולא על הכתף, כמו בדוגמאות הארצישראליות. הורטליי
סבור, כי הקדר שישב בפלשת יצר במיוחד כדים לפי הטעם של אנשי קפריסין ואילו את
הציורים צייר לפי הטעם האישי שלו. כן מייחס הורטליי לצייר מעג'ול כדים וחרסים שנמצאו
בתענך, בתל-אל-חסי, ובגזר. כן נתגלו כדים דומים באל-אלאלה (אטשנה), צפונית לאוגרית –
עיר שהיו לה קשרים רבים עם עמי צפון ארם-נהריים.

אם נניח, כי כל אותם ממצאים יצאו מתחת יד אחת – נזקק להסביר את השוני בצורה אם
על ידי התפתחותו של האמן או על ידיד התאמת סגנונו לטעמם של אחרים. מצד שני, אפשר
הנוש הרוצב האישל העיגהו החתפתהש ,תמיוסמ תרוסמ לו'גע-לא-לת לש תורדקב תוארל
במקומות שונים.

כדים מצויירים, המשתייכים לסגנון "שושן ,"2הגיעו עד לסוריה הצפונית. בדרך זו, כנראה,
חדרה קדרות זו לארץ ישראל. גם בחפירות אוגרית נמצאו כדים כאלה. ומן החוף הפניקי
או מארץ ישראל הגיעו למצרים.

לו'גע-לא-את לש הקימרקל תינייפואה רופיצה העיפומ בוש תרחואמה הזנורבה תפוקת רחאל
אצל הפלשתים, אבל בהבדלים ניכרים, הבולטים בהתפתחות הסגנון הזה. בחפירות בטרסוס
נמצא חרס שסגנונו הוגדר כסגנון מעבר בין הסגנון העג'ולי והפלשתי. כמובן אי אפשר לתאר
התפתחות שלמה לפי מימצא בודד, אבל הקשרים שהיו לפלשתים עם אנאטוליה, מצביעים
.תאזכ תורשפא לע תאז לכב

תשבץ השן אורכו 26ס"מ. מצאוהו בחפירות מגידו, שהתנהלו על ידי המשלחת האמריקאית.
בספרו של לאוד על חפצי שן ממגידו, מופיע תשבץ זה בטבלה ,4מס' א/ .2החפץ עצמו נחשף
בארמון הכנעני, בבית השן, בו נמצא אוצר גדול של חפצי ערך, ובתוכם מספר ניכר שלחפצי שן.

לפי דעת החופרים שייך ארמון זה לשכבה א/( 7שנים ,1150-1350בתקופה הכנענית
.(תרחואמה

תשבצים ממין זה שימשו כקישוט לרהיטי עץ. על כך מעידים החורים המצויים בחלקיו השונים
של החפץ (בצירו הם מופעים כעיגולים שחורים). מספר רב של תשבצים נמצא באחד החדרים
שבאותו הארמון, ושי אפוא להניח, שהם לא שימשו כאן למטרתם המקורית, לפחות לא בשעה
שהוכנסו לחדר זה. לפנינו, כנראה, אוסף של חובב-אמנות מתושבי הארמון או של בעל הארמון
עצמו. מכאן יכולים אנו לצייר לעינינו תמונה על חיי שפע בעיר בירה כנענית זו, שהייתה שולטת
על כל הכפרים מסביב.

שעל חפץ שן זה אינו בטוח ביותר, ולאוו דווקא משום שחסר ללוח חלק קטן הנ'צה חונעפ
ממנו. בחלקו הרחב אנו רואים דמות מלכותית, ישובה בתוך כיסא מעוטר בספינקסים.
ה"מלך" שותה מכלי המוגש לו על ידי אישה לבושה בבגדי פאר, המחזיקה פרח לוטוס
בידה השמאלית. גם ה"מלך" אוחז בגבעול הפרח, מתוך כוונה לקבלו מידי האישה. מאחורי
ה"נסיכה", המחזיקה בקערה ובפרח, עומדת אישה שנייה המנגנת על נבל בן תשעה מיתרים.
הכיסנה לש השיאר לע) קלח עבוכ השיאר לע תשבוח איהו ,רתוי טושפ וז השיא לש התשובלת
.(רתכ –

בין שתי הנשים מפרידה שורה של פרחים. אין זה ברור, אם לפנינו דוגמה של "הפחד מפני
החלל הריק" האופייני לאמנות המזרח הקדום, או שתפקידם להפריד בין שתי צ'נות, הנבדלות
זו מזו בזמן ובמקום.

בצ'נה אחרת מתואר חייל, המחזיק בשמאלו חנית ובימינו מגן. החייל מוביל שני שבויים
ערומים, שידיהם קשורות על גבם וכן אל ראשי הסוסים, הרתומים אל מרכבה, בה ניצבת
דמות של איש, שהוא כנראה אותו המלך עצמו המתואר בצ'נה הראשונה על כס המלך.
האיש שבמרכבה מחזיק בידיו מושכות ושוט. חניתו, שרביטו וחיציו – נתונים בתוך אשפות
מיוחדות, המותקנות בצד החזיתי של דופן המרכבה. מאחורי המרכבה צועד חייל אחר
.(רזגו לבג תוריפחב ואצמנ התמגוד) "יפרה" ינוויה המשב העודיה ,ברח ודיבו

בחלקו העגול של הלוח נראים שני אנשים (עבדים? כוהנים?), מוכנים להגיש קערות משקה
ל"מלך" או ל"נסיכה". המשקה שמור בכד גדול, הניצב ביניהם. בין שני האנשים האלה נראים
.יבצ שארו הירא שאר

הקשר בין המתרחש בחלק זה של התמונה ובין העוף, המופיע בקרבתו, אינו ברור כל צורכו.
ציפור המחפשת פירורים מתחת לכס המלך מופיעה כיסוד רגיל בציורי קיר מצריים מתקופת
הממלכה החדשה; על ידה משתלב אלמנט הומוריסטי לתוך התיאורים הרציניים שעל גבי
כותלי הקברים.

בתקופת תל-אל-עמרנה, היא תקופת אחנאתון, הגיע הנטורליזם באמנות המצרית לשיא.
ברם, נושאים אלה לא התחילו עם "פרעה הכופר" ולא הגיעו לקצם עם מותו. האתון – גלגל
השמש המכונף הנראה מעל למרכבה שבתמונתנו נמנה אף הוא על המוטיביים הדתיים
של תל-אל-עמרנה. אך אין פירושו של דבר, כי מעשה האמנות לפנינו מקור השראתו מפולחן
אחנאתון. די אם נתבוננן ביחסים בין הדמויות ובתנועותיהם הבלתי חופשיות, כדי להיווכח
שלפנינו דוגמא של אמנות פורמליסטית, שרוחה רחוקה מרוחה של תקופת אחנאתון, אם
כי שמרה על יסודות מסוימים מן העת ההיא.

אינה ההשפעה היחידה שפעלה על האמן שלנו. על גבי ארון המתים של תירצמה העפשהה

אחירם מלך בבל, מצויר כס מלכות הדומה בכל פרטיו לכס המלכות אשר בתשבץ שלפנינו:
אותה צורה של משענת גב, כפופה לאחרו, וכן אותו פרח לוטוס בידיו של המלך, ארון המתים
של אחירם שייך, לפי הדעה המקובלת, למאה הי"ג, כלומר, לתקופה קרובה לתקופת בית השן.

לש ונוראכדי לכלול את תשבץ השן של מגידו במסגרתו הנכונה, יש להביא בחשבון לא רק את
,המדגים את האמנות הפניקית הפתוחה להשפעות צפוניות, אלא גם לאמנות דרומית,םריחא
שמקור השראתה בעיקר ממצרים.

בתל-אל-פרע שבנגב המערבי (בקרבת קיבוץ גבולות) נתגלה מכסה של קופסת שנהב, שגם
עליו מצוייר נסיך יושב על כס, פרח לוטוס בידו השמאלית וקערה בידו הימנית. גם כאן עומדת
לפניו דמות של אישה, המגישה לו משקה ופרח לוטוס נוסף. מאחריה נראית רקדנית, המחוללת
לפי צלילי חליל כפול, נתון בפי דמות נוספת. ומאחורי כס המלך עומד משרת. לשאר הצ'נות
אין הקבלה בתשבץ השן של מגידו: איש נושא ברווזים, שלל צידו, הקשורים למקל שעל שכמו.
מאחוריו נראה איש שני, המולך עגל מעל פלג מים. וקבוצת אנשים אחרת מושכת ברשת, בה
לכודים עופות מים.

הנושאים, ארגון השטח, הדמויות על לבושם ועל תסרוקתן – מצריים הם. אין לך נושא מצרי
אופייני יותר מאשר צייד עופות-מים ברשת. אמנם, גם ביצירה מצרית מובהקת זו מצויים
יסודות זרים: הדקל שמאחורי המשרת, העגל והשוורים – שמקורם באומנות האגיאית. לכן
אין זו יצירה מצרית טהורה, אלא יצירה מקומית שמאוחדים בה יסודות מצריים רבים עם
קווים איגיאיים מעטים.

. כבר עמדנו קודם על האופי הצפוניתשבץ השן ממגידו לש ומוקמ המ ררבל הסננ התע
של כס המלכות. עם זאת, אין ספק כי יסודות רבים בציור הם מצריים, לדוגמה – פרח
הלוטוס. אך אין פירושו של דבר כי לגבי האמן היה ציור הפרח מלווה באסוציאציות דתיות
מצריות. יתכן אף שחלה ההתפתחות, אשר גרמה לשינוי משמעותו לשל הפרח, בדומה,
למשל, ליחס הנוצרים אל עץ האשוח, שבא אליהם מעולם העכו"ם וקיבל אצלם משמעות
דתית חדשה. ועוד יתכן, כי היסודות הדתיים האלה, המתגלים במעשי האמנות, איבדו את
תוכנם הדתי בפניקיה ובארץ ישראל והפכו לאורנאמנטיקה בלבד.

ראש האריה וראש הצבי שבתשבץ הם יסודות איגאיים. הריתון (קרן השתיה) נמנו בכל
העולם הקדום עם חפצי היבוא מן האזור האיגיאי. ואין כמעט ספק, כי ראשים אלה שייכים
אף הם לטיפוס זה.

הצד הכנעני שבתשבץ השן מתגלה לא רק במיזוגם של קווים מצריים, צפוניים ומערביים,
אלא גם בקווים עצמיים. לאלה שייך ה"כתר" שעל ראש האישה – כתר שיש לו הקבלה מדויקת
בפסל קטן, שנמצא יחד עם התשבץ במגידו. גם גלגל השמש המכונף יש בו שינוי מסוים מן
.תועודיה תוירצמה תורוצה

תכונה משותפת ליצירות רבות במזרח הקדום, הוא הפתרון לבעיית הזמן שבתיאור עלילה.
שתי התרחשויות, שחלות זו אחר זו, מתוארות זו על יד זו. כאן רואים אנו מצד אחד תהלוכת
ניצחון ומצד שני – מישתה חגיגי. (אפשר לפרש את המשתה גם כחג הערוך לקרת לפי הסיפור
.(תירגוא יבתכב תרק לע

לפי הרכב היסודות השונים יכולים אנו להעריך את תאריכו של התשבץ. הוא נימנה, כנראה,
על החפצים הקדומים ביותר של האוצר שבתוכו נתגלה. היסודות הצפוניים מעידים, כי שלטונה
של מצריים על ארץ ישראל לא היה אז בלעדי. מצב מעין זה יש לחפש בסמוך לתקופת תל-אל-
עמרנה, לפי פעלם של סתי הראשון ורעמסס השני, שגרמו לניתוקה של ארץ ישראל מן המסחר
עם הצפון והשפעתו.

אמנות יצירת חפצי חן משנהב זכתה בארץ ישראל להתפתחות מעניינת. קבוצה שניה גדולה
של חפצי שן נתגלתה בחפירות שומרון (מתקופת המלכים, היא תקופת הברזל התיכונה.
חפצים אלה נמצאו בארמונות עמרי ואחאב (ראה מלכים א', פרק כ"ב, פסוק ל"ט). מבחינת
תקופתם ומבחינת סגנונם הם קרובים לחפצי השן של ארטלן טאש. בין השאר נמצא תשבץ
ששימש כנראה חלק ממיטה (על מיטות שן ידוע לנו מעמוס ו', ד'). על גבי חפץ זה כתוב
בארמית שמו של חזאל, מלך ארם דמשק.
כיצד הגיעה מיטה זו לבניין אשורי (הבניין, בו נמצאה המיטה, הוא אשורי)? על כך יש לנו
תעודה מפורשת: בנמרוד (היא כלח הנזכרת בבראשית י', י"א) נמצאה על לוח אבן כתובת,
בה מספר אדד-נידרי השלישי ( )782-809על נצחונו על ארם:

קבוצות של חפצי שן אחרים מאותו סוג נמצאו גם בנמרוד ובחודסבאד.

פיזור זה – שומרון, דמשק, אשור – מעורר את הסברה, כי אמני השנהב ישבו בפיניקיה.

קשרי הפניקים עם המצרים ועם המזרח החזקים סברה זו. המיוחד להתפתחות אמנות
השנהב בארצישראלית, הוא בכך, שהאמן לא התקדם לקראת אמנות עצמית יותר, אלא דבק
במופת המצרי, עד אשר היסודות המקומיים נעלמו כמעט כליל. ברם, המקריות שבתגליות
הארכיאולוגיות אינה מאפשרת לנו, לפי שעה, לשחזר את תולדות העבודה בשן. אלא מתקבל
על הדעת, כי האומנים המקומיים, העממיים על הרוב, לא ניסו את ידם בחומר יקר זה, ובאין
השראה מחיי העם קפא ענף אמנות מעניין זה של האמנות הארצישראלית הקדומה על שמריו.