הפסיכולוגיה של הדאדאיזם

דאדאיזם, משחקי אשליה, יצרים, רגרסיה. :חתפמ תולימ

שעה שהוגו באל וידידיו, אנשי אותו חוג של אומנים שנתרכזו סביב ה"קאבארט וולטייר" שנוסד
בציריך, חיפשו אחר שם שיסמל את שאיפותיהם האומנותיות – אותה שעה היו השאיפות הללו
מעורפלות למדי, שרויות במצב של התהוות" ולא היה בכוחו של איש מן המייסדים לנתחן ניתוח
עיוני. יתירה מזו: ניתוח כזה, ניסיון לבסס את מעשיהם בהלכה, היה נוגד את רוחם של האומנים
.ישונאה הבשחמה-חוכ לש וכרעב ונימאה אל ירהש ,וללה

אכן, ראשי המדינות הלוחמות היו נושאים נאומי-מצע, שהיו בהם, לכאורה, דברים שבתבונה –
משום ששמרו לכל הפחות על התחביר המקובל. אך התוצאה הישירה של הנאומים הללו היה
רצח עמים, שבחפירות הייתה לו צורה אחרת מאשר בשירטוטיהם של המטות-הכלליים על-גבי
מפות ענקיות, בעלות צביון קוביסטי כלשהו. צריחתה של מחלקה מסתערת, אכזריותו הנואשת
של חייל, שהפחד וריח-הדם טמטמו את חושיו, והוא עט על יריב בלתי מוכר לו כדי לתקוע פגיון
בבטנו – באלה לא נשתייר אפילו אותו מעטה דק של תבונה, שבו ניסו הגנרלים לחפות על
טירופם. ואם מעלה אדם לנגד עיניו את חזיונות-הדמים של וורדן באופן פלאסטי, ובעת ובעונה
אחת הוא מדקלם את החרוזים המצלצלים של אחד משירי-השלום הפטריוטיים "הנאצלים" –
נוצרת תשלובת, מיזוג תבונתי ומוצדק בהחלט של שני דימויים, הקשורים אהדדי מבחינת הזמן
האחד והסיבתיות האחת. והרי זוהי תמונה, שרישומה מהמם ומביך לא פחות מן ההופעות
שנערכו ב"קאבארט וולטייר". לא במקרה הוקם "קאבארט" זה בציריך, העיר שהייתה כה סמוכה
למאורעות הדמים, ואף על פי כן לא אחזה בה המלחמה. אי-התבונה של "קאבארט וולטייר" –
.הפוקתה לש הנובתה יא איה

ואולם, הדבר שהיה בעיני האומנים ובעיני צופיהם כעין בבואה למאורעות הזמן בלבד, לגבי
הפסיכולוג הוא מצביע על השפעת כוחות טמירים. הדאדאיסטים האמינו בתום-לבב, כי
בשיטותיהם החדשות הם מתקרבים רק אל המציאות הנראית-לעין. הילזנבק כותב על
השימוש בחומרים חדשים דברים אלה:

לע התוא ונילעה אל ללכש הגרדל העיגמה ,לייח לש ותוירזכא יכ ,דיורפ עבק 1917 תנשב רבכ
קצה דעתנו והמכה בפחי-נפש את מעריצי הקידמה – אכזריות זו אפשרית רק משום שזכר האדם
הקדמון לא מש עדיין מלב האדם. שנאת-הזרים העיוורת וההשמדה נטולת המחשבה של האויב –
אלו תכונות מתכונותיו של האדם הקדמון. המלחמה מביאה עמה רגרסיה אצל העמים, התפתחות
לאחור אל תקופת-הילדות של האנושות. ואילו הפרט מסוגל לרגרסיה זו כיוון שבימי-ילדותו שלו
עבר הוא עצמו, באורח מרומז, את השלבים השונים של ההתפתחות התרבותית הכללית. הוא
חוזר – אם כי, כמובן, באופן חלקי בלבד – לאותה תקופה, כשלא היו עדיין בנמצא הקול המוכיח
של המצפון והכוח המסדיר של התבונה, כלומר – הוא שוקע בתקופה שלפני שנת-חייו הרביעית.

ולפיכך אין זה מקרה, אלא אות-וסימן לאותה רגרסיה, שאומני "קאבארט וולטייר", תחת לחשוב
דרך-תבונה על מציאת שם ראוי לתנועתם, הניחו את עניין מציאת השם, מעשה ילדים, בידי
המקרה או בידי שרירות ספונטאנית. נטלו מילון ביד ודיפדפו בו.

במילים כגון פואנטיליזם, אכספרסיונזם או קוביזם היו הבריות משתמשים שעה שהיו דנים על
הזרמים האומנותיים האלה. דאדא, לעומת זאת, נהפך לסיסמה, שממש אי-אפשר היה להימלט
ממנה במשך שנים אחדות.

אך אחר שנים אחדות בלבד עמד הוגו באל – החסיד אשר סרח-פרש ועל-כן החמיר
בשבט-ביקורתו – על גרעינו הפסיכולוגי של הדאדאיזם. הוא משתמש בניבים כגון:

הפסיכיאטריה, הנאלצת לעסוק בהתמדה ברגרסיות, הגיעה לכלל דעה – מאז ימיהם של פרויד
ושל בלוילר, שהושפע על-ידי פרויד – כי רגרסיות כאלו מתרחשות, כשאין בכוחו של האדם
להשלים עם המציאות החיצונית והוא נוחל אכזבות כבדות.

כדי להתגונן מפני אכזבות נוספות מסוג זה, נסוג האדם – על בסיס הפיקסציות הקיימות – אל
תקופה, שבה לפי מיטב סברתו, היה מאושר יותר. הרגרסיה היא אפוא כלפי חוץ – מחאה, ואילו
כלפי פנים – הגנה עצמית של המיואשים; זכיית-העונג המדומה שלה אינה אלא סיפוק-יצרים
פרימיטיבי שאינו נבלם על-ידי תבונתו ומצפונו של המבוגר.

מגמת הדאדאיזם הולמות, באורח מרחיק לכת, את הדינאמיקה הנפשית הזאת. אלא שאת
מקום קשייו של הפרט, המותנים על-ידי מצבו הנפשי, תופסים כאן הקשיים של התקופה,
המותנים, בעיקרו-של-דבר, על-ידי התנאים החברתיים. המחאה הפעילה נגד התקופה
הובנה באורח הכרחי לגמרי על-ידי הנוגעים-בדבר עצמם.

גם מבחינה זו העמיק הוגו פבאל לחדור לתוך רחשי-הנפש. הוא, כאמן, המשיל משלים מסוג
כזה, שאילו הועלו על-ידי פסיכולוג, היו טוענים שהללו אינם אלא פסיכולוגיזם, והיו רואים בהם
עלבון לאומנות ולאומנים גם יחד. הוא כתב:

חולה-הסכיזופרניה משסע את עצמו – ולעתים אף את עולמו – כדי להתחמק על-ידי הפיצול מקול
מצפונו, המחמיר עמו יתר על המידה. הפיצול, שראשיתו בבריחה מאפשר לו גם לחיות את
רגשותיו ללא מעצור. וכך הוא בעת ובעונה אחת גם קפדן וגם פראי, גם עצור וגם נטול-מעצורים.
זוהי דו-אנפיות, שהיא גם מסימני-ההיכר הבולטים ביותר של היצירה האומנותית הדאדאיסטית.
מלים של ניבול-פה או חוסר-שחר בתוך שירים וחרוזים קפדניים; צורות גיאומטריות קפדניות-
מפוכחות, הנזרקות בלא סדר לתוך תוהו-ובוהו ארכאי פראי; גסות-לב וגם השתפכות-רגשית –
את אלה אנו מוצאים, אם בלא-כסות ואם במסווה, בכל עבודותיו של חוג הדאדאיסטים. (אגב:
יאוותמ ,תאזה תיכיספה הקימאנידה ידעלב ,וניה – ליעל ונזמר תישגרה ותועמשמ לעש ,לוציפה
האופי של אחד משלבי-ההתפתחות הילדותיים; דהיינו, אותו שלב, בו לא תפס עדיין הילד את
ההקשרים הממשיים, אבל הוא מחפש אותם, ולפיכך הוא עורך ומסדר, באופן שרירותי לכאורה,
עצמים שונים זה ליד זה – בדומה למה שנעשה ביצירות פלאסטיות מסוימות של הדאדאיזם).

שלב-ההתפתחות הבא של הילד הוא שלב משחקי-האשליה, תקופה בה שולטים הדמיונות
וחלומות-המשאלה, הנובעים מן היצרים. בהתאם לסדר השלבים הזה אפשר לומר, כי הייתה
זו תופעה מוכרחת שהסוריליסטים צצו ועלו בעקבות הדאדאיסטים.

עלינו לזכור, כי ילדותם וימי-לימודיהם של הדאדאיסטים עברו בתקופה בה הושג בתולדות
האנושות שיא-השיאים, של התכחשות כוזבת לחיי-היצר ושל צביעות חסודה. וכן עלינו לזכור,
כי בזמן שחניכי החינוך המחמיר הזה היו לגברים, התמוטטו המעצמות שהיו שליטות עד
העת ההיא. אם נזכור זאת, או-אז ניטיב להבין את הדו-אנפיות של מניעי-הרקע הפסיכולוגיים-
סוציולוגיים. שרירות-רוח ותוהו-ובוהו היו צריכים לענות על הכל: מצד אחד על דרישות היצר,
ומצד שני על תביעות החינוך המחמיר. בעקבות החינוך המחמיר הזה ניתן – כפי שאומרים,
בלשון הפסיכו-אנאליזה – תוקף גם לדרישותיו של האני-העליון. דבר זה הבין גם הילזנבך
המדבר על "הזדהות עם מטיפי-המוסר הבורגניים השונים". המחשבה והדיבור ה"סמיכים"
של חולי-הסכיזופרניה צרורות המילים שלהם, הבלתי-מובנים לחלוטין – משמשים אותה מגמה
עצמה: הללו הם מוצר משתי תביעות, הנוגדות אחת את רעותה, כשהחולה נענה לשתיהן
תא הריכזמ "הכימס" תואטבתה לש וז הרוצ יכ ,רלקניו ריעמ קדצבו .תחא הנועבו תעב
המונטאז'ים של מאכס ארנסט.

ואף-על-פי שיש לפרקים דמיון בין הסימפטום החולני והיצירה האומנותית, הרי קיים הבדל מהותי
ביניהם – בעיצוב הכוונה החברתית. החולה יוצר את הסימפטומים שלו בלא פיקוח, דרך-כורח,
בלי שיתן דעתו להשפעתם על העולם. ואילו האמן עובד על יצירתו, מעצב אותה ומתאווה שהיא
תשפיע; אף אם הוא עצמו אינו פונה לפי שעה, אל שום קהל ממשי. גם הסימפטום וגם היצירה
האומנותית טומנים בתוכם סמלים שווים מקדמת-הימים; אך רק סמלים שביצירה האומנותית
יש להם כוח-השפעה. שכן כאן חופשיים הם, במידה רבה מן הסייגים של התהליך היצירתי
ומשתלבים באותה מערכת-חילוף שהינה הכרחית לאומנות – חילוף של דיסונאנס והרמוניה,
של מתח ופורקן. חילוף זה הוא הוא חוק-יסוד של כל אומנות.

אך הדאדאיסטים התחילו את דרגם במחאה קולנית נגד כל החוקים. וכך קרה שהם בעטו –
לפחות בהכרתם – גם בחוק של מתח ופריקת-מתח מתאימה, כיוון שמאסו במכלול הכללים
הללו, או מכל מקום סברו שהם מואסים בו. התוצאה ההכרחית הייתה, שרק חלק זעיר ממעשי-
ידיהם יכול היה להגיע לדרגה של השפעה אומנותית; וביצירות הבודדות המעטות הללו אפשר
תמיד להצביע על סינתזה של מתח ופורקן. השפעתו ההמונית של הדאדאיזם לא צמחה אפוא
מן היצירה האומנותית הדאדאיסטית, אלא – כפי שציינו לעיל – מן המוטיבים הפסיכיים של
תיתוקני היסרגר לש קהבומה למסה הזב ,"אדאד"התנועה, שמצאו להם גילוי הולם בשם:
.תוידדצ ברה תויכיספה היתוביסנבו

המחאה נגד כל החוקים, הן אלה שאבד עליהם כלח והן אלה שאי-אפשר בלעדיהם – משימה
תיעצמא-יתלב תוכימס לא תיטסיאדאדה תיתונמואה הריציה תא הבריק – המצעלשכ תיתוקני
עם יצירת הסימפטומים של חולי הרוח. את ההתפתחות הזאת, כפי שמעיר זדלמאייר, חזה
כבר דוסטוייבסקי מראש, שעה ששם בפי אחד מגיבורי הרומאן שלו את הדברים הבאים:

בגלל מיבנה-הרבדים של האישיות האנושית, ובגלל בניינה המסובך של החברה החופשית,
מונחים מניעים פסיכיים וחברתיים מרובים ביסודה של כל פעולה בודדת – ואפילו יומיומית
ביותר – ועל אחת כמה וכמה ביסודו של כל זרם היסטורי ואומנותי. ליבון בל הגורמים
הפסיכולוגיים, שפעלו והשפיעו בימי התהוותו של הדאדאיזם, עשוי למלא כרכים שלמים.
ואלו התיאור הקצר – מן ההכרח שיבליט מניעים חשובים בודדים בלבד, ובעקבותיו מצטיירת
תמונה חד-צדדית. תוך ידיעתנו את החד-צדדיות הזאת, שבאה בעקבות הקיצור, נסכם ונאמר: