בשנים האחרונות גוברת מעורבות הציבור הציוני הדתי בעולם התרבות בכלל, ובעולם האמנות בפרט. מעורבות זו, הטומנת בקרבה התמודדות מורכבת בין "חופש היצירה" לבין מסגרת ההלכה, עוררה דיונים ציבוריים ועניין רב. במסגרת זו ננסה ללבן מספר נקודות יסוד העומדות בבסיס כל דיון וחשיבה בנושא זה.
באחת העירות הנידחות בפולין, כך מסופר באחד מספרי המוסר, נזקק יהודי עני לכסף כדי להשיא את בתו. התפלל היהודי אל הקב"ה וביקש ממנו כי יניח עבורו 1,000 דינר על ראש הגבעה בכפר. כדי להעניק משנה תוקף לבקשתו כתב היהודי את בקשתו על גיליון נייר, הכניסו לבקבוק וזרק את הבקבוק לאחד מקרונות הרכבת שעברה בכפר. היהודי התמים, שמעולם לא יצא מכפרו, היה בטוח כי הרכבת מגיע בסיומו של המסע אל הקב"ה. ברכבת ישבו שני עשירים ושוחחו ביניהם. הבקבוק שנפל על ברכיהם עורר את סקרנותם, ולאחר שקראו את המכתב, ירדו בכפר והניחו את הכסף בראש הגבעה, כבקשת היהודי. היהודי, סמוך ובטוח כי הקב"ה ימלא את בקשתו, טיפס במעלה הגבעה, חפר במקום המיועד ומצא את הכסף. שני העשירים, שהתחבאו במקום כדי לראות את תוצאות המעשה, צחקו בקול גדול ולעגו ליהודי התמים הסבור "בתמימותו" כי הקב"ה זימן לו את הכסף…
סיפור זה מעלה לדיון את ההבחנה בין הסתכלות שטחית למעמיקה: הסתכלות שטחית על העולם מפרידה בין "מקרה" לבין השגחה פרטית, הסתכלות מעמיקה מגלה את הבורא בכל פינה.
התבוננות כזו אינה מפרידה בין מלכות ה' לבין עולם האמנות. ניתן להמחיש השקפה זו באמצעות דברי חז"ל בפרקי אבות:
"המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות, ג).
מדוע אדם המפסיק לימודו כדי להתפעל מיפי הבריאה מתחייב בנפשו? מפרשים חז"ל כי כוונת המשנה לאדם המפסיק ממשנתו ורואה את העולם והלימוד כשני עולמות נפרדים. לעומת זאת אדם המפסיק ממשנתו, מתפעל מהעולם ואומר: "מה רבו מעשיך ה'" אינו מתחייב בנפשו.
דרכים רבות ומגוונות מוליכות אל האמונה האמיתית ואל ההכרה בבורא עולם "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו" (נדרים דף לב ע"ב). ולעומת זאת "בן חמישים שנה הכיר אברהם את בוראו… בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו" (פסיקתא רבתי). האם לפנינו מחלוקת ביוגרפית בשאלת הזמן בו הגיע אברהם להכרה בבורא? נראה שלא זו המחלוקת. השאלה היא מהי הדרך באמצעותה הגיע אברהם אל הבורא. האם מדובר באמונה טבעית היוקדת בנשמתו של אדם מרגע היוולדו, או שמא מדובר באמונה המבוססת על מחקר רציונאלי והתפעלות נפשית מהסביבה. חז"ל פותחים בפנינו שתי אפשרויות להבנת העניין. אפשרויות אלו מאירות באור מיוחד גם את היחס הנדרש אל האמנות כבסיס לאמונה.
"אברך את ה' אשר יעצני" – ר' שמואל בר נחמן היה פותרו באברהם אבינו שלא לימדו רב. ומי לימדו? תני רשב"י מלמד שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה ודעת" (מדרש שוחר טוב מזמור ט"ז).
חז"ל מדגישים במדרש זה כי דרכו של אברהם אל האמונה הייתה באמצעות תחושה טבעית אמונית שהייתה טבועה בנפשו. "שתי כליותיו נובעות חכמה ודעת". מול מדרש זה מעמיד הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים אפשרות אחרת:
"כיוון שנגמל איתן זה (אברהם), התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת" (רמב"ם, עבודת כוכבים א', ג').
על פי הרמב"ם אמונת אברהם הייתה מבוססת על מחקר, התבוננות והתרשמות. שתי הדרכים משלימות זו את זו ומקרינות אחת על חברתה. ההכרה האמונית, הטבועה בנפש האדם, נחשפת ויוצאת אל הפועל בעקבות ההתבוננות, ואילו המחקר מעמיק ומבסס את ההכרה האמונית. לאור זאת ניתן לומר כי גם העיסוק באמנות, כחלק מההתפעלות וההתרשמות הסביבתית, מסייע לחשוף ולהעמיק את רגש האמונה. רגש אמוני זה מיוחד לכל אדם ומוצא את ביטויו המעשי על פי אופיו של כל נברא. הרב סולוביצ'יק מחדד היבט זה:
"במה מתבטאת יחידותו של אדם? בשאיפה המרכזית שלו, ביעד המרכזי שלכוחו הוא מכוון את כל מיתרי נפשו. יחידותו של אדם – בתפילת חייו. אדם רוצה מה שרוצים אחרים, אבל כל אחד רוצה בכך על פי דרכו האישית… אותה אחרות, אותה יחידות, אותה בדידות, עם שהוא בקרב ההמונים, היא שקובעת לאדם את דרך חייו" (הרב סולוביצ'יק "על התשובה").
מחנכי הדור בפרט והעוסקים בחינוך בכלל, אינם יכולים להתעלם מהמגמה הדינאמית של העיסוק באמנות כפי שהוא מתבטא ב"שטח" בקרב תלמידים ומבוגרים. ביקורת שלילית על העוסקים בתחום זה לא תוביל לתוצאות חיוביות. הראי"ה קוק, בפירושו לסידור התפילה, רואה באומנות אמצעי חיובי לביטוי של כוחות הנפש:
"כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו (הראי"ה קוק, עולת ראי"ה).
השאלה המתעוררת נוכח תפיסה זו היא, האם כל יצירת אמנות, המהווה לדעת יוצריה ביטוי לכוחות הנפש, אכן תהיה לגיטימית במסגרת "חופש היצירה". הראי"ה קוק אינו חושש למתוח "קווים אדומים" ולהבהיר את גבולותיה של היצירה הלגיטימית.
"רק אותם אוצרות שבהיפתחם מבסמים הם את אויר המציאת, טוב ויפה לפתח… אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אוזנינו לחפור ולכסות… רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש" (הראי"ה קוק, עולת ראי"ה).
כדי להגיע לאותה מדרגה טהורה צריך אדם לסגל לעצמו את יסודות הראיה האחדותית בה פתחנו את דברינו.
"צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפילתו… וכן בכל הדברים שהוא עושה. הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך, על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ויבקש בהם את שמו יתברך" (הראי"ה קוק, מוסר אביך).
יכולתו של מחנך לטעת בתלמידיו גבורה דתית ושאיפה לקיום שלם של אורח חיים דתי, תוביל להקפדה על עקרונות המצוות גם בתחומים שאינם דתיים. חינוך זה ימנע גלישה לתחומים העומדים בסתירה לדעת ההלכה, ויעניק משמעות מיוחדת למונחים: "בעיות הלכתיות", "חופש יצירה" ו"צנזורה".
נקודת המוצא של האמן המאמין אינה רואה בהתמודדות עם עולם ההלכה "בעיה". בשעה שמרכז עולמו של היוצר היא ההלכה, צריכה האמנות להשתלב בהלכה ולא להפך. עצם השימוש במונח "בעיה" בשאלות הלכתיות מעמידן באור שלילי. הוא הדין גם במונח "חופש יצירה". קבלת מסגרת מסוימת, במקרה שלנו קבלת עול מלכות שמים, מחייבת התנהגות בהתאם ל"קוד האתי" של המסגרת. כל מסגרת אומנותית או תקשורתית מחייבת את עובדיה להגביל במידה זו או אחרת, את חופש יצירתם. השאיפה העומדת בראש מעייניו של המחנך אינה צריכה להיות עיצוב אישיות של "יוצר חילוני חובש כיפה".
העמדת ההלכה לא כ"בעיה" אלא כמרכז חיים, מעניקה משמעות חדשה לתחומי העיסוק באמנות. חובב אמנות שנכנס לכנסיה ומתפעל מיפי יצירותיה, לא תמיד יעמיד את עולם ההלכה במרכז שיקוליו. במקרים מסוימים יהיה קשה לו להבין מדוע לא להתפעל מיצירות אמנות נוצריות, או מהי ההשפעה על נפש האדם הנגזרת מעיסוק אינטנסיבי ביצירות אמנות לא צנועות, או יצירות העומדות בניגוד להלכה.
נמחיש קונפליקט זה באמצעות ניסוי שנערך בארצות הברית וממצאיו רלוונטיים לדיוננו. קבוצת נערים, שאובחנו כבעלי בעיות התנהגותיות, הוזמנה לניסוי גרפולוגי. תכלית הניסוי הייתה ללמד את הנערים צורת כתיבה מסוימת מתוך הנחה שצורת כתיבה זו תשפיע על תכונות אישיותם, ואולי יצליחו לשנות התנהגותם לטובה. הרציונאל שעמד בבסיס הניסוי ראה בתהליך הכתיבה ביטוי דו צדדי: השפעת נפש האדם ותכונותיו על הכתב, והשפעת הכתב על נפש האדם. ניסוי זה ואחרים הובילו ליצירת ענף הגרפותרפיה – ריפוי באמצעות כתיבה. התנהגות הנערים השתנתה באמצעות שינוי כתב ידם.
משמעות הניסוי לענייננו היא העובדה שמעשים הנעשים על ידי אדם, דוגמת צורות אמנות מסוימות ופיסול מוטיבים שאינם לפי רוח ההלכה, עלולים להשפיע עליו, חרף טענותיו: "עלי זה לא משפיע", או "לי זה לא יקרה". הקשר בין צורת הכתיבה שלנו ותכונות האישיות אינו עובר רק דרך ההכרה, אלא בעיקר באמצעות תת ההכרה. הוא הדין גם בהשפעתן של צורות אמנות מסוימות על נפש האדם. פרנץ רוזנצוויג, בהתייחסותו למגמות הרוחניות העומדות בבסיס יצירות אמנות נוצריות, ועיצובן של הכנסיות הנוצריות כותב:
"לפני הצטרפותו אל הנצרות זקוק האדם לעזרת האמנות היוצרת אצלו את הרקע הנפשי-אישי המתאים לקליטת ההתגלות הנוצרית… בונה הכנסייה מעצב את החלל כדי שישקף את עקבות האלוהים… רק החוויה שמרגיש אדם בהיכנסו לכנסיה גותית עצומה יש בה כדי להשרות רושם". (פרנץ רוזנצוויג, מצוטט אצל פליישמן: "בעיית הנצרות במחשבה היהודית ממנדלסון עד רוזנצוויג").
ההתמודדות עם האמנות הנוצרית אינה מסתכמת רק בהיבט הרעיוני נפשי, אלא חודרת לשאלות הלכה מסועפות שנידונו בין כותלי בית המדרש והובאו לפני פוסקי הדורות. לדוגמא ניתן לציין את שאלת התוספות במסכת יומא (דף נ"ה) אם מותר לצייר צורות של מזלות במחזורי התפילה. שאלה אחרת הועלתה בעניין פיסול פרצוף אדם, על בסיס התייחסותו של השולחן ערוך (סימן קמ"א סעיף ז'), ושם נקבע כי עיקר האיסור הוא דווקא בעשיית צורה שלימה בכל אבריה, אולם צורת ראש, או גוף בלי ראש אין בה איסור.
לסיכום ברצוננו להדגיש כי דווקא במציאות העכשווית, שבה עוסקים תלמידינו וילדינו באמנות לגווניה, אסור לנו להתעלם מהדינאמיות והעשייה הניכרות בשטח. בד בבד אנו צריכים לכוון את מגמות החינוך לעיצוב אנשי אמנות שיוכלו להשפיע, מתוך מגמות של קודש, על אופייה של האמנות. לא לחינם נוצרו האמנות והאמונה משורש אחד – א.מ.נ. – האמונה כמקרינה על האמנות, והאמנות המהווה ביטוי לכוחות הנפש של האדם.
ביטוי להשקפה זו, הבוחנת את המציאות מנקודת מבטה של האמונה מצאנו בדבריה של סופרת הילדים אסתר קל:
"מתי שבתי ומצאתי שוב את אלוקי על מנת שלא אאבדנו עוד? אינני זוכרת עוד. אולי במקום שם נגמרים הסופים ומתחילות ההתחלות מחדש? אולי במקום שנגמרים היאושים ומתחילות התקוות?… ואז ידעתי כי האלוקים הוא: להתפעם מחדש, ולשיר בצלילים נכונים, ולהאזין, כי הוא ה"לאט" ו"הכל יום מחדש", "ולהיות אתה עצמך", ולאכול בסכין ובמזלג גם כשאין איש יושב ממול. והיום כאשר הקיצותי, ובחוץ היה כמו כל יום מחדש האור והבוקר, והילדים של אתמול, רציתי לומר: תודה אלוקים שאתה קיים. שאתה קיים בכל הצורות, שאתה קיים מפני, ובגלל, או דווקא ואפילו למרות".