"בושטידרבמ ברה" קחצי יול יבר

.תודיסח ;בושטידרב ;יול תשודק ;בושטידרבמ קחצי יול יבר :חתפמ תולימ

השוש ומאלו ,(היצילגב) בוקאסוה ריעב בר היהש ,ריאמ 'ר ויבאל קחצי יול 'ר דלונ ק"ת תנשב
א"שרהמה תחפשממ היה ומא דצמ .התקדצו התמכח בורב הנמזב תמסרופמ התייהש ,הרובד
והגאון ר' משה מרגלית, אב בית דין בטארניגראד; ומצד אביו – מספרים החסידים משמו של ר'
לוי יצחק – לא נפסקה ההוראה במשפחתו עשרים וששה דורות זה אחר זה.

הפנטאסיה של החסידות לא עברה על רגע היולדו בשתיקה, כשם שלא עברה בשתיקה על
לידתם של יתר גדוליה וקדושיה. היא מספרת:

בהגיעו לפרקו לקח לו לאישה את בתו של העשיר המפורסם ר' ישראל פרץ מלברטוב (בפולניה),
שהיה המנהל את נכסי הנסיך של העיר ההיא. לברטוב הייתה נודעת אז לעיר של חכמים וגדולי
תורה. כשבא ר' לוי יצחק אחרי חתונתו לגור שם, מצא את הגאונים: ר' יששכר בר, אב בית דין
בזלוטשוב, ר' אריה ליבוש פרץ, אחי חותנו, ר' מאיר תאומים ור' יוסף תאומים בעל "פרי מגדים".
כל אלה נעשו לחבריו, ועם האחרון למד יחד. בהיותו סמוך על שולחן חותנו השתלם ר' לוי יצחק
בלמודי גפ"ת וקבלה, ויחד עם זה היה עסקן במצוות והיה מכניס אורחים לביתו ומשמש בעצמו
לפניהם: מגיש להם אוכל ומציע להם מטה.

לא רחוק מלברטוב, בעיר ריצוואל, היה אב בית דין הגאון ר' שמואלקה הורביץ, שהיה אחר כך
רב בניקלשבורג. הוא היה אחד מתלמידיו היותר מפורסמים של ה"מגיד" ממזיריטש. על ידי
השפעתו הגדולה רכש בפולניה נפשות רבות לחסידות, ובעצמו היה מביא אתו את ה"אנשים
החדשים" אל ה"מגיד". ר' לוי יצחק, בשמעו את שם הגאון הזה ודבר תורתו החדשה שהוא
מפיץ ברבים, התגעגע מאד לראות ולדבר אתו. רוחו הפיוטי והמסתורי שאף אל האיש המפיץ
תורה כזו, שמותאמת כל כך לרוחו ושבה הוא מוצא את הד נפשו ומאווייה. ובאשר חותנו
ה"מתנגד" לא הרשה לו לנסוע לריצוואל, ענה בצום גופו ימים אחדים, ורק אז הרשה לו לנסוע.
ר' שמואלקה הכיר תכף, כי הצעיר הזה לגדולות בחסידות נוצר, והראהו לדעת, כי מקור האושר
והטוב יוכל למצוא רק במזיריטש, מקום שהשכינה שורה; והוא בעצמו הביא אתו את הצעיר הזה
."דיגמ"ה ינפל

ועולם חדש נתגלה שם לר' לוי יצחק. הרגש והמסתורין הדתי, שהיו טמונים בלבו במידה מרובה
כל כך, מצאו פה, במזיריטש, חומר להתלהב ולהתפרץ. ה"מורה" החדש מצד זה וה"חברים"
החדשים מצד שני עוררו בו רגשות חדשים ומחשבות חדשות, ובכל לבו ונפשו נעשה מסור
ל"מורה" והתדבק בו דבקות גמורה, עד שלא יכול לחיות בלעדיו ונסע אליו מדי פעם בפעם.

המורה נעשה לו למלאך, לאלוקים; והוא ירא אותו מאד מאד. כשהסתכל בפניו, חרד חרדה
גדולה, כי את ה"שכינה" ראה על פניו תמיד; "אש שורף שלהבת-יה" ראה תמיד סביבו. וכשנתן
לו המורה פעם, בראש השנה, את השופר לתקוע בו והוא עצמו הקריא לפניו, "ראה אורות גדולים
ונתעלף". ר' לוי יצחק ספר, לפי דברי האגדה, בדברים האלה:

בפינסק, המחוברה עם קארלין, כבר היו נטועים גרעיני החסידות על ידי ר' אהרן "הגדול". ר'
אהרן, אחד מתלמידי ה"מגיד" היותר נלהבים, היה מסור בכל לבו ונפשו לחסידות, והוא היה
אחד מראשי המייסדים "כתה חסידית נסתרה" בליטה וברייסין; ומקארלין יצאו חוטים דקים,
שנארגו והיו לרשת פרושה בהרבה ערי ליטא, וגם בוילנה, בירת ה"למדנות" עם הגר"א בראשה.
ר' אהרן היה זקן מר' לוי יצחק בארבע שנים, ובהרבה היו דומים שני החברים האלה זה לזה,
בייחוד ברגשם הדתי החזק. על ר' אהרן היה ה"מגיד" אומר: "הוא מרעיש עולמות בשעה שהוא
אומר שיר השירים".

בעיר ההיא, שהייתה ידועה ברוב הגאונים שישבו בה על כסא הרבנות, נעשה ר' לוי יצחק
כך גם ל"אב בית דין וריש מתיבתא דק"ק פינסק והגליל". דבר זה מראה על גודל תורתו בנגלה.

החסידות, שנתפשטה בליטא ובקארלין בחשאי, בהסתר גדול, נתגלתה, כנראה, על ידי ר' לוי
יצחק. עבודתו הנלהבה והמלאה רגש משכה אליו את הלבבות, גם נתנה מקום להרהר אחריו.
אחד מתלמידיו מתאר אותו בזמן ההוא בדברים אלה: "אור בהיר בשחקים, מופשט ומובדל
הדגאה ."קוחרמל תעמשנ ותליפתו ,תווצמה תונווכב האלפנ תוקבדב קובדו ,תוימשג יניינע לכמ
מספרת: פעם באו אליו נכבדי העיר לבקרו, ולא מצאו את ר' לוי יצחק בחדר; רק את קולו שמעו,
קול עולה מפינת החדר, קולו של ר' לוי יצחק המברך בהתלהבות רבה ברכת הנהנין על התפוח
שמונח על השולחן, ומרוב יראת ה' עמד בקרן זווית מסור כולו לה'.

מעשים כאלה הרגיזו את אנשי העיר פינסק ה"למדנית", שבאווירה כבר ריחפה התנגדות
והתמרמרות על החסידות. פה ושם החלו הרבנים והלמדנים להרהר אחריה, כי סרה מדרכי
ה'. והנה באה שנת תקל"ב, היא השנה שבה יצא מוילנה, על ידי הגר"א וסייעתו, החרם הראשון
נגד החסידות והחסידים, והוכרז החרם ההוא בכל בתי הכנסיות שבליטא, ובפינסק בכלל. החרם
עשה בפינסק את שלו, ותכף אחרי הכרזתו יצא ההמון היהודי בחרפות וגידופים נגד ר' לוי יצחק
והתנפל על ביתו ובזז את כל אשר בו. באותו זמן לא היה ר' לוי יצחק בביתו. הוא היה אצל ה"מורה",
יחד עם יתר החברים הצדיקים, שהרגישו מראש את אשר ה"רבנים" מתכוננים לעשות להם –
.תושעל המ הצע סכטל "הרומ"ה לצא דחי וסנכתהו

אחרי המעשה הזה עזב ר' לוי יצחק את פינסק וישב לפולניה ונתקבל שם לרב עיר זליחוב, אך
גם שם לא מצא מנוח. ההתנגדות לחסידות שהייתה עד כה רק בלחישה, בין כתלי בית המדרש,
יצאה עתה, אחרי החרם של הגר"א, בקולי קולות וביד חזקה, בהיות שם הגר"א מכובד בכל מקום
שתופשי התורה מרובים ודבריו היו להם כאורים. וגם בזליחוב התפרצה ה"התנגדות" והמחלוקת
נגד ר' לוי יצחק, ויש בשם כאל עקרבים.

ובינתיים נזדמן ר' לוי יצחק בווארשה עם הגאון ר' אברהם קצנלבוגן, הרב בבריסט, אחד מראשי
מתנגדיה של החסידות. האחרון חפץ להשתמש במקרה זה וקרא את ר' לוי יצחק לויכוח פומבי
.תודיסחה רבד לע

ובבית הכנסת שבפרבר ורשה, פראגה, במעמד קהל רב, התווכחו שני ראשי הזרמים הקיצוניים –
הרבנות והחסידות. המתחיל בויכוח היה ר' אברהם. בחרפות וגידופים כנגד החסידות החל את
הויכוח, ורוב הקהל שהיה ממחזיקי הרב ההוא וממכבדיו, תמכו בידו. ר' לוי יצחק נתבהל מן הטון
של הויכוח, אבל לבו לא נפל. הוא השיב על כל השאלות שהציע הרב לפניו, אך תשובותיו לא
הפיקו רצון מהקהל. בקרב מקורביו אמר ר' לוי יצחק, שהוא נצח בתשובותיו. הדבר הזה הכעיס
מאוד את ר' אברהם, שחשב, כי לו היה הניצחון, וכתב מכתב "לכבוד הרב המאוה"ג מו"ה לוי
יצחק דק"ק זעליחאוו". במכתב ההוא מוכיח ר' אברהם את החסידים על אשר התרחקו מן
:לבוקמה

במכתב ההוא מציע ר' אברהם לפני ר' לוי יצחק שבע שאלות:
מדוע משנים החסידים בתפילתם מנוסח אשכנז לנוסח ספרד? (א

מדוע נמנעים הם מלאמר בברכת "יוצר": "אור חדש על ציון תאיר" וכדומה? (ב

מדוע הם מרימים את קולם בתפילתם, שעל ידי זה הם מראים את עצמם בעיני "גס העם" (ג

    "כמתקדשים ומטהרים ומתקרבים אל ה' יותר מכל ישראל". הוא מתאר את תנועותיהם של
    החסידים בשעת תפילתם:

וההתנגדות בעירו זליחוב אליו לא חדלה. להפך, היא גדלה מיום ליום. גם הויכוחים שבינו ובין
הרב ר' אברהם ומכתבו האחרון אליו הוסיפו שמן על המדורה, עד שמוכרח היה לעזוב את העיר,
ונתקבל אחר כך לרב בעיר ברדיטשוב.

בעת ההיא חיו בה שני אנשים מפורסמים, שכל אחד מהם השתדל להרים את העדה הישראלית
במצבה הרוחני והמוסרי: הגאון ר' יוסף הלפרין, הנקרא "חריף", בתור אב בית דין, והמקובל ר'
ליבר הנקרא ה"גדול", בתור "מגיד". חביב מאוד היה ר' יוסף הלפרין בעדתו, שהשתדל להפיץ
.לודגה רביל 'ר היה הריבכ רתוי העפשה לעבו ונממ ביבח לבא ,רסומו הרות הב

מקראקוי בא ר' ליבר לברדיטשוב לגור בה, יחד עם אביו החסיד ר' אברהם, שמת תכף בבואו.
התוא עדיש ,הלבקה דומילב דימת עוקש ,ריעה ישנא רתימ לדבנו דדב ,ודבל ראשנ רביל 'ר
היטב והעריצה והקדישה כתורת אלוקים. מסירותו לקבלה ירש מאבותיו, כי דור רביעי היה
למקובלים המפורסמים, שנהרגו בשנת ת"ח על קידוש השם: ר' שמעון מאוסטרופולי, ור' יחיאל
מיכל מנמירוב; והיה גם דור רביעי למקובל ר' נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות".

היהודים בברדיטשוב ראו את ר' ליבר כקדוש וטהור, שבא בסוד אלוקים ויודע דעת עליון. מפה
לפה ספרו, כי ר' נתן שפירא זקנו בא אליו מדי לילה בלילה מ"עולם העליון" לעסוק עמו בקבלה.
והאמינו בו היהודים, ודבריו עשו עליהם רושם.

בכל יום היה מתבודד ר' ליבר מחוץ לעיר ושם התפלל לאלוקיו, ותפילתו הייתה בהתלהבות
:תרפסמ תחא הדגא .הלוכ תואיצמה תא חכשש דע ,הקזח תישפנ תוריסמבו תוקבדהב ,הלודג

וקוויה הראשונים הגיעו גם לברדיטשוב. ,טשפתהל תיט"שעבה תודיסחה הלחה איהה תעב

בעל שם טוב בעצמו היה מבקר מזמן לזמן את העיר, והתאכסן תמיד אצל ר' ליבר, שהיה מכובד
בעיניו מאוד. הוא אמר עליו: "ישנם צדיקים שזוכים לגילוי אליהו, אצל ר' ליבר הדבר להפך –
אליהו זכה לגילוי ר' ליבר". ור' ליבר גם הוא כבד את בעל שם טוב, אם כי לא היה תלמידו וגם
בדרכיו לא הלך, ובבית הכנסת שלו, שנקרא עד היום על שמו, היו מתפללים – ומתפללים גם
עתה – בנוסח אשכנז, בניגוד לבעל שם טוב, שהקפיד על הנוסח הספרדי. יחסו הטוב של ר'
ליבר לבעל שם טוב, ועל ידי זה גם לחסידות בכלל, נתחזק בייחוד – לפי אגדה אחת – אחרי
מותו של בעל שם טוב, כי רק אז נודע לו רוב גדולתו. אגדה זו מוסרת את הדברים האלה: בימים
הראשונים אחרי מות בעל שם טוב לא בא ר' נתן שפירא לר' ליבר נכדו ללמוד עמו, כאשר הסכין
לעשות עד אז. ושלח ר' ליבר את בנו ר' יחיאל לקראקוי, להשתטח על קברו של ר' נתן ולשאול
ממנו פשר הדבר. ור' נתן השיבו, שמפני פטירתו של בעל שם טוב נסגרה ה"ישיבה של מעלה",
שמשם הוא מקבל את תורתו, לזמן שלושים יום.

אחרי פטירתו של בעל שם טוב התקרב ר' ליבר יותר ויותר אל החסידות, כי אם לבעש"טני רשמי
לא היה עד יום מותו. בדרשותיו בבית הכנסת שלו, מדי שבת בשבת, הכין את העם לחסידות,
להבינה וללכת אחריה. והחסידות אמנם נתפשטה שם במהירות ולא פגשה שום מכשול על דרכה.

ברדיטשוב, העיר שהרבה יהודים מערים שונות עברו ושבו בה, לרגל מסחרם, משכה אליה את
עיני הצדיקים הראשונים לעשותה למרכז החסידות, שממנה תצא תורתה לערים שונות, אחרי
שהמרכז האחרון שלה, מזיריטש, נהרס יחד עם מות המגיד ר' בר, ותלמידיו נתפזרו איש למקומו,
וכל אחד בנה לו במה בפני עצמו. הם חפצו לרכז לכל הפחות את החסידות הווהלינית במקום
אחד; וברדיטשוב, כאמור, הייתה המקום היותר מתאים לזה. והננו פוגשים אמנם בעיר ההיא
לעתים קרובות את ר' ליב שרה'ס, את ר' יעקב יוסף מפולנאה, את ר' זאב מזיטומיר, ועוד ועוד.

הביקורים האלה הועילו הרבה להתפשטות החסידות בעיר ההיא, אבל למרכז רוחני גדול,
שימשוך אליו לבות רבים, נעשתה רק אז, כשבא ר' לוי יצחק לגור בה.

אחרי המחלוקת והרדיפות הרבות, שסבל ר' לוי יצחק בערים שונות לרגל החסידות, מצא סוף
סוף בברדיטשוב את המקום הראוי לו, שבו יכול היה להתנהג מעתה כחפצו בלי שום מפריע.
בראשית בואו אמנם מצא גם פה התנגדות מצד תלמידי ר' ליבר, אבל לא ארכו הימים – וגם
הם נעשו לחסידיו, עד שגם בן בתו של ר' ליבר היה כרוך אחריו.

בעיר ההיא הגיעו התלהבותו והתדבקותו באלוקים למדרגה היותר גבוהה. הוא היה "כולו בוער
באש ה'", כולו רגש, כולו מסתורי, תמיד מתדבק בקונו, ולא עבר עליו אף רגע אחד – מספרת
האגדה – שלא קרא לאלוקים: "דערבארימדיגער! ("הרחמן!"). לפעמים היה פונה לאלוקים
ומדבר אתו כדבר איש אל רעהו: פעם בתחינות ובקשות, פעם בטענות ובתביעות, ופעם גם
ברוגז ובכעס. ולא בשביל עצמו, לא בשביל צרכיו החומריים, או אפילו הרוחניים, כי אם בשביל
עמו, שאהב ושהיה נכון להקריב למענו את גופו ואת נשמתו ואת כל הקדוש והטהור לו.

ותליפת תאו ותרות תא תואלפתהו תוממותשהב ועמש לכהו ,אלפה שיא תא וב ואר לכהו
.הבהלנה

לוקב .תוימשג לכמ טשפומ היה – הדגאה תרפסמ – זא .הביתה ינפל רבוע היה הנשה שארב
נעים ובניגון מיוחד היה מתפלל את התפילות ומדי פעם בפעם היה מפסיק באמצע ופונה לרבונו
של עולם בדברי כבושים על עם ישראל. פעם בראש השנה, באמצע התפילה, בתוך התלהבותו
הגדולה, החל לזמר בקול נעים וערב את הדברים הבאים, הנשמרים עד היום בניגונם המיוחד
בפי רבים:

בערב יום הכיפורים קודם כל נדרי, בראותו שבית הכנסת מלא מפה אל פה, פנה אל אלוקים
:רמאו

העשו העשל עגרבכיליון עיניים ממש החל לצפות אחר יום הכיפורים למצוות אתרוג ולולב.

ליום היו נחשבים בעיניו. ובליל הראשון של סוכות "היה נעור כל הלילה ושאג כארי ורקד ושמח:
מי ייתן ויגיע הזמן שאטול הלולב והאתרוג לידי ואברך עליהם". פעם – מספרת האגדה – אחרי
שהיה ניעור כל הלילה, אך האיר השחר, והנה הוא רץ בהתלהבות גדולה וב"התפשטות
הגשמיות" לקחת את האתרוג, שהיה מונח בארון של זכוכית, ובפשטו את ידו שבר את הזכוכית –
.הזב שיגרה אלו

אכל מעט, ולא שתה יין, מפני אבלות ציון וירושלים. לעומת :תוטשפב ותיב תא גיהנמ היה אוה

זה היה מתנגד, כרבותיו, לסיגופים, שזה "הסתת היצר, להחליש המוח למונעו מעבודת השם
יתברך". ואם בימי החול חי בקמוץ ובצמצום, הנה ביום השבת השתדל שיהיה הכל על הצד
היותר טוב ומרווח, וצווה גם על העני, שיקמץ בימי החול בכל מה שאפשר בשביל השבת.
"קדושת השבת – היה אומר – כל כך גדולה, שאדם מדבק עצמו בקדושה עליונה. נמצא, בשבת
חוזר האדם לשרשו". מדי שבת בשבת היה אומר "תורה" על דרך החסידות, והיה מאחר לשבת
ב"סעודה השלישית". קשה היה לו להיפרד מיום הקדוש הזה, יום השבת. על ידי ר' לוי יצחק
נתפשטה באוקראינה תפילה לעת צאת השבת לפני ברכת ה"הבדלה", ושם מתפללים אותה
בניגון מיוחד עד היום:

הדבר הזה הביא לפעמים לידי הוא היה הולך בשוקים וברחובות ומעורר את העם לתשובה.

חדודים. פעם – כך מספרים – פגע באיש אחד שהיה ידוע לבעל עבירות; תפס אותו ואמר לו:
חזור בך – ואקנא בך קנאה גדולה, לפי שעונותיך הרבים יהפכו כולם לזכויות. ענהו האיש לאמר:
חכה לי, רבי, עוד שנה אחת ותגדל קנאתך. פעם אחת פגש באיש ושאלהו: למי אתה עובד?
.רלדנסה ינולפל דבוע ינא :ומותל הנע שיאה לבא .לארשי יקולאל :הבושתל ללפ אוה