|
סוג הבחינה: בגרות לבתי-ספר על-יסודיים מועד הבחינה: קיץ תשנ"ו, 1996 מס' השאלון: 904111 |
לארשי תנידמ משרד החינוך התרבות והספורט |
תיללכו תירבע תורפסב תורגב תניחב
|
|
לבתי-ספר דתיים תחא דומיל תדיחי לנבחנים המשלימים ל- 5יחידות לימוד |
|
הוראות לנבחן |
|
.תחא העש א. משך הבחינה: בשאלון זה שתי שאלות. יש להשיב על אחת מהן. ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: .התיכב ודמלנש תוריציה לש תספדומ המישר :שומישב רתומ רזע רמוח .ג .ןיא :תודחוימ תוארוה .ד |
תולאשה 
|
| .2-1 תולאשהמ תחא לע הנע |
|
1 הלאש |
| קרא את השיר שלפניך, וענה על הסעיפים א-ג שאחריו. |
|
חמוטל בר-יוסף / התפרשות |
|
|
כשאני שולחת את ידי ללטף את ראשיכם כשאני מנסה לאחז בהם, לתמך אותם בי, הם נעשים נפוחים, מעלים קרום, ולפתע נוגעות אצבעותי בזיפים. כשאני פותחת את ידי ללטף את ראשיכם |
כשאני פושטת את ידי ללטף את ראשיכם כל השער, שהיה מתלתל ורך, מתישר ומתעבה הרכשל ונממ תפאוש יתייהש תוקניה חירו מערב בשארית דמי, הולך ומתאדה. כשאני פורשת את ידי ללטף את ראשיכם |
|
.דחא יונישב המצע לע תרזוח רישה יתבמ דחא לכב הנושארה הרושה .א ?אטבמ אוה המו ,הנתשמה ביכרמה והמ (1) ?רישל התמורת המו ,העובקה הרזחה תאטבמ המ (2) ב. בשיא מתואר תהליך התבגרות של בנים מנקודת מבטה של האם. ג. בחר בשיר אחר שבו מתוארת מערכת יחסים בין הורים לילדיהם, וערוך השוואה |
|
2 'סמ הלאש קרא את הסיפור שלפניך, וענה על הסעיפים א-ג שאחריו. |
|
אסתר אטינגר / החלילן אחרי שהזמנתי את המראות לבית החדש, "המראות הצובאות" כפי שכיניתי אותן בלבי, התנהלתי במורד רחוב שץ לעבר תחנת האוטובוס. אלה היו ימי סוף אלול ורוחות צוננות נשבו. לבשתי שמלת קיץ קלה ובשרי סמר. עמדתי בתחנה, מפסידה אוטובוס אחד בתהייה אם לחזור לחנותו של פייביש הזגג, שם שכחתי את כותונות החג החדשות של בעלי. החלטתי לא לחזור על עקבותי – הרי אהיה שם מחר בשביל המראות – כשאני מאזנת את עייפותי כנגד המחשבה על החזרה במעלה הרחוב. חיטטתי בסלי, מחפשת אחר מטבעות אבודים שיצטרפו לדמי נסיעה במונית, אך אלה היו רק סכום מצער. אוטובוסים חלפו, אך לא בקו שלי, מוניות חלפו, שלטיהן מוארים, אך בכל אחת מהן הסתופף מאחור צל של גבר או אישה. עמדתי שם, ברוח העוקצנית, לא בטוחה בדיוק לאן ואיך עלי להגיע. מונית גדולה נעצרה לפני התחנה ובתוכה אנשים אחדים. אישה שישבה ליד החלון הכריזה כהד לקול שבקע מבפנים: "שירות קו ארבע, רק שקל וחצי". נדחקתי למושב האחורי ומסרתי את המטבעות לאדם שישב לפני ויצאנו לדרך. בכל תחנה עצר הנהג וקרא: "שירות קו ארבע, עמק רפאים, רחל אמנו, יצחק אבינו, משה רבנו, בית אלישבע, סן סימון, סן מרטין וכל מי שאתם רוצים, שקל וחצי". אנשים בתחנה הקשיבו להכרזה ובהו בנו, אך לא נכנסו פנימה. אולי התעורר בהם חשד לנוכח התופעה החדשה, שהרי אין מוניות שירות בירושלים. ישבתי לבדי במושב האחורי. לפני, באמצע, ישבו שלושה אנשים ונוסעת אחת ליד הנהג. ראיתי את הנוסעים מגבם ואת הנהג, איש שעורפו שחום ועל שער השיבה הקצוץ שלו מונחת כיפה .תופוסכ תונבכמ יתשב תקדוהמ ,הלודג כשנעצרנו ברמזור הראשון נשמע קול נגינה קרוב. הזדקפתי וראיתי את הנהג מצדודיתו, מצמיד חלילית לפיו ומפיק צלילים של שיר עם. "אשכולית לי אשכולית…" חילל עד שהתחלף הרמזור, ואז הניח את החליל בשקע שבין המושבים ושאל: "אתם מכירים את השיר הזה? אתם מנחשים? יש לכם גם קונצרט חינם בשקל וחצי". המשכנו לתחנה הבאה שגם בה ישבו אנשים מכווצים ובוהים, שהתעלמו מקריאות הנהג. בפקק ארוך במיוחד לפני רמזור אדום לקח הנהג שוב את החליל ושאל מה זה, וניגן. "יד ענוגה, יד ענוגה היתה לה" מלמלתי לעצמי במושב האחורי. הנוסעים נדמו אדישים לחילולו של הנהג ולרצונו לשמוע את חוות דעתם, וכולם שתקו. לא יכולתי לראות את פניהם, אם חייכו או איזו הבעה אחרת נשפכה על פניהם בחשכת המונית, שרק הבזקי הרחוב המתנועעים האירו אותה. והוא המשיך "ציון תמתי, ציון חמדתי", עד שהתחלף .רוזמרה התכוונתי לרדת ליד בית אלישבע לפגישה של החוג ומשם להמשיך הביתה. אך כשהגענו לשם ירד אחד הנוסעים ואני שאלתי את הנהג אם יוכל להביא אותי לרחוב הטייסים. "אין בעיה", אמר הנהג, "אחרי שנגמור את הסיבוב אביא אותך לאן שאת רוצה". המשכנו ועצרנו בתחנות השונות לפי רצונם של הנוסעים שנותרו. כשעזר הנהג לנוסעת אחת לרדת, ראיתי אותו – איש כבן שישים, ממוצע קומה ופניו מחוטבים וחזקים. במונית נשארה נוסעת אחת מלבדי, שביקשה לרדת בתחנה האחרונה בשיכונים המרוחקים. נסענו ברחובות צרים ומתפתלים בין בתים נמוכים שאורות החלו להאיר את חלונותיהם ואת הכביש בשעת ערביים זו. הרמזורים התמעטו בשכונה, וכן נגינת החלילית שהפכה מקוטעת ונדירה. הנוסעת האחרונה ירדה, והנהג אמר: "זה יעלה לך עוד שניים וחצי שקל". אספתי את המטבעות שהתגלגלו בתחתית סלי ובדוחק הצטרפו לסכום המבוקש. הנהג אמר: "תראי איזה אנשים. רק שקל וחצי, ואני מביא אותם במונית – והם לא עולים". "אתה לא יודע שהירושלמים נורא קמצנים?", אמרתי. הנהג הביט בי בפליאה דרך המראה התלויה מעליו, כאילו הצלחתי בהבחנה דקה במיוחד, ואמר: "נכון, את באמת צודקת, מה, את לא ירושלמית?" "לא", אמרתי, מנערת בקלות את כובד מחצית שנותי שעברו בעיר הזאת וחוזרת ביעף לימי נעורי התל-אביביים הפזרניים והקלילים. "ולא רק זה", המשיך הנהג, "איפה הם פגשו נהג טקסי שגם מחלל להם בדרך והם מקבלים קונצרט חינם?" "תגיד", אמרתי אחרי שתיקה, אולי מתוך רצון לעודד אותו או מתוך דחף אחר, מועקה קלה ומוכרת שליוותה אותי כל הדרך מחנות המראות, "אתה מכיר את 'אהובי הלך לארץ שנער'?" ."ימ לש תעדוי אל ינא" ,יתרמא ,"אל" .גהנה לאש ,"?רמש ימענ לש הז" "איך המנגינה", שאל, "את יודעת לשיר אותה?" "לא", אמרתי, "בעצם אין עוד מנגינה, אבל אולי אתה…" "חכי עד הרמזור הבא", פקד, "בינתיים תגידי לי את המלים". הייתי צריכה לחזור בקול עד הרמזור על המלים שתעו במוחי וחיפשו להן מוצא. "אז ככה זה הולך", אמרתי: אהובי הלך לארץ שנער ברמזור, אחרי שחזרתי שלוש פעמים כמו בהשבעה על המלים, הוא חילל מנגינה. זה היה צירוף |
|
א. בסיפור קיים מתח בין המציאות (היום-יום) לבין העולם הפנימי של הדמויות המרכזיות בו. הסבר אמירה זו, והדגם מהסיפור. ב. כיצד נוצרת הזיקה בין נהג המונית לבין המספרת? הסבר והדגם. ג. בחר ביצירה אחרת שניתן להשוותה לסיפור 'החלילן', והשווה בינה לבין הסיפור מבחינת |
 
|
