בעל "התניא" ר' שניאור זלמן מלאדי

תוכן המאמר:

לודגה דיגמה תשודק לצב אינתה ברה לש וייחמ .1
להבתנ .2
.3אל השם יתברך
.4מה צריך אדם לעשות בממונו ועד היכן צריכה להיות אמונת חכמים
ותסיפתו ברה לע תוריסמה .5
.6הבעש"ט והמגיד מבקרים להרב בתפיסה
.7המחלוקת בין הרב ובין ר' ברוך ממזיבוז

המאמר מתאר את חייו של בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי, מיסד :ריצקת
חסידות חב"ד: כיצד התקרב בעל התניא למגיד ממיזריטש והפך לתלמידו וכיצד
התיישב ברייסין והנהיג את עדת החסידים. המחבר מספר בהרחבה על הרדיפות
מצד המתנגדים ועל מסירותו של הרב. כמו כן מובאת המחלוקת שנתעוררה בין
הרב ובין ר' ברוך ממזיבוז, נכד הבעש"ט.

ר' שנאור זלמן מלאדי; בעל "התניא"; תניא (ספר); ליקוטי אמרים :חתפמ תולימ
(ספר); חסידות; חב"ד; ר' ברוך ממזיבוז; המגיד הגדול; המגיד ממיזריטש; בעש"ט.

בזמן היות הרב במיזריטש שתו ממעין פיו הקדוש של המגיד חסידי עולם וגאוני ארץ
הידועים והמפורסמים, כמו הגאון ר' לוי יצחק, הרבנים ר' צנתרי ור' שלמה מקרלין,
הקדושים ר' אלימלך ור' זוסיל, ובראשם הני תרי צנטרי דדהבא הגאונים המפורסמים
האחים ר' פנחס ור' שמילקא, רבני ניקולשפורג ופרנקפורט, והגאון הצדיק ר' מנחם
מנדיל מוויטיבסק, ושאר גאוני ארץ, שאי אפשר לפרט את כולם. והרב התניא היה הצעיר
ביניהם. הוא היה מצניע לכת בתכלית ולא רצה לגלות את גודלו וידו החזקה בנגלה
ובנסתר. דרכו בקודש היה שבכל יום היה מאריך בהשתפכות נפשו בתפילה עד אחר
חצות היום. אחר כך היה הולך לאכסניה, שהיתה אצל אלמנה אחת, אשר מצד רחמנות
היתה נותנת לו בכל יום פת ומעט חלב, וזה היה אכילתו לכל היום. לא היה לו יותר
מכתונת אחת, ובכל ערב שבת קודש היה מכבס אותה בעצמו לכבוד שבת. מקומו לישון
היה בין התלמידים על כר אחת תחת השולחן. כל היום היה עוסק בבית המדרש בנגלה
ובנסתר, ובפרט היה חוזר כמה פעמים על הדברים העומדים ברומו של עולם ששמע
מרבו הקדוש. הוא היה מקיים "פת במלח תאכל ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל".
התלמידים של המגיד הגאונים לא הכירו מהותו, רק היו חושבים אותו לנער כשר וישר.
גם היו חושבים אותו ללמדן, אבל הפלאת ערכו לא השיגו. רק בעיני כבוד קודשו של
המגיד היה גדול וחביב מאוד. ומחמת שלא הכירו הפלאתו היו משתמשים בו לשלח
אותו לשוק לקנות הנצרך להם, והוא היה זריז בזה מאוד לשמש תלמידי חכמים.

פעם אחת דרש לפניהם המגיד דרוש עמוק מאוד, עד שמצד עמקותו לא היה ביכולת
הגאונים לחזור על הדברים כהווייתן, והיה צר להם מזה מאוד. באו אל המגיד ובקשו
מכבודו שיגיד הדרוש עוד הפעם, כי מצד עמקותו לא יכלו לחזור עליו. אמר להם: "לכו
אל הנער המופלא שניאור זלמן ואמרו לו, שאני מצווה שיחזור לפניכם על הדרוש."

היה הדבר תמוה מאוד בעיניהם. אמר להם המגיד שנית: "לכו אצלו ותשמעו שיחזור על
הדברים כהווייתן ובטוב טעם ודעת." עשו כן.
".שורדה לע ונינפל רוזחיש הווצ שודקה וניבר" :ול ורמאו ולצא ואב
היה צר לו מאוד, כי הבין שכאשר יחזור לפניהם על הדרוש יפסיד מצווה רבה של שימוש
תלמידי חכמים, כי לא ירצו עוד להשתמש בו. ואם לא יחזור על הדרוש הרי יעבור על צווי
רבו הקדוש. הרהר בדבר ב' שעות ועלתה אצלו המסקנה על פי דין, שאין לעבור על דברי
רבו, וחזר לפניהם על הדברים כהווייתן ממש ובהשכלה עמוקה. נשתוממו כולם על
המראה הגדול. מהיום ההוא והלאה לא השתמשו בו עוד. אף על פי כן היה דרכו בקודש
בצניעות כמקודם, ולא השיגו מעלתו הרמה, רק הבינו בכלל שהוא צדיק גדול.

פעם אחת היו התלמידים ישנים בחדרם, והמגיד היתה מחיצת קודשו אצל החדר של
התלמידים. הרב ר' מנחם מנדיל מוויטבסק היה עדיין ער, והנה הוא שומע שהמגיד הולך
ונר בידו. התחפש ר' מנחם מנדיל כאילו הוא ישן, כדי לראות ולדעת מה יעשה המגיד.
ראה, שהולך הוא ומסתכל בצורה של כל תלמיד ותלמיד, עד שבא למקום שהיה ר'
שניאור זלמן ישן תחת השולחן, והיה מסתכל בצורתו זמן רב ובעמקות גדולה. אחר כך
אמר לעצמו: "פלא גדול הוא שהשי"ת מלך אל רם ונשא יהיה משכנו בתוך גוף קטן!"
כשמוע ר' מנחם מנדיל דיבור זה מפי קודשו נזדעזע ופחד מאוד ממה שהשתמש בו
כמה פעמים. למחר סיפר העניין הגדול הזה לתלמידים, והיה זה לפלא גם בעיניהם.
מהיום הוא היו משתוקקים לידע את מהותו אל נכון, אבל הוא היה מתנהג בצניעות
בתכלית, עד שלא היה ביכולתם להכיר מהותו בשום אופן.

פעם אחת, כשנעשה הרב בעל התניא מפורסם בעולם, היה עומד על יד החלון ומביט
החוצה. ראה, והנה סיעה גדולה של חסידים הולכים ונוהרים אל ביתו. נתבהל וקרא:
"מה אלו רוצים ממני? למה הם באים אצלי? מה מצאו בי?"
אמרה לו אשתו: "הניחה דעתך, לא אליך אתה הם באים. הם באים רק לשמוע מפיך
דברים על המגיד הקדוש, שזכית להסתופף בצלו."
לשמע דברים אלו נתקררה דעתו ואמר: "אם כן, ניחא לי. כן, הם באים אלי בכדי שאספר
להם, שאספר – לזה אני מסכים."

וכיון שהתחיל לספר, שוב לא היה אפשר לו לעכב התורה, והיה הולך ומגלה בשופע.

:רמוא אינתה היה ותליפתב תוקיבד תעשב

דרכו בקודש היה לצמצם מאוד בהוצאות הבית, שהיה אומר כי גם התורה חסה על
ממונם של ישראל, ופרנסתו היא מהציבור, לכן צריך לצמצם בהוצאות. כשהיו בניו ונכדיו
לובשים בגד יקר לא היו מראים לו.

פעם לבש נכדו ר' מנחם מנדיל חגורה יקרה שמקחה היה חמישה עשר רו"כ. כשהיה
נצרך ליכנס למחיצת קודשו היה דרכו לפשוט את החגורה. פעם אחת קרא לו הרב
בחיפזון, ושכח לפשוט את החגורה ונכנס. תכף ראה הרב את החגורה ואמר לו: "חגורה
"?החקמ המכ .איה הבוט
".כ"ור רשע השימח" :תמאה ול רמא

הקפיד מאוד על זה ואמר לו: "וכי אתה עשיר גדול, שאתה לובש בגדים יקרים כאלו?"
"כמה הוא הנדן שלך?":ףיסוהו

"שני אלפים רו"כ.":רמא

"מה אתה עושה בשני אלפים רו"כ?":לאש

"אתן ליד עושר נאמן וארוויח מעט מזה.":ול רמא

"ואפשר שלא יחזיר לך לא הקרן ולא הרווח?":ול רמא

"הוא עשיר גדול ואיש נאמן מאוד.":ול רמא

"ומה בכך שהוא כעת עשיר גדול? אפשר שאחר זמן יהיה עני גדול.":ול רמא

"אם כן מה אעשה במעות?":ול רמא

"עצתי נאמנה שתתן המעות בתיבה זו, וכאן יהיו בוודאי בשלמות.":ול רמא

והתיבה היתה של מעות צדקה. היה בדעתו של ר' מנחם מנדיל שהרב אומר זה בדרך
.קוחש
"רצוני באמת שתתן המעות לצדקה, ויהיה בשלמות הקרן והרווח. וכאשר :ברה ול רמא

תיתן ליד עשיר אחד תופסד גם הקרן."

כשראה ר' מנחם מנדיל שכך היא דעתו של הרב באמת, השמיט את עצמו ממחיצת
קדשו, כי לא רצה לפזר כל מעותיו לצדקה. אחר כך נתן המעות ליד איש עשיר גדול
ואיש נאמן מאוד. לאחר כמה חודשים נשרף העשיר ונעשה עני גדול מחזיר על הפתחים.

ברבות הימים אמר הרב לר' מנחם מנדיל: "אמור לי, ההרווחת מה ממעותיך?"
סיפר לו האמת, איך שהעשיר נשרף.
"ומדוע לא שמעת לדברי, שתתן המעות לצדקה, והיה הקרן והרווח בשלמות? :רמא

מדוע אין לכם אמונה ברבותיכם, כמו אנשי ווליניא, שהם מאמינים גדולים?"

וסיפר לו על אופן אמונתם: "פעם נסעתי ממיזריטש, והיה קור גדול בעולם. נתקררו רגלי
מאוד עד שהעגלון הוכרח להביאני למלון אחד. היה שם בעל הבית איש זקן ואדם כשר
וישר, ושפשף את רגלי בשלג ויין שרוף עד שחזרתי לבריאותי. שאלתי את הזקן, כמה
שנים הוא דר במלון זה, ואמר לי: "יותר מחמישים שנה".
"היש לכבודו בכאן עשרה להתפלל?" :ול יתרמא

"לא. רק בימים נוראים אני נוסע לעיר הסמוכה לכאן ד' פרסאות". :יל רמא

"וכי הדין כך? איש זקן יתפלל כל ימיו שלא בציבור ולא ישמע קדושה וברכו? :ול יתרמא

ומדוע לא ילך לדור בעיר?"
"ומאין תהיה פרנסתי בעיר?" אמר לי הזקן:

"כמה בעלי בתים דרים בעיר הזאת?" :ול יתרמא

"לערך מאה". אמר הזקן:

"בעבור מאה יהודים יש להקב"ה פרנסה, ובעבורך אין להקב"ה סיבה :ול יתרמא

להזמין לך פרנסתך?"
הז ול יתרמאשכ ."שטירזיממ בוד 'ר לודגה וניבר דימלת ינאש עדי" :יתרמא הז רחאו

הדיבור הלך מאצלי.
אחר חצי שעה ראיתי שעומדות עגלות מלאות חפצים.
"?הז המ" :יתלאש

– ."ותלעמ יתוא הווצ רשאכ ,ריעב רודל עסונ ינא" אמר לי הזקן:


"ראה והבין חוזק אמונה כזו, שאני הייתי אז רך בשנים, וכאשר והוסיף הרב לנכדו:

שמע הדיבור שאני תלמיד רבינו, תכף השליך את נפשו מנגד לעקור את דירתו, שהיה
לו שם פרנסה בהרווחה גדולה חמישים שנה. ואתה – שמעת שתי פעמים ממני שיוכל
להיות שיופסד הקרן והרווח, ולא האמנת לדברי."

דברי האגדה על תפיסת הרב וישיבתו בפטרבורג סותרים כל כך לעובדות שהיו בפועל,
עד שכדאי לרשום כאן את הילוכן של המאורעות הממשיים.

תכף אחר פטירת הגאון מווילנה (י"ט תשרי תקנ"ח) נתחדדו הניגודים והקטטות שבין
החסידים ובין המתנגדים בליטא ביתר עוז. כנראה, גרמו לזה לא כל כך החילוקים שבעיון
ושבמעשה המצוות כמו ההתחרות שהיתה בין שני המחנות במקצוע העסקנות הציבורית:
החסידים נתרבו במספר והתחילו לדחוק רגליהם של המתנגדים בנוגע להנהגת הקהל
והיו מתאמצים ליכנס לתוך שלטון הקהל. בווילנה נסתדר ועד מיוחד של חמישה אנשים
שתכליתו היתה לרדוף את החסידים ולהציק להם. ועד זה שלתוכו נכנסו אחדים מראשי
הקהל הווילנאי, נתקיים עד אמצע שנת תקנ"ט, היינו עד אותו הזמן שבו נעשתה מהפכה
בקהילה, שנתגרשו שמונה אנשים מראשי הקהל מפלגת המתנגדים ובמקומם נכנסו
אחרים מן החסידים.

בשנת תקנ"ח ( )1798הגישו בעלי הועד לרדיפות החסידים בווילנה להגנרל-פרוקורור
הממלכי פטרבורג, הנסיך לופובין, דילטוריא על ר' שניאור זלמן מלאזני שפעולתו מזיקה
למשטר המדינה. על המסירה היה חתום אחד מהמפורסמים שבווילנה: צבי בן דוד (הירש
דוידוביטש). הגנרל-פרוקורור נתן צו להגובירנטור הליטאי בולנקוב לעשות חקירה ודרישה
ולשלח את הרב ואת הראשים של הכת שלו בלוית משמר מעולה לפטרבורג. על פי
פקודה זו נתפס הרב (בתשרי תקנ"ט) ועוד כ"ב יהודים מן "הכת הקרולינית" (כך היו קורין
לחסידים על שם ר' אהרן מקארלין) מן החסידים שבווילנה וסביבותיה. שבעה מן הנתפסים,
שנחשבו לראשי המשתתפים בפעולת הרב, נשתלחו לפטרבורג, והנשארים הושיבו
בתפיסה בווילנה, ולפטרבורג נשלחו רק כתבים המכילים בירורי שאלות שנתקבלו מהם.

כשהביאו את הרב לפטרבורג הושיבוהו במצודת פיטר-פאול. משם הגיש כתב עברי, שבו
בירר את הדברים הנוגעים לכת החסידים. אותם בפטרבורג לא מצאו מתרגם מעברית,
ועל כן נשלח הכתב לווילנה, ושם נתרגם מעברית לצרפתית והוחזר ביום 1בנובמבר
( 1798תקנ"ט) אל הגינירל-פרוקורור. סוף הדבר היה ששבעת היהודים התפוסים
שנשתלחו לפטרבורג הוחזרו מדרכם, מעיר ריגה, והגנרל-פרוקורור הודיע לגובירנטור
בולנקוב, שהקיסר עמד על פרטי הדברים ובירורי העניין של "הרב זלמן בורוכוביץ" ומצא
שאין בכת הקרולינים שום דבר מזיק למשטר המדינה ולשלום הכלל, ולפיכך צווה לשחרר
את כל הנתפסים.

הרב נשתחרר ממאסרו בתאריך י"ט כסלו תקנ"ט.

אבל מקץ שנתיים לערך נאסר הרב והובא לפטרבורג שנית. בפעם זו היה המסור
.קסניפמ ברה ,רודגיבא

אביגדור זה לקח מאת הפריצים בחכירה את הכנסות הרבנות בפינסק ושל עיירות
הסביבה, שהיה בהן יותר מעשרת אלפים יהודים. מעשה חכירה זו היה אחר שהתגברו
המתנגדים וגרשו מן העיר את הרב הקודם ר' לוי יצחק (בעל "קדושת לוי") בעד היותו
מתנהג על פי דרכי החסידים. אבל אביגדור לא הצליח במשמרתו. החסידים, שהיו
הולכים ומתרבים במניין, היו מציקים לו. כשלא היה מרגיש די כוחות בעצמו לנהל אתם
את המלחמה, נסע אל הגאון מווילנה, וגם הביא אליו מספרי החסידות לראיה על גודל
קלקולם של החסידים. אבל גם הנסיעה אל הגאון לא הועילה. בייחוד התגברו נגד
אביגדור ראשי הקהל מן החסידים שהיו בערי זלובין, סטולין ודוברוביץ. ראשי קהל אלו
פעלו אצל אותם הפריצים עצמם, שמהם השיג אביגדור את משרת רבנותו, שיהא אסור
עליו לבוא לאותן העיירות לגבות הכנסות הרבנות. אחר כך רמה יד החסידים גם בפינסק
גופא, עד שדחו את אביגדור ממשמרתו עוד כשנתיים קודם גמר החכירה.
חוץ מזה, שהעבירוהו מן הרבנות ולקחו ממנו את הכנסתו, עוד עשו לו בזיון שגרשוהו
מבית הכנסת. בבואו שמה מצא במקום כיסאו חול ועפר. אז הגיש אביגדור קובלנא אל
המגיסטראט בפינסק. המגיסטראט נתן צו שיישאר אביגדור על משמרת רבנותו עד
לש ריכזמה ינפ תא לבקל וליפא וצר אל להקה ישאר לבא ,תואכרעב וניד ררבתיש
המגיסטראט, שהביא את הודעת הפקודה. אחר כך נסעו אל הגובירנטור המינסקי
ועלה בידם לפעול אצלו שיעמוד על צדם נגד אביגדור.

ואביגדור החליט לנהל את עסקי מלחמתו עד הסוף. בתחילת שנת ( 1800תק"ס) הגיש
על שם הקיסר כתב מסירה ארוך, שבו הוא מאשים את החסידים שהם מכת שבתי צבי.
לראיה על אמיתת דבריו הוא מביא בכתבו הרבה ליקוטים מתוך הספר "צוואת הריב"ש"
וס' של המגיד ממיזריטש עם הערותיו. גם מעיר הוא את לב הממשלה על המעות
שמוציאים עם הרב בראשם לארץ ישראל בסכומים גדולים.
9בנובמבר באותה שנה (ד' כסלו תקס"א) נאסר ר' שניאור זלמן בלזני ונשתלח
לפטרבורג. יחד עם זה שלחו שמה שק של ספרים וכתבים שונים שמצאו בביתו.
בפטרבורג העמידוהו פנים אל פנים עם אביגדור, והוכרח ליתן תשובה על כתב האשמה
של אביגדור שהיה מכיל י"ט סעיפים. אחר שעמד הקיסר על טיבו של העניין נתן צו ביום
רמג דע גרוברטפמ תאצל וילע רסאנש אלא ,ותסיפתמ ברה תא ררחשל רבמבונב 27
בירור דינו בסנט, שנמסר שמה מן האיכספדיציא החשאית.
שיגה 1801 סראמ תליחתב .הינש הריסמ רודגיבא שיגה (א"סקת) 1800 רבמצד שדוחב
הרב על שם הקיסר כתב, בצירוף תעודות אופיציאליות, להוכיח שהוא נקי ושגם "הכת
הקרולינית" אינה מזיקה. הדבר היה ימים אחדים קודם מות הקיסר פאול, וביום 29
במארס ,1801נשתחרר הרב בפקודת הקיסר אלכסנדר ה- .1אחר כך הגיש אביגדור
ברה תא חירכה הזו ,ולש תכהו ברה ירבד לע תפסונ השירדו הריכח תושעל השקב דוע
לשלח בחודש אוגוסט ( 1801תקס"א) בקשה על שם הקיסר, שיגינו עליו מפני מסירות
אביגדור ושלא יפריעו את החסידים בענייניהם הדתיים.

אביגדור נסע לווילנה לחמם אל לב העם והראה את המכתב אשר כתב הרב על הגאון,
כי הוא חבר לאיש משחית. והרב כתב כך על הגאון מפינסק שלא רצה לקבל את דבריהם
של שליחי החסידים – ר' מנחם מנדיל מוויטיבסק והרב – ולא רצה אפילו להסתכל בהם,
מחמת שהלשינו לפניו, ועל כן האמין לכל דברי אביגדור.
כשהראה אביגדור לבני ווילנה את מכתבו של הרב נתוועדה קהילה גדולה ואספו הון רב
ונתנו לאביגדור שיסע לפטרבורג להלשין על הרבנים הנ"ל בדיניהם. ואביגדור בז לשלוח
יד בר' לוי יצחק ובר' שניאור זלמן לבדם, כי רצה לקעקע ביצתן של שונאי ישראל ורצה כי
שם חסידים לא ייזכר עוד. נסע לפטרבורג והלשין לפני הקיסר פאויל בעצמו על ארבע
:םילודג
הראשון היה הרב ר' שניאור זלמן – הלשין עליו כי לקח לו יד ושם מאנשי בליעל לאסוף
הון ולשנות מנהגי ישראל, והוא היה עליהם לשר ורצונו למרוד במלכות, וגם כי הוא שולח
מעות הרבה ארץ ישראל, ובודאי הוא רוצה לקנות לו לאוהב את השולטן, ועוד דברים
רבים כהנה אשר תקצר היריעה מהכיל אותם.
.בושטידרבמ ברה ,קחצי יול 'ר היה ינשהו
והשלישי – הרב הקדוש ר' מרדכי מליחוויץ.
והרביעי – הרב הקדוש ר' אשר מסטולין.
ועל שלושה אלה אמר כי הם התומכים והעוזרים להרב בכל מקומות מושבותיהם ודורשים
ברבים לשנות נוסח התפילה בכדי לעשות בזה רצון ר' שניאור זלמן. ועוד על אנשים רבים
מהחסידים התומכים ימין הרב הלשין.

כשמוע הקיסר פאויל את הדברים האלה אמר כי אין מן הצורך ליקח את כל האנשים אשר
מסר אביגדור למשמר, כדי שלא להרעיש את כל העולם, ורק ייקחו את ר' שניאור זלמן
ויעמידוהו לפניו, וממנו יראה ויחקור. ואם כנים דברי המסור כלה יעשה בכולם, ואם לא-
.תושעל המ עדי
על כן ניתנה פקודת המלך לשר הפלך, כי תכף יבוא הרב לעמוד בחצר המלך לאיזה עניין,
ירא שמא יביא הרב גביית עדות וראיות כי הצדק אתו, ועל כן נתן שוחד רב ליועצי המלך
והוכיח להם כי בודאי יברח הרב למדינה אחרת, כי כבר אסף הון רב חוץ למדינה, ועל כן
ישלחו אחרי הרב ציר מיוחד שיביא אותו אסור בנחושתיים. גם בדה אביגדור שקרים
מלבו על הרב, שהוא משתמש בקבלה מעשית, ויוכל לברוח אם לא ישמרו אותו שמירה
מעולה. הצליח מעשה שטן ופעל גם זאת בשוחד שפיתו השרים את הקיסר ונתרצה לשח
אחריו סרדיוט מיוחד וצווה עליו לאסרו באזיקים. ואביגדור נתן שוחד גם להסרדיוט
הנשלח אחרי הרב, כי ייקחנו פתאום מביתו ולא יתעכב עמו בשום עיר מעיירות ישראל,
.ומולש ישנאל רבדה עדוי אלש ידכ
אבל מה הן תחבולות אנוש, ובפרט נבזה וחדל אישים, נגד ההשגחה הפרטית מהשם
יתברך על יראיו! – תכף נוסע הדבר לאנשי שלומנו כי אביגדור הלשין על הרב לפני
ותיבמ עסיי יכ ,ברהל רבדה ועידוהו ,תושדח וזיא וחמצי יכ וניבה אליממו ומצעב רסיקה
ינומכ שיאה – :רמא ,וב הססונ תיקולא המכח רשא ,ברה לבא .רבד רשפ ועדיש דע
יברח? רצוני לעמוד לפני המלך, כי אקווה להשם יתברך שיוציא לצד דיני. – ובאמת, אם
היהו רוסמה תא קידצמ רסיקה היה זא יכ ,לארשי יאנושל המוקת ו"ח היה אל חרוב היה
אומר שכנראה מהבריחה אמת בפיו. על כן ישב הרב בביתו וציפה לישועת ה'.

כשבא הסרדיוט עם הז'נדארמין ללאזני הבינו כל אנשי העיר שהוא נוסע עבור הרב
והודיעו להרב כי אנשי חיל באים אחריו. והרב היה לבוש אז תפילין ופתח החלון והסתכל
בנוסעים, ותכף נפל הסרדיוט הנשלח אחריו מהמרכבה ושבר רגל אחת. הרב אמר על זה
שאין זה חידוש, כי הלא אמרו רז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך…
אלו תפילין שבראש", ועל כן כאשר ראה התפילין נפל עליו פחד עד שנפל מהמרכבה.
ושכשאלו להרב: – מדוע אין אומות העולם יראים מפני התפילין שלנו? – ענה להם: – הלא
רז"ל אמרו תפילין שבראש ולא תפילין שעל הראש, והתפילין שלי, ברוך השם, הן בראשי
.שארה לע קר אלו
– וה' נתן חנו בעיני הסרדיוט ונהפך עליו לרחמן והיה ירא מאוד לנפשו שמא יענש אם
ילחץ את הרב בחזקה, ועל כן בא והתחנן לפניו כי יסע אתו ולא יענישו, כי הוא שליחו
ותאו ,תישפוחה תיבב קסביטיווב ראשנ טוידרסה ותוא לבא .עסנ ברה .רסיקה לש –
ומע עסיל ליחתהו ,ברע תונפל תבש ברע היהו .ליבינ דע וכילוה .רחא טוידרס וחלש
בשבת, ומיד נשברו אופני העגלה ולא יכלו לתקנם עד אחר שבת.

כשהביאו אותו לפטרבורג קשרו את עיניו במטפחת, והוליכו אותו במדרון כמו שתי שעות,
והביאוהו למבצר בבית חומה גדול עם חלונות גדולים. והרחק מן החלונות עמד שם כותל
אחד גדול בקומתו יותר מן החלונות, למען לא יראה האסור את הרחוב. הביאוהו למאסר
ההוא וסגרו אותו שם.
היה הרב במבצר שלושה ימים רצופים ולא טעם מאומה, אף על פי שהיו נותנים שם לחם
ומים. אולם הרב היה נושא חן בעיני כל רואיו, ושר הממונה על המבצר השגיח עליו בעין
פקוחה וראה כי אינו אוכל כלום. נכנס השר אליו, ניחם אותו, ודבר על לבו ואמר, כי לא
לטבח חלילה הובא לכאן, ורק שיעיינו בדינו.

ושאל אותו: "מדוע אינך טועם מאומה? הלא המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם
"?אבה
השיב לו הרב, שאינו בקו הבריאות שיוכל לאכול לחם, וזולת זה אין לו מה לאכול, כי
בישולי עכו"ם שאסרו חז"ל לא יאכל עד מיצוי הנפש. "ומה בכך אם לא יהיה לי חלק
לעולם הבא? עם כל זה אין רצוני לאכול טריפות, וזולת זאת איני יכול לאכול כעת שום
".ינא הלוחש תמחמ לכאמ
"ספר נא לי דרכך בביתך, אם אין אתה בקו הבריאות, מה היתה דרכך :רשה ול רמא

לטעום להשיב נפשך?"
"דרכי היתה לטעום מעט יין-דובדבנים והייתי אוכל צנון מרוקח בדבש.":ברה רמא

"אם אנוכי אביא לך את המאכל הזה מיהודי, התאמין לי ותאכל ממנו?":רשה ול רמא

"אם לא ישלח בו איש את ידך זולתך, ורק אתה בעצמך תקבלנו אצל :ברה ול הנע

היהודי ולא תסיח דעתך ממנו עד שתביאו לכאן, אאמין לך ואוכל."

מצא הרב בעיני השר, ורתם את סוסיו ונסע אל הגביר ר' מרדכי מליפלי שהיה אז
בפטרבורג, ואמר לו: "בעוד שעה תכין לי צנון מרוקח בדבש בקדירה חדשה."

והגביר ר' מרדכי מליפלי היה מכירו, כי הוא השר מן האיכספידיציא החשאית, לא ידע
בשביל מי חרד את החרדה הזאת, כי על הרב נשמע שהוליכוהו על הים, ובאמת לא
הוליכוהו אלא למועצה החשאית. תיקן הגביר את המרקחת, שם אותה בקדירה חדשה,
איבה רשה .תחקרמה איה ימ ליבשב ועידוהל השקבב הנטק הקתפ חינה הרידקה לעו
בעצמו את הקדירה עם המרקחת אל הרב. נתן לו הרב תודה ואכל. בראות השר שהוא
.דואמ חמש ,טעמ אירבהשו לכוא

אחר שבוע היה קרוב שתכלה המרקחת. אמר השר להרב: "רצונך שאביא לך עוד?"
אמר: "אם תרצה בחסדך בודאי רצוני בזה, אבל רק לך אני מאמין ולא לשום איש."
לקח השר את הקדירה עם מעט המרקחת שהיה בה ונסע שנית אל ר' מרדכי וצווהו
לרקוח עוד מרקחת ממין זה. והרב הניח גם כן פתקה קטנה בשולי הקדירה וכתוב בה
לאמור: "ליב מיאנוביטש ייסע תכף לווילנה." ומפני שכסה אותה במרקחת לא ראה אותה
השר, כי הוא לא נגע בזה, מפני שרצה לעמוד באמונתו שהאמין לו הרב, והיה ירא ממש
לנגוע במרקחת. כאשר ראה ר' מרדכי הפתקה, והוא היה מאנשיו של הרב, הבין תכף את
הכתב, והיו מחפשים בכל העיר אם נמצא ששמו ליב מיאנוביטש. מתחילה דימו שדעתו
הקתפבו ,גרוברטפב זא היה אל אוה לבא – הדוהי תיראש 'ס לעב – ביל 'ר ברה ויחא לע
כתוב "תכף", ועל כן הוסיפו לחפש בעיר.
בין כך הביאו לפני ר' מרדכי איש המוני מכת החסידים ששמו ליב והוא מיאנוביטש, וחקרו
אצלו אולי היה בווילנה, ואחרי החקירות נודע להם כי הוא בן אחותו של הגאון רבי אליהו
מווילנה, ועל כן נקבע בדעתם תכף כי זה הוא שכוון הרב עליו. ונתנו לו סך שני אלפים
רו"כ, כי הכירוהו שאיש ישר הוא ונוטה מאוד לצד החסידים ואוהב מאוד את הרב, וצוו
עליו שיסע לווילנה תכף, ואמרו לו: "המקום והזמן ילמדוך את אשר תעשה שם, כי עדיין
אין אנו יודעים כוונת הנסיעה."

קבל האיש את צרור הכסף ונסע לדרכו.

כאשר קבץ את המעות, שלחן ליד ר' מרדכי מליפלי. וכשנודע להם בבירור על פי המעשה
הנ"ל שהרב אסור במבצר, מצאו דרך שיוכל איש ליכנס אל הרב, ובחרו את החסיד
המפורסם ר' שאול מסירוטשינה, והוא היה הולך אליו בכל פעם והיה נושא אליו אכילה
ושתייה ושאר צרכיו. אחר כך היו מקבלים מאת הרב בכל פעם פרוטוקולין, כלומר שאלות,
ובכל פעם היו שרי המלוכה שולחים איש אחר לקבלת הפרוטוקול. ושאלו אותו מפני מה
שינה הנוסח בתפילה ומפני מה היה מקבץ מעות ארץ ישראל ומפני מה נאספים אליו מכל
.המכחב בישה הלא לכ לעו .תומוקמה

פעם אחת בא אליו לעשות חקירה הקיסר פאויל בעצמו. תכף הרגיש הרב ונתן לו הכבוד
השייך לקיסר וקראו "אדוני הקיסר".
גער בו פאויל וכחש לו ואמר: "איני קיסר, ומפני מה תיתן לי הכבוד השייך לקיסר?"
ענה לו הרב: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ובבואך נפל עלי פחד, והבנת תכף
כי ודאי אתה בעצמך הקיסר."

אחר כך בחנו חכמת הרב בכל השבע חכמות, כידוע לכל, ומצאו אותו יודע בכל חכמה על
בוריה. פעם אחת הושיבוהו במאסר במקום אפל וחשוך מאוד ביום כמו בלילה והיה דולק
שם נר ביום כמו בלילה, ובא אליו מיניסטר אחד ושאלהו: "האם תוכל לידע בלא מורה
שעות השעה בצמצום, כמה שעות עברו כעת מן הלילה?"
ענה לו הרב: "אנוכי אוכל להגיד לך בצמצום, כי כעת היא שעה ב' אחר חצות היום ועוד כ'
".תעכ אוה הליל אלו ,עגר
שאלהו המניסטר: "מאין אתה יודע?"
אמר לו הרב: "כי ביום מאירים י"ב צירופי הויה ובלילה י"ב צירופי אדני, ועל ידי הצירוף
אנוכי יודע השעה בצמצום."

פעם אחת קראו את הרב לבית היועצים כדי לקבל שם פרוטוקול ממנו. היתה באותה בית
מכונה אחת מכוסה ברצפה, וכל הצועד עליה היה נופל עד חציו מתחת לרצפה. ושם היו
עומדים אנשים לייסר את החוטא בשוטים כדי שיודה על מה שדורשים מאתו. שערו הם
שבוודאי ייפול גם הרב שמה. אבל הוא בבואו לבית הבין תכף והלך מן הצד לימינו עד
שעמד לפני שולחן היועצים בלי פגע.
תמהו כל הרואים על זה ושאלו אותו: "למה הלכת מן הצד ולא הלכת כדרך כל ההולכים,
"?עצמאב
ענה להם הרב: "לא לחינם הזהירו רז"ל 'כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין',
כי כל ההולך בלא דעת למקום אשר ישאוהו עיניו יוכל ליפול ברשת שהכינו לו."
אז שאלוהו היועצים: "הגד נא לנו אם מן השמים הודיעוך כי יש פה מכונה, או מעצמך
"?תנבה
ענה להם: "בהכנסי לבית ראיתי כי שם הרצפה משונה מעט, והבנתי כי לא לחינם הוא,
ועל כן חשבתי, למה לי לילך בסכנה, מוטב לילך במקום שראיתי כי אורח מישור הוא."
כך היה מפלס שם כל דבריו בהשכל ובמדע עד כי נשתוממו כל השומעים על רוב חכמתו.

והרב לקח את ר' שאול והעמידו בתוך החלון תחת הוילון ושלשל הוילון לכסות אותו, וכך
עמד שם. והקיסר בא ונכנס לחדר הרב והיה מקבל ממנו פרוטוקול שמונה שעות רצופות,
ובעזרת השם יתברך לא ראה את ר' שאול, שהיה עומד כל אותו הזמן כאבן דומם עד
צאת הקיסר מחדר הרב. אחר כך, כשיצא הקיסר, יצא ר' שאול ממחבואו. בא הקיסר
לראות היכן הוא היהודי, והנה הוא עומד שם. השתומם ושאל אותו: "אפוא הייתה עת
שהיה כאן הקיסר?"
.והנע
הוסיף השר: "והוא לא ראה אותך?"
– "כן, לא ראה אותי."
אמר השר: "אין זה כי אם אחד מכם הוא מכשף."
"לא כן" ענה לו הרב בהראותו לו המקום "כי פה עמד מעבר לוילון."
אמר לו השר: "ומה היית עושה אם היה הקיסר מגביה הוילון? אבל אתה נשען תמיד
על חכמתך שעומדת לך, ואתה עושה דברים שבנקל תוכל להפסיד חייך על ידם."
ענה לו הרב: "ואתה, האם נתת עצה טובה מזו, ולא שמעתי לך? עם כל זה נתיישבתי
בדעתי שאין זה מנימוס הקיסר להגביה בעצמו הוילון. ואם היה מצווה לי הייתי מטכס
".ירזעב דימת אוהו ינוחטב 'ה לע יכ ,היבו הינמ הצע

ותוחא ירחא שיאה רקח הנליוול ואובב .הנש ו"ט התוא האר אלש ,תוחא ול התיה הנליווב
ומצא אותה בחיים. אחרי אשר שאלה אחותו לשלומו, הוסיפה לשאול אצלו, מחמת
שידעה כי הוא גר ברייסין: "האם אינך מן הכת ח"ו?"
רקק האיש וקללם ואמר: "ח"ו, אל תחשדיני בזה!"
לקחתהו אצלה ושאלתהו על תכלית נסיעתו. אמר: "הנה בתי הבתולה הגיעה לפרקה ואין
לי במה להשיאה. לכן באתי אל דודנו הגאון החסיד, שיהיה לי לעזר."
הוליכתו אחותו לבית המדרש של הגאון, ובקשה עבורו להניחו לדבר עם הגאון. דיבר עם
הגאון ואמר לו מבוקשו. צווה עליו הגאון שישב בבית מדרשו וילמוד מקודם דרך ה', ואחר
כך ייתן לו להוצאות נישואי בתו. גם צווה שיהיה בן אחותו מאוכלי לחמו בביתו.

שמח האיש מאוד בלבו על זה, כי ביני לביני יודעו כל הסודות של מתנגדי הרב החפצים
ברעתו, ויוכל להודיע במכתב לאנשי שלומו לפטרבורג על ידי הפוסטה. עשה כן האיש
ונתמהמה שם כחצי שנה והיה מאוכלי שולחן הגאון.
כשהיו ממתיקין סוד באיזה דבר ושולחים מווילנה מכתב לפטרבורג אל אביגדור, היה
שולח תכף גם ר' ליב מכתב אל ר' מרדכי מליפלי ומודיע להם החדשות שנשמע בווילנה.
אך ר' מרדכי לא היה משיב לו במכתב, כי היה ירא ר' ליב שמא יודע הדבר שקיבל מכתב
מפטרבורג. היה האיש ר' ליב שרוי בצער על אשר לא ידע שום ידיעה ברורה מהנעשה
שם, ובפרט כשהיה רואה פעם בפעם באים מכתבים מאת המתנגדים, כי ידם על העליונה
וכי שיחדו את השר פלוני ואת השר פלוני, ולא ידע אם האמת אתם. אך היה מודיע תמיד
להחסידים מכל המכתבים. עם כל זה כדי להראות לפני אנשי הגאון כי שוקד הוא
בלימודו, היה יושב תמיד בבית המדרש עם הבטלנים ולומד עימהם, ובמסתרים חתר
חתירה לדעת שורש כל דבר למען הודיע לשולחיו.

כעבור קרוב לחצי שנה שמע ר' ליב מהבטלנים כי החסיד הוא טרוד עתה מאוד וצווה לכל
ראשי הקהל שיתאספו לדבר על איזה עניין נסתר. ענה אחד מהם שגם הוא היה יוצא
ונכנס בבית הגאון: "אנוכי יודע הנסתרות, אבל אסור לי לגלותם." פצר בו ר' ליב מאוד
שיגלה לו. הטהו אל הצד ואמר, כי הובא כתב התנצלות מראש הכת לכאן, והבין החסיד
כי על ידי זה יוכל להיות כי יצא בקרוב ממאסרו. כשמוע ר' ליב את הדבר רץ לבית
האסיפה ושמע פשר הדבר, כי הרב פעל אצל הקיסר שיתן כל התנצלותו בכתב בלשון
הקודש, והקיסר ישלחו למתרגמים שיתרגמו בלשון רוסיה וגם להביע חוות דעתם על זה.
ובווילנה היה אז דיריקטור אחד והגיע אליו הכתב שיעשה הוא התרגום. ובסוף הכתב
הוסיף הרב: "בקשתי מהמתרגם שאל יוסיף ואל יגרע דבר מהבנת הכתב הזה." וכאשר
ראה אותו הגאון הבין תכף, כי בודאי ישר הדבר בעיני המלך ובודאי יצא לחופשי, ועל כן
קרא אסיפה להתייעץ מה לעשות.

כשנגלו לר' ליב כל התעלומות, אמר בלבו: עתה יודע אני למה שלחוני לכאן. חקר אחר
הדיריקטור, הלך אליו ומצאהו בביתו. נפל לרגליו וסיפר לו איך בא לכאן בפקודת הרב,
לבקיש ונממ שקבמ ,ביל 'ר ,אוה התעו .יקולא שיא אוה יכ ,ברה חבשב חבשל הברהו
ממנו השני אלפים רו"כ, ורק יעשה מה שמוטל עליו באמת, שלא לשנות המכוון מהכתב,
כמו שבקש הרב בסוף הכתב. ענה לו הדיריקטור:

החביא הדיריקטור את ר' ליב בחדר אחר, ושמע ר' ליב שבאו ראשי העם אל הדיריקטור
והוכיחו לו כי מצווה רבה יהיה לו לעולם הבא אם ישנה התרגום כי ראש הכת הוא אויב
ישראל וכו'. והראו לו את אשר צריך לתקן, וכי אפשר לומר על תיבה פלונית כי
משמעותיה כך וכך וכו'. והדיריקטור השיב להם: "הלא את הכתב שלחו עוד לשני
דיריקטורין, ואולי יתרגמו הם כמו שנאמר בכתב ויהיה לי חרפה."
וענו לו כל העם, שאינו צריך לירא משום דבר, כי הלא הוא הגדול בכל הדיריקטורין, ומי
יבוא לבדוק אחרי דבריו? אדרבה, יראה להם שהם אינם מבינים, והוא מבין. ובקשו ממנו
כי יכתוב הוא תרגומו וגם חוות דעתו והם יתנו לו ג' אלפים רו"כ. ומיאן הדיריקטור לקחת
מידם והבטיח להם כי הכל יעשה למענם. אבל הם לא האמינו לו ובקשו ממנו כי ישב תכף
לעשות התרגום. הגביל להם הדיריקטור זמן ליום המחרת, שיבואו וימצאו הכל על נכון.
אז נפטרו ממנו ראשי הקהל לבתיהם.

ור' ליב יצא מחדרו ובכה מאוד לפניו, כי לא ישמע לדבריהם. אמר לו הדיריקטור:

אז ראה ר' ליב כי דבר אלוקים הוא, וברוך השם שהצליח בדרכו ותיקן מה שצריך. בא אל
הגאון ואמר: "נכסוף נכספתי לביתי, כי הגיע מועד התחתונה." נתן לו הגאון מעות הרבה
להוצאות הנישואין. תכף לקח האיש סוסי בידואר ונסע לפטרבורג לבשר לעם מה נעשה
.םש

סופת בשי קר ,וילעמ ולקהו תיאשחה הצעומה רסאממ ברה תא וריתה תועובש ינש רחא
.גרוברטפב דחא תיבב

וביום שמונה עשר לחודש כסלו לפנות ערב, בשעה שהיה הרב קורא תהילים והגיע
לפסוק "פדה בשלום נפשי", הגיעה אליו הפקודה שנעשה חופשי, ויצא מן המאסר.

אולם חסד אחד עשה עמו הקיסר, שנתן לו הרשיון שייקח לו משרת שיהיה עמו, כי ראה
שלא יוכל הרב להיות בלי משרת. ישב ר' שאול עם הרב כל הימים שהיה במשמר.

גם שם הראה הרב חכמה עמוקה. שלושים יום קודם מות פאויל הראה ר' שאול להרב
שהקיסר עובר לפני בית המשמר. הסתכל בו הרב דרך החלון ואמר לר' שאול: "אין זה
הקיסר פאויל. אין אני רואה בו תואר של מלך."
התפלא ר' שאול על דבריו. אחר שלושים יום נהרג הקיסר על ידי פוחזים וריקים ששלחו
,וברקב הססונש תיקולאה המכחב ערואמה שיגרה ברהו .ותטימ לע ובכש תעב די וב
ואמר לר' שאול: "לבי אומר לי כי חדשות יצמחו עכשיו. לך נא לחוץ ושמע אם אינם
משמיעים הפעמונים קול רעש."
הלך ר' שאול לחוץ ולא שמע כלום. בא אל הרב ואמר: "לא נשמע דבר."
אמר לו הרב: "אבל אני מרגיש חדשות. לך נא עוד הפעם ושמע ברחובות קריה."
הלך ר' שאול עוד הפעם. המתין מעט ושמע קול מכל פעמוני פטרבורג מייללים על מיתת
.רסיקה

אחרי מות פאויל מלך בנו אלכסנדר. ה' נתן את חן הרב בעיני הקיסר אלכסנדר ונתן לו
חופשה מאסרו. זה היה ביום כ"ט כסלו, נר חמישי של חנוכה.

הקיסר אלכסנדר חבב מאוד את הרב ונתן לו חופשה להנהיג הרבנות ביד רמה.

אז נסע הרב מפטרבורג לביתו בכבוד גדול וישב על כסא קודשו והיה משיב רבים מעוון
ומפיץ מעיינות החכמה חוצה באין מוחה ובאין פוצה פה, והרבה תלמידים היו לו בכל
מחוז ופלך, וכל הגולה שתו מימיו בצמא. עם כל זה היו לו מציקים מבני עמנו, אבל ה' היה
.הנוילעה לע ודי התיה דימתו ותרזעב

כשהיה הרב תפוס במצודה בפטרבורג, אמר ר' ברוך ממזיבוז פעם אחת: "הליטוואק
(הליטאי) מבמבם עכשיו, כי יש לו ב' אורחים חשובים, הבעש"ט והמגיד."

והמעשה היה כך: הרב לא ידע להשיב על שאלה אחת מן השאלות שנשאל. בקש לו זמן,
והיה משתדל בעליונים שיבוא המגיד לבאר לו אותה שאלה.

נכנסו לחדרו שנים. כשראה אותם קרא: "ברוך הבא, הבעש"ט!"
– "מהיכן כבודו יודע שזהו הבעש"ט?" – שאל אחד מהנכנסים.
– "ומי אפשר שיהא נכנס קודם הרבי שלי?" – החזיר הרב.
"?אוה ימ" :דיגמה תא ט"שעבה לאש
"זהו הרבי מרייסין".:דיגמה הנע

נתבייש הרב מאוד כששמע שהמגיד אומר עליו בפני הבעש"ט שהוא הרבי מרייסין.
"מדוע מגיע לי זה, ומה רוצים ממני?"שאל מהם הרב:

"נתחזק עליך הקטרוג על שאתה אומר דברי חכמה הרבה ובגילוי.":הבושת לבק

"וכשאצא מכאן, האם אפסוק מלומר דברי חכמה?" :ברה רמא

"לא כן. כיון שהתחלת לא תפסוק, ואדרבה לכשתצא מכאן תהא אומר יותר.":ובישה

אמר כך בקש הרב מהם שיהיו לו לעזר, וטען: "הלא אינני אומר כלום משלי, כי אם
משלכם, כפי שקבלתי ממורי מה שקבל הוא ממורו."
".הרות ירבד וזיא דיגי יכ ול רומא" :דיגמהל ט"שעבה רמא

צווה המגיד להרב, ואמר לפניהם מאמר שקבל מהמגיד על ההפטורה "ויהי קול מעל
."עיקרל
כאשר סיים, אמר הבעש"ט להמגיד: "תורתו אמת, כי כן קבלת מפי, אות באות."
אחר כך דברו עם הרב ועשו מה שעשו, וברכו אותו ויצאו.

כאשר הניח ה' להרב מכל המציקים מבית ומחוץ, ובקש הצדיק לישב בשלוה וללמד דעת
את העם, קפץ עליו רוגזו של הרב הקדוש ר' ברוך. הסכסוך שבין הרב ובין ר' ברוך
נתפרץ עבור מעות ארץ ישראל. הרב היה מקבץ מעות א"י הרבה ועשה סדרים חדשים
וטובים, ור' ברוך רצה להנהיג סדר אחר. על ידי מלשינים נעשית מחלוקת גדולה ביניהם,
,ז"נקת תנשב ,אינתה רפס תא ברה סיפדהשכ ,הליחתמ יכ .הרושה הלקלק האנשהו
קבלו ר' ברוך באהבה וחבה ואמר שהוא ספר השכל ונתן בעדו אדום זהב. וכשבא הרב
מפיטרבורג בשנת תקנ"ט ערך רק שני מכתבים לבשר על חסדי ה' ונפלאותיו שעשה עמו:
אחד אל מחותנו בעל "קדושת לוי", והמכתב השני – אל ר' ברוך. ואחר כך בסיבת לשון
הרע עלתה חלודה ביניהם ודברו דברי נרגנות זה עם זה. מתחילה פתח הרב בשלום
ונסע בר"ח אדר תק"ע לטולטשין, למקום משכן ר' ברוך, ונתרצו זה לזה ודברו באהבה
ורעות. אולם כאשר יצא לטייל מחוץ לעיר נהייתה מריבה ביניהם, שלא ידע שום איש על
מה ומדוע. המריבה היתה מתחזקת מיום ליום, וכל יודעי ח"ן יודעים ומכירים שהיו בזה
סודות עליונים נוראים. הרב הקדוש ר' ליפא, האב"ד דק"ק חמילניק, שהיה הישיש
הדבועה לע ארמגב וניצמש ומכ התיה וז הבירמ יכ ,הז לע רמא ,ט"שעבה ידימלתמ
שהושיבו את ר' אליעזר בן עזריה לנשיא (במקום רבן גמליאל) ונתווספו ארבע מאות
ספסלים בבית המדרש, וחלשה דעתו של רבן גמליאל שמא ח"ו מנע תורה מישראל,
והראו לו בחלום כדים לבנים מלאים אפר (כלו' תלמידים שאינם ראויים היו). ושואל
בגמרא: ולא היא? – ומתרץ שלהניח דעתו הראו לו כך. וכן היה פה, כי מחמת שהרב
הבהיק וליבן את דרכי העבודה, שכל מבין שבחם והיללם, ועל כן היה מגלה דברי קודשו,
חלשה דעתו של ר' ברוך עד שהראו לו מן השמים להפיס צערו כדים לבנים מלאים אפר,
.איה אלו

המחלוקת בין הרב ובין ר' ברוך נמשכה עד שקבע ר' ברוך דירתו בק"ק מזיבוז. הרב נסע
'ר חלש ,ריעהמ קוחר אל אוה ברהש העומשה העיגהשכ .ט"שעבה רבק לע חטתשהל זא
ברוך שיסתמו את פתח בית העלמין, כי אינו רוצה שילך הרב על קבר זקנו הבעש"ט.
אחר כך חזר בו ושלח עוד הפעם שיפתחו את הפתח, כי אמר: "אין אני ירא מפניו, כי כבר
"!הצריש המ קאווטילה לעפי אלש יתישע

ובינתיים ירד ר' ברוך מעלייתו, מקום שאשר היה משכן קודשו תמיד, והתייצב בבית
הגדול אצל השולחן, וכך עמד על רגליו ולא זז ממקומו עד אחר שהלך הרב מביתו כשנסע
.וכרדל הרזח

והרב לא ידע מהסתימה והפתיחה. תכף כשבא לעיר הלך לטבול בנהר ושם היה בור
עמוק מכוסה במים, ונתיירא העם, שנהרו מכל פינות לראות את הרב ואת אשר יעשה
פה, שלא ייפול ח"ו אל הבור. והרב נכנס ויצא בשלום. אחר כך הלך אל בית העלמין,
וכל ההמון הרב הלכו אחריו. כאשר נכנס לפתח בית העלמין רצה השמש לילך אתו
להראות לו מקום הציון, אבל הרב אמר לו: "איני צריך לך, כי מעצמי אכיר את ציון
הבעש"ט הקדוש." כל העם עלו על הגדר של בית העלמין לראות מה יעשה שם. אבל
הוא נשען מעט על מטהו, ואחר כך הטה בידו לצד העם, ונפל עליהם פחד גדול וירדו
כולם, לא נשאר מהם עד אחר. אז הלך הרב לבדו אל הציון ועשה מה שעשה… אחר
כך בצאתו שם ידו הימנית על עיניו. הלך לבית ר' ברוך ועמד מעבר השני מצד השולחן,
.הז לא הז ושגינ אלו

תכף כשנכנס לביתו צעק אל ר' ברוך: "מה ירצה ממני?" וטען כך בהתלהבות עצומה
בערך רבע שעה. כאשר סיים את דבריו פתח ר' ברוך לטעון. וכך היה ג' פעמים, ולא
נכנס אחד לתוך דברי חבירו.

בינתיים שאלהו ר' ברוך: "מדוע אין אתם, חסידי חב"ד, אומרים "ושמרו" בתפילת שבת?"
(חסידי חב"ד אינם אומרים "ושמרו", כדי שלא יהא הפסק בין גאולה לתפילה).
– "והיכן כתוב שצריך לומר 'ושמרו'?" החזיר הרב.
היה שם באותו מעמד ר' יוסף מיאמפולי (בנו של ר' מיכל מזלוטשוב ומחותנו של ר'
ברוך). נתערב הוא בדבר ואמר להרב:
– "בעליונים נעשה יריד גדול כל כך בשעה שישראל אומרים 'ושמרו', ולבסוף בא מעלתו
ושואל היכן כתוב שצריך לומר 'ושמרו'?"
" ענהו הרב "אם משתתפים בכל הירידים וביריד אחד אינם משתתפין?"– "ומה בכך?

לבסוף הקפיד ר' ברוך: "אני נכד הבעש"ט וצריך לנהוג בי דרך ארץ!"
היה לודגה דיגמה יכ ,תוינחורב ודכנ יכונאו תוימשגב ט"שעבה דכנ ודובכ" :ברה ול הנע

."דיגמה לש ודימלת יכונאו ט"שעבהל קהבומ דימלת
– "זה שלושת רבעי שעה שהוא מדבר ולא הזכיר בדבריו שם שמים אפילו פעם אחת!"
"ומה בכך? יש לנו מגילה שאנו מחויבים לקרוא אותה בכל שנה, ואם אינם :ברה והנע

שומעים תיבה אחת ממנה אינם יוצאים ידי חובתם, ולא הוזכר בה שם שמים, ומכל מקום
."זמרב תומש האלמ איה
: "ינהג בי דרך ארץ, שאני עומד לבוש תפילין של זקני הבעש"ט!"צעק ר' ברוך

"צריך לבדוק אם התפילין כשרין!":ברה רמא

פתחו התפילין ובדקו ומצאו שחסרה יו"ד.

!תקולחמה השק המכ