גרבנירג יבצ ירוא לש ותרישב "לארשי תוכלמ" לע

"לארשי תוכלמ" גשומה לש תוירקיעה תונוכתה תאו הרדגהה תא ררבל הסנא הז רמאמב
בשיריו של אורי צבי גרינברג. זהו מושג עתיק בעולם המושגים שלנו, ושימושו, במובנים
שונים, רווח בספרותנו בכל הדורות, אולם את הכנסתו לספרותנו ועולמנו הרוחני בדור
האחרון יש לייחס לאורי צבי גרינברג. החל משירו המפורסם "ירושלים של מטה" (תרפ"ד)
ועוד קודם לכן, מרבה הוא להשתמש במושג זה בשיריו לתקופותיהם השונות, והוא יסוד
ועיקר של השקפתו הלאומית. הוא "פיטן מלכות", כפי שהוא קורא לעצמו במקום אחד
("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה, קי"ד).

ירושלים שלי בנויה על תלה.
.וטלש לע ואבצו ורתכב יכלמ
על גבעת המור מקדשי אין בלתו.
המצודות בעזן והכרם עדור. ("מעשה בירושלמי קדמון")

– והיתה מלוכה יהודית לחוף ים:
בית מלך, יוגבים, גבורים באפים;
בית מקדש ביפיו ונופים ביפים; ("לקול כנורותינו")

כי לא מתה מלכות-בית-דוד כחקת מלכות-בת-חלוף,
בשבר צר-מנצח את חרב-עזה ועמה הולך שבי.
אין מלכות נחרבת אם גם נפש עזה לבלי שלטון גו היא….
("שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים")

חרבה המלכות, אך נושאי תפארתה נשארו, כי סחבום לרומא השבי ויחיו בקלון
("ח"כ הלועה הרובגה ,"הפוריא לא אשמ")

עם שנחרב לו מבצר סלעיו
והוא בגופיו למליונים – מלכות עוד:
("לא אל לא מלך לא גבור", ספר הקטרוג והאמונה ק"נ)

ואנכי מזרע למלכות-ישראל בגולה. – – ("ירושלים של מטה")

"מלכות ישראל המדוקרת בגולה" – – (סדן", א-ב, כסלו תרפ"ה, י"ט)
למבלעת מלכות ישראל בגויים תחת על!
("בלי סדין וחספית", עיני הנפש בעיני הבשר)

– – לארשי עקרק ילב תדמתמ לארשי תוכלמ
(ח"כ הלועה הרובגה ,"הפוריא לא אשמ")

"כי לא "בית לאומי" יש בחזון העם, כאשר כתוב בעתונות, אלא מלכות ישראל",
("כלפי תשעים ותשע", ל"ב)

"תקופת כל האפשרויות, שלא היו לנו מיום חורבננו להתגשמות רעיון אדום ועתיק של
מלכות ישראל אשר נקפדה ע"י טיטוס, – -" ("סדן", תמוז תרפ"ה, ט')

וגם לנו קרא זה הזמן המקים לאמים, להתברך לגבורות ברב און מתרונן. לבצע חזון על
אדמת מלכים:
כובשים עולי הר, יורדי גי, מטילים צללי פחד קדמון על כל יושבי כנען וקובעים חיל-מצב
ממיטב הגופים על שתי גדות הירדן – – ("יבא זמן", ספר הקטרוג והאמונה, קי"א)

שכל המשך קיומם ברן-כסף-אדיר-של-תפילות,
הולך בקו אימים אמנם של מסות הדורות –
אל מחוז חפץ מלכות, שהבטח בגבולות בין היאור
והנהר הגדול: ללחמם ויינם וגאונם,
("בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם")

;תוכלמה הרובגה ,האובנה תודש
(ה"ק הנומאהו גורטקה רפס ,"תירבה ערק")

על אדמת בית דוד החמה… שבה לב דופק בכל כף.
והנבואות עוד נותנות מנגהן ודבשן – – ("אל קשת ברית")

הזה קמעב יניסמ תורבדו
וחרון גוש-חלב וביתר ביסוד.
.רוד דעו רודמ אמורל המטשמ
פה סנה החזון מוסיף ללהט כמאז – –
(ג"כ תיב בלכ ,"אלפה חכונל")

נטרפו כל האניות למלכות-ישראל והיו גבורי בית-דוד שי חם לכל חיה.
גם כל הקרקעות למלכות-ישראל דקרו, על כן כאב האדמה ככאב גויותינו.
("ירושלים של מטה")

וכשם שאני אוהב הסלעים הנשמים בארצי: סלעי הזהב הדומם של
התמה ונתוכלמ

לא כל שכן שאהב את חלקי הזהב החיים: אחי יהודי הפאות בטלית-ותפילין,
(ה"כ הלועה תורבגה ,"תואפה ידוהי יחא")

שנות אלפים עברו כסיעות עננים מעלי
וכהרבה גיסות של יון ושל רומי, גוי-צלב וערב –
.דבלב חטשה לע
וככתב על החול, כן נמחק מצעדם
ואין הד לזמרם ולשעטת סוסיהם.
("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה קי"ט)

בינתים ימי-עצב עמקים בארץ הנגהות על אלו שדות אלהים ששחפו
….תויפ תובברב היח ומכ ,האמצו הנוגיב הדבל הדרשש ,תוהלא אשממ
כאן מלך בהפקר המכאוב העברי וימץ לשד האדמה עד כלה.
(ט"נ תיב בלכ ,"איבנה והילא")

כנחלים לגשמים, כן סלעים למשיח יחכו.
("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה קכ"ז)

ובארץ הזאת הנכספת מים עד מואב
– שדחמ ושובכל ,שדחמ דוד תנרל
(ז"ט הנומאהו גורטקה רפס ,"לארשי תיבל בקר")

בשום מקום ביקום, רק פה ראו עיני:
ה"דומם" הארצי חי חיים עמקים
כאובים וחכמים, בלי צקון שפתים.
ומצפה לגאלה כגוית האדם.
(ג"כ תיב בלכ ,"אלפה חכונל")

ויבחרמ ריוא גזמו וצרא תנכתמכו
תהי מהות עם… – – –
("ברוך מרחיב גבול")

"אנו השבט הראשון לממלכתיות יהודה, מהוים שנויים חותכים בתקופות השנה"
("כלפי תשעים ותשעה", י"ח)

שטח ארץ אברהם, לפני אביב וקיץ וחרף חדשים
אשר בידינו נבראם: אנשים ונשים, אנשים ונשים,
("ונייח תקוח ריש")

בניו ובנותיו לגבורות ותהלה ביום רם;
ומדפק דמם בשדה ובעיר ובים!
("לוגעה ריש")

על דעת – : העם ברחבי המלכות
מרגיש בגופו ובנפשו לבלובים..
כגניו ושדותיו שהיו עזובים
אלפים שנות דור ממרט ושדוד.
("שירת הפנים בספר העדות שלמרד")

.ברחו ריש תא לע יח :היהיו היהש דוה לא
(רשבה יניעב שפנה יניע ,"ברעה תמכח דגנ ריש")

כי שם יוקם בית, מבצר ומקדש לעם חי;
("תובא רבק לע דוקר")

זה שיר הלאום במסה: שיר הסכנה הגבה,
שאחריו שחרית, מבצר ומקדש. שדה ובסתן בלבלוב…
("שיר ליום ההתגלות")

"קרקע א"י צריך ומוכרח להיות מחדש לאדמת הלחם והמים, לאדמת הבטחון הגשמי של
היהודים המדמדמים ומדמדמים ללא-הפוגה על אדמות נכריות לבל יוסיפו לדמדם משנים-
עשר פצעים – – רוח הקודש של האומה תשוב גם היא ללבלובה הנבואי, בפרוח לה הקרקע
הארצי ישראלי. כי להשביח את חיינו הגופניים והרוחניים אנו באים אל הקרקע הזה".
("סדן", אב תרפ"ה, י')

והמון חמי-עם, יוגבי-הר חורשי-גי:
הם זיתים ושקמים, גושי הר ורגבים;
ירדן-ארנון-וכנרות, חלקי-גנוסר הרוים.
בני דרום וארגב, הגלעד ובשן;
הכרמל והגיא; השרון המרנן
בשיר השירים למלכנו שלמה;
אי גון נוף, ריח גן ושדה, אינם כאן?
("מעשה בירושלמי קדמון")

ובדמות יהודי-מעלות-ומורדות-הרים – –
("חזון גלעד לשבטי ישראל")

אך מתה עלינו אדמת הלחם היהודי ותשבע לציון היד שלא תחרוש קרקעות ללחם בגויים.
(ח"כ הלועה תורבגה ,"הפוריא לא אשמ")

"בלכתנו מירושלים נפרדנו מן הקרקע ונשבענו: אדמה אחרת לא נחרוש ללחם! – וגם לא
."ונשרח
("סדן" אב תרפ"ה, ב')

מכל שבעים ארצות ביפי-נופים-וריח-פרים,
מכל קסמי עולם אדיר רחב ובנוי משכלל,
נוף אחד הררי וימי מדברי ירדני כנרותי
סלעי ונחשתי ולוהט כחל-חום-זהבוב,
דרך שערי דמעות לבין גבעות-גויות – נריחנו,
ועינינו דמועות נוצצות ונגון בלב – כנוריי:
("שיר הפנים הקדוש")

הר המור הוא הרם.
דמות יערם: הלבנון.
אספקלר הנהרות – הירדן.
("צהר בענן")

,הימכח ,היליח ,היחלמ ,היבגוי ונייהש-וננה
פשוטי-רגבה החמים, אוהביה וזועמי זעמיה:
("שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים")

תומורתו רשעמ לש קיתעה הדשה תא אוצמל
מקום הגן והכרם.
("תובא רבק לע דוקר")

יצאנו למדבר להקיץ העני המלך.
להעלות את אשר משקע ולהרעים המשתק באדמת הארץ הזאת,
שבה רואים אנחנו כבזכוכית מלטשת,
את המלכות שנגזרה בה עם מגנה-לדוד וסיף בלבה,
("שירת המורדים", הגברות העולה י"ח)

אתכם עליתי לכבוש הבצה הזאת
ולמשות אלי שמש את אם-אדמתנו הטבועה:
————————————————-
בצאתכם לחרש על שדות המולדת השרופים.
וכמו לאם מברכת קראתי לשכינת ישראל
שתבא לברך:
ברכת תחית המתים בכל פסיעותיכם.
('ס תיב בלכ ,"שיאה ירשא")

חמוצה שוח תא ונררועו תוצב ונשבי
.דוד ונכלמ וניבא לש ויתודשב תמש
("עם לבדד", ספר הקטרוג והאמונה נ"ג)

ומצאו את אשר נכספו לו: נוף נחלת אבות
;תוחילסו תוליפתו בותכ שדקה יבתכבכ
מלבלב-נותן-ריח במגד שירי ישראל;
הם הצמידו אזנם הטובה אל החול והסלע
והקללה במקום כה לוהטת והיא בעריה,
ושמעו את הדפק החי במקום: כדפקם;
ושמעו מעינות סתומים במקום – ופתחום;
וחוש הצומח נרדם – בידיהם העירוהו…
("תובא רבק לע דוקר")

ויען טיטוס לקח מני רובי –
(י"ק ,"תיב בלכ")

חרב האיש היא קנין המכורה,
בתכ ותא לטי קר רכנל דנהו
והניח חרבו, בעקרו מן הסף:
היא כהר במקום וכעץ וכבאר…
("מעשה בירושלמי קדמון")

וסוד נמרים בגלגול כבשים – –
("בסוד נמרים", ספר הקטרוג והאמונה עו)

בבשרנו גר כבש רחמים עם ארי ונמר:
("קפא דע קפאמ")

אבל – סגלות לגבורה, לכבוש, לאדנות-הקיום
על אדמת אברהם בן הפרת הישן בחברון
– – – – – – — – –
,לומתאמ הלש ברח תרסח תידוהי וז דיש
תאחז חרב שלה בעתיד ככל עם השליט,
("שיר הפנים הקדוש")

ברוכה היד העברית בציון
שמצאה את החרב שלה במקום
ושלפה ביומה הנכון בקום צר;
("תפלה לרוח קדומים")

כי יצא מעורו הרך זה הכבש הרחום והיה ללביא שקם מני רבצו ושואג על קרקע ישראל.
('ל הלועה תורבגה ,"הפוריא לא אשמ")

בבשרנו הכבשי התעוררו דמי הסיקריקין
("אזור מגן ונאום בן הדם", ג')

ורגש אדנות, שנותר עם כפים
בעיי החרבן – אינו גוש מאבן;
הוא זוהר ונוהר אל גופים עיפים!
("למנצח לשני יהודים מזמור שיר")

עם נולד לשררה ואשיות חייו – על ברזל.
עם שאין בגבריו מרנת חילים, הוא לבז.
גם גוילי נביאיו הגדולים נתונים למשסה
.ספיספ הרסח …תפחרמ – וינואג תמכחו
מדם זה הוא גדל. זה חסנו. אך משול פרה
עם זה, שאינו משתוקק למלכות בעולם
ואינו מחנך את בניו לשררה – –
(ב"סק הנומאהו גורטקה רפס ,"הנס ומכ רעובמו ירודב דומלג")

ולויים אומרים שיר לאלהים ומלכות

תודבעל רינ ריתוה ברחנש לכיהה
ומקום באויר – לדמיון הלהוט:
לבנות מגדלים תחת דביר האבוד – –
("למנצח לשני יהודים מזמור שיר")

אכן בכל דור, חסרי חכמת-עולם-ועמים פשוטה, שמגעה עם יסוד וממש, הנתון לראיה
;הניחבו הריחבו
וסדר העולם ועמים הוא חקת מלבן ועגול: הר וגי ומישור, יער ונחלים: מדינה.
————————————————————————————-
לא חכמת חכמי מעלה ממעל-לפסגות-עמים ולא בינת-מה-שמעבר-לעתים, לבלי המלבן,
או העגול הקרקעי, שבו עומד עם על תלמיו וחורש עד לפאתי דמדומיו, או שותת דם חסנו
– – וימולע בטימב
("שיר המהלך הגדול")

או-אז יעל-יהל שכל גזענו מימות שאול ודוד: הפשוט בדומה לשכל כל עם,
בריח שדה וכרם בהר ובגי ובמישור לחוף ים:
חפצנו לחיות בעולם זה בנוף-נוי-תקופות-השנה לחשבון החמה והירח הגשם והטל
ולמלוך על שטח-אבות-מלכים לחוף ים בעולם זה – – זה הכלל.
("שיר המלך הגדול")

איננו רוצים להיות עם כמימי-אמצע-ים.
אנחנו רוצים את חיינו לראות עם חופים וספים.
לדעת גבולינו היטב ואת כל ההקף של הכח!
("בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם")

ואני רוצה שמתוכי יצא קול הדם העמק של יהודי המגדפים, אשר קורא לאדמה העתיקה:
אם-אמנו!
בלעדיך, אם-אדמה, היינו תלויים בכוכבים וזרחנו כמו אלה ונפלנו עת נפלו.
(ט"י הלועה תורבגה ,"אתורעתא")

עמוד, רוח גזעי, מנדודים בשמים רבים!
רדה ושכן בין גבולין! האדמה שאתה בה עומד
קדושה, כי בה לחם ומים לגו ולנפש.
("שיר נין אברהם", עיני הנפש בעיני הבשר)