בנימין א. מרגליות
בעקבי השיר ב', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"י
|
,ג"צא ,גרבנירג יבצ ירוא :חתפמ תולימ |
|
ישנה משיכה נצחית של כל הדברים בכל השטחים בעולם לסגור את מעגל ערכיהם ולהוות מחשבת האדם הצליחה בעזרת ההגיון למיין ערכים אלה ולקבוע את הגבולות ה"טריטוריאליים" תא רבועו וטבמ רישימ ,וייח לכ קזח ידימת חתמב תויחל דעונש ,גרבנירג יבצ ירואכ ררושמ לבא |
|
כי קיללני אלהי ביתרון חושים והסתכלות וראיתי ההיוליות מעבר למשוכלל, |
| ומשום כך הוא חותר בידיעה לאותה השלמות ואומר: |
|
כך חותר אנוכי לנקודת הפלא: לקרקע-הנפש-הדם-והבשר, |
|
ובכח השיר, זה המגיע למקומות הגבוהים שאין המחשבה הפשוטה יכולה להגיע אליהם, יש לו מגע מתמיד באותה נקודת פלא, משם הוא קולט את הקולות הגבוהים המוצאים את ביטוים בכל בנין השירה שלו: בשיריו הליריים, בשירי היעוד והקטרוג ואף בכלי הביטוי גופם. וכך קמה לפנינו אחדות שלמה שאינה ממין הפשרה שנוצרה על השטח – אלא ממין האחדות הבראשיתית, כשהעולם היה עדין "תוהו ובוהו… ורוח אלהים מרחפת על פני המים".
|
|
המשורר חי באירופה בתקופה הקשה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועבר את כל המשברים שעברו עליה. אבל כשם שעם ישראל – בדומה לזרם הירדן בכנרת – עבר בתוך ים הגוים ואימי הגולה, חי בתוכם וידע בכל זאת לשמור היטב על עצמותו כי ינק מחזון יעוד עתיק – כן עבר גם המשורר בתוך ים קרעי הנפש הללו שהיה בזמן ההוא בעולם, הכיר אותו ואת כל הכאבים הצפים בו ושר אותם, אך נשאר תמיד שלם ומזוכך. לא דבק בו שמץ מקרעי נפש אלה. שירתו שלמה מבפנים ומבחוץ ואין בה מלבטיהם של אנשי הרוח בתקופה האחרונה. יש על השטח מאז ומתמיד התנגשויות בין כל הכחות. ובמלחמה זו בולטים כנוגדים במיוחד כחות |
|
הבשר, הדם, העצבים, והסחוסים, העור. |
|
ויחד עם צלילי הגוף נשמעים בבהירות ובצלילות צלילי הנפש. ובדיוק כשם שהאדם הוא אומלל ח"ו כשחסר בגופו אבר כל-שהוא, באותה מדה אומלל הוא כשיש פגם בשלמות נפשו: |
|
עומדת זו הנפש באם העולם כמו כברה והקדרות מסתננת בנקביה ואין ישע, |
|
סעיפי הצומת הגדולה של כחות הגוף והנפש הם ההגיון והדמיון ופאורותיהם. המחשבה הרגילה, השטחית. מוצאת ניגודים בין שני יסודות אלה. רגילים לציין אדם מסוים כאיש הדמיון – ואחר כאיש ההגיון, ויש, בלי-ספק, על השטח ניגוד תכונות ביניהם. אך בספירת הצמצום הגבוה של עולם הערכים הם משלימים זה את זה. הפרוד ביניהם קיים על השטח בלבד. |
|
ומשום שדמיון יש, נכסף, המגשר ומקשר |
|
הנגוד הוא אחר – בין הגדול והקטן, בין זה שיש בו מאור עליון ובין זה שאין בו ניצוץ זה, בין "השכל הגדול" ובין "השכל הקטן". השכל הקטן הוא זה שעל השטח, שאינו קשור ביסודות הדברים, הוא פעוט ודל, ובחינתו היא בחינת "אפרוח רופס": |
|
השכל הקטן, שכל הכופר וחשבונו, שכל המאכל והריוח, |
|
והשכל הגדול הוא זה הקשור בנקודת הפלא, שבה מצטמצמים כל הערכים. הוא קרוב למקור :תעדה רשנ ,רשנ תניחב איה ותניחבו |
|
השכל ההוא… הגדול, הכנף-בנגוהות, |
|
באותה נקודת אחדות מאוחדים כל הכחות. לא הערכים בלבד, אלא גם הלבושים שלהם: הדימויים וההשוואות, שאינם על פי תפיסה זו כלי שימוש חיצוניים אלא חלק בלתי נפרד מעצם הערכים הגשמיים והרוחניים. יש בהם התכונות שישנן למושגים אותם הם באים לשמש. יש בהם הגשמה בממש של ערכים מופשטים, כי אין הם משמשים לבוש לרעיון בלבד, אלא הם עצמם נושאים בהוייתם את טיב המושגים אותם קולט המשורר: "לא רגש הכאב, אלא הוא הוא. הממש" .("חריו הלודג המיא"ל המדקה) הערכים והביטוי להם יחד מהווים את הגוש הגדול של השירה הזו, שבכח הקשר הגבוה למקורם לשם הארת הרעיון, ולו אף בקרן אור אחת נקח לדוגמה כמה מן הדימויים: כשהמשורר מדבר על |
|
והשליט בקוטב הוא: שור העצבון, |
|
רושה יתפש תעיגנבש השקה השוחתה לא בל ומיש .יאליטרעה שגרה לש שומימ הזה יוטיבב שיו העבות, השעירות, במצח; אל הרגשת ליחוך הפאר בממש, בגשמי. :וייח לע רמוא ררושמה .רחא יומיד ,המגודל ,חקינ וא |
|
המחב והצק עקות הנרותש הניפס יהוז |
|
געגועים אינם רגש ערטלאי, צליל יפה בהרגשות האדם. הם יש בממש, אלא שלבושם הוא דק מאד ומתקרב למופשט. יש בפעולת המשיכה של אבן השואבת מסוד געגועים של גופים רחוקים הנמשכים זה לזה. אבל אין בפעולה זו כל הגעגועים. הגעגועים מורכבים יותר ולבושיהם עדינים יותר. יש להם צבע, ויש להם דמות. ודמות זו מתלבשת בשיר ב"שועלי געגועים השבעים, אדומי העורות", וכל אדם יכיר בדמויות אלה את געגועיו הוא. עולם-דימויים זה מורכב מאד וקשה לנתחו, אבל אפשר להקשיב לצרוף המלים אצל המשורר
|
|
בשירת אורי צבי גרינברג, כנאמר, לא דבק שמץ מהלבטים הרבים של כל אנשי הרוח בתקופה ההיא. לא מפני שהוא הסיח את דעתו מהם, או לא הרגיש בהם; אלא מפני שנפשו עמוקה יותר בשרשה ומגיעה ליסודות. משום כך מעלה המשורר מתוך סבך רגשותיו של האדם את הרגשות היסודיים ביותר: אמהות, אהבה לאם ויראת אב, אהבה לאשה, קשר לבית וצער התלישות. כהרגשת אדם עמוקה ושלמה בתכלית, הטבועה בכל טיפת דם שבו, שיש בה מסוד חיים וסוד כיסוף, תופס ממילא היחס לאם מקום רב מאד במקהלת הערכים שבשירתו. יש סוד ביצירה, האדם הנולד הוא אבר גשמי מבשר האם החי. רגש הבן הנאחז עד כמה שהוא יכול בגוף האם, וכמוהו דבקות האם בבנה, קיימים מעבר לכל חכמה ולכל הידיעות הרציונאליות. הם בחי ובמדבר, ובשטח זה אין הבדל מהותי ביניהם. הם מהוים בחיי האדם רגש ראשוני אדיר: ובכל תקופותיו, מן הינקות דרך הגברות ועד למות יש בכל עצב שלו מטעם המרורים של הקרע הגשמי מגוף האם. לאדם תשעה חדשים מאושרים בתוך גוף האם וכחלק ממנו, וכשהוא יוצא לאויר העולם, הוא בכאב ובדם מן החי. מאז מתחיל סבלו בכל חייו עד למות: |
|
העשת קר רבד-יחרי רוגנ יכ ,ההא |
|
ומשום שישנה תלישות מגוף – יש צער וכאב. ואז מרגיש האדם המגודל בגוף ולבוש בלבושים עד כמה חסרה לו, כבילדות, האם וכל מה שיש בידה לתת: |
|
אין אמא בקוטב, שתשאל לבשרי ההומה. (שם, ס"ה) |
|
:רחא רישבו |
|
התזכרו, אחים, האשה האחת קראנו לה אמא, כמדומה, |
|
זהה להרגשת תלישות הבשר הזו, או נכון יותר, חלק בלתי נפרד שלה היוצר אתה יחד תרכובת חזקה ועמוקה שאין להפרידה, היא הרגשת הנפש שנתלשה גם היא ממקורה הגבוה, מאלהים, ונעזבה כל כך מיום שהאדם זנח את אלהיו, – מיום שמחשבת האדם יצאה מילדותה השלמה ותושי תודגל לעמ ולעו ואבש הריפכהו תועידיה וספת המוקמ תאו ,הרעצו החמשב ,הייואמב של האדם והכו את מאויי לבו, והוא נשאר עזוב וחסר ישע כעוור: |
|
אך יש שגם תשט, אבי מלכי, ובנך ייעגן |
|
אם נצרף את היסודות שמנינו בתפיסת עולמנו של המשורר נגיע ממילא למסקנותיו ונבין את רעיונו המרכזי, את רעיון מלכות ישראל. עד עכשיו דובר על גורל האדם, מהותו וכיסופיו בתפיסת עולמו. אבל האדם אינו חי כיחידה בודדת בעולם: מלבד קשר הגוף למקורו שבשר האם הוא ביטויו המוחש עלי אדמות, וקשר הנפש לספירה הרוחנית שלה – קשר האדם מבחינה רחבה יותר, במולדתו ועמו. ההבדל בין כיסופי הגוף היחיד להסתעפויותיהם ולבין כיסופי עם הוא הבדל של כמות בלבד ולא הבדל של סוג, אלה ואלה מתכת אחת הם ויש בהם אותן התכונות. בתוך מולדתו ועמו חי האדם את חיי הרוח והגוף שלו, עם שמחה שבהם וצער שבהם, כחלק קטן מן העם הגדול. מולדת האדם היא הקרקע ממנו ניזון גופו והנוף, הנוף הגשמי ונוף הרוח של אותה ארץ ואותו עם היושב על האדמה. מהם ניזון שירו. יש בגורל גוף האדם הקשור לעמו ולמולדתו מגורל עץ הנטוע בקרקעו; ובדרכיה היא – ניזונה וצומחת גם רוחו של העם מאדמת מולדתו ונופה: |
|
ובאמנה: הננו כעצים שרשם כאן… גורלנו כמותם: |
|
וכשם שהגוף והנפש הם מהות אחת בחיי אדם יחיד או בחיי עם שלם, כן גם לדמיון ולמציאות יסוד אחד. שניהם קשורים זה בזה משלימים זה את זה: |
|
תאומים החלום לבהקיץ, כמעט שאין הבדל: |
|
ולכן גם באה המסקנה הברורה: |
|
אמן: הדעת תופסת מה שתופס הדמיון. |
|
יסוד נוסף בתפיסת המשורר הוא היחס בין השכל והרגש, חכמת הלב או חכמת הנפש. המדובר הוא על השכל הגדול, ולא על השכל הקטן המשמש "לעסק יומו של רוכל", כדבר השיר. גם כאן אחדות בעמקם של הדברים. איש השכל הגדול קרוב בשורש נשמתו לאיש הרגש הגדול, – יותר מאשר לאיש השכל הקטן. כי גם השכל והרגש, כמו הגוף והנפש, משלימים זה את זה ביסוד נפש היחיד. והוא הדין ביחס ליסוד נפש העם. |
|
אך הלב והנפש חובקים בחמימות את השכל הקר כמגנט השואב: |
|
אם קבלנו את החוק של אחדות גופו ורוחו של העם המצטמצמים במולדתו, ואת אחדותם של החלום והמציאות, הרגש והשכל, באדם יחיד ובעם בכלל – נצעד הלאה ונוכל להתקרב להבנת השקפתו של המשורר על עם ישראל, צרכיו ומאוייו: מתוך סבך הרגשות של האדם במאה האחרונה עולה הרגשתו הפשוטה ביותר, הרגשת התלישות מן המקור. האדם היחיד נתלש ממקורו הפרטי, מבשר האם, מביתו ומהספירה הרוחנית שנשמתו היא חלק ממנה – ועם ישראל נעקר ממולדתו ונופה, שגופו ונפשו נזונו מהם. ואין תקנתו אלא בחזרה אל הקרקע; ולכן אומר :ררושמה |
|
מכל המסובך והפתלתול, מתשבורת כל הקוים, |
|
אחרי קילוף הקליפות שנתגבבו זו על גב זו במשך הדורות על הויתו של עם ישראל והעלימו את שורש נשמתו, מוצאים אנו את העובדה שעם ישראל נשאר שלם בנפשו על אף סבלות הגולה האיומים ותנאיה הנוראים. חלומותיו העמוקים הנם חלומות של כל עם נורמלי. הרגש הראשוני: שאיפת כל אדם ועם להתחבר למקורם, ולהתקשר לאדמה ממש, עליה יוכלו לשבת וליצור – קיים בעם ישראל, חי וחם בו. רגשותיו אלה לא התנוונו, ולא היו לחלומות מופשטים על איזו מלכות שמים ערטילאית. חלומותיו מוצאים את ביטוים ופתרונם בנתונים הקרקעיים שבארץ האם, ארץ ישראל, במסגרת של "ירושלים של מטה": |
|
אנחנו רוצים את חיינו לראות עם חופים וסיפים. |
|
ומשום שהעם בריא בשורש נשמתו לא הפך לעבד והוא שונא את הגויים והנצרות שנאה שלא באה, אמנם, לידי בטוי מעשי, אבל חילחלה בכל בן ישראל, כקטן כגדול בעבור כל העול שנעשה לעמו, לכל אחד מעמו. זוהי שנאה של אדם בריא נפש וגוף לרוצח ביתו. העלולה להיות לזעם, ובבוא הזמן – לכח גוף בממש. נוסף על היסודות שישנם בכל עם, יש בנו, בעם ישראל יסוד נוסף שאיננו בשום עם. וזהו הבחירה |
|
אנחנו פוסעים על פרעות ובמות גויים-שאינם |
|
קרש הנוילעה הריפסה תא ריכזמו תוהבג תוגרד המכו המכ ררושמה הנומש ירחא ,רחא רישבו הכוסף מגיע אליה, מציין המשורר שאנו בלבד הצלחנו בגעגועי נפשנו העמוקים לגעת בה ולנגן :רמוא אוהו .הלילצ תא |
|
העוגב הקדמון של מקדש אלוהיך בהר, |
|
ומשום שמגע זה ניתן רק בידי ישראל, באה המסקנה בהמשך השיר: |
|
בנם של קדושי אלוהים אין בלתו באלים: |
|
הבחירה היא שקבעה את גורלנו בעבר ובהווה, ותקבע אותו גם בעתיד. והיא זו המובילה בהכרח את עם ישראל למלכות דוקא. מלכות היא לעם ישראל יותר מאשר מולדת לעם אחר. אין היא מפלט בלבד לגוף העם הסובל, אם הצלחנו לצרף יסודות אלה על מנת שישמשו נקודת מוצא לבנין מחשבה שלם, יתבהר יותר כל הקשור במלכות מצטמצם בירושלים. אליה קשורות אותן הנימים בעם הקושרות את האדם :חור חוכ איה תוכלמה |
|
עתה: השיר והנבואה וניגון כל הכלים של כיסוף |
|
והיא כח גוף ומרחבים מבחינה מדינית: |
|
חרזמ שי רישה-לש-לארשי-תוכלמב לבא |
|
היא נתפסת בשכל הגדול, כשם שהיא נתפסת בכל החושים העמוקים: |
|
השכל ההוא… הגדול, הכנף-בנגוהות, |
|
לכבו תורודה לכב ויפוסיכל אשונ תשמשמה ,לארשי לש קיתעה דועיה לש ותומד איה איהו הדרכים שעבר במשך שנות קיומו, וניתנת להגשמה בתוקף המקור המשותף של החלום וההגיון הגדול של המציאות, כי "הדעת תופסת מה שתופס הדמיון".
|
|
בחזון המשורר דמות ברורה של עם ישראל, בה כמה וכמה פנים ובחינות: מוצאו ויעודו, חייו וכאביו, שאיפותיו וכיסופיו, ואף הדרכים להגשמתם. דמות זו מצטיירת בשלמות לעיניו, כשם שנצטיירה מנורת המאור לבצלאל בן אורי במדבר. דמות זו מוכרת לעם ממחוז כיסופיו, אך דימתמ עגמ ול שיש ,ררושמל תיארנ איהש יפכ תויתיצמתהו תולילצה התואב ויניעל תיארנ הניא בשרשי הדברים. ולפי זה היא מוצאת את ביטויה בכל בנין שירתו. כשהחזון הזה צריך לקרום עור ובשר, כדרך חזון הנתפס בתפיסה זו, והמשורר נתקל בסתירה גדולה בין המושגים הגדולים וקטנות ממדי ההגשמה – בא הקטרוג הגדול. סתירה זו היא ממין הסתירות שמקומן אינו בעולם מופשט ערטילאי, שגם אם אינן מוצאות את יישובן, עולם כמנהגו נוהג; אלא סתירה שבכוח קשרה העמוק למציאות היא אסון גדול בחיי העם בדיוק כשגיאה פטלית בחיי יחיד. ומשום כך יש כה הרבה כאב וזעם בשירת הקטרוג של אורי צבי גרינברג. ובתוקף השלמות הכללית שבשירתו, כה מוחלטת וחזקה היא ההגבה על כל סטיה מהדרך הגדולה להגשמה הנכונה של החזון. האכזבה הראשונה באה לידי ביטוי בספר "חזון אחד הלגיונות", שיצא לאור בשנת תרפ"ח, |
|
אני נשאתי חזון מלכות |
|
:רחא רישבו |
|
אך במלחה שכבשנו |
|
ומאז מתחיל קטרוגו הגדול של המשורר על כל האשמים שבעם ישראל, שבכל מעשה ממעשיהם הם סותרים את התמונה השלמה של השקפת עולם זאת. בישוב שבא לארץ להגשים את חזון המלכות, שהיה טבוע עמוק בנפש עם ישראל בתפוצות, רואה כתוצאה מקטנות מוחין, התחכמויות וטיפש אלה הגיעו בישוב למחשבות ציניות שעזרו לנמושות
|
|
בשירה שיש בה נתונים ממין זה, שבה "הדעת תופסת את מה שתופס הדמיון", ו"נשר הדעת ואילות השיר נפגשים" – אין מקום לשיר הנוצר לשם הנעמת הנפש, השתפכות סתם. שירה כזאת היא תמיד דינמית ויוצרת ערכים. היא נמצאת במלחמה תמידית. יש בה כח בממש, שאפילו בחיי יום-יום שלנו אנו מרגישים בו. היא קובעת את פעולותינו, משום שהיא מחייבת כניסה לתחום הערכים הגבוהים שבספירה העליונה, שבה הם מאוחדים בנקודת השלמות. ואם נדע את הדברים, נבין אותם ונוכל לאחד בקרבנו למהות שלמה אחת את כל האלמנטים |
