ותלמידו ר' נתן ר' נחמן מברסלב

כאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכיה. ובכו כמה ימים ולא היה לו שום רחמנות עליהם,
ואמר כי לא סגי בלאו הכי: יהיה איך שיהיה, הוא ייסע בוודאי, כי רובו כבר הוא שם, ומיעוטא
בתר רובא אזלי. ואמר: "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, ואני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו
לי על זה לי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי
ואסע בכל כוחי לשם."
ואמר: "אני רוצה לנסוע מיד, איך שיהיה, אפילו בלי מעות. אך מי שירצה לרחם עלי ייתן לי מעות
להוצאות." ותכף נסעו אנשי שלומנו בעיירות הסמוכות וקבצו מיד איזה סך למען יהיה לו על כל
פנים להוצאות לנסוע מביתו, כי הנסיעה היתה בנחיצה גדולה, וראו שאי אפשר לעכבו בשום אופן
איזה זמן. ונסע מיד בזריזות מביתו בח"י אייר, והמתיק סוד עם איש אחד מאנשיו שיסע עמו
בצוותא חדא. ח"י אייר נסע מביתו מק' מידבידובקה לעיר ניקולייאב, ושם היתה ספינה עבור
חטים, ונסע באותה הספינה דרך אודיסה, כי מקודם היו המשולחים ושאר אנשים יראים לנסוע
דרך אודיסה, כי היו אומרים שהים מסוכן דרך שם. והוא בחכמתו הגדולה הבין תכף, שטוב יותר
מכמה טעמים לנסוע בספינה מאודיסה, כי מקצרים את הדרך הרבה, שיש ממדינתנו לגאלאץ.
גם יוצאים מן הסכנה שיש כשנוסעים מגאלאץ, שיש סכנה גדולה כשיורדים מהנהר טונא אל הים,
כמפורסם. על כן לא השגיח כלל על דברי העולם ונסע מניקולייאב דרך אודיסה לסטאמבול.

וצווה לאיש שהיה עמו לקנות נייר הרבה ודיו. ומיד בבואם אל הספינה התחיל לכתוב תורה.
והזהיר את האיש הנזכר לבל יעיין כלל במכתב. והוכרח האיש להבטיח לו בהן שלו. אז האמין
לו ונתן לו המפתח מהתיבה. ביציאתם מאודיסה ליוו אותו הרבה אנשים מאוד בכבוד גדול, ונסעו
אחריו כמה עגלות. וליוו אותו בשיר ובשמחה גדולה מאוד. ובבואם לספינה והחלו לילך על הים
השחור, תכף במעת לעת הראשון היה רוח סערה, עד שהגלים קפצו לתוך הספינה, והוכרחו
להיות בחדר סגור ומסוגר, מחמת המים, שלא יבואו עליהם. והיו ברקים ורעמים ורוחות גדולות
בלי ערך, והיה פחד גדול מרעש הרעמים והגשמים ושאון הגלים. ומחמת פחד לא היה באפשרות
לישון בלילה. אחר ד' ימים באו לסטאמבול. ישבו על הספר, כי לא היו יודעים לאיזה בית לנוס, כי
לא היו יכולים להכיר בין ישמעאל ויהודי, ולא יכלו לשאול, מחמת שלא היו יודעים לשונם. בראותם
שהם יושבים על הספר הלכו ומצאו איש אחד מתורגמן שיודע גם לשוננו, והיה מליץ בינותם. ומיד
שכרו להם אכסניה טובה בחלק הנקרא גלאטא. כאשר נכנסו לשם, אחר שעה או שתים, אמר
שאין רצונו לעמוד שם. שאל אותו המליץ: "אפשר טוב לפני כבודו להיות בעיר סטאמבול, דהיינו
בעיר המלוכה, ששם דירת התוגר, ושם אין שום זוג רשאי לבוא, כי אם זכרים לבד?" השיב ששם
בודאי טוב לפניו. וגילה לו האיש שיש שם שד"ר מארץ ישראל, ועמם עוד ב' אנשים ממדינתנו,
שהיו בארץ ישראל ועכשיו הם חוזרים לביתם לחוץ לארץ. כאשר שמע זאת רבינו אמר לאיש
הנזכר למעלה שהיה עמו: "אני מזהיר אותך לבל תגלה אותי כלל, ולא תגיד כלל מי אנוכי אם
.לובמאטס ריעל ואציו ".ילע ולאשי

בבואם לשם מיד הכיר אחד משני האנשים שנסעו מארץ ישראל לביתם את האיש שנסע עם
רבינו, ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן?"
השיב לו: "אני נוסע עם זה הרך בשנים לארץ הקדושה."
"?הז אוה ימ" :ותוא לאש
השיב לו שיש לו ביליט מהקארדאן של הקיר"ה מאוסטריה. ולא רצה לגלות לו מי הוא בעצמו,
כאשר הזהירו רבינו. ונכנס בלבם על רבינו שהוא נוסע מקארדאן לחלוק על החסיד המפורסם
בוצינא קדישא מו"ה אברהם מקאליסק ז"ל והנלווים אליו. ונכנסו בטעות זו עד שהיה להם הוכחות
גדולות על זה לפי טעותם, ונדמה להם כאילו הוא ז"ל משולח מאנשים רבים לחלוק עליו. התחילו
לחקור אצל האיש שהיה עם רבינו אם יש לו אגרת, והשיב שאין לו. ושאלו אותו מה כוונתו
בנסיעה זו לארץ ישראל, והשיב שאינו יודע כוונתו. ולא רצו עוד לסמוך על האיש ואמרו שגם
הוא מרמה אותם. ואמרו: "אף על פי שמכבר אנו מכירים אותך לאיש כשר, אבל עכשיו שוב אין
אנו יודעים אם עודך מחזיק בתומתך."
ושאלו אותו: "השאלת את רבך, רבי נחמן ממידבידובקה אם לנסוע עם האיש הזה?"
אמר להם: "הן!"
אבל הם לא סמכו עוד על דבריו, כי נדמה להם בבירור על רבינו ז"ל כאילו הוא איש מרמה ח"ו,
ונוסע לחלוק על אנשי ארץ ישראל. והלכו אצלו בעצמו לחקור מי הוא ומאיזה מקום הוא ומאיזה
משפחה, ולא רצה לגלות כלל. דברו אתו בחכמתם ורצו לחקור בכמה אופנים כדי להוציא ממנו
איזה דיבור להבין ממנו על ידי זה מי הוא, והוא היה משיב להם על כל שאלותיהם בחכמתו, ולא
יכלו להבין כלל. ובלבל דעתם מאוד ורימה אותם ועיקם את מוחם, עד שלא יכלו לעמוד עליו כלל
להבין ממנו לא דבר ולא חצי דבר, ובכל פעם נדמה להם לאיש אחר.

למשל, שאלו אותו אם הוא כהן, והשיב: "הן!"
שאלו אותו: "אתמול אמרת שאתה כהן, ועכשיו אתה אומר שאתה ישראל?"
השיב: "כהן מידת חסד, וישראל מידה אחרת. וברוך השם שיש בי מידה זו."
אמרו לו: "ניכר שאתה מהחולקים בודאי, ואינך רוצה לגלות."
תוצרמנ תוללקב ותוא וללקו ,תונויזיב ינימ לכב ותוא וזיבו ,האנשה תילכתב ותוא אונשל וליחתהו
בלי שיעור וערך כמה ימים. ורוב הביזיונות היה מאחד משני האנשים ההם.

והוא ז"ל התחיל לבקש אותם ואמר: "זאת תדעו, שבודאי לא אגלה עקר כוונת נסיעתי לארץ
ישראל, כי מלבי לפומי לא גליתי. אף על פי כן מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אף על פי
".וריבח תנווכ רקיע דחא עדי אלש
השיבו לו: "אם תגלה לנו כוונתך בודאי יגיע לך טובה גדולה."
השיב להם: "אני איני רוצה לקבל טובה מכם, ולא אגלה לכם עיקר כוונתי בשום אופן. אדרבה,
אתם תוכלו לקבל טובה מאתי, אם תרצו."
השיבו לו: "נראה מלשונך שאתה מדבר בלשונות המפורסמים הגדולים, כמו ר' ברוך ור' שלום
ור' נחמן ועוד, שדרכם לדבר גדולות בלשון נסתר. אך בודאי אין אתה אחד מהם, כי נראה שאתה
בודאי מהחולקים על הצדיק ר' אברהם מקאליסק." ואמרו לו, שקודם שיבוא לארץ ישראל תהיה
שם אגרת שהוא מהחולקים והמרגלים, לבל יוכל להטעות אותם. גם הלכו אל הסרסור של
הספינות, והוא מאנשי פולין ונשא אישה מהפרינקין וחמותו היא יוצאת ונכנסת בבית התוגר,
והאיש ההוא הוא איש גדול שם, והלכו אלו האנשים אל זה הסרסור ובקשו אותו ואמרו לו: "למען
השם, לבל תניח את האיש הזה לנסוע להתם, כי הוא מהחולקים ורוצה לעשות גירוש שם, חס
ושלום. ואם תוכל לעשות לו איזו רעה שכרך כפול מן השמים."

ורבינו האיש שהיה עצמו לא ידעו מזה. כלל הדבר, כי אלו ב' האנשים ביזו אותו בכל מיני ביזיונות
והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אופן מי הוא, ורימה אותם בכוונה ובלבל דעתם מאוד
עד שהיו מבזים אותו בכל פעם, על שהוא משנה בכל פעם את ענייניו. פעם אחת דבר עימהם
ונדמה להם שהוא בן המגיד מקאמרנה, שהיה אז מחלוקת גדולה עמו, כמפורסם. ואחרי כן בתוך
הדברים התחיל הוא ז"ל לקלל את המגיד מקאמרנה, וגערו בו: "הלא הוא אביך!" ראו שעדיין לא
עמדו עליו. ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו היה נענה להם ובא אליהם. פתאום
יצא מפיהם וקראו לו ישעיהו, כדי לנסותו אם הוא בן המגיד מקאמרנה, ששמו ישעיהו, ובא הוא
ז"ל תכף ומיד אליהם, ונדמה להם בודאי שהוא בן המגיד מקאמרנה, והשיב להם והוכיח להם
שאינו בנו. וכששאלו אותו: "למה אתה אומר עכשיו ששמך כך, ואחר כך שם אחר, וכן בשם
מקומך?" השיב להם גם כן, שכל שם ושם הוא כפי המידה והספירה שנאחז בו. "ואני, ברוך
השם, כלול מכולם." וכל מה שעבר בעניין זה יקצרו המון יריעות לספר.

– – – ואז, באותה העת, הייתה המלחמה של הצרפתי, שהלך הצרפתי לארץ התוגר, למצרים
ולארץ ישראל וכיוצא, כמפורסם. כאשר נשמע לאנשי סטאמבול שהמלחמה מתעוררת והצרפתי
הולך ובא על הים, אזי לא רצו קהילה קדושה של סטאמבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר
וחוצה לפרוש על הים. ורבינו ז"ל לא השגיח בזה ורצה להפקיר את עצמו. ואמר לאיש שהיה עמו:
"תדע שאני רוצה לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות, אך את נפשך איני רוצה להפקיר.
בכן, אם תרצה, קח לך מעות להוצאות ושוב בשלום לביתך. ואני אסע לבדי בהעלם ובהסתר
מאנשי סטאמבול, כי את עצמי אני מפקיר. יהיה איך שיהיה!"
והאיש מיאן בזה ואמר: "במקום אשר יהיה שם מעלתו, אם למות אם לחיים, שם אהיה גם אני,
ובאשר ילך אלך גם כן."

והשם יתברך ברחמיו הוא מסבות מתהפך, וסיבב ברחמיו, שאחר יום או יומיים נשמע היות
שיושב שם בסטאמבול חכם גדול מירושלים, אשר היה מקבץ על יד נדבות עבור עניי ירושלים עיר
הקודש, והיה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת, ופתאום נתעורר ואמר לאנשי סטאמבול: "תדעו
שנתגלה לי שאני מוכרח מיד לנסוע לירושלים, כי אני רואה שהימים משמשין ובאין והסתלק מן
העולם, וכבר נרשם מקום קבורתי בירושלים. ואתם אל תיראו את עם הצרפתי, ואין לכם לדאוג
עבור ישראל שילכו להתם, כי בודאי לא יאנה להם שום היזק, בעזרת השם יתברך, והשם ישמרם
ברחמיו עד בואם לשם."

ומיד שמעו לדבריו והלכו ושכרו ספינה גדולה, והכריזו: "מי שרוצה לילך בספינה ילך!" הלכו
הרבה אנשים ונשים וטף, הן מאנשי ספרד והן מאנשי אשכנז. ונסע רבינו גם כן בספינה זו לארץ
הקדושה. ודבר רבינו עם החכם מירושלים שייקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא
בצפת ולא בטבריה, וכן המתיקו סוד ביניהם. בלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאוד והיתה
הספינה בסכנה גדולה. ולא היה עוד בלב איש מהם להינצל מן המיתה. והיו צועקים כולם אל ה'.
והיה לילה אחד כמו יום הכיפורים ממש, שהכל בוכים ומתוודים ומבקשים כפרה על נפשם, ואמרו
סליחות ושאר דברי תפילות ותחנונים. ורבינו היה יושב דומם. התחילו כמה אנשים לומר לו מפני
מה הוא שותק בעת צרה כזאת, ולא השיב. אך אשת הרב דק"ק חוטין, שהיתה מלומדת ובכתה
וצעקה כל הלילה התחילה גם היא לומר כאלה, מפני מה הוא דומם, וכמדומה שקלל אותה ואמר
לה: "הלוואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם, ובזאת תבחנו, אם אתם תשתקו ישתוק
הים מעליכם גם כן." וכך הווה: פסקו מלצעוק ושתקו ואז, מיד כשהאיר היום, קמה הסערה
.הממדל

אחר יום או יומיים נשארה הספינה בלי מים שראויין לשתיה, כי פסקו אצלם המים של שתייה
שהיו בספינה, ולא נשאר להם כי אם כלי אחד של מים מקולקלים ותולעים מרחשין בהם. ואלו
המים חלקו להם לאנשי הספינה במידה, לאיש אוקי אחת. והיה להם סכנת הצימאון גדולה יותר
מכל הסכנות. אז התפללו אנשים ונשים וטף מקירות לבם ונתעוררה עוד הפעם סערה גדולה
והביאה את הספינה אחר שני מעת לעת לארץ הקדושה לספר של ירושלים, לעיר הקודש יפו.
רצה רבינו לירד שם מהספינה ללכת לירושלים עם החכם הנ"ל בצוותא חדא, ומאת ה' היתה
סיבה ולא הניחוהו הישמעאלים שיכנס אליהם, כי הסתכלו במלבושיו ובתואר פניו, שיש לו פיאות
ארוכות כנהוג במדינתנו, וראו גם כן שאינו יודע לשונם, ואמרו שהוא בודאי אחד המרגלים של
הצרפתי, ולא הועילו שום פיוס ובקשות. ונשאר רבינו בספינה. והיה בדעת הקפיטאן להתעכב שם
עם הספינה, לפוש איזו ימים. ואז היו שני ימים קודם ראש השנה. אך הספינה לא יכלה לעמוד
שם מחמת גלי הים שרצו להפכה, ולא הועילה שום עצה ותחבולה. והיה הדבר לפלא גדול בעיני
הקפיטאן, ושאל מה זה ועל מה זה, והשיבו החכמים של הספרדים, שקבלה בידם איש מפי איש
שבזה המקום נשלך יונה בן אמתי הנביא. ולא יכלה הספינה לעמוד שם אותו הלילה, והוכרחו לזוז
עם הספינה משם, והלכו משם ובאו בערב ליל "זכור ברית" לעיר הקודש חיפה, ועמדו אצל הר
הכרמל נגד מערת אליהו. באשמורת הבוקר אמרו כל העם סליחות בשמחה גדולה. אחר כך
התפללו תפילת שחרית והלכו כולם לעיר הקודש חיפה אנשים ונשים וטף.
אז נכנס רבינו הקדוש לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף עליו והשתוקק עליו בהשתוקקות
וכיסופין וגעגועים גדולים מאוד מאוד ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה. וגודל עוצם
לכ ולא .חומב רעשל רשפא יא שדוקה תמדא לע דמועו סנכנש עגרה ותואב ול היהש החמשה
הימים דיו לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה. כי תכף ומיד השיג מה שהשיג. כי אמר, שתכף
כשהלך ד' אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג. אחר חצות היום הלכו למקווה, ואחר
כך לבית הכנסת ונתמהמהו עד הלילה. וכשבא רבינו אל אכסניה שלו היה לו שמחה גדולה
ועצומה עד מאוד, ובכל רגע ורגע אמר לאיש שהיה עמו: "אשריך שזכית לכך, להיות עמי כאן."
וצווה לו לקרות ולהזכיר לפניו מן הרשימה כל הנרשמים שם, דהיינו כל הנלווים אליו שנתנו לו
רשימות משמותיהם. אכלו שם סעודת הלילה של ראש השנה, והכל בשמחה גדולה עד אחר
הסעודה, עד ששכבו לישן. בבקר הלכו לבית הכנסת. אחר שבאו מבית הכנסת נתעורר בו דאגה
ולב נשבר מאוד בלי ערך, ולא דבר מאומה עם שום בן אדם.

אחר ראש השנה היה רצון רבינו לחזור לביתו תכף, ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא
לצפת ולא לטבריה. אך האיש שהיה עמו היה כוספו חזק מאוד לזון עיניו במקומות ארץ ישראל,
ובא אל רבינו ואמר לו שיש שיירה לילך עמם לטבריה. השיב לו: "יש לך כיסופים לטבריה? לך
שכור חמורים." ועשה כך, ונתן להם דמי קדימה.
בחזרתו מבעל החמורים אמר לו תכף: "שכרת חמורים?"
השיב לו: "הן."
אמר לו רבינו: "תכף ומיד תלך ותיקח מהם דמי הקדימה. ואם לא ירצו להחזיר לך אזי תניח
המעות לאיבוד, כי איני רוצה לילך לשם." אחר שתי שעות או שלוש נפל האיש שהיה עמו
בחולשה גדולה, ואז נתן שבח והודאה להשם יתברך אשר מנעו ללכת עם השיירה.

אך תכף כשנשמע לאנשי ארץ ישראל היושבים בצפת ובטבריה שרבינו הוא בחיפה, שלחו
הגדולים והצדיקים אשר שם לבקש את רבינו שיסע אליהם. ובאו אנשי טבריה ליום כיפור אליו
והביאו לו אגרות מגדולי הצדיקים, שכולם מבקשים אותו לבוא לטבריה לחג הסוכות. והוא לא
השגיח על כל זה, ואמר לאיש שהיה עמו לקנות לו אתרוגים, והלך אל החכם החונה שם ונתן
לו עשרים פארא, והלך אל שדה ישמעאלי והביא לו שלושה אתרוגים מובחרים ויפים מאוד.

– – – בחול המועד סוכות הלכו כל העולם, וגם רבינו הלך עימהם, למערה של אליהו הנביא, ושם
עשו כל העולם שמחה גדולה וריקודין, והוא לא היה שמח כלל, רק ישב בהכנה גדולה ובלב נשבר.
– – – וגם בשמחת תורה עשו הקפות בריקודין ושמחה כנהוג, בפרט שהיו שם אנשים חסידים,
והוא היה גם כן בבית הכנסת ולא רצה לעשות שום הקפה, רק ישב שם בהכנעה ובכפיפת ראש.
ואחר שמחת תורה אמר לאיש שהיה עמו: "ברוך השם. פעלתי מה שרציתי על צד היותר טוב
ונכון, ואף על פי כן היה בדעתי להתמהמה כאן מחמת חיבוב ארץ ישראל, ועכשיו ברצוני לנהוג
נסיעות לבתינו לחוץ לארץ. על כן לך ושכור הספינה לסטאמבול."

ולא אבה האיש שהיה עמו לשמוע אליו ומיאן לנסוע לביתו, כי אמר שברצונו להיות בטבריה.
השיב לו רבינו: "מאחר שאתה מתאווה להיות בטבריה, לך ושכור חמורים לשם." כי דרכו היה
לבלי להתעקש הרבה על שום דבר. ושכר חמורים, והלכו לעיר הקודש טבריה, ובאו לשם לעת
ערב. כל הלילה היו הולכים אנשי טבריה לקבל פניו, זה נכנס וזה יוצא. והרבה הלבישו עצמן
בבגדי שבת לכבודו. ולא היה ישן כל הלילה מחמת זה. בתחילה נתאכסן בבית ש"ב נין ונכד של
הרב הקדוש ר' נחמן מהורודינקה ז"ל. אך רבים אמרו שצריכין לראות בשבילו בית גדול שיהיה
לו הרחבת הדעת. ומיד הסכימו שיתאכסן בבית הרבני המפורסם הוותיק והחסיד מו' צבי מהורקי,
ונכנס לשם. שלח אליו הרב הקדוש המפורסם מו' אברהם מקאליסק ז"ל באשר שיום הקזה הוא
אצלו, על כן הוא מן הנמנע שילך אצלו ליתן לו שלום. השיב לו רבינו שבלא זה היה בדעתו לילך
אליו. ומיד הלך אל הצדיק הנ"ל, וקבלו בכבוד גדול מאוד מאוד ובאהבה יתירה. וגודל האהבה
והחיבוב שהיה להרב הקדוש מו"ה אברהם עם כבוד רבינו הקדוש אי אפשר לבאר ולספר. ושיחר
פניו שיתאכסן אצלו. והשיב רבינו שזה אי אפשר, שיעמוד בקביעות אצלו. אך לשבת אחת יהיה
אצלו. וביום מחר שלח בשבילו וקיבלו לשבת הראשונה פרשת נח. בליל שבת כפף רבינו את
ראשו שיברך אותו, וקפץ ד' אמות ממנו לאחוריו ברעדה גדולה ודיבר בהתלהבות גדולה, ולא
אפשר להבין מה שאמר. אך בסוף דבריו שמעו שאמר: "איך אנו מתביישים בפני זרע הבעש"ט
ז"ל!" ולא רצה לברך אותו. אך את האיש שהיה עם רבינו בירך מיד כשכפף ראשו. והיה שם
בשעת הסעודה שמחה גדולה. וביקש הצדיק הנ"ל את רבינו שיאמר תורה, ולא רצה בשום אופן.
ואמר הצדיק הנ"ל בעצמו תורה. וכן היה בסעודה שניה ושלישית. ואמירת התורה של הצדיק
מוה"ר אברהם היתה בהתלהבות גדולה.

– – – ואחר שבת ביום א' בא הצדיק מוה"ר אברהם אל רבינו לאכסניה שלו, ודיברו בייחוד שניהם.
ואחר יום או יומיים נפל רבינו על ערש דווי ר"ל, ושלח פדיון להצדיק הנ"ל. ובכל יום ויום היה הולך
הרב מוה"ר אברהם לבקרו.

– – – ואחר זמן קצר נפל שם דבר בעיר והוכרח לברוח מאכסניה שלו לאכסניה אחרת, ואחר כך
נפל שם הדבר גם כן והוכרח לברוח מטבריה. ובריחתו מטבריה בעת הדבר ר"ל היתה בסכנה
גדולה מאוד, כי השער של החומה היה סגור, והיה מוכרח לברוח דרך המערה עד שבא אל
החומה אצל שפת כינרת, ורצה לעלות על החומה ולירד משם כדי לצאת על ידי זה מן העיר.
וכאשר עלה על החומה ועבר ובא על הצד השני כלפי חוץ הסתכל, והנה הים תחתיו. והוא היה
תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה ותחתיו היה הים, ונשא לבו להשם יתברך והצילו
ברחמיו, ויצא משם בשלום, עד שבא לעיר הקודש צפת. ישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע
.וכעל בורקב אובי יתפרצהש

כששמע זאת שלח שליח לעכו לשכור הספינה מרגוזי, שהיא בשלום עם כל האומות, היינו כי יש
מדינת רגוזי ולהם שלום עם כל המלכים. וכשאותה הספינה מוציאה דגל שלה, אזי אין לוקחים
בשבי. כי דרך הספינות של מלחמה שחוטפין על הים ספינה עם האנשים שבה בשבי, אבל
כשהספינה ממדינת רגוזי מוציאה דגל שלה אזי אין לוקחים מהם בשבי. וכך היה ששכרו לו
.וזכ הניפס

– – – יצאו משם בערב שבת קודש פ' זכור והלכו עד ג' שעות קודם קבלת שבת. אז באו לספר של
עכו ושלחו המליץ שייקח אותם אל הספינה, ובא והשיב שאי אפשר בשום אופן ליקח אותם מחמת
שכבר הספינה מלאה אנשים, שנכנסו לשם יותר מדי. הוכרחו רבינו והאיש שהיה עמו ליכנס לתוך
העיר עכו לשבות שם פ' זכור, והלכו אל הגביר, שהיה להם אגרת אליו מהרב קאליסק, ונתארחו
אצלו. ושם נפל עליהם פחד גדול מאוד מחמת שהיה שם בערך ט"ו אלף אנשי חיל ישמעאלים
ויותר עם כל השייך להם לתכסיסי מלחמה, שסגרו הדלת של חומת העיר. ובשבת בבוקר בעת
התפילה בא המליץ ואמר שאי אפשר למצוא עוד שום ספינה מרגוזי, רק ספינות של סוחרים
ישמעאלים שהולכים לסטאמבול עם סחורה. ואף על פי שיש פחד לילך עימהם מסכנת אנשי
חיל שהיו מצויים אז על הים, שלוקחים בשבי, אף על פי כן יותר טוב ליכנס בסכנה זו מלהיות
כאן, כי באה הפקודה שאחר ב' או ג' ימים תהיה המלחמה, ומן הסתם יהרגו הרבה בעיר הזאת.
"ומה לכם לצרה הזאת? על כן יתיר לי מעלת כבודו לילך לשכור ספינה עבורכם בשבת, כי פיקוח
נפש דוחה שבת." והלך המליץ ושכר ספינה עבורם ונתן דמי קדימה דינר זהב אחד. ובתוך כך
באו עוד הרבה ספינות עם אנשי חיל מאנגליה גם כן לעכו, ונתרבה שם הפחד עוד יותר. והיה
דוחק גדול בעיר, כי היה המקום צר להם להכיל ריבוי אוכלוסין כל כך, והיה פחד גדול מאוד
באותה השבת, וכל בני הבית שעמד שם רבינו כולם פרשו כפיהם. אך אף על פי כן היה להם,
לרבינו ולאיש שהיה עמו, קצת נחמה מה שכבר שכרו ספינה בשבילם. והיה להם צער מה שלא
הכינו לעצמם שום אכילה ושתייה ליקח על הספינה, כי בפתאום היה הדבר. וזכרו שבכניסתם
לספינה מחוץ לארץ לארץ ישראל היה להם בספינה כל טוב לד' או ה' חודשים, כמנהג הולכי
הים, ועכשיו לא היה להם כלום.
ביום א' בבוקר שלח רבינו את האיש שהיה עמו שילך עם המליץ לקנות צידה לדרך, ולא מצא
לקנות בשוק וחזר לאכסניה. והאיש נפל ונרדם מגודל הצער והאימה, ורבינו לא ידע שהוא בבית.
בתוך כך נעשה שם רעש גדול, כי באה הפקודה מהפחה שהוא נותן ארכה רק ב' שעות: מי שאינו
יודע תכסיסי מלחמה יראה לברוח על הים, כי אין שום שער פתוח לצאת מן העיר, כי אם דרך
הים. ומי שימצא תוך העיר אחר ב' שעות ישחטו אותו שם, כי הישמעאלים של העיר היו רוצים
לעשות הרחבה בתוך העיר, שלא יהיה להם דוחק כל כך מאנשים הרבה. והיה שם רעש גדול
וצעקה גדולה בעיר ואימה גדולה מאוד. ובשעת הרעש הגדול ברח רבינו משם על הים, ולא
הסתכל כלל על האיש הנ"ל שהיה עמו, והוא היה נרדם. אחר כך נתעורר האיש וראה שרבינו
אינו בבית והמתין עד בוש, ואחר כך הלך לחצר ושמע שאנשים ונשים וטף צועקים ובוכים
.דואמ הלודג תורירמב

לע ינא הסח !יובאו יוא" :ול הרמאו ולצא האב וניבר לש שיאה תא התארשכ תיבה לש הריבגהו
נעוריך, שתהא נהרג. אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן ועכשיו אנו צריכים לקבל גם כן מה
שנגזר על המקום הזה. אבל עליך רחמנות גדולה שתאבד כאן ממשפחתך."
.וניבר לע התוא לאשו ,הלודג הדרח וילע הלפנ
השיבה: "כמדומה לי שהוא ברח אל הים."
כששמע זאת היה רצונו ליקח התיבה עם המעות והחפצים שלהם, כי רבינו ברח לשם לבדו בלי
שום דבר, ולא יכול לשאת לבדו את התיבה. הזמין לו ה' איזה פרינק ונתן לו התיבה עם החפצים
וברח עמו לים. ומחמת המהומה הגדולה שהיתה בעיר, כמעט שאחד תקע סכינו בחברו, ולא היה
אפשרות לילך בעיר. אך בחמלת ה' היתה סיבה מאת ה' שבאותה השעה עמדו ישמעאלים על גג
החומה והכריזו על איזו בשורה טובה, ונתקבצו אליהם הרבה אנשים, ומחמת זה היה לו דרך
לעבור בעיר, לילך אל הים. וכאשר בא האיש אל הים ראה הרבה ספינות ולא ראה את רבינו שם
והיה מבקש ומחפש הרבה עד שמצא את רבינו שיושב בספינה אחת, והספינה מלאה ישמעאלים
ורבינו יושב באמצע. כשנתוועדו יחד, רבינו עם האיש שלו, היה ביניהם שמחה גדולה, כי מתחילה
היה להם צער גדול מאוד מאוד, מחמת שלא ידעו זה מזה. והיו יושבים תחילה בספינה קטנה,
הנקראת בארקאס, ואחר כך הלכו בספינה זו עד שבאו אל הספינה הגדולה, שהיתה עומדת סמוך
לחיפה. ראו שהספינה מסובבת בכלי תותח והיה להם לפלא אך אמרו בלבם שמחמת שעת
המלחמה היא, על כן גם הספינה של הסוחרים הולכת גם כן עם כלי תותח. ובאמת היה סכנה
גדולה ועצומה להתוועד עימהם יחד, ובפרט עם אנשי חיל ישמעאלים, שהם פראי אדם, ובפרט
לפרוש עימהם על הים. ורבינו בשעת בריחתו בעוצם הרעש לא כוון ליכנס לספינה ששכרו לו, כי
לא ידע היכן היא, ונכנס בשעת בהלה זו, ולא ידע כלל שהיא ספינה של מלחמה. ולקחו אותם
הישמעאלים והכניסום אל הספינה הגדולה ונתנו להם חדר מיוחד, וגם נתנו לאיש של רבינו קנה
שרפה טעון, ולא היו יכולים לשאול אותם דבר, כי לא ידעו הלשון. ולא היה להם שוב מאכל ומשתה
בספינה. ואחר ב' או ג' שעות בלילה סגרו דלת חדרם ושכבו לישון, ולא אכלו מאומה, כי לא היה
להם מה לאכול.

ואחר שעה או שתים פתח אחד את הדלת ואמר להם בלשון נכרים של מדינתנו: "מה אתם עושים
כאן? הלא זאת היא ספינה של מלחמה, ואתם תאבדו פה ח"ו. הלא אתם רואים שהספינה מלאה
כלי תותח טעונים." נתעוררו משנתם ותפשוהו בבגדו, אך צורתו לא ראו, ובקשו אותו שיעזור
להם שיניחו אותם לצאת מהספינה על הספר של ארץ ישראל, כי כבר ראו שהם בסכנה, קרובים
למיתה מחיים, כי ראו שפורחים הכדורים סמוך לספינה, על כן אמרו: טוב יותר לישאר בארץ
הקודש, שיהיו עצמותיהם נשארות שם. אמר להם שיתנו לו איזה סך טאליר בשביל זה, שילך אל
הקפיטן. והלך האיש אל רבינו לפתוח התיבה ליקח הטאליר, ונתמהמה קצת, והלך אל הקפיטן
ופשט ידו ליתן המעות לקפיטן, כי סבר שאותו נכרי כבר ביקש עבורם את הקפיטן שיניח אותם.
והקפיטן צעק עליו בקול גדול ולא שמע אליו כלל. ואחר כך היו מחפשים אחר האיש שדבר אליהם
בלשון נכרים, ולא מצאו שוב בן אדם שיוכל לדבר בלשון רוסיה, רק הכל ישמעאלים וערבים. אז
נפל עליהם פחד גדול עד שלא היו יכולים לנוח על המשכב מחמת רעידת הגוף מגודל הפחד.

ובבוקר באו אל הספינה אנשי חיל, ורבינו עם האיש שלו רצו עוד לבוא להתנפל לפני רגלי הקפיטן
ולהתחנן לו שיניח אותם לשוב אל הספר. אך בתוך כך עקרו את העוגנים וברחו לצד שנשאם
הרוח, מחמת פחד, כי המלחמה נתעוררה מיד. ושמעו שם על הספינה קול גדול מאוד של כלי
תותח וכדורים. ואין לשער גודל הסכנה והפחד שהיה להם, ונפלו למשכב שניהם יחד. ולא היה
להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום, וה' ברוב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני
ישמעאלי אחד שהיה טבח אצל הקפיטן, והיה נותן להם בגנבה קעריה קהוה שחורה לכל אחד
.ברעבו רקבב
ומחמת החולשה, שהיו מוטלים על ערש דווי, לא ידעו בעצמם היכן הם, והיו סגורים בחדר.
אך זאת שמעו שהיה רוח סערה ונשא את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נשאה. אך כששמעו
שהגיעה הספינה לאיזה ספר יצאו לחוץ לראות המקום שהגיעו לשם, וראו שאין זה סטאמבול.
ושאלו את הישמעאלי הנ"ל ואמר שהמדינה הזאת נקראת אראל. והם שמעו כבר הנהגתם כשבא
יהודי לידם מצווה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן. וכאשר שמעו שזה אראל הלכו מיד לחדר
שלהם וסגרו הדלת בעדם והחביאו עצמם שם, והיה עליהם פחד גדול. עמדה הספינה שם ג'
ימים. ואפשר שהיה בדעת הקפיטן לעמוד שם עוד, אך שפתאום עמד רוח סערה ונתקו החבלים
של העוגן, ונשאר העוגן בים. והלכה הספינה מעצמה משם, והיה שם צעקה גדולה בין
הישמעאלים, והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה עד אור הבוקר. אז נשקט רוח הסערה
ושמחו. אך לא ניחם למחוז חפצם, כי על ידי רוח הסערה חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום.
אחר כך, אחר חצי היום, נתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה ונשא את הספינה, והיתה הספינה
מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים. יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה לבעלי הספינה
שום עצה איך להימלט.
וביום ה' שעה י"ב התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על ידי הפלומפין, כדרך
בעלי הספינה. ודרכם היה, שנשתהו בכל מעת לעת בהוצאת המים רביעית שעה. ועכשיו,
כשהתחילו לשאוב לא הספיקו להוציא המים עד שהגיעה עת הלילה. והמים נתרבו והלכו גם
לחדר של רבינו, ולא יכלו לשכב על מקומם, כי גאו שם המים. והוכרח רבינו לעלות לאיזה מקום
גבוה לשכוב, והאיש שהיה עמו עלה למקום אחר, כי לא רצו לצאת להתראות בפני הישמעאלים.
והמים שבספינה הלכו ונתרבו בכל פעם יותר ויותר, עד שהוכרחו הישמעאלים לעקור הפלומפין,
ועשו גלגלים, ושאבו על ידם מים בכלים גדולים. והרוח הולך וחזק מאוד, ומגודל התגברות
הסערה עלו הגלים כמעט עד לב השמים, והיו כמו הרים גבוהים ובקעות גדולות. והיה כך כל
הלילה גם כן. כשהאיר היום בא האיש שהיה עמו, ואמר לו רבינו שיש לו חלישות הלב מאוד
מגודל הפחד, "כי אני רואה בלבי, שאני עכשיו בסכנה גדולה, כי אין זה דבר פשוט. ואף על פי
שאין אני רואה מה הם עושים, אף על פי כן הלב רואה."

והאיש כיחש לו ואמר: "אל יפחד, כי ברוך השם, הכל על נכון."
והלך האיש להסתכל באמבר במקום שהם שואבים המים, וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים,
כמו בנהרות שלנו, כי הספינה נעשית טעונה ממים לבד. כי דרך הספינה להיות טעונה במשאוי
ב' חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות, ונשארה הספינה טעונה במים לבד. ומה שהיה
שם עוד יותר מים ממשקל המשאוי הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ, וגם על זה לא
היו מספיקים לשאוב. אז ראה האיש שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להינצל, ובא אל החדר
שלהם, ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול כמעט לדבר.
אמר לו רבינו: "מה זאת? ואיה פיך, אשר אמרת שאין זה כלום, ועכשיו אתה בעצמך מתפחד כל
"!ךכ
השיב לו, ששוב אין סברא על פי דרך הטבע להינצל, כי המים מתרבים והולכים בספינה, ואין
ביכולתם לשאוב הכל, כי כשל כוח הסבל, כי זה קרוב למעת לעת שלא אכלו ולא שתו ולא ראו
שינה בעיניהם. אמר לו האיש שעדיין לא התפלל. השיב לו רבינו: "אין אתה צריך להתפלל עכשיו,
רק תקבל עול מלכות שמים בפסוק ראשון ותאמר ג' ראשונות וג' אחרונות."
ואמר לו: "קח כל המעות עד פרוטה אחרונה ותחלק לשנים. מחצה תקשור אצלך על גופך, ומחצה
".יפוג לע רושקת
ושאלו האיש: "למה זאת? הלא הדג שבים יוכל לבלוע אותנו בלא המעות?"
השיב לו: "עשה כך, כמו שאני אומר לך. ישראל היו על הים ולא טבעו, ואנו עדיין בספינה."
עשה מה שעשה, ואמר לאיש שילביש את עצמו ויחגור בחגורה על האדרת. וגם הוא עשה כך,
כמו אחד שמוכן לילך בדרך.
לכמ ,הלודגה תסנכ ישנא ידי לע הרודסה הליפת וליפא ללפתהל עדוי יניא ינא" :שיאה ול רמא
שכן עכשיו בעת צרה הזאת. אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות ופרטיות, מפני מה אין
"?וישכע ללפתמ ת"כ
והשיב: "עכשיו, מחמת המוחין דקטנות, אני מרוחק מהשם יתברך. אבל מחמת שאין ברירה,
מגודל הסכנה, השם יתברך יודע שכל ימי חיי לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, ועכשיו
מחמת ההכרח עלי לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת בזכות זקני ר' ישראל בעש"ט ובזכות
זקני ר' נחמן מהורודינקה." ויותר מזה לא הזכיר עוד.

אחר זה ראו מרחוק כמו ענן גדול אפל מאוד, ונפל עליהם עוד פחד גדול, מחמת שלפעמים,
כשהענן מתאסף ומתקשר לשאוב המים מהים, נעשה שם כמו בקעה. וכשהספינה יורדת לשם,
אזי נטבעין שם. והתקנה לזה לירות בקני שרפה וכלי תותח, כדרך המלחמה, כדי לשבר העננים.
ולהם לא היה פנאי לזה, מחמת שהיו צריכין לשאוב המים מהספינה. והיו הצרות צרורות זו לזו,
כמו זיבורא ועקרבא. אך בחמלת ה', מחמת תוקף רוח הסערה היתה הליכת הספינה במהירות
גדולה, והיתה הספינה פורחת כמו חץ מקשת ממש, ובאה למקום שהענן שותה משם, והיה שם
כמו שער, והרים סביב לה. ועברה הספינה משם בשלום. ובתוך כך האיר ה' עיניהם ומצאו החור
שדרך שם נכנסין המים לספינה. שחטו תיש ולקחו עורו ותקנו הספינה, וניצלו בשלום מסכנות
גדולות ונוראות. והיה זאת בערב שבת קודש, והיה להם שמחה גדולה, ואמר רבינו אז "הודו לה'
.הלודג החמשב "

משם הלכו דרך מקומות הרבה מאוד. ואכילה שהיתה להם בספינה הוא רק מה שהיה נותן להם
הטבח מצד רחמנות מהמחסן שלהם: חררות שתולעין היו מרחשין עליהן. והיו הולכים ומבקשים
ופושים ידיהם בהכנעה בכל יום, כעני בפתח, והיה נותן להם מאלו החררות. ואכלו זאת לבד.
ובעלות על לבם שהזמן סמוך לפסח היה להם צער גדול, כי היו דואגים מה יעשו בפסח, כי אי
אפשר להתענות כל ימות הפסח. ואחר שעה או שעתים באו אל כרך גדול העומד על הר של
אבנים באמצע הים. ושם קנו הישמעאלים פירות הרבה, ולהם נתנו בעד טאליר אחד חרובין
הרבה, בערך טשיטווירט ואמר רבינו: "לעת עתה גם זה טוב מאוד, כי יכולין לחיות שמונת ימי
הפסח בחרובין לבד. אך מי יתן שיזכה אותנו השם יתברך לקיים מצוות אכילת מצה וארבע
".תוסוכ

וגודל עוצם הסכנות שהיו להם בחזירתם אי אפשר לספר. כי היו בספינה של מלחמה, שהיתה
מלאה ישמעאלים, רק הם שני יהודים לבד. ודרך הישמעאלים, בפרט אנשי מלחמה, לתפוס
יהודים ולמכרם במרחקים לעבדים. והיה לרבינו פחד גדול מזה. ואמר שהתחיל לחשוב בעצמו,
מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים, שאין שם יהודי, וימכרו אותו שם. ומי ידע מזה?
והיה לו צער גדול איך יוכל לקיים שם את מצוות התורה, והתחיל לחשוב בדעתו בעניין זה, עד
שזכה ובא אל השגה שיוכל לעבוד את השם יתברך אפילו כשלא יוכל ח"ו לקיים המצוות. כי השיג
את העבודה של אבות העולם שהיה להם קודם מתן תורה, שקיימו כל המצוות, אף על פי שלא
עשו אז המצוות כפשוטן, עד שהשיג איך לקיים את המצוות בדרך זה, כשהיה אנוס שם במקום
שימכרו אותו ח"ו. ותכף כשזכה להשגה זו עזרו השם יתברך ובאה הספינה אור לארבעה עשר
בניסן לכרך גדול שעומד על אי הים, ושם עיר גדולה לאלוקים ושמה רודוס, והכירו שזו עיר של
ישראל והיתה להם שמחה גדולה, כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה
על דעתם שהקפיטן והישמעאלים יניחו אותם ליכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים
רוצים לתופסם ולגוזלם, ואפשר ימכרו אותם בעצמם.

בבוקר, שהוא ערב פסח, נסע הקפיטן עם כמה ישמעאלים בספינה קטנה אל העיר. באו לפניו
ובקשו ממנו לחם לאכול, ודיברו עמו ברמיזה, והשיב להם ברמיזה, והודיעם שיש כאן יהודים
ויכולים הם לקנות להם לחם. והשם יתברך אשר בידו לב מלכים ושרים הסיר דעתו מלבו, עד
שיצא מפיו בלי ישוב הדעת ואמר שייקח אחד מהם כדי לקנות לחם עבורם. ונסע מיד עמו האיש
של רבינו, ובא אל העיר, והלך אחריו ישמעאלי אחד לשמרו שלא יברח. ודרך הליכתו לעיר היה
גם כן סכנה גדולה, כי בשעת מלחמה גדולה היו יכולים לתופסו שהוא אחד מהמרגלים, כי ניכר
בו שאינו ממדינתם, כי אם ממדינה רחוקה מאוד. אך בחסדי ה' עבר על כל שומרי השערים
ולא עשו לו מאומה, עד שבא אל החכם הכולל, וסיפר לו מה שאירע להם ושנלכדו בספינה של
מלחמה. אך הוא לא ידע בעצמו מה לספר, כי הם בעצמם לא ידעו כוונות הקפיטן מה הוא רוצה
לעשות עימהם. אך בדרך כלל סיפר לו שהם כמעט בשביה ח"ו, והם בסכנה. ואצלו היתה השעה
הזאת גדולה כמו כמה שעות, והחכם היה מתאווה לשמוע סיפורי מעשיות מהמלחמות, וכיוצא.
ואמר לו בכל פעם: "אל תפחד." והיה לו צער גדול.
והיה בדעתו לקנות מצות ויין ולחזור אל הספינה. אך השם יתברך שלח לו במחשבתו, היות
שבהיותם באכסניה בטבריה שמעו מר' צבי מהורקי, שאשתו ממשפחת פרינקין ושהיא מיוחסת
גדולה, ואמר שיש לה אח ברודוס חכם גדול וצדיק, ועלה זה על דעתו, אך לא ידע שמו, רק שמה
של אשת ר' צבי ידע. ותכף ומיד שאל על זה החכם שיש לו אחות בטבריה. ומיד שלחו אל החכם
ההוא, ובא אצלו האיש של רבינו. וכבר סיפרו להחכם כל מה ששמעו מפי האיש בבית החכם
הראשון. ותכף בבואו אצל החכם הזה, אמר לו: "אין שום פחד בזה, וסיפורי מעשיות תספר לי
".רדסה תעשב ה"יא

והיה בלבו תמיהה גדולה, כי לא עלתה על דעתו שתהיה הישועה כל כך במהרה, עד שיזכה
להיות כאן בשעת הסדר. ואמר לו החכם הזה: "תדע שזה הקפיטן כבר עיכבנו אותו עם הספינה,
עד שיניח אתכם לצאת מספינתו. ומעות צריכים ליתן לו כמה שירצה. וטוב להודות לה' אשר הציל
אתכם והפליא עמכם נסים שזכיתם לבוא לכאן, ושהקפיטן תבולבל דעתו ויניח אותך אל העיר, כי
זה הקפיטן הוא גזלן מפורסם והיה מושרש ברשעותו, כי יחוסו הוא מחמשת סרני פלשתים, כי כך
הוא חותם עצמו. ועכשיו אין פנאי לשמוע סיפורי מעשיות. לך עמי אל הספר לגלח אותך לכבוד יום
".בוט

וכך היה, והוליכוהו מיד וגלחו אותו ורחצו אותו ונתן לו קהוה לשתות. ושאל אותו: "מי הוא השני?"
"?ט"שעבה לע ותלעמ עמש" :ול רמאו
השיב: "הן." כי הספרים של הגאון החסיד אב"ד דק"ק פולנאה היו נמצאים שם. ואמר לו שרבינו
הוא נכדו של הבעש"ט, וגם הוא נכד של ר' נחמן מהורודינקה. "ובעצמו הוא חכם, כאשר יראה
מעלתו." והיה לזה החכם שמחה כפולה, כי אמר אפילו לפדות אנשים פשוטים הוא מצווה רבה,
ובפרט שהזמין לו ה' לפדות אדם גדול כזה ומיוחס מגזע קדושים כאלה. וזירז את עצמו עם עוד
אנשים לנסוע אליו. אך בתוך כך נזדמן שפגעו ישמעאלים זה בזה ונתקוטטו אחד עם חברו עד
שנהרגו ביניהם כמה ישמעאלים בשוק, ותכף כששמעו זאת ברח החכם עם כל האנשים לחצרו,
וגם את האיש של רבינו לקחו עימהם, וסגרו את עצמם סגור ומסוגר ולא נראו בחוץ במשך כמה
שעות. ולא יכלו לנסוע אליו, כי כבר פנה היום. ענה החכם ואמר לו: "תדע שאני מנעורי עוסק
בתורה ועבודה ובמצוות ומעשים טובים, ומן הסתם יש לי שכר בשביל זה, חוץ מחלק עולם הבא
שיש לי בכלל ישראל. זאת לכן במשכון: באם ח"ו לא אשתדל ואתאמץ להוציא אתכם יאבד הכל
כאשר לכל. ואין כוונתי להתפאר לפניך, רק כדי שתאמין לי שאין אני מפקיר אתכם ח"ו. אך אין
פנאי לעסוק בזה היום. בכן תיקח עמך מצות הן מצה שמורה הן שאר מצות, אם תירצו לאכול,
ויין טוב מהמובחר וירקות ושאר דברים השייכים להסדר." ונסע בעצמו האיש וחזר אל הספינה
הגדולה, שהיה שם רבינו לבדו.
ובבואו לשם אל הספינה הגדולה, שהיתה עומדת רחוק מן העיר, תכף כששמע רבינו קולו שמח
מאוד שמחה גדולה, ורץ לנגדו ואמר לו: "ברוך השם, שאני רואה אותך בחיים. כי אמרתי, אולי
טבעו אותך בים, וגם אותי יטבעו בים. ועכשיו, ברוך השם הנותן ליעף כוח! כי לא היה לי עוד כוח
לסבול הייסורין עד בואך, כי אמרתי אמות עד בואך." כי היה לרבינו כיליון עיניים מאוד בכל אותן
השעות שנפרד האיש מאתו ונשאר לבדו בספינה, והיה עומד ומצפה ועיניו כלות כל היום לביאתו.

התפללו וערכו את הסדר כראוי, ואכלו ושתו. וסיפר לו האיש כל הדברים הנ"ל, ושמח שמחה
גדולה. וביום א' של פסח באה הפקודה שיוליכו את הספינה אל העיר ויקשרו אותה אל הספר.
והיו שם גם כן לילה שני בספינה. וביום השני הלך האיש של רבינו אל העיר לבית הכנסת
להתפלל. ואחר יציאתו מבית הכנסת הלך עם החכם לביתו לאכול סעודת יום טוב, ואכלו
ושתו. בשעת הסעודה אמר החכם תורה, מה שחידש בעצמו גם בשם אחרים וגם מצדיקי
דורנו שבמדינתנו. וביקש מהאיש שיאמר גם כן תורה מרבינו, ואמר לו איזה דבר בשמו,
.דואמ לודג תחנ ול היהו
ואחר הסעודה חזר אל הספינה, והגבאי הלך אחריו ונשא מאכלים טובים לרבינו. ובבוא האיש
ול המדנ וניבר ותוא האר רשאכו .הרוחש הרמו תובצעב אוהש ימ ומכ וינפ וארנ הניפסה לא
שמוכרח להיות שנתהפך הדבר, ומי יודע מה נולד היום, ולא יכול לאכול מחמת צער. ובאמת היו
נראין פניו זועפות מחמת שהחכם אנס אותו לשתות יין הרבה ונשתכר, ולפיכך לא השיב כלום על
שאלות רבינו, רק שכב לישון איזו שעות. אחר כך קם מהשינה בשחוק ואמר לרבינו, שהם שיכרו
אותו, כי אנסוהו לשתות יותר מדי. וספר לו כל הדברים, איך היה נוהג אתו החכם. היה לרבינו
.ותדועס לכא זאו ,החמשו תחנ

וביום א' דחול המועד הלך האיש אל החכם, וצווה לו החכם ליקח בגנבה את כל המעות שלהם
ולהביאן העירה, כדי שלא יגזלו מהם מעותיהם. ועשה כן.
אחר כך הלך החכם עם שני גבירים ואמרו לקפיטן: "תן לנו שתי נפשות אלו."
השיב להם: "מה שייכות יש לכם לנפשות אלו? אני זכיתי בהם מן ההפקר." וסיפר להם את כל
התלאות אשר מצאום בדרך, ואמר: "ולא זאת בלבד, מה שאני מספר לכם, אלא שכמעט לא היה
רגע בלי פגע, ואלו הנפשות כבר היינו יכולים לטבעם בים או למוכרם לישמעאלים, וכל המעות
והחפצים שלהם היו הכל שלנו, באין פוצה פה ומצפצף כלל. אך מה לעשות? מזלם גדול עד לב
השמים, כי לא די שהשם יתברך עשה להם נס כזה, שבמזלם הגיעה פתאום הספינה לכאן, אלא
שנעשה להם נס בתוך נס, שהשם יתברך סיכל את דעתי עד שלקחתי את אחד מהם לתוך העיר
הזאת. ועכשיו בודאי אין אני רשאי אפילו ליקח מעותיהם. רק כדי שלא יתרעמו העבדים עלי תנו
לי מאתים טאליר וקחו אותם מן הספינה."

וכך היה, שנתנו לו מיד כמו שאמר, והצילו רבינו עם המשמש שלו. בבואם אל העיר אמרו
הישמעאלים שהם מרגלים, ונפל פחד גדול על הספרדים בעצמם. ותכף הביאו להם מלבושים
שלהם והוכרחו להתלבש במלבושי הספרדים. והיה רבינו בצער גדול מחמת זה. והאיש שלו
שחק. וכעס עליו רבינו ואמר לו: "אין אתה יודע מהקטרוג שיש עלינו בעולם העליון." ואמר אז
דבר נפלא להאיש ואינו רוצה לגלות. ונתקבל רבינו לפני החכמים והוטב בעיניהם מאוד, וחשבוהו
לחידוש גדול. אחר כך בא רבינו בעצמו במצב של שמחה, ואמר: "ברוך השם, שזכינו להצלה
הזאת." והיה שם בכבוד גדול מאוד עד אחר החג. ונתנו אנשי העיר בעצמם מכיסם המאתיים
טאליר, ולא רצו אחר כך לקבלם בחזרה מרבינו, אף על פי שהיה לו הרבה מעות.

אחר החג שכרו להם ספינה לסטאמבול ונתנו להם איגרת, אולי ח"ו יזדמן להם עוד איזה מאורע,
שיעמדו לעזרם בכל עיר ועיר. והלכו בספינה זו, ושם היו הרבה גריקין, והיה בהם עיפוש, והם לא
ידעו, אך ראו שמתים על הספינה. וברוך השם, שהיה רוח סערה ונשא הספינה במהירות לק"ק
סטאמבול. ואף על פי שהיה להם ייסורים גדולים מחמת זעף הים ומחמת שפרחה הספינה כל כך
במהירות, אך אעפ"כ היה להם לטובה, שעברו במהירות, ובאו ביום השלישי לק"ק סטאמבול. והיו
שם עשרה ימים. וגם בסטאמבול היו בסכנה, כי מחמת שלא הראו הפספורטים שם בנסיעתם
להתם, על כן לא רצו עכשיו להניחם משם, והעמיסו עליהם עול כבד ליתן סך עצום מאוד, באופן
שישיגו הפספורטים מהתוגר. והסך שציוו ליתן היה סך עצום מאוד, שלא היה ביכולתם בשום אופן
לסלקו, והשם יתברך חמל עליהם, והזמין להם איש אחד שלא ידעו אותו, והלך לאיזה שר
מהישמעאלים וגנב דעתו, ואינם יודעים כלל כמה נתן לו, וקבל פתקא להניח אותם מהשער דק"ק
סטאמבול, והזהיר אותם למען השם להסתיר הדבר, ועל ידי זה נמלטו בשלום.

והלכו בים מסטאמבול לגאלאץ. הגיעו לאיזה עיר באיי הים, ושם לקחו אותם לבית האסורים,
והוכרחו ליתן ארבעה אדומים בעד כל נפש. ומשם והלאה לא אירע להם שום דבר. רק זעף הים
היה כמה פעמים, וספינה אחת מלאה גריקין נשברה ונטבעה, ולא נשארו מהם כי אם מעט של
מעט. וה' ברחמיו נחם למחוז חפצם, ועברו בשלום, עד שבאו לגאלאץ בשלום לחג השבועות.

ובנסיעתם מגאלאץ לביתם נסעו דרך ק"ק יאסי. והיה שם עיפוש גדול, והיה להם ייסורים גדולים
בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר. וגם היה קשה לעבור הגבול מחמת זה, כי לא הועיל אז אפילו
העמדת קראנטין מחמת מקומות כאלה. והשם יתברך היה בעזרם וניצלו מהכל: מדבר וחרב
ורעב וצימאון ושבי, דכולהו הוו בהו, ובחסד ה' נמלטו מכולם. ובאו לביתם בשלום, שלום בגופו,
שלום בממונו, שלום בתורתו, כי זכה להשגה נפלאה בארץ ישראל, גבוהה ועצומה מאוד עד אין
סוף ואין תכלית.

רבינו היה אומר: כל מה שידע קודם ארץ ישראל הוא כלא ממש.