|
כלל סיפור הקבצנים כולל כמעט כלל השיעור קומה: הראשון היה עיור, השני היה חרש, השלישי
היה כבד פה, הרביעי היה בעל צוואר עקום, החמישי היה בעל חטוטרת, השישי היה שתוק ידים
והשביעי היה שתוק רגלים. ובאמת היו שלמים בכל אותן האיברים בשלמות גדולה, שאין שלימות
אחריה. רק אדרבה, מחמת גודל הפלגת שלימות מעלתם ומדרגתם העצומה והנוראה מאוד, וכן
מחמת גודל התגברות ההעלמה של זה העולם, על כן היו נראים בעיני העולם כעיור וחרש, וכיוצא
.הזב
וכן מובן שם עוד תוקף התגברות ההעלמה וההסתרה של זה העולם, עד שבחינת חתונה קדושה
ונפלאה ונוראה כזאת, שכלולה מסיפורים נפלאים ונוראים כאלה, היה מקום החופה והחתונה
בתוך בור גדול, שכיסו אותו בקנים ועפר וזבל. והסעודה היתה ממה שקיבצו לחם ובשר מסעודת
המנינים של המלך. והחתונה הזאת היתה בשמחה גדולה נוראה ונפלאה כל כך ובהתגלות נוראה
ונפלאה כל כך.
עוד מובן שם גודל מעלת השתוקקות וכיסופין דקדושה, כי על ידי מה שהיו הבנים הקדושים
מתגעגעין ובוכין ומשתוקקין בכל פעם: "איך לוקחין לכאן זה הקבצן וכו' ", זכו שנתגלה להם בכל
פעם קבצן אחר מאלו הקבצנים וגילה להם נוראות ונפלאות חדשות. ולא עוד, אלא שזכו הבנים
שהקבצנים מסרו ונתנו להם כל אותן הבחינות בתורת מתנת-דרשה. וממילא מובן גם גודל מעלת
ומדרגת הבנים הקדושים שזכו לקבל מתנות כאלו, אבל אף על פי כן הכל היה על ידי השתוקקות
וגעגועים וכיסופים הקדושים שלהם.
עוד מובן שם, איך שכשמגיע לאדם איזה זמן של שמחה (כגון שמחת חתונה וכיוצא) צריך להזכיר
לעצמו החסדים שעשה עמו השי"ת מעודו עד היום הזה, וליתן להשי"ת שבח והודיה על כל זה
מתוך שמחתו, ולהתעורר מתוך שמחתו בכיסופין וגעגועין גדולים להשי"ת שגמל ועשה עמו
חסדים כאלה דייקא, כי הכל רק בתורת נדבה וחסד חינם מאתו, יתברך.
– – – כל סיפור וסיפור הוא עניין נפלא בפני עצמו.
– – – הקבצן הראשון, העיור, התפאר בחיים ארוכים שלו, ואמר על עצמו: "ואני זקן מאוד ועדיין
אני יניק לגמרי וכו', ויש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול." וסיפר על זה מהאנשים שהלכו
בספינות הרבה על הים, ובאה רוח סערה ושיברה הספינות וכו', ועניין הזקנים, שכל אחד מהם
סיפר מעשיה ישנה מה שהוא זוכר למן הזיכרון הראשון וכו'. – – – ממה שסיים ואמר להם הנשר
הגדול: "חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם, שנשברו שיחזרו ויבנו וכו'", מזה מובן כי
האנשים שהלכו בספינות ההן הן נשמות הצדיקים שבאו לזה העולם מלובשים בגופים, שהם
בחינת הספינות, ועל דרך שמבואר בזוהר הקדוש פ' ויקהל דף קצ"ט: יונה דנחית לספינה דא
איהו נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למיהוי בגופא דבר נש וכו'. וכדין בר נש אזיל בהאי
.'וכו רבשהל הבשח הינאהו רמא תאד אמכ ,ארבתיאל אבישחד אבר אמי וגב הניפסכ אמלע
וכדין אטיל קוב"ה רוח סערה תקיפא וכו', ודא איהו דקא מטי לספינתא וכו'. וכיוצא בזה מובן גם
בתיקונים תיקון י"ח, שזה בחינת מה שמבואר בסיפור זה, איך שבאה רוח סערה ושיברה את
הספינות (המשמעות שהגופים נשברו ומתו, ר"ל), והאנשים ניצולו ובאו אל מגדל אחד ועלו על
המגדל וכו'. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. לכאורה, המשמעות על הנשמות של
צדיקים, שהיו מלובשות באותן הגופין, שניצולו ועלו למקום מנוחם לגן עדן התחתון, ואולי גם לגן
עדן העליון. ושם סיפר כל אחד מהם מה שהוא זוכר מזיכרונו הראשון. וממילא מובן ששם אין
שייך לומר שהיו כל ההתפארות של בחינת הזיכרונות האלו כפשוטן ממש, רק עוד יותר גבוה
מעל גבוה, בלי ערך ושיעור כלל. ולפי זה מובן מילא, שהנשר הגדול שבא ודפק על המגדל ופירש
להם כל המעשיות שסיפרו כל אלו הזקנים ואמר להם: חזרו אל הספינות, שהם הגופים שלכם,
שנשברו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם – הנשר הגדול הזה, לכאורה, הוא בחינת השר
הממונה להקיץ שוכני עפר לתחיית המתים. ועל כן אמר על עצמו: "אני זקן ועדין אני יניק, וכמובן
בזוהר הקדוש פ' וישב דף קפ"א-קפ"ב, שעליו נאמר נער הייתי גם זקנתי, ע"ש. אך בזה יש כמה
בחינות, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. אך באמת אנחנו בעניינים כאלו רק כעיור המגשש
באפלה, ואין לנו שום התנוצצות ידיעה והשגה כלל בזה, וכל דברינו בזה הם רק לעורר קצת
לב המעיין בזה (רמזי המעשיות).
דע, אחי, שקודם שסיפר רבינו ז"ל מעשיה זאת של יום השני (כי מעשיה זאת של ז' הקבצנים לא
סיפרה ביום אחד, רק בכמה ימים, ונמשך עניין הסיפור בערך ב' שבועות) מעשה שהיה כך היה:
הייתי עומד לפני הדרת קודשו, ובתחילה, קודם סעודת הצהרים, דברתי עמו מעניין המעשייה
הנוראה הזאת שסיפר ביום שבת קודש הקודם, עד סיום הסיפור של הקבצן הראשון, שהוא
העיור, אשר אנוכי לא הייתי בעת הסיפור הזה. ואחר כך, ביום ד' הסמוך, דברתי עמו מעניין
הנורא והנפלא הזה, ושמעתי מפיו הקדוש שהוא חפץ ומשתוקק להיטיב עמנו טובה נצחית לספר
לנו שאר המעשייה, וכלתה נפשי לשומעה. אך בתוך כך בא המשרת ואמר: "הגיעה עת לאכול!
והלכתי משם. אחר כך, בין הערבים, חזרתי ועמדתי לפניו ודברתי עמו עוד כמה עניינים מסיפורי
העולם, וספרתי לו כמה מעשיות מבארדיטשוב, ובתוך דברי עניתי ואמרתי לפניו מעניין הייסורים
והחסרונות שיש לכל הנגידים והגבירים הגדולים, שכולם מלאים דאגות וחסר להם תמיד, וכן כל
החכמים והמחקרים כל חכמתם חסרה תמיד, ואינם יודעים שום דבר בשלמות, כידוע להם
בעצמם. ועל עניינים כאלה אמרתי לפניו מקרא זה "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא
האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף" (ע' קהלת ג' י"א בפירוש רש"י). ענה
רבינו ז"ל ואמר: "הלא זה הוא עניין המעשייה שלנו! ושאל תכף: "היכן אנו עומדים בהמעשייה?"
השבתי לו ברעדה: "אצל הסיפור של היום השני." ענה ואמר: "ביום השני וכו'," וסיפר כל
המעשייה של יום השני, שהוא מעניין החרש. אשרי אוזניים שכך שומעות! (ליקוטי הלכות).
כל הקולות שבעולם כולם באים רק מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל
השמחות שבעולם הן רק מחמת החסרון שהיה חסר לו ונתמלא לו. אבל יש צדיק אמיתי שזכה
לחיות חיים טובים שאין בהם שום חסרון, והוא נראה כחרש, מחמת שכל העולם אינו עולה אצלו
לכלום שישמע החסרון שלהם. וחיים טובים שלו הם לחם ומים, אבל בלחם ומים שלו יכולין
להרגיש כל הטעמים וכל הריחות וכל מיני עונג שבעולם, עד שיחיו על ידם חיים טובים באמת,
בלי שום חסרון.
ויש בחינת גן כזה, שגדלים בו פירות וגידולים נפלאים, שיש בהם כל הטעמים וכל הריחות וכל
המראות שבעולם. והיה כל העולם יכולין לחיות חיים טובים אמיתיים על ידי זה הגן. ועל הגן הזה
יש גנני, היינו צדיק קדוש ועליון כזה שהוא ממונה עליו, ומשתדל תמיד בכל תיקוני הגן. ולפעמים
בעוון הדור נאבד הגנני, שנעלם ונתכסה אורו של זה הצדיק. ואין העולם זוכין לידע ממנו שהוא
זה הגנני שעל ידו היו יכולים כולם לחיות חיים טובים אמיתיים על ידי הגן. והגנני הזה, אף על פי
שהולך ואומר שהוא הגנני, אבל העולם מחזיקים אותו למשוגע ח"ו וזורקין אחריו אבנים ומגרשים
אותו. וממילא אינו יכול להשתדל בתיקוני הגן. ועל ידי זה כל מה שיש באותו הגן בוודאי מוכרח
להיות כלה ונפסק, מאחר שאין שם הממונה, היינו הגנני. אך אף על פי כן היו יכולים לחיות מן
הספיחים שבגן. אך הבעל דבר מתגרה מאוד גם בזה ומכניס בעולם מדות רעות כאלו שמקלקלין
החיים הטובים שהיו זוכים לחיות על ידי הגן, כי על ידי המידות האלו מתקלקל כל מין טעם עד
שהוא בחינת טעם נבלה, וכל מין ריח עד שהוא בבחינת ריח חלבנה, וגם נחשכין העיניים על ידי
בחינת עננים דמכסיין עינא עד שעל ידי זה נפגמים כל מיני מראה וגוונין שבעולם. והנה אף על
פי שבוודאי יש בעולם צדיקים כאלו, שיש להם עשירות גדולה ואוצרות גדולים ברוחניות, שהם
מתפארים גם כן שהם חיים חיים טובים, ובאמת הם חיים חיים טובים על ידי האוצרות הקדושים
שלהם אף על פי כן יכולים הקלקולים הנ"ל מפגמי העולם לקלקל גם אצלם הטעם והריח ושאר
הדברים הנ"ל. ומכל שכן שאין כוח לתקן העולם ולהחזיר להם החיים טובים שהיו יכולים לחיות
על ידי הגן הקדוש. ועל כן לפעמים, כשמתגלגלים גם אצלם החיים טובים שלהם, אז כל תיקונם
על ידי הצדיק הגדול במעלה, שהוא בחינת חרש, שהוא חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון,
והוא נותן להם לטעום מהלחם ומים שלו ומרגישין בהם כל הטעמים. וגם על ידי זה נתקן מה
שנתקלקל אצלם. והצדיק הזה יכול לתקן גם החיים טובים של כל העולם, והוא מודיע שעיקר
קלקול החיים טובים שלהם בא להם מהמידות רעות שהכניס הבעל דבר בהם, ואז לא די שנתקן
אצלם הטעם והמראה והריח, אלא שזוכין על ידי זה למצוא הגנני שנאבד.
וכל זה זוכין על ידי הצדיק החרש (רמזי המעשיות).
היום השלישי מעניין הכבד פה שהתפאר איך שהוא מליץ ודברן נפלא מאוד, ויכול לדבר חידות
ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותו. ובאלו החידות והשירים
יש בהם כל החכמות, רק שמחמת שהדיבורים של העולם שאינם שבחים להשי"ת אין בהם
שלימות ועל כן הוא נראה ככבד פה. ואחר כך הוא מספר איך שיש לו הסכמה על ההתפארות
שלו מהאיש הגדול איש חסד האמיתי. וכל העניין שם הוא נורא ונפלא מאוד.
– – עיקר התהוות הזמן, שעל ידי זה עיקר קיום המעין והלב, שעל ידי זה עיקר קיום כל העולם
כולו, הוא על ידי החסדים של אמת, וכל יום ויום כשהוא הולך למקום שהוא בא משם אזי הוא
הולך בחידות ושירים נפלאים מאוד שיש בהם כל החכמות. ויש שינויים בין הימים, כי אין יום דומה
לחברו. ויש צדיק גדול ונפלא מאוד שהוא עוסק בזה, היינו שהוא הולך ומקבץ כל החסדים של
אמת, ומביא אותם לאיש חסד האמיתי, שהוא באמת אדם גדול מאוד. ועל ידי זה עיקר התהוות
הזמן. וזה הצדיק העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת הוא בוודאי חכם גדול ונפלא מאוד והוא גם
מליץ ודברן נפלא מאוד, ויכול לדבר חידות ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא
ירצה לשמוע אותו. ובאלו החידות והשירים יש בהם כל החכמות. וכל זה מובן ממילא, מאחר
שעיקר קיום העולם והמעין והלב וכל הנבראים כולם הוא רק על ידו שהוא מקבץ החסדים של
אמת. וכן עיקר כל החידות והשירים של כל יום ויום שיש בהשירים האלו, כל החכמות, הכל על
ידו. נמצא שהוא יודע חידות ושירים נפלאים מאוד. אך מחמת שהדיבורים של העולם שאינם
שבחים להשי"ת אין להם שלימות, ועל כן זה הצדיק דייקא נראה בעיני העולם ככבד פה, כי הוא
ככבד פה מאלו הדיבורים של העולם, שאין בהם שלימות אבל באמת אינו כבד פה כלל, רק
אדרבה הוא מליץ ודברן נפלא מאוד.
– – עיקר חיות וקיום העולם הוא רק על ידי געגועים וכיסופין דקדושה של הלב של העולם, שבו
תלוי עיקר חיות וקיום כל העולם עם כל הנבראים כולם. ועיקר חיות של זה הלב בעצמו הוא על
ידי שעומד תמיד כנגד המעין שבקצה העולם, וכוסף ומשתוקק תמיד בהשתוקקות גדולה לבוא
אל אותו המעין. אף על פי שהוא בלתי אפשר לו לילך להתקרב אל המעין, אף על פי כן עיקר
היותו הוא רק על ידי שעומד וצופה ומביט ומסתכל על המעין מרחוק מאוד מקצה הארץ, ומתגעגע
וכוסף ומשתוקק בהשתוקקות גדולה, בכלות הנפש, וצועק תמיד לבוא אל אותו המעין. וגם זה
המעין משתוקק אליו, ועל ידי זה הוא עיקר החיות של הלב, שבזה תלוי עיקר החיות והקיום של
כל העולם כולו.
כשמגיע היום להיות נגמר ונפסק – שאז הוא זמן תפילת מנחה וערבית – אז צריך האדם
להתעורר בהתעוררות גדולה ולהזכיר את עצמו איך שהלב של העולם והמעין שעל ידם עיקר
קיום העולם – מתחילים ליטול רשות זה מזה, ואומרים חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה
רבה והשתוקקות גדולה מאוד. בכן צריך גם הוא לשתף עצמו עימהם ולהתעורר אז בהשתוקקות
גדולה מאוד. בכן צריך גם הוא לשתף עצמו עימהם ולהתעורר אז בהשתוקקות וכיסופין גדולים
להשי"ת ולהתפלל בדביקות גדולה, כי הבריאה של כלל זה היום כבר נגמר ונפסק ומי יודע מה
ילד יום. וכן אחר כך צריך להכין עצמו לקבל קדושת הבריאה החדשה של יום הבא, ולהזכיר את
עצמו היטב, שכל יום ויום כשהוא הולך למקום שבא משם אז הוא הולך בחידות ושירים נפלאים
מאוד, שיש בהם כל החכמות. ויש שינויים בין הימים, כי כל יום משונה מחברו, בפרט הימים
המקודשים, שהם שבת ור"ח ויו"ט. בכן צריך האדם לשתף עצמו גם כן לזה ולהתפלל בכל יום
ולומר לפניו ית' שירים ותשבחות וכו' בחשק חדש והתלהבות דקדושה מאוד ובמוחין חדשים
לגמרי, ולקשר עצמו ולהמשיך על עצמו זכות וכוח העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת ולהביאם
לאיש חסד האמיתי, שעל ידי זה עיקר התהוות הזמן והחידות והשירים והחכמות, וכן עיקר קיום
וחיות המעין והלב וכל העולם כולו (רמזי המעשיות).
– – בהמעשייה הזאת מבואר קצת עניין התורה שמדברת מהתקשרות הלב אל הנקודה, שבזה
תלוי תיקון העולמות, כי על ידי התקשרות הלב אל הנקודה נתקן השבירה, שהוא תיקון הכל. וזה
בחינת המעשייה, שהלב צועק תמיד אל המעין, כי המעין הוא שורש של כל הנקודות הטובות
.(תוכלה יטוקיל)
– – גם במדרגת הצדיקים הגדולים יש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כמובן מסיפור זה בפנים
ועניין הסיפור של הכת שהיו חוקרים אודות האילן הנורא והנפלא, ואיך שאפילו אחר שזכו כולם
לכל המידות של האילן, שהם אמת ואמונה וענווה ויראה, אף על פי כן לא היו יכולים לבוא אל
האילן, מחמת שהוא בחינת למעלה מן המקום, עד שהבעל חטוטרת הביאם לשם (רמזי
.(תוישעמה
ולש חומב אשונ אוה יכ ,הבורמה תא קיזחמ טעומ תניחב אוה ולש חומהש ראפתהש ימ שי – –
אלפים ורבבות אנשים עם כל הצטרכויותיהם, וכל הנהגותיהם וכל ההוויות והתנועות שלהם, הכל
כאשר לכל, הוא נושא במוחו, ועל כן הוא מתפאר כי מוחו הוא מועט מחזיק את המרובה. ובאמת
הוא אינו כלום והאנשים שלו אינם כלום וכולם המה מהבל יחד, יש דברים הרבה מרבים הבל.
אך יש צדיקים גדולים שבאמת יש לכל אחד ואחד בחינת מועט מחזיק את המרובה, כל אחד לפי
טעומ תניחב איה ותקיתשש שיו ,הבורמה תא קיזחמ טעומ תניחב אוה ולש רובידהש שי :ותניחב
מחזיק את המרובה, ויש מי שהוא מוליך את גלגל הירח, אף על פי שגלגל הירח גדול מאוד והוא
קיום כל העולם, כי העולם צריך להירח, נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה באמת.
אבל יש עוד בחינת מועט מחזיק את המרובה שהוא למעלה מכולם בכלל, וזה הצדיק שזוכה
לבחינת מועט המחזיק את המרובה בתכלית המעלה העליונה, מה שאין למעלה הימנו, הוא
.לכה תא וילע אשונ אוה הברדא קר ,ללכ תרטוטח לעב וניא תמאבו ,תרטוטח לעבכ הארנ אקייד
– – יש אילן אשר בצלו ישכנו כל החיות ועל ענפיו ישכנו כל העופות וכל ציפורי שמיא, והעונג
המופלא שיש שם אצל אותו אילן אין לשער. ולפעמים יש כת מבני אדם שמשיגין שיש אילן כזה
בעולם ורוצים לילך ולבוא אליו, אך אין מכריע ביניהם לאיזה צד צריכין לילך לבוא אל אותו האילן,
ונופלת מחלוקת ביניהם על זה, כי זה אומר לצד זה צריכין לילך וזה אומר לצד זה, ואין מכריע
ביניהם, עד שבא חכם אחד ומודיע להם, כי אי אפשר לזכות לבוא אל אותו האילן, כי אם מי שיש
לו המידות של האילן, כי זה האילן יש לו ג' שורשים, שהם אמונה ויראה וענווה, ואמת הוא גוף
האילן. ואז כשזוכים כולם לבוא לאלו המידות, אז כולם מסכימים לדעה אחת שבזה הדרך צריכין
לילך ולבוא לאותו האילן. אבל זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ועל כן
אפילו אלו הצדיקים הזוכים לכל המידות של האילן, אף על פי כן אי אפשר גם להם לעלות ולבוא
אליו, כי אם על ידי זה הצדיק הבעל חטוטרת, שזכה לתכלית המדרגה העליונה בעניין מועט
מחזיק את המרובה, והוא במדרגת סוף בחינת המקום, כי תכף למעלה ממנו הוא למעלה מן
המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לישא ולהעלות אותם מתוך בחינת המקום ולהעלותם להאילן
שהוא למעלה מן המקום (רמזי המעשיות).
סוד מעשיה זו נעלם מכל העולמות. אך אף על פי כן יש לנו רשות לכל אחד ואחד לחפש ולבקש
בה איזה רמזים מה שנוכל למצוא (ליקוטי הלכות).
|
